הנהג ששרד

הנהג מאיר בן ריטן היה היחיד ששרד מהטנק של המ"מ אוברלנדר, שירד ממוצב 111 כדי לבלום את השריון הסורי שעלה מכיוון מחנה האו"ם * הוא מתאר את הקרב הקשה שלו ושל חבריו מפלוגה ז' בגדוד 74 * "הדבר הנורא מבחינתי היה שמכל הטנק הפגוע אני היחיד שנותרתי בחיים, חשבתי איך אוכל להביט בעיניים של המשפחות השכולות" * הוא השתתף גם בקרבות הבלימה וההבקעה של חטיבה 7, ובהמשך עבר חוויה משפילה עם פלוגת טייגר 

שוט קל עם הפנים למזרח ברמפה הצפונית של מוצב 111 

מי שמחפש להתרשם ממה שהתחולל במלחמת יום כיפור ברמת הגולן, בוחר בדרך כלל בשני האתרים הפופולריים ביותר – תל סאקי בדרום או אתר עמק הבכא בצפון. שניהם משולטים, מוסברים, ונותנים תמונה מה היה כאן. גם אתר חטיבה 679 חזק בצמרת. מתחתיהם קיימים אתרי משנה, שחלקם אינם מוכרים לציבור, מרביתם זנוחים ולא מתוחזקים, וזוכים להתעניינות מועטה.

אחד מהם, שראוי שסיפורו יסופר ויובלט, הוא מוצב הבט"ש 111, שנמצא באופן כללי כ-3.5 ק"מ דרומית למושב אלוני הבשן. אם תרצו לדעת בקליפת אגוז את סיפור המלחמה ברמת גולן – מוצב 111, או בשמו המקורי תל שעף א-סנדין, הוא מקום שראוי להגיע אליו. כך לפחות בעינינו.

בדרך למוצב 111

בין המאמצים העיקריים של הצבא הסורי ביום שבת ה-6 באוקטובר 1973, בולטת פריצת השריון מאיזור הכפר כודנה ותל כודנה [ציר "טרויה"], כשני ק"מ מזרחית ל-111. הרק"מ הסורי זרם כאן מדרומו ומצפונו של המוצב בדרכו לציר הנפט ולציר יהודיה, בלי להתעכב יותר מדי על מוצב החי"ר של צה"ל, ששלט היטב על סביבותיו, אבל לא יכול היה להושיע.

דרמות קורעות התרחשו כאן, כאשר בשיאן המוצב הזה על לוחמי החי"ר שלו ואנשי הטנקים שנלחמו עד כלות, לקח את הרגליים על-פי פקודה והתקפל משם בבוקר יום ראשון. באורח פלא הנסיגה הזו הצליחה להגיע לנפח בריאה ושלמה, על אף שעברה בין טנקים ונגמ"שים סורים שהיו פזורים בשטח.

כדי להבין את מה שעבר מוצב 111 וסביבותיו, כדאי שתגיעו אליו ותתרשמו. הוראות נסיעה: כחצי קילומטר מצפון לצומת בשן, פנו מזרחה אל כביש אספלט צר, שהולך מזרחה למחנה או"ם OP-53 [יש שלט כזה]. הכביש מדי פעם הופך לרעוע ודורש נהיגה זהירה, אבל בסך הכל עביר לכל סוגי הרכב. אחרי כקילומטר הכביש מתעקל דרומה וממשיך עד הכניסה למוצב. אחרי עוד טיפוס רגלי לא קשה תגיעו אל העמדה המרכזית בגובה של כ-100 מטר מעל איזור הגבול, המשקיפה מזרחה אל איזור כודנה. הנוף המרהיב והרוחות הפראיות הם בסיס טוב לדמיין את סערת השריון הסורי, ששטפה כאן את העמק ולא הותירה סיכוי לכוח השריון הישראלי הדל. שלט קטן מספר מה היה כאן.

מי שימשיך דרומה אחרי הכניסה למוצב יגיע אחרי כחצי ק"מ לאנדרטה קטנה לזכר המ"מ דני אוברלנדר, שהיה בכוח קטן שהגיע לכאן על מנת לעצור את הסורים. אוברלנדר היה מ"מ 1 מפלוגה ז' בגדוד 74, שאחרי כשעתיים של לחימה נפגע אנושות מפגז. אוברלנדר ואנשי הצוות שלו כרסנטי ורז נהרגו. הנהג מאיר בן ריטן היה היחיד ששרד את הפגיעה, כדי לספר, לכתוב, לשרטט ולצייר את הקרב שממנו נחלץ בעור שיניו.

מאיר בן ריטן [במרכז] בתחילת דרכו בפלוגה ז' של גדוד 74 לפני מלחמת יום כיפור

מאיר בן ריטן נולד ב-1952 בטורקיה ועלה לישראל בגיל 16, בהשראת ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים. הוא למד בכפר הנוער מאיר שפיה ובהדסה נעורים, ולאחר סיום הלימודים התגייס בדצמבר 1971, הגיע לטירונות שריון ברפיח ובהמשך הפך לנהג טנק והועבר לגדוד 74 ברמת הגולן. הוא היה מיועד לצאת לקורס מט"קים, אבל המג"ד דוד ישראלי דחה את יציאתו והוא נותר נהג שוט קל של מ"מ 1 בפלוגה ז'. השגרה היתה אבטחת הגבול, פתיחת ציר בבוקר, טיפולים שונים בטנק ומפעם לפעם תקריות גבול וימי קרב. באחת מהן, באיזור מוצב 104 סמוך לחרמון, עלה הטנק על מוקש ונפגע קל.

כחודש לפני מלחמת יום כיפור הגיע לטנק מ"מ חדש – דני אוברלנדר. סמוך לאותה תקופה עזבו שני אנשי הצוות הקבועים ואת מקומם תפסו התותחן יהודה כרסנטי והטען יהודה רז.

ביום הכיפורים, יום שבת ה-6 באוקטובר 1973, התכוננו בגדוד 74 ליום קרב מול הסורים. הטנק של אוברלנדר היה במחנה חושניה. עם תחילת ההפגזה הסורית והפצצת מטוסים, סמוך לשעה 14:00, ניתנה פקודה לפלוגה ז' להגיע מיידית למוצב 111. מאיר בן ריטן לחץ על הדוושה, הטנק דהר בין הפגזים ובתוך האבק בדרכו אל הרמפות שמצפון למוצב, ולאחר שהתמקם הם החלו לירות אל עבר טנקים סורים שהחלו לנוע בתוך ענני אבק במטרה לחצות את הגבול.

לקראת השעה 15:00 הורה המ"מ אוברלנדר לבן ריטן לעלות על הרמפה. במצב זה יכול היה בן ריטן לראות לראשונה דרך האפיסקופ מה קורה. "עד שלא עליתי על הרמפה לא הבנתי את המצב. זה היה מראה עוצר נשימה ונעשה לי שחור בעיניים", הוא מספר. "המצב היה הרבה יותר חמור ממה שחשבתי. זה לא היה דומה ליום קרב טיפוסי של כמה טנקים בודדים, כפי שהיינו מורגלים. ראיתי מאות משאיות סוריות פורקות חיילים ליד גבול הגדר והם מנסים לפרוץ את הגדר. הכי מדאיג היו הכמויות האדירות של טנקים, כלי רכב משוריינים, חיילים על אופנועים, שכולם נוסעים מערבה ומצטופפים ליד גדר הגבול. הבנתי שהמצב קריטי ולמה התותחן יורה ברצף כזה".

הכיוון: מערב. שריון סורי חוצה את הגבול מדרום ומצפון למוצב 111 בדרכו לציר הנפט ולציר יהודיה. בכחול – טנקים ישראלים על רמפות משני צידי המוצב

התחושה שלו באותו זמן היתה שכל הצבא הסורי מתקדם מולם, עם טנקי גישור לחציית תעלות הנ"ט. ועדיין האווירה בטנק לא היתה של סוף העולם. "זה לא הפריע לנו להמשיך לדבר בקשר בינינו ולתכנן כמה שמפניות נקבל כפרס בסיום הקרב הקשה הזה [בקבוק על כל טנק שבו יפגעו]. לא דמיינתי שזאת תחילתה של מלחמה מתישה, קשה ואכזרית. אחר-כך עברה לי בראש המחשבה שבקצב הזה נסיים במהירות את הפגזים, ועד כמה שזכרתי, בקו ההגנה האחורי לא היו טנקים נוספים שיוכלו לתגבר אותנו בעמדות, עד שנמלא תחמושת מחדש. גם לא היה ידוע לי על יחידות תגבור שיכולות לעזור, כדי לבלום גל התקפה של מאות טנקים סורים".

בסביבות השעה 16:00 קיבל מ"פ ז' אורי עקביה פקודה מסמג"ד 53, שמואל אסקרוב, לנוע מיד לכיוון מחנה האו"ם, כ-800 מטר מדרום ל-111, ולמצוא עמדה טובה בניסיון לבלום את תנועת הסורים מאיזור זה. עקביה צירף אליו את הטנק של אוברלנדר ושל סמל צבי מזרחי.

בן ריטן מתאר: "הייתי מאובק בתא הנהג עם ריח אבק שריפה, דרוך ודבוק לכיסא. עזבנו את שטח הרמפה לטובת טנק אחר שהתמקם במקומנו, ואחרי נסיעה מהירה וקצרה הגענו לדרום־מזרח מוצב 111 והתמקמנו במדרון קדמי, כשטנק המ"פ כ-40 מטר דרומית לטנק שלנו. בתוך שניות זיהינו ממזרח קנים רבים של טנקים סורים והתחלנו קרב שריון בשריון בטווחים קצרים. מהאפיסקופ שלי ראיתי את קצה התותח שלנו, שכל כמה שניות בקעה ממנו להבה ופגז שיצא במלוא העוצמה אל טנק סורי. בין לבין, ניסיתי לחפש מטרות ולדווח למפקד בקשר פנים".

קרב ש' ב-ש' של טנקי ז'/74 במורדות הדרומיים של מוצב 111

איזור לחימת טנקי פלוגה ז'/74 – צילום לכיוון דרום מאיזור מוצב 111. הטנק שנמצא בשטח הובא לכאן אחרי מספר שנים

במצב הזה היו שלושת הטנקים חשופים לגמרי במדרון קדמי, מול טנקים סורים שמטפסים מולם מאיזור מחנה האו"ם. בן ריטן: "למרות הירי המאסיבי שלנו הם לא עצרו, וכמו טורפים רעבים המשיכו להתקרב לכיווננו".

בשלב מסוים אזל מלאי הפגזים בצריח והיה צורך לבצע "מלא מחדש" מבטן הטנק, עניין שגוזל דקות ארוכות. בן ריטן, שהיה מודע לעניין, צעק בקשר למ"מ, שייתן לו פקודה לסגת ולתפוס מחסה כדי להתחמש. אלא שבלהט הקרב המ"מ לא שמע אותו ולא הגיב. ואז הזדעזע הטנק מפגז.

תרשים מהשטח של קרב מחלקה ז' בגדוד 74 מתחת לחלק הדרומי של מוצב 111. כאן נפגעו הטנקים של המ"פ עקביה והמ"מ אוברלנדר מול תנועת הסורים [חץ אדום]

"זה היה הדף עם המון עוצמה שהתנגש בנו, תחושה שהטנק מתרומם באוויר", משחזר בן ריטן. ניכר בו שגם כיום הוא נמצא שם באותו הרגע. "הבנתי שמשהו פגע בנו, אבל לא ידעתי איפה. הרגשתי גל חום אדיר שעטף אותי, כאילו הכניסו אותי לתנור. עשן כבד ומחניק חדר לתא הנהג והקשה עליי לנשום".

הוא ניסה לקרוא לאנשי הצריח ולא נענה, העריך שהטנק לא נפגע בחזית התובה והחליט לצאת. עם מכות פטיש נמרצות והרבה מאמץ פתח את מדף הנהג ויצא החוצה משתעל וחנוק, עם עוזי וחגור. מהצריח בקע עשן צבעוני. הוא חשש שהטנק יתפוצץ. כשהוא עם כוויות קלות בזרועות ובעורף, תחת ירי מקלעים סורי, החל לרוץ דרומה לכיוון טנק המ"פ. "נפגענו", צעק לעקביה, שקרא לו לחזור לטנק ולנסות לחלץ אותו לאחור.

טנק המ"מ אוברלנדר לאחר שנפגע. באיור של מאיר בן ריטן הוא עלה לצריח לבדוק מה קורה עם אנשי הצוות

בן ריטן חזר בריצה לטנק, נכנס לתא הנהג, ניסה להרים את מתג ה-24 וולט כדי להניע לאחור, אבל המנוע לא הגיב. הוא יצא, עלה לצריח, ניסה לשרבב את ראשו פנימה ולראות מה קורה עם חבריו, הבחין בשתי דמויות עמומות שרועות במצב שאין ממנו דרך חזרה. המתכת רתחה, הוא נצרב מהפלדה, התקשה בנשימה והבין שבתוך צריח כזה אף אחד לא יכול להישאר בחיים.

ירד חזרה, רץ לטנק המ"פ ודיווח על המצב – צוות הרוג, טנק לא מניע. המ"פ הורה לו לחזור אחורה למוצב, מרחק של כ-500 מטר.

תרשים קרב הטנקים של פלוגה ז' מגדוד 74 [בכחול] מול חטיבה 33 הסורית מדרום למוצב 111 [תרשים מאיר בן ריטן]

בן ריטן: "התחלתי לרוץ תחת ירי מקלעים ופגזים. קפצתי בין הסלעים, התכופפתי, רצתי, זחלתי. מדי פעם הבטתי לאחור. המחשבות רצו אצלי בראש: האם כל מה שקורה אכן מציאותי? לפני כמה רגעים איבדתי את כל חבריי לצוות, אני חולם או שאני בסרט? מתי ישיג אותי כדור סורי? מה אני אמור להרגיש אם אחטוף כדור או רסיס? האם אצליח להגיע בשלום למוצב? במהלך השירות בשריון עברנו המון אימונים, אבל לאירוע דרמטי כזה, כמו נטישת טנק פגוע בשעת חירום, לא נערכנו".

בדרך למוצב נתקל בטנק 1ב' בפיקודו של סמל צבי מזרחי, שנע לכיוון טנק המ"פ, כדי לתגבר אותו. לימים יפגוש בציון שרעבי, נהג הטנק של מזרחי, שסיפר לו כי ראה את הפגיעה הישירה בטנק של אוברלנדר, ואת בן ריטן מתרוצץ בין הטנק הפגוע שלו לטנק המ"פ.

מזלם של טנק מזרחי ושל המ"פ עקביה לא שפר. דקות אחדות אחרי אוברלנדר, נפגעו גם הם. עקביה ומזרחי נהרגו על הצריח, והתותחן של מזרחי, צבי מנסבך, נפצע קשה ונפטר למחרת. פלוגה ז' של גדוד 74 הותירה בין מוצב 111 למחנה האו"ם שלושה טנקים עשנים ובהם חמש גופות. רק בתום קרבות הבלימה, ייגררו הטנקים העצובים משדה הקטל והנפגעים יימצאו בהם.

מוצב האו"ם UP53. בסמוך לו עלו הטנקים הסורים בניסיון לכבוש את מוצב 111 . ברקע – תל כודנה

כל עוד רוחו בו הגיע בן ריטן לשער המוצב. מי שפתח לו את השער היה מפקד המוצב, סגן יוסי בראל, מגדוד 50 של נח"ל מוצנח. במוצב שררה אנדרלמוסיה. היו שם לוחמי חי"ר ושריונרים, חלקם פצועים והרוגים. החשיכה החלה לרדת והלחימה נמשכה. מאיר בן ריטן ביקש משימה, והמפקד הצמיד אותו לשני חיילים מפעילי בזוקה עם ההוראה לזהות רעשי טנקים מתקרבים – האם הם של צה"ל או של הסורים, ולמנוע מהם להיכנס אל שטח המוצב. באותו זמן כבר היה המוצב מכותר בטנקים סורים. בשלב מסוים הגיע טנק צה"ל, שהועמד בחסימה לכניסה למוצב.

מהעמדה שלו בחלק הדרומי של מוצב 111, יכול היה בן ריטן להבחין בצללית הטנק הפגוע שלו, שבו היו אנשי הצוות ההרוגים. "זו היתה הרגשה קשה מגודל הטראומה. חשבתי לעצמי שרק לפני זמן קצר ישבתי בו עם דני אוברלנדר ז"ל, המ"מ שלא ידע מה זה פחד, קצין למופת, ועם שני אנשי הצוות שלא הספקתי להכיר מקרוב, יהודה רז ויהודה כרסנטי, שכבר לא איתנו".

חללי טנק המ"מ אוברלנדר

במהלך הלילה הבחין בפיצוצים מכיוון הטנק שלו, אבל לא הצליח לזהות אם זה מפגיעות נוספות של טנקים סורים, או מפיצוצי תחמושת בתוך הטנק.

עם בוקר החלה הפגזה רצינית על המוצב. בשעה 06:00 בוקר ניתנה פקודה מחטמ"ר 820 למוצב 111 להתפנות לאחור. מפקד 111 יוסי בראל כינס את החיילים ליד השער הראשי. בינתיים הגיע נגמ"ש חילוץ בפיקוד יואב שחר, קמ"ן גדוד 53, שהצליח לפלס את דרכו באיזור שבו נעו טנקים ונגמ"שים סורים. ארבעה הרוגים ולמעלה מ-20 פצועים הועמסו על הנגמ"ש, חיילים נוספים שהיו בריאים עלו על טנק. המט"ק צעק לפתע – מי כאן נהג טנק? בן ריטן הגיע אליו מיד. עד היום הוא לא יודע מי היה המט"ק ומי נהג בטנק שנאלץ להתחלף. הטנק היה ללא קשר וללא צידוד. לפי פקודה בצעקות של המט"ק, החל בן ריטן בנסיעה עם מדפים פתוחים וראש בחוץ. השיירה נעה לכיוון מחנה נפח. השעה היתה 10:00 לערך.

המט"ק כיוון אותו על ידי משיכת סרטים שחוברו לכתפיים, נוהל שהיה מקובל בשריון במקרה שקשר הפנים היה מקולקל. מדי פעם כיוון המפקד את בן ריטן לעמוד בכיוון טנקים ונגמ"שים סורים שהיו מפוזרים בשטח, כדי לירות. הוא אינו זוכר אם הם ירו במהלך התנועה, מה שכן התנועה היתה מהירה מאוד כששני טנקים מפלסים את הדרך לנגמ"ש. הם טיפסו על מכשולי טראסות וקפצו על אבני בזלת, עברו דרך טנקים סורים שעמדו במרחק קצר מהם, עד שהצליחו להיחלץ מאיזור הסכנה.

הם עברו דרך תל יוסיפון עד שהגיעו לנפח בשעות הצהריים. הטנק נעצר ובן ריטן יצא מתא הנהג ובמרחק קצר נתקל בחייל סורי בגובה שני מטר שהגיע בנגמ"ש. "מיד כרעתי על ברך אחת, פתחתי נצרה, דרכתי את העוזי וכיוונתי אותו אל הסורי. הוא עמד מולי בידיים מורמות והביט אליי כאילו ממתין לכדור שאירה עליו. המחשבות רצו אצלי במהירות. תחושה של איבוד שליטה, עם הרגשה שהאצבע מעצמה נמתחת ורוצה לשחרר את הכדור מהעוזי. פתאום הרגשתי נגיעה בכתף ומישהו בקול רגוע אמר לי לא לירות, ניקח אותו בשבי. המתח שהייתי בו נעלם. סגרתי את הנצרה".

לירות או לא לירות? בן ריטן מול החייל הסורי

האנשים שחולצו מ-111 מצאו את מחנה נפח עם המולה ולחץ בבונקר הפיקוד. זה היה השלב שהסורים היו על הגדרות. מרשת הקשר הוא שמע כל הזמן צביקה וצביקה. בדיעבד הוא יודע שהוא שמע את לחימת כוח צביקה על הגנת מחנה נפח. הוא זכור שבחוץ נתקל בקצין מחיל האוויר עם עיניים עייפות וסיגריה ביד, ששאל אותו אם הקרב היה קשה. בן ריטן ענה שהמצב קשה ביותר, עם כמויות בלתי נתפסות של טנקים וחיילים סורים שמתקדמים במהירות.

לאחר שלא נתקל בבסיס בפרצופים מוכרים, הוא החל לקלוט שנותר לבד ללא הפלוגה שלו. "הייתי בהרגשה נוראית, עיניי החלו לדמוע והתחלתי לשחזר את מה שעבר עליי בשעות אחרונות. היה לי קשה מאוד לעכל את העובדה שחלק מהחברים שלי אינם בחיים ושלא הצלחנו לבלום את הסורים. הרגשתי אכזבה, זעם וכעס, ואולי גם תחושת נקמה. החלטתי לעשות הכל כדי להשיג טנק וצוות חדש ולחזור בהקדם לקרבות".

בנפח הוא מצא אוטובוס צבאי שעמד לצאת לרדת לעלייקה או למחנה פילון. בהמשך הגיע לפילון וקיבל טיפול קצר בכוויות הקלות שהיו לו מהחובשים שהיו בשטח. הוא ניגש לקבוצת חיילים וקצינים, שישבו עם רשימות וניסו להקים פלוגה חדשה. הוא נרשם כנהג ושובץ לכוח שהורכב מחיילי שריון בסדיר ובמילואים. הם הוסעו באוטובוס למחנה נפתלי בצומת גולני, הגיעו לסככות ובהם טנקים צבועים יפה, זיוודו אותם, התחמשו, תדלקו, ובאור ראשון יצאו בשיירה לרמת הגולן. הוא זוכר שהם נעו על הכביש היורד לטבריה ועברו בעיר. "היתה הרגשה של מצעד יום העצמאות. אנשים עמדו ברחובות ונפנפו לנו, אבל אנחנו ידענו שהמצב קשה ומה מצפה לנו".

בלילה הבא נלחמו בקרבות הבלימה בעמק הבכא, תחת פיקוד חטיבה 7. במהלך הלחימה התקשה הטנק לפנות ימינה ושמאלה והשליטה בהיגוי אבדה. בן ריטן דיווח למפקד, שירד מהטנק והתחלף עם מט"ק סמוך. הטנק של בן ריטן חזר אחורה לתקן את התקלה [איפה??]. עם הזריחה הבחין בענן אבק של טנקים. תוך זמן קצר נראו על רכס גבעות כמה טנקי שוט קל. הטנק הראשון בפיקודו של המ"פ אלי גבע עצר בסמוך אליהם והמ"פ פנה למט"ק והורה לו לעצור בכל מחיר כל טנק סורי שיופיע מעבר לגבעה. גבע ביקש שיחכו לו עד שיעשה "מלא מחדש". אף טנק סורי לא הופיע וגבע שיחרר אותם לשטח כינוס.

בן ריטן מספר: "לטנק עלו אנשי חימוש וטיפלו בתקלה, אני תדלקתי בסולר ואנשי הצריח חימשו את הטנק. בזמן הזה חיל האוויר הסורי ביקר אותנו בשטח, הפציץ וגרם נזקים כבדים בסביבה. בסיום החימוש והתדלוק ניסינו לברר מה מיקומה של הפלוגה שלנו, ואז התברר שאחרי שעזבנו את שטח הלחימה במהלך הלילה, הפלוגה נקלעה למארב של קומנדו סורי והמ"פ נהרג".

1974 בכפר חרפא במובלעת הסורית, בן ריטן [שני מימין] בטיפול בתותח עם חבריו בגדוד 74

הם חזרו מזרחה אל שטח הלחימה, שם צורפו ליחידה של חטיבה 7. בסיום קרבות הבלימה חזרו לשטחי כינוס כדי להתארגן. כעבור זמן לא רב הגיע המט"ק ובישר לאנשי הצוות כי הם מצטרפים לפלוגת טנקים במטרה לפרוץ לשטח הסורי. ההבקעה לסוריה החלה.

הם פרצו את הגדר באיזור מוצב 105 והחלו לשעוט מזרחה. הנהיגה, הוא מספר, היתה מטורפת כולל ירי מאסיבי מכל הקנים על כל מה שזז. "זאת היתה דהירה אדירה בלי לעשות חשבון. אף סורי לא שרד בשטח. כולם נפגעו מהירי או מזחלי הטנקים. דרך העינית ראיתי איך החיילים הסורים נופלים, בורחים או מרימים ידיים. מהרגע שנטשתי את מוצב 111 הייתי כל הזמן בפעילות סביב השעון, ללא מנוחה או שינה. כבר לא ידעתי איזה יום היום ומה התאריך, לא הצלחתי לארגן את המחשבות".

במהלך אותו יום התברר לו שאנשי הצוות שלו שייכים לפלוגת "טייגר" של המ"פ מאיר זמיר, זו שבלילה הראשון ללחימה השמידה במארב כ-30 טנקים ונגמ"שים סורים. בן ריטן נשאר בפלוגה עד לאחר סיום כיבוש המובלעת הסורית. זה היה אקורד הסיום שלו בפלוגת טייגר.

מאיר בן ריטן: המ"פ זמיר לא רצה אותי אצלו כי הייתי מחטיבה 188

בהתכנסות בחניון יום עבר בן ריטן אירוע משפיל. המט"ק שלו ניגש אליו אחרי פגישה עם מאיר זמיר, ואמר לו כי המ"פ לא רוצה בפלוגה אף חייל מחטיבה 188 .

"לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון", מספר בן ריטן. "לא הגבתי והמט"ק חזר על אותו משפט. אחרי ההלם הראשוני הבנתי שאוזניי לא היטעו אותי. לא אותי אישית המ"פ מחטיבה 7 לא רוצה, אלא רק בגלל שאני מחטיבה 188. היריבות שהיתה קיימת בין היחידות היתה מוכרת לי ולהרבה אחרים, אבל בשעה שאנחנו נלחמים על רמת הגולן?

הרגע שבו המט"ק הודיע לו כי מ"פ טייגר לא רוצה אצלו חייל מחטיבה 188 [איור: מאיר בן ריטן]

"זו היתה החלטה קטנונית, חסרת הסבר, חסרת אחריות ופוגענית. לחמנו למען אותה מטרה, באותה פלוגה, עמדתי במשימה ובכל זאת המ"פ התנגד שאצלו בפלוגה יהיו לוחמים מחטיבה 188, חטיבה שבאותם ימים כמעט שנמחקה בקרבות הבלימה. אחרי כל מה שעברתי, במקום לקבל עידוד ותמיכה, המ"פ זמיר החליט להיפטר מחייל רק בגלל שהוא שייך ל-188. זה פגע בי מאוד. הרגשתי שהוא זלזל בי וביחידה שלי. הבנתי שאני חייל בודד, נטוש, שלא שייך לשום מסגרת. לקחתי את הציוד הדל שלי, מעיל ונשק, והלכתי משם בתוך המובלעת הסורית. חיפשתי טרמפ לכיוון גדוד 74 במחנה סער, כדי לחזור ולברר מה קרה ליחידה ולחברים שלי, ועליתי על משאית בדרך לשם".

במבט של כ-50 שנה לאחור הוא אומר: "גם היום בדיעבד אני לא סולח על הגישה, על ההתנהגות ועל המוסר שלו, אבל מצד שני בהחלטה הזאת הוא עשה לי טובה גדולה. בזכותו חזרתי לחטיבה 188, לפלוגה ולחברים שנשארו בחיים".

פברואר 1974, מאיר בן ריטן בתל אבו נידה

במחנה סער ניגש לשלישות, שם גילה כי שמו מופיע ברשימת הנעדרים. הוא הזדהה ושמו נמחק מהרשימה. הוא תפס את מקומו מחדש בפלוגה ז' המשתקמת, תחת פיקודו של המ"פ דני אבני. הוא חזר למובלעת הסורית, למלחמת ההתשה. הפלוגה שלו התמקמה בכפר חרפא, שם היו במשך ימים רבים תחת הפגזות עד להפסקת האש והחתימה על הסכם הנסיגה מקונייטרה.

בסיכום האישי שלו הוא מציין בסיפוק כי גילה על עצמו שבשעת לחץ ולמרות הפחד הצליח לתפקד, ולא נכנס לפאניקה. "הדבר הנורא מבחינתי היה שמכל טנק מ"מ 1 הפגוע אני היחיד שנותרתי בחיים. חשבתי איך אני יכול להביט בעיניים של המשפחות השכולות. במבט על כל השנים שעברו, אני לא יודע האם השתניתי בגלל אותה מלחמה, ועד כמה".

היחיד שנותר בחיים מכל הצוות. הנהג מאיר בן ריטן ליד האנדרטה לזכרו של המ"מ דני אוברלנדר, סמוך למקום שבו נפגע הטנק

מאיר בן ריטן 2023

עד היום רודפות אותו המחשבות האם פעל נכון והאם עשה מספיק למען חבריו – "היו לי רגשות מעורבים על זה שהייתי היחיד שנחלץ מהטנק בלי פגיעה". הוא מספר ששנים רבות לא שיתף איש במה שעבר. גם לא את הוריו ומשפחתו. בשנת 2009, בזמן כתיבת הספר "על בלימה" על חטיבה 188, חזר בן ריטן לראשונה לאיזור שבו נלחם מדרום למוצב 111: "רק אז ראיתי שנלחמנו בטווחים קצרים מאוד של 200 ו-300 מטר".

מאז 2009 משהו השתחרר בו והוא החל לספר את קורותיו במלחמה. ב-2021 הוציא ספרון למשפחה ולחברים בשם "חריץ בנפש", שבו פירט את מה שעבר. "כל החוויות שעברתי נחרטו לי בראש וילוו אותי כל החיים. כל שנה  ב-6 באוקטובר צף אצלי הכל מחדש, בעיקר השעה 14:00".

האנדרטה של דני אוברלנדר

סמוך מאוד למקום שבו נפגע הטנק של המ"מ אוברלנדר הוצבה באפריל 2014 אנדרטה צנועה לזכרו – לוח הנצחה מברזל. את האנדרטה יזמו החברים משכבת להב של תנועת הצופים בסניף צהלה בת"א. דורית, אחותו של דני, סיפרה: "הוא היחיד מהמחזור שלהם שנהרג, והם החליטו להקים את האנדרטה במקום שבו נהרג במלאת 40 שנים לנפילתו".

2014: חנוכת אנדרטת דני אוברלנדר סמוך למוצב 111 על-ידי חבריו מ"הצופים". בחזית משמאל: סא"ל רועי סבירסקי שהיה מג"ד 74 וכיום מח"ט 188

במלחמת יום כיפור היתה דורית, שצעירה מאחיה בשלוש שנים, בכיתה י"ב. היא זוכרת שאמא שלה הגיעה לבית הספר והוציאה אותה באמצע הלימודים. דני נעדר, אמרה לה. האמא פנתה לשכנה לאה רבין, אשתו של הרמטכ"ל לשעבר, כדי שתפעל ותנסה למצוא מידע על בנה. "כולם כבר ידעו", מספרת דורית, "אבל חיכו להודעה רשמית". עברו ימים רבים עד שהיא הגיעה.

דורית מספרת שדני רצה לשרת בצה"ל בתפקיד קרבי משמעותי ובחר בשריון. בחור שקט וצנוע, חברותי, שאהב לנגן על גיטרה. הוא אהב את השריון, התקדם ובספטמבר 1973 הגיע לגדוד 74 כמ"מ צעיר. הפעם האחרונה שבה ביקר בבית היתה בראש השנה 1973. הוא ידע לספר להוריו שביום כיפור לא יוכל להגיע.

רק לאחר פרסום הספר "על בלימה" העוסק בקורות חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, החלה דורית להבין מה קרה בקרב האחרון של אחיה. הוריה נפגשו לימים עם נהג הטנק מאיר בן ריטן ושמעו ממנו את הסיפור, בערב שקט ומאופק, אבל חוץ מזה כל השנים כמעט שלא דיברו על האסון שלהם. האבא דוד נפטר בשנת 2001. האמא פרנצי עוד היתה בחיים בזמן חנוכת לוח ההנצחה, ועם הנחמה הקטנה הזו הלכה לעולמה.

———————————————————————————————————————————————————

26 מחשבות על “הנהג ששרד

  1. התנהגות מתחת לכל ביקורת של חטיבה 7. לא להאמין. היחס למאיר כאילו הוא מאויבינו הסורים וצריך לגרש אותו. גועל נפש. אחרי 50 שנה צריך לשלוח לו התנצלות וזר פרחים מהמ"פ זמיר.

    אהבתי

    • קודם כל, כל הכבוד לגיבור מאיר בן ריטן. ממש מרגש.
      לגבי התנהגותו של המ"פ זמיר, וכדי שלא נשפוט אותו לחומרה, אולי הוא רצה חילים שהוא אימן ויודע אישית שניתן לסמוך עליהם. אבל גם במקרה כזה זה כמובן לא מצדיק לתת הודעה מגעילה כזו למאיר בן ריטן.

      אהבתי

  2. שוב ושוב כשאני קורא על הבלבול הנורא ששרר בשורות הפיקוד במלחמה הנוראית הזאת אני לא יכול שלא לחשוב על האלוף יצחק בריק וביקורתו הנוקבת על כשירות צה"ל לקראת העימות הבא אם תבוא, ואני חושב האם היה לפני המלחמה הזאת מתריע בשער כמוהו, ואם היה כזה האם הבוז שהוא נתקל בו מצד הקצינים הבכירים היה דומה לבוז כלפי הביקורת של האלוף בריק…..

    אהבתי

    • לדעתי, במלחמת יום כיפור המפקדים הבכירים היו לרוב גרועים, בעיקר בפיקוד דרום אבל גם בפיקוד צפון. הבלבול היה גורם מהותי רק בהתחלה, נניח ביממה הראשונה וזה צפוי כשנוחתת התקפת פתע.
      ניצחנו במלחמה בזכות החפ"שים והמפקדים עד דרג בינוני, ולמרות המפקדים הבכירים הגרועים, למשל הרמטכ"ל דדו או האוגדונר רפול.

      אהבתי

  3. שלום לחברי המערכת
    ברצוני לדעת איך אפשר לפרסם באתר שלכם את סיפור הקרב של מחלקת תול״ר מגדוד 51 גולני ב 7/10/73 במלחמת יום כיפור.
    בקרב שבו עצרנו את השריון הסורי מחטיבה 47 אשר ירדה בציר מעלה גמלא
    ״ציר פיקרדו״ באזור הכפר ״ג׳רניה״ לכיוון גשר אריק.
    תודה לתשובתכם
    אורי אורן

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

  4. מאיר בן רטן קרב גבורה הרואי שהסתתר כל השנים וטוב שקיבל ביטוי, ראוי להילמד בכל קורס מקצועות. נהגים זה לא רק נהגים ראש קטן. חזק ואמץ.

    אהבתי

  5. ראשית, הרבה תודה לשלמה על הכתבות המחכימות וגם מרגשות בנושא של
    מלחמת יום הכיפורים.

    אני מבקש לציין שתי נקודות שהתבארו לי ביתר שאת :

    א. הכמות העצומה של רק"מ ( רכב קרבי משוריין ),
    שנכנס לחניוני לילה בלילה הראשון של המלחמה.
    לא מבין מי היה עוצר אותם אם חלילה הם היו גולשים לירדן.

    ב. הפריצה של הסורים בגזרה הדרומית התאפשרה כנראה בעיקר בגלל
    המחשבה שמדובר ביום קרב ולא במלחמה.
    כתוצאה מכך חטיבה סורית חוצה את הגבול ליד מוצב 111 ,
    ומולם נמצאים טנקים ספורים שלנו.
    וכך גם במקומות נוספים.

    הכבוד והתהילה ללוחמים הצעירים שבלמו את הסורים ככל יכולתם,
    עד להגעתם של כוחות המילואים.

    כאדם מאמין הינני רואה בכך את יד ההשגחה ששמרה עלינו,
    למרות הזלזול והשאננות שאיפיינו אותנו אז.

    אהבתי

    • לחיים אשמח מאוד לדעת במה ההשגחה העליונה שמרה על ישראל במלחמת יום כיפורים?
      כמוך וכמו רבים אחרים צמנו והתפללנו כל נידרי באותו יום שישי בערב יום הכיפורים והמשכנו וצמנו למחרת ואז הזעיקו אותנו בצו 8, עזבנו בתים ומשפחות ועלינו לתופת בגולן. מיטב חברינו נפלו וגדודי שריון התרסקו לחתיכות.
      אתה בקוצר ראותך מגן על אלוהי ישראל שיש לו חלק לא קטן במחדל העצום והוא צריך היה להיות מודח מתפקידו ביחד עם דיין גולדה ודדו. על סעיפי שאננות, זילזול בגויים. למה ועדת אגרנט לא העמידה אותו לדין לשמעון אגרנט הפתרונים.
      אם היה אלוהים אמיתי לישראל הסורים והמצרים לא היו מצליחים להניע את מנועי הטנקים והמטוסים שלהם היו נופלים כמו זבובים מיד שהמריאו ושום דבר רע לא היה קורה ליהודים הקדושים שצמו והתפללו.
      מאז אותו יום כיפור נוראי יש לפחות במדינת ישראל יהודי אחד ( אני) שהפסיק לצום ולהתפלל כל נדרי וכל התצפילות המטופשות האלה שהתברר שהם שוות ל…
      אלוהי היהודים עשה ליהודים מספיק נזק ב73..

      אהבתי

      • צודק בכל מילה.
        לא אלוהים עזר לנו. מי שעזר זה המטקים, הטענים, התותחנים והנהגים.
        וכמובן חוליות טכניות ודרגים שחרפו נפשם להגיע לטנקים.
        אלוהים- הוא נרדם בעמידה.

        אהבתי

        • מסכים איתך בכל מילה.
          במלחמת העצמאות הרובע היהודי בצפת היה בסכנה חמורה, בהיותו מיעוט קטן בעיר אגם בנחיתות טופוגפית, הם היו במורד ההר ויערבים ירו בהם מלמעלה. והנה הגיעה מחלקת פלמ"ח בפיקודו של אלעד פלד , אח"כ אלוף בצה"ל כשהגיעו צעדו ברחובות הרובע בשירה גדולה שהפיחה רוח חיים ביהודים אחוזי החרדה.
          "אחרי סיום מלחמת העצמאות אמר אחד מרבני צפת למפקד הפלמ"ח, יגאל אלון: דע לך שצפת נצלה בזכות שני דברים – המעשה והנס. מה היה המעשה? שאנשי צפת אמרו תהילים. ומה היה הנס? שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן""
          מקור:

          https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4367867,00.html

          אהבתי

          • ",,,ומה היה הנס? שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן"

            נו , אז היה נס בצפת – שהפלמ"ח הגיע ,
            והיה גם נס בגולן – שהסורים התכנסו לחניוני לילה.

            אהבתי

            • לא הבנת את האירוניה במשפט "שצפת נצלה בזכות שני דברים – המעשה והנס. מה היה המעשה? שאנשי צפת אמרו תהילים. ומה היה הנס? שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן""
              כוונת המשפט הזה היא ללגלג על שחרור צפת כביכול על ידי אמירת תהילים כי במציאות הפלמ"ח נלחם ושחרר את צפת.
              במציאות לא היה שום נס בהגעת מחלקת הפלמ"ח. לאחר כמה שבועות הגיע כל גדוד הפלמ"ח וגם בכך לא היה נס. הגדוד תקף את מעוזי צפת הערבית, כבש אותם בקרבות עם נפגעים לא מעטים, והערבים ברחו והשאירו את צפת ריקה מערבים.
              מציע שתקרא על הקרב לשחרור צפת במלחמת העצמאות:

              https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%A2%D7%9C_%D7%A6%D7%A4%D7%AA

              אהבתי

              • "כוונת המשפט הזה היא ללגלג על שחרור צפת כביכול על ידי אמירת תהילים "

                מכיון שמי שאמר את משפט זה היה רבה של צפת ,
                הרב אברהם זיידה הלר זצ"ל ,
                אני בטוח שהוא לא התכוון ללגלג , אלא התכוון לומר
                שצריך גם את הספרא וגם את הסייפא.

                אגב מאוד ממליץ לקרוא את ספרו של אלעד פלד – " צפת בתש"ח ".
                אלעד היה מפקד המחלקה שהגיעה לתגבר את צפת ומפקד צפת בעת המצור.

                מבקש גם להודות לך על ההפניה למאמר ,
                "על חוט השערה" – יהודה וגמן .

                אהבתי

              • אגב, ברוח ימים אלה, מסתובבים בצפת כמה מדריכי טיולים שמספרים שאת העיר הצילה ב-48' כיתה של ארגון האצ"ל, 8-7 לוחמים, שהם הם אלה שניצחו את הערבים והצילו את הרובע היהודי הנצור, ואף מילה על גדוד הפלמ"ח ועל לוחמי הפלמ"ח שעשרות מהם (קרוב ל-50) נפלו בקרבות בעיר עצמה ובכפרים מסביב לה (עין זייתון ועוד). ככה משכתבים את ההיסטוריה ומעלימים את האמת (האמת: היו גם היו אנשי אצ"ל בין מגיני העיר, אבל מעטים, והם הצטרפו בסופו של דבר לכוח הגדול, מעל 250 לוחמים, של ההגנה-פלמ"ח. כל אחד ראוי לכבוד ולהערכה, אבל להעלים?).

                אהבתי

      • הכאב זועק מכל מילה שאתה כותב, אכן לא פשוט היה לראות ולחוות את המראות הללו,
        אבל עם כל הכבוד והסימפתיה אין בתגובתך שום דבר שעונה למה שחיים כתב, חוץ מזה שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך, גם אם לא היה נס כמו שרצית שיהיה דהיינו שהם לא יצליחו להניע את הטנקים וכו', עדיין אפשר לראות סוג של השגחה עליונה בעצם זה שהסורים לא דהרו עלינו כמו שעשינו להם אנחנו ב67'.

        אהבתי

  6. שלום.

    יש לדעת כי ישנם שני מהלכים אפשריים לגאולה.
    א. גאולה בדרך ניסית.
    ב. גאולה בדרך הטבע.

    על כך מובא במסכת סנהדרין דף צח' עמוד א' :

    "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב). אמר רבי אלכסנדרי –
    רבי יהושע בן לוי הקשה :
    כתיב "בעתה", וכתיב, "אחישנה" ? !
    והתשובה : זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה".

    דהיינו אם לעם ישראל תהיה הזכות לכך אזי תהיה גאולה ניסית.
    ואם לא , אזי תהיה גאולה בדרך הטבע.
    על כל פנים הגאולה היא וודאית !

    עיננו הרואות כי גאולתינו הינה בדרך הטבע ולא בדרך ניסית.
    ומכיון שכך אין לנו לסמוך על ניסים , אלא לפעול על פי מנהגו של עולם.
    ואין לנו להלין אלא על עצמינו !
    חז"ל מדמים את תהליך הגאולה לעלות השחר .
    לאט לאט האור הולך ובוקע.
    בקום המדינה היינו כאן 600 אלף יהודים , והיום יותר מ 7 מיליון יהודים ,
    כן ירבו.
    ימים גדולים עוד מחכים לנו.

    אהבתי

      • בית המקדש הראשון נחרב בגלל שלושה חטאים :
        עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

        בית המקדש השני נחרב בגלל חטא שנאת חינם.

        האם זה מזכה את מחריבי המקדש ?
        וודאי שלא !

        אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.

        אהבתי

  7. מה היו המחדלים של הסורים במלחמה ?

    לעניות דעתי , שני מחדלים עיקריים.

    א. המודיעין שלהם לא העריך נכונה את עוצמת ההפתעה שבה אנו נתונים.
    כנראה שהם שיערו שמחכים להם כוחות שריון שלנו במארב יותר מערבה.
    אולי המארב של מאיר זמיר- "טייגר" חיזק אצלם חשש זה.
    כתוצאה מכך הם לא התקדמו בלילה הראשון.
    זמן זה נוצל על ידינו לגיוס המילואים וההגעה לשטח במהירות.

    ב. היה אצל הכוחות הלוחמים שלהם חוסר נחישות ודבקות במטרה.
    גם אצל לוחמי השריון שלהם – וציינו זאת לוחמי חטיבה 679 בנפח ,
    וכן מג"ד 278 באל על.
    וגם אצל לוחמי החי"ר שלהם , וציין זאת מפקד מוצב 116.
    אולי היוצא מן הכלל היו חיילי הקומנדו שלהם על החרמון.

    נראה לי שהשילוב של שני אלו סייע לניצחוננו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s