כביש הנפט ב-5 חלקים

חצינו את כביש הנפט – מדרום רמת הגולן לצפונה * נסיעה מאתגרת ברכב רך עם גחון נמוך * האם יצליח לצאת בשלום מהתלאות האורבות לו בכביש הקשה? * ואיזה מקומות ומבנים מיוחדים נמצאים עליו? * מסע ב-5 קטעים – ג'וחאדר, קשת, נפח, רוויה ובניאס, בכביש הישן והמוזר שנכנס להיסטוריה של מלחמות ישראל

כביש הנפט צפון – העיקול ליד הכפר עין פית [משמאל למעלה] והכניסה לאתר תל פאחר [בתחתית הצילום]

זהו סיפורו של כביש יחיד ומיוחד במדינת ישראל. כביש שאין לו אח, אין לו רע, אין לו בעלים ואין לו אלוהים.

כביש שאספלט היא עבורו מילה גסה. כביש שמסומן על המפות, אבל אין לו מספר. כביש באורך 45 ק"מ – ללא קווי הפרדה, ללא פס בשוליים, ללא רמזור, ללא מעבר חציה, ללא שלט שיבשר את המרחק לנקודה הבאה.

כביש שהוא דרך משמעותית וציר ראשי, אבל שלא עומד בשום סטנדרט של כביש. מקום זועף שאינו מסביר פניו לנהגים. מרביתו פגע מתמשך. לא מעט כלי רכב נחלצו ממנו בשן ועין, וסיימו את היום במוסך. למרות הכל, אף אחד כמעט שלא מתלונן, לא תובע, לא מתריע ולא מדבר בגנותו.

כביש שמוגדר כ"כביש פרטי", אבל מי הם בעצם הבעלים שלו, ומדוע אינם עושים דבר לשיפורו לרווחת הנהגים?

כזהו כביש הנפט ברמת הגולן. בדרך כלל ישר כמו סרגל, אבל הנסיעה עליו קשה, קופצנית ולא תמיד נעימה. חוויה מטלטלת בכל המובנים. ועם זאת מקום חביב ומקסים, תבנית נוף מולדת. כביש שהפך לאגדה.

"דרך מסוכנת". כביש הנפט בחלקו הצפוני, סלאלום של עליות וירידות

בבוקר בהיר עד מעונן חלקית אחד יצאנו למשימה מאתגרת – חציית כ-45 הקילומטרים של כביש הנפט ברמת הגולן, מדרום לצפון. הצטיידנו ברכב מינימלי בעל מרווח גחון של כ-20 ס"מ ביום טוב, מה שאומר שוויתרנו מראש על הסיכוי לחזור הביתה בחתיכה אחת. כלומר, לסיים את המסע הזה דפוקים מכל הכיוונים – גלגלים, קפיצים, גחון.

מול הסיכון הלא מחושב הזה העמדנו הרבה רצון ואמונה, ובשעה מוקדמת התייצבנו על קו ההתחלה. יריית הזינוק הווירטואלית נשמעה היטב בכל רחבי ג'וחאדר, החיות עצרו לרגע את מרוצתן והפרייבט הצנוע נתן גז ויצא בחיל ורעדה לשחק במגרש של הגדולים.

רקע: הצינור, הכביש, והנפט שהפך למים  

צינור הנפט וכביש השירות שלו הוקמו ונסללו בשנת 1947, לאורך 1,214 ק"מ. הפרויקט נחשב אז למערכת צינורות הנפט הגדולה בעולם. הצינור היה בקוטר 30 אינץ' [760 מ"מ] ותפוקת הנפט מדי שנה היתה כ-23 מיליון טון חביות. הצינור צימצם מאוד את מספר המיכליות שנדרשו להובלת נפט ברחבי חצי האי ערב דרך תעלת סואץ לים התיכון, וחסך הפלגה של 20 יום ו-7,000 מייל.

צינור הנפט 1947 במדבריות ערב

את קו הצינור הקימו ארבע חברות נפט אמריקניות, שהתאגדו תחת השם – Tap Line ר"ת של Trans-Arabian Pipeline Company. הצינור החל מהכפר קאסיומה בערב הסעודית, שם רוכזו מספר צינורות נפט מרחבי המדינה, ומשם נמשך דרך המדבריות אל ירדן, סוריה עד לנמל צידון בלבנון. בשל כך כונה הפרויקט "הצינור הטראנס ערבי".

יצוין כי במקור תוכנן הצינור להסתיים בנמל חיפה, אבל בגלל המאורעות בין יהודים וערבים והיותה של ארץ ישראל מקום לא יציב ולא בטוח בזמנו [1947], הוחלט כי נמל המוצא יהיה בלבנון. ואולי טוב שזה נגמר ככה. אם הצינור היה מסתיים בחיפה, הוא היה עובר אי-שם מדרום לכינרת, ורמת הגולן היתה מפסידה כביש רוחב חשוב, ובעיקר ציון מקום מיתולוגי.

עלות הפרויקט הסתכמה בזמנו בכ-200 מיליון דולר ובהקמתו עבדו 16 אלף פועלים. לסרטון בנושא ראו כאן.

כך זה החל: הצינור הטרנס-ערבי (Tapline) בערב הסעודית 1951 [צילום: tumblr.com]

כביש הנפט, "טפ-ליין", היה דרך שירות שנסללה במקביל לצינור והיתה ברוחב של כ-4 מטר. תחילה היתה זו דרך עפר וחצץ, ששימשה כלי עבודה ומשאיות להובלת צינורות וחומרי בנייה.

ב-1963 החלה ערב הסעודית לסלול ולהרחיב את הכביש לתנועה מסחרית ואזרחית, על אף שהיה כביש פרטי, והפכה אותו לאחד מרשת הדרכים המהירות שלה, שבה בין היתר מעבירות משאיות סחורות מלבנון, ירדן וסוריה למדינות המפרץ הפרסי. כביש הנפט הזה מקוטלג כדרך המהירה הישרה ביותר בעולם – כ-650 ק"מ.

צינור הנפט מערב הסעודית ללבנון, דרך ירדן וישראל [וסוריה בעבר] [מתוך הרשת]

נגד הפרויקט והצינור נשמעו בסוריה בשנת 1947 קולות מחאה. נתקלנו פעם בידיעה שסיפרה על רצח של פוליטיקאי סורי, שקרא לא לאשר את מעבר הצינור בשטח סוריה. בפברואר 1950 ממשלת סוריה התירה לחברת טפליין להתחיל בפרויקט הנחת הצינור וסלילת הכביש בשטחה והעבודות יצאו מיד לדרך. החברה האמריקנית קיבלה זיכיון ל-70 שנה תמורת תמלוגים של כ-2.5 מיליון דולר בשנה.

העבודות התנהלו בקצב מזורז. במגזין The Petroleum Times נכתב באותו זמן, כי עבור הפועלים הסורים נבנו צריפים באיזור קונייטרה. ייתכן שמדובר במבנים שנמצאים במרגלות המערביים של תל פארס. את הקמת דרך הנפט ביצעה חברת בכטל, שעסקה בהקמת מסילות ברזל ברחבי ארה"ב. ב-25 בספטמבר 1950 הוחל בהזרמת הדלק בצינור.

כביש הנפט במלחמות ישראל-סוריה

בשנים מ-1950 ניצלו הסורים את היותה של דרך הנפט כביש רוחבי שחוצה את הגולן מקצה אל קצה, והקימו לאורכה או בסמוך אליה בסיסים ומחנות צבאיים.

דרך הנפט הסורית מככבת בשתי מלחמות ישראל. ב-1967 תוכננה הדרך [שכונתה "טרומבוזה" בקוד הצה"לי] כציר שדרכו יתקוף צה"ל את מוצבי הסורים שהוקמו לצידו. המוצב הידוע ביותר שהוקם על כביש הנפט, ונכבש על-ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, היה תל פאחר. בנוסף עלו כוחות צה"ל מדרך הנפט לכיבוש קלע, זעורה וקנבה.

במלחמת יום כיפור שימש ציר הנפט ["מחזה" בקוד הצה"לי] כדרך העיקרית בתנועת הצבא הסורי, בגזרה המרכזית והדרומית של רמת הגולן. הטנקים הסורים נעו עליו מג'וחאדר ומחושניה, והגיעו עד לגדרות מחנה נפח, שם נבלמו ונהדפו.

אחרי מלחמת ששת הימים נפגע צינור הנפט, שהפך לישראלי, לפחות שלוש פעמים. בפעם הראשונה ב-27 בנובמבר 1967 בדרום רמת הגולן, כשנפט ביעבע מהצינור החוצה. לצורך תיקונו חצו את הגבול לישראל 21 סורים, עובדי חברת טפליין, שעבדו במשך יומיים על התיקון.

בפעם השנייה, במאי 1969, נפגע הצינור בעקבות פיצוצו על-ידי מחבלים. הם הניחו מטען חבלה של כעשרה קילו בקטע שבו היה הצינור גלוי – סמוך לוואדי עסל, מעט מצפון לצומת הטנק בזמנו [כיום צומת רג'ר]. נפט רב נשפך לנחלים, המשיך לנהר הירדן וזיהם את הכינרת בנוזל שמנוני שצף על המים. בעקבות כך נסגר הצינור למספר שבועות. במקרה אחר בספטמבר 1969 פגעה בצינור כף של טרקטור, שעבד ממזרח לשמיר, ואלפי ליטרים של נפט זרמו לכיוון הקיבוץ.

תיקון צינור הנפט מתחת לתל חמרה לאחר שנפגע בפעולת חבלה ב-1969 [צילום ישראל סאן האוסף הציוני]

העבודות לתיקון צינור הנפט מתחת לתל חמרה לאחר שנפגע בפעולת חבלה ב-1969 [צילום ישראל סאן, האוסף הציוני]

תיקון צינור הנפט שנפגע בפעולת חבלה ב-1969 [צילום: ישראל סאן, האוסף הציוני]

חברי נח"ל שניר סוגרים את המגוף לאחר החבלה בצינור ב-1969 [מעריב]

פעילות צינור הנפט הופסקה ב-1976, עקב תקלות שעבר בירדן. בנוסף צצו ויכוחים בין מדינות ערב על גובה האגרה ולאחר מכן הוא נכרך בסכסוכים פוליטיים. הצינור שעובר ברמת הגולן נוקה במהלך השנים משאריות נפט והפך לקו מים שמחבר בין כמה מאגרים.

על המפה מהווה כביש הנפט ציר תנועה ראשי וייחודי ברמת הגולן. מבחינת אורכו הוא השני אחרי כביש 98. כביש הנפט מסוכן לתנועה בשל עליותיו ומורדותיו החדים. אחרי מלחמת ששת הימים נסללה דרך הנפט באספלט והפכה לכביש, אבל תוך זמן קצר נבעו בו סדקים ובורות, ובמקטעים רבים הוא משובש קלות עד קשות. לפעמים הוא רק חצי כביש, לפעמים בקושי רבע, ויש קטעים לאורך עשרות מטרים שבהם הוא נמחק לגמרי.

המראה הטיפוסי שלו הוא פס אספלט דהוי, ששוליו גדומים ואכולים בשל איתני הטבע. ואדיות רבים חוצים את הכביש ממזרח למערב, כשהם מביאים איתם בחורף כמויות אדירות של מים, שסוחפים קטעי כביש.

נזק אחר נגרם על-ידי תנועת טנקים וזחלים אחרים. קילומטרים רבים של כביש הנפט עוברים בשטחי אש של צה"ל, והרק"מ עושים שמות באספלט, ואינו מרחם גם על טלאים על גבי טלאים שנסללו במשך השנים. התוצאה היא כביש שברובו משובש, מלא בבורות, מהמורות, וכל מיני ניסים ונפלאות, שלא תרצו להיתקל בהם במהלך הנהיגה. דומה שיסודותיו של כביש הנפט נוצקו בדיוק על השבר הסורי-אפריקני, ושהוא סובל מרעידות אדמה כל שני וחמישי.

הכביש חביב במיוחד על קבוצות אופנוענים, אופניים ורכבי שטח לסוגיהם. כל אלה ימצאו בו כר נרחב ומאתגר של הרפתקאות דרך.

ב-2020 ביצעה רשות הטבע והגנים חיתוך ופירוק של חלק מהגדרות הישנות לאורך כביש הנפט, כדי לפתוח מעבר לחיות הבר. במהלך העבודות הוצבו שלטים המתריעים על מיקומו של הצינור, שכיום מעביר מים, ושופרו תשתיות של הכביש במספר מקומות, אבל לא מספיק.

מפת כביש הנפט [מסומן באדום] ברמת הגולן מדרום לצפון, מגובה כ-9 ק"מ [גוגל ארט, נעמוש]

בנובמבר 2015 עשינו סיור בחלקו הצפוני של כביש הנפט – מבניאס לצומת רוויה [ראו כאן], ועכשיו חזרנו לעשות את כולו.

קטע 1: צומת אורחה-ג'וחאדר – אנדרטת בה"ד 9, כ-3 ק"מ

הקצה הדרומי של כביש הנפט. לפניו – כביש 98 השחור, ולאחריו הדרך הלבנה-שחרחרה שהולכת צפונה לצד טורבינות הרוח

1.5 הקילומטרים הראשונים של ציר הנפט שבשטח ישראל, שמתחילים בגבול עם סוריה, הופקעו לצורך יצירת מערכת הקו הראשונה, ולכן אינם מותרים בתנועה. לפיכך הכביש נגיש רק קצת מדרום לגבעת אורחה / ג'וחאדר, שם הכביש הוא דרך עפר ואבנים.

יצאנו למסע עם הפנים צפונה, חלפנו על פני אנדרטת גדוד 53 שמימיננו, חצינו בזהירות את הכביש הראשי, כביש 98, והתחברנו לכביש הנפט שבצד השני.

ההתחלה טובה. הכביש אומנם אכול בקצותיו, אבל מכיוון שמתנהלות באיזור כל מיני פעילויות, כמו טורבינות הרוח משני צידי הדרך וכל מיני ענפי חקלאות, הוא משמש משאיות וכלי רכב אחרים. בקיצור, במקומות שיש גורמים בעלי עניין, הם דואגים שהדרך תהיה ראויה. לא סללו כאן את הכביש מחדש, אבל בשולי האספלט הישן הניחו שכבת חצץ לבן ודק, כך שתהיה שווה בגובהה לכביש, שהפך לרחב ונוח לנסיעה לכל סוגי הרכב.

כביש הנפט דרום – מבט למזרח אל תל פארס במרחק כשני קילומטר

חצינו בנחת וברוגע את 3.5 הקילומטרים הראשונים, שעברו בעיקר עם המראה המרשים של הטורבינות וכנפיהן האימתניות. אם זה טוב לטבע, אם זה באמת ירוק וסביבתי, הדעות חלוקות.

פה ושם הדרך עולה בשיפוע כזה שאי אפשר לדעת אם רכב מגיע מולך. זו בעיה שמחריפה בקטעים היותר צפוניים וצרים של דרך הנפט.

קטע 2: אנדרטת בה"ד 9 – צומת קשת, כ-6 ק"מ

בצומת הבא שלנו יש אתר בולט – אנדרטה לזכרם של 15 חללי בה"ד 9, גדוד ארטילריה, ממלחמת יום כיפור.

מקום יפה לעצירה, עם צל וקצת מקום לשבת, ועל הדרך ללמוד פיסת היסטוריה קרבית. בצומת זו יש דרך מזרחה שאחרי קילומטר מתחברת עם כביש 98.

300 מטר קדימה צפונה על כביש הנפט, חוצה אותו ואדיון שזורם בחורף. אחד נוסף נמצא עוד 150 מטר צפונה. בקיץ יבש.

אנדרטת בה"ד 9 לצד כביש הנפט שעובר משמאל

קטע זה מעט צר יותר מהקטע הקודם, יש בו קצת פיצוצים באספלט, אבל סך הכל דרך עבירה ללא בעיות.

המשכנו צפונה כ-1.5 ק"מ, והגענו להצטלבות לכל הכיוונים. יש כאן דרך שמובילה לדרום מערב ונמשכת עד לתל סאקי. האטרקציה כאן היא שלט דרכים ישן ונושן בחתימת משטרה צבאית, שמראה לארבעה כיוונים. האחד לתל סאקי, השני לנפח [לשם מועדות פנינו] ועוד שתיים ששיני הזמן מחקו, ואנחנו רק יכולים להעריך – לתל פארס מזרחה ולצומת אורחה דרומה.

1.5 קילומטר מדרום לקשת: צומת עם שלט דרכים ישן – למוצב סאקי, לנפח ועוד

ממערב לצומת הקטן נקודה ארכיאולוגית קטנה שנקראת מצודת יונתן.

המשכנו מכאן קרוב לשני קילומטר לכיוון מושב קשת. ריח הרפת של המושב ליווה אותנו כמה מאות מטרים. במרחק קצר לפני צומת קשת – אנדרטה לזכרו של יואב חרובי, לוחם מגדוד 13 של גולני, שנהרג חודש אחרי מלחמת ששת הימים בתאונת התפוצצות רימון. האנדרטה די צמודה לכביש, נראית מתוחזקת, אבל דגל ישראל שמעליה הרבה פחות.

200 מטר קדימה – צומת. פנייה ימינה ומזרחה תביא אתכם לכניסה לקשת. ההגעה מכביש הנפט היא מעין כניסה אחורית למושב. נתקלנו בכמה רכבים שיצאו מהמושב ונסעו על כביש הנפט – קיצור דרך משמעותי לכיוון דרום רמת הגולן, וגם למערב.

כלי רכב ממושב קשת בתנועה דרומה על כביש הנפט

המשכנו הלאה לכיוון צומת קשת. אחרי כחצי ק"מ מצד ימין, ממזרח לדרך, נמצאת אנדרטה לזכר חללי פלוגה א' מגדוד השרמנים 377 במלחמת יום כיפור.

בקטע זה ועד לסיומו, איכות הכביש היא שופרא דשופרא. אפשר להרביץ 70 קמ"ש ללא חשש. והרבצנו. את הקילומטר וחצי הזה הותרנו מאחור תוך דקה.

קטע 3: צומת קשת – נפח, כ-7 ק"מ  

מצומת קשת [או בשמו הישן צומת משתא] חצינו לכיוון צפון את כביש 87 – כביש שנע ממערב למזרח, לצומת בשן. מולנו צץ שער ברזל שחסם את התנועה אל המשכו של כביש הנפט והכריז שזו כניסה לשטח אש. כשיש תרגיל, צה"ל דואג להציב כאן חייל. אם אין ש.ג. – אין תרגיל ואין גם אש. השער קל לפתיחה, דאגנו לסגור אותו מאחורינו והמשכנו בתנועה.

הכניסה לכביש הנפט מצומת קשת צפונה. שער סגור שאפשר לפתוח. במקרה של תרגיל – חייל בכניסה לא יאפשר מעבר

מראה הכביש מתחילת קטע זה לא בישר טובות. אחרי כ-9 קילומטר שלווים ובטוחים, עכשיו מתחילות הצרות. האספלט בכביש נחתך בשוליו, ובמקרים רבים מה שנותר ממנו זה פס צר ואפור עם פערי גובה בינו לבין שוליו, כולל מהמורות ופיצוצי כביש.

כ-600 מטר אחרי תחילת הקטע מגיעים לציון דרך ראשון – אנדרטה לזכרם של שלושה אנשי צוות טנק מחטיבה 179, שנהרגו במלחמת יום כיפור – אליעזר לייטנר, משה אבנעים ואהרון אהרוני.

אנדרטה לזכר שלושה אנשי צוות טנק ממלחמת יום כיפור, צמודה לכביש הנפט. ברקע מימין – יוסיפון נושק לשיפון

מכאן והלאה, המראה האופייני הוא כביש בלוי, הבנוי טלאים טלאים, רצוף בורות מעוגלים להפליא, כאילו ספגו פגיעות ארטילריות. הבורות בעומקים של 10-20 ס"מ ואף יותר. צריך לנוע בזהירות, ופעמים רבות לרדת לשוליים. גלגל אחד פה, גלגל אחר שם. אין ברירה אחרת.

שלט ירוק בכביש הנפט, של רשות מקרקעי ישראל, הקרן לשמירה על שטחים פתוחים. השלט מספר על פיתוח סביבתי וטיפוח השטח. הכביש פחות מסביר פנים 

ירדנו לבורות האלה בזהירות. פשוט להוריד רגל מהגז ולתת לרכב לעשות את העבודה. מתברר שמכונית היא יצור נבון. קוראת את תמונת השטח ומתמודדת מול כל מהמורה. הצמיגים שיתפו פעולה ועמדו בפרץ. הרכב שלא האמין שהעמדנו אותו בניסיון הזה, חרד לגורלו והשתדל להתמודד עם תנאי השטח הקשים.

בחורף תמונת כביש הנפט שונה, כשהבורות מלאים במים. סך הכל מדובר אומנם במים רדודים יחסית, אבל לא מעט שלוליות נראות עמוקות ומאיימות להפוך את הרכב לסירה. במקומות שהכביש לא קיים, הקרקע הופכת לעיסת בוץ טובענית.

כ-20 מטר לצד הכביש, מימין, הבחנו בכעשר כוורות. הדבוראי בדיוק היה שם ועסק במלאכתו. עשרות דבורים היו צמודים לו לחליפה. פתחנו קצת חלון וזרקנו לעברו מילת עידוד. בקושי הספקנו לסגור את השמשה לפני שעטו עליה כמה דבורות נזעמות. שמנו גז על 15 קמ"ש והתרחקנו משם.

צמיגים עדינים על דרך קשה

המשכנו לצלוח את הבורות והשוליים האכולים, למדנו את המלאכה תוך כדי תנועה וכבר התחלנו ליהנות ממנה, עד שהאידיליה נקטעה, קצת לפני הקילומטר הרביעי מתחילת הקטע, כשמעט קדימה משמאלנו נראו שרידי הכפר רזניה. מרכזו של הכביש היה פס צר הגבוה בהרבה משני צידי השוליים שגם ככה היו צרים מאוד. רכב עם מרווח גחון של לפחות 25 ס"מ יעבור כאן איכשהו עם קצת מאמץ, אבל מה יעשה אזוב הקיר – במקרה שלנו פרייבט רך כנוצה ונמוך מהנדרש?

שקלנו מצב במשך דקה ארוכה, לבסוף הימרנו על מעבר מצד ימין. הגלגל ירד לשוליים, גחון הרכב נמתח כלפי מעלה ככל יכולתו, אבל הפרש הגובה היה גדול עליו, והרכב התיישב על הכביש בקול אנקה כבושה. שמנו גז קדימה – האוטו נהם ולא זז. שמנו גז אחורה – ויצא לנו פול גז בניוטרל. סובבנו את ההגה ימינה עם גז ברברס – לא זז. סובבנו ההגה לצד שני – לא מש.

יצאנו החוצה לבדוק. ראינו שמרכז הרכב יושב לבטח על קרקע מוצקה. כל החוויה הסתמנה כסיומה של הנסיעה. שיווענו לעזרה, לעצה טובה, אבל באופק מולנו לכיוון צפון לא נראתה נפש חיה. כנ"ל מאחור. צהרי היום, הכביש ריק, עזוב, אנחנו תקועים וכביש הנפט מגחך. אם היה עליו איפשהו רכב גרר שאפשר להזעיק מיידית, זה היה הכי צודק בעולם. קבלו רעיון חינם לאקזיט.

הפרשי גובה בשוליים. בעיה שכיחה בכביש הנפט

חזרנו לרכב לניסיון היחלצות אחורה. היה כמעט ברור שגם אם ניחלץ זה יעלה במחיר פנצ'ר לפחות, או תחתית רכב שסועה. לא עשינו אפילו את המינימום לקראת הנסיעה ההרפתקנית הזו, כמו לוודא שיש אוויר בגלגל הרזרבי. חורנים עד הסוף.

שמנו רברס, סובבנו את ההגה ימינה, לחצנו חזק על הגז, ומה שיהיה יהיה. הפעם המזל הלך איתנו. הרכב ניתק ממקומו תוך רעש חזק מתחתיתו, והתייצב חזרה על הכביש. שיהיה בשעה טובה, בירכנו, אבל איך ממשיכים בקטע הבעייתי הזה? גם אם נעבור אותו, לפנינו עוד 4 ק"מ של כביש במצב דומה. לא בטוח שאת המהמורה הבאה נצליח לעבור.

מכיוון שאצלנו בדרך כלל לא סוטים מהתוכנית המקורית, המשכנו עם הראש בקיר. וכשכתוב "המשכנו" זה לא שניים-שלושה בני אדם שעשו את המסלול הזה. זה נהג אחד ורכב אחד. ובלוג.

נסענו בזהירות 10 מטר אחורה, ירדנו לשוליים הימניים העמוקים, התקדמנו אל תוך עמק הבכא הזה, שנמתח לאורך שניים-שלושה מטר וטמן בחובו סלעים קטנים, דוקרניים ולא סימפטיים לגלגלים, מלמלנו מילות עידוד לרכב, והפעם איכשהו צלחנו את המכשול הבעייתי. מצב הרוח השתפר לרגע, אבל ירד חזרה. ידענו שכבר אין דרך חזרה ושעכשיו נצטרך הרבה כוחות נפש וכמה סמ"ק טובים של כוחות סוס לקראת המכשולים הבאים עד לסיום הקטע בעוד 4-3 ק"מ.

כאילו להכניס לנו אצבע לעין, הגיע לפתע מדרום רכב שטח משונה, שילוב של טרקטורון וריינג'ר, נהוג על-ידי צעיר ומאחוריו צעירה. הוא דילג בנון-שאלאנט מעל המהמורות כאילו היו חצץ לארוחת בוקר, ונעלם מעדנות באופק. לא טרח לעצור, לברר מה העניינים, אם הכל איתנו בסדר ואם אנחנו זקוקים לעזרה. נימוס אלמנטרי בחבל ארץ זנוח זה.

המשכנו בדריכות שיא לקראת המכשול הבא. חלפנו על פני ערוץ של נחל הזוויתן, שעקבותיו ניכרות בכביש. הערוץ מפכפך כאן בחורף בדרכו אי שם מערבה לבריכת המשושים. בקיץ הוא יבש לגמרי.

מבנה מעניין נגלה מצידה המערבי של הדרך. הוא שימש בזמנו את חברת הנפט כתחנת מגוף לצינור. עשרות כמוה פזורים לאורך הצינור מערב הסעודית. המבנה נראה כמו תחנת רכבת נידחת באמצע שום מקום. הזיכרון לקח אותנו למראה תחנת תל ברוך אללה ירחמה, אי שם בסוף שנות ה-60.

כאן נמצא המגוף – מבנה מיוחד של Tap Line באמצע הדרך

כאן בכביש הנפט זהו מבנה מיוחד מאוד, שבנוי מפסיפס של אבני בזלת שחורות וביניהן מילוי חומר לבן. שקלנו אם לצאת מהרכב, לזחול מבעד לגדר ולהציץ פנימה, אבל היינו עדיין תחת הרושם הקשה כמה דקות קודם. ויתרנו.

מבנה המגוף לצד דרך הנפט

מבנה המגוף הזכיר שברשימה שפרסמנו לזכרו של איציק טפלין, חובש מגדוד 12 בקרב תל פאחר, הוא הצטלם ליד המבנה של הצינור בחלקו הצפוני באיזור הבניאס.

מבנה שסתום צינור הנפט באיזור הבניאס – 1,166 ק"מ מקו ההתחלה בערב הסעודית. כלומר, מכאן נותרו עוד כ-50 ק"מ לסיום הצינור בנמל צידון

המשכנו בכביש המשובש, שהיה עדיין מאתגר, אבל עביר. שלט באותיות גדולות הזהיר מפני צינור מים בקוטר גדול. כן, זהו צינור הנפט, שייעודו שונה לאחר שפעילותו חדלה לחלוטין בתחילת שנות ה-80 בכל המדינות שבהן הוא עבר.

לצד כביש הנפט מדרום לנפח, שטחי אש וצינור מים בקוטר גדול שפעם זרם בו נפט

מעבר לגבעונת הבאה חיכו שלוש אנדרטאות לחמישה חללי צה"ל. הראשונה, הדרומית יותר, מצד שמאל של הדרך, היא לזכרם של דוד ישראלי, סמח"ט 188 במלחמת יום כיפור, ושל המ"פ יואב ברקאי מחטיבה 179, שנהרגו באותו טנק בקרב מול הסורים. כ-300 מטר צפונה – אנדרטה לזכרו של מח"ט 188 איציק בן-שהם וקמב"צ החטיבה בני קצין, שנהרגו אף הם על אותו טנק.

אחרי 100 מטר נוספים לכיוון צפון, מצד ימין [מזרח] של הדרך, אנדרטה לזכרו של רס"ן ניר יוגב, שנהרג כאן ב-1992 בתאונה בתרגיל שריון.

כביש הנפט בישורת האחרונה שלו אל מול גדרות מחנה נפח

נפח הסתתרה מאחורי הגבעה הבאה של הכביש. עלינו עליה ועצרנו לדקה ארוכה. מפסגתה נשקף מראה מחנה נפח, בדיוק כמו שניבט לעיני הטנקיסטים הסורים בצהרי ה-7 באוקטובר 1973 כאן מכביש הנפט ["ציר מחזה" בקוד הצה"לי דאז], אחרי שהתגברו על הכוחות המועטים של חטיבה 188.

בסביבות השעה 14:00 כבר לא היה שום כוח משמעותי בין הטנקים הסורים לבין מחנה נפח, שננטש ברובו זמן קצר קודם לכן. אחד הרגעים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור בגולן. תעמדו בנקודה הזו של כביש הנפט, כ-400 מטר מדרום לנפח, ותדמיינו את הסיטואציה.

התקדמנו לכיוון הגדרות ואז הכביש התעקל ימינה. זוהי נקודה שבה נחתך כביש הנפט על-ידי שטח הבסיס. כ-500 מטר ממנו "נעלמו" עד להמשכו מצפון לכביש הראשי, כביש 91.

שטח אש, אין כניסה לכביש הנפט מדרום לנפח [צולם לא בסיור המתואר ברשימה זו]. שני חיילים לא נותנים לעבור בגלל תרגיל. מימין באופק עשן תנועת הטנקים

הכביש מאגף את הבסיס ממזרח וגם הוא סובל מפיצוצים וסדקים. התנועה עליו חולפת ליד מצבור של רק"מ ישראלי וסורי ממלחמת יום כיפור, לרבות טנקי T-62 שנפגעו באיזור נפח והובאו לחצר האחורית הזו. עוד בין הגרוטאות – צנטוריונים ישראלים, נגמ"שים סורים ומשאית קטיושות. בהיעדר גדר, אפשר לגשת לכלים, להתחכך בהם ולטפס עליהם.

גרוטאות הברזל ממלחמת יום כיפור במחנה נפח

סיימנו את הקטע קשת-נפח ויצאנו מרחבת הכניסה של מחנה נפח. עמדנו בצומת עם כביש 91, חיכינו דקה או שתיים עד שהתנועה תתפוגג לרגע, ואז פנינו שמאלה מערבה לכיוון בית המכס, אל הקטע הרביעי במסע.

איזור מחנה נפח ודרך הנפט במפת מודיעין פיקוד צפון 1967. לצד הדרך מחנות ומוצבים סורים. דרך הנפט נמצאת ליד יעד מס' 7160 במפה [מימין לו], עוברת באלכסון מימין לשמאל

קטע 4: נפח – צומת רוויה, כ-8 ק"מ  

בכביש 91, כ-300 מטר אחרי שפנינו מהכניסה לנפח מערבה, הגענו לדרך הנפט שנמצאת מימין לכביש, מצפון לו. שער הבקר היה פתוח, התחלנו להתקדם.

מהרגע הראשון כמעט שכף גלגלך דרכה במקטע הזה, הגעת לאיזור שאין בו דין ואין דיין. כביש הנפט נגלה במלוא כעירותו, רעיעותו ומסוכנותו. קטע זה שמתיימר לאכול רכבי שטח לארוחת בוקר, הופתע למראה העגלה הרופסת שלנו ובת שחוק ממזרית עלתה על פניו. התייצבנו על קו ההתחלה של הקטע בחשש כבד וכנגד רוב הסיכויים.

כביש הנפט באיזור תחילת קטע נפח-רוויה

הכביש, מ-50 המטרים הראשונים שלו, אכול קשות ואינו ראוי למאכל אדם. רכב שנכנס לכאן והוא לא טנק מרכבה, מזמין לעצמו צרות גדולות. חככנו בפדחתנו, ולבסוף התפשרנו: ננוע חצי קילומטר, נראה ונחליט.

זה אמיתי? איך נוסעים על כביש כזה?

בקצה הגבעה הראשונה שאליה טיפסנו בכביש הקשה, במרחק של כ-150 מטר, הבחנו בעדר בקר שממתין לנו. בראשו ניצבה בת בקר שעמדה על הכביש ונענעה את ראשה באופן נמרץ. הרגיש לנו כמו איתות אזהרה מאחת שמבינה עניין.

בכל זאת, הגענו עד אליה, בקצה הגבעה. היא לא נרתעה, המשיכה לעמוד על מקומה וללעוס באדישות. השקפנו מכאן על המשך הדרך, וראינו זוועה. אמרנו תודה לפרה והתחלנו להתגלגל הלאה באי חשק בולט, ולא בגלל ש-100 המטרים הבאים היו מרופדים בגללי בקר.

עדר פרות רועות על כביש הנפט

כביש הנפט לכיוון רוויה. אין כביש, יש כביש. לך תדע מה צופנת הדרך

שמונה הקילומטר של קטע זה, הם התמודדות רצופה עם תנאי הכביש – בורות, סדקים, פערי גובה, שוליים צרים. מקום בלתי נסבל לפרייבטים, שכל נסיונם עם תנאי שטח היה חניה על מדרכה נמוכה. עברו כ-20 דקות ארוכות ומורטות עצבים עד שאיזור מחנות רוויה נראה מרחוק ואותתו על סיום הקטע.

מצד מערב שלנו, שמאל, בישרו שלטים על שטחי אש באדמות הכפר הסורי החרב ראוויה, שוועדת השמות הישראלית שינתה לרוויה. מצד מזרח של הדרך [צד ימין] ניצבו לבטח שני בסיסי צה"ל – רוויה א' ורוויה ב'.

רוויה: מה שנשאר מצינור הנפט ההיסטורי: קו מים בלחץ גבוה באיזור שהפך לשטח אש

נשמנו לרווחה כשחלפנו על פניהם. הכביש שוב היה ראוי לתואר "כביש". הגענו אל הצומת הבאה של כביש הנפט – החיבור שלו עם כביש 959 שמגיע לכאן ממערב, מצומת גונן, נמשך לצומת וואסט ומסתיים בצומת בר-און.

קטע 5: רוויה – בניאס, 14 ק"מ

אופטימים ומרוצים על שצלחנו את החלק הקשה, נכנסנו לקטע האחרון של כביש הנפט בישראל, שהוא הקטע הארוך ביותר – כ-14 ק"מ. שני הקילומטרים הראשונים שלו, הדרומיים, הם עמוסים בתנועה יחסית. גם מובילים מטיילים מצומת רוויה אל שמורת נחל עורבים, וגם משמשים את תושבי היישוב קלע-אלון-ברוכים, להיכנס ולצאת דרך הכניסה המזרחית ליישוב, משער שנמצא מטרים ספורים מכביש הנפט.

צומת רוויה: כביש 959 חוצה משמאל לימין – ממערב [גונן] למזרח [וואסט], הפנים שלנו אל מול כביש הנפט לכיוון צפון

בקטע הזה נסענו לא פעם, דרך סדקים ובורות, אבל המצב רק מחמיר. הופתענו לרעה ממצבו של הכביש, יחסית לעובדה שנוסעים עליו לא מעט. בהודעה של רשות הטבע והגנים על עבודות שביצעו בשנת 2020, לחיתוך גדרות כביש הנפט, נאמר כי הקטע בין רוויה לבניאס שופר והוא בטוח לנסיעת כלי רכב. חלפו שנתיים, הנסיעה הנוכחית שלנו נערכה באוקטובר 2022, ומצב הקטע לאורך קילומטרים רבים גרוע מאוד.

הדרך צרה מאוד, וכששני רכבים מגיעים זה מול זה, הם כמעט מתחככים זה בזה. הבדל של סנטימטרים בודדים. אם המפגש מתרחש במקום שיש בו בור או שהשוליים נמוכים, זה כבר כמעט מצב חירום.

בקילומטר הראשון, מצד ימין של הנסיעה, נשקפים המבנים הראשונים של היישוב החדש רמת טראמפ. מצד שמאל של הדרך – כאמור קלע-אלון ברוכים. כביש הנפט מפריד בין שניהם.

שמורת נחל עורבים היא אתר שמלא בבולדרים. ההליכה בו קשה ולא סימפטית. הירידה הרגלית בשביל הזה קצת מאתגרת, ומי שעושה אותה יזכה לבסוף בנוף מרהיב מערבה. המגיעים לעורבים ייאלצו לחנות בשוליים הצרים של כביש הנפט. חניה קצת בעייתית.

היה כביש? היה. כביש הנפט בחלקו הדרומי של הקטע הצפוני

חלפנו על פני נחל עורבים בדרכנו צפונה. הקילומטר וחצי באים הם זגזוגים של הכביש, פרי תכנון של מהנדסי הכביש שזרמו יפה עם הבעיה הטופוגרפית. האספלט טוב לאורך מטרים רבים, אבל יותר מדי בורות ושוליים אכולים מעיבים על חדוות הנסיעה.

החלק הטוב הוא האווירה המיוחדת ששורה כאן. אוויר פסגות מעל קניון בזלת, שיורד בחדות מערבה ונמשך מעל להבות הבשן ושמיר; הנוף המרהיב של החרמון וצפון עמק החולה עם קרית שמונה, מטולה ודרום לבנון מצפון וממערב. כדאי לעצור, לצאת ולהתמסר למראות. ראינו עופות דורסים דואים ממעל ואת מאגר מי שמיר הכחולים. טבע פראי עם שלל צוקים, סלעים ומערות שלקוחים מנופי בראשית.

נוף נהדר של כביש הנפט לכיוון צפון שעולה ויורד. ברקע החרמון, הר דוב והמוצבים שלהם

ככל שמתקדמים כאן צפונה רואים את המשכו של כביש הנפט, שעולה ויורד כמו רכבת הרים. ברקע פסגת הר דב, ממזרחו החרמון, ובסתיו תמיד תחלוף כאן חשרת עננים חצי מאיימת, שתקנה לגלויית הנוף מראה סוריאליסטי. קטע דרך מרשים ששווה את המאמץ.

תצלום לוויין: הקו הלבן במרכז התצ"א – פיתולי כביש הנפט בחלק הצפוני מתחת ל"חלונות שמיר" שממזרחו – מצוקים ומערות ומקום למטפסים 

אחרי כמה פיתולים התיישרנו והגענו לכפר הסורי סיר א-דיב. אלוהים וצה"ל לא ריחמו עליו והורידוהו ביגון שאולה. הריסות בתיו נמצאים משני צידי הכביש, במיוחד מימין.

לקראת ההגעה לכפר הזה הכביש משובש מאוד, ובנקודה שבה יש דרך שעולה מזרחה, לכיוון קלע, הוא רצוף בבורות. בזמן תרגילים של צה"ל נעים כאן טנקים ונגמ"שים בלי חשבון.

סיר א-דיב מכביש הנפט. מעבר הבקר אל תוך השטח מוביל מזרחה – אל מחסום קוביות הנ"ט וקלע, שבו נלחמה חטיבה 8

רגע של היסטוריה מלחמתית: בנקודה שבה הכביש חוצה את הכפר, עברה חטיבה 8 במלחמת ששת הימים בדרכה לכיבוש מוצבי הסורים בקלע ובזעורה. כ-300 מטר מצפון לכפר, נמצאת מצד ימין אנדרטה לזכר שניים מנופלי הקרב – רפי מוקדי ויובל בן ארצי. הכביש צר, כך גם השול, והחניה קצת מפריעה לתנועת רכבים. מה שווה התנועה כאן? רכב אחד פעם ברבע שעה או חצי.

להמשך מהאנדרטה נותרו כשישה קילומטר עד לסיום. הכביש משובש, ואכול ודפוק. עוד מעט תחלפו על פני בסיס צה"ל מימין לדרך. פחות מ-200 מטר לפני שמגיעים אליו, אל תפספסו מצפור נחמד שנמצא ממערב לכביש. יש חניה צמודה. פשפש זעיר יעביר אתכם אל נקודת תצפית יפה לגליל העליון. פעם היה כאן שלט עם הסבר קצר על הנוף, הטבע ובעלי החיים, אבל הוא נעלם.

כביש הנפט באיזור זעורה, וברקע רכסי החרמון

סמוך לבסיס הארטילריה הסמוך, כביש הנפט משתבש טוטאלית ונמחק. סעו בזהירות לאורך 50 מטר. עברתם אותו, ונכנסתם לקטע דרך שנמצא במגמת ירידה חדה. מכאן מלמעלה, רגע לפני שתגלשו הלאה, ניתן לראות מכאן היטב את חורשת העצים של אתר ההנצחה והמורשת תל פאחר.

בנקודה שבה כביש הנפט מתעקל בחדות מערבה, מימין לו הכניסה לכפר הסורי ההרוס עין פית. עם הכניסה תיתקלו בסלע לזכרו של החייל אורי אילן, שנפל בשבי הסורי ב-1954 ושם התאבד. לאחר מכן בהמשך הדרך עומדים בתי הכפר ההרוסים והדוממים. במרכז הכפר מעיין יפה בצל אקליפטוסים. הדרך בכפר רעועה.

כביש הנפט צפון, סיבוב עין פית. מה רואים: הכניסה לעין פית וברקע קלעת נמרוד, החרמון, נוה אטי"ב, עין קיניא

בקטע שבין עין פית לתל פאחר, מרחק של כחצי קילומטר, הכביש שופץ פעמים רבות טלאי על טלאי, אבל שב והתערער. לא פעם ולא פעמיים נתקלנו כאן ברכבים שנכנסו מהר מדי לבור מפתיע והתפנצ'רו. הפיתרון החדש שמצאו – פיזור חול ואבני חצץ במספר קטעים בעייתיים של בורות. קל, פשוט ובלי הרבה השקעה, והציון עובר.

צילום אוויר של צה"ל מ-1966: דרך הנפט ותל פאחר

אתר תל פאחר קורץ לכם. אם עשיתם את כל דרך הנפט מדרום עד לכאן, תל פאחר הוא סנונית ראשונה שמבשרת על חזרתכם לציוויליזציה. כאן היה מוצב סורי שנכבש בסערה רוויה בדם על-ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. המקום מתוחזק ומוסבר מאוד בטקסטים לעין ובטקסטים לאוזן. חביב במיוחד על ותיקי גולני.

כ-50 מטר מצפון לתל פאחר ניתן לפנות מכביש הנפט מערבה לדרך ההטיה, שיורדת אל מתחת לאתר. יש שלט הכוונה.

כביש הנפט, הכניסה לאתר ההנצחה תל פאחר

ציר הנפט בתכנון פעולת גדוד 12 במלחמת ששת הימים

מתל פאחר כביש הנפט עולה ויורד כמו אזעקת אמת. הכביש מכאן ועד לסיומו הצפוני, כ-2.5 קילומטר, תקין כמעט לגמרי. ראינו כאן לא מעט שניצלו את הסלאלום המרהיב והרביצו צפונה במהירות 80 קמ"ש. זה מרגיש כמו רכבת הרים מטורפת. שימו לב – העליות בכביש זה עד לשיא הגובה אינן מאפשרות לראות מי מגיע מצידו השני, והדרך כאן צרה.

לקראת סיום הקטע, בצומת טי, הדרך שפונה שמאלה ומערבה תביא את המעוניינים לדרך עפר לאורך כ-2.5 קילומטר שהולכת לתל עזזיאת, מגדולי המוצבים הסורים בכל הזמנים.

בצומת הטי כביש הנפט מסיים את תפקידו ההיסטורי ומותיר את המלאכה למקטע סיום, שמתחבר עם כביש 99 – קרית-שמונה-מסעאדה. כאן סיימנו גם אנחנו, מאובקים אך מרוצים.

רגע לפני שהוא עובר ללבנון: צינור הנפט 1970 בקטע הצפוני שלו בשטח ישראל [צילום: יגאל אשוח]

בקטע זה הכביש נפרד מידידו הצינור הוותיק, בשל תנאי השטח. הצינור נמשך צפונה ואז מתחת לתל חמרה פונה מערבה, חולף על יד חורבות הכפר נוחיילה [בין רג'ר בצפון לדן בדרום], ממשיך אל מצפון למטולה ועולה אל מרג' עיון בואכה צידון והנמל.

פרויקט אדיר ומרשים של הובלת נפט, שהתגבר על טופוגרפיה מסובכת. הוא הביא איתו את הכביש הצמוד אליו, שהפך ליחיד ומיוחד במינו.

נסכם את כביש הנפט: 45 קילומטר של אספלט לא אספלט, כ-40 ואדיות וערוצי מים שחוצים אותו ממזרח למערב, כ-35 בסיסים ומחנות של הצבא הסורי פעלו בקרבתו המיידית עד למלחמת ששת הימים, וכיום – 4 בסיסי צבא ישראלים, 8 אנדרטאות לחללי צה"ל, יישוב אחד ואתר מורשת אחד. טבע ונוף בלי סוף. מי שמחפש מסלול טיול לא שגרתי ברמת הגולן – זה המקום.

—————————————————————————————————————-

הערה: כל הנתונים על מצב כביש הנפט בכתבה זו – נכונים לאוקטובר 2022.

20 מחשבות על “כביש הנפט ב-5 חלקים

  1. זוועה של כביש, לא מבין איפה משרד התחבורה ולמה נותנים לגורמים כלשהם להחזיק כביש כזה בבעלותם ומאפשרים עליו תנועה בלי לסלול ולסמן אותו כחוק. שומר נפשו ירחק.

    אהבתי

  2. ממחנה יונתן ע"ש יונתן נתניהו (שהיה מפקדו השני של גדוד השיריון השוכן שם – רוויה א' בכתבה שלעיל) ועד העיקול בתוך נחל עורבים, על הספק-כביש ספק-שביל הזה – 2 ק"מ. מסלול ריצת לילה אידיאלי לכל שיריונר שמגבלת הריצה שלו היא 4 ק"מ. זוכר לילות רבים כאלה, עטופי ערפל או טל של לילות קיץ.

    אהבתי

  3. " אנדרטה לזכר שלושה אנשי צוות טנק ממלחמת יום כיפור, צמודה לכביש הנפט. ברקע מימין – יוסיפון נושק לשיפון".
    א. לשיפון ישנם שתי פסגות , לכן נראה לי שמה שרואים זה לא השקה של
    יוסיפון לשיפון אלא את שתי פסגות השיפון.
    היוסיפון נמצא קצת מזרחה יותר.
    ב. למיטב ידיעתי האנדרטה היא של לוחמי גדוד 266 חטיבה 179 ,
    שהגיעו במוצאי יום הכפורים עם המג"ד עוזי מור והמ"פ אמנון שרון.
    נפגעו על ידי מארב סורי לאחר שחברו לצביקה גרינגולד.

    אהבתי

    • אביה של אשתי היה בכח הזה של עוזי מור. הוא מספר שכשהם ניתקלו במארב הסור הזה הם ניסו לירות בחזרה, אבל עקב זה שלא עשו תאום כוונות הפגזים עפו לטיז אל נאבי והם לא הצליחו לפגוע.

      אהבתי

    • תשובה:

      חשבון פשוט. טאפ ליין קיבלו את הזיכיון מממשלת סוריה ב-1950 למשך 70 שנים. לפיכך הזיכיון תם ב-2020. בינתיים קרו מסביב כל מיני דברים. מדינת ישראל כבשה את הגולן ב-1967, הצינור חדל להזרים נפט ב-1976 וכמה שנים לאחר מכן ארבע חברות הנפט שפעלו תחת "טאפ ליין" פירקו את השותפות ביניהן, ולפיכך יש צינור, אבל אין בו נפט קרוב ל-40 שנים, החברה שהחזיקה בזיכיון על הצינור ועל הכביש איננה קיימת וכנראה גם איננה יישות משפטית, לפיכך "כביש הנפט" הוא כבר לא כביש פרטי ולא רכוש של אף אחד, מלבד מדינת ישראל.

      במקרה כזה האחריות על הכביש אמורה להיות של רשות מקרקעי ישראל, או משרד התחבורה ומע"צ, בטח ובטח המועצה האזורית גולן. אחד מהגופים הנ"ל או שלושתם יחד צריכים להתלבש על כביש הנפט ולהפוך אותו לכביש תקני עם שני מסלולים ורמזורים בכמה צמתים ומה שצריך. אפשר אף להקים לידו יישוב או שניים במסגרת המגמה לפיתוח הרמה. ולפני הכול שידאגו להזיז את צה"ל משטחי האש שהשתלט עליהם בקטעים של כביש הנפט. הכביש הזה הוא עורק תנועה חשוב מאוד ברמת הגולן, הוא מחבר בין צפונה לדרומה ויקצר משמעותית את הדרך למי שרוצה למשל להגיע מקרית שמונה לקצרין או לרמת מגשימים. צריך לתת לכביש את הכבוד המגיע לו, להציב סלעים או שלטים בכמה מקומות עם הסברים על התפקיד ההיסטורי שמילא.

      אבל די עם העליבות שהכביש הזה שרוי בו. למי שיש אינטרס ועניין לפתח את רמת הגולן – זהו פרויקט תשתית חשוב ביותר. מישהו צריך לקחת אחריות ולהזיז דברים. פניתי בנושא לפני כמה ימים למהנדס המועצה בגולן וטרם נעניתי.

      אהבתי

      • נראה לי שלפני שתוציא מממשלה ישראלית כלשהי שקל אחד לטובת שיפוץ הכביש (ראה לדוגמה את פרשת כביש מעלה עקרבים וכביש 171 ברמת הנגב), יהיה קל יותר לפנות לסעודים ולקטארים ולהציע להם לחדש את צינור הנפט ולהזרים בו דלקים מהמפרץ לאירופה, ולצד זאת – לשפץ את הכביש. כולם ירוויחו מהעניין, ושרי ממשלות ישראל יוכלו להמשיך ולעסוק בקידום ענייניהם הפרטיים, שאהובים עליהם כל כך.

        אהבתי

      • בשנות ה80 היינו נכנסים לשטחי המרעה שהינם גם שטחי אש, דרך ציר הנפט בפניה דרומה ליד ראעוייה. היינו עם ג'יפ ובחורף לא יכלנו לדעת אם נצליח לעבור שם או לא. יש שניי ערוצים קטנים שחוצים את הדרך ובחורף הטנקים יוצרים שם עיסת בוץ כזו שראינו גם נגמשים ששקעו שם. ממליץ לא להתקרב לשם בתקופה של דצמבר-מרץ.

        אהבתי

  4. עשיתי חלק מציר הנפט כמה פעמים על מרכבה, אשמח בהזדמנות לעשות אותו על אופניים.
    מסלול מרתק בפרט בחורף שנחלים רבים חוצים אותו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s