הראש שהתגלגל על הרצפה ליד הפגזים התורנים – מה עושים עכשיו ואיך ממשיכים מכאן? * הטען משה קהלני והנהג אבי פוסלניץ חוזרים אל הדקות, שבהן הטנק שלהם בפיקודו של המ"פ אורי עקביה נלחם מדרום למוצב 111 במטרה לעצור את זרם השריון הסורי שעלה מולם
1972 באיזור הר דוב. הטען משה קהלני [משמאל] והתותחן אשר פרץ [מימין] – היו יחד בטנק של עקביה במסגרת חטיבה 188. שני מימין יואב בלומן, שנהרג בקרבות הבלימה, והנהג אדרי
זהו סיפורו של טנק המ"פ אורי עקביה, שנהרג על הצריח באופן טראגי, כשאת תמונת הזוועה האחרונה שלו נושא עד היום בזכרונו הטען-קשר משה קהלני. לצידו היו התותחן אשר פרץ והנהג אבי פוסלניץ, שלושה שסיימו את ערב הבלהות במנוסה רגלית למחנה חושניה הנטוש ומשם בג'יפ שדהר לנפח. בשעות שהגרוע מכל עבור רמת הגולן החל להתממש.
קהלני נולד בקרית-ים באוקטובר 1953, התגייס בפברואר 1972 לשריון ואחרי צמ"פ בחטיבה 7 בסיני הגיע באוקטובר 1972 לפלוגה ז' בגדוד 74 בחטיבה 188. המג"ד היה יאיר נפשי, המ"פ דורון לוינזון והמ"מ צביקה גרינגולד. קהלני השתתף במספר ימי קרב. בטבילת אש בראשונה השמידה הפלוגה שלו שלושה טנקים סורים.
בתחילת דרכו בפלוגה שימש קהלני כאדמיניסטרטור של הפלוגה. כל מיני קשרים ודיווחים לשלישות הגדוד, רישום שעות מנוע ותיאומים מול הקמב"צ. מעט לפני ראש השנה תשל"ד התחלף המ"פ: הקמב"צ סגן אורי עקביה החליף את צביקה גרינגולד, שהיה המ"פ מפברואר 1973. טנק המ"פ החדש הורכב מהתותחן אשר פרץ, הטען הרצל דניאל והנהג פוסלניץ. ביום שישי, יום לפני יום כיפור, יצא דניאל הביתה ואת מקומו תפס קהלני. זהו הצוות שייצא למחרת עם פרוץ המלחמה לעמדה שלו במוצב 111, כשלושה ק"מ ממזרח לחושניה.
ביום שישי בצהריים, או שבת ב-10 בבוקר – אחרי 50 שנים החבר'ה עדיין לא סגורים על זה – הגיע קצין האג"מ של 188 רס"ן בני קצין לשיחה עם הפלוגה. היו בפניו ידיעות מה עומד לקרות מול הסורים, שבשבועות האחרונים העמיסו עוד ועוד טנקים ומשאיות מול קו הגבול. קצין סיפר על יום קרב מורחב שעומד לפרוץ, כאשר הסורים ינסו לבצע מחטף – כיבוש מוצב או יישוב בגולן. קהלני זוכר שהוא וחבריו תהו לאחר מכן בקול – מדוע, אם כך, שוחררו לחופשה מספר חיילים.
פלוגה ז'/74 שהתה באותו יום כיפור בחושניה ביחד עם פלוגה ג' של גדוד 53. פלוגה ז' היתה תחת פיקודו של סמג"ד 53, רס"ן שמואל אסקרוב. הפלוגה פוזרה במספר מקומות: מחלקה 2 במוצב 112, מחלקה 3 במוצב 113 ומחלקה 1 יועדה למוצב 111.
"בשעה רבע לשתיים", מספר קהלני, "היינו בהיכון-היכון. אורי ביקש או הינחה קודם לכן לעשות שוב בדיקות בטנקים ולוודא שהכל פיקס. זה היה יום הקרב הראשון שלו. ואז בעשרה לשתיים שמענו צעקה מכיוון המשרד שלו, הוא יצא בריצה וצעק – כולם לעלות לטנקים. בחמישה לשתיים, אנחנו בטנקים, מתחילה הרעשה ארטילרית ואז שני מטוסים שמגיעים מכיוון בנטל, ואנחנו כבר עם טנקים מפוזרים שיוצאים כל אחד לעמדה שלו".
אבי פוסלניץ בתא הנהג של השוט קל [למטה משמאל] עם חבריו קמחי [מימין] ושמואל חררי
הוא מספר שהם החלו את הלחימה עם בטן מלאה, 72 פגז, אבל לא יכול להעריך כמה ירה. "מה שבטוח, עוד לא הספקתי להוציא פגזים מהרצפה". הנהג אבי פוסלניץ מספר: "היינו בצפונית בעמדות טובות. מה זה טובות? ברגע שנהג טנק לא רואה את טנקי האויב הוא נמצא בעמדה טובה".
בסביבות 16:30, אחרי התכתשות של כשעתיים מהרמפה הצפונית של 111, קיבל עקביה פקודה מאסקרוב לצאת עם שלושה טנקים לאיזור עמדת האו"ם, כשטנק רביעי יישאר בעמדה לתצפית. "הוא פשוט צרח בקשר, אני זוכר את זה טוב מאוד", מספר קהלני על הסמג"ד אסקרוב, שהיה בתל עבס, 1.5 ק"מ מצפון ל-111. "אורי ענה לו – אם אני יוצא מהרמפות, אהיה בעמדה חשופה, אנחנו ניפגע. ואסקרוב השיב – זה לא מעניין, תצא, חייבים לתפוס את הציר לפני שהם יעלו על תל 952".
עקביה קרא לטנקים של אוברלנדר ושל מזרחי להגיע בעקבותיו ויצא דרומה. טנק אחד הושאר ברמפה הצפונית. תוך דקות היו השלושה בעמדותיהם החדשות, מנהלים אש עם הטנקים הסורים הראשונים שניסו לשרבב את אפם ולתפוס נקודת אחיזה בשטח. קהלני זוכר שהטנק שלהם היה הדרומי ביותר, משמאל להם הטנק של מזרחי ומצפון הטנק של המ"מ אוברלנדר.
הפקודה של אסקרוב נועדה למנוע מהסורים, שנעו על ציר כודנה, להתבסס במרחב חושניה. אסקרוב, שהיה עסוק בקרבות באיזור שלו, לא היה מודע למצב שהתהווה מדרום למוצב 111. הפקודה שלו לעקביה הגיעה באיחור. הסורים כבר היו בדרך העולה אל מחנה האו"ם, ומתחתם כבר לא ניתן היה לסתום את הפירצה שהלכה והתרחבה, וכללה טנקי גישור מעל תעלות נ"ט. עקביה, אוברלנדר ומזרחי נלחמו כאן במשך שעה ארוכה, בלי לדעת שגורל החזית שלהם כבר הוכרע.
עם תחילת שעת דמדומים, הטנק של דני אוברלנדר נפגע ראשון וסימן את תחילתה של התבוסה. אוברלנדר ושני אנשי צוותו, כרסנטי ורז, נהרגו. הנהג בן ריטן חילץ את עצמו בקושי, רץ לטנק המ"פ, שהורה לו לנסות לחלץ את הטנק לאחור [לסיפור המלא לחצו כאן]. בן ריטן חזר לטנק, שסירב להידלק מחדש. תחזור למוצב, הורה לו עקביה. זו היתה אחת הפקודות האחרונות שנתן.
בינתיים, כעבור מספר דקות, ראה עקביה מטרים ספורים משמאלו את הטנק של צבי מזרחי נפגע. הסמל נהרג בצריח, התותחן צבי מנסבך נפצע קשה, הטען-קשר דני מכני מילט את עצמו החוצה ודהר ברגל למוצב, והנהג ציון שרעבי במסירות אין-קץ ניסה לחלץ את מנסבך מהתופת. קהלני הציץ מפתח 'המתן דקה', ראה את צריח הטנק הסמוך פגוע ואת צבי מזרחי הבוער מנסה לחלץ את עצמו. כאינסטינקט לחילוץ אפשרי של הצוות שנפגע, קהלני פתח מיד את המדפים שלו, קיבל זפטה בראש מעקביה וחזר לענייניו.
שני טנקים מהשלושה ירדו מהסד"כ. זה היה עניין של זמן עד שגם האחרון ייפגע. "בערך בשעה 17:30 היתה הפגיעה הראשונה בנו", חוזר קהלני אל הרגע ההוא. "אורי פשוט היה עם הראש בחוץ וסאגר נורה לעברנו וכרת לו את הראש במקום. עוד לא הייתי מודע לזה. ואז קוראים לנו ברשת, אני לא הייתי כל כך ערני, ואבי הנהג צועק לי – קוראים לאורי, למה אתם לא עונים? למה הוא לא עונה? ואז אני מסתכל לכיוון כיסא המפקד ורואה את אורי ישוב על הכיסא ללא ראש. אני מסתכל ימינה ושמאלה, ואז על רצפת הצריח ליד הפגזים התורנים אני רואה את הראש שלו.
המ"פ סגן אורי עקביה, נפל ב-6.10.1973 סמוך למוצב 111 [מתוך האתר לזכרו]
"הפקודות בשריון הן שברגע שמפקד נפגע, תותחן תופס פיקוד. אשר פרץ יושב בתא התותחן וצריך להזיז את הגופה של אורי ולאפשר לאשר לצאת מהתא ולתפוס פיקוד. לא היה פשוט, ואיכשהו העברנו את אורי על ידי, כדי שאפשר יהיה להמשיך להילחם, והמשכנו. כמה זמן נלחמנו ככה קשה לי להעריך, אולי עוד חצי שעה ומשהו, עד שספגנו פגז בתובה. ואז הצריח הושבת. אין הנמכה, אין הגבהה ואין צידוד. אשר צעק – נהג סע מהר אחורה. ואנחנו במדרון קדמי כל הזמן. וברגע שחזרנו אחורה טיפסנו על תלולית ושם חטפנו את הפגיעה השלישית, שהיתה במזקו"ם, ועכשיו אי אפשר יותר לנסוע. לא קדימה ולא אחורה, הצריח לא מתפקד, ואנחנו מפנים את עצמנו. כי טנקים עולים מימין לנו על ציר כודנה".
אבי פוסלניץ נהג השוט קל
עם טנק שחטף שתי בומבות והושבת, ואיבד את המפקד שלו, הדרך לנטוש היתה קצרה. פרץ וקהלני חילצו את עצמם ללא קושי, אבל הנהג נותר לכוד והוא החל לצעוק לחבריו.
מספר לנו הנהג אבי פוסלניץ: "אני זוכר שהיה בום, חושך, ולא היה קשר פנים, ואני מבקש וצורח למ"פ ולקהלני ולפרץ, ואף אחד לא עונה לי. עוד לא ידעתי שהמ"פ נהרג. בסוף אני שומע את פרץ צועק לי – סע אחורה סע אחורה. אני נוסע אחורה, חוטפים פגז בצד שמאל, ואז הלך לנו הרק"ם ואנחנו על זחל אחד, הטנק מסתובב סביב עצמו. פרץ אמר – בואו ננטוש את הטנק, וכשאני בא לנטוש אני לא מסוגל לצאת. לתא הנהג בשוט קל היו נכנסים אליו מקדימה, והיתה אפשרות מילוט לתוך התובה, אבל תלוי איך התותח מצודד. אם התותח מצודד ישר אתה יכול להיכנס מאחורה, אבל התותח לא היה מצודד ישר ואני לא יכול לצאת, לא מאחורה ולא מקדימה. הפגיעה היתה במייצב הגובה של התותח, והתותח עם כל המשקל שלו נפל על תא הנהג. לא הצלחתי לצאת. וכבר התחילו לירות עלינו במקלעים, אבל שני החבר'ה שלי לא עזבו אותי, הם אמרו לי אנחנו איתך, לא עוזבים אותך. הם עלו לטנק והרימו את התותח בידיים ואני יצאתי". כששאל את חבריו איפה המ"פ, ענה לו קהלני שעוד מעט הוא יגיע.
מהבלבול והלחץ הם עזבו את הטנק – אחד עם עוזי אבל ללא מחסניות, אחד עם כובע וי.אר.סי ואחד עם חגור. החשיכה החלה לרדת, מסביב כאוס רציני ואנשי צוות שלא כל-כך יודעים מימינם ומשמאלם. הם החליטו לרוץ לכיוון כללי צומת בשן, במטרה להגיע למחנה חושניה. קהלני: "לא הלכנו למוצב 111 כי היה סביבנו בלגן אמיתי, לא היה לנו טנק להילחם איתו ואין לנו מה לעשות במוצב. התחלנו לרוץ ולהסתתר בין הבולדרים כי הסורים כבר עלו והחלו לירות עם הגוריאנובים שלהם".
תרשים משוער של קרב פלוגת עקביה מדרום למוצב 111 מול פתחת כודנה
הם הגיעו לצומת, הביטו אנה ואנה, הבחינו באורות מתקרבים מכיוון מחנה חושניה והחליטו להסתתר. קהלני לפי רעש הזחלים והסימון הטקטי על הדופן זיהה שזה נגמ"ש צה"לי. הם יצאו ממחבואם, נופפו והוא עצר על ידם. היה זה קמ"ן גדוד 53, יובל שחר, שהיה בדרכו לחלץ נפגעים ממוצב 111. קהלני: "צעקתי לנגמ"ש שאנחנו מהצוות של אורי עקביה במוצב 111, ואז הוא אמר לי להתקרב. אמרנו לו שאנחנו רוצים להגיע לחושניה, כי שם נמצאת החוליה הטכנית שלנו".
קהלני מספר שהוא הסביר להם להמשיך על הכביש מערבה, והם גמאו בריצה את המרחק עד לבסיס, סך הכל קילומטר אחד. לעומתו, הנהג פוסלניץ זוכר שהנגמ"ש לקח אותם טרמפ לחושניה.
כך או כך, כאן פגשו בסמל החוליה הטכנית, אבי ארביב, שחזר מחופשה. הוא סיפר להם שטנקים סורים מסתובבים בשטח. הם עלו על הג'יפ של עקביה ונסעו לנפח. במהלך אותה נסיעה, הנהג פוסלניץ התוודע לכך שגב הסרבל שלו מוכתם בדם. לדבריו, חבריו סיפרו לו בשלב זה על נפילת המ"פ ושהדם הזה הוא של עקביה.
בנפח אשר פרץ ירד, בעוד שקהלני ופוסלניץ המשיכו עם הרכב למחנה סער. פרץ, שנפטר לפני מספר שנים, פגש בנפח את צביקה גרינגולד ואת קצין השלישות החטיבתי בן משה, ועידכן אותם בנעשה בגזרת 111 ובנפילתו של המ"פ עקביה. לדברי קהלני, עד אז המצב באותה גזרה לא היה ברור לחטיבה. "היה בלגן שלם בקשר, כל טנק נלחם לעצמו. לא היתה עבודת מחלקה, לא פלוגה ובטח לא גדוד, כי את המג"ד שלנו השאירו בגזרה הצפונית, ולנו היה את מג"ד 53 שלא ידע ולא הכיר מי אנחנו, ובקיצור בלגן שלם. שום יחידה לא נלחמה בצורה הומוגנית, לא פקודות בקשר ולא תעבורת קשר. שמעת רק – 'נפגעתי' או 'זה נפגע', זה לא מה שהכינו אותך במידה ומתרחשת איזו מערכה רצינית. הכינו רק ליום קרב. גם לא יצאנו עם ציוד מתאים, לא מערכת א-א, שום דבר. ידעת שאתה מתחיל קרב בצהריים, ואחר הצהריים אתה חוזר לחניון הטנקים שלך, ולכן השאירו את כל הציוד בגדוד".
פוסלניץ זוכר שבמחנה סער פגש בקצין בדרגת סרן שהזדהה כאחיו של אורי וביקש לדעת מה שלום אחיו. "עניתי לו שאני לא יודע איפה הוא".
משה קהלני במובלעת הסורית 1974
את המשך פעילותו של קהלני במלחמה אופף חור שחור. הוא זוכר שבגלגול הבא שלו על טנק הוא נפגע באיזור הר חזקה, שם הטנקים של 188 ושל חטיבה 7 התערבבו אלה באלה. עם הטנק השלישי שלו הוא הגיע למזרעת בית ג'אן – "שם היו כל מיני חולרות, סודנים ועיראקים, עד שבסופו של דבר התמקמנו בכפר חרפא".
על המ"פ עקביה הוא מספר: "הכרתי אותו עוד קודם כשהיה קמב"צ, כי הייתי לקוח שלו וצריך לדווח שעות מנוע ושוטף. הוא היה קר רוח, נעים ואדם חכם מאוד. הוא הגיע לתפקיד המ"פ אחרי שהוא עשה שיעורי בית והכיר את כל התוכניות. כקמב"צ הוא אהב לעשות סיורי קו ביוזמתו, ללמוד כל הזמן והגיע למלחמה מוכן, אבל הגורל רצה אחרת.
משה קהלני קורא מכתב שקיבל מהחברה אביבה. צולם בקונייטרה, יוני 1974, בטקס סיום עזיבת המובלעת
היה אמור להשתחרר בפברואר 1975, אבל סיים כסא"ל במילואים בפיקוד העורף. עשה כמה תפקידים בחטיבות הטנקים. מדריך טיולים עשר שנים.
כמו רבים מחבריהם, עם השנים נחשפו פוסלניץ וקהלני לאירועים ולחומרים של המלחמה שהיה לי חשוב לדעת אותם. זה התחיל בפרסום הספר "על בלימה", ונמשך עוד ועוד. "רק לפני 15 שנה התחלתי לדבר", מספר פוסלניץ, "עד אז לא דיברתי". הם החלו ליזום מפגשים פלוגתיים, כפי שמספר קהלני: "זה נתן לנו את היכולת לטפל בחברים [הלומי קרב] בפלוגה וגם בנו. אני כיום מדריך טיולים כבר עשר שנים, עושה מור"קים בגולן, מדריך מכינות קדם צבאיות, תיכוניסטים וקבוצות מבוגרים שרוצים לשמוע על האירועים ברמת הגולן. אתה עוסק בזה, אז זה מעין ריפוי בעיסוק. זה אחד הדברים הטובים שקרו לי, כי לא הגעתי למקומות כמו שכמה חברים אצלנו הגיעו. ואני לא חוסך בתיאורים, ומספר איך אורי נהרג ואיך זה נראה ואיך העורקים שופעים שם. אני רואה את זה מול העיניים ומספיק חזק לספר ולתאר".
בשנים הראשונות אחרי מלחמת יום כיפור, היה קהלני אורח כבוד בטקס חלוקת מלגות באוניברסיטת חיפה, שיזמה משפחתו של עקביה. הוא פגש גם את מיכל, שהיתה חברתו של עקביה, אבל מעולם לא סיפר להם את המראה הקשה של נפילת המ"פ.
החבר'ה מגדוד 74 במוצב 111. מימין: המט"ק דני טירולר, הטען משה קהלני, הנהגים מאיר בן ריטן ויעקב הרשקוביץ והטען איציק רפשטיין
קהלני: "עד היום אני שואל שאלות. במפגש אחרון של החבר'ה שאלתי את יוסי גבריאלי האלחוטן של המח"ט, מה הסיפור של קצין הקשר החטיבתי, חנן שוורץ, שסירב לעלות לטנק המח"ט, וכמוהו הקמ"ן צוריך, שגם הוא נקרא לעלות לטנק ואמר למח"ט – אני לא עולה, אני לא טנקיסט. ואחר-כך הם עוד קיבלו צל"שים. ואנחנו מדברים על זה – איך קציני מטה כמוהם וכמו בן משה, שהיה שליש החטיבה, קיבלו צל"שים, אבל לוחמים רבים בשטח שהגיע להם לא קיבלו. אלה השיחות בינינו. באחד האירועים לא מזמן פגשתי את פרופ' אסא כשר ושאלתי אותו, איך יכול להיות שמחלקים צל"שים לקציני מטה ושוכחים לוחמים. ולא שעיני צרה בקציני מטה, אבל אני לא יודע מי בדק את הסיפור שלהם. אצלנו יש לוחמים לא מעטים, שנשארו בלי מפקדים שימליצו עליהם. המ"פ נהרג, המג"ד היה בגזרה הצפונית עם חטיבה 7 ולא היה איתנו, ומי ידבר ומי ישאל?".
אם היה אפשר, למי היית נותן צל"ש?
"לציון שרעבי למשל, הנהג של מזרחי. אני לא יודע איך הוא הצליח להוציא מהטנק את צבי מנסבך, שהיה בחור שמן, וציון היה שדוף, רזון. אבל כנראה במלחמה אתה מקבל כוחות, והוא הצליח להוציא אותו מהצריח ולהביא אותו מאחורי הטנק ואז להסתתר מאחורי תלולית, ירו עליהם והוא ניסה לעשות לו החייאה. הוא לא הצליח, וצבי מת לו בידיים. אני חושב שמגיע לו צל"ש על כל זה".
———————————————————————————————————————————————–
נעמוש / הרמה הסורית ורמת הגולן 
צמרמורת.
אהבתיאהבתי
גיבורים עם ישראל חייב לכם המון
אהבתיLiked by 1 person
מכמיר לראות את הטנקים האדומים במפה מתקדמים וחוצים, לא משאירים לנו שום סיכוי.
אהבתיאהבתי
מזעזע. תנחומים למשפחה.
אהבתיאהבתי
בהתייחס לתרשים המשוער של קרב פלוגת עקביה :
מצפון למוצב 111 היה שמואל אסקרוב ,
סמג"ד 53 של חטיבה 188, עם מחלקה נוספת מגדוד 53.
אהבתיאהבתי
הייתי ב679 ממזרח לנפח ביום ראשון בצהריים
גם אצלנו היו לא מעט מראות זוועה
וסופנו שנפגענו ונמלטנו בבושת פנים
אהבתיאהבתי
בהצדעה לאורי מיכאל עקביה ולחבריו המ'פים והמ'מים של חטיבה 188 גדודי53 74 שנהרגו ביממה הראשונה למלחמה כולל המח'ט הסמח'ט וכל שדרת הפיקוד. הספר על בלימה עשה איתם כבוד אחרון אבל לא מספיק.
אהבתיאהבתי
מישהו לא עשה עבודת מטה הולמת או אפילו לא הקדיש מחשבה מספקת לפריסת הכוחות בקו המגע. כתוצאה מכך חלוקת כוחות השריון לא הייתה מאוזנת בין הגזרות. לא רק שחטיבה 7 המוגברת קיבלה את הגזרה הצפונית ולא העבירה את גדוד העתודה דרומה, אלא שבבוקר יום א נשלחה חטיבה 679 תחילה לקוניטרה ורק בהמשך תוקנה התקלה כאשר ראש הכח הסורי כבר חצה את ציר נפח- קוניטרה באזור דלווה ואוטוטו היה תוקף את כוחות 7 מהעורף. רק גבורתם של הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים בשדה כמו אוריאל עקביה ז"ל וחבריו הצילה את עם ישראל.
אהבתיאהבתי
אורי עקביה – איש יקר יהי זכרו ברוך
אהבתיאהבתי
עקביה ושות' נקודת אור במחדל הנורא של יום כיפורים73.
אהבתיאהבתי
אני לא יודע אם הצלחתי להעביר אליכם הקוראים את חוויות הקרב בשעות הראשונות של הלחימה את התחושות הקשות את הדבר המדהים שפחד לא היה בשלב זה של שעות הלחימה הראשונות פשוט פעלנו אוטומטית אני טוען והתותחן יורה וכך ללא הפסקה מי שיורה ראשון מצליח לשרוד ופגענו בהם והשמדנו אך אט אט אתה מבין שאתה בעמדה נחותה כי הם מצליחים לעלות בהמוניהם בציר הדרומי מכיוון עמדת האו"ם עשרות רבות של טנקים סורים ואנו רק ארבעה טנקים . (מי שמכיר מהקוראים) על ציר כודנה לעבר דרום מזרח פתחת חושניה . ומעת שאורי נפגע ישירות ונהרג בו במקום המשכנו להילחם המשכנו ללא מפקד בצריח גופתו לצידי בעמדת טען קשר וכך המשכנו עשינו ככל יכולתנו לנסות ולעצור את הסורים פגז ראשון בתובה השביתה אותנו מהיכולת להיות יעילים ולייצר אש וכשניתנה הפקודה לנהג " סע מהר לאחור" הגיעה מכת המוות הנוספת והטנק חטף במזקו"ם (בזחל) וכעת ללא יכולת לנוע .
הצריח אפוף עשן אבק מחניק ואנו קופצים וממהרים להסתתר תוך כדי ריצה לעבר מה שנראה כיוון חושניה שם נמצאים כך חשבנו חברינו החולייה הטכנית.
חזרתי שוב לגזרה לאחר שעות של המתנה במחנה ירדן כדי לעלות על טנק "שארגנו" לנו כשבצריח קצין כמפקד טנק מילואים.
פעם בהפקת כתבה ששודרה בערוץ 13 על הקרב ברמפות מוצב 111 נשאלתי על ידי הכתב ,אלי לוי (כיום דובר משטרת ישראל) האם ייתכן מצב בו עלולים או עשויים אנו לחוות מצב דומה כמו מלחמת יום הכיפורים ראשית אני מקווה שלא אך אני מאוד פסימי ולא סומך על המנהיגות הפוליטית כמו אז כך היום ,שנית יש לקרוא את דו"ח השופט אגרנט שחלקה מוטה ועשה הנחות לפוליטיקאים והחמיר את אחריות ותפקוד מפקדים במלחמה ,משפט שצוטט מתוך הדו"ח ושהתפרסם כמובן בעת ההיא: " בגלל אגו של מפקדים נעשו עוולות וטעויות שגרמו לאובדן חיי חיילים רבים ללא הצדקה מבצעית" ואני מפנה אתכם רק כדוגמה להחלטה של מפקד חטיבה 7 במלחמה יאנוש בן גל שהיה אמור להעביר יחידה שלמה ,גדוד טנקים לתגבור חטיבה 188 בגזרה הדרומית ולצערי זה לא קרה למרות פקודת אלוף פיקוד הצפון ויישומה בשטח על ידי קצין אגם פיקוד אל"מ שמחוני בשלב מסויים קיבלנו את גדוד 82 פחות סד"כ וגם לזמן קצוב משום שיאנוש נתן פקודה למג"ד 82 לחבור חזרה לחטיבה .ואנו יודעים מה הייתה התוצאה נותרנו עם מספר טנקים מעטים בגזרה ארוכה מ-111 בצפון ועד 116 בדרום ,והסורים שטפו אותנו ולא היה מי שיעצור אותם בגזרה . עד לכל מרים של ניסים ונפלאות כמו יחידה של גולני עם תול"ר עצרו דהירה של הסורים מלרדת למעבורות הירדן. ועוד ועוד …
אהבתיאהבתי
קהלני אין לך מה להתנצל אתה והחברים שלך נתתם עבודה של גיבורים נגד כל הסיכוים והצלתם את רמת הגולן מהאבדון. ברוכים תהיו ויהיה זכר מפקדכם אורי נצור וברוך לנצח.
אהבתיאהבתי
לעניין "לא סומך על המנהיגות, אז ועכשיו": אחרי הכל, אנחנו, בני האדם והאזרחים, רוצים גם לחיות, לא רק להתבצר במוצבים ובונקרים בהמתנה למתקפה. לכן מנהיגות חייבת לעשות פשרות. אפשר מצד אחד לקנות עוד 2,000 טנקים ו-100 מטוסים, להקים עוד 5-4 אוגדות ו-4-3 טייסות, להאריך את השירות סדיר ל-5 שנים ולחייב כל גבר ב-45 ימי מילואים בשנה עד גיל 54 (היינו בסרט כזה עד הסכם השלום עם מצרים). מהצד הקיצוני השני – אפשר לפרק כמעט הכל, להשאיר את מג"ב לשמור בשטחים ולומר "אין סיכוי למלחמה גדולה", בואו נצמצם את התקציב לזה ונחייה טוב יותר. מישהו בצמרת חייב לעשות הערכת מצב וניתוח נתונים וסיכונים ולהחליט באיזה קו מעמידים את התקציב והכוח והכוננות. ככה היה ב-1973, ככה גם עכשיו. מ-1973 זה עובד לא רע, למרות הקיטורים של הדור הצעיר, שלא ידע מהם ימים קשים באמת ומתמוטט מכל בלון שעף מעזה. אבל אין שום ביטחון שהמצב הזה יימשך גם מחר.
אהבתיאהבתי
אם כבר מתעמקים בעניני 188 וחושנייה, כדאי להרחיב בעניין רצח 17 חיילי החוליה הטכנית של אחד מגדודי החטיבה, שנפלו בשבי הסורי, נכפתו והוצאו להורג באזור חושנייה.
אהבתיאהבתי