"הרגשתי שאני בסרט עם אלוהים"

מח"ט 188 בן-שהם וקצין האג"מ בני קצין נהרגו לו בידיים * סיפורו של האלחוטן יוסי גבריאלי, שבקרב על נפח שימש כטען-קשר בטנק המח"ט * "באותו רגע שהם נפלו בצריח מישהו צועק בקשר – 20 תענה לי, 20 תענה לי, 20 של טופי תענה לי. אולי זה היה רפול, מפקד האוגדה. אני לוקח את המה"ד ואומר – 20 ו-22 אדום" 

סמל יוסי גבריאלי ליד ג'יפ המח"ט בן שהם לפני מלחמת יום כיפור. צולם במצפה גדות

יוסי גבריאלי, אלחוטן קשר בחטיבה 188, היה האיש הכי קרוב למח"ט איציק בן-שהם, כשזה נהרג בקרב מול השריון הסורי על הגדרות של נפח. קרוב ל-50 שנה שהוא נושא בזכרונו את מראהו של המח"ט, שנפגע בראשו וצנח לתוך צריח הטנק. שנייה או שתיים אחריו, כנראה מאותו צרור מקלע שנורה מנגמ"ש סורי, נפל פנימה גם קצין האג"מ החטיבתי, רס"ן בני קצין. בן-שהם וקצין היו על אותו טנק, בקרב שבו נגדע פתיל חייהם ואיזור מחנה נפח נכבש באותו זמן על ידי הסורים.

גבריאלי היה חלק מנגמ"ש חפ"ק חטיבה 188 יום קודם, משעות הערב המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973 ועד למחרת בצהריים. זה החל בנגמ"ש הפיקוד והסתיים בטנק המח"ט, שעליו עלה בן-שהם כשהוא נחוש לא לתת לנפח ליפול. על ידו, או יותר מדויק – ממש מתחתיו בצריח, היה גבריאלי. טכנאי הקשר שהפך למספר שעות הטען-קשר.

יוסי גבריאלי נולד בפרס בשנת 1952 ובגיל שש עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה התיישבה במושב מרגליות. יוסי סיים את תיכון דנציגר בקרית שמונה, התגייס לצה"ל בפברואר 1971, עבר קורס אלחוטן והגיע לחטיבה 188, חטיבת הקו ברמת הגולן. תחילה שירת כאלחוטן המח"ט תחת אל"מ אהרון פלד [פדל'ה] ומיולי 1973 תחת פיקודו של אל"מ איציק בן-שהם.

ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור, הוא ישב באוטובוס החיילים במחנה עלייקה וחיכה עם חבריו לצאת הביתה, על רקע המתיחות הכבדה עם הסורים. בשעה 11 ניתן האישור והאוטובוס הפליג לדרכו. גבריאלי הספיק להיות בביתו זמן קצר, לפני שהגיעה אליו בטלפון הקריאה לשוב מיד לבסיס. "את הארוחה המפסקת", הוא זוכר, "עשינו בחדר האוכל בעלייקה עם המח"ט. כמובן שהמטבח לא היה ערוך לארוחה עם כל כך הרבה חיילים, אז אכלנו לוף עם פירה".

1973, סמל יוסי גבריאלי במושב מרגליות

הוא זוכר שבאותו ערב הם החלו להכין את החפ"ק – שלושה זחל"מים מיושנים מימי מלחמת ששת הימים. בזחל"ם המח"ט היו שני מק"משים, מכשיר GRC, כיסא ושולחן עם תאורה, כפי שצריך. לדברי גבריאלי, למחרת בבוקר, לקראת מה שנראה כיום קרב עם הסורים, החליט המח"ט שהזחל"מים לא מספיק ממוגנים, והחליט שהחפ"ק יפעל רק בנגמ"שי M-113.

המח"ט או קצין האג"מ הורו לפרק את נגמ"ש החוליה הטכנית מגדוד 53 מהציוד שעליו, ולהשמיש אותו במהירות כחפ"ק. כך יצא חפ"ק 188 למלחמה עם נגמ"ש אחד בלבד, מה שהעלה שאלה נוקבת מצידו של עוזר הקמ"ן שלומי רנות, שהיה חלק מהחפ"ק ולא הבין מדוע חפ"ק חטיבה 188 לא יצא עם שלושה נגמ"שים, כפי שאמור להיות.

"לא היו לנו יותר", מסביר גבריאלי את העניין. "המח"ט החליט שהחפ"ק ייצא עם הנגמ"שים, שהיו ממוגנים יותר מהזחל"מים. כנראה שלא היו לחטיבה עוד נגמ"שים. למה? אני לא יודע. תשאל את מי שקובע את התקנים. היקצו נגמ"ש לחוליה טכנית, כי היא יותר מבצעית".

בסביבות השעה 10:00 הגיע הנגמ"ש מחושניה לנפח, ומיד התלבשו עליו והתקינו בו מכשירי קשר. את ההתקנה ביצע הטכנאי הראשי של החטיבה, ישראל פרמון, עם עוד טכנאי. גבריאלי: "אנחנו חיכינו בבונקר בנפח. בסביבות השעה 1 בצהריים יצאנו החוצה ושכבנו על השכפ"צ של הבונקר כדי להשתזף. בשעה חמישה לשתיים גיחה של מטוסי סוחוי. זרקו עלינו פצצות ואנחנו מהר מאוד נכנסנו חזרה לבונקר והמח"ט התחיל לנהל את המלחמה".

בשלוש השעות הראשונות היה זה בן-שהם שפיקד על העניינים ברמת הגולן, לאחר שאלוף הפיקוד טס לדיון מטכ"ל בת"א. בבונקר של נפח פעלו שלושה חפ"קים, זה לצד זה, בצפיפות גדולה. גבריאלי: "כל הזמן הכוחות מדווחים שיורים עליהם ושמגיעים מולם מסות של טנקים סורים. קיבלנו גם כל הזמן דיווחים מהחרמון שכוחות סורים נוחתים שם, ולקראת השעה 4 כבר הודיעו שהחרמון לא בידינו. האווירה היתה די קשה. למרות שהגזרה הדרומית היתה גדולה יותר, עבירה יותר מבחינה טופוגרפית ובעייתית יותר מבחינת תנועת הסורים, דווקא חטיבה 7 בחלק הצפוני של הגולן קיבלה יותר כוחות. אני לא הבנתי את ההיגיון הזה. חוץ מזה, בחלק הצפוני היה מג"ד ותיק ומנוסה יאיר נפשי, ובחלק הדרומי מג"ד חדש יחסית, עודד ארז".

יוסי גבריאלי במחנה עלייקה אחרי המלחמה

לקראת השעה 18:00, לאחר שאלוף הפיקוד חילק את הגזרות וקבע כי חטיבה 188 אחראית לחלק הדרומי, יצא חפ"ק בן-שהם מהבונקר של נפח אל השטח הרוחש. לפי דבריו של קצין האג"מ של פיקוד צפון, סא"ל אורי שמחוני, במספר ראיונות, הוא ביקש מבן-שהם כמה פעמים לצאת מהבונקר בנפח ולפקד על כוחותיו מהשטח, אבל בן-שהם התעקש להישאר, עד ששמחוני – כך סיפר – גער בו וממש דחף אותו החוצה. גבריאלי מספר שהוא היה צמוד למח"ט בכל אותן שעות ולא זכורה לו סצנה כזו. "אלוף הפיקוד ביקש מבן-שהם לצאת לשטח, ובן-שהם והחפ"ק התארגנו ויצאנו אחרי כמה דקות. אף אחד לא לחץ על בן-שהם או דחף אותו", הוא אומר, "מי שמספר ככה עושה זאת כדי להאדיר את עצמו".

בן-שהם עלה לנגמ"ש עם החבורה שלו, והחל בתנועה על ציר הנפט דרומה. בנגמ"ש היו הנהג ששמו אינו ידוע, מפקד הנגמ"ש דרור סופר, המח"ט בן-שהם, הקמ"ן צוריך, קצין הקשר שוורץ, קצין הסיור ספי בן יוסף, עוזר הקמ"ן רנות, קצין הארטילריה וייס והקשרים גבריאלי ואבי סק.

גבריאלי ישב על רצפת הנגמ"ש מתחת למכשירי הקשר, ומעליו המח"ט. כשהנגמ"ש התקרב לג'וחאדר, הוא קיבל הפגזה ארטילרית די מדויקת. מהר מאוד הבינו בחפ"ק 188 שהסורים מטווחים אותם לפי הדיווחים ברשת, ונסוגו צפונה אל צומת ציר המים. "הסורים ידעו את הרשת החטיבתית שלנו וכל פעם שהמח"ט היה מדבר היו מכסחים אותנו. המח"ט דיבר מול הפלוגות און ליין, וכל הזמן עודד אותם וניסה להכניס בהם רוח קרב. באיזשהו שלב הטנקיסטים בקו הודיעו שנגמרת להם התחמושת והדלק, ואז המח"ט ביקש מפיקוד צפון אפשרות לדלג כוחות אחורה, אבל לא אישרו לו. לא היה ברור למה. הוא נתן הוראה לטנקים להחזיק מעמד עד שיגיעו כוחות המילואים".

גבריאלי זוכר במיוחד את שיחת ה"חבל חבל חבל" של בן-שהם, לאחר שבקשותיו לאשר לו פלוגת טנקים מחטיבה 7, או לפחות מחלקה, נענו בשלילה. גבריאלי: "זה מאוד חרה לנו, במיוחד כשאחרי המלחמה הבנו שבאותן שעות ראשונות לא היה כלום בצפון".

בשעות הלילה חווה נגמ"ש 188 מפגש מאיים: "הגיע איזה טנק ונעמד לא רחוק מאיתנו. המח"ט שלח את ספי, קצין הסיור, לגעור במט"ק הזה שייסע לקו, הוא חזר אחרי דקה ואמר – חבר'ה, הם מדברים ערבית, זה טנק סורי. למזלנו הם נבהלו יותר מאיתנו וברחו משם".

אל"מ איציק בן-שהם, מח"ט 188 במלחמת יום כיפור

לשאלה איך התרשם מתפקוד המח"ט, עונה גבריאלי: "הוא כל הלילה ניסה להרגיע את הכוחות ולעודד אותם, והבטיח שעם אור ראשון חיל האוויר יגיע. באופן אישי הרגשתי שאני בסרט עם אלוהים. המח"ט מבחינת התפקוד שלו ראוי להערצה ולהערכה – קור רוח, נותן פקודות בלי להילחץ ובלי לצעוק, מעודד. צוריך [הקמ"ן] נותן נתונים ומציע הצעות. הם עבדו כצוות מטה חטיבה ממש לעניין. זה שנאלצנו לחתוך דרך ציר המפלים ולחזור לנפח, כדי לשלוט משם על הנעשה, זה פשוט כי ציר הנפט היה תפוס על ידי הסורים. ואז היתה שעה שנאלצנו לעשות סיבוב גדול ולהתרחק מהכוחות שלנו. אבל לכל אורך הדרך, המטה תיפקד בצורה מצוינת. כשהמח"ט ירד מהנגמ"ש ועבר לטנק זה דבר שראוי להערצה".

מבוקר יום ראשון, שמצא אותם בעמדת המתנה באתר אל ארבעין, סמוך לצומת דליות, הוא זוכר את סיוע חיל האוויר שהגיע, כפי שהובטח להם. אלא שהכל התפוגג אל מול עיניהם. ממבנה של ארבעה סקייהוקים הופלו שניים, השלישי נפגע גם הוא והרביעי הסתובב וחזר. אחרי כמה דקות הגיעה רביעיית סקייהוקים נוספת, אחד הופל ושניים מיהרו להשליך פצצות ונסוגו – "בקיצור, מצב לא נעים. הסתכלתי על המח"ט, ראיתי את האכזבה על פניו".

מערבה מצומת דליות/מעלה גמלא, כשהחלו לרדת אל הכינרת, הוא זוכר שלושה טנקים שעמדו: "המח"ט אמר להם – מה אתם עושים פה? הם אמרו – קיבלנו הוראה לשמור על טבריה. הוא אמר להם – מה זה השטויות האלה? תעלו למעלה, תתחילו להילחם. הם עשו כאילו שהם עולים, אבל אחרי שהתרחקנו מהם הם חזרו אחורה. אני עד היום לא יודע מי היו, אבל בוודאות לא של 188 ולא של חטיבה 7".

חפ"ק 188 ירד מרמת הגולן ועלה חזרה דרך מחנה ירדן וצומת בית המכס. מהדרך הזו גבריאלי מספר, שבשלב מסוים הוא נעמד, הניח יד על מקלע מאג ואז נפלט צרור. "המח"ט הסתכל אליי וחייך חיוך סלחני". כשהגיעו ל"צומת המזבלה", כקילומטר מערבית למחנה נפח, הוא זוכר שמונה טנקים שעמדו משמאל לכביש. "המח"ט צעק להם – מה אתם עושים פה? תעלו למעלה להילחם. הם אמרו – אנחנו לא עולים. ואז הוא יצר קשר ברשת נסיך עם הפיקוד, ומולו עלה קצין בכיר, אולי זה היה סגן הרמטכ"ל [אלוף ישראל טל], שאמר לו – אלה טנקים שלי, אף אחד לא נותן להם הוראות. בדיעבד הבנו שזו העתודה האחרונה של צה"ל ברמת הגולן לאותו רגע".

כאן בצומת החליט בן-שהם לעזוב את הנגמ"ש ולעבור לטנק שלו, שנע עם החפ"ק משעות הלילה הקודם. גבריאלי זוכר שבן-שהם הורה לקצין הקשר חנן שוורץ להצטרף אליו לטנק: "ואז חנן, שהיה המפקד שלי, פנה לטכנאי אבי סק ואמר לו תעלה אתה, אז הוא ענה לו – מה אתה רוצה שאני אעשה פאשלות למח"ט? תשלח את באבא. באבא היה הכינוי שלי בצבא, ואבי סק זכרונו לברכה שהיה חייל כמוני אמר לחנן שישלח אותי, כי הוא לא כל כך הבין בקשר. ואז קצין הקשר ביקש ממני שאעלה במקומו. לא היתה לי בעיה, לא פחדתי, כי אני הולך עם המח"ט, שהוא בשבילי כמו אלוהים. אף אחד לא חושב שעלול לקרות משהו. לא היה לי שום חשש, עליתי לטנק".

בתוך כך, הוא מספר, שהקמ"ן צוריך התכוון לעלות לטנק, אבל אז הגיע בג'יפ קצין האג"מ רס"ן בני קצין, שכל הלילה ניהל את חפ"ק החטיבה מנפח. גבריאלי: "קצין אמר לצוריך – אתה מספיק עשית חיים עם המח"ט, עכשיו אני עולה איתו, חוץ מזה אני מבין בטנקים. הוא בא מרקע של שריון".

בסביבות השעה 10:00, להערכתו, עלה לטנק הצנטוריון, כאן המשיך בתפקידו כאלחוטן של המח"ט, אבל לא רק: "בשבילי זו פעם ראשונה שאני עולה על טנק נוסע. נכנסתי לתא של הטען-קשר ואיתי בתא נכנס קצין האג"מ. אני הייתי למטה והוא למעלה, עם חצי גוף בחוץ ליד המח"ט שהיה בעמדת המט"ק. התותחן היה ניסים עומסי והנהג בן שואף. ואז אני אומר לתותחן – תסביר לי מה עושים, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני בטנק. אז הוא מנסה להסביר מה זה פגז ח"ש ומה זה מעיך. אמרתי לו – ח"ש וחלול אני תמיד מתבלבל ביניהם, ואז הוא הסביר לי – ח"ש זה ראש שחור, חלול ומעיך ראש עגול, ומתחילים ליצור כבר מגע עם הסורים, לחבור אל דוד ישראלי הסמח"ט [שיצא מהחפ"ק בנפח לפנות בוקר ועבר להילחם בטנק].

"לשנייה לא חששתי ממה שיקרה. אמרתי לך אני מרגיש כמו בסרט, אני נמצא בטנק עם אלוהים או עם הסגן של אלוהים. הכל חדש לי ואני מנסה לקלוט את הסביבה בטנק. ותוך כדי נסיעה קנה התותח עולה ויורד, ואני שואל את התותחן למה הקנה מתנדנד בצורה כזאת, והוא ענה שהוא לא יכול לנעול אותו כי אז הגלגל השיניים עלול להישבר. אני מנסה ללמוד את מיקום הפגזים, ואין לי הרבה זמן. כבר אחרי רבע שעה נתקלנו בכוחות סורים במרחק 1,500. ואז התותחן ירה פגז ופגע, והמח"ט צועק 'שמפניה!', וכולנו מבסוטים. אני מציץ לכיוון המח"ט ורואה איזה זיק של שמחה או משהו כזה, אחרי כל הלילה הקשה שעברנו".

אחרי שהפגז הראשון נורה, ניסה גבריאלי להוציא את התרמיל ואז חטף כוויה בידיו. "עומסי צעק לי – מה אתה עושה? עניתי לו – אבל אמרת לי לפנות את התרמיל, אז הוא אומר לי – אבל תשים כפפות. אמרתי לו – לא אמרת לי לשים כפפות, אז הוא אמר – לא נורא, זה יעבור לך עד החתונה. ובאמת זה עבר עד החתונה".

תוך כדי תנועה וירי, הוא מספר, אחד ממכשירי הקשר ניתק מהריתוך שלו בתקרת הצריח, וגבריאלי מצא את עצמו בחלק מהזמן מחזיק ביד אחת את המקמ"ש שהיטלטל מעליו. טירדה לא קטנה בהמולה שבטנק. "בקיצור, אנחנו מתקדמים וכל פגיעה בול המח"ט צועק 'שמפניה', עד שבסוף חברנו לסמח"ט ישראלי. היה שם איזשהו רגע של מנוחה. המח"ט ירד אליו והם דיברו, ואז ישראלי ראה אותי ואמר – אתה פה? המקמ"ש שלי לא בסדר. שמחתי להיפטר מהמקמ"ש המידלדל שלנו, החלפתי לישראלי את מכשיר הקשר שלו וזה שיחרר לי יד אחת.

השעה היתה 11:00, הלחץ הסורי על נפח הלך וגבר, והטנקים הבודדים של חטיבה 188 וכוחות המשנה שחברו אליו התקשו לבלום. עיקר הלחימה היתה באיזור סינדיאנה, כשני ק"מ מדרום-מזרח לנפח. "התקדמנו ממערב לציר הנפט כאשר הכוחות הסורים על ציר הנפט, יורים ויורים והטווחים כל הזמן מתקצרים. הגיע שלב שאני כבר לא מוציא פגזים לפי המיקום שלהם, אלא מוציא איזה פגז שיוצא, ולפי זה עומסי היה מכוון ויורה. היה שלב שנתקע לנו פגז בקנה, המח"ט צועק אש והתותח לא יורה, ואני ובני קצין מנסים לשחרר את הפגז. בסוף לקחתי את העוזי שלי והצלחתי להוציא את הפגז העקום, אבל העוזי התפרק לי לחתיכות. והמח"ט אומר אש, עומסי יורה ועוד שמפניה".

שריון במלחמת יום כיפור ברמת הגולן [צילום: רם לחובר]

כשהאש הפכה לצפופה יותר ויותר, המח"ט ביקש סיוע אוויר. "ובאמת תוך כמה דקות הגיע חיל האוויר והפצצה הראשונה נפלה חמישה מטר מאיתנו. הטנק התרומם קצת וירד חזרה לרצפה, והמח"ט ובני השתחלו מהר פנימה. המח"ט צועק ברשת – אתם יורים עלינו. והסיוע הפיקודי ענה – אתם מעורבבים שם, אנחנו לא מבדילים מי סורי ומי ישראלי. ואז פרסנו את הפאנל הכתום, שיראו מי אנחנו. האש נהייתה צפופה והגיע שלב שהמח"ט התחיל לירות במקלע. בני הסביר לי איך לטעון את המקלע המקביל ה-0.3, והתחלנו לירות גם במקלע המקביל. ואז פתאום שומעים בקשר מישהו צועק – טנקים סורים על הגדרות בנפח. ואנחנו עם הפנים מזרחה, ואז המח"ט אמר – כולם לפנות צפונה לכיוון נפח, והסמח"ט וכולם מתחילים לנסוע לכיוון נפח.

"באיזשהו שלב אנחנו מוצאים את עצמנו טנק לבד. ואז המח"ט אומר בקשר – 21 [הסמח"ט] אנא ממך סע אחריי. זה השלב שבו הסמח"ט דוד ישראלי חטף ונהרג [ביחד עם המ"פ יואב ברקאי מחטיבה 179, שהיה איתו באותו טנק], הקשר שלנו עם כוח הטנקים היה דרך ישראלי, כי המח"ט היה על רשת חטיבה ורשת פיקוד, וישראלי ניהל את הקרב ברשת פלוגתית כלשהי. אנחנו לא ידענו שהוא נהרג, וכשהוא נפגע נותק בעצם הקשר שלנו עם הטנקים שם".

השעה היא אחרי 14:00, הסורים ממשיכים להתקדם, טנקי הצנטוריון של צה"ל ניגפים ומחנה נפח ננטש ברובו. ממשיך גבריאלי: "התקדמנו צפונה לכיוון נפח, המח"ט יורה ב-0.5, גם המקלע המקביל יורה, אני טוען פגזים בלי הכרה ופתאום אני שומע שקט למעלה. המקלע הפסיק לירות. אני מרים את הראש, רואה את המח"ט צונח פנימה עם פגיעה קשה מאוד באחורי הראש. ואז מרגיש איזו חבטה בגב, מסתובב רואה גם את בני קצין נופל עליי. לא ראיתי את הפגיעה שלו. אני אומר לו – מה העניינים בני? הוא לא מגיב. אני מנסה לנער אותו, ואז היד שלי מתמלאת בדם ואני מבין שגם הוא נפגע.

"ואז אנחנו חוטפים פגז, אני לא יודע אם הפגז נכנס לתוך הטנק או פגע מבחוץ. אני רואה כל מיני נקודות אדומות מסתובבות בצריח. רואה את עומסי חופן את ראשו בין ידיו, אני מחקה אותו ועושה בדיוק מה שהוא עושה, ובאותו רגע מישהו צועק בקשר – 20 תענה לי, 20 תענה לי, 20 של טופי תענה לי [20 – קוד המח"ט ברשת חטיבה]. אולי זה היה רפול, מפקד האוגדה. אני לוקח את המה"ד ואומר – 20 ו-22 אדום. זה סימן שהם הרוגים.

"אחר כך מרגישים שהטנק מטפס על משהו ומקבל זווית. התותחן צועק לי – תעלה למעלה ותראה מה קורה. אני עולה ורואה שהטנק מטפס על גל אבנים. שאלתי אחר כך את הנהג למה הוא טיפס, אז הוא אמר לי שאם טנק מקבל פגז הוא צריך לנסוע שמאלה או ימינה, כדי לצאת מהכוונת של זה שיורה עליך. הוא פנה שמאלה ולא ראה את גל האבנים כי כנראה הטלסקופים שלו נשברו. ואז אני עולה למעלה ואומר לו – תחזור רוורס, והוא במקום לעשות רוורס שבר ימינה, הטנק התהפך ואני עם חצי גוף בחוץ מתגלגל החוצה, וכל הזמן יורים עלינו הסורים".

גבריאלי מספר שהוא לא ראה מי ירה עליהם, אבל ייתכן שזה היה נגמ"ש סורי. "התהפכנו בצד המערבי של ציר הנפט כשאנחנו עם הפנים לכיוון נפח, אני מתגלגל החוצה, יורים עלינו מכל כיוון ואני מסתתר מאחורי גל האבנים".

בעודו מסתתר, נחלצו הנהג והתותחן מהטנק ההפוך. בינתיים התקרב טנק אחר – "אני לא יודע אם זה טנק שלנו או סורי. אמרתי לעצמי אני אחכה עד שהוא יחלוף ואז אצטרף לעומסי ובן שואף. הסתבר אחר-כך שזה היה טנק שלנו, הוא עצר ואסף את שניהם ונסע. בגלל שלא הרמתי את הראש מגל האבנים כי חששתי שזה טנק סורי, הוא חילץ רק את השניים והם היו בטוחים שנהרגתי. אחרי זה אותו אבי סק, שהיה איתי בנגמ"ש הפיקוד, פגש את עומסי ושאל אותו איפה הסמל שהיה איתך, והוא אמר לו נהרג. סק אומר לו – אתה בטוח? הוא אומר לו – כן, הגופה שלו היתה עליי.

"אני מוצא את עצמי לבד בשטח, אפילו עוזי לא היה לי כי הוא התפרק קודם בטנק. כל מה שהיה לי זה כובע שריונרים. ואיך אני יוצא משם? כדורים שורקים לי מעל הראש. אני רואה ואדיון 50 מטר ממני [ואדי קדריה], עובר מתחת לגדר, לא מעליה, כי אני בתחושה שכל הצבא הסורי יורה עליי. מזדחל 50 מטר ואחר-כך ממשיך לכיוון מערב בהליכה שפופה בתוך ערוץ ואדיון. מתרחק מהאש ומתקדם לכיוון צומת המזבלה. בדרך אני מוצא איזו שוקת מלאת ירוקת. שוטף את הפנים הצורבות שלי, שותה מהמים המטונפים, מרים ראש ורואה עגל מסתכל עליי. ממשיך הלאה וכל הזמן עובר לי בראש – איפה אני חוצה את הירדן, כי לפי הקריאות ברשת אני בתחושה שהסורים כבר הגיעו לגשר בנות יעקב. ואני חושב לעצמי שאני צריך להגיע למקום שלא יהיו בו סורים ושאחצה את הירדן במקום עם מים רדודים, כי אני כמו דג, לא יוצא מהמים בלי חכה".

מקום פגיעת טנק המח"ט והסמח"ט, על ציר הנפט כקילומטר מדרום לנפח, ונתיב ההימלטות (משוער) של יוסי גבריאלי (נקודות בצהוב) עד למפגש עם המשאית (משולש טורקיז)

בסביבות 15:30, בהגיעו סמוך ל"צומת הזבל", הגיעה למקום משאית ליילנד. הנהג עצר ושאל איך מגיעים לנפח. גבריאלי הראה לו את הכיוון, ומיד הוסיף שלדעתו המחנה כבר נכבש על-ידי הסורים. "הנהג מיד הסתובב, עליתי למשאית וירדנו חזרה לצומת של מחנה ירדן, איפה שבית המכס. כל הדרך לא דיברנו מילה. הנהג היה מבוהל. לצד הכביש ליד בית המכס היה פרוס בית חולים שדה עם פצועים ורופאים. החולצה שלי היתה ספוגה בדם ומיד התנפל עליי רופא, בדק אותי ונתן לי זריקה שעד היום אני מסטול ממנה".

מבית חולים שדה המשיך עם נגד האפסנאות של החטיבה למחנה ירדן, שם היתה תכונה נגד אפשרות לתקיפת המחנה על-ידי קומנדו סורי וחלק מהכוחות פונו. "ירדנו למחנה פילון, וכשעברנו את גשר בנות יעקב ראיתי שהוא מלא בחומרי נפץ ומוכן לפיצוץ. לפני צומת גדות עברנו ליד עמדת פילבוקס שצמודה לכביש. היו שם שלושה-ארבעה חיילי הגמ"ר [הגנה מרחבית] עם כובעי פלדה ממלחמת העולם, רובים צ'כים, מרגמה 52 ובזוקה. ואני חושב לעצמי – אלה צריכים לעצור את הטנקים הסורים? התחושה היתה קשה מאוד, תחושה שאנחנו מאבדים את הבית".

יוסי גבריאלי [משמאל] במובלעת הסורית עם חברו אריה קרואני, שהיה ההרוג האחרון של צה"ל לפני פינוי המובלעת ביוני 1974

למחרת חזר לרמה עם חפ"ק החטיבה בנגמ"ש, אל הגלגול הבא של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור – בהובלת המח"ט החדש יוסי בן חנן.

"לפני שעליתי לרמה, קניתי בראש פינה חפיסת מרלבורו לחבר שלי אבי סק. פגשתי אותו במחנה ירדן, הוא הופתע לראות אותי כי חשב שנהרגתי. הוא הביא לי תרמילי 0.3, ואמר – אתה זוכר שפלטת צרור בנגמ"ש כשחזרנו לנפח יום קודם? אז אחרי ששמעתי שנהרגת אספתי את התרמילים מהנגמ"ש שיהיה לי מזכרת ממך".

גבריאלי לא יכול לשכוח את הרגעים הקשים מכל שעבר במלחמה – "כשהמח"ט וקצין האג"מ ם צונחים לתוך הצריח. הח"ט עם חור בחלק האחורי של הראש, קצין נפל פנימה, נקי ויפה, הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות ונהרג עם עיניים פקוחות".

הוא מספר כי מעולם לא עבר תחקיר של חש"ן, או של פיקוד צפון, או של מחלקת היסטוריה, כדי להבין את פעולות המח"ט בנגמ"ש ובטנק. השיחה הרצינית היחידה שעבר באותה תקופה היתה עם אתי בן-שהם, שביקשה לפגוש אותו ולשמוע ממקור ראשון על שעותיו האחרונות של בעלה. "ישבנו תחת עץ אקליפטוס בעלייקה, אני מספר לה והיא בוכה. גם אני רציתי לבכות איתה, אבל אסור לי, כי אני חייל ואני צריך להראות שאני גיבור. אם זה היה היום, בלי ספק שהייתי בוכה איתה".

2003, יוסי גבריאלי [שלישי משמאל] באנדרטת המח"ט בן-שהם וקצין האג"מ בני קצין עם חבריו לחטיבה 188. כורע בחולצה ורודה אבי סק שהיה בנגמ"ש החפ"ק

איך עברו עליך השנים מאז אותה מלחמה?

"את זה צריך לשאול את אשתי, לא אותי. זו שריטה שאתה עובר וסוחב. המזל שלי שמצאתי אישה חמודה, עובדת סוציאלית, היא יודעת להכיל אותי".

חורה לו שאם עשרה קבין של תהילה ירדו על לוחמי רמת הגולן במלחמת יום כיפור, שבעה-שמונה בערך לקחה חטיבה 7. "אני מרגיש שנעשה עוול גדול לחטיבה 188. בשלוש השעות הראשונות שהיו קריטיות, 77 טנקים של חטיבה 188 חירפו את נפשם כדי לעצור את הצבא הסורי. שמעתי באיזה ראיון ביוטיוב את יאנוש בן גל [מח"ט 7] מספר, שאם יוסי בן חנן לא היה מגיע לעזור לו, הם היו קורסים. אבל בשום מקום לא מוזכר ש-188 באו להציל אותו. ויאיר נפשי [מג"ד 74 מחטיבה 188] עבד עם חטיבה 7 ועזר לה, אבל הם לא הזכירו אותו. בשיחה שהיתה לי איתו הוא אמר שיאנוש לא ספר אותו. גם קהלני שמתהדר כל הזמן בעמק הבכא, לא הזכיר את 188. הם כל הזמן מספרים שהם הצילו את המדינה, אבל מי שהציל באמת היו הטנקיסטים של 188 שעצרו בגופם".

———————————————————————————————————————————-

12 מחשבות על “"הרגשתי שאני בסרט עם אלוהים"

  1. חייל קשר שמעודו לא היה בטנק, מצטרף לצוות טנק מח"ט ומתפקד כטען-קשר בקרב אמיתי בלי דקה של נסיון קודם, ולמחרת ממשיך לצוות המח"ט החדש ולתוך המובלעת הסורית

    גבר שבגברים!

    Liked by 1 person

  2. דומני שאחרי עדות זו של יוסי בא על פתרונו חידת החפ"ק188 מדוע יצאו לקרב בנגמש אחד בלבד.
    לנגד עיניו של בן שוהם עמד ערך חיי אדם והוא חרד בצדק רב מארטילריה סורית שתפגע ביושבי הזחלמים הישנים.
    לצאת בנגמש אחד זו החלטה קצת בעייתית אבל אי אפשר לומר מנותקת מהמציאות.
    מלכתחילה בתחילת אותו יום בן שוהם לא האמין שיקלע לסיטואציה שבה הסורים פורצים את הקו וכובשים שטחים.

    אהבתי

    • ועדיין: בן שוהם היה מח"ט מחודש אוגוסט, יותר מחודשיים לפני המלחמה, והוא כבר היה בתרגיל. למה הוא לא טיפל מראש במצב הרכבים של החפ"ק? באוגוסט ובספטמבר הוא לא ראה בעיה בכניסה למצב מלחמה (או יום קרב) עם 3 זחל"דים פתוחים ממלחמת העולם ה-2, ופתאום, דווקא בכיפור לפני הצהריים הוא מחליט שהזחל"דים לא ראויים וצריך לארגן בחופזה ובאילתור רכב חפ"ק (לא תיקני) מתוך המצאי בחוליה הטכנית? על פניו – בעייתי.

      אהבתי

  3. יוסי – גיבור שכמוך. היו לך אלף סיבות להסתתר או להמלט מהתופת ואתה – היית נחוש למלא את התפקיד שקיבלת, גם ללא ניסיון קודם. תבורך

    אהבתי

  4. מאוד מרגש.
    בין היתר מתברר כאן שהסמח"ט נהרג לפני המח"ט.
    מאוד תמוה שלא התבצע תחקיר.
    נזכור את כל הנופלים .
    יהי זכרם ברוך.

    אהבתי

  5. סוף סוף יש מי שסותר את תאורי הרהב של אורי שמחוני גם אם מדובר בחייל פשוט שבפשוטים אבל הבחור הזה יוסי היה צמוד לבן שוהם והגרסה שלו ששמחוני לא בדיוק " גירש" את בן שוהם מהחמ"ל מקובלת עליי.

    אהבתי

  6. תודה ליוסי הידוע אצלנו בכינוי באבא.
    תודה שהחלטת לשתף באמת ובגבורה שהיתה נחלת מפקדי וחיילי החטיבה.
    ומתאוריך יוצאת האמת על מה שקרה ולא השקרים שהפיצו אנשים מסויימים.

    אהבתי

  7. הייתי חייל במחלקת הסיור של גדוד 39, גדוד המילואים של 188, הגענו למחנה ירדן להצטייד, המחנה כולו היה במנוסה
    בקושי מצאנו קומנדקר דפוק ואחרי שהתקנו את הקשר שמענו ברשת החטיבתית את הקרב האחרון של בן שוהם ודוד ישראלי (שהיה סמ"פ שלי בטירונות) שמענו את הקריאה ליוסי או למישהו אחר לראות מה עם המח"ט בטנק ההפוך, הוא נשמע מאד מפוחד או בטראומה (אפשר להבין כמובן) והוא אומר שהמח"ט נהרג, זה מה שזכור לי מאותו אירוע, רק התגייסנו וכבר המח"ט והסמח"ט הרוגים.

    אהבתי

  8. מעניין ביותר. שופך אור על שעותיו האחרונות של המח"ט, כולל פגישה עם מחלקת טנקים בירידה, ופלוגה מוקטנת בעליה חזרה שלא תחת פיקוד 188. נשמע גם שעומסי נתן אחלה ביצוע בתור תותחן, עם טען מיומן אולי היה אפילו משפר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s