איך שגלגל מסתובב

מהקלות המפתיעה של צה"ל בניצחון הגורף במלחמת ששת הימים למחדל הלא ייאמן במלחמת יום כיפור * מהמחדל הקשה של הסורים במלחמת יוני 1967 לניצחון המפתיע (והזמני) במלחמת אוקטובר 1973 * שני צבאות, שתי מלחמות – מיצאו את ההבדלים

עיבוד תמונה "נעמוש"

באחת התמונות שאחרי כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, נראה חדר אוכל נטוש ובו שולחנות ועליהם צלחות עם שיירי מזון, ומסביב בלגן. התמונה שוייכה לבסיס הצבא הסורי בחושניה ובאה להציג את המנוסה המבוהלת של הסורים מפני כוחות צה"ל המתקרבים.

זו היתה אחת מתמונות הניצחון של צה"ל בחזית הסורית, שהחלה בבוקר ה-9 ביוני 1967 והסתיימה כבר למחרת אחר הצהריים.

צילום דומה לא קיבלנו מהצד הסורי במלחמת אוקטובר 1973, על חדר אוכל במוצב צה"לי שננטש בחופזה. מן הסתם, מכיוון שהמלחמה נפתחה במהלך צום יום כיפור. אבל אם זו היתה שבת רגילה, גם החיילים הישראלים היו מותירים מאחוריהם ארוחה לא גמורה, וכל מה שהיה חסר זה צלם סורי שיזדמן למקום. בקיצור, איך שגלגל מסתובב לו.

כל מלחמה והייחוד שלה, ואין מלחמת ששת הימים דומה למלחמת יום כיפור, ובכל זאת אנחנו מתארים כאן כמה קווי דמיון וכמה קווי ניגודים בין השתיים. בעיקר כדי להציג איך התהפכו היוצרות. איך הפך צה"ל מהמנצח הגדול של 67' למושפל של 73'. כך לפחות בימים הראשונים של אותה מלחמה, עד שהתעשת והתאושש והפך את הקערה.

צה"ל אומנם יצא מבירא לאיגרא, וסיים בניצחון, אבל הטראומה מהמלחמה הזו אחרי 50 שנים עדיין ניכרת ומדממת, וכך תישאר.

יוני 1967. חדר האוכל במחנה חושניה הסורי אחרי שנעזב בחופזה [צילום: יגאל אשוח]

המחדל  

סוריה במלחמת ששת הימים: בשעות לפני הצהריים של ה-9 ביוני 1967, כשצה"ל החל לתקוף, הסורים פירשו תחילה את ההתקפות כתקריות מקומיות, בין היתר מכיוון שהכרזה על הפסקת אש היתה קרובה. רק כעבור שעה או שעתיים הבינו שלפניהם מתקפה ישראלית כוללת ולא פעולה מוגבלת. ההבנה המאוחרת וקצב ההתפתחויות המהיר הפתיעו את הסורים ולא איפשרו להם להיערך למגננה. הם איבדו שליטה על המצב, ובסופו דבר גם את רמת הגולן.

ישראל במלחמת יום כיפור: עד לצהרי ה-6 באוקטובר 1973 העריכו בצה"ל, כי עיבוי הקו הסורי באותם שבועות הוא בסך הכל הכנה ליום קרב, שעיקרו הפגזות ואולי מחטף קטן. לקח כמה שעות עד שבצה"ל הבינו שהירי הארטילרי המאסיבי על מוצבים, בסיסים ויישובים, הוא פעולת ריכוך לקראת הבקעת הקו. כשמאות הטנקים הסורים פתחו בשעטה, לא היו מספיק כוחות שיבלמו אותם.

ההפתעה  

ב-1967 ציפו הסורים שאם צה"ל ינסה לכבוש את הגולן, המאמץ העיקרי שלו יפרוץ דרך גשר בנות יעקב, ולכן התארגנו בהתאם עם שורת מוצבים, עמדות טנקים, ארטילריה וחי"ר בציר בית המכס-עלייקה. אולם צה"ל הפתיע והבקיע דרך העליות המתונות באיזור גבעת האם עם כוחות שריון, שהתגברו בקלות יחסית על מערך נ"ט דליל.

ב-1973 ציפה צה"ל שהמאמץ העיקרי של הסורים (אם יתרחש) יבקיע דרך קונייטרה, ולכן תיגבר את האיזור הצפוני בחטיבה 7. בפועל, הסורים הפתיעו והפכו את כודנה-תל פארס לאיזור הפריצה העיקרי, שדרכו הגיעו לחושניה, לציר הנפט ולנפח.

עוד בקטגוריית ההפתעה: שני הצבאות לא האמינו שהאחד יתקוף את השני. לא הסורים ב-1967 ולא ישראל ב-1973. לפיכך גיוס המילואים מצד שניהם לקראת האיום האפשרי היה בהיקפים קטנים.

סקייהוק וחי"ר במלחמת יום כיפור בגולן [צילום: לע"מ]

נקודת שבירה  

מלחמת ששת הימים: משעות הצהריים של ה-9 ביוני 1967 החלו כוחות צה"ל לתקוף את מוצבי הקו הראשון הסורי. בזה אחר זה נפלו תל הילאל, דרדרה, בורג' בביל, תל עזזיאת, זעורה, קלע, תל פאחר וראוויה. זו היתה נקודת שבירה, שהתרחשה במהירות בל תיאמן. בצבא הסורי הבינו שיותר אין להם מה לחפש ברמת הגולן והתקפלו ממנה בזריזות, במטרה להעמיד קו הגנה על דמשק.

מלחמת יום כיפור: בוקר ה-7 באוקטובר 1973, יומה השני של המלחמה, היה קריטי במיוחד. רק עכשיו, כ-16 שעות אחרי פתיחת המערכה, קלטו בפיקוד צפון את חומרת המצב ואת הסכנה לנפילת רמת הגולן. מוצבי החי"ר נדרשו להתפנות, גשרי הירדן הוכנו לפיצוץ ושר הביטחון דיבר על חורבן בית שלישי. פעולה נוספת שסימנה את מה שנראה כמגמת השבירה של צה"ל היתה פינוי החמ"לים ממחנה נפח [של אוגדה 36, חטיבה 188 וחטמ"ר 820]. אלא שלהבדיל מהסורים של 1967, צה"ל ב-1973 לא קרס. הוא הצליח להתאושש, להתייצב, לבלום ולנצח.

ניצול הצלחה  

מלחמת ששת הימים עבור צה"ל היתה ניצול הצלחה אחד גדול בכל החזיתות. בחזית הסורית, כשאלוף פיקוד הצפון אלעזר נתן למח"טים את הפקודה בבוקר ה-9 ביוני 1967 לעלות על הרמה, הוא לא חלם שתוך 30 שעות ימצא את עצמו בקונייטרה מתחבק עם בר-לב, לנר ועזר ויצמן. פיקוד צפון ניצל עד תום את מנוסת הסורים והתייצב על קו התלים. היו אפילו יוזמות של מפקדי שריון, שקיבלו תיאבון והתרחקו 4 ק"מ ממזרח לקונייטרה, אבל הוחזרו. כמו כן תיזכר תרומתו של משה דיין לניצול ההצלחה, כשסיבן את הגנרל אוד בול, ראש משקיפי או"ם במזרח התיכון, ודחה פגישה לקביעת הפסקת האש לשעה מאוחרת בתל-אביב באמתלה כלשהי. הניסיון להרוויח זמן הצליח וצה"ל ניצל את השעות הללו להתבססות במסעאדה ובקונייטרה, ולנחיתת הליקופטרים עם לוחמים בצומת רפיד, כדי לקבע במסמרות עובדות בשטח.

לעומת זאת, הסורים במלחמת יום כיפור לא ידעו לנצל הישגים. בלילה הראשון של המלחמה פרצו דיביזיות השריון והחי"ר את קו רמת הגולן במרכז ובדרום. לשיאם הגיעו כששטפו את מרחבי חושניה וסינדיאנה, עד שהתחככו בגדרות של מחנה נפח וגרמו לקריסתה של חטיבה 188. המסה הסורית הקריטית רק חיכתה למהלך הטבעי הבא – לפנות מערבה ולרדת עם הכביש לבית המכס ולנהר הירדן. אלא שכאן, ואנחנו מדברים על צהרי יום ראשון 7.10.1973, עצרו הסורים ולא המשיכו. אפשר לדוש ולדוש מהן הסיבות, אבל העובדה שקיבוץ גדות לא השתקף בפריסקופים של הטי-62 היתה החמצה צבאית גדולה.

לא ידעו לנצל הצלחה. טנקים סורים בתחנה האחרונה שלהם ברמת הגולן 1973 [צילום: מנשה עזורי, לע"מ]

הרעות (הצד הישראלי)  

מלחמת ששת הימים: שני לוחמי גדוד 12 של חטיבת גולני, בקרב תל פאחר, דוד שירזי ויעקב חודרה, נשכבו על הגדרות, כדי שחבריהם יוכלו לדלג מעליהם לתוך שטח המוצב. שירזי שנהרג מאוחר יותר זכה בעיטור הגבורה. חודרה לא קיבל דבר.

מלחמת יום כיפור: לא מעט לוחמים ומפקדים "נשכבו על הגדר" בשביל החברים. אחד הבולטים שבהם היה יצחק נגרקר, איש צוות טנק מגדוד שריון 74 [חטיבה 188], שיצא מתוך הבונקר בתל סאקי, שבו מצא מחסה, אל הסורים שהקיפו את המקום, כדי לספר להם שבבונקר אין אף אחד בחיים. הוא יצא בידיעה שגורלו יהיה מוות או נפילה בשבי. למרבה המזל הסורים האמינו לו. 26 לוחמי צה"ל ששהו בבונקר ניצלו הודות להקרבה של נגרקר. הוא חזר הביתה אחרי שמונה חודשים קשים בשבי. על מעשהו לא זכה לצל"ש.

ואין בתים עוד במשק  

ב-1967 הילדה שיצאה מהמקלט וגילתה את הקיבוץ שלה הרוס מההפגזות לא היתה רק מגדות, אלא גם מדן, תל קציר, כפר סאלד, גונן ועוד. בסיומה של מלחמת ששת הימים הורחקו קני התותחים הסורים מהקיבוצים למרחק משמעותי באותם ימים.

ב-1973 היו אלה קיבוצי ומושבי הגולן [המעטים באותם ימים], שנאלצו להתפנות. חלק עשו זאת יום לפני פרוץ המלחמה, וחלק תחת אש כמה שעות לאחר שהחלה: מרום גולן, אל-רום, רמת מגשימים, עין זיוון, אפיק ועוד. עיקר המפונים היו נשים, ילדים וחיילות גרעיני נח"ל. עזבו גם רוב הגברים. יישובי הגולן שבתיהם ניזוקו, השתקמו תוך זמן קצר אחרי סיום המלחמה.

עומסי תנועה בציר הנפט  

במלחמת ששת הימים כיכבה דרך הנפט, הציר שחוצה את הגולן, בתכנונים של צה"ל לכיבוש מוצבי הסורים. הכוחות הבולטים שהשתמשו בציר הנפט היו מחטיבה 8 בדרכם לכיבוש זעורה וקלע, ומחטיבת גולני למוצב תל פאחר.

במלחמת יום כיפור ניצלו הסורים את ציר הנפט לתועלתם, בתנועה מדרום רמת הגולן לצפונה. העובדה שמחנה נפח ישב על ציר הנפט, הפכה אותו לטרף קל לשיני הטנקים הסורים, שהתגברו על קו ההגנה הדליל והגיעו אל הגדרות.

העיניים של המדינה  

במלחמת ששת הימים נכבש החרמון ללא קרב על-ידי כיתה מגדוד 13 של גולני. גם המילה "נכבש" גדולה על המעמד, מכיוון שהסורים כלל לא היו על החרמון. צה"ל תפס את המקום יומיים אחרי סיום הקרבות, עם כוח קטן שהונחת בהליקופטר, והעניק למדינת ישראל את הזכות להשתכשך בשלג החמים שלו. בצהרי ה-6 באוקטובר 1973 היה זה כוח קומנדו סורי שהונחת על-ידי הליקופטרים וכבש במהירות את מוצב החרמון, שהוחזק על-ידי כוח לחימה מצומצם ולא היה ערוך או בנוי ללחימה.

חייל צה"ל מתצפת לעבר החרמון הסורי [צילום: יגאל אשוח]

החרמון נכבש מחדש על-ידי צה"ל רק כעבור כשלושה שבועות, אחרי שחטיבת גולני מתוגברת בכוחות נוספים עלתה עליו באש ובדם. ב-22 באוקטובר חזר דגל ישראל להתנוסס על החרמון, הלוחם בני מסס השמיע את הסיסמה הידועה, ויוקרתה של גולני נשמרה במחיר של 80 הרוגים בהם מג"ד 17 ומ"פ הסיירת.

מאמץ שריון  

במלחמת ששת הימים הספיקו לצה"ל כ-50 טנקים, סדר גודל של שני גדודים מינוס, כדי לייצר את המאמץ העיקרי לכיבוש רמה מבוצרת בגובה של כ-500 מטר. במלחמת יום כיפור הציבו הסורים כוח של כ-1,400 טנקים, כדי לפרוץ את הקו הישראלי במטרה להשתלט מחדש על הגולן.

בשתי המלחמות הצליחו מאמצי השריון לפרוץ את קווי ההגנה. לעומת הצלחת צה"ל לכבוש את רמת הגולן ולקבוע גבול חדש, לא הצליחו הסורים במאמץ האדיר שלהם ב-1973. הם נהדפו חזרה לשטחם, תוך שצה"ל מזנב בהם וכובש שטחים חדשים.

מצדה שלי  

גבורה סורית 1967: ברקע מנוסת הצבא הסורי מרמת הגולן כבר בשעות ערב היום הראשון ללחימה, בלטה עקשותם של לוחמי מוצב ג'לבינה הסורי [ממזרח לגשר הפקק]. אלה שלא מיהרו לברוח, תקעו יתד במוצבם וניהלו קרב לילה אמיץ עם צנחני גדוד 65, שהסתיים לאחר שעה ארוכה בנפילתו של המוצב ובמותם.

גבורה ישראלית 1973: לא מעט סיפורי גבורה נרשמו במלחמה הזו, בעיקר של צוותי טנקים. בחרנו לציין את הקרב של מוצב 116 – קומץ חיילי חי"ר מגדוד 50 בפיקודם של סגן יוסי גור, ולאחר שנפצע בפיקודו של ציון עזר, עם מחלקת טנקים. המוצב בדרום רמת  הגולן הותקף עם תחילת המלחמה. חייליו הצליחו לפגוע בטנק שעלה עליו, אבל מצאו את עצמם מוקפים בכוחות סורים, ללא אפשרות להיחלץ. במשך יומיים של מצור נלחמו החיילים בנחישות, עד להגעת כוחות צה"ל.

כמו שכתוב בספר  

במסגרת "תכנון מול ביצוע – אחד לאחד", יצוין במיוחד במלחמת ששת הימים כיבוש המוצב תל עזזיאת על-ידי גדוד 51 של גולני, שבוצע כמו שנכתב בפקודת המבצע, במהירות יחסית, עם הרוג אחד ומספר פצועים קל.

בעיני הסורים, פעולתם לכיבוש מוצב החרמון ב-1973 נחשב בעיניהם למופת של ביצוע. כוחות קומנדו, שחלקם הונחתו במסוקים והיתר הגיעו ברגל, השתלטו תוך חצי שעה על איזור המוצב, הציבו מארבים וחסימות, והצליחו לחדור למוצב עצמו. 13 חיילי צה"ל נהרגו, 31 נלקחו בשבי. ב-8 באוקטובר הדפו הסורים ניסיון של צה"ל לכבוש את המוצב, והתבצרו בו עד לקרב האחרון שלהם ב-22 באוקטובר. היכל התהילה של הצבא הסורי הצדיע לכיבוש החרמון, כולל צל"שים גבוהים.

אגדה אורבנית  

במלחמת ששת הימים, לקראת סיום המערכה, היו דיבורים ושמועות, שצה"ל לא יעצור בקו התלים, אלא ינצל הצלחה ויתקדם אל עבר דמשק, כדי ללמד את הסורים לקח בל יימחה. אם צה"ל היה רוצה, הוא היה מגיע לפאתי דמשק, גם הודות לעובדה שחיל האוויר שלט בשמיים. אבל כפי שאמר אלוף דוד אלעזר: "יכולנו להיות בדמשק בתוך 36 שעות, ולא עשינו זאת מפני שלא היה לנו בזה לא עניין ולא צורך". למגינת לבם של כאלה שהעריכו, קיוו, או ציירו על משאיות צבאיות את המילים – "לדמשק", בתקווה שההלצה תתגשם ועם ישראל יגיע לקניות בשוק של דמשק.

אקספרס לדמשק, לא תיסע? [צילום: "במחנה" 1967]

מלחמת יום כיפור: אם לא היינו בולמים את הסורים – הם היו יורדים לכינרת, ובמשתמע המדינה היתה נגמרת. דיבורי הגוועלד כאילו אם הסורים היו מצליחים להגיע לגשר בנות יעקב, או לרדת לצמח ועין גב, זה היה הסוף של המדינה, לא משקפים את המציאות. הסורים התכוונו אומנם להגיע לכינרת, אבל רק כדי להחזיר לעצמם את הפינה הצפון-מזרחית, שנלקחה מהם במלחמת ששת הימים. וגם אם היו מצליחים להגיע לגשר בנות יעקב, זה רק כדי לשבת שוב בג'לבינה ודרבשיה ועין עלמין, וכל מה שנלקח מהם ממזרח לקו הירוק. מעבר לזה, לא היתה להם כוונה ולא יכולת להגיע לטבריה ולא לקרית שמונה או לצפת. גם אם היו מצליחים לטבול בכינרת, סופם שהיו נאלצים לחזור את כל הדרך למעלה, בלי חלק גדול מכוחותיהם שהיה מושמד.

הודעות שווא  

10.6.1967: בבוקר אותו יום דיווח רדיו דמשק – "קונייטרה נפלה". המציאות: באותו זמן צה"ל היה עדיין רחוק מבירת הגולן הסורי. מדוע הושמעה הודעה לא נכונה זו? יש כמה סברות, אבל לא נתעכב עליהן. העובדה היא ששידור הודעת השווא הזו הפילה סופית את רוחם של הכוחות הסורים ברחבי הגולן והאיצה את מנוסתם ואת נפילת הרמה.

7.10.1973: לפנות בוקר של אותו יום נקלט באמ"ן דיווח של מח"ט שריון סורי – "חושניה בידי". קצין האג"מ של פיקוד צפון, סא"ל אורי שמחוני, מיהר לברר את המצב עם מח"ט 188 בן-שהם, שהיה מדרום לנפח. לדברי שמחוני, בן-שהם ענה לו: "הם משקרים כרגיל". יחלפו שעות יקרות עד שההודעה הסורית התבררה כנכונה.

הסיבות לכישלון – מיצאו את ההבדלים  

כך נכתב בתולדות הצבא הסורי על מלחמת אוקטובר 1973: "הסיבות למפלה הישראלית היו הערכת מודיעין לקויה לגבי עוצמתו ויכולותיו של הצבא הסורי, חוסר הניסיון של הפיקוד הבכיר בניהול מלחמה, אי התאמה בין הדוקטרינה לבין המציאות. הנקודה האחרונה תקפה בעיקר לגבי הגזרה הדרומית, שם בוצע המאמץ העיקרי שלנו. סיבות נוספות למפלת הציונים: מערכת הדיווח והקשר היתה לקויה מאוד, הפיקוד הבכיר שהיה מרוחק משדה הקרב לא ידע מה קורה, ובהתאם לכך ובגלל היערכות מוטעית, לא נוצלו כוחות השריון. ב-6 באוקטובר נוצר מצב שבו לא היתה אף עוצבת שריון ישראלית בחזית. אם היתה כזו, היא היתה מציבה בפני הצבא הסורי קושי לא מבוטל בהשגת מטרותיו".

ובכן, מסקנות אלה לא באמת נכתבו על-ידי ראשי הצבא הסורי. זהו סיכום של אמ"ן צה"ל למפלה הסורית במלחמת ששת הימים, שנכתב בדצמבר 1968. אנחנו הפכנו את שמות הצבאות, שינינו את התאריכים ואת המילה צפונית הפכנו לדרומית. הסיכום שנכתב באמ"ן מחקר של צה"ל על הצבא הסורי ב-1967 די דומה למצב שאליו נקלע צה"ל ב-1973. כמו שאמרו חכמינו, אל תדון צבא עד שתגיע למקומו.

ולסיום אנקדוטה: שיפון-פלא

ביום שבת ה-10 ביוני 1967, ביומה השני של חזית הלחימה על הרמה הסורית בששת הימים, כשצה"ל שטף את רמת הגולן ללא התנגדות, נשלח המ"מ סגן רן גוטפריד מגדוד האמ.איקסים 266 על-ידי המ"פ שלו רן שריג, לעלות להר שיפון, כדי לוודא שהוא ריק מסורים. גוטפריד עלה בג'יפ עם שני חיילים, גילה בונקר נטוש, ירה לתוכו בעוזי ולאחר מכן גילה ארבעה כבשים בריאים ושלמים. כך נכבש התל.

במלחמת יום כיפור גוטפריד כבר הפך למג"ד בצה"ל והוביל את גדוד 93 מחטיבה 679 לקרבות הבלימה של ה-7 באוקטובר 1973. בפקודת מפקד האוגדה, הוא נכנס מאיזור מחנה נפח לציר פלא, ליד מחצבות כפר גלעדי, מעט מדרום לאותו הר שיפון שלו מ-1967, והחל בתנועה דרומה. כשעלה לעמדת תצפית נדהם למראה עשרות רבות של טנקים סובייטים. לרגע היה בטוח שאלה טיראנים של צה"ל, אבל תוך שניות התבררה האמת, שהפכה לכואבת. גוטפריד קיבל מיד פגז לצריח שוט המטאור שלו וסיים את הקרב הזה מוקדם מהצפוי. הוא ונהגו נמלטו בעור שיניהם מטנקים סורים שהסתובבו בשטח, הסתתרו במעביר מים ולאחר מכן חמקו מערבה.

איך שגלגל מסתובב לו, כבר אמרנו?

——————————————————————————————————————-

23 מחשבות על “איך שגלגל מסתובב

  1. הערות:
    המחדל- כתוב " לקח כמה שעות עד שבצה"ל הבינו שהירי הארטילרי המאסיבי על מוצבים, בסיסים ויישובים, הוא פעולת ריכוך". אבל הרמטכ"ל דדו הבין ב 04:30 כשקיבל את ההודעה מהמוסד, ואח"כ גם אמר זאת לאלופים. שבאותו יום תיפתח מלחמה. בהיותו לא מסודר ולא מאורגן, הרמטכ"ל לא הפעיל את אג"ם למתן פקודות בהירות ומפורטות, וכך החילים בחזית לא ידעו \ לא הבינו שזו מלחמה.

    ההפתעה- כתוב " ב-1973 ציפה צה"ל שהמאמץ העיקרי של הסורים (אם יתרחש) יבקיע דרך קונייטרה,". זהו מחדל אדיר, כי בתכנית המלחמה הסורית שהיתה בידי צה"ל היה כתובה גם אפשרות של מאמץ סורי מכודנה לנפח ומשם לגשר בנות יעקב. כך אמר קמ"ן הפיקוד גנדלר באפר' 1973, ואף אחד לא ערער על כך למרות שהתכנית הסורית צורפה לפקודת "גיר" שהקצינים הבכירים בפיקוד היו אמורים להכיר אותה.

    ניצול הצלחה- כתוב "… צהרי יום ראשון 7.10.1973, עצרו הסורים ולא המשיכו" . אכן הסורים לא תכננו לעבור את הקו הירוק. יצויין שברז'ניב, מנהיג בריה"מ אסר מראש על הסורים לעבור את הקו הירוק, כי כוונתו היה רק לסייע להשבת השטחים הכבושים לסוריה.

    העיניים של המדינה- אכן גולני כבשו את החרמון במחיר נורא של אבידות, אבל היתה חלופה טובה יותר. צנחני מילואים, בפיקוד אלישע שלם וחזי שלח המצוינים כבשו קודם את החרמון הסורי כמעט ללא אבידות, ויכלו (אולי) לכבוש גם את החרמון ה"ישראלי" עם מעט אבידות אבל עצרו אותם כדי שגולני ישקמו את ה"יוקרה" שלהם. אבסורד.

    מצדה שלי- יוסי גור וציון עזר נלחמו כמעט לבד. כמעט כל חילי המוצב הסתתרו בבונקר.

    הסיבות לכישלון – מיצאו את ההבדלים – האם תוכל לתת קישור למסמך אמ"ן הנדון " למפלה הסורית במלחמת ששת הימים, שנכתב בדצמבר 1968" ?

    ולסיום אנקדוטה- לגבי המג"ד רן גוטפריד, האוגדונר רפול שגה קשות כאשר שלח את 12 הטנקים שלו לאבדון, כשלא היה לו מודיעין. רפול היה צריך להחזיק את הכוח כרזרבה ו\ או כמארב. כנראה שרפול לא ידע את תכנית המתקפה הסורית שכללה התקפה סורית מכודנה לאורך כביש הנפט, למרות שהתכנית הסירית היתה צמודה כנספח לפקודת "גיר" שרפול היה אמור להכיר.

    אהבתי

      • כן, לא ברור מה קרה שם. לפי ינוש, האלוף חופי כן אמר בבוקר שתהיה מלחמה בו ביום, אבל אחרים הבינו הפוך.

        בפיסקה של "הסיבות לכישלון – מיצאו את ההבדלים " כתבת על מסמך אמ"ן בענין " למפלה הסורית במלחמת ששת הימים, שנכתב בדצמבר 1968" . האם תוכל לתת קישור למסמך מענין זה?

        אהבתי

      • תודה לשלמה מן על כתבת סיכום ביניים שלמאות תחקירים כתבות סיפורים ותגובות באתר המפואר "נעמוש הרמה הסורית"אבל יש פוסט אחד שמרגיז אותי חמישים וחמש שנה ועד היום על אגפף המודיעין במטכ"ל ובודדים בפיקוד צפון שכתבו והתרברבו שהם גרמו למנוסת הסורים מהגולן שנכבש…"בהודעת רדיו דמשק"…אז לא הסורים ברחו מהתקפת גולני ושריון וכול הכוחות שתקפו בצפון הרמה ביום שישי 9.6.67…

        אהבתי

  2. חוץ מאשר ציר ווסט הסורים היו במזרחם של כל הדרכים שיורדות לעמק החולה והכנרת, מה מנע מאיתם לרדת לקו הירוק לדעתי זה חוסר בטחון ואמונה בעצמם.

    אהבתי

  3. המפקדים הבכירים היו כולם במבוכה גדולה שהתעצמה בכנס פ צפון עם דיין שהכריז שיתכן שאנחנו במפלת הבית השלישי.ההתעשתות באה מהדרגים הלוחמים בשטח!!! והפקוד האגמי החטיבתי ה ל ו ח ם !!!

    אהבתי

  4. היהירות, הזלזול באויב, אי הקפדה על פקודות ופרטים קטנים, זה מה שהפיל את הסורים ב-67' ואת צה"ל ב-73'. למרבה הצער, גם כיום השיח ברשתות חברתיות מזלזל באויב, יהיר, תולה תקוות ללא ביסוס ב"כוחו" של צה"ל. לילה אחד נתעורר עם מטחי טילים שיפילו אותנו לרצפה ואולי לא נוכל לקום.

    אהבתי

    • לא נכון. לגורמים האלה היתה השפעה, אבל הכשל שלנו בפתיחת מלחמת יום כיפור היה בעיקר בגלל הרמטכ"ל דדו. דדו היה אמנם היה איש חם וחביב ואף תיפקד לא רע בהמשך המלחמה, אך היה אחראי ישירות לכך שצה"ל הגיע לא מוכן למלחמה. דדו, חזר והורה לא להרשות לאויב השג טריטוריאלי אפילו זמני, למרות שידע ואמר שהסדיר בלבד לא יכול לבלום את האויב על קוי החזית. בגלל הוראתו זו, בחזית המצרית נשלחו הטנקים שלנו להתאבד בקבוצות קטנות על קו התעלה. לפי האלוף סקל, צריך היה דווקא לעשות ההפך, כן לאפשר לאויב לכבוש זמנית שטח, ולתקוף אותו עם בוא המילואים. (עמנואל סקל, "שריון" גליון 44 עמ' 108
      https://yadlashiryon.com/yad-lashiryon/amutat-yad-leshirion/bitaon-magazin
      גם האלוף ינוש טען ששליחת קבוצות טנקים קטנות אז משולה להתקפה התאבדותית כמו קרב אז'נקור.

      החל מ 36:00
      , היו לנו כ 280 טנקים בסיני, ואחרי יממה נשארו רק כ 110 טנקים. !

      בגלל הוראה זו של דדו, בדרום רמת הגולן ביממה הראשונה, הטנקים הסורים פרצו, מוטטו אותנו ולא נותרו דוברי עברית בדרום רמת הגולן, כביטויו הידוע של רפול, מה שגרם לשר הבטחון דיין להתבטא על אבדן הבית השלישי. לפי האלוף ינוש, צריך היה דווקא לעשות ההפך , וכן לוותר על שטח כדי ליצור שטח הריגה כשאנו בתוואים שולטים. (כך השיב מח"ט 7 ינוש לחוקר של ועדת אגרנט.)
      ברמת הגולן היו 180 טנקים ולאחר יממה איבדנו רבים מהם, ושדירת הפיקוד של חטיבת הטנקים 188 נהרגה, כך שהחטיבה לא תפקדה יותר.

      זה לא היה חיב להיות ככה. וכך כתב האלוף סקל במקור הנ"ל : "על אף תנאיי הפתיחה הקשים ויחסיי הכוחות הבלתי אפשריים – תוצאות המלחמה לא היו גזירת גורל. אפשר היה להכריע את המלחמה בסיני בקרב מגננה של ארבע עד חמש יממות, בגדה המזרחית של התעלה, תוך הקטנה משמעותית של אבדות צה"ל ופגיעה קשה במצרים – אילו בוצעו מספר מהלכים שניתן וצריך היה לבצעם, ונמנעו שגיאות קשות שלא היו הכרח המציאות, מעֵבֶר לשגיאות בלתי נמנעות שנעשות בכול מלחמה"

      אהבתי

      • אתה כמובן צודק, אבל זה לא סותר את העובדה שהדרך לעיוורון של טרום-מלחמה עברה ביהירות, בזלזול באויב, בתחושת כוח מזוייפת (ראה למשל, את פרשת מוצב החרמון. למה המקום לא תוגבר בעוד מחלקה לוחמת? זה היה מונע את הכיבוש ואת 80 הקורבנות אחר כך. אבל בטח אמרו – "אין לסורים סיכוי לנצח פה"). נכון לגמרי שלצה"ל היה מספיק זמן לנטוש את קו המעוזים החל מכיפור ב-6:00 בבוקר, כשהיה ברור שמלחמה פורצת באותו יום ואין מספיק כוח בתעלה לבלום, ולהיערך חכם ונכון יותר במרחק 20-15 ק"מ מקו המים, אבל העיורון של הפיקוד העליון ותחושת הכוח המזוייפת לפיה "תוך יומיים-שלושה נטאטא את המצרים בחזרה למי התעלה", מנעה את הצעד האמיץ הזה של ויתור על שטח לטובת השמדת הכוח המצרי הפולש בהמשך. אבל מעבר לכך, אני לא רואה את הרמטכ"ל או את שר הביטחון שמבצע נסיגה טקטית ויוצא מזה בשלום מבחינה פוליטית. מה היו אומרים אחר כך בציבור? "דדו ברח"…. "דיין ברח". זה לא עובר ולא עובד משום בחינה, אי אפשר לשכנע את הציבור עם היגיון. אז נשארנו וחטפנו.

        אהבתי

        • נכון ששררה "יהירות, בזלזול באויב, בתחושת כוח מזוייפת" אבל מפקדים בצבא צריכים לפעול כמקצוענים בתחומם, אבל בפועל רובם לא היה מקצועני, והדוגמא הבולטת היא הרמטכ"ל דדו. המכונה המשוכללת של הצבא לא הופעלה, חילים בקו לא ידעו שהיום תיפתח מלחמה למרות שבבוקר הרמטכ"ל אמר זאת לאלופים, ולא הוכנו בכלל תכניות הגנה. כשהרמטכ"ל הכריז על כוננות ג' ביום שישי, יום לפני המלחמה, הוא לא הפעיל שום גורם כדי להתכונן אם לפתע נותקף , לא יצאו נהלים ולא נקבע סדר עדיפויות.
          דוגמא: בשבת ב 04:30 דדו קיבל הודעה שיש מלחמה. בשעה הראשונה הוא חרג מסמכותו והורה בצדק לגייס כמה אלפים לח"א ולמטכ"ל כדי להכין את הגיוס, זאת לפני האישור הנדרש של שר הבטחון דיין. אבל מדוע לא הורה על הכנת נוהל גיוס יום קודם, נוהל שקובע מי וכמה יגויסו עוד לפני שדיין מסכים? אם היה מתכונן כך, סביר שהיה מגייס מוקדם לפחות גם את חטיבת טנקי המילואים של הגיוס המהיר 179 של פיקוד צפון, כלומר הוראת גיוס ב 05:00 במקום 10:00 בפועל. ההקדמה בת 5 השעות האלה היתה קריטית כי הטנקים הראשונים שלה הגיעו בשעה 23:00 לרמת הגולן והיו יכולים להגיע 5 שעות קודם ולהתחיל לעצור את התפוררות ההגנה שלנו בדרום רמת הגולן.

          הערה: מכיון שהאוגדונר הכושל רפול פיקד אז על רמת הגולן, יתכן שהוא היה מכשיל גם את הטנקים האלה, אבל כאן אני חורג מהנושא.

          על לחימת חטיבת הגיוס המהיר ברמת הגולן:
          https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%98%D7%99%D7%91%D7%94_179_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D

          אהבתי

          • במסגרת היהירות הכללית והזלזול באויב, אני בספק אם הייתה בצה"ל של 1973 תוכנית יעילה כלשהי לפעולה ולמגננה במקרה של התקפת פתע. הרי תמיד אמרו ראשי הצבא והמודיעין, "בכל מקרה תהיה לנו התראה של 72 שעות לפחות", אז למה להכין? תכלס, הרי לחלקים מהצבא לא הייתה התראה של 72 דקות…. אמנם הייתה תוכנית שנקראה "שובך יונים", שנועדה לבלום צליחה מצרית על קו התעלה, אבל היא לא בוצעה ואם הייתה מבוצעת – אבידות צה"ל היו גדולות עוד יותר, כי המצרים הכירו אותה ונערכו לסכל אותה. אגב, היו בכירים בפיקוד צה"ל שהבינו את המציאות וידעו שהצבא הסדיר לא יצליח לבלום את המצרים והסורים, ומי שקצת מעלעל בארכיונים יכול למצוא תקצירי פקודות של אגף האפסנאות מצהרי יום כיפור, שבהם נאמר למפקדי מחסני החירום, ש"עד מחר הצבא הסדיר יושמד, והכל תלוי בהצטיידות של המילואים".

            אהבתי

            • יש לך אי דיוקים.
              צה"ל לא היה מאורגן ולא היו תוכניות הגנה בגלל חוסר מקצוענות וזה לא קשור ליהירות וזלזול.
              לא חשבו שיהיו 72 שעות לאתרעה של של 48 שעות, וההבדל משמעותי.
              להכים תכניות הגנה זה אלף בית של מקמוענות צבאית, ולא קשור לאורך האתרעה הצפוה.
              שובך יונים לא נועדה לבלום צליחה מצרת אלא היתה תכנית הצבה של כוחות.
              אודה לך אם תביא תכנית צה"לית שאמרה שהסדיר יושמד. לדעתי אין תכנית כזו. ולהיפך, הרמטכ"ל דדו קרא פעמיים ! בשבת בבוקר ובצהריים, לפני פרוץ המלחמה לאלופי הפיקוד אליו לת"א. בפגישה השניה עם גורודיש דן בצליחה "צפניה" לתוך מצריים לאחר כיומיים, (כלומר כשהמילואים עדיין לא ישלימו את בואם) ומכאן שהיה רחוק ממחשבה שהסדיר יושמד.

              אהבתי

              • מאמר מעניין שכדאי לקרוא בהקשר לימים הראשונים של מלחמת יום כיפור:

                https://www.israeldefense.co.il/content/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94

                אגב, לא הייתה "תוכנית צה"לית" שהסדיר יושמד, הדברים נאמרו לאור המצב שבו הסדיר ניצב לבד, בלי מילואים, מול התקפת הפתע. במאמר המצוין כאן, מיוחסים דברים אלה לסגן הרמטכ"ל ישראל טל, שאמר בצהרי יום כיפור, עוד לפני פתיחת המלחמה, "עד הבוקר ישטפו המצרים והסורים את הקווים וחצי מהסדיר יושמד". כלומר, הבכירים ידעו, שאם חוטפים התקפת פתע, זו תהיה התוצאה. ועוד: אם אכן דדו דן לפני הפתיחה באש על צליחה בתוך יומיים, הוא באמת חי בלה-לה לנד. להלן – היהירות.

                אהבתי

                • קראתי את המאמר המענין שאליו הפנית. הציטוט של האלוף טל (בענין השמדת הסדיר) חשוד מכיון שלמרות מעלותיו של האלוף טל, הוא היה שקרן שמשפר את תחזיותיו רטרואקטיבית. לאחר המלחמה טען בתוקף כי הזהיר ממתקפה כללית מצרית-סורית אלא שאין לזה שום סימוכין. אפילו הבן שלו שהוציא לאחרונה ספר, לא טוען יותר שהאלוף טל חזה התקפה מצרית. ועדת אגרנט חקרה את האלוף טל לפשר האזהרה הרטרואקטיבית אבל הוא התחמק, והם היו רחמנים. הרמטכ"ל דדו נפגע מאוד מהשקרים האלה של האלוף טל, כי הם העמידו את דדו כמי שכביכול לא הגיב לאזהרה מפורשת לפני המלחמה.

                  דדו, בנוסף לכך שלא היה מקצוען, הוא גם חי בפנטזיה כפי שכתבת. בשבת ב 11:00 גורודיש הודיע לו כי החטיבות בסיני פרוסות לא על פי שובך יונים, כלומר 2 חטיבות טנקים קדימה ואחת אחורה, אלא ההפך: רק חטיבת טנקים אחת קדימה ושתיים אחורה, ואף עדכן בכך את שר הבטחון דיין, שגם הוא לא התנגד לכך. !

                  אהבתי

                  • מה עשה לך דדו שאתה מזלזל ביכולותיו כמקצוען וכרמטכל,אלמלא דדו צה"ל לא היה נחלץ כל כך מהר מבלימה להדיפה וניצחוןן. של נעליך כשאתה מדבר על גיבור ישראל.

                    אהבתי

                    • צה"ל ניצח במלחמת יום כיפור לא בגלל אלא למרות הרמטכ"ל דדו והגנרלים. ניצחנו בזכות החפ"שים והפיקוד הזוטר, וחלק מהפיקוד הבינוני. את הטענות שלך תפנה בין השאר לאלופים סקל וינוש שציטטתי פה למעלה, שחשפו את חוסר המקצוענות של הרמטכ"ל דדו והפיקוד הבכיר.

                      נהרגו לנו המון קרבנות מיותרים, בעיקר בתחילת המלחמה, בגלל חוסר המקצוענות של דדו והאלופים שלו שהכינו רע את צה"ל למלחמה. האם זה בסדר מצידך?

                      נלחמנו עם רובה פ.נ. עם המון מעצורים בחול, כשלאויבים היה קלצ'ניקוב מצוין. נלחמנו עם טנקי שרמן עתיקים כשלאויב היו טנקים טובים. היה לנו גשר גלילים כושל שהרבה חילים נהרגו בגללו, לעומת גשר מודולרי רוסי מעולה שהיה למצרים. זאת למרות שהיה כסף והיו יוזמות לעבור לנשק חדש יותר, אלא שהכסף הועבר לנושאים שעדיין לא הבשילו במלחמה, למשל טנק המרכבה שיצא הרבה אחרי המלחמה והדגם הזה היה בעיתי.

                      אהבתי

                    • מחסני החירום היו מבולגנים ולא מוכנים, חיל האוויר חטף מכה בסוף מלחמת ההתשה אבל לא נערך כראוי למלחמה הבאה למרות שהיו לכך שלוש שנים תמימות, לשיריון לא היו אמצעים לראיית לילה (למרות שלמצרים היו), צה"ל לא הבין את נושא הנ"ט והסאגרים, החי"ר והצנחנים הוזנחו, החל מכלי הנשק הישנים שהיו להם (רובי פ.נ עתיקים, עוזי ובזוקה, לעומת קלאצ'ניקובים וסאגרים ליריבים) וכלה בהיעדר נגמ"שים וכלי רכב ראויים (לקרב בעיר סואץ הוסעו צנחנים באוטובוסים מגוייסים של אגד) – וזה רק מקצת מבעיות ההתכוננות וההכנה, שהרמטכ"ל היה אמור לוודא שהם מתקיימים ומתבצעים. באשר לימים שלפני הקרבות: למרות שלל דיווחי מודיעין – צה"ל לא נכנס לכוננות הנכונה, מחסני החירום לא נפתחו מראש כדי להבצע הכנות וזיוודים, ולא הופעלו האמצעים המיוחדים המפורסמים של אגף האיסוף באמ"ן. כל זה – באחריות רמטכ"ל. דדו לא היה ש.ג. מסכן, שמישהו אחר כך דפק בוועדת אגרנט, הוא היה אחד משלושת האנשים שהובילו את המדינה מבחינה ביטחונית, לצד גולדה ודיין. זה שצה"ל נחלץ ממצב הביש של ראשית המלחמה – טוב ויפה, אבל זה לא הופך את מפקד הצבא לראוי לשבחים. ואגב – מפקד צבא שיושב בבור בקיריה לא יכול להיות "גיבור ישראל", תואר כזה נותנים ללוחמים בשטח, שמסכנים את חייהם ואוכלים אבק, בוץ ודם.

                      אהבתי

                  • העובדות הם שיחד עם הביקורת של וועדת אגרנט על דדו ז"ל
                    ביחס לשאננות והמחדל שלפני המלחמה, הוא צויין לשבח על ניהולו את המלחמה עצמה.

                    אהבתי

                    • ועדת אגרנט התנהגה בדיפלומטיות כלפי כל מי שכשלו, והיו לה מילות שבח אפילו על גורודיש ! עם זאת, טעית בטענתך ש [דדו] " הוא צויין לשבח על ניהולו את המלחמה עצמה". אלא הועדה כתבה "אבל אפילו אם יימצא לבסוף שבשלבים נוספים אלה [של המלחמה] עשה הרמטכ"ל אישית גדולות, אין בכך כדי למחוק את רישומם של השגיאות הראשונות" (הדו"ח הראשון של אגרנט, עמ' 23)

                      ואכן כתבתי קודם שדדו פעל לא רע בהמשך המלחמה, אבל זה לא החזיר לחיים את הקרבנות הרבים שנפלו לנו בתחילת המלחמה כתוצאה ישירה של הוראתו החוזרת והאובדנית לא לאפשר הישג טריטוריאלי לאויב, ואפילו לא הישג זמני, למרות שחזר ואמר שהסדיר בלבד לא מספיק כדי לעמוד מול כוחות האויב העצומים.
                      בגלל הוראת דדו זו, בתחילת המלחמה נשלחו הטנקים בקבוצות קטנות כדי להתאבד על הקו. (צירפתי קישורים לביקורת של האלופים סקל וינוש בענין זה)

                      כשליו המרובים של הרמטכ"ל דדו השפיעו גם על המשך המלחמה, למשל גשר הגלילים הכושל שגרם לקרבנות רבים כי לא יכול היה לפנות ימינה\ שמאלה והכריח לכבוש את המשך ציר עכביש במחיר הרבה דם, והנשק הדפוק שהיה לנו מול הנשק הטוב של האויב, ועל כך כבר כתבנו פה.

                      אהבתי

  5. ",,,אחד הבולטים שבהם היה דוד נגרקר, איש צוות טנק מגדוד שריון 74 [חטיבה 188],,,".

    צריך להיות : יצחק נגרקר.

    אהבתי

  6. הבעיות העיקריות שלנו שהיה בגדודים שפתחו את שעת המלחמ ה היה מילוי מחדש, מהר מאד נגמרו הפגזים ואחרי זה דלק מים וכל מיני קלקולים. נאלצנו לנטוש את הקו וללכת אחורה לחפש איפה המשאיות שלנו ובנתיים הטנקים הסורים נכנסו.

    אהבתי

  7. חוץ מטעות כתיב (ארבעה כבשים) לקראת הסוף, לא צויינה העובדה על תפקוד חיל האוויר בשתי המלחמות:
    במלחמת הימים חיל האוויר ירד על חלק גדול מהמוצבים הסוריים וזה כנראה מה שגרם לבריחתם של רוב הכוחות. מעט מאוד טנקים סוריים היו ברמה בזמן הפריצה, וחיל האוויר טיפל גם בחלק מהתגבורות שכן נעו.
    במלחמת יום כיפור חיל האוויר כמעט ולא סייע ביומיים הראשונים, ובמקום להפתיע את הסורים כמו ב6 הימים, הופתע בעצמו ע"י טק"ק ניד שלא חיכה לו במקומות שבו היה יומיים קודם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s