"מה יגידו הדרוזים בגולן?"

"לצערי אנו נתקלים בהרבה קשיים מטעם המימשל הצבאי, הן בנצרת והן בקונייטרה, והנה דוגמאות" * כבדהו וחשדהו, בעיקר חשדהו, ביחסים של ישראל עם הדרוזים בגולן * כך עברה חצי השנה הראשונה מיוני 1967

10 או 11 ביוני 1967. נכבדי בוקעתא מקדמים בברכה את כוחות צה"ל (חטיבה 45) בכניסה לכפר [צילום מספר חטיבה 45]

בצילום – דאגה וחשש מהבאות משתקפים מפניהם של הנכבדים הדרוזים בכניסה לכפר בוקעתא. עד אתמול הם חיו תחת שלטון סוריה וצבא סוריה, ופתאום הכל התהפך בבת אחת. הגולן נכבש תוך יום וחצי של מלחמה, ועכשיו הם עומדים במסדר של רצון טוב וסבר פנים יפות, אבל עם שאלות מהותיות לגבי עתידם. קשה לדעת האם גם הצד השני יאיר להם פנים.

כבדהו וחשדהו היה היחס ההדדי בימים הראשונים של כיבוש ישראל ברמת הגולן. ממשלת ישראל הסכימה מיד שהכפרים הדרוזים יישארו על מקומם, אחד לאחד, כולל יושביהם, אבל היחס לאותם דרוזים בגולן לא תמיד היה אדיב ונדיב מצד הממשלה וצה"ל. יצוין שחשדנות ועוינות היתה גם מהצד הדרוזי. רבים מבני העדה בגולן המשיכו עוד עשרות שנים להפגין לויאליות לסוריה, כולל פעולות ריגול עבור המודיעין בדמשק וסירוב לקבל תעודות זהות ישראליות.

בהשראת התמונה הבאנו כמה דוגמאות לקשיים שהיו בתחילת הדרך בין ישראל לדרוזים בגולן.

בעבר פרסמנו מספר כתבות בנושא: לסיפורם של הדרוזים בגולן לחצו כאן; לדבריו של אלוף דוד אלעזר בישיבת חוץ וביטחון על מצב הדרוזים – לחצו כאן; לראיון עם דרוזי ממג'דל שמס – לחצו כאן.

להלן מכתבים ופניות בנושא הטיפול בדרוזים שנשלחו אחרי מלחמת ששת הימים. מקור: ארכיון המדינה.

"ישנה הרגשת דאגה בין בני העדה הדרוזית על מצבם ועתידם"

במכתב שנשלח ב-29 ביוני 1967 ליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, על-ידי ראש המועצה המקומית של עוספיה, נכתב: "ביקרנו בכפרי הדרוזים שנכבשו על-ידי צה"ל ברמת הגולן הסורית ושמענו על מצבם. ישנה הרגשת דאגה בין בני העדה הדרוזית על מצבם ועתידם, הדורש התחשבות מיוחדת במינה לעזור להם כמה שאפשר ובמהירות בבעיותיהם ובמיוחד בעניין המזונות שחסרים להם, אשר זה מדאיג יותר מיתר הבעיות האחרות. מוטב שראש הממשלה יתעניין ברצינות למנות אישיות יהודית מתאימה, שיודעת על המנהגים הדרוזים בהשתתפות שניים שלושה מנכבדי העדה הדרוזית בישראל, להתקשר ולדון עם האחראים מהדרוזים בכפרים הללו על בעיותיהם החשובות. מקווים לתשובתכם החיובית ובדחיפות.

"להשאיר את חמשת הכפרים הדרוזים בידי צה"ל, אחרת גורלם יהיה מר מאוד"

אחד המכתבים הראשונים לממשלה על הדרוזים נשלח לראש הממשלה לוי אשכול. הכותב – סטודנט דרוזי בשם פאדל מנסור, שלמד בפקולטה לחקלאות ברחובות. את מכתבו הוא כתב ב-18 ביוני 1967:

"אדוני ראש הממשלה היקר, הנדון – האזורים המשוחררים על הרמה הסורית שתושביהם דרוזים.

"הדרוזים בארץ הם חלק אינטגרלי, ולא יכול להיות נפרד מגורל עם ישראל במדינת ישראל, שותף לו בכל מאבקיו ואף חלקם בעיני האויב גדול מזה של היהודים מסיבות ידועות, ועל זאת אין אנו מתחרטים חלילה אלא להיפך, גאים. כי אנו מאמינים בזכות שיבת עם ישראל לארץ מולדתו.

"עם שחרור האזורים הנ"ל הגיעו אלינו מידת סבל התושבים הדרוזים בשבועות האחרונים, ואת הקורבנות שנפלו בדם קר, בהאשמות קשר ואהדה אל היהודים. מה עוד שכל הדרוזים באיזור הנ"ל נשארו בבתיהם ללא שום התנגדות, למרות שהיה בידם הכלים לכך. הדבר שוודאי יעורר את זעמם של שכניהם ורודני סוריה שיראו בזאת הוכחה חותכת.

"לכן אני רואה מחובתי ומראיית הנולד להביא את תשומת לבכם לרגשות אלפים מבני עדתי בדברים הבאים:

בכל משא ומתן יש לעשות את הכל בכדי להשאיר את חמשת הכפרים הדרוזים בידי צה"ל, אחרת גורלם יהיה מר מאוד, ובל יתואר.

במידה ואחרי מאמצים אין הדבר מתאפשר מבחינה מדינית, יש לדאוג מרגע זה שכוחות הביטחון לא יקיימו יחסים הדוקים עם התושבים.

"יש להעביר לידיעת הסורים בדרך עקיפה או ישירה, באם נראה לכם הדבר, כי כל פגיעה בדרוזי האיזור הנ"ל יכולה להביא לשפיכת דמים בין דרוזים לערבים בארץ ובחו"ל, שאף אחד לא מעוניין בזה.

"נא ראו במכתבי זה כוונה טובה וקונסטרוקטיבית. יישר כוחכם, עלו והצליחו".

העתק מהמכתב נשלח לשר העבודה יגאל אלון.

כשתושבי הכפר ירכא רצו לשלוח 37 פחי שמן וזיתים מתנה למג'דל שמס

ב-10 בספטמבר כתב שייח' אמין טריף, הראש הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, מכתב חריף לשר הביטחון משה דיין, תחת הכותרת "היחס הרע של האחראים במימשל הצבאי בנצרת וברמת הגולן":

"צר לי מאוד לפנות אליך בעניין כזה. כידוע לכבודו כי יש זיקה חזקה כאן לבני העדה הדרוזית בישראל עם בני העדה הדרוזית ברמת הגולן, ורובצת עלינו חובה מוסרית לעזור להם בעניינים שלהם, או לפחות אנו חייבים להפגין את הרגשתנו כלפיהם וזה מתבטא אצלנו בשליחת מתנות צנועות, אך לצערי הרב אנו נתקלים בהרבה קשיים מטעם הממשל הצבאי, הן בנצרת והן בקונייטרה, והנה דוגמאות:

"תושבי הכפר ירכא רצו לשלוח 37 פחי שמן וזיתים מתנה למג'דל שמס. אני בעצמי התקשרתי טלפונית עם האחראים בנצרת ושלחתי מכתב כדי לתת להם רישיון בהעברת המתנה הנ"ל, אך לצערי לא נעניתי וסירבו לתת את הרישיון המבוקש. כמו כן, אני ותושבי כפר ג'וליס רצינו לשלוח מתנה. התקשרתי טלפונית עם האחראים בנצרת ושלחתי מכתב. האחראים נתנו רישיון רק לגבי חלק מהמתנה. היה יותר מזה שמן וזיתים, וגם כעשרה ק"ג שומשום ושני ארגזים של סבון.

"צירפתי לבקשה רשימה של האנשים שלהם מיועדת המתנה ומה חלק כל פרט. כשהגיעו השליחים שלקחו את המתנה למג'דל שמס נתקלו בעוד קשיים. האחראים במימשל הצבאי מנעו מסירת המתנה לאנשים שלהם מיועדת המתנה, והכריחו את השליחים לשים את 40 הפחים באין רישיון אצל שייך סלמן קנג' אבו סלאח. מעניין מאוד כי השלטונות הכריחו את השליחים שלקחו את המתנה להחזיר את השומשום ואת הסבון, השמן והזיתים. האמת היא כי יחס כזה לא נעים. יחס כזה מעיד כמה האחראים במימשל מעריכים את העניינים כמו שצריך. מיותר להגיד אם יחס כזה מטפח את היחסים ההדוקים הקיימים בינינו ואיך קיבלו את זה אחינו ברמה".

מג'דל שמס, לזכר מנהיג הדרוזים המיתולוגי סולטן באשא אל אטרש

"מה יגידו כשייוודע שהעדה הדרוזית השותפה הנאמנה לישראל אינה מצליחה להאריך רישיון לשני נכבדים מהגולן?"

מכתב דומה כתב כמאל מנצור, פעיל ציבור דרוזי, שב-13 באוגוסט 1967 שלח מכתב לאלוף פיקוד צפון דוד אלעזר: "הנני מצטער מאוד להטרידך בעניין הכאוב הבא. המימשל הצבאי באמת הגולן אישר לשני שיי'חים מכובדים דרוזים לבקר את קרובם השוכב בבי"ח רמב"ם לתקופה של יומיים. שני השייח'ים התארחו אצל קרוביהם בכפר עוספיה, וכשנודע דבר בואם באו מנהיגי העדה ובראשם שייח אמין טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, ועשרות שייח'ים מירכא, שפרעם, חורפיש, ג'וליס, דליית אל כרמל ועוספיה. המפגש היה נוגע ללב ושני השיי'חים נהנו מאוד והתרגשו מהמפגש בין האחים, שהקשר איתם נותק לפני 20 שנה. דרוזי ישראל רואים כיום באחיהם ברמת הגולן כמו שהיהודים רואים את הכותל המערבי.

"שייח' מנהל מנסור, איש מדע דתי נודע בעולם הדרוזי כיום וראשה הרוחני של עוספיה, רצה לערוך ארוחת ערב לשייח'ים, שייח' אמין טריף הראש הרוחני של העדה הדרוזית בישראל ועשרות השייח'ים שהתאספו בעוספיה למאורע חגיגי זה. הטילו עליי, כבן העדה הדרוזית וכעובד מדינה, לפנות למושל הצבאי בנצרת ולבקש להאריך את רישיון השניים לעוד יום, מפני שהיום יפוג תוקפו של הרישיון.

"באתי למימשל הצבאי בנצרת ופניתי לסגן המושל, רס"ן שבבו, הסברתי את העניין וביקשתי להאריך את הרישיון בעוד יום. רס"ן שבבו הודיע לי בנוכחות סרן שמואל נדן שאין לו סמכות לעשות זאת ועליי לפנות לסא"ל בנימין לובטקין. חזרתי אחרי זמן למושל סא"ל לובטקין והסברתי לו את כל העניין בקשר לרישיון הנ"ל, והוא הודיע לי שאינו יכול להאריך את הרישיון הנ"ל, ורק רס"ן עקיבא פינקלשטיין יכול לעשות זאת בקונייטרה.

ויורשה לי לשאול: 1) מבחינה רשמית, סא"ל לובטקין הוא המושל ורס"ן פינקלשטיין הוא סגנו. האם ההיגיון אומר שהמושל אינו רשאי להאריך רישיון שהוצא על-ידי סגנו?

2) מדוע אין מתחשבים בנסיבות אישיות, משפחתיות ודתיות ונוהגים קצת בגמישות, מבלי לפגוע בביטחון המדינה?

3) האם אני, העוסק בהסברה במשרד ראש הממשלה במשך שנים, ונחשב כדובר מדינתנו אצל בני עדתי ויתר העדות הערביות, האם אני שהוטל עליי לעשות חיל בשליחות המדינה בארה"ב, והאם אני הפותח ביתו בצורה הרחבה ביותר שאין לה דוגמה בארץ בפני אורחי המדינה החשובים במשך שנים, ואשר במשך הזמן נהפך הבית לסניף לא רשמי של משרד החוץ, והאם אני המכוון והמדרבן של עדתי הדרוזית מאחורי הקלעים לפעולות חשובות למדינה ולעדה, והאחרון בהם מבצע התלכדותה של עדתנו עם העם היהודי, ועוד לפני מבצע ששת הימים, לא מצליח להאריך רישיון לשני הנכבדים הנ"ל ליום אחד?

"נשאלת השאלה מה יגידו הדרוזים ברמת הגולן, שייוודע להם שהעדה הדרוזית השותפה הנאמנה במדינת ישראל לעם היהודי אינה מצליחה להאריך רישיון לשני נכבדים מהגולן? ויורשה לי לשאול האם כך ובצורה כזו מתכוונים להגיע לליבותיהם של הדרוזים באיזור, אותו קשר שהוא לטובת שני עמינו, שיש להם אותו גורל באיזורנו זה?

אין גשר, יש מחסור במים, השכר עלוב, השירות הרפואי לא מספיק

חצי שנה אחרי כיבוש רמת הגולן, הכפרים הדרוזים ממש לא מרגישים שייכים למדינת ישראל. שלל בעיות ועניינים כפי שמעיד המכתב שנשלח על-ידי מאיר ג'ראח ממשרד ההסברה [המכתב נכתב בעקבות ביקור של נכבדי העדה הדרוזית בירושלים] אל שמואל טולדנו, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. מכתב דרישות נוסף נשלח על-ידי כמאל קנג' ממג'דל שמס. להלן הדרישות והבקשות העיקריות.

בניית גשר בעין קיניא. הכפר מנותק עקב פיצוץ הגשר על-ידי הצבא הסורי בזמן המלחמה. האנשים מנותקים וקשה להם לקיים קשר עם יתר הכפרים, במיוחד בזמני הגשם.

הכפר בוקעתא סובל ממחסור במי שתייה והשקאה. הסיבה לכך שמקורות המים (הבארות) נמצאים בטריטוריות סוריות, והסורים ניתקו אותם ממקורות המים.

השירות הרפואי אינו מספיק. אנשים סובלים ממחסור בכל דבר – ברופא, בטיפול וכן בשכר רפואי גבוה אשר נדרשים לשלם במקרה של אשפוז.

התוצרת החקלאית מהגולן נמכרת לתנובה במחיר הקרן. שר החקלאות הבטיח בביקור אצל הדרוזים, במידה והתוצרת תקבל מחיר יותר גבוה בשוק היהודי הם יקבלו את ההפרש. יש להם ידיעות שאכן התוצרת נמכרה במחיר גבוה וטרם קיבלו את ההפרש, גם לא את הקרן.

השוואת השכר מטרידה מאוד את הפועלים. רמת החיים עלתה, המחירים עלו, ועדיין מקבלים הפועלים שכר של 4.50 ל"י ליום, דבר אשר מכביד עליהם להתקיים. דרגת השכר לדרוזים נקבעה לפי הערכת רמת חייהם בתקופת השלטון הסורי, אבל כיום עליהם לקנות את מצרכיהם בישראל, לפי המחירים בישראל, ולכן יש צורך להעלות את גובה שכר העבודה ברמת הגולן.

הכפר מסעאדה סובל מחשיכה. אין חשמל במקום למרות שבתקופה של הסורים הספיקו להציב במקום מוטור [גנרטור], אבל שטרם הופעל.

שני תושבים בשם מוחמד יוסף אבו סלאח וטוהנה מוחמד אסעד איברהים נהרגו על-ידי כוחות צה"ל. קרוביהם הגישו תביעה לפיצויים. השניים מטופלים במשפחות ענפות ומבקשים לזרז תשלום הפיצויים.

עשרות סטודנטים, מורים ופקידים דרוזים היו בסוריה בזמן המלחמה. לברר מה האפשרות לתת להם לחזור לכפריהם בגולן.

כ-30 פנסיונרים דרוזים קיבלו את שכרם מהסורים. יש לבדוק תשלום להם.

מצבו של כמאל קנג' [דרוזי שפועל בקשרים הדוקים עם שלטונות ישראל] קשה. אדמותיו נותרו בסוריה. בבקשה למנותו לתפקיד שיאפשר לו להתפרנס.

מזיאד אבו סלאח היה בעל צלמנייה בקונייטרה. כל רכושו נשדד. לאפשר לו לקבל את חנותו מחדש ולהתחיל מחדש את עבודתו בקונייטרה.

40 משפחות מהכפר סחיתה [פונה לאחר מכן מיושביו] אינן יכולות לעבד את אדמותיהן הנמצאות בשטח המפורז. ההצעה היא לאפשר להן לעבור לגור בכפרים הנטושים ולקבל אדמות במקום אדמותיהן. כמו כן בכפר יש מחסור חמור במי שתייה והשקאה.

להקים מועצה מקומית במג'דל שמס. בסוריה לא היה נהוג להקים מועצות מקומיות. ההצעה היא להקים מועצה מקומית ממונה על-ידי שר הפנים עד לבחירות דמוקטיות בכפר.

לתת פיצויים לחקלאים דרוזים מעבודות פיתוח. פתיחת הדרך לחרמון נעשית על אדמות דרוזיות. יש לפצות את בעליהן.

להקל על ביקורים הדדיים בין דרוזים בישראל לדרוזים בגולן. לאפשר לדרוזים בגולן לצאת לסיורים מאורגנים בישראל.

לאפשר למשרד הסעד לתמוך בנזקקים דרוזים.

למנות מורה לעברית לדרוזים בגולן, שיבוא מבין הדרוזים הישראלים.

————————————————————————————————————————-

7 מחשבות על “"מה יגידו הדרוזים בגולן?"

  1. פעם פחדו מיהודים
    נכבדים עמדו דום
    מכתבי בקשה נכתבו בכבוד
    אלללי לאן הגענו היום

    התגשמה הנבואה
    עבדים משלו בנו אין פורק מידם..

    אהבתי

  2. שכרון הזחיחות הכיבוש הציף את כוחותינו כבר אז. מה הבעיה לאשר 40 או 50 פחיות שמן מתנה לדרוזים בגולן או לאפשר רשיון שהיה יום נוסף בשטח ישראל? סתם אבו עלי. לא מכובד.

    אהבתי

    • שלא לדבר על הטרטור של הבחור שניסה להאריך רשיון שהייה ביום נוסף: זה לא אני, זה פופציץ. איך המושל לא התבייש לשלוח אותו מנצרת לסגנו בקונטרה. כנראה שאלה שניהלו את הממשל הצבאי בזמנו הם מאותו סוג של חלק מהמגיבים כאן.

      אהבתי

  3. נראה שגסות הרוח, היהירות, הגזענות ותחושות (מזוייפות) של עליונות וכוח לא צצו רק בשנים האחרונות, אלא הופיעו כבר אז, ימים אחדים אחרי תום המלחמה. חבל שהמנהיגות הצבאית והפוליטית לא העמידה אז את האנשים האלה במקום, לא חינכה לצניעות ולענווה, ולא חתכה מיד כל ניצוץ של גזענות. כיום הכל מתפוצץ לנו בפנים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s