ולקינוח – החרמון

פיקוד צפון נפרד מהרמטכ"ל היוצא רב-אלוף אביב כוכבי במפגש מיוחד באיזור החרמון הסורי, ובסיפור הקרב ממלחמת יום כיפור מפיו של אברהם אזוט, לוחם בגדוד 51 של גולני: "אני ניגש לשוחה, ואז יצאה דמות מהשוחה ואומר לי – 'מי אינתא?'. מיד הבנתי את הסיטואציה ואמרתי – 'מה מי אינתא? אינתא גולני', ומיד יריתי צרור, זרקתי רימון ואז התחילה אש תופת מכל הכיוונים" * גם הנכד מגדוד 12 הצטרף למפגש הפיסגה, בהשתתפות אלוף פיקוד צפון ומפקדי האוגדות

מעל פסגת הר החרמון. סמל רענן [מימין], הסבא אברהם אזוט, הרמטכ"ל כוכבי ואלוף פיקוד גורדין

ב-15 בינואר 2023 מסיים הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי את תפקידו, ואת מקומו יתפוס אלוף הרצי הלוי. כמיטב המסורת נפרד הרמטכ"ל היוצא מיחידות צה"ל. בפרידה שלו מפיקוד צפון ארגנו לו אירוע מיוחד – מורשת חיה ואותנטית מהקרב לכיבוש מוצב החרמון במלחמת יום כיפור.

את האירוע שנערך ב-27 בדצמבר 2022 ארגנו והפיקו קצינת משאבי אנוש וקצינת החינוך של פיקוד צפון, בפיקודו של ראש מטה הפיקוד. בשעה 14:00 נחת המסוק ובו הרמטכ"ל במנחת ערער בחרמון. אלוף הפיקוד אורי גורדין קידם את פני הרמטכ"ל, שמצידו זיכה בליטוף את הקרחת הבוהקת של מארחו. אחרי ארוחת צהריים נכנסה הפמליה לרכבי "חתול שלג" והחלו לעלות.

מפגש פיסגה בפיסגת החרמון [כמעט]. בכירי פיקוד צפון נפרדים מהרמטכ"ל כוכבי [שני מימין] בגובה כ-2,300 מטר. בקצה השמאלי – מוצב החרמון במצפה שלגים

לביקור התלוו שלושה מבין ארבעת האוגדונרים של פיקוד צפון – תא"ל שי קלפר, מפקד אוגדת הגליל 91; תא"ל שי הלר, מפקד אוגדת המפץ 146; ותא"ל ציון רצון, מפקד אוגדת הבשן 210. נעדר: מפקד אוגדה 36 תא"ל דדו בר כליפא.

האלוף גורדין החליט להביא את הרמטכ"ל לנקודת גובה, שבה הרב אלוף עוד לא היה. החתולים נעו מערער במעלה כשישה ק"מ לכיוון צפון-מזרח, חצו את האוכף במעבר צפונה ["טוסקנה"] ונסקו קרקעית לכיוון החרמון הסורי לגובה של כ-2,300 מטר, ליד גבול החביות. חוויה מיוחדת לראות מלמעלה את מצפה שלגים והר דובדבן.

במקום שבו הלבן של השלג התחכך עם הערפל, סופר בקצרה הקרב על החרמון. את ההסבר פתח רס"ן במיל' ישי אלף, קצין המורשת של חטיבת יפתח – חטיבת הקומנדו במילואים. מערך המורשת הוא גוף חדש יחסית, שהוקם בקיץ 2021 וכולל כ-80 קציני הדרכה וידיעת הארץ, שמטרתם הוא להנגיש את המורשת ורוח הלחימה לכל יחידות צה"ל. בדצמבר 2022 זכה מפקד המערך, רס"ן במיל' אבשלום שחר, לקבל את פרס הרמטכ"ל למצוינות.

הרמטכ"ל רב אלוף כוכבי ב"חתול שלג" בחרמון, באירוע הפרידה שלו מפיקוד צפון

ישי אלף סיפר על חלקם של הצנחנים ב"מבצע קינוח" – כיבוש מוצב החרמון מידי הסורים במלחמת יום כיפור, 21-22.10.1973. אחריו סיפר אברהם אזוט, שבמלחמת יום כיפור היה לוחם בגדוד 51 על הלחימה מנקודת מבטו. אל אזוט התלווה נכדו, סמל אביתר רענן, שמשרת כעת בגדוד 12. לסיום האירוע נחנך לוח שמתאר את כיבוש החרמון.

שנים רבות נמנע אזוט מלספר על הקרב ההוא ב-1973, עד שהוזמן להשתתף בכתבה בטלוויזיה על הקרב, שאליה הגיעו חבריו לגדוד והמח"ט דאז אמיר דרורי. לפני כשנתיים וחצי, בסיום הטירונות של הנכד רענן, סבא אברהם הגיע וחבש לילד כומתה חומה שקיבל 25 שנים קודם במפגש של הגדוד. מאז דרך כוכבו והוא מוזמן להופיע בפני חיילי גולני ובמקומות אחרים, וכך גם הפעם מול הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד.

אל"מ במיל' אלישע שלם, בן 88 כיום, שבמלחמת יום כיפור היה מג"ד 567 של הצנחנים, הוזמן כדי לספר על חלקו בכיבוש החרמון, אבל נבצר ממנו להגיע. את מקומו מילא ישי אלף. סך הכל, לחטיבת הצנחנים 317 בפיקודו של חיים נדל, לא היו בעיות מיוחדות במילוי חלקם בקרב החרמון. שני גדודים מהחטיבה, השני בפיקודו של חזי שלח, ביצעו איגוף אנכי במסוקים אל החלק הסורי של ההר, כבשו אותו בתום קרב קצר עם הרוג אחד. בדרך חזרה למטה קיבל שלם פקודה להגיע לעזרת גולני. בדרכם נתקלו בכוח סורי, ובקרב הקצר שהתפתח נהרג צנחן נוסף.

התנועה למטה נעשתה באיטיות, כפי שהסביר אלף: "כל מי שלחם או התאמן בחרמון, מבין שזה לא דומה לשום דבר אחר, גם מבחינת דלילות אוויר וגם מבחינת תנאי הקרקע". כשהצנחנים הגיעו למוצב החרמון, כבר לא היה בהם צורך. חטיבת גולני השלימה בינתיים את כיבוש היעד.

אברהם אזוט מסביר על קרב החרמון שבו השתתף. מימין: קצין המורשת ישי אלף, הרמטכ"ל כוכבי ואלוף פיקוד צפון גורדין

אברהם אזוט, מגדוד 51 פלוגה ג', בפיקודו של יגאל פסו, סיפר על הקרב הקשה של חטיבת גולני שגבה 55 הרוגים: "היינו בהתארגנות ביער סוכיך [ליד אודם], לא ידענו לאן אנחנו הולכים, לא ידענו את המשימה, לא קיבלנו מודיעין ולא היה ברור לנו כלום. אבל היינו עם הרבה מוטיבציה ורצון, ורצינו את הקרב הזה בכל מקרה, כי עודדו אותנו. המח"ט אמיר דרורי ביקש שנכבוש את החרמון, כי זה העיניים של המדינה וחייבים לכבוש את המקום. התעודדנו, קיבלנו את זה, אבל לא דיברנו האחד עם השני מי חוזר ומי לא חוזר. דיברנו בינינו רק שמי שחוזר בחיים, שימסור בשם אלה שלא חוזרים ד"ש למשפחה, כי הבינו שאנחנו עולים ולא חוזרים.

"התחלנו לעלות ממסעאדה בשעה 18:30 בשני טורים. יגאל פסו המ"פ ביקש רתק, ואני מאגיסט עם 500 כדור הצטרפתי אליו עם עוד מאגיסט ומקלעוניסט. המשכנו לעלות, כשלפני זה פלוגה א' ו-ב' כבשו את היעדים שלהם. ליעדים נתנו שמות של נשים – גבעת רחל, גבעת רות. לא ידענו מה זה גבעה 16 או גבעה 17. אחרי שפלוגות א' ו-ב' כבשו את היעדים שלהן, אנחנו התחלנו את היעד שלנו, לפני גבעה 16.

אזוט בעת שירותו בגדוד 51

"הגענו לגבעה הזו, ומשהו לא מצא חן בעיניו של יגאל. הוא הוריד אותנו במקום ואמר מפה אנחנו מתחלקים לצוותים. היה לנו איזה קצין מתנדב שבא מאילת, לקחנו שמאלה שמונה חיילים, והתחלנו לעלות. מטפסים ומטפסים ולא נתקלים באף סורי. מתחילים להזיע, הקור מתחיל לחדור והחולצה מתייבשת. חיפשנו רק להמשיך וללכת נגד הקור. המשכנו, אבל אחד החיילים לא יכל לסחוב יותר, הוריד את הפק"ל שלו ואמר – אני לא ממשיך. תוך כדי ויכוח איתו, ארטילריה יורדת עלינו. אבנים ורסיסים מכל כיוון. ביקשנו ממנו שימשיך עוד קצת, כי אנחנו לקראת הגעה ליעד, הרגשנו שאנחנו נמצאים בתוך הגבעה. תוך כדי הוויכוח הזה ראיתי שזה לא ענייני, למרות שהייתי חייל ותיק, כמעט שלוש שנים בצבא. אמרתי – אני רואה שוחה במרחק עשרה מטרים, אתקדם אליה ואראה מה זה.

"תוך כדי שהם מתווכחים ביניהם, אני ניגש לשוחה, ואז יצאה דמות מהשוחה ואומר לי – 'מי אינתא?'. מיד הבנתי את הסיטואציה ואמרתי – 'מה מי אינתא? אינתא גולני'. ומיד יריתי צרור, זרקתי רימון, ואז התחילה אש תופת מכל הכיוונים. יורים עלינו בגוריאנובים וקלצ'ניקובים עם התקנים לראיית לילה, ואנחנו עם רומ"טים ועוזים, כלים שלא שווים הרבה. לפחות אני הייתי עם המאג, זה היה לטובתי.

"ואז אני רואה מנקודה מסוימת נותבים ירוקים ונותבים אדומים מגיעים מאותו כיוון. זה קצת הפליא אותנו, כי נותבים ירוקים זה של צה"ל ואדומים של האויב. הבנתי שזה מצב קשה מאוד, כי הסורים לקחו כלים שלנו מהחרמון, הם חשבו על זה והוציאו אותם לעמדות שלהם, הם רצו להטעות אותנו. ומפה היתה התקדמות איטית לכיוון המוצב, כי לא יכולנו לראות כלום בחושך ובינתיים חבר'ה נהרגים לנו.

חיילי גולני בקרב על החרמון 1973 [צילום: דובר צה"ל]

"תוך כדי זה שאני שוכב ויורה לכיוון האש, אני מרגיש חיילים נופלים לי על הגב ואני לא מבין את זה. אני מנער אותם מעליי, ואומר לאחד – רד ממני. לא חשבתי שזה הרוג, עד שהגיע החובש והתחיל לתת טיפול, ואז הבנו שנכנסנו למצב קשה. כל החבר'ה שהתחילו לעלות היו להם פק"לים של תחמושת. הם זרקו אליי פק"לים של מאג ואני יורה. תוך כדי זה צולפים עלינו ואחד הפק"לים נדלק. התחלתי למשוך פק"לים אחורה, כדי שלא יהיה מצב שהעסק מתפוצץ עלינו. התחלתי למשוך אחורה, ברחנו שמאלה והמשכנו בהתקדמות למעלה. ראינו שאנחנו בעצם מתחילים להיות כוחות דלים, חבר'ה נהרגים, חבר'ה נפרסים בשטח, ואתה מתחיל להיות לוחם בודד.

אברהם אזוט עם נכדו החייל, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד צפון

"הגיע אליי בחור בשם מיקי דהרי, שבא עם מכשיר קשר, ואומר לי חייבים להתקדם, חייבים לעשות משהו. אמרתי מה אנחנו עושים? אנחנו פה לבד, אין שום כוח. אז הוא אומר – בוא נתקדם, מה שיהיה יהיה, אנחנו נצעק 'גולני גולני', וכך נזהה את עצמנו. אמרתי – בסדר. הוא עם מכשיר קשר, ואחר-כך בהקלטות שומעים אותו כל הזמן קורא ליודקה [מג"ד 51]. תוך כדי ההתקדמות אנחינו רואים ברקע השמיים שמגיעים שלושה חיילים סורים וצועקים 'גולני גולני', כי שמעו אותנו צועקים ככה. הבנו שזה לא כוח שלנו, ירינו עליהם והורדנו אותם והמשכנו להתקדם. זה היה לפנות בוקר, ואז שמענו במכשיר הקשר שהמח"ט דרורי נפצע. עשר דקןת אחרי זה שגם המג"ד יודקה פלד נפגע. אחר-כך שמענו שיגאל פסו איננו, והבנו שאנחנו לאט לאט נגמרים.

מי גאה יותר? הנכד סמל רענן מגדוד 12 ב-2022 עם סבא אברהם מגדוד 51 ב-1973. מימין מור קצינת החינוך של פיקוד צפון ומשמאל מאירה קצינת משאבי אנוש

"למזלנו התחלנו לראות שאנחנו בעצם לבד, כי כל הסורים התחילו לברוח. אנחנו לא הבנו מה קורה, ואחר כך הסבירו לנו שתוך כדי הבריחה דפקו אותם שם גדוד 17 שפגעו בהם בירידה, או שבו אותם. החרמון נשאר בעצם בלי כוח סורי. אחר-כך הגיע יואב גולן [קמב"צ החטיבה], שאסף את מה שנשאר מהחבר'ה והתקדם לכיוון המוצב. אנחנו כבר לא היה לנן מה לעשות, התחלנו לטפל בהרוגים ובפצועים ולהוריד אותם לנקודת פצועים. אספנו את כל כלי הנשק שהיו בחרמון והעמסנו על משאיות, אבל למוצב עצמו לא רצינו להיכנס.עד שהחבר'ה עלו ושמו את הדגל מחדש".

מאוחר יותר יסכם בפנינו אזוט את החוויה לעמוד מול הרמטכ"ל והקצינים הבכירים ולספר את סיפורו האישי בקרב הזה: "זו היתה הרגשה נהדרת, מאוד נחמד".

אזוט בן 70 כיום [התגייס בפברואר 1971] איבד בקרב החרמון את חבריו הקרובים חנן מלקר, הרצל צדקיאן ובני נורי. הרגע הקשה שלו בקרב היה ההיתקלות בחיילים הסורים: "כשהחבר שלנו צעק שהוא לא יכול יותר ולא רצה להמשיך, חששתי שהסורים ישמעו אותנו, ואז בדיוק ראיתי את השוחה והחלטתי לגשת לראות מה זה. זה היה על גבעה 16 בסיבוב לפני הרכבל העליון [פחות מקילומטר מערבית למוצב החרמון]. ושם יריתי בסורים ואז החלו לירות עלינו מכל הכלים".

מעבירים את הלפיד. הרמטכ"ל מודה לאזוט, לוחם גדוד 51 במלחמת יום כיפור בקרב על החרמון

אחרי המלחמה הוא ישב עם חבריו כשלושה חודשים במוצב החרמון שאותו כבשו, אחר-כך ירדו לאימון קיץ בנגב. יום אחד, הוא מספר לנו, הגיע אוטובוס ולקח את כל הוותיקים לג'וליס, לבצע הסבה לשריון. "היינו מעוכבי שחרור, בצה"ל הקימו יחידות שריון חדשות ומצאתי את עצמי נהג טנק 'טיראן' T-52" [צוחק].

הוא מסכם: "הקרב על החרמון מלווה אותי יום יום, דקה דקה.  דבר אחד אני מבסוט – שלא הגעתי למצב של הלום קרב. אני גר בנווה שאנן בחיפה וביום טוב, כשרואים מהבית את החרמון, אני יושב וצופה בו ונזכר".

לוח ההנצחה שהוצב בחרמון לרגל סיום כהונת הרמטכ"ל כוכבי

—————————————————————————————————————————————-

13 מחשבות על “ולקינוח – החרמון

  1. כתבה יפה.
    אם אני מזהה נכון הקצונה המכובדת נמצאת בהר שיאון שנמצא בתוך אזור ההפרדה בין ישראל וסוריה והשאלה אם חבורת הקצינים החמושים בנשקים כולל ודאי כוח אבטחה שלא נראה בתמונות לא מפירים את ההסכם האוסר על הכנסת כוח צבאי בכל היקף שהוא לתחום זה… וסליחה אם אני משבית קצת את החגיגה.

    אהבתי

    • כמובן שהקצונה לא נמצאת בהר שיאון (2,381) שהוא שטח סורי .
      מתוך כתבה ב ynet : " רק לאחרונה מפקד החטיבה המרחבית נבר במפות הסכם הפסקת האש מ-1974 וגילה שאחת הפסגות שמעל לאבן הגבולות שייכת לישראל. זאת אחרי עשורים שבהם כולם חשבו שמדובר בשטח סורי. בעקבות הגילוי נשלחו לוחמים לפטרל באזור הישראלי "החדש" כדי לקבוע עובדה בשטח ולבסס את הריבונות הישראלית במקום. "
      https://www.ynet.co.il/news/article/bjl9mpthc

      אהבתי

  2. כוכבי היה רמטכ"ל לא רע בכלל, בתקופתו ובהשפעתו מספר שיא בתקיפות צה"ל בסוריה הן מהאויר והן בפעולות יזמות שקטות ביבשה. לדעתי עשו טעות שלא האריכו לו את הכהונה בעוד שנה ובמקום זאת הממשלה הקודמת הצביעה בעד מינוי אלוף הרצי הלוי כשידעו שדעתו של נתניהו לא נוחה מהמינוי. אני מקוה שהרצי יכנס לתפקידו כמתוכנן ונתניהו לא יבטל את המינוי ויבייש אלוף מצוין וערכי בצה"ל.

    אהבתי

  3. מדהים לקרוא על הקרב הזה מנקודת מבטו של חייל כביכול זוטר, ומה שיותר מדהים זה הצניעות שלו כשהוא לוקח על עצמו את הגורם לפתיחת האש מצד הסורים שגרם גם לנפילת ופציעת חבריו,
    לגבי כוכבי והלוי ברור שכוכבי היה רמטכ"ל טוב וכמובן לא נכון עשו שלא האריכו לו את הכהונה לפחות בחצי שנה, נתניהו מספיק חכם וממלכתי לא לבטל את מיניו של הלוי שהוא מינוי ראוי, על אף שהדרך שבו מונה לא היה כ"כ ראוי.

    אהבתי

  4. מדהים שלא הזמינו את מי שלחם ומעביר את המורשת קרוב ל50 שנה
    מורשת נהםכה לסיפור עיתינאי אנו מאבדים את הכבוד לאדם וללוחמים שלחמו
    חבל עצוב ואפילו מבזה

    אהבתי

    • אם אתה יודע עברית אז תקרא שוב.. מספרים שם על אברהם אזוט שהגיע לספר בעצמו את סיפור הקרב. היה חייל בגולני בגדוד 51 ונלחם בסורים במלחמת יום הכיפורים. הוא גם מצולם..

      אהבתי

  5. מה שעצוב בסיפור הקרב בחרמון הוא שחזרו על אותם כשלים של תל-פאחר: מטפסים ליעד מהחזית, בלי איגוף, בלי רתקים יעילים, בלי תחכום. ועצוב יותר הוא שהמהלך החכם היה בשטח – נחיתת חטיבת הצנחנים של נאדל בעורף הסורי וכיבוש החרמון הסורי כמעט בלי נפגעים. כל מה שהיה צריך לעשות זה לרדת משם ברגל ולתפוס את הקומנדו הסורי בחרמון הישראלי מהגב, אבל החליט מי שהחליט ש"גולני" ייכנסו עם הראש בקיר, וזה עוד אחרי הניסיון הכושל שלהם לעשות את התרגיל הזה ב-8 באוקטובר, שעלה כבר אז ב-25 הרוגים ובתבוסה משפילה.

    אהבתי

  6. בהמשך לדבריו של המשתמש האנונימי: על פי עדויות רבות (למשל של עוזי דיין), ניתן היה בקלות יחסית לכבוש מחדש את מוצב החרמון מכיוון מוצב החרמון הסורי, בידי כוח הצנחנים שכבר הגיע לשם. על פי ספרו של אביחי בקר (בעצמו קצין בגולני בעת המלחמה) – גולני קיבלו את המשימה בגלל הבטחה של יקותיאל אדם למח"ט גולני, ולא בהכרח על פי ההגיון המבצעי.
    קלישאות כמו "העיניים של המדינה" ו"החרמון הוא של גולני" הביאו למותם המיותר של (לפחות חלק מ)-55 הרוגים לגולני, וזאת רק בעליה השניה לחרמון (בראשונה נהרגו 25).
    אני ממליץ מאוד גם לקרוא את ספרו של הבן של המג"ד חזי שלח, הלא הוא עופר שלח, "האומץ לנצח". בין היתר, שלח הבן מתאר איך פעמים רבות צה"ל שולח יחידות למשימות משיקולי יוקרה, ולא בשל צורך מבצעי (וגם לא בהכרח בהתאמה לייעוד של אותה יחידה). כלומר (כדי שלא יבינו אותי לא נכון) – גולני אינם היחידים שנהגו כך.

    אהבתי

  7. לפני מספר שנים טיילתי עם חבר בעונת הקיץ בחרמון.
    במהלך הטיול הרגלי על ההר , ניסינו לזהות את מיקומם
    של גבעה 16 וגבעה 17.
    לא הצלחנו לזהות בוודאות את מיקומם.
    אם אפשרי הדבר, רצוי מאוד לעשות
    מסלול מסומן על ציר הלחימה של גולני עם שילוט של אתרי הקרב.
    או / וגם
    לקבוע נקודת תצפית עם מפה שתסמן את אתרי הקרב והנוף שבסביבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s