טנק 20ג

שמונה שעות המתין בחושניה טנק מח"ט 188 עד שנקרא לחבור לחפ"ק * המט"ק פורת ואנשי הצוות פוגלמן, עומייסי ובן שואף מספרים על לילה חצי הזוי, שבשיאו עברו בתוך חניון לילה של שריון סורי, נתקלו בטנק שחסם את דרכם – ואיך נחלצו מזה בשלום * סיפור הלחימה על נפח, שבה נהרגו המח"ט וקצין האג"מ * איך המשיכו אנשי צוות הטנק לאחר שהופרדו ונפרדו בעל כורחם, ואיך מרגיש מט"ק שמחליפים אותו שלוש פעמים? * הסיפור של 20ג' במלחמת יום כיפור

שוט קל כטנק מח"ט [צילום: איתן האריס, אילוסטרציה: נעמוש]

הם היו בסך-הכל טנק אחד. טנק מגדוד 53 ברמת הגולן, לא יותר מדי חשוב לעומת הקרבות שניהלו האחרים, אבל בכל זאת עם קצת עניין וחשיבות, בזכות היותו טנק 20ג' – טנק מח"ט 188 אל"מ איציק בן-שהם. טנק שהמתין בחושניה בשעות הראשונות לפרוץ הקרבות, עד שנקרא להצטרף לחפ"ק 188 ועבר מסע תלאות של כמה שבועות.

הרכבנו את סיפורו של טנק 20ג' בעזרת ארבעת אנשי הצוות, שמתארים כאן את היממה הראשונה וההזויה שעברו, עד שהטנק נפגע למחרת כקילומטר מדרום למחנה נפח, והמח"ט וקצין האג"מ החטיבתי נהרגו.

התותחן בטנק 20ג' היה ניסים עומייסי מתל מונד. הטען-קשר – יעקב פוגלמן מקרית אתא, הנהג – מנחם בן שואף מבת-ים. שלושתם היו חיילים חדשים יחסית, פחות משנה אחרי שהתגייסו, שהגיעו אל קו הגבול ברמת הגולן כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור וצורפו לפלוגה ג' בגדוד 53 מחטיבה 188. מי היה המט"ק, תיכף נגיע אליו.

מג"ד 53 שלהם בימיהם הראשונים על הרמה היה יוסי בן חנן. הטען-קשר פוגלמן מספר: "כשהגענו חיילים חדשים נכנסנו ללשכה שלו והוא אמר לנו – אני אהיה פה האמא שלכם והאבא שלכם, כי היציאות פה הן פעם בארבעה שבועות. היינו הירוקים ביותר, ממש בשר טרי. בטנק מח"ט לכאורה היו צריכים להיות האנשים המנוסים ביותר, אבל שמו בו את הטירונים ביותר".

השגרה היתה מורכבת מתחזוקת הטנק – גירוז, שימון, צביעה, טיפולים, והכרת הקו – עמדות, מוצבים, רמפות, איפה נמצאים הסורים לאורך הגזרה, טווחים, סוגי הטנקים והתחמושת שלהם.

מחנה חושניה 2022

ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973 נמצאו אנשי הצוות בחושניה. ביום שבת לקראת הצהריים כבר היה ברור שהולכים ליום קרב, עם כוננות לספיגה אווירית. מפקדים הפצירו בחיילים לשבור את הצום ולאכול משהו. מנות קרב נשלפו והפותחנים עבדו דקות נוספות. התותחן עומייסי, שבא מבית מסורתי-דתי, העדיף להמשיך לצום על אף הכוננות.

חצי שעה לפני תחילת המלחמה הגיע סמ"פ ג' בועז טמיר לטנק 3א' והורה למט"ק יהודה פורת לרדת ולעבור לפקד על טנק המח"ט. מבירורים בדיעבד מסתמן שמפקד טנק המח"ט נעלם לפתע. אולי קיבל רגליים קרות לקראת יום הקרב הממשמש ובא. יהודה פורת מקיבוץ דפנה מספר: "הופרדתי מהצוות שלי, שהיה צוות שהייתי איתו והתאמנתי איתו כמעט שנה, כולל תקריות גבול, ופתאום מצאתי את עצמי עם צוות שאני לא מכיר. זה היה אחלה צוות, אבל לא הצוות שלי. כעסתי מאוד שהורידו אותי מהטנק שלי".

פורת עלה לטנק החדש שלו ואמר שלום לעומייסי, פוגלמן ובן שואף. דקות ספורות לפני השעה 14:00 החלה המלחמה והאדמה רעדה. תוך דקות שעטו הטנקים של גדוד 53 שעמדו בחושניה אל הרמפות בקו הגבול. כולם יצאו – חוץ מטנק 20ג'. פורת: "כולם רצים לעמדות בקו ולי אומרים – אתה תחכה פה. ואני עם צוות אחר וטנק אחר. זה היה קטע לא סימפטי, אבל הבנתי, הייתי המט"ק הכי צעיר למרות שהייתי כבר שנה בתפקיד".

מספר התותחן ניסים עומייסי: "היתה מהומה, פגזים מתפוצצים ומטוסים באוויר. ואנחנו בזכות זה שאנחנו בטנק המח"ט מקושרים לכל הרשתות, שומעים את האירועים שקורים – מ"פים שמדווחים שהם רואים מולם המון כוחות סורים ויש נפגעים". הטען-קשר פוגלמן: "היו לנו בטנק ארבע מערכות קשר שונות – פיקודית, חטיבתית, גדודית וקשר עם הפלוגות. הטנק הזה שמע הכול ולכן ידענו מה הולך – נפגעים, הרוגים, כל הדיווחים מכל הכוחות".

פורת: "הקשר שלנו היה לכל הגזרה. כל הזמן שמעתי מה קורה והיתה לי תמונה די טובה על הנעשה. כבר אחרי שעה מההאזנה לרשתות השונות היה לי ברור שאנחנו במלחמה, לא ביום קרב. דרך אחד ממכשירי הקשר שמעתי אפילו גם מה קורה בתעלה. הבנתי מה קורה, ואני בסך הכול ילד בן 19, שכבר נותן פקודות".

האחרונים לעזוב את מחנה חושניה היו אנשי החוליה הטכנית של גדוד 53, שיצאו כדי לטפל בתקלות. בהמשך נתפסו על-ידי הסורים, שהוציאו אותם להורג. פורת: "החוליה הטכנית שהסורים רצחו היו לא רחוק מאיתנו, ולא ידענו. היה כל כך הרבה רעש וכל כך הרבה אבק, שלא יכולתי לדעת מה קורה 100 מטר ממני. היינו שם 4 או 5 שעות עד שירדה החשיכה ולא ידעתי שקרה להם משהו, רק אחר כך שמעתי את הסיפור".

השעות חלפו, הדיווחים ברשת הקשר הפכו מדאיגים יותר ויותר, הכוחות בקו הדלדלו וטנק עם בטן מלאה, מיכלי דלק גדושים, קשר לכל הכוחות וצוות שרעב להילחם, עמד לבדו אי-שם במחנה השומם, צמוד לאחד המבנים, עם מנוע כבוי, מחכה לקריאה שלא מגיעה.

מחנה חושניה. כיום נטוש

את מצבם הגדיר היטב הטען-קשר פוגלמן: "זה כמו שיש הוריקן ואתה נמצא בעין הסערה. מסביב בלגן ואנחנו בתוך בועה. שומעים הכול ולא מרגישים כלום. ישבנו בתוך העין השקטה הזאת, מחכים לפקודה. מחכים ומחכים, ובינתיים הערב יורד. זו סיטואציה מוזרה, כאילו שאתה נמצא בסרט".

איפה היה באותן שעות מח"ט 188? מדוע לא קרא להם?

מרגע תחילת הקרבות, במשך כארבע שעות, שהה המח"ט בן-שהם עם קציניו בבונקר החפ"ק במחנה נפח. בשעה 18:00 יצא ועלה על נגמ"ש M-113 שהופקע באותו בוקר מהחוליה הטכנית של גדוד 53 והושמש במהירות כחפ"ק. הנגמ"ש נע על ציר הנפט דרומה והגיע לצומת משתא [כיום צומת קשת על כביש 87] אחרי כ-20 עד 30 דקות. מטבע הדברים, ואף מתבקש, עם יציאת חפ"ק 188 מנפח היו אמורים להודיע לטנק המח"ט להגיע לצומת משתא ולחכות להם שם.

אלא שבן-שהם העדיף לנוע עם הנגמ"ש בלבד. בנקודת הזמן הזו הוא כנראה עוד לא הבין שטנקים סורים כבר חצו את הגבול והם שועטים לתוך רמת הגולן בואכה ציר הנפט. ובכל זאת, צצה ועולה שאלה גדולה – מדוע לא להיפגש כמה שיותר מהר עם הטנק, שהיה מצויד ביותר אמצעי קשר מאשר היו בנגמ"ש ולעבור אליו? הוא הרי ממוגן יותר מהזלדה. או לפחות להעביר לטנק את הקמ"ן או את הקש"א, שהיו ללא רכב וללא רשתות קשר משלהם.

נגמ"ש החפ"ק הגיע למשתא בשעה 18:30 ומשם המשיך דרומה. כעבור שעה ארוכה של ניסיונות להגיע לג'וחאדר, לחבור למג"ד 53 ולשלוט משם טוב יותר על האירועים, נאלץ הנגמ"ש מחמת הפגזות לחזור צפונה על ציר הנפט, שם התמקם בצומת ציר המים.

הקשר הראשוני של חפ"ק 188 עם טנק 20ג' נוצר מעט לפני השעה 22:00. ושוב – לא ברור מדוע זה לקח כל-כך הרבה זמן.

"אנחנו עומדים ומחכים בחושניה", מספר לנו המט"ק יהודה פורת, "טנק בודד בודד בודד. אין אף חייל במחנה. אני שמעתי בקשר את מוצב 116 ומוצב 115 מדווחים שטנקים עוברים אותם".

בשלב מסוים החל ויכוח בין אנשי הצוות מה הם צריכים לעשות. עומייסי זוכר שפוגלמן אמר למט"ק – מה אנחנו עושים פה? צריך ליצור קשר עם החפ"ק. הרוח הכללית בין אנשי הצוות היתה שהם צריכים לצאת מחושניה ולהיכנס לעניינים. אבל פורת התעקש – לא זזים מכאן עד שלא מקבלים פקודה אחרת מהמח"ט. "האמת", הוא מספר, "לא ידעתי מה לעשות. הפריע לנו שאנחנו עומדים בלי לעשות כלום ולא עוזרים לחבר'ה בקו".

נסיונות ליצור קשר עם החפ"ק עלו בתוהו. פורת: "כל הקשר היה מטורף, אי אפשר היה להשחיל מילה. כולם היו עסוקים בקרבות". עומייסי, ממרחק השנים, אומר שבדיעבד התברר ש"שכחו את הטנק הבודד בחושניה".

כך עברו להן השעות באפס מעשה ובתסכול, עד שלפתע נשמע בקשר הדיווח שנשמע להם כמו מנגינה ערבה – "20ג' מ-20 עבור".

המח"ט הורה למט"ק להתקדם לצומת משתא. נהג סע, הורה פורת ובן שואף לחץ על מתג ההנעה ונתן גז. הטנק סוף סוף נע ממקומו במחנה חושניה במטרה להגיע לצומת "מחזה-כביש".

הם יצאו מהאורות הדלוחים והעשן של המחנה אל הדרך לכיוון מערב. "זה היה חושך חשוך שלא אשכח לעולם", זוכר עומייסי. העלטה הזו היתה כמו כיסוי למציאות דרמטית שאליה ייחשפו תוך דקות.

מלחמת יום כיפור. טנק שוט קל בחושניה

פורת אומר שעוד בחושניה שמע מהדרך הראשית רעש זחלים על הכביש, וזיהה שאלה טירנים [טנקים סובייטים T-54 או 55]: "ידעתי להבדיל בלילה ברעש של השרשראות, הבנתי שהסורים עברו אותנו ואני מבין שאני הולך עכשיו להיתקל בהם".

אנחנו שואלים, אם ככה למה לנסוע לכיוון משתא אל תוך הסורים? ופורת עונה: "מה אפשר לעשות? אנחנו צריכים להגיע למח"ט, והדרך עומדת לעבור בין הסורים. האפשרות האחרת היתה להישאר בחושניה וליפול בשבי. זה הציק לי הרבה יותר. ידעתי שאנחנו הולכים להיתקל, שמנו פגז בקנה, הכנתי את המקלע, התקדמנו ואחרי כמה דקות התחלתי באמת לזהות את הטנקים הסורים שמסביבנו בחניוני לילה. כמות מאוד גדולה".

פורת מספר על תנועה לקראת היתקלות, ולעומתו הטען-קשר פוגלמן זוכר תנועה מנהלתית לגמרי – אורות מלאים, מדפים פתוחים, נהג עם ראש בחוץ, בלי פגז בקנה: "נסענו מוארים לגמרי כמו ברווז במטווח, לא ידענו שכל השטח כבר נכבש על-ידי הסורים", הוא אומר. פורת מכחיש שהם נסעו מוארים: "היה ירח די מלא, ראיתי היטב את הציר, לא הייתי צריך אורות".

כ-100 מטר לפני צומת משתא צצה לפתע לצד הדרך צללית של טנק. ולאחריה עוד טנק ועוד אחד ועוד ועוד. "נכנסנו לחניון לילה סורי", משחזר עומייסי. "מסתבר שהסורים פשוט עקפו את חושניה. מה שאני מתאר עכשיו לא זכרתי, רק מסיפורים נזכרתי בזה – שנכנסנו בין טנקים סורים".

בנקודה זו דיווח המט"ק פורת למח"ט: "בציר מחזה מצאתי בימיני קבוצה של כלים לא מזוהה". המח"ט ענה: "פנה שמאלה בציר מחזה עד שתפגוש אותנו". השעה המשוערת היא 22:35.

פורת זוכר את הדיווח הזה ממרומי 50 שנה: "ידעתי שהסורים עברו את חושניה, ולמרות זאת בהתחלה לא ידעתי מה הם הטנקים האלה שמסביבי. חשבתי לרגע שהגעתי למפח"ט. רק כשהתקרבתי ממש לצומת הבנתי שזה טירנים".

צומת משתא, כיום צומת קשת

איך ומתי הגיעו הסורים לצומת משתא? דיווחים ראשונים על טנקי אויב שחוצים את הקו החלו להגיע מ-16:30, מהמוצבים ומכוחות שריון. הסורים הגיעו למשתא מכיוון כודנה, תוך שהם חולפים מדרום ומצפון על פני מוצב 111. דיווח מהשעה 17:50 ברשת חטמ"ר 820: "מוצב 111 מזהה שלושה טורי שריון לפי הפירוט – טור מכיוון תל עבס, טור מכיוון תל כודנה, טור מכיוון הכפר כודנה".

טורים אלה התנקזו לצומת בשן ומשם מערבה אל ציר הנפט וצומת משתא. הם חלפו על פני מחנה חושניה מבלי להתעכב עליו ולבזבז זמן בכיבושו. מן הסתם הותירו את המלאכה לגדודי החי"ר שיגיעו אחריהם. במילא המחנה כבר היה ריק מכוחות צה"ל, מלבד טנק מח"ט 188, כך שהסורים עברו אותו ללא הפרעה והתמקמו בצומת משתא ובסביבותיו להתארגנות ולאיסוף כוחות.

מפגש דרמטי ל-20ג' עם טנק סורי

המט"ק פורת מספר שהוא זיהה את הטנקים הסורים קודם והחליט לא לספר לצוות שלו, כדי שלא ייכנסו להיסטריה. "אבל פוגלמן", מספר פורת, "היה עם הראש בחוץ, ולפני שהספקתי להזהיר אותו הוא צעק בקשר שהוא רואה טנקים סורים. נתתי לו מכה על הקסדה, אבל מאוחר מדי. בן שואף, שהיה בחור קצת היסטרי, התחיל לנסוע כמו משוגע. פחדתי שנתהפך, או שנפרוס זחל בגלל נהיגה לא טובה ונגמור את החיים".

טנק 20ג' הגיע לצומת ופנה דרומה בציר הנפט. כעבור כ-100 עד 200 מטר נתקל בטנק שעמד באמצע הדרך וחסם את ההמשך. שעת לילה, שוט קל בתוך נחיל של T-54/55/62, שאחד מהם חוסם את הדרך.

פורת: "הטנק עמד ממש על הציר עם הפנים אלינו [לכיוון צפון]. פחדתי לרדת מהדרך וחשבנו מה עושים – יורים עליו, או מזיזים אותו – ואיך מזיזים אותו?".

עומייסי זוכר שפוגלמן היה הראשון לזהות את הטנקים הסורים. "אני לא ראיתי כלום, ואז צועקים לי בקשר – עומייסי תירה, תותחן תירה. היום אני נזכר באירוע הזה, אבל הרבה דברים נמחקו לי מהזיכרון. אומרים לי לירות ואני לא רואה כלום. לא היו לנו אמצעי ראיית לילה. תותחן לא רואה – לא יורה. אני אומר בקשר – לא רואה, לא רואה". יצוין כי איש מלבד עומייסי לא זוכר שהוא קיבל פקודה לירות.

ציר הנפט – צומת משתא, מבט מכיוון דרום

פורת: "התקרבנו לטנק הסורי ופשוט צעקנו לו שיירד מהציר. עשינו פוזות והקנה שלנו ממש צמוד לצריח שלו. היינו מטרים בודדים ממנו, והטריד אותי מה אנחנו עושים אם הם פותחים עלינו בירי. אנחנו מתחילים פה קרב שאנחנו יודעים שלא נצא ממנו, כי נכנסנו לתוך גדוד סורי".

פוגלמן: "עמדתי בצריח במלוא קומתי, יש לנו כמעט ירח מלא, מימין יש כ-40 טנקים ומשמאל 40 טנקים, והוא עומד באמצע וחוסם לנו את הדרך. אנחנו מתקרבים עד עשרה מטר באורות מלאים, אתה מסתכל ורואה טנק סורי כמו שלימדו אותנו ב'דע את האויב'. אנחנו נמצאים בסיטואציה מוזרה ביותר – מה עושים? התקרבנו שלושה מטר ממנו, ואז בן שואף אומר לי – תודיעו לטנק הישראלי שעומד מולנו שיזוז. אני אומר לו – זה לא ישראלי, זה סורי, ובן שואף אומר – זה לא סורי, זה טנק שלנו. מבחינתי אי אפשר היה לפספס את זה, כי לימדו אותנו איך נראה טנק סובייטי. למיטב זכרוני זה היה T-62 כי הסטרשף שלו נמצא בקצה. אמרתי לבן שואף – תסתכל טוב. ואז הוא מתרומם בתא הנהג וצועק לטנק – זוז הצידה, ומסמן לו בידיים לזוז".

בן שואף מספר לנו את גרסתו לסצנה: "הטנק הסורי חסם את הדרך, אבל נשאר רווח קטן. אמרתי לצוות – תתפסו חזק, ואז נתתי גז ועשיתי מין פיתול כזה, כמו נהג מירוצים. לא שאלתי אף אחד, רק שמעתי את פוגלמן צועק שזה טנקים סורים והחלטתי שאני בורח משם ואמרתי לצוות תתפסו חזק. הלאה כבר אין לי יותר זיכרון מאותו לילה. רק לפנות בוקר אני מתעורר, ונוסעים הלאה".

עומייסי: "בן שואף הוציא את הראש החוצה וצעק בערבית משהו לטנק, ומעשה פלאים הטנק זז לפינת הדרך. כנראה שהם לא זיהו שאנחנו טנק ישראלי". פוגלמן: "זה היה קטע הזוי. המשכנו הלאה ואז הבנתי שכדאי להכניס פגז לקנה ולהפנות את התותח אחורה".

סיכום המפגש הדרמטי: טנק המח"ט, אם בגלל בלבול של המט"ק הסורי שלא זיהה מי נמצא מולו, ואם בזכות תושייתו של הנהג בן שואף שמיהר לעקוף את הסורי, נחלץ כחוט השיערה מהגיהנום שהמתין לו.

20ג' עלה לראשונה ברשת הקשר "טופי" של חטיבה 188 בשעה 22:30, כשהמח"ט הורה לו "תתקדם במהירות לצומת". פקודה זו עשויה להתייחס לרגע צאתו של הטנק מחושניה לצומת משתא, אבל להערכתו של שלומי רנות, ע' קמ"ן 188, שהיה בנגמ"ש הפיקוד בצומת המים, פקודה זו הגיעה למט"ק פורת כשהטנק נמצא כבר בצומת משתא, והמח"ט רצה שהוא יפנה מכאן דרומה לציר הנפט ויחבור אליו בצומת ציר המים, כשלושה ק"מ מדרום למשתא.

טנק המח"ט פנה דרומה, צלח במזל את המפגש עם הטנק הסורי והחל להתקדם אל צומת ציר המים. הוא לא ידע שלפניו, במרחק של כ-600-500 מטר, נע טנק סורי נוסף, שהתנתק מחניון הלילה במשתא ונע מסיבה כלשהי דרומה. כשאותו טנק סורי התקרב לצומת המים, נשמע היטב רעש שרשראותיו אצל נוסעי נגמ"ש החפ"ק. המח"ט ואנשיו היו כמעט בטוחים שזה טנק 20ג' שלהם. ליתר ביטחון המח"ט הורה לו בקשר [שעה 22:45]: "עצור במקום והדלק פנס בנצנוצים, אותת ימינה עם הפנס".

אלא שטנק המח"ט היה עדיין קילומטר או יותר צפונה משם, בעוד שהטנק הסורי שהתקרב לא הדליק כמובן פנס, לא אותת ולא חיצרץ. פורת מצידו קיים את פקודת המח"ט – הוא הורה לנהג לעצור, הדליק פנס, אותת, אבל לא נראה כלל על-ידי נגמ"ש החפ"ק.

דו-שיח החירשים נמשך. המט"ק פורת שאל אחרי דקה: "האם להמשיך בתנועה?".

"שלילי", ענה בן-שהם, שלא ראה שום נצנוצים מהטנק שהגיע לצומת. טנק זה לא פנה לציר המים, לכיוון נגמ"ש החפ"ק, אלא המשיך עוד 30-20 מטר דרומה ונעצר. בן-שהם החל לגלות סימנים של קוצר רוח והורה בקשר ל-20ג': "התקרב חזרה למקום שעמדת קודם" [22:49]. בשלב זה נשלח אחד הקצינים בנגמ"ש לטנק שבצומת, להראות לו לאן להגיע. כעבור חצי דקה חזר בבהילות והודיע שזה טנק סורי. בעודם מתלבטים מה לעשות, הסתלק משם הטנק. כעבור דקה או שתיים נראתה מצפון צללית של טנק – סוף סוף 20ג'. החבירה הושלמה במזל. לא הרבה היה חסר שגם טנק 20ג' וגם הנגמ"ש יחוסלו תוך דקות באבחת פגז כל אחד.

תנועת טנק 20ג' בליל ה-6.10.1973 מחושניה ועד לחבירה עם חפ"ק 188. במרכז התמונה – מושב קשת שלא היה קיים במלחמת יום כיפור

פורת: "הגענו למח"ט כאשר כל הקנים בנגמ"ש היו עלינו. הם חיכו לטנקים סורים ואנחנו באנו בדיוק מהכיוון שלהם. הם חששו מכל דבר שזז, ומצידנו היה פחד לקבל אש מכוחותינו. אבל אף כדור לא נורה והגעתי אל הנגמ"ש גחון אל גחון, סיפרתי למח"ט מה ראיתי, איפה נמצאים וכמה נמצאים".

חפ"ק 188 חוזר לנפח, המח"ט עובר לטנק – המט"ק והטען-קשר מוחלפים

לאחר החבירה עם הטנק, שהתרחשה כחמש שעות אחרי שחפ"ק 188 יצא מנפח רכוב על גבי נגמ"ש אחד בלבד, המשך התנועה היה בציר המים לכיוון דרום ולאחר מכן מערב. באישון לילה התמקם החפ"ק בתוך מחפורת באתר אל ארבעין, סמוך למאגר בזלת וצומת דליות. שני מפקדי הכלים – דרור סופר, המט"ק שפיקד על הנגמ"ש, ויהודה פורת מט"ק המח"ט, היו בני אותו מחזור, נובמבר 1971. כאן הצטלבו שוב דרכיהם.

ברשת הקשר של 188 אפשר למצוא מאותו הלילה מספר פקודות מהמח"ט בנגמ"ש לטנק 20ג', שהיו בעיקר הסברים על התנועה, הגברת מהירות ואזהרה לא לירות על טנק שחלף לא הרחק מהם. חפ"ק 188 מצא את עצמו בלילה לכוד בכיס כשמסביב כוחות שריון סורים. המח"ט תיכנן לבצע עם בוקר תנועה לציר גמלא ומשם ירידה לכינרת ועלייה דרך מחנה ירדן ובית המכס – חזרה לנפח. כל רצונו היה להצטרף לטנקים הספורים שנלחמו שם כל אותו לילה באומץ, כולל סגנו סא"ל דוד ישראלי, שפיקד שם על הכוחות, ולארגן את ההגנה על נפח. הסורים בשעות אותו לילה החלו לזרום בהמוניהם לכיוון נפח, ממשתא ומרמתניה.

בשעת בוקר מוקדמת יצאו הנגמ"ש והטנק ממקום מחבואם והחלו לרדת בציר גמלא אל עמק הבטיחה. "ירדנו בדהירה מטורפת", נזכר פורת, "נסענו חלק מהדרך קרוב ל-70 קמ"ש ופחדתי שנתהפך. באיזשהו שלב ביהודיה נכנסנו לתוך שדרת טנקים שלנו". פורת מעריך שתוך שעה וחצי הם הגיעו לאיזור נפח, אל הצומת שממזרח לעלייקה. כאן ירד המח"ט מהנגמ"ש ועלה לטנק, תוך ביצוע שינויים בצוות. הראשון לפנות את מקומו היה פוגלמן ["זו היתה הרגשה לא טובה להיפרד מהצוות שלי"]. את מקומו תפס יוסי גבריאלי, שהיה אלחוטן הקשר של המח"ט ועכשיו נוסף לו תפקיד קשה פי כמה – לשמש כטען-קשר, מלאכה שאותה ילמד על רגל אחת תוך כחמש דקות, מהתותחן עומייסי.

המח"ט, שתפס את מקומו של המט"ק, התכוון להעביר את פורת במקום התותחן עומייסי, אבל כששמע מפורת כי הפעם האחרונה שבה ירה היתה לפני שנה, העדיף להשאיר את התותחן בטנק. "ירדתי בבושת פנים", מספר פורת.

טנק 20ג' עם הצוות החדש – המח"ט בן-שהם, קצין האג"מ החטיבתי רס"ן בני קצין ויוסי גבריאלי, ומחצית מהצוות הקודם – עומייסי ובן שואף, נכנס לציר הנפט ממערב ושם את פעמיו לשדות סינדיאנה, כדי להצטרף לכוחות הלוחמים על הגנת נפח.

עומייסי זוכר במעורפל את גבריאלי. הוא היה תלוי בו עכשיו במהירות הטענת הפגזים והכנסת הפגזים הנכונים. עומייסי: "הוא היה צריך גם להתעסק עם מערכות הקשר וגם לטעון לי פגזים, ובמידת הצורך לתפעל את ה-0.3 המקביל. הסברתי לו מה לעשות. הייתי בחור כחוש, רזה מאוד וגם גמיש, ונכנסתי מתחת לעריסת התותח לעשות לו סיור מקדים – אתה רואה? זה 24 וזה השמינייה; אתה רואה את הצינור הארוך הזה? זה חלול. אתה רואה את הכיפה? זה מעיך. אתה רואה את השפיץ? זה ח"ש. וככה אני מסביר לו איך טוענים".

אנדרטת בן-שהם/קצין בגזרת הלחימה שבה נהרגו מדרום לנפח

במהרה הצטרף טנק המח"ט ללחימה על נפח. עומייסי נכנס לאקשן, כפי שהוא מספר לנו: "מתחילה המלחמה, מגיעים למגע עם כוחות סורים ואז קצין האג"מ מזהה טנק שהולך לכיוונו של הסמח"ט בטווח קצר מאוד, ואומר לי איפה זה, נותן לי פקודה, ואני מבין את הדחיפות שאוטוטו מי ששולף ראשון ניצל. יריתי והחלטתי לבדי על תיקון עצמי, יריתי עוד פגז ויצא הגורל ופגעתי. ואז פגעתי בטנק שני, והמח"ט מחמיא לי. ותבין, זה לא דבר של מה בכך. הוא אומר לי – אני אוהב אותך עומייסי, משהו כזה. וזו פעם ראשונה שאני רואה אותו. הוא היה בנאדם עממי וכל הזמן פירגן. אין ספק שהמילים המרגיעות שלו הכניסו אותי למוטביציית יתר. סך הכל לא ליקקנו דבש בצבא. לא בהכשרות ולא במבצעיות, וכל הזמן יש חששות – הנה יש ביקורת, הנה בא מטה גדוד, הנה בא מטה חטיבה, וזה לא בסדר וזה לא בסדר, ואז יש ריתוקים או משפט, ופתאום בא המח"ט ואתה מרגיש בנאדם משכמו ומעלה. זה נטע בי ביטחון ומוטביציה, וכשהייתי מזהה מטרות הייתי אומר ליוסי תשים כזה ותשים כזה, ויורה. יורה על משאיות, על נגמ"שים, על כל מה שראיתי. והמח"ט היה מרוצה ואמר לי – אתה תותחן טוב, שמפניה, משהו כזה".

במשך כארבע שעות וחצי הם נלחמו שם. קומץ טנקים ישראלים מול שריון סורי שלא נגמר. בסביבות השעה 14:00 ההגנה על נפח הצטמצמה לקילומטר דרומית מהמחנה. בשלב זה נפגע טנק הסמח"ט, וסא"ל ישראלי והמ"פ סגן יואב ברקאי מחטיבה 179 נהרגו מירי מקלעים.

"באיזשהו שלב אני שומע את המח"ט קורא לסמח"ט, ל-21", מספר עומייסי, "והוא לא עונה, ולא עונה, ואז הוא מבין שהוא נפגע. כמה דקות אחר כך גם אנחנו נפגענו".

בן שואף זוכר במעומעם: "חזרנו לכיוון נפח ושם בציר הנפט התחיל כל הפגזים והיריות. הציר הוא עליות וירידות, נסעתי על הכביש ובאחת הירידות הרגשתי שיורים עלינו. אני חושב שזה היה נגמ"ש שרוף, שירד עלינו ממש בדקות האלה. הנגמ"ש כבר נפגע, אבל עוד נשאר שם מישהו חי".

עומייסי חוזר לשניות ההן בסביבות השעה 14:30: "ממה שאני זוכר, פתאום היו הרבה ריקושטים בתוך תא הלחימה. אני שומע את המח"ט אומר איי ונופל לתוך הטנק. הוא נפל בצד שלי, ובצד של יוסי נפל קצין האג"מ. נראה לי שזה מאותו צרור. ואני קבור בתוך הטנק. המח"ט וקצין האג"מ נפלו פנימה. המח"ט נהרג במקום, ואז הקשר גבריאלי צעק – המח"ט מת המח"ט מת. אחרי כמה שניות הטנק עלה על תלולית והתהפך. אמרתי לנהג – בוא נצא מפה, אנחנו בעמדה שמטווחים עלינו. אני לא יכולתי לצאת מתא התותחן, כי המח"ט חסם את היציאה שלי. אני מנסה לצאת ולא יכול. הכל סגור עליי. בן שואף הנהג הצליח לצאת, ואני אומר לו – בוא תעזור לי לצאת. והוא אומר – אי אפשר, צריך לצודד את הצריח. לא זוכר באיזושהי צורה הצלחתי לצאת דרך תא הנהג. הוצאנו את הנשק, קסדות, ואני לא זוכר עוד מה, כדי שכוחותינו לא יירו עלינו. אחרי דקה או שתיים עברו שם כוחות מילואים ואספו אותנו".

בן שואף: "פתאום אני שומע בקשר שהצוות מודיע שהמח"ט נהרג. ישר לקחתי שמאלה מהכביש ושם בדרך כורכר עליתי על טראסה, והתהפכנו על הצד. הצלחתי להוציא את עומייסי דרך תא הנהג. התותח היה בזווית כזו שאפשר היה להוציא אותו רק מתא הנהג. קודם ניסינו למשוך את המח"ט ולא הצלחנו. את קצין האג"מ לא ראיתי. לקחנו את הברזנט הצהוב לזיהוי רק"מ, ואז עברה שם משאית עם תחמושת שחזרה לנפח ואספה אותנו. מישהו הפגיז את הנגמ"ש הסורי שירה עלינו ויצאה ממנו להבה גדולה. אותנו הורידו לעלייקה, אמרו לנו – תרדו למחנה ירדן, והיה רכב שלקח אותנו".

ואיפה היה יוסי גבריאלי? "יוסי נעלם לנו, איננו", מספר עומייסי, "צעקנו לו והוא לא ענה. חשבתי שאולי הוא מסתתר, כי יורים".

יוסי גבריאלי, שעם התהפכות הטנק מיהר לקפוץ החוצה, מצא מסתור מאחורי גל אבנים סמוך. הוא לא ראה יותר את בן שואף ועומייסי, על אף שהיו מטרים ספורים ממנו. אף אחד לא ידע איפה השני. הוא שמע רעש זחלים מתקרב, פחד שאלה סורים, הסתתר זמן-מה ולאחר מכן החל לזחול ולצעוד מערבה. בהמשך נאסף על-ידי משאית [לסיפור המלא של גבריאלי – לחצו כאן].

2013 באנדרטה לזכר איציק בן-שהם ובני קצין. בן שואף [מימין], עומייסי ודרור סופר שהיה מפקד נגמ"ש החפ"ק 

פורת, פוגלמן, עומייסי ובן שואף – מה קרה איתם בהמשך המלחמה

ניסים עומייסי הצטרף לאחר כיומיים כתותחן בחטיבה 7 והיה בלחימה במובלעת. "הגעתי הביתה אחרי שלושה שבועות וההורים שלי כבר ידעו שאני בסדר, כי בעיתון 'במחנה' התפרסמה כתבה – 'הקרב על הגשר', שם ציטטו אותי, כך שהמשפחה שלי ידעה מה עברתי עוד לפני שהגעתי הביתה וסיפרתי להם".

בן שואף הצטרף בהמשך כנהג לגדוד שריון במילואים, אבל לא נקלע יותר ללחימה.

יעקב פוגלמן הגיע בהמשך אותו יום [7.10.1973] לראש פינה, נכנס לתחנת המשטרה וביקש מהיומנאי שימסור לאביו, חיים פוגלמן, שהיה קצין במשטרת צפת, שהוא בסדר. "רציתי שאבא לא ידאג, ובדיעבד היומנאי לא מסר את ההודעה, ואבא היה מאוד מאוד מודאג. הוא חיפש אותי בכל בתי החולים בארץ ובכל רשימות הנפגעים ולא מצא אותי. שבוע אחר-כך הוא נכנס למשטרת ראש פינה ונתקל ביומנאי הזה, שמסר לו את הד"ש שלי באיחור".

פוגלמן חזר אחר-כך לרמת הגולן, הצטוות במחנה ירדן לאחד הטנקים שנפגעו ותוקנו, וצורף למחרת לכוח המג"ד יוסי בן חנן, שהגיע למלחמה מירח דבש בנפאל, ונע לתגבור חטיבה 7. פוגלמן: "עליתי על טנק, שקיבל כמה בזוקות והצריח שלו היה מלא דם. נסענו עם כוח בן חנן, אבל הטנק שלי לא היה כשיר. מיכלי הדלק שנפגעו קודם לכן לא תוקנו, המיכלים דלפו ואחרי קילומטר הטנק נעצר. היינו צריכים לחזור לתיקונים ולהחליף את כל מיכלי הדלק שהיו מחוררים. בהמשך התגלגלתי למובלעת, הגעתי לפלוגה סדירה והייתי על תל שמס כחצי שנה, מופגזים כל הזמן" [לראיון ביוטיוב עם פוגלמן לחצו כאן].

סיפור ההמשך של המט"ק יהודה פורת מורכב יותר. אחרי שירד מטנק מח"ט 188, הוא הצטרף לנגמ"ש החפ"ק, הגיע עם נוסעיו למחנה נפח וכעבור זמן קצר נטש את המקום בעקבות התקרבות הסורים. "ירדנו כמה סיבובים לכיוון עלייקה", הוא מספר, "ואת כל הקרב של המח"ט שמענו ברשת הקשר. אחרי זמן-מה הגיע אלינו מלמעלה טנק שוט בנזין, ירד ממנו מט"ק פצוע, חיפשו מחליף, אני הייתי שם ועברתי מהזלדה לטנק. קיבלתי צוות של מילואימניקים, אני חושב שהם היו מחטיבה 679, כולם לבושים חלקית באזרחית ועם נעלי ספורט. הצריח עם דם, ולטנק לא היה צידוד ולא קשר. הייתי איתם עד למחרת. השתמשנו עם דגלים לסמן קדימה ואחורה, מי אתה ואיפה אני, ניהלנו אש עם טנקים בחזית שלנו, וכל זאת עם אנשים שעד היום אני לא יודע מי הם היו. בלילה עמדנו בצומת נפח [צומת השריון]. אסור היה לרדת מהטנק מחשש לחוליות קומנדו. העברנו את הלילה בשמירה".

הייתי בסך הכל ילד בן 19. יהודה פורת במלחמת אוקטובר 1973

בבוקר עזבו כוחות שריון של צה"ל את הצומת בגלל חשש לארטילריה, רק הטנק של פורת נותר כשהוא ממתין לצוות טכני. "החוליה הטכנית באה ונעמדת לידי, ואנחנו מחכים מחוץ לטנק, פתאום התחילה הפגזה מטורפת על כל הצומת. התותחן נפגע בגב מרסיס, הטנק נפגע וההפגזה לא נגמרת. הסתתרנו במעבר מים לצד הכביש. ההפגזה נגמרת, היה שקט והתחלנו לשמוע נק"ל. העוזים שלנו היו איתנו והתכוננו להגן על עצמנו מקומנדו. הבנו שהם עומדים להגיע. היינו במעבר המים כשעה עם תותחן פצוע, לא היה לנו קשר ולא ידעתי מה בדיוק לעשות עם הפצוע. אני סך-הכל ילד בן 19 שמפקד על צוות של מילואימניקים.

"פתאום שמענו רכב מתקרב. מהר מאוד זיהיתי שזה רעש של זלדה, ועכשיו היה צריך לצאת החוצה בלי שיירו עלינו. זה היה פחד מאוד גדול. יצאתי קצת החוצה, זרקתי את הכובע, הם אמרו שהם חטיבה 7, העלו אותנו ותוך חצי שעה היינו בצומת וואסט. כאן קיבלתי את הטנק של סווט [המ"פ יאיר סווט שנהרג], ניקיתי אותו מהדם, זו היתה עבודה די קשה ואחד הסיוטים שלי מהמלחמה. פעם שנייה שאני מנקה דם של מפקד טנק. נותנים לך צבע לבן ואתה מכסה את כתמי הדם מהצריח".

הפגזה סורית על תל מרעי במובלעת [צילום יהודה פורת]

בהמשך הצטרף לפלוגת חומוס של אמי פלנט, ועם צוות טנק צעיר התקדם למחרת דרך בוקעתה מזרחה: "הייתי הטנק הראשון, והגענו לעמק בלי הרבה יכולת להתפרס בגלל סלעים אדירים. היתה עלינו הפגזה ארטילרית מטורפת. לפחות עשרה טנקים שלנו עלו על מוקשים. המ"מ שלי פרס זחל והוריד אותי מהטנק. שוב פעם הורידו אותי מהטנק. הוא רץ קדימה ואני נשאר עם הצוות שלו לטפל בטנק. היינו הכוח הראשון שנכנס לסוריה. עמדתי שם עם עוד כמה טנקים שנפגעו ממוקשים וחיכינו לחוליה הטכנית. ובינתיים כוחות מתקדמים לכיווננו, מחפשים על מי לירות ומתחילים לירות עלינו. אנחנו שעה אחרי שפרצנו לשטח סוריה, וטנקים שלנו שמגיעים מאחור וחושבים שהם הראשונים להיכנס לסוריה יורים עלינו. הסתתרנו מאחורי הטנק ולמזלנו אף אחד לא נפגע".

עד הלילה סודר הטנק שנפגע והם המשיכו לנוע, כשבקשר עלה קולו של המג"ד קהלני, שהורה לפורת להגיע לנקודה מסוימת ולסייע בשמירה על שבויים.

פורת: "הגענו, ראינו עשרות שבויים, והטנק שלי וזלדה של קצין חימוש גדודי עומדים עם המקלעים ושומרים עליהם. קהלני הזהיר אותנו – שלא תעיזו לפגוע בהם, אוי ואבוי אם שריטה אחת הם יקבלו. אתם חייבים להביא אותם בריאים ושלמים. היה שם מצב לא פשוט – כל השבויים האלה היו עם נשקים ואר.פי.ג'י, ואף אחד מאיתנו לא העיז לרדת ולקחת להם את הנשק. לא רצו להסתבך איתם. כל הזמן צעקנו להם שיחזיקו ידיים למעלה. סיטואציה ממש קשה. אתה עומד עם המקלע מעל אנשים שיושבים למטה וצריכים להחזיק את הידיים למעלה, ולאט לאט הידיים שלהם יורדות, וכולנו צועקים להם להמשיך להרים ידיים. באיזשהו שלב, קצין החימוש, שהיה בדרגת סרן, איבד עשתונות ופשוט התחיל לירות לתוך ה-30 שבויים שהיו שם. ואז נהייה סיוט יותר גדול, כי אי אפשר היה לרדת ולטפל בהם. הם כל הזמן צעקו ונאנחו, חלקם איבדו דם ומתו במהלך הלילה, קטע לא סימפטי. אני לא יודע איפה זה היה. היה לילה ולא זיהיתי את המקום. בבוקר המשכנו. הצטרפתי לפלוגה והשתתפנו בקרב האחרון על תל מרעי, אחר-כך ישבתי שם כל ההתשה בקו הזה".

במובלעת הסורית. יהודה פורת [כורע ראשון מימין] עם אנשי חטיבה 7 ומג"ד 77 אביגדור קהלני [עומד במרכז]. לצידו משמאל המ"פ אמי פלנט

אחרי 50 שנה – צוות הטנק מסכם

יהודה פורת

איך השפיעה עליהם מלחמת יום כיפור ואיך צרובה בהם כיום אחרי יובל שנים?

יהודה פורת: "בוא נגיד, במידה רבה הקטע שבחור צעיר, חייל בן 19, נמצא רוב הזמן לבד ומקבל החלטות לבד, זה מאוד הזוי. כמו למשל, להישאר בחושניה או לא? לזוז או לא לזוז? ואם כן לאן לנסוע? ואני בסך הכל מפקד טנק, לא גנרל. זה סוג של החלטה מאוד קשה.

"עשינו הכל בחיוך, לא בהיסטריה, ולקחתי אחריות מאוד כבדה. אחרי זה היתה לי עוד בעיה, כשנשארתי ליד טנק מ"מ וירו עלינו. קיבינמט, מה אנחנו עושים פה? אולי פשוט נסתלק. אבל לא – אסור לעזוב טנק בשטח, למרות שכוחותינו יורים עלינו. בדיעבד קיבלתי את ההחלטות הנכונות. עובדה שנשארתי בחיים בכל פעם".

הוא מתייחס להורדתו מהטנק: "זו הרגשה מאוד לא נעימה. עברתי את זה בחושניה פעם ראשונה, אחר-כך בנפח ופעם שלישית בפריצה לסוריה עם קהלני".

הוא מאמין שאם המח"ט לא היה מוריד אותו בנפח, הם היו מסיימים את הלחימה טוב יותר: "היתה לי תחושה שאם הייתי ממשיך כמט"ק באותו קרב, הדברים היו נגמרים אחרת. עולה מח"ט לפקד על טנק, כשפעם אחרונה שהוא פיקד על טנק היתה לפני איזה 20 שנה. לדעתי הייתי מפקד טנק לא רע, עם ניסיון של שנה, אחרי שכבר צלפתי באיזו תקרית על טנקי אויב וגם פגעתי. היה לי ניסיון. אבל זה הכול בדיעבד. הבנתי שההחלפות שלי היו עניין מקצועי".

יעקב פוגלמן [מימין] והמט"ק דרור סופר בתקופת השירות בגולן לפני מלחמת יום כיפור

ד"ר פוגלמן

פוגלמן, כיום דוקטור, רופא משפחה ומומחה לטיפול בכאב, מסכם: "אירועי המלחמה האלה לא מלווים אותי. אין לי שום שריטה בכיוון. ההיפך: אם זו לא היתה מלחמה שאנשים נהרגים בה, זה היה יכול להיות סיפור נחמד. אני לא לוקח דברים קשה. לא ירו בי, אני לא יריתי על אף אחד, אז סך הכל זה יצא בסדר".

בן שואף: "עד עכשיו, 50 שנה, הזכרונות האלה מלווים אותי. חושבים כל לילה מה קרה".

עומייסי: "אחרי 50 שנה, עבורי כל האירועים האלה זה לא סתם צריבה, זה משהו יותר עמוק. זה מעסיק אותי עד היום ורק בשנים האחרונות התחלנו לדבר על זה. היתה לי תקופה שהיו לי ריחות של דם ובשר חרוך. סך הכל היינו ילדים, אף אחד לא הכין אותנו לדברים האלה, גם אי אפשר. לקחת אותנו כילדים, כולה שנה בצבא, ולזרוק אותנו לתופת הזו".

——————————————————————————————————————————-

עוד בנושא:

לסיפורו של אלחוטן הקשר של מח"ט 188 – לחצו כאן

לרשת הקשר של חטיבה 188 – לחצו כאן

מנפח לנפח – סיפורם של שלומי רנות ודרור סופר בנגמ"ש חפ"ק 188 – לחצו כאן

"ככה לא מנהלים קרב חטיבתי" – לראיון עם ע' קמ"ן 188 שלומי רנות לחצו כאן

28 מחשבות על “טנק 20ג

  1. כתבה מרתצקת שמחדדת את השאלה למה המח"ט לא השתמש בטנק מיד כשיצא לשטח. זה כל כך מתבקש . הטנק היה צריך להגיע לנפח ביחד עם הנגמש בצהריים 6/10. מעורר מחשבות.

    אהבתי

      • יהודה פורת. המחט אומנם היה בעמדת המטק אך הוא ניהל את הקרב מול הכוחות בשטח ומול הפיקוד.
        מי שתפעל את הטנק כמטק היה קצין האגם בני קצין שתפקידו הקודם היה מפ טנקים.
        להגיד שהתוצאה היתה אחרת אילו אתה הייתה המטק זה תמוהה.

        אהבתי

      • מבקש את עזרת הקוראים:
        גם בכתבה הזו חזרה העדות כי ממש לפני הירידה מהרמה החפ״ק נפגש עם כח טנקי מילואים שעלה את מעלה גמלא. מאוד מעניין של מי היו הטנקים האלו. מדובר בערך בשעה 7 בבוקר של יום א׳.

        אהבתי

        • יוסי,
          להלן אני מביא את הציטוט :
          "בשעת בוקר מוקדמת יצאו הנגמ"ש והטנק ממקום מחבואם והחלו לרדת בציר גמלא אל עמק הבטיחה. "ירדנו בדהירה מטורפת", נזכר פורת, "נסענו חלק מהדרך קרוב ל-70 קמ"ש ופחדתי שנתהפך. באיזשהו שלב ביהודיה נכנסנו לתוך שדרת טנקים שלנו".

          אם כן המפגש הוא לא במעלה גמלא אלא ביהודיה.

          בשעות הבוקר עלו על ציר יהודיה אל צומת קצביה ,
          הטנקים של חטיבה 179 בפיקודו של רן שריג .
          כנראה שאותם הם פגשו.

          רק בשעות הצהרים עלו בציר מעלה גמלא הטנקים של גדוד 39 ,
          גדוד המילואים של חטיבה 188 ,
          שצורף לחטיבה 4 בפיקודו של יעקב הדר.

          אהבתי

    • "הטנק היה צריך להגיע לנפח ביחד עם הנגמש בצהריים 6/10".
      אולי ההחלטות של המח"ט היו בהתאם למחשבה
      שמחכה להם יום קרב ולא מלחמה.
      אולי זה מסביר עוד כמה תמיהות.
      על כל פנים אכן יש לנו כאן כתבה מרתקת.

      אהבתי

  2. לא כל דבר הוא באחריות המח"ט שיש לו מספיק עיסוקים על הראש
    קצין הקשר של החטיבה היה צריך להזעיק את הטנק כפלטפורמת קשר שמקושרת היטב לכל היחידות הכפופות כמתואר על ידי אנשי הצוות.
    לא יתכן שאחרון המטק"ים ואחרון הטען קשרים עם כול הכבוד להם שומעים ויודעים יותר טוב מה קורה מסביב מחפ"ק החטיבה.
    ותחשבו על זה האבסורד.

    אהבתי

  3. " באישון לילה התמקם החפ"ק בתוך מחפורת באתר אל ארבעין, סמוך למאגר בזלת וצומת דליות".

    נראה לי אולי שאתר אל ארבעין הינו סמוך למאגר שעבניה וצומת דליות.

    אהבתי

  4. כתבה חשובה שעוזרת להבין את התמונה הגדולה.
    התחברתי מאד שהמח"ט מפרגן לתותחן הצעיר והחפ"ש מתרגש מהכבוד. זה דבר שלא שוכחים.
    הייתי טען קשר שנתיים וכל השרות מילה טובה אחת לא שמעתי מהמ"פ.

    אהבתי

  5. מסכים שטנק המח'ט היה צריך להיות עם המח'ט מיד בתחילת תנועה.
    אם זאת תסתכלו על התועלת שהמהלך הביא בלי שהתכוונו.
    שטנק המח'ט שנשכח חולף בתוך השריון הסורי הוא מביא למח'ט מידע מודיעיני חשוב.
    אם הטנק היה עם המח'ט מי היה מספר למח'ט שכוחות סורים יושבים במשתה.?

    אהבתי

  6. צריך עצבים מברזל לא לזוז מהמקום כל כך הרבה שעות ועוד שיש צוות שלוחץ עליך.
    המט"ק גילה אורך רוח ולא סטה מהפקודה כהוא זה.
    הוא יכול היה למשל לפתוח באש מהמחנה על הטנקים שנוסעים למשתא ולפגוע בכמה מהם
    אבל אז היו נכנסים פנימה וגומרים אותו.
    סך הכול תפקד נכון מאוד בדיעבד.

    אהבתי

  7. " כ-100 מטר לפני צומת משתא צצה לפתע לצד הדרך צללית של טנק. ולאחריה עוד טנק ועוד אחד ועוד ועוד. "נכנסנו לחניון לילה סורי".

    טנק 20ג' הגיע לצומת ופנה דרומה בציר הנפט. כעבור כ-100 עד 200 מטר נתקל בטנק שעמד באמצע הדרך וחסם את ההמשך,,,
    "עמדתי בצריח במלוא קומתי, יש לנו כמעט ירח מלא, מימין יש כ-40 טנקים ומשמאל 40 טנקים, והוא עומד באמצע וחוסם לנו את הדרך,,,"

    אם הסורים לא היו נכנסים לחניוני לילה אלא גולשים לירדן ,
    מי היה עוצר אותם ??!

    אז אולי נכון לצטט כאן את דברי הפסוק בספר שמות :

    "וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא,,,".

    אהבתי

  8. הניצחון הסורי ליומיים הראשונים בא בזכות שני עקרונות מלחמה גדולים – הפתעה וריכוז. הסורים שטפו את קו גבול ובזכות הכמות הדורסנית יכלו להגיע עד גשר בנות יעקב. מה שעצר אותם היה עניין בחלונות הגבוהים כשארה"ב שהזהירה את הרוסים שדיין וגולדה לא יהססו להשתמש בפצצה מלוכלכת על דמשק. המסר נקלט והסורים עשו אחורה פנה והסתפקו בלעשות לנו צרות צרורות בגזרת קונייטרה ושות.

    אהבתי

    • אר- כתבת לגמרי לא נכון. האם יש לך מקור להטעיה הזו שכביכול "ארה"ב שהזהירה את הרוסים שדיין וגולדה לא יהססו להשתמש בפצצה מלוכלכת על דמשק. המסר נקלט והסורים עשו אחורה פנה" ?

      אהבתי

    • בשעות הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר לאף אחד במה שאתה קורא "החלונות הגבוהים" לא היה קצה של מושג מה קורה ברמת הגולן, בטח שלא דיברו אם ארה"ב, בטח שהאמריקאים לא דיברו עם הרוסים, לכל הסיפורים מהאלה אין ידיים ורגליים, והם מזכירים את האגדות על החיילים הסורים ש"שאבו מהם דם" במוצבים במלחמת ששת הימים ו"המומחים הרוסים שדיברו בקשר וטיווחו את הארטילריה". הסורים עצרו ונכנסו לחניוני לילה, כי זאת הייתה התוכנית שלהם, כי בדיוק כמו המצרים שרצו רק לדחוף את צה"ל 20-15 ק"מ מהתעלה, הסורים לא תכננו להגיע לגליל או הלאה, אלא לכבוש מחדש את רמת הגולן.

      אהבתי

  9. מקור- נקלעתי לפני 20 שנה בערך למסיבת יום עצמאות בחצר של מאיר עמית שחבר שלי ותיק ובכיר ממני לקח אותי להתחכך בכל השמנה וסלתה. זה היה גן עדן למספרי סיפורים ומעלי זיכרונות ומישהו איש משרד החוץ סיפר את זה באחת ההתגודדויות כטוב לבו ביין ויצא סוד. השתכנעתי שיש דברים בגו. זה המקור שלי. להגיד לך שאם תשב בארכיון המדינה או תקרא בביוגרפיה של דיין גולדה תמצא אקדח מעשן אני בספק.

    אהבתי

    • זה פשוט לא נכון. הנכון הוא שכאשר הגיעו טנקי המילואים שלנו, המלחנו לבלום את הטנקים הסורים ואח"כ לתקוף אותם ולקפל אותם אחור.

      אהבתי

  10. מגיב להערתו של חיים מה 21 לדצמבר.
    גם כשאתה קורא את העדות הנכונה והאמיתית של פורת, הוא אומר ( ונכון וידוע) כי ירדנו בציר גמלא. ברור שלא התקרבנו ליהודיה, וזו פשוט טעות שלו בשימוש במילה ״יהודיה״, ואני בטוח שלא התכוון לכך. לא פגשנו את 179 שעלו (בחלקם) בציר יהודיה – אבל – כן פגשנו במעלה גמלא, על הרמה עצמה (מקום מחנה גד׳ 75 היום) כח טנקים מילואים. עדיין לא יודע איזה טנקים הם היו??? אולי מהגש״פ? או כח אחר. צודק לחלוטין פורת בכך שפגשנו שם כח, ומאוד מעניין אותי (כמו השאלה של יוסי) אם מישהו יוכל לעדכן איזה כל זה היה.

    אהבתי

    • לשלומי ,

      ישנם שני צירים שעולים לרמה ליד גשר אריק.
      א. ציר יהודיה שמגיע לצומת קצביה.
      ב. ציר חד-נס ( שעדיין לא הייתה קיימת ) ושמגיע למחנה ירדן ולבית המכס.
      אני מבין שנסעתם בציר חד-נס.
      האומנם ?
      ( או שאולי בזמנו היה רק ציר אחד ? )

      לגבי טנקים שפגשתם בציר מעלה גמלא ( ליד צומת כנף היום ),
      ייתכן ואלה היו טנקים בנסיגה ולא טנקים שעלו בציר אל הלחימה.
      באותו ציר נסוגה ביום ראשון בלילה "שיירת הרפאים" ,
      ונפגעה בטעות על ידי גדוד 39 .
      אם כך הוא הרי שלא היו אלה טנקים של מילואים אלא של חטיבה 188.
      האם אתה בטוח שהם היו חיילי מילואים ?

      אגב מי שכן היה בציר מעלה גמלא בשעות שלפני עליית גדוד 39,
      היתה מחלקת התול"ר של גדוד 51 של גולני.
      הם בעצם היו אלו שעיכבו את הסורים עד להגעת הטנקים של גדוד 39.
      (בלי שהם מודעים לכך ).

      לגבי האם היו אלה טנקים של הגש"פ ?
      להלן כתובת המספרת את סיפורם במלחמה.
      ממה שאני הבנתי לא מסתבר שמדובר בהם .
      https://kippur-center.org/war-heritage/181th-armored-battalion/

      מקווה שתראה את פנייתי אליך.

      אהבתי

      • חיים, זה שלומי, ותודה על תגובתך.
        לשאלותיך – מהרמה ירדנו בציר גמלא (לא היה סלול אז) ועלינו בציר דרך מחנה ירדן – בית מכס עליון, ומשם לנפח.
        ״שיירת הרפאים״ ירדה ביום ראשון בלילה, כך שכאשר אנחנו ירדנו הם עוד לחמו בתל פארס.
        בוודאות של 100% פגשנו לפני ירידתנו טנקי מילואים שרק הגיעו ללחימה. אני אבדוק עם יוסי עמיר (179) אולי הוא ״השמיט״ כוח לחסימה בדרכו עם עיקר הגדוד למיתר אל על?
        מאוד מעניין למצוא מי שהיה שם.

        אהבתי

        • שבוע טוב לכולם.

          לשלומי , נראה שצדקת בהערכתך .
          כנראה שמדובר בטנקים מהגדוד של יוסי עמיר.

          להלן כתובת שמצייינת עובדה זאת.
          https://www.maarachot.idf.il/1973/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%a7%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9b%d7%a3-%d7%94%d7%99%d7%93-%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%9c-%d7%a2%d7%9c/
          להלן ציטוט משם :
          "גדוד מילואים 278 של חטיבה 179, בפיקוד יוסי עמיר, יצא לדרך מוקדם בבוקר. משימתו הייתה לעלות למרכז רמת הגולן דרך גשר אריק והכביש לחושניה. בעודו בדרך קיבל שינוי משימה – פלוגה אחת תיסע לתפוס את פקק גמלא (מעבר הכרחי צר לפני הירידה דרך מושב מעלה גמלא לכנרת), ושאר הגדוד ייסע לתפוס את פקק אל־על.".

          מה שתמוה לי הוא :
          א. בסרטונים של יוסי עמיר לא זכור לי שהוא מציין עובדה זאת.
          ב. אם אכן יוסי עמיר שלח לשם כמה טנקים , אז למה הם לא נשארו שם ?!
          לאיפה הם הלכו ? ?
          בפועל מי שבלם שם את הסורים היה גדוד 39 בפקודו של יואב ווספי ז"ל.

          אהבתי

          • אני נזכר עכשו שיוסי עמיר ציין שנלקחה ממנו פלוגה אחת.
            הוא לא ציין להיכן פלוגה זאת הועברה.
            אם אומנם הפלוגה הועברה לטובת מעלה גמלא ,
            אז למה הם לא היו שם ? !
            לאיפה הם הלכו ? ?

            אהבתי

            • מה שעולה בדעתי שייתכן והפלוגה הזאת חולקה למחלקות , שהוצבו בנקודות שונות , במטרה למנוע חצייה של הירדן על ידי הסורים.
              עדיין תמוהה העובדה שבמעבר גמלא לא היו טנקים ,
              בשלב בו הגיע גדוד 39.

              אהבתי

      • תודה רבה חיים על הלינק, שם יש כתבה מרגשת על הגש'פ 181 שסיפורו כמעט נשכח ונעלם. שם יש גם שני לינקים לשירים מאוד מרגשים שקשורים ל2 מהנופלים.

        אהבתי

  11. כול הכבוד לצוות אמיץ שיצא למלא פקודה ממקום יחסית מוגן ביודעו שיצטרך להיתקל בכוחות סורים והוא רק טנק אחד בלבד.

    אהבתי

  12. לדעתי הטנק הסורי שפגש נגמ"ש החפ"ק הוא אותו טנק סורי שפגש 20ג' על הכביש כמה דקות אח"כ. אותו מט"ק סורי הלמוט, נתן לשני כלים ישראלים שונים להמשיך לנוע.
    בקשר לרצח השבויים הסוריים שתואר כאן (כל הכבוד למט"ק שלא מסתיר את העדות הזו) שבוצע ע"י אנשי מפקדה, בניגוד גמור לפקודה של קהלני. לא ברור למה לא הורו לסורים להניח את הנשק בערימה, במקום לצוות עליהם להרים ידיים במשך שעות. צה"ל גם בששת הימים וגם ביום כיפור לא ממש היה בנוי לטיפול בשבויים. לכן גם השתרשו אצל חלק מהקצינים כדוגמת כצל'ה (ב6 הימים ויום כיפור) ומשה יוסף (ב6 הימים) נורמה של רצח שבויים כי אין ממש אופציה מסודרת אחרת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s