"אני זיהיתי לצביקה את הטנק הסורי"

יעקב הרשקוביץ היה נהג הטנק הראשון של צביקה גרינגולד מ"כוח צביקה" במלחמת יום כיפור * הרשקו מספר על ההיתקלות בטנק הסורי מדרום לנפח, בזכות אמצעי ראיית לילה שהיה לו, ואיך הפך בהמשך לאחד הטנקים מכוח יוסי בן חנן, כולל ההסתערות הכושלת על תל שמס * סיפורו של נהג

1972, הרשקוביץ [כורע מימין] עם חבריו והמ"מ צביקה גרינגולד [כורע במרכז] 

סיפורו של כוח צביקה מתחיל בתוככי בסיס נפח, שם ניסה המ"פ במיל' סגן צביקה גרינגולד לארגן לעצמו טנק ולהצטרף ללחימה, בערב הראשון למלחמת יום כיפור. לאחר שהצליח לעלות על טנק פגוע שהגיע מהחזית הבוערת, הוא סיכם עם סמח"ט 188 סא"ל דוד ישראלי על צאתו לשטח תחת שם הקוד "כוח צביקה". ב-17 השעות הבאות יקוטלג הכוח הזה, שהתחיל עם שני טנקים והצטמצם לטנק אחד, עם לחימה הרואית שתסתיים בעיטור הגבורה. לסיפור התלוו טונים צורמים וטענות לניפוחו – "שישים אפס לטובת צביקה" [כותרת הכתבה מ"במחנה"], אבל לחימה גדולה, גבורה ונחישות היו גם היו.

שלושה טנקים שימשו את צביקה גרינגולד במהלך לחימתו. את הראשון נטש בגלל נפילת מערכות קשר ואת השני לאחר שנפגע. מפקד אחד, שלושה טנקים, תשעה אנשי צוות. אחד מהם שהיה עם צביקה הוא נהג הטנק יעקב הרשקוביץ [הרשקו], במקור מרמת גן ולאחר מכן מכפר סאלד.

את גרינגולד הוא הכיר מתקופת השירות הסדיר שלו בפלוגה ז' בגדוד 74 חטיבה 188 ברמת הגולן. הרשקו היה נהג טנק בפלוגה בזמן שצביקה היה מ"מ, סמ"פ ומ"פ.

הרשקו התגייס בנובמבר 1970, עשה טירונות שריון ברפיח, וכבעל רישיון על טרקטור בקיבוץ ביקש להיות נהג טנק. כמעט שנתיים עד לפרוץ מלחמת יום כיפור הוא שירת בגזרת הגבול הסורי, כולל ימי קרב ופשיטה בלבנון. בין היתר השתתף ביום קרב גדול בגולן בנובמבר 1972, שבו הופלו שישה מיגים והושמדו 15 טנקים סורים. על קרב זה הוענק לצוות הטנק של הרשקו, בפיקודו של המ"פ דורון לוינסון, תעודת הערכה מטעם מח"ט 188 אל"מ אהרון פלד [פדל'ה] – על תותחנות מעולה בהשמדת ארבעה טנקים סורים.

הרשקו [בתחתית הסולם] עם חבריו על הג'יפ התלוי ליד ג'וחאדר

"קיבלנו תעודות ושמפניות ואכלנו ארוחת ערב עם המח"ט", מספר הרשקו. "אתה יודע מה זה בשביל חייל בן 19 לאכול עם המח"ט, ועוד עם המח"ט פדל'ה? זה וואו וואו. והוא עוד ריתק אותי לחודש. למה? הוא כל הזמן הסתובב בקו, והיינו פעם באבטחת תעלות נ"ט. הוא הגיע פתאום מאיזה חור, אני ישבתי על כסא המפקד. הוא בא אליי ואמר – אתה לא ראית אותי? למה לא עשית 'הקשב'? אמרתי לו – אבל לא ראיתי אותך. אז הוא אמר – בסדר, עכשיו תישאר בבסיס חודש ותלמד להגיד הקשב. וככה חמישה שבועות לא יצאתי הביתה. אבל הוא היה בסדר, מח"ט מעולה".

ביום שישי, 5.10.1973, יום לפני תחילת מלחמת יום כיפור, יצא הרשקו הביתה, לכפר סאלד – "כי הייתי הכי ותיק בפלוגה. בערב צלצלו, מישהו בחדר האוכל ענה לטלפון והקפיצו אותי חזרה. הגעתי בלילה לנפח, אבל לא היה רכב שייקח אותי לפלוגה שלי בחושניה. כל השבת הסתובבתי בנפח, ורק בסביבות אחת בצהריים היתה לי הסעה. הגעתי לחושניה בסביבות רבע לשתיים".

כשהגיע התברר לו שמרבית הטנקים כבר יצאו למוצבים הקדמיים – "ואני נשארתי בלי טנק ובלי כלום. בחמישה לשתיים התחילה הפגזה והפצצה ממטוסים, וכיסחו לנו את הצורה. בתור שריונר יש לנו תרגולת למקרים כאלה – אתה נכנס לטנק, סוגר מדפים ועוזב את השטח. אבל לא היה לי טנק, אז רצנו כמה חבר'ה לאיזו שוחה והתחבאנו שם".

בסביבות השעה 16:00, הרשקו ביחד עם מפקד חוליה טכנית, אבי ארביב, שלא יצא עם הצוותים בגלל פציעה קלה, ועוד שני חיילים מהרבנות הצבאית, שהגיעו לארגן את התפילות בבסיס, נכנסו לג'יפ המ"פ ונסעו במהירות לנפח.

הרשקו מספר: "בנפח היתה בוקה ומבולקה, ושם אני פוגש את צביקה [גרינגולד] שהגיע מהבית שלו וביחד אנחנו מתחילים לחפש טנק לעלות עליו. התחילו להגיע טנקים פגועים עם הרוגים ופצועים. צביקה עלה על אחד הטנקים וביקש ממני לעזור לו להוציא הרוגים. אמרתי לו שאני לא יכול לעשות את זה ושלא אעמוד בזה. הוא ויתר. זה היה סירוב פקודה הראשון שהיה לי בחיים".

טנקים של חטיבה 188 ברמת הגולן לפני מלחמת יום כיפור [צילום: "במחנה"]

צוותים טכניים עבדו על תיקונים ואנשי הרבנות הצבאית טיפלו בגופות. הם עלו על אחד הטנקים שהושמש במהירות. הרשקו מספר שלא היו בעיות בתא הנהג, אבל בהמשך הימים ריחפו בתובה ובצריח ריחות של חלקי גופות ועור שנדבקו לדפנות.

הרשקוביץ: "בטנק שלנו בפיקודו של גרינגולד היו הטען-קשר יהודה אקוניס והתותחן ניר צבי, שנפטר לפני שנתיים מהקורונה. לא הכרתי את שני אנשי הצוות. הייתי עם מדי א' וכומתה בכותפת. לא הספקתי להחליף בגדים וכבר המלחמה הגיעה. ככה נלחמתי כל המלחמה. התחלנו לנסוע על ציר הנפט דרומה בסביבות 21:00. ידענו שיש קרבות, אבל לא ידענו שזו מלחמה. הרי רק יום קודם יצאתי הביתה, כאילו הכול בסדר. היה לי 'קרנף', אמצעי לראיית לילה. הייתי היחיד בטנק שהיה לו את זה. אני נוסע ופתאום אחרי כ-20 דקות אני רואה טנק מולי".

לקח להרשקו מספר שניות לזהות את הטנק כטנק סורי. ההיתקלות התרחשה בערך באמצע הדרך בין נפח לצומת משתא. "אמרתי – המפקד אני רואה טנק מולנו. לדעתי זה היה במרחק 30 מטר, לא יותר. ואז התותחן הוציא פגז, שפגע בטנק והוא עלה באש, אבל מההדף כל מכשירי הקשר שלנו יצאו מהמיתקן שלהם מאחורה והשתתקו. עשיתי רוורס מהיר בלי כיוון, כדי להתרחק מהטנק הבוער, זה התבקש, ואחרי זה במשך שנים צביקה אמר לי – צעקתי לך בקשר לעצור ולא ענית. אמרתי לו – כי לא שמעתי אותך. ואז נעצרתי לפני שאתהפך לאיזו תעלה" [הרשקו נעצר לאחר שאקוניס לפי פקודת צביקה הלם בכובעו].

כוח צביקה בנקודה זו מנה שני טנקים. הטנק השני היה בפיקודו של חגי צור, מ"מ מפלוגה ג' בגדוד 53, שהגיע קודם לכן לנפח עם שלושה טנקים פגועים מג'וחאדר, כדי שיתקנו אותם, וכאן הצטוות לכוח צביקה. צור נע כ-50 מטר אחרי צביקה. בעקבות השבתת הקשר בטנק המ"פ גרינגולד, קרא צביקה לצור להגיע אליו, עבר לטנק שלו וצור עבר לפקד על הטנק של הרשקו-אקוניס וצבי. צור החליט לשוב לנפח לתקן את התקלה, וכוח צביקה פחת בחצי והפך לטנק אחד.

הרשקו חוזר לרגע ההיתקלות בטנק הסורי: "אנחנו נענו כל הזמן על ציר הנפט, לא ידענו שהסורים שם. אחרת לא היינו נוסעים כמו במסדר יום העצמאות. אני זיהיתי ראשון את הטנק. הטירן הוא טנק נמוך וראיתי אותו פתאום מולי".

בנפח תוקנו מערכות הקשר בטנק, ועל פי הוראת הסמח"ט ישראלי תפס צור עמדה ביחד עם טנק נוסף על ציר הנפט בנפח לכיוון דרום ככוח שמירה צמוד למחנה, וכדי לוודא שאף טנק ישראלי לא ייכנס לציר, אלא באישור הסמח"ט.

הרשקוביץ 2021 [ערוץ 13]

בשעות אחר הצהריים נסע הטנק למחנה ירדן, כדי להצטייד ולתדלק. הטנק עמד במחנה עד יום שלישי, אז הגיע המג"ד יוסי בן חנן, שחזר מירח דבש במזרח הרחוק. בן חנן הקים כוח, ובו הטנק של המ"מ צור, וביום שלישי 9.10 החל לנוע לצפון הגזרה לעזרת חטיבה 7. הרשקו: "בן חנן הלהיב את החבר'ה ואמר – קדימה, אנחנו נכבוש את דמשק. הגענו לעזרת גדוד קהלני, ואחרי שעמק הבכא נגמר התחלנו להיכנס לתוך סוריה. פגענו בטנקים סורים. הלחימה התנהלה מטווחים קצרים, היה קלאסה לתקוע טנקים, אבל לא עמדנו עם סטופר וספרנו כמה טנקים השמדנו".

הוא מספר שבאיזשהו שלב בעמק הבכא עלה המ"פ אלי גבע לטנק וחגי ירד ממנו, ואחרי חצי שעה גבע עזב וחגי צור חזר. "עד היום אני לא יודע למה זה קרה, אשמח לדעת אחרי 50 שנים".

בנקודה זו החל פרק המובלעת: "פרסנו ונכנסנו לכפר חאדר ולג'ובתא אל חשב, מקומות שבימי קרב היינו יורים עליהם ועכשיו אנחנו שם. הגענו לתל שמס [12.10.1973], ושם חטפנו. נסוגנו, הסתתרנו באיזו חורשה ובפריצה השנייה התחלנו לנסוע דרך הלג'ה הקטנה. באיזשהו מצב הטנק פשוט נעצר ולא רצה לזוז. אמרתי לחגי בקשר – הטנק לא זז. הזחלים טחנו אבנים בגלל מבנה הקרקע [טרשי בזלת]. אפילו במפות של צה"ל סומן שזה לא מקום שעביר לטנקים. אבל איכשהו בסוף עלינו שמונה טנקים, קיבלנו התקפה של טילי נ"ט, שישה טנקים ובהם הטנק שלי חטפו שם סאגרים. חגי והטען אקוניס נפצעו, ואני איכשהו בשנייה האחרונה קפצתי החוצה, ואז עוד טיל פגע בטנק. זו היתה הסתערות מיותרת".

הרשקו בחורף תחילת 1974 בצומת נפח

את הרגע שבו נפגע הטנק שלו בתל שמס הוא מגדיר כרגע הקשה ביותר שלו במלחמה. "הטנק התרסק ואתה קופץ החוצה ומסביב יורים, אין לך מושג איפה אתה נמצא. עלינו על איזה טנק, שהתחיל לרדת מהר מהתל, היו עליו נפגעים וכאלה שלא נפגעו. ישבתי על הכנף ואיכשהו הגעתי למחנה סער. שם נתקלתי ברס"ר של הגדוד, שאמר לי – מה זה? אתה לא מגולח? ככה סיימתי את המלחמה. אחר-כך הייתי כמה חודשים במובלעת והיינו צריכים להקים מחדש את פלוגה ז'. נהרגו לנו במלחמה 17 חבר'ה, כולל מהחוליה הטכנית".

חורף 1974 בתל אבו נידה, הרשקוביץ עומד ראשון משמאל

על תמונת המלחמה שיש לנהג טנק הוא אומר: "נהג לא רואה הרבה. בצריח רואים פי אלף. המפקד והתותחן רואים את המטרה, אבל אני זה שצריך להביא אותם לעמדת ירי טובה. באירוע הראשון שלי במלחמה, בזכות אמצעי ראיית לילה, אני זה  שזיהיתי את הטנק הסורי ואם לא הייתי אומר לצביקה, הם היו יורים עלינו".

בתור מי ששותף בכוח צביקה, גם אם חלקית, הוא מסכם: "יש לי חלק ממש שולי. לדעתי, הפגיעה בטנק הראשון זה מה שעשה את כוח צביקה. עד היום אני לא מבין איך הטנק הסורי לא פגע בנו. היו להם אמצעי ראיית לילה והם לא ירו בנו. אני כל פעם שואל את צביקה איך נשארנו בחיים, הרי עוד דקה היינו מתים. צביקה בהמשך עצר שם כוח סורי גדול לבד בחושך. הוא עשה עבודה אדירה. מה שהוא קיבל [עיטור הגבורה] הגיע לו במאה אחוז. מי שדיברו נגדו זה חבר'ה מתוסכלים. לדעתי, כל מי שנלחם ברמת הגולן מגיע לו עיטור. מרגיז אותי שאומרים על ההרוגים שבמותם ציוו לנו את החיים. ומה איתי, שיצאתי בחיים מהמלחמה הזו, אני לא ציוויתי לכם את החיים?".

———————————————————————————————————————–

7 מחשבות על “"אני זיהיתי לצביקה את הטנק הסורי"

  1. יכל להיות שזה אותו טנק בודד משוטט ולא יורה, אולי עם מפקד פגוע/הלם שפגשו גם נגמ"ש החפ"ק וגם הטנק של מח"ט 188?

    אהבתי

  2. חגי צור מספר ב1:19:00 כשאלי גבע דרש ממנו את הטנק, הוא אמר לו שהוא לא מוכן לעזוב עוד פעם טנק, ולכן הוא רק יקח את הטנק חסר השרשרת של גבע לתיקון ואז יחזיר לו אותו. וכך היה:

    אהבתי

    • תודה לאורח מזדמן על הקישור לסרטון.
      חשבתי שאין מצב שחגי צור משתמש במילה "שרשרת", ואכן בסרטון הוא אומר "זחל" כנדרש. בזמני ב-188 (אחרי המלחמה), מי שאמר "שרשרת" היה מסתכן בהדחה מהשריון…
      ושאר עלילות 188 (שהושתקו במשך שנים בידי קהלני ויאנוש) יסופר בספרו של אבירם ברקאי "על בלימה", מומלץ גם להצטרף לסיור שלו באתרי הקרבות.

      אהבתי

  3. לא מובן כיצד "בשעות אחר הצהריים נסע הטנק למחנה ירדן, כדי להצטייד ולתדלק. הטנק עמד במחנה עד יום שלישי", כלומר יומיים, מיום ראשון עד יום שלישי, הטנק עמד בטל, בזמן שחשוב מאוד היה שכל טנק כשר יצטרף ללחימה הקשה. באותו זמן, לפי הספר המצוין "תיאום כוונות" של הטנקיסט סבטו (עמ' 69) , תחת עצי האקליפטוס שבקצה ראש פינה, טנקיסטים היו בתור, כאשר כל פעם שטנק הוחזר לכשרות קראו לתותחן, נהג וכו' שבראש התור לצוות את הטנק ולעלות לרמה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s