"ככה לא מנהלים קרב חטיבתי"

"לוחמים זוטרים שילמו בדמם על פיקוד לקוי" * שלומי רנות, עוזר קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, היה בחפ"ק המח"ט וחזר עם בטן מלאה על ההתנהלות ביממה הראשונה * בראיון פומבי ראשון הוא מפרט את הליקויים הגדולים: החפ"ק יצא למלחמה עם נגמ"ש אחד בלבד; המח"ט בן-שהם שגה כשירד מהגולן כדי לחזור לנפח; שלושה קציני מטה קיבלו צל"ש לא מוצדק והקמ"ן צוריך נתן שתי גירסאות סותרות בנושא האם בחטיבה ידעו שתפרוץ מלחמה * 188 שוב על בלימה

שלומי רנות 2022 בסיור בציר הנפט/ציר המים, במסלול שעשה עם נגמ"ש חפ"ק 188 [צילום: דרור גלילי]

בתחילת 2022 חזר שלומי רנות לראשונה מאז מלחמת יום כיפור למקומות ברמת הגולן, שבהן עבר שעות דרמטיות בתוך נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 188. היו אלה השעות הראשונות של המלחמה, שבהן קו הגבול נפרץ וטנקי הצנטוריון של החטיבה מצאו את עצמם במיעוט קטלני מול הר געש סורי שזרם לשטח ישראל.

רנות, ששימש באותה מלחמה ע' קמ"ן במילואים של חטיבה 188, יצא לסיור הנוסטלגי עם דרור סופר, שהיה מפקד נגמ"ש החפ"ק; עם יאיר נפשי, שבמלחמת יום כיפור היה מג"ד 74 ובהמשך השנים מח"ט 188, ועם חברו הטוב דרור גלילי. סיור נוסף עשה עם אלוף במיל' אייל בן ראובן. הם שיחזרו את המסלול שעשה נגמ"ש החפ"ק בציר הנפט הדרומי, צומת המים ואתר אל ארבעין, שבו מצאו מסתור בליל ה-6-7 באוקטובר 1974, עד שירדו לבטיחה בנסיעה מנהלתית וחזרו לנפח, כדי לפקד על הקרב הקריטי שהתפתח שם. "זכרתי את שבילי העפר", מספר רנות, "אבל הנוף השתנה. נבנו ישובים ונפרצו דרכים וצמחו אנטנות ומטעים".

אחר-כך באו שעות גורליות שמצאו את המח"ט ואיתו קצין האג"מ בני קצין, מצטרפים לסמח"ט דוד ישראלי, שנלחם בטנק שלו עוד משעות הבוקר המוקדמות. בסיומו של קרב קשה, שארך מספר שעות נפלו שלושתם מאש האויב מדרום לנפח. קורותיו של חפ"ק 188 מנקודת ראותם של רנות וסופר התפרסמו כאן [לחצו].

חטיבה 188 נכתשה ביממה הראשונה בדרום ובמרכז רמת הגולן. לקח שבועיים עד שאורגנה מחדש וחזרה לתפקד כמסגרת לוחמת. לאחר תום הקרבות יצאו לדרך אוספי העדויות עבור ועדת אגרנט, עם אינספור כתבות וספרים על המחדל והגבורה במלחמה ההיא.

בסביבות ספטמבר 1974 יצאה חוברת ובה שמות מקבלי הצל"שים ממלחמת יום כיפור. חטיבה 188 קטפה 28 ציונים לשבח, כולל היא עצמה וכולל המח"ט איציק בן-שהם והסמח"ט דוד ישראלי. בין שלל השמות הופתע רנות לגלות גם את אלה של רס"ן משה צוריך, קצין המודיעין החטיבתי, שהיה מפקדו הישיר; של חנן שוורץ, קצין הקשר, ושל שמואל בן משה, קצין השלישות.

רנות זכר היטב איך כשחזרו לנפח ביום ראשון בבוקר עם נגמ"ש החפ"ק, הורה בן-שהם לשוורץ להצטרף אליו לטנק, אולם קצין הקשר סירב. בעקבות כך הורה המח"ט לצוריך לעלות איתו לטנק, וגם הקמ"ן סירב בטענה שהוא אינו איש צוות טנק. רנות באותם רגעים התקשה להאמין ששני קצינים סירבו פקודה למח"ט אל מול עיניו. שעה מאוחר יותר הובילו השניים נסיגה מבוהלת מנפח לכיוון בית המכס. שניהם זכו לעיטורי המופת. העניין לא נתן לרנות מנוח. הוא כתב לוועדת הצל"שים מכתב חריף, תיאר את התנהלותם של שני קציני המטה, שאיתם לחם באותו נגמ"ש, ודרש לבטל להם את הצל"שים. על המכתב היה חתום גם ספי בן יוסף, קצין הסיור החטיבתי, שהיה עד להתרחשות.

לפני מחנה נפח, מבט מציר הנפט מדרום לכיוון צפון

לאורך השנים התחבט רנות פעמים רבות בקורותיה של אותה יממה ראשונה בחפ"ק 188, שהוא היה חלק ממנה. אחרי המלחמה שיתף חברים ומפקדים בביקורת שהיתה לו כלפי החלטות ומהלכי פיקוד החטיבה, ולאחריה הירפה מהעניין ועבר להתעסק בענייניו.

הכל צץ אצלו מחדש ב-2009 עם הוצאת הספר "על בלימה" של אבירם ברקאי על חטיבה 188, וביתר שאת כאשר לפני שנה שבר הקמ"ן משה צוריך שתיקה והתראיין ביוטיוב ל"דור כיפור".

רנות, יליד תל אביב 1950, גדל כילד חוץ בקיבוץ משמרות, שימש בשירותו הסדיר כקצין מודיעין בהתשה בתעלה, תחת המג"ד משולם רטס ז"ל, ובפיקוד צפון תחת פיקודו של משה צוריך. במילואים שובץ כעוזר קצין מודיעין של חטיבה 188, תפקיד שמצא אותו במלחמת יום כיפור. בהמשך דרכו אחרי המלחמה שירת כקמ"ן 188 תחת המח"ט יאיר נפשי; כקמ"ן חטיבת גולני [אורי שגיא] וכקצין מודיעין של אוגדה 366, תפקיד שאותו מילא במילואים כ-15 שנה, תחת מפקדים כמו אברהם ברעם, אביגדור קהלני, דוביד כץ, עמירם לוין, גבי אשכנזי ואייל בן ראובן. משנת 1998 הוא מתגורר עם אשתו דרורה בסירה בעיר דוברובניק בקרואטיה, שם הקים בית חולים פרטי משגשג.

פיקוד חטיבה 188 – שעות ראשונות בנפח

פתיחת המלחמה מצאה את רנות מגיע לחמ"ל בנפח, מיד לאחר שזוג מטוסי סוחוי השליכו פצצות על הבסיס. מאות חיילים מיהרו להגיע לבונקר הפיקוד הממוגן ותפסו בו מחסה לאורך המדרגות, בצפיפות בלתי נסבלת. בתוך המבולקה הזו פעלו חפ"ק פיקוד צפון, חפ"ק 820 וחפ"ק 188 זה לצד זה. הרשתות געשו, האדמה רעדה, האוויר הפך לעשן, ו"יום הקרב" המדובר עם סוריה יצא לדרך.

את הפיקוד על גזרת רמת הגולן קיבל באותן שעות אל"מ איציק בן-שהם, מח"ט 188, בעקבות יציאתו של אלוף פיקוד צפון יצחק חופי לישיבת מטכ"ל בקריה בת"א. בסביבות השעה 16:00 הוחלט בפיקוד צפון לחלק את הגולן לשתי גזרות – חטיבה 188 בפיקוד בן-שהם אחראית על הגזרה שמדרום למוצב 110, וחטיבה 7 בפיקודו של אל"מ יאנוש בן גל על הגיזרה הצפונית. עיקר התקיפה הסורית התרכזה בשעות הראשונות בחלק המרכזי-דרומי: בפתחת כודנה, תל פארס, ג'וחאדר ודרומה. את מכת הפתיחה ספג גדוד הטנקים 53 בפיקודו של עודד ארז, שהיה בשלב הראשון גדוד השריון היחיד בגיזרה.

את השעות שבין פתיחת המלחמה ועד היציאה לשטח עם נגמ"ש המח"ט בסביבות השעה 18:00, העביר רנות בחפ"ק הכורע מנטל ההתמודדות באין סוף דיווחים ופקודות [על קורותיו של נגמ"ש חפ"ק 188 ביממה הראשונה של המלחמה – ראו כאן].

כעת החליט רנות לפרט את התחושות והשאלות שלו לנוכח מהלכי הפיקוד והשליטה של מיפקדת החטיבה. לדבריו, חשוב לו שהדברים יתפרסמו בפומבי, כיוון שלתחושותיו החובה המוסרית שיש לו כלפי הלוחמים, שחירפו את נפשם מול אויב עדיף בעשרות מונים, עולה לעין ערוך מהשמירה על שמם הטוב של קציני מטה שלא היו כלל במעגל הלחימה.

קיצור קורות חפ"ק 188 ביממה הראשונה של המלחמה: ביום שבת 6.10.1973 לקראת השעה 18:00, אחרי קרוב לארבע שעות בחפ"ק בנפח, שבו המח"ט בן-שהם שימש מפקד רמת הגולן כולה ולאחר מכן מפקד דרום הרמה, יצא נגמ"ש הפיקוד של 188 על ציר הנפט דרומה. לפני ג'וחאדר נקלע להפגזה, ובעקבות כך חזר מעט לאחור והתמקם בצומת ציר המים. בשעת ערב חווה החפ"ק מפגש מפחיד עם טנק סורי תועה, ומיד לאחר מכן הגיע למקום טנק המח"ט. שני הכלים נעו לאתר אל ארבעין, כשישה ק"מ מדרום מערב לצומת המים, בו המתינו מספר שעות. עם בוקר נעו מערבה על מנת לחזור לנפח, ירדו מהרמה בדרך גמלא אל הבטיחה ומשם עלו לכיוון בית המכס ולעלייקה. כאן ירד בן-שהם מהנגמ"ש ועלה לטנק שלו. אליו הצטרף קצין האג"מ החטיבתי רס"ן בני קצין, שהגיע מהחמ"ל בנפח. הם נלחמו בסמוך לטנק הסמח"ט מדרום לנפח, ובשעות הצהריים נהרגו שלושתם והותירו את החטיבה ללא פיקוד בכיר. יתר הקצינים שהיו בנגמ"ש הגיעו לחמ"ל בנפח, אבל לאחר שהתברר שהסורים קרבים לבסיס, נטשו את נפח בבהילות ונסוגו אל מחנות עלייקה.

החפ"ק: "נשמע לך הגיוני שפיקוד חטיבה יוצא למלחמה עם נגמ"ש אחד בלבד?"

הנושא הראשון שטורד את רנות הוא עניין החפ"ק. החפ"ק יצא לשטח כשהוא רכוב על נגמ"ש אחד בלבד. נגמ"ש זה הגיע מגדוד 53 בחושניה, והיה שייך לחוליה הטכנית. בשעות אותו בוקר כמה שעות לפני פרוץ המלחמה ניתנה פקודה להוציא ממנו את הציוד הטכני ולשלוח אותו לנפח. הנגמ"ש הגיע ליעדו בפיקודו של המט"ק סמ"ר דרור סופר ונהג. בנפח הותקנו על הנגמ"ש כמה מערכות קשר ומקלע 0.5.

הנגמ"ש הזה היה התחליף למלחמה של החפ"ק התקני והמוכן של החטיבה, שהושאר במחנה עלייקה. על נגמ"ש זה עלה המח"ט בן-שהם עם קבוצת קציני מטה לפקד על החטיבה במלחמה.

אל"מ איציק בן שהם [בכובע מצחיה] בתרגיל שריון [מן הרשת]

כשהמלחמה נפתחה דקות לפני השעה 14:00, בן-שהם היה ממונה בהוראת אלוף הפיקוד על חזית רמת הגולן כולה. את התפקיד עשה כשהוא בחמ"ל החטיבה בנפח. לקראת השעה 18:00 כשמצב הלחימה הורע, לחץ קצין האג"מ של פיקוד צפון, אורי שמחוני, על בן-שהם לצאת לשטח.

"הייתי עד לשיחה הזו", מספר רנות. "שמחוני אמר לו – מה אתה עוד עושה פה? לך לגזרה שלך ותפקד על הכוחות שלך. הוא ממש דחף אותו בכוח לצאת מהבונקר, עד שבסוף יצאנו מהחמ"ל. כאיש מילואים הנחתי שהכינו חפ"ק, כי יש יום קרב גדול. חפ"ק חטיבה מורכב משלושה נגמ"שים: נגמ"ש מפקד, נגמ"ש קמ"ן ונגמ"ש מס"ח [מפקד סיוע ארטילרי חטיבתי]. צוריך מיד אמר לי – אתה בא איתי. אנחנו יוצאים החוצה ואני רואה נגמ"ש אחד, יחיד ובודד. כשאני מסתכל עליו, אני מזהה שהוא לא ממש נגמ"ש פיקוד, אלא כלי רגיל ולא ממותקן לניהול קרב".

על ההבדל בין נגמ"ש פיקוד לנגמ"ש רגיל הוא מסביר: "בנגמ"ש פיקוד יש מגוון רחב של אמצעי קשר, וכן שולחנות, מפות ותאורה, שמאפשרים ניהול לחימה. נגמ"ש החפ"ק שלנו היה למעשה נגמ"ש של חוליה טכנית, שבבוקר הפכו אותו לנגמ"ש המח"ט. מי שממונה על הכנת חפ"ק החטיבה הוא קצין הקשר. השאלה הראשונה שעולה לי היא מדוע ולמה בן-שהם הסכים לראות בכלי הזה תחליף ראוי לחפ"ק מלא?

"כשמדברים על נגמ"שים, הכוונה היא בעיקר כנושאי מערכות קשר. מח"ט צריך לנהל את הרשת החטיבתית בעזרת קצין הקשר שלו. זה מכשיר אחד. בנוסף לכך הוא חייב להיות ברשת המבצעים הפיקודית או האוגדתית כל הזמן. וצריך מכשיר שלישי עם קצין קשר חכם, שיכול להיכנס לרשתות שמתחת, רשתות של יחידות משנה, כדי להשפיע על הקרב. קמ"ן צריך מכשיר קשר עבור רשת מודיעין חטיבה. במקביל הוא צריך להיות על רשת מודיעין פיקוד, כדי לקבל דיווחים ולהעביר אותם למח"ט. הוא צריך גם מכשיר שלישי עבור רשתות התצפיות שלו.

צומת ציר המים: ציר הנפט-נפח-תל פארס-תל סאקי. כאן פגש חפ"ק 188 את הטנק הסורי התועה

"אבל בשעה 18:00 של יום הלחימה הראשון, כשמתחילים בתנועה על ציר הנפט, קמ"ן 188 לא יכול להיות ברשתות האלו כי אין לו נגמ"ש, אין לו אמצעי קשר, אין לו איך לדבר, אין לו איך לשאול. לצוריך היה ידע כללי רחב על הצבא הסורי, אולם הידע הזה לא תרם דבר למהלך קבלת ההחלטות, כיוון שלא היה לו שום נתון אמת על מיקום האויב, מהות האויב, תנועותיו וכוונותיו. מה קמ"ן יכול לעשות בלי קשר? הוא יכול רק להשיא עצות, ללא שום מידע חי מהשטח. במילים אחרות, בן-שהם פעל בעיוורון. גם קצין הארטילריה צריך נגמ"ש משלו. הוא צריך להיות ברשת מבצעים של החטיבה. הוא תחנה ברשת כשהמח"ט קורא ל-7 שלו. הוא צריך לנהל את רשתות האש והפיקוד של הסוללות שהוא מפעיל, כולל קשר לסיוע אוויר. ללא מכשירי הקשר הללו וההשתלבות בחפ"ק החטיבה, יחידות החטיבה לא יכולות לקבל סיוע ארטילרי ואווירי, והמח"ט אינו מסוגל להשתמש בכלים העיקריים העומדים לרשותו להשפיע על הקרב המתנהל".

וכשעלית לנגמ"ש החפ"ק כל זה עלה לך בראש?

"לגמרי, הייתי בהלם. היו עשרה אנשים על הנגמ"ש הזה, אבל ללא יכולת השפעה ופיקוד אמיתיים, למעט המח"ט שהשתמש באופן מלא במכשירים המוגבלים שעמדו לרשותו. בנגמ"ש פיקוד יש מושב מיוחד למח"ט עם לוח ותאורה, אבל כאן לא התקינו את זה. אז עמדנו על הספסל המרכזי, או על תיבות. נגמ"ש זה לא רק רכב ממוגן, זה בראש ובראשונה כלי שאתה יכול לפקד ממנו רק עם אמצעי קשר מתאימים. ואיפה טנק מח"ט? אתה מסתכל סביב, אין טנק בסביבה. יותר מזה – איפה היה הפלס"ר החטיבתי? הייתי קמ"ן גדוד בהתשה, הייתי קמ"ן חטיבה ואוגדה. הא'-ב' במלחמה או ביום קרב במסגרת חטיבתית זה תצפיות. אתה צריך מודיעין. בשביל זה יש פלס"ר, זה התפקיד שלו. אבל אצלנו ב-188 לא היה אפילו ניסיון לדבר עם הפלס"ר ולא היתה אף תצפית. וגם אם היתה, היא לא יכלה לדבר איתנו, כי אין לנו רשת קשר.

"וככה אנחנו נוסעים על ציר הנפט לכיוון ג'וחאדר ובן-שהם כל הזמן על הרשת. הוא צריך את המכשירים, ואם אתה כקמ"ן רוצה לדבר עם מישהו, עם איזה גורם מודיעיני, להבין מה קורה – זה פשוט לא ניתן. המודיעין היחיד שעמד לרשות המח"ט היה דיווחי הכוחות שהיו תחת לחץ נוראי. הם ודאי לא יכולים היו לתת תמונת מצב, למעט מה שהם רואים מול עיניהם בסערת הקרב".

וכולם ידעו בבוקר אותו יום שבת שהולך להיות יום קרב עם סיכוי למחטף.

רנות: "הם יודעים שהולכים לקראת אירוע גדול, הם צריכים להכין את עצמם למלחמה. מה עושה מח"ט? הוא לא יכין את החפ"ק שלו? הוא לא יכין את עצמו? הוא לא יעלה איתו את הציוד האישי? הוא לא ידאג לקחת איתו מפות? מערכות? קצין המודיעין לא צריך לארגן את הנגמ"ש שלו? כנ"ל המס"ח. במקום זה קוראים לנגמ"ש חדש שהגיע לגדוד 53 בחושניה, שאמור להיות נגמ"ש של חוליה טכנית, ואומרים – קחו מט"ק, במקרה הזה דרור סופר, ואומרים לו תיסע לנפח, נתקין עליו איזה מכשיר קשר, הוא יהיה נגמ"ש הפיקוד. זה נשמע לך הגיוני שמח"ט יוצא ככה למלחמה, כשחודשיים לפני זה הוא עשה תרגיל חטיבתי גדול עם חפ"ק מלא ועם כל הארגון? וזה מאוד מפתיע כי בן-שהם היה קצין מקצועי, ששלט בתחום הפיקוד והשליטה. זו אצלי שאלה פתוחה ראשונה לניהול החטיבה".

החזרה לנפח: "במקום לארגן את הכוחות בן-שהם ירד מרמת הגולן ואיבד את הקשר לשעתיים" 

השאלה המהותית השנייה שיש לרנות על התנהלות חפ"ק 188 היא החזרה לנפח בבוקר ה-7.10 לאחר שחפ"ק 188 עשה את הלילה במסתור, בתוך מחפורת. כאן החליט בן-שהם שבבוקר הוא יחזור לנפח. בגלל החדירה העמוקה של השריון הסורי בכיוון משתא וציר יהודיה, ולאחר שהסורים כבשו את איזור רמת מגשימים וציר המפלים ברובו, הדרך הבטוחה לחזור צפונה היתה לבצע איגוף גדול: לרדת ממעלה גמלא ולנוע דרך בטיחה-מחנה ירדן-בית המכס-עלייקה-נפח.

רנות: "למה הוא רצה לחזור לנפח, זו השאלה הגדולה".

תרשים. חלוקת גזרות האחריות ברמת הגולן במלחמת יום כיפור בין חטיבה 188 [דרום] לחטיבה 7 [צפון]

אולי כי הוא היה חפ"ק חסר ורצה לחזור לחמ"ל מצויד ומאורגן שממנו ישלוט טוב יותר על המצב.

רנות: "לא היה בזה שום היגיון צבאי. בלילה הוא החליט שהוא חייב לחזור לנפח, כנראה על פי דיווחי כוח צביקה. אבל במהלך אותן שעות תמונת הקרב השתנתה לגמרי. תנסה להבין את המצב בשעה שש בבוקר, יום ראשון 7 לאוקטובר. משעות הלילה המאוחרות הכוחות הראשונים של אורי אור מחטיבה 679 נמצאים בנפח, סינדיאנה, המחצבה. אורי כבר עם גדוד שיושב בעין זיוון. זאת אומרת, יש מח"ט בשטח עם חפ"ק מאורגן ומסודר. חטיבה 179 של רן שריג, עוד בלילה באיזור צומת יהודיה כוחות שלו יצרו מגע עם הסורים של חטיבה 147, שהלכו בציר המפלים ועצרו אותם בצומת דליות. גדוד אחד שלו בפיקודו של עוזי מור מעין שמר כבר הצטרף לכוחות של 188 בנפח-ציר הנפט. גדוד 278 של יוסי עמיר מקיבוץ מזרע נע מפילון והלך באיגוף גדול, עלה לכיוון בני יהודה בדרך למיצר אל על. וכל הזמן צוברים כוחות.

"חטיבה 4 או הגש"פ כבר עולים בציר גמלא, וכשאנחנו עוברים שם בבוקר אנחנו פוגשים אותם איפה שהיום המחנה של גדוד 75 [כ-5 ק"מ ממערב לצומת דליות]. מאל על ועד יהודיה יש כוחות שלנו, ויש לך את 679 שחוסם את איזור נפח. חטיבה 4 כבר למעלה, זה גדוד 39 של וספי שהגיע מכיוון עין גב. ויש כמובן את גדוד 53 בפיקודו של עודד ארז, שנמצא בקו עם שאריות טנקים והם נלחמים בשיניים להחזיק מעמד.

"ואתה כמפקד הגזרה הדרומית מחליט לעזוב ולרדת מרמת הגולן? במקום לארגן את הכוחות הרעננים שהצטרפו ללחימה, שלגמרי לא מודעים למה שקורה בשטח, מחליט לבצע עיקוף אדיר, שבין השאר עלול לגרום לך להיעלם לכמה שעות מרשתות הקשר. וזאת כשאתה יודע שאורי אור פועל באיזור נפח, ויחד עם סגנך דוד ישראלי אמורים לנהל את הקרב במקום הזה, כפי שבאמת עשו. מדוע לא להמשיך לעמוד איפה שהיינו באל ארבעין? זה היה מקום טוב ליצור קשר עם היחידות, להבין מהפיקוד מי נמצא איפה, ואורי שמחוני כל הזמן זמין. אפשר לתאם ולארגן הגנה והתקפת נגד, ולהשתלט מחדש על הגיזרה הדרומית שעליה אתה מופקד".

מנפח לנפח – תרשים תנועת נגמ"ש חפ"ק 188. 1) 6.10.1973 שעה 18:00 – יציאה מנפח דרומה על ציר הנפט. 2) הנגמ"ש מתקרב לג'וחאדר, נקלע להפגזה, סב על עקבותיו ומתמקם בצומת המים. 3) 21:00 – מפגש עם טנק סורי תועה ולאחריו חבירה עם טנק המח"ט שהגיע מחושניה. 4) אחר חצות 7.10.1973 – הנגמ"ש והטנק מגיעים לאתר אל ארבעין ושם ממתינים במחסה. 5) בסביבות 06:00 תנועה מערבה, ירידה אל הכינרת ועלייה לכיוון בית המכס. 6) תחנה אחרונה עלייקה – המח"ט בן-שהם עוזב את הנגמ"ש ועובר לטנק, יתר אנשי החפ"ק חוזרים לנפח  

ואתה כע' קמ"ן שישב בנגמ"ש לא הבנת בזמן אמת את ההחלטה?

רנות: "מה אני יכול לעשות? המח"ט אומר שהוא רוצה לחזור לנפח, אז חוזרים לנפח. אתה יכול לשאול, לתהות, אבל יש מח"ט שהחליט, נקודה".

שאלת את צוריך אחרי המלחמה למה חזרתם?

"שאלתי, התשובות טובות כמו שלי. ההבדל בינינו הוא שצוריך מסרב לתת תשובות אמיתיות. ההיגיון שלי אומר, והיו לי שיחות עם מפקדים על זה, שבן-שהם היה יכול לצאת גיבור ישראל, לא בכך ששילם בגבורה האישית שלו, והוכיח את אומץ ליבו כשנפל בקרב – ועל כך קיבל את עיטור העוז ואני מכבד את זה. אבל היה מקום שיעצור ויארגן את כוחות המילואים שעולים נבוכים לגמרי. הם לא יודעים איפה המלחמה ולאן צריך להגיע. יש לו שני מח"טים, שהם בקשר איתו, אורי אור ורן שריג, ואפשר לראות את זה ברשת הקשר, והיה צריך להשלים את הבלימה עד לכניסת כוחות נוספים. באותו שלב לעזוב את דרום רמת הגולן, ואני לא אומר להפקיר, אבל לרדת מהרמה ולרכז את מחשבותיך על נפח ואיך לעצור את הכוח הסורי שהולך לנפח, כשיש באיזור שני מח"טים מנוסים, לא ברורה לי ההחלטה הזאת".

ברשת הקשר החטיבתית אין אסמכתא שבן-שהם ביקש את אישור הפיקוד לחזור לנפח בדרך הארוכה הזאת.

רנות: "אני לא יודע, אולי הוא ביקש ברשת הפיקודית".

בתחקיר שערך סא"ל צבי עפר על חטיבה 188 הוא ציטט מתוך עדות של צוריך, שאותה נתן כבר בסוף אוקטובר 1973 לפיה חפ"ק 188 ביקש את אישור אוגדה 210 [בפיקודו של דן לנר] לביצוע האיגוף לנפח.

רנות: "זו תשובה הזויה עד מדהימה כאילו בשעות שלפנות בוקר יום ראשון בן-שהם דיבר עם אוגדה 210. הסיבה פשוטה: בשעות האלו חפ"ק 210 נע בזחל״דים מחיפה לצפת, בשעות הבוקר הופנה לציר יהודיה ורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון פתח רשתות קשר והתחיל לפעול כמיפקדה. בזמן שצוריך מעלה, 210 פשוט לא היתה קיימת כמיפקדה, לא היתה ממונה על 188 ולא היתה יכולה לאשר את הירידה מהרמה של מפקד הגיזרה.

"שתבין, למהלך כזה של חזרה לנפח יש כמה רמות. יש אישור בעקבות דיון, בדיקת האופציות וקבלת פקודה. חקה [אלוף הפיקוד] היה יכול להגיד למשל לבן-שהם – תעשה את המעבר לנפח ואני בינתיים אעביר את האחריות על הגזרה לרן שריג. למהלך כזה צריך להיות תיאום. יש הבדל אם רק ברמת דיווח אומר מח"ט – אני יוצא לנפח בסיבוב גדול ואהיה בנפח עוד שעתיים. גם את זה אני לא רואה ברשת. מעבר כל כך משמעותי בשלב הכי קריטי של הקרב מחייב דיון ואישור ברור. חיפשתי ולא מצאתי שאישור כזה התקבל. בשיחה שהיתה לי לפני כמה שנים עם אורי שמחוני, גם הוא לא זכר שבן-שהם ביקש אישור לאיגוף הזה".

רנות מספר שמח"טים במלחמת יום כיפור לחמו מהטנק או מהנגמ"ש, כל אחד והסגנון שלו. בנגמ"ש יותר מרווח ונוח, אבל אם לא יכלו, עלו לטנק ועשו את המלחמה ממנו. "מאוד הייתי ממליץ לכולם לקרוא את הספר הנפלא של אמנון רשף על חטיבה 14. לא 24 שעות לחימה, אלא שבועיים מלחמה. איך החפ"ק של 14 נוהל מהטנק, כולל לחימה אישית ופגיעה בטנקי אויב. שילוב מופלא ואמיץ של ניהול ופיקוד לצד לחימה. רשף פיקד על שבעה או שמונה גדודים בו זמנית, שזה מאוד קשה, והוא עשה את זה מטנק. הוא לא היה צריך בונקר. וגם אם בן-שהם רצה לחזור לנפח לחפ"ק האורגינלי שלו, הייתי מצפה שנגמ"שים אורגינלים יחכו לנו בנפח ונעלה עליהם.

"חפ"ק לא צריך להילחם, הוא צריך לפקד על הגזרה שלו, במקרה הזה דרום רמת הגולן, ולהבין בדיוק את התפתחות הקרב בגזרה. כשחפ"ק החטיבה ירד לכיוון הבטיחה הוא התנתק מהקשר, ועד שלא עלינו חזרה לכיוון עלייקה היינו בלתי זמינים ברשת, למעט שימוש ספורדי בתחנת ממסר בכנען. אבל חפ"ק 188 ירד מרמת הגולן במקום לפקד על הגזרה שכוחות שלך נלחמים עם הסורים בחזית, כשיש לך מג"ד [עודד ארז] שנלחם על חייו, ולך כמח"ט יש טנק צמוד עם בטן מלאה, ובאותן שעות כל טנק היה משול לזהב. הקטע הזה מאוד לא ברור בעיניי".

על הקמ"ן צוריך: "שהקוראים יחליטו מי לא דובר אמת

בכתבה מנפח לנפח הכחיש קמ"ן 188 משה צוריך את דבריו של רנות כי סירב פקודה למח"ט לעלות על הטנק, עם שובם לנפח ביום ראשון בבוקר. לדברי צוריך, הסיבה שלא עלה לטנק היתה כי בדיוק באותו רגע הגיע קצין האג"מ בני קצין בג'יפ והתעקש להצטרף לבן-שהם.

צוריך אמר כי רנות אינו דובר אמת והוסיף – "אני מאחל לשלומי שיתאפס ויתחיל לספר את האמת. ובאם איננו זוכר או לא יודע שישתוק. צר לי עליו ועל השקרים שהוא מפיץ".

על כך מגיב כאן רנות ואומר: "מכיוון שצוריך הגדיר אותי כשקרן, אני רוצה להראות מי דובר אמת. אעשה את זה דרך הצגת דברים שאמר צוריך בראיון ביוטיוב [בדצמבר 2021] [לחצו כאן לצפייה], ואשווה זאת לעדותו בפני אוספי החומרים של ועדת אגרנט ב-1974. אני לא אשתמש כלפיו במילה שקרן. שהקוראים יחליטו מי כאן לא דובר אמת.

משה צוריך, קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, בראיון ל"דור כיפור" ביוטיוב

"בראיון ביוטיוב בסוף 2021 צוריך סיפר שם סיפור, שאלוהים יודע מאיפה הוא יצא, אבל הוא היישיר מבט רציני למצלמה וסיפר שביום שבת בשעה 11 התקשר אליו קותי מור מענף 5 בחטיבת המחקר של אמ"ן, ואמר לו – צוריך, הולכת לפרוץ מלחמה בשעה עשרה לשתיים. צוריך אמר בראיון הזה ואני מצטט – 'אני באותו רגע לא התקשרתי לחגי, קמ"ן הפיקוד, לשאול אותו, אני לא יודע למה, הידיעה הגיעה רק אליי… קראתי לקצין האג"מ בני קצין – יש לי משהו דחוף לעדכן את המח"ט. אמרתי למח"ט – יש לי משהו דחוף בהול לעדכן אותך, והוא קרא לסמח"ט ולקצין הקשר חנן שוורץ. בקיצור, עלינו ללשכה, עדכנתי אותם שקיבלתי ידיעה לפני כמה דקות מחטיבת המחקר, ידיעה ממקור מהימן ביותר, שהולכת לפרוץ מלחמה ב-13:50, גם בחזית הסורית וגם בחזית המצרית. התלבטנו קודם כל בשאלה מה אנחנו יכולים לעשות. דבר יחידי זה לבקש לזרז את העלאת חטיבה 7. שאלה נוספת שעלתה האם לעדכן את הכוחות בקו. זה היה דיון מאוד ממצה ונפשי, והגענו למסקנה שאם נעדכן את הכוחות שהולכת לפרוץ מלחמה, אנחנו לא יודעים מה יהיה ההיבט הפסיכולוגי, אין מה לעשות. יתקפו אותם, הם צריכים להתמודד, ולכן ההחלטה היתה לא לעדכן אותם, כדי לא לגרום לבלבול ולכל מיני תופעות שלא ידענו מהן.

"ושואל אותו המראיין יאיר כידן – וברזני [מח"ט הקו] ידע? וצוריך עונה – הוא לא ידע. והמשיך המראיין לשאול – עידכנת את המג"דים שלך?, והוא אומר לא. בקיצור, צוריך מספר שהצעד היחיד שבו נקטו הוא להגיד לטבח שיכין שניצלים, כדי לשבור את הצום ושיהיה להם כוח.

כאן נפלו. בחץ כתום – מקום נפילת הסמח"ט דוד ישראלי והמ"פ יואב ברקאי, חץ לבן – נפילת המח"ט בן-שהם וקצין האג"מ בני קצין, כקילומטר מדרום-מזרח לנפח

"עכשיו תראה מה צוריך אמר לחוקרים מטעם ועדת אגרנט, בעדותו בשנת 1974. בפניהם הוא אמר דבר אחר לחלוטין, ואני מצטט מהמסמך: 'צלצלתי למטכ"ל לחבר שלי קותי בענף 5, לנסות לקבל ידיעות קצת יותר טריות. הוא הודיע לי למשל שהמומחים הסובייטים עוזבים את סוריה, והולך להיות משהו. זה היה שבת בבוקר, 7 או 8. אנחנו היינו בכוננות. לפני הצהריים בשעה 10:30 בשבת אמרו לנו שהפעם זה יהיה משהו יותר רציני, ואני מתוך הידיעה שקיבלתי – שהרוסים הולכים, וכנראה שהם [הסורים] הולכים למשהו רציני. מה בדיוק אני לא ידעתי, אבל לא חשבתי שזו מלחמה. מה שאני חשדתי אני אגיד לך, מכל הידיעות שהיו לי ברמה החטיבתית, שהם מתכוונים לבצע איזה מחטף רציני. לנסות להיכנס עם עוצמה רצינית. אבל מלחמה כוללת זה ביחד עם הזירה המצרית – לא’. [קישור לעדותו זו של צוריך ראו כאן].

"זה מה שאמר צוריך ב-1974. זאת אומרת, בפני אוספי החומרים של ועדת אגרנט, חצי שנה אחרי המלחמה, הוא אמר את האמת. אף אחד לא ידע שהולכת לפרוץ מלחמה. אבל עכשיו הוא בא עם סיפור מופרך והזוי לגמרי. שטות ורעות רוח. לצורך הראיון כאן [בנעמוש], וכדי להיות בטוח לחלוטין, יצרתי קשר עם קותי מור ושאלתי אותו – אתה זוכר את השיחה הזו עם צוריך? תגיד לי מתי אתה ידעת במטכ"ל באיזו שעה המלחמה פורצת? קותי ענה לי שהוא לא ידע שהולכת לפרוץ מלחמה, עד שהיא פרצה. הם ידעו שעומדים לפרוץ קרבות לפני השקיעה, לא בשתיים בצהריים. גם ד"ר דני אשר אמר לי – ’לא ידענו שום דבר עד שהמטוסים המריאו בשעה 13:45'. בקיצור, לא היה מצב שמישהו בשעה 11 ידע שבעשרה לשתיים תפרוץ מלחמה. זה הכל המצאה מעיני רוחו המרחפת של צוריך".

אם גרסת צוריך מ-2021 היא אמת, נשמע הזוי שצמרת חטיבה 188 ידעה שעומדת לפרוץ מלחמה, והיחיד מדרגי החטיבה שקיבל התראה היה הטבח.

רנות: "ההוכחה הראשונה שדבריו של צוריך מצוצים מהאצבע היא – למה הם היו מוכנים לשניצלים, אבל החפ"ק לא היה מוכן? שישכנעו אותי שזה נכון לצאת למלחמה עם נגמ"ש לא ממותקן, של חוליה טכנית. בלי מודיעין ובלי ארטילריה. ובכלל, כשאתה יודע שהולכת לפרוץ מלחמה אתה מכין את עצמך. שאלתי את יאיר נפשי [מג"ד 74 במלחמת יו"כ ומאוחר יותר מח"ט 188] מה היית עושה אם היית יודע שבעוד שלוש שעות הולכת לפרוץ מלחמה? אז קודם כל הוא היה לוקח אמצעי ראיית לילה, שהשאירו אותם במחנה. והוא היה לוקח מעיל שלא יהיה לו קר בלילה. אבל אף אחד לא אמר להם כלום, אמצעי ראיית הלילה נשארו בארגזים והוא יצא למלחמה בלעדיהם.

צמרת חטיבה 188 במלחמת יום כיפור. מימין: קצין האג"מ בני קצין, הסמח"ט דוד ישראלי, המח"ט איציק בן-שהם, הקמ"ן משה צוריך וקצין הקשר חנן שוורץ

"צריך להסביר איך חטיבת הקו, חטיבת הטנקים המפוארת, עם מח"ט נפלא, שקיבל תחילה פיקוד על כל רמת הגולן ואחרי זה על דרום רמת הגולן, יצא למלחמה בלי חפ"ק מאורגן ומסודר. כל אחד שמכיר את החטיבה, שישאל את עצמו".

הצל"שים: "איך שלושה קציני מטה אירגנו לעצמם עיטורים"

בחזרה לנושא שהקפיץ בזמנו את רנות, ומרתיח אותו גם כיום: שלושה קציני מטה מחטיבה 188, שלטענתו קיבלו צל"שים באופן לא מוצדק – הקמ"ן צוריך, קצין הקשר חנן שוורץ וקצין השלישות שמואל בן משה. את הצל"ש קיבלו בעיקר על שהכווינו טנקים אל איזור הלחימה.

רנות: "צוריך היה שותף לקנוניה הזו, שהוא היה חלק ממנה, של השלושה שמצאו את עצמם ביום השני למלחמה בלי מח"ט, סמח"ט וקצין אג"מ. הם ארגנו לעצמם צל"ש והמליצו אחד על השני, למרות שלא היו ממש בקרב".

מומלצי חטיבה 188 לצל"שים. שמותיהם של שלושת קציני המטה נפקדים

רנות מציג את רשימת המלצות הרשמית של חטיבה 188, שנשלחה לשלישות פיקוד צפון ב-15 באוגוסט 1974 [ראו כאן – באתר המרכז למלחמת יום כיפור]. ברשימה מופיעים 23 שמות: "השם הראשון זו החטיבה עצמה, ולאחר מכן 22 שמות, מצביקה גרינגולד ובהמשך עודד ישראלי, אורי עקביה, אבי רוניס, אסקרוב וכו', שורה ארוכה של מ"פים וקצינים זוטרים. ומי לא מופיע ברשימה? צוריך, שוורץ ובן משה. אף אחד מהחטיבה לא המליץ עליהם ומעניין איך ומתי השמות שלהם השתרבבו לרשימה. אני רק יכול לנחש שזה בושל אחר-כך. זו כנראה הסיבה שחנן לא רצה כל השנים להגיב. הוא בורח מזה כמו מאש. אני חושב, לזכותו, שזה בגלל הבושה. שניהם סירבו לשתף פעולה עם הספר של אבירם ברקאי. המשקולת על הצוואר הם הצל"שים שהם אירגנו לעצמם, במקום שיגיעו ללוחמים ששילמו בדמם ובחייהם על המלחמה הזו, בזמן ששלושת אלה לא ירו כדור. על זה כתבתי מכתב לוועדת הצל"שים, וסיפרתי לכולם איזה פחדנים היו שוורץ וצוריך ואיך סירבו פקודה למח"ט במלחמה".

אבל צוריך לא איש צוות טנק, במה קצין מודיעין שגדל בפיקוד צפון עם נעליים חצאיות יכול להועיל בהצטרפות לטנק מח"ט?

רנות: "יש לזה שני צדדים. קודם כל, ברוב החטיבות זה כמעט תקני שכשמח"ט עולה לטנק מצטרף אליו קצין קשר, כאיש חמישי בטנק. מכיוון שקודם לכן בן-שהם אמר לחנן לעלות וחנן לא רצה, והעלה במקומו את יוסי גבריאלי הקשר, אז מיד אחריו גם צוריך סירב. זה מאוד הפתיע אותי. האדנרלין בשמיים, יש מלחמה, איך יכול לעמוד קצין מול מח"ט ולסרב לו פקודה בפרצוף? כשבן-שהם ביקש מצוריך לעלות, אני פירשתי את זה שהוא רצה איתו עוד מפקד בטנק. ואז הגיע קצין האג"מ בני קצין מנפח ועלה על הטנק. כתבתי את זה לוועדת הצל"שים מיד כשיצאו ההמלצות, איך האנשים האלה התנהגו בפחדנות מבישה. הצטרף אליי למכתב גם ספי בן יוסף, קצין הסיור שהיה איתנו בנגמ"ש הפיקוד ונהרג במלחמת לבנון. שנינו היינו עדים לזה ויש לי את ההתכתבות הזו עם ועדת הצל"שים".

מה ענו לך?

"ועדת הצל"שים קראו לי מיד לראיון וחזרתי בפניהם על הסיפור. והם אמרו לי בפשטות שהם שומעים מה שאני אומר, קורות תקלות ומה אני רוצה לעשות. אמרתי שצריך לבטל להם את הצל"ש, אמרו אין דבר כזה, אין לנו כלי משפטי לביטול צל"ש שאושר. שלחתי את ההשגות שלי גם לצוריך וגם לחנן, וסיפרתי את זה בכל מיני פורומים, כולל לסא"ל צבי עפר, שעשה מחקר על חטיבה 188" [יצא ב-1995].

מי המליץ עליהם לצל"ש?

"הם המליצו האחד על השני, ומי שחתם על זה הוא יאיר נפשי [מג"ד 74], שלא היה איתם ולא ידע מה הם עשו. הם באו אליו עם ההמלצות ההדדיות וביקשו שיחתום, והוא חתם. זה עזר להם בקריירה הצבאית".

סיכום: "בן-שהם היה יכול להיות המפקד של בלימת הסורים וזריקתם מהגולן"

לרנות יש גם דברים טובים לומר על בן-שהם. "היתה לי איתו היכרות קודמת, כשהיה באוגדה 252 בסיני. הוא היה קצין חריג בג'נטלמניות וברגיעה שלו. בחור עדין ורגוע, אנטיתזה למח"טים משריון מסוגו של גורודיש. היה מאוד נעים ומכובד לעבוד תחתיו".

אולם יש לו "אבל": "לצערי, באותה יממה של חפ"ק 188 היה יותר חוסר ניהול מניהול, ולא הכל היה באחריות המח"ט. לא היתה הכנה באמצעים ובציוד, בעיקר באמצעי קשר ונגמ"שים, לפי תורת הלחימה הכי בסיסית. החפ"ק ניהל מלחמה באמצעים סופר מוגבלים, דבר שפגע מאוד ביכולת מיפקדת החטיבה לתרום לכוח הלוחם בחזית. ההחלטה לעזוב את רמת הגולן, כשיש בה כוחות לוחמים רבים שלך, זה פספוס גדול. לו בן-שהם היה נשאר ברמת הגולן, היה יכול להיות המפקד של בלימת הסורים וזריקתם מהגולן. כשאתה נלחם בנפח על נפשך, אתה מנתק את עצמך מהאחריות שלך כמפקד החטיבה כולה ולא יכול לתת פקודות לעודד ארז בקו הקדמי, שצריך את העזרה שלך. הבחירה להילחם היא בחירה אמיצה, אבל לא נכונה מבחינה פיקודית. האומץ האישי בא על חשבון לוחמים שהיו תלויים בחפ"ק".

בחזרה לציר הנפט והמים: שלומי רנות [מימין], ע' קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יו"כ, ויאיר נפשי שהיה מג"ד 74 [צילום: דרור גלילי]

וכל זה בוער בך כל השנים?

"תראה, יש לנו פיל בחדר. אני מרשה להגיד 'לנו', כי הייתי ע' קמ"ן של 188 ביום כיפור וכמה שנים אחרי המלחמה הייתי קמ"ן החטיבה תחת יאיר נפשי. והפיל שנזהרים לדבר בו קשור להצלחה הכבירה של קהלני למכור את עצמו, את הגדוד שלו ואת חטיבה 7. מה שקרה זה ש-188 נותרה מאחור באבק שהם השאירו. היה הרבה תסכול מתמשך של מי שלחם בחטיבה, ולקח שנים עד שאבירם ברקאי העלה את הספר הנפלא 'על בלימה'. בגלל שאנשי 188 נפגעו מההצלחה הפרסומית של חטיבה 7, מאוד נזהרים כיום כל אוהדי 188 שלא לקלקל שום דבר ולא להשמיץ, וגם אם יש אמת מרה צריך להסתיר אותה כי לא מגיע שישמעו דברים לא יפים על החטיבה. אני לא רוצה להשמיץ, אבל אחרי 50 שנה אסור להסתיר את האמת, האמת העירומה. וכל מי שישאל אותי, אני אגיד את האמת. אני לא מתכוון לשקר בגלל תחושה של מישהו".

ומהי אותה אמת העירומה?

רנות: "האמת העירומה היא שהגיע ללוחמים הזוטרים מרמת לוחמים, מט"קים ועד מ"פים, פיקוד יותר טוב. הם שילמו בדמם על פיקוד לקוי. זו תמונת האמת. הלוחמים של 188, שרבים מהם נגמרו במלחמה הזאת, לא קיבלו את התמיכה הפיקודית שהם היו ראויים לה. אלה עובדות חיים, לא משנה איך יקראו לזה, ואת זה אסור להסתיר.

"מי שנתן התייחסות נכונה לעניין הזה הוא אייל בן ראובן, שהיה מח"ט 188 ואלוף בצה"ל. הוא אמר לי שהביקורת שלי היא סופר מעניינת, אבל זה לא דבר בשביל הציבור, זה דבר בשביל הצבא. הוא רצה שאגיע לספר את הסיפור שלי בפני קורסי מג"דים. לטעמו זה דיון מקצועי, וחשוב לו לדעת מה הצבא חושב על ההתייחסות לנושא פיקוד ושליטה בכוח בזמן לחימה. חשוב לי לומר שהדברים שאני משמיע אינם כדי לפגוע בחטיבה. אבל מגיע ללוחמים, למשפחות שלהם ולמשפחות השכולות לדעת את האמת".

—————————————————————————————————————————————-