העיניים של החרמונית

אשר סדן, ע' קמ"ן חטמ"ר 820, התמקם עם פתיחת מלחמת יום כיפור בהר חרמונית * מגובה 300 מטר הוא צפה בקרב ההבקעה הסורי, העביר דיווחים מסודרים, ובעקבותיהם בין היתר ניתנה הפקודה לחטיבה 7 לנוע צפונה * בהמשך לא זכו דיווחיו להתייחסות, וחטיבה 7 החמיצה הזדמנות לקבל מודיעין איכותי בזמן אמת * ראיון עם העיניים של החרמונית, האיש שיאנוש בן גל לא רצה לדבר איתו, שקמ"ן 7 כעס עליו ומג"ד 77 קהלני סונט בו בכל פעם שהם נפגשים

הר החרמונית, צילום מאתר עז 77

אשר סדן הוא מהסיפורים העלומים של מלחמת יום כיפור, שכמותם יש לא מעט. הוא היה ע' קמ"ן של החטיבה המרחבית, שהציב את עצמו פיזית על פסגת החרמונית, כשעתיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. הדיווחים שלו על הנעשה בגזרת עמק הבכא היו בין היתר הטריגר שגרם לפיקוד צפון לשלוח את חטיבה 7 לצפון רמת הגולן. כך לפחות על פי הספר "הסורים על הגדרות", שערך וכתב ד"ר דני אשר.

הדיווחים הרבים של סגן אשר סדן לא כל כך באים לביטוי בתמלול רשת הקשר של חטיבה 820, שהתפרסמו כאן באוקטובר 2022 [ראו כאן], אלא שלדבריו היומן אינו שלם ולא מושלם, ולא נראה לו שהוא נכתב בזמן אמת. "האמת, אגיד לך", הוא אומר, "40 שנה לא עסקתי בנושא. לא שזה לא עיניין אותי, זה חפר אותי כל הזמן, אבל היו כל מיני סיבות".

הוא נולד ב-1950, בשישי באוקטובר, כבן יחיד. בשנותיו הראשונות גדל בתל-אביב ולאחר מכן כילד חוץ בקיבוצים נחשולים וגבעת השלושה, ובפנימייה החקלאית בנחלת יהודה בראשון לציון. הוא רצה להתגייס לצנחנים, אבל אמו סירבה לחתום לו. הוא שירת שלוש שנים בסדיר במשטרה צבאית, עבר קורס קצינים ובין היתר היה מפקד תחנת מ"צ בנצרת. גורלו הצבאי השתנה אחרי שתפס את קמ"ן פיקוד צפון על מהירות. הקמ"ן הציע לו בעד ביטול הדו"ח לעבור קורס קמ"נים ולשרת בקבע. סדן קיבל את ההצעה. הדו"ח בוטל והמודיעין קיבל אותו בין שורותיו.

תפקידו הראשון אחרי סיום הקורס, במרץ-אפריל 1972, היה ע' קמ"ן חטיבה 820, שהיתה האחראית על הביטחון השוטף בגבול סוריה מהר דב והחרמון בצפון ועד הירמוך/צמח בדרום. הוא קיבל ניסיון בשטח בימי קרב ותקריות – תצפיות על פעילויות סוריות, עזרה בבניית רמפות, הנחת מוקשים ופעילות עם ההנדסה של החטיבה המרחבית.

בשבועות שלפני מלחמת יום כיפור, היה אשר סדן חלק מהאיסוף הפיקודי בראשותו של קמ"ן הפיקוד חגי מן. הפעילות כללה מעקב אחרי התנועות הסוריות, שהלכו ותכפו, כפי שהוא מספר: "ליליות כימים הייתי בעיקר בתל פארס, ספרנו כלי רכב ולאן הם נכנסים, ראינו אותם עם אורות חתול, וידענו לומר שהסורים מעבים את הקו במהלך כל ספטמבר 1973, אבל אף אחד לא דיבר על מלחמה".

לקראת ראש השנה התקיימה בפצ"ן הערכת מצב, שנערכה במחנה נפח. "הגיעו כל האוס אנד הוס – שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומח"טים. חבורה גדולה של אנשים. הם היו בלשכת המח"ט שלנו [אל"מ צורי שגיא] והפיקוד הציג הערכת מצב. אני לא ידעתי בדיוק מה קורה שם, בדיעבד אני יודע שאחת ההחלטות המשמעותיות היתה להעלות את חטיבה 7 לגולן. לקראת סוף האירוע קיבלתי טלפון מהלשכה להביא מפה גדולה של האיזור, אחר-כך טלפון שני להביא מפה של חצי מיליון. ואז נעשיתי סקרן, לקחתי את המפה הכנסתי אותה בעצמי ללשכה ונשארתי שם לשמוע על מה מדברים. ואז ראיתי את דיין מדבר על צירים שמובילים לכוויית ולעיראק, כדי להביא משם נפט, והבנתי שאנחנו לא סתם חזקים, אנחנו עוד יותר חזקים ממה שחשבתי. שתבין, במלחמת ששת הימים הייתי בשביעית. אני דור שגדל על הנעליים בסיני. כולם בורחים, כולם פחדנים. זו היתה האווירה. התחושה שאנחנו הג'בארים והם האפסים ליוותה אותי מאוד בכל תקופת היותי ע' קמ"ן".

זמן קצר לפני מלחמת 1973, נכנס לחטיבה קמ"ן חדש, משה טמלר. בעקבות כך, מספר סדן, בזכות הוותק שלו והכרת הגזרה הוא קיבל מטמלר חופש פעולה והפך ליותר דומיננטי.

1973, אשר סדן וחברתו קמי [כיום אשתו]

הגיע יום שישי ה-5 באוקטובר 1973. לכבוד יום הולדתו שחל למחרת ביום כיפור, ביקש סדן מטמלר לצאת לחופשת סוף שבוע. טמלר ביקש את אישור המח"ט, שביקש את אישור קמ"ן הפיקוד. האישורים ניתנו וסדן יצא הביתה לתל-אביב להיפגש עם חברתו. "היה לי אוטו של חבר שהיה בחו"ל, פיג'ו 404, שהיה אז רכב פצצה. שלחו אותי הביתה בתנאי שאהיה ליד הטלפון. יצאתי בבוקר מנפח ואיך שהגעתי הביתה כבר הגיע הטלפון שאחזור, ובצהריים חזרתי לנפח".

ביום שבת פיקוד צפון ויחידותיו נערכו ליום קרב. סדן: "למעשה, נכנסנו למלחמה בלי שאף אחד דיבר על מלחמה. היינו בתוך בועה. היו אצלנו כמה מש"קי מודיעין וכולנו היינו בקיאים מאוד בגזרה. זה היה לחם חוקנו. הכרנו את הגזרה ואת האויב בצורה הכי אינטימית. ואז הוחלט שנפרוס את שלושת המש"קים הכי טובים שלנו בכמה מקומות. אחד בחרמון, זה היה ראובן, שאחר כך היה אחד הראשונים שהצליח לברוח משם. הוא הכיר את המוצב ואת הגזרה, לקח איתו כמה אנשים והם יצאו מהמוצב. שמתי מישהו באביטל, את השלישי בתל פארס, שאלתי את עצמי איפה הייתי רוצה להיות ביום קרב, והחלטתי שאני עולה לחרמונית".

לשאלה למה לשם, הוא מסביר שרצה מקום שאין בו מלחמה ושיש בו פחות ארטילריה. "הייתי בתל פארס בימי קרב, יורים עליך כמו משוגעים. גם על אביטל יורים ככה וגם על החרמון, אבל בחרמונית אף אחד לא מתייחס אליך, כי באופן יחסי ההר לא ממש צמוד לגבול, אלא נמצא קילומטר או שניים מערבה. וממנו יש תצפית מעולה".

חרמונית – אשתו של הר החרמון [צילום ד"ר אבישי טייכר Pikiwiki]

הר חרמונית נמצא כקילומטר ממזרח לקיבוץ אל רום, בין הר ורדה מצפון לבין הר בר-און מדרום. גובה החרמונית הוא 1,211 מטר מעל פני הים, הוא גבוה בכ-300 מטר מעל סביבתו וצופה אל עמק הבכא שממזרח, שם נערך אחד מקרבות הבלימה הגדולים במלחמת יום כיפור. בערבית מכונה ההר תל א-שייח'ה, שנגזר משמו של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי המסורת הדרוזית, החרמונית היא אשתו של החרמון.

בשעה 12:00 הגיע סדן לחרמונית בקומנדקר עם נהג ומשקפת 120 על 20. כאן מצא ארבעה חיילי גולני מגדוד 13, שני אנשי מילואים שהפיקוד שלח, וקצין ומש"ק ארטילריה של החטיבה, דגן ויעקובוביץ'. סך הכל עשרה איש. למעשה, סדן היה הקצין הבכיר והפך למפקד המקום. הוא הציב את המשקפת, יצר קשר עם החטיבה בנפח, הודיע שהוא בחרמונית, וכך נכנס לתחילת המלחמה.

מספר סדן: "התחלתי לדווח בצורה מסודרת, כי ראיתי משהו שלא הריח טוב. ועדיין הקונספט היה יום קרב – ארטילריה יותר מהרגיל, תנועות יותר מהרגיל, תנועות טנקים קטנות. הייתי כל כך בקיא בגזרה, שידעתי איפה יש פלוגת טנקים, את העשן שיוצא מאחורי הסוללות שלהם, וידעתי לדווח שיש הרבה פעילות מעבר לרגיל. אחד הדברים שידענו להגיד, על פי הורדת רשתות מהתותחים, כמה זמן ייקח עד שיירו ועל פי איזה סוללות לאן הם יירו. למשל, אם אני רואה בתל פארס סוללה איקס מורידה רשתות, ידענו שהיא הולכת לירות על נפח. ובחרמונית אמרתי שהם מורידים רשתות מסוללות והולכים לירות ארטילריה. כמה דקות לפני שהחלה הארטילריה, אני רואה ארבעה מטוסים סורים בגובה נמוך, ממש מלחכים את הקרקע. הם הגיעו ממזרח למערב, באוכף שמדרום לחרמונית, הם היו ממש מתחתיי וראיתי את הקסדות הלבנות של הטייסים. הכל היה מהיר ולא הספקתי לזהות איזה מטוסים, רק ידעתי שהם סורים בוודאות, לא הספקתי אפילו לדווח והחלה עלינו ארטילריה".

סדן התרכז בנעשה 4-3 קילומטר ממזרח לו. "אחד הדברים הראשונים שראיתי, זה טנקים נוסעים לכיוון שלנו, ואני בצורה מודיעינית, קמ"נית, מדווח מה אני רואה. אני מדווח איזו יחידה אני רואה, כי אנחנו בקיאים בסימנים הטקטיים ובסימנים החטיבתיים, ואני רואה את כל תהליך ההבקעה הסורי בטווח של קילומטר או שניים במשקפת, ואני מדווח. פה יש פלוגה ופה יש 'נכרי' ופה טג"ש ופה הנדסה. ארבע פלוגות, וכל פלוגה זה כוח פורץ מכשול. אחר-כך אני מתחיל לראות טנקים שלנו מגיבים. מדרום מזרח לי, ב-107, איפה שהיה יאיר נפשי [מג"ד 74] ומצפון-מזרח ב-105 איפה שהיה המ"פ לנדאו. אתה רואה אותם יורים ופוגעים, וגם נפגעים, אתה רואה מלחמה. הדיווח שלי היה כזה שאני לא דיווחתי – פה טנק, שם טנק. לא רק דיווחתי מה אני רואה, אלא גם נתתי הערכת מודיעין".

הר החרמונית, נקודת צפייה מעולה לגזרת קונייטרה-עמק הבכא, צילום לויין מגובה 7.5 ק"מ

מהבחינה הזו סדן היה ייחודי בדיווחים שלו. הוא היה המקום היחיד שנתן תמונה מלאה של חטיבה תוקפת עם ארטילריה והנדסה. בדיעבד, החרמונית היה המקום היחיד לאורך גזרת גבול סוריה כולה, שממנו אפשר היה להבין שכאן מתפתחת ההתקפה העיקרית. לדברי סדן, מתל פארס ומאביטל כמעט שלא דיווחו בגלל ההפגזות החזקות, והדיווחים שהגיעו בעיקר ממוצבי הקו סיפרו על טנקים בודדים שתוקפים אותם. תצפית החרמונית סיפרה על התקפה חטיבתית. לאור הדיווחים הללו, הוחלט בפיקוד צפון לשלוח לשם את חטיבה 7 כשעתיים אחרי תחילת המלחמה.

בספר "הסורים על הגדרות" נכתב: "נראה כי ההפעלה המוקדמת של חטיבה 7, שהיתה כוח הטנקים המרוכז היחיד ברמת הגולן, לעבר מרחב קונייטרה, בטרם אותרו מאמצי האויב, נבעה מהנחיית האלוף ומהערכתו של קצין האג"מ, כי גזרה זו היא המסוכנת ביותר. הדיווחים המדויקים של אשר סדן, עוזר קמ"ן חטמ"ר 820 מתצפית חרמונית, לעומת היעדר דיווחים מהפיתחה הדרומית, יצרו את תמונת המצב שבה הסתמן המאמץ בפיתחת קונייטרה".

ואכן, לקראת חשיכה החלו להגיע טנקים של צה"ל לאיזור החרמונית ופתחו בירי. סדן אינו יודע עד היום מי הם היו. סדן: "צורי שגיא, שהיה מח"ט 820 ועזב את התפקיד יום לפני תחילת המלחמה, הגיע לנפח אחר-הצהריים כדי לעזור, והוא אמר לא מזמן – ע' הקמ"ן היה הסיבה שעשינו את זה [שליחת חטיבה 7 לגזרה הצפונית]. הוא גם אמר את זה וגם כתב. אורי שמחוני [קצין אג"מ פיקוד צפון] לקח על עצמו את ההחלטה להעביר את חטיבה 7 לגזרה הצפונית. בדיעבד, כשמסתכלים על כל המלחמה, אם חטיבה 7 לא היתה מגיעה לצפון, הסורים בוודאות היו מגיעים לעמק החולה. כי מי היה שם עד אז? היה את יאיר נפשי, שעם כל הכבוד לו הוא ישב בבוסטר, וטנקים סורים הגיעו למרגלות החרמונית עוד לפני החושך".

תא"ל במיל' ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי ומחבר הספר "הסורים על הגדרות", מחזק את סדן, ואומר לנו: "הפיקוד בהערכת המצב שלו דיבר על זה שהמאמץ העיקרי יגיע מהצפון. העיניים של התצפיתן בחרמון לא היו, גם בגזרה הדרומית לא היו, כי תל פארס הופגז מאוד והתצפיתן שישב שם הכניס ראש ולא דיווח, כך שלמעשה תצפית מסודרת של החטמ"ר היתה רק בחרמונית. אשר דיווח מה שהוא ראה, ומבחינת פרופורציות לרמת הפיקוד הגיעו דיווחים מהגזרה הצפונית בלבד, שהסתדרו עם הערכת הפיקוד לפני המלחמה לפיה המאמץ העיקרי יהיה בצפון. וכל זה כי אשר סדן היה המדווח היחיד".

גם אל"מ צבי ברזני, המח"ט החדש של 820, ציין את עבודתו של סדן. בעדותו בפני אוספי החומרים לוועדת אגרנט אמר: "המוצבים המשיכו עד יום ד' לדווח, ועוזר קצין המודיעין בתל שייחה – הדיווח היה מצוין ואיפשר לנו להעביר כוחות. אלמלא זה לא ניתן היה להחזיק מעמד. הערכת המוצבים, אפילו בלילה, היתה מדויקת להפליא וזה היה מכריע".

צלצלנו בנושא הזה לצורי שגיא, מח"ט 820 שהתחלף יום לפני שפרצה המלחמה, ומונה למח"ט בגבול לבנון, אבל ביום שבת הגיע לחמ"ל בנפח כדי לעזור לקראת יום הקרב. שגיא זוכר היטב את הקצין מהחרמונית: "עוזר הקמ"ן דיווח שהוא רואה הרבה מאוד כלי רכב, אני לא זוכר כמה, גם הוא לא ידע כמה, כי כל השטח היה מלא אבק. ואלוף הפיקוד נתן את הפיקוד על רמת הגולן למח"ט 188 בן-שהם, ובן-שהם ניהל את העסק כי יש לו טנקים. אומר לי בן-שהם – קיבלתי הודעה זו וזו מהחרמונית, אבל יאנוש אומר שהוא לא מקבל פקודות ממח"טים, מה עושים? יצאתי מהחפ"ק וחשבתי אולי לתפוס מישהו מהפיקוד שייתן פקודה, ובדיוק בא מולי למזלי אורי שמחוני. אמרתי לאורי שיאנוש לא רוצה לקבל פקודות מאף אחד, אבל אתה בתור קצין אג"מ פיקודי רשאי לתת פקודות. שמחוני נתן לו פקודה וככה חטיבה 7 הגיעה לעמק הבכא, הכל בזכות התצפית של עוזר הקמ"ן האמיץ שישב על החרמונית ולא ברח משם, ואני מוריד בפניו את הכובע שאין לי".

הדיווחים המהימנים מהחרמונית יכלו לשרת היטב את חטיבה 7, שאך זה הוטלה למערכה, אלא שלא כך קרה, וכאן הכשל הגדול. לשאלה איפה היה קמ"ן חטיבה 7, אומר סדן: "הקמ"ן של 7, אילן סהר, אחד הדברים הראשונים שעשה כשהוא פגש אותי בפעם הראשונה אחרי המלחמה, זה לרדת עליי: איזה פושע אני שלא דיווחתי להם דבר. אבל אני לא ידעתי שהוא שם, לא ידעתי שחטיבה 7 הגיעה לשם. אף אחד לא בא אליי, אף אחד לא יצר קשר, אני לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד. והוא בסוף המלחמה ירד עליי, ולאורך שנים סיפר עליי המון אגדות. לא שהוא לא נתן לי קרדיט, הוא פשוט לא לקח על עצמו שום אחריות. רק לפני חצי שנה, באירוע של עמותת יום כיפור, כשנפגשנו, הוא פעם ראשונה לקח אחריות ואמר לי – אשר, בגלל שלא עליתי לחרמונית לא ישנתי כל חיי בלילות. הוא התנצל".

ד"ר דני אשר מוסיף: "העניין עם חטיבה 7, זה סיפור של אם דוחפים מודיעין או מושכים מודיעין. אם אני קמ"ן 7 אני בודק איזה תצפיות יש במרחב שלי, בודק עם האוגדה ועם החמ"ל בנפח, ומגלה שיש בנאדם שיושב בחרמונית, מקבל את התדר שלו ומדבר איתו. אבל זה לא קרה, וזה דבר שקורה בכל מלחמה, תחת לחץ. אבל את טמלר [קמ"ן 820] הוא הכיר והיה יכול לברר איתו".

בסיור ברמת הגולן שערך סהר בסוף שנת 2022 מטעם מדרשת הגולן, הוא סיפר למטיילים כי המודיעין שלו הסתמך על דיווחים של המג"ד יאיר נפשי ועוד כמה תצפיות בשטח, והוסיף: "לא היה שום גורם מודיעיני לרשותי. לרוע המזל, ע' קמ"ן של חטיבה 820 התמקם בחרמונית וראה את הכל, אבל הוא דיווח לקמ"ן שלו, שהסתתר מאחורה באיזה מקום, ולא לי, שהייתי לרגליו".

אוקטובר 1973, ע' קמ"ן 820 אשר סדן במפח"ט בנפח

איפה התמקמה מיפקדת חטיבה 7?

סדן: "הם היו מאחורי הר בר-און, הם לא היו בקו חזית. הם היו מאחור, ולא השפיעו על הקרב אפילו לא באגורה. בכלום. כמות המידע שהיתה לי על הגזרה לכל אורך הקרב יכלה לעזור להם בצורה פנומנלית".

והם לא הקשיבו לרשת של 820?

סדן: "כנראה שלא, מה גם שרשת החטמ"ר לא עבדה מיום ראשון בצהריים כי הם נטשו את נפח. ואני דיווחתי כל מה שאני רואה, עם תאורה ובלי תאורה, ולקראת לילה אני רואה כניסה סורית, ואז הם נעצרו. יש דו"ח שמישהו מהנדסה תיחקר אותי אחרי המלחמה, דו"ח שנמצא במחשכים והוציאה מחלקת היסטוריה. אני שרטטתי שם עם תמונות והסברים פנומנליים".

כמו מה?

סדן: "אתן לך דוגמה שהשתמשו בה, כי זה הציג את ההבקעה הסורית ברמה הכי טקטית שיכולה להיות. שבוע שבועיים לפני המלחמה הונחו מוקשי נ"ט חדשים בעורף סוללת תעלת הנ.ט [בחזית תעלת הנ"ט המוקשים הונחו שנים קודם]. המוקשים הונחו בהחלטות מקומיות של קצין הנדסה חטיבתי. הסורים שתירגלו את חציית המכשול לא ידעו על המוקשים החדשים. כלומר, הטנק מפוצץ המוקשים הסורי נכנס עד תעלת הנ"ט, ניקה את המסלול ממוקשים וחזר ברוורס, ואז נכנס טנק הגישור שגישר על התעלה, וכש'הנוכרי' ירד מעבר לתעלת הנ"ט, מכבשי הפיצוץ התהפכו והטנק עלה על המוקשים החדשים שהונחו לאחרונה, ואז נכנסים חיילי הנדסה, אתה מזהה אותם לפי הדגלים שלהם, הולכים בראש ופותחים נתיב. ותחשוב, אני עם משקפת 120 רואה את הצעקות שלהם, את הפיות שלהם נפתחים. הם ניסו בשלושה-ארבעה מקומות לפרוץ, ובמקום אחד הם הצליחו וכולם התנקזו לשם.

"אני רואה משאיות תחמושת מתפוצצות ורואה מלחמה שלמה, מלאה, קילומטר ממני, שאני מדווח ברחל בתך הקטנה על הכל. ככה היה עד הערב. המשיכה קצת ארטילריה, וטנקים סורים, בין עשרה ל-12, הצליחו להגיע קרוב מאוד למרגלות החרמונית, ואז היתה רגיעה. ובין התאורות הסוריות לבין התאורות שלנו, ובין טנקים בוערים, אתה רואה עוד טנקים סורים מתקדמים, ואני מדווח על זה בצורה מסודרת. אתה רואה אותם עוברים לידי ושומע רעשים אחרים, שלא ידעתי שזה טרקטורים. הם עבדו מתחתיי ועשו שם אוטסטרדה".

דברים נוספים שסדן ראה מחרמונית ונכתבו בדו"ח שלו: חיילים סורים הגיעו עם סולמות עץ למעבר תעלות הנ"ט, אבל לא השתמשו בהם; במספר מקרים תקפו מטוסים סורים את כוחותיהם; מטוס סוחוי הופל באש ממוצב 105; חיילים סורים רבים נראו חובשים מסכות גז גם בעת הסתערות; בעת הארת השטח על-ידי כוחות צה"ל הסורים כמעט שלא ירו; חוליות ציידי טנקים מנו חמישה חיילים בכל חוליה עם שני אר.פי.ג'י כל אחד. באחד המקרים התקרבה חוליה לטנק צה"ל, אבל במרחק 500 מטר הבחין בהם הטנק וירה לעברם. חייל סורי אחד נפגע, וארבעת האחרים השליכו את המטולים שלהם ונמלטו תוך השארת הפצוע בשטח.

ברשת הקשר של חטמ"ר 820 שהתמלול שלה התפרסם כאן מופיעים מספר דיווחים מאשר סדן בחרמונית. יום ראשון 7.10 שעה 05:47 – "ממזרח לשייחה [החרמונית] יש בשטח 2 פלוגות שריון סוריות מרחוק". בשעה 05:53 הודעה מסדן לקמ"ן טמלר: "ממזרח לשייחה יש בשטח 24 טנקים של סוריה, מגיעים מרחוק עוד". בשעה 11:58 מדווח סדן לחגי קצין האג"מ של 820: "בגזרת תל שייחה 105-107 בריחה המונית של טנקים, משאיות ואנשים, טנקים שלנו מזנבים בהם". ב-8.10 שעה 22:40 – "שומע מצפון רעשי טנקים". ב-22:50 – "כל הקטע בין 105 לאילת 36 מלא נפילות שלהם, דרומית יותר; מזרחה ומערבה נקי מארטילריה". בשעה 23:05 – "יש חדירה של רכב רך וטנקים מנקודות ארטילריה 499 497 מערבה". ב-9.10 שעה 03:50 דיווחים מקרב הבלימה של חטיבה 7. "תל שייחה מזהה על המערכת בין 105 ל-107 סאגרים (טילים), טווח משוער 3 ק"מ". בשעה 05:35 – "באיזור איילת נבלמים, נדלקים אחד אחד". בשעה 05:52 – "יש נסיגה המונית באיזור איילת". ובשעה 06:00 – "מאיזור 105 עד 107 רואים בריחה המונית של טנקים ודחפור עשן".

ביומן המבצעים של חטיבה 820 לא מופיעים הדיווחים של סדן מהשעות הראשונות של המלחמה, שגרמו להחלטת פיקוד צפון לשלוח את חטיבה 7 לצפון הרמה ולפצל את האחריות על הגזרות בין צפון [חטיבה 7] לדרום [חטיבה 188]. אפשר להסביר זאת בעובדה שסדן העביר את דיווחיו בטלפון נל"ן [נקודה לנקודה] ממוצב החרמונית. הטלפון היה מחובר לחמ"ל בנפח, והיה חלק מסוללה של טלפוני נל"ן, שמש"ק מודיעין או מש"ק מבצעים היו אמורים לקלוט, לרשום ולהעביר הלאה.

לדברי סדן, בחלק מהזמן אף אחד לא ענה לו, וכשענו לא תמיד הוא ידע מי מדבר איתו. "אבל הודעות משמעותיות שהעברתי, אני יודע שהתייחסו, וההודעה הכי משמעותית שלי, בסביבות השעה 16:00 ביום שבת, שהגיעה לעיניים הנכונות בצורה מסודרת, סיכמה את המצב בגזרת החרמונית בכך שחטיבה סורית תוקפת, והשפיעה כעבור כחצי שעה על ההחלטה לשלוח את גדוד 77 של קהלני לחרמונית".

הוא מספר שבסביבות השעה 20:00 או מאוחר יותר, צלצל הטלפון. על הקו – רפול, מפקד האוגדה. "הוא אמר לי – אני מבין שאתה הקצין בחרמונית, מה אתה רואה? התחלתי להסביר לו, והוא אומר לי – מצב כוחותינו קשה? חשוב לי לדעת מה קורה. אני עוד זוכר את המילים שלו – 'מצב כחותינו קשה'. אמרתי לו שלדעתי הסורים נסוגים. הוא שאל אותי – לפי מה אתה יודע? עניתי לו – אני רואה משאיות תחמושת מלאות שמסתובבות אחורה. יש שתי ורסיות של נסיעת רוורס במלחמה: האחת, שאתה נוסע קדימה ואחורנית קדימה ואחורנית, עם הפנים חזרה, ויש שנוסעים כמו משוגעים אחורה ברוורס. ואני רואה משאיות תחמושת נסוגות. צריך להבין, טנק סורי הוא טנק קטן, שיש לו מעט תחמושת, בניגוד לכוחותינו שמילוי הפגזים נמצא יותר מאחור. בדוקטרינה הסובייטית ואצל הסורים, משאיות התחמושת נמצאות קרוב יחסית לטנקים, ואתה רואה אותן מגיעות, וכשהן מתחילות לברוח אתה מבין שהסורים בורחים. בדיעבד בדיעבד הסתבר לי, שזה היה רגע מאוד קריטי בחטיבה 7 של קהלני. איך הוא הגדיר את זה פעם? היינו על הקשקש לפני שאנחנו עוזבים את העמדות שלנו".

טנקים סורים תוקפים [מתוך "שעת נעילה, כאן 11"]

"אני חוזר ללילה. ארטילריה נופלת כמעט כל הזמן, אבל הסורים נסוגים ויורדת אווירה של שקט. יש תחושה של פאוזה, ואנחנו שומעים כל הזמן את הטרקטורים עובדים, עוד לא ידענו שאלה טרקטורים. ואז באיזשהו שלב אני מנסה להתקשר בטלפון, אבל אין עם מי לדבר, אני לא מצליח לדווח, והייתי נורא מתוסכל כי אני רואה דברים.

"עברנו אירוע קשה, ובערב אמרתי – בוא נאכל משהו. מישהו הביא לנו ארגז של עגבניות ומלפפונים, שם בכניסה למוצב ונעלם. וממנו הגיעה השמועה הראשונה שכבשו את החרמון. ואיך כבשו אותו? עם גז. אני נורא נלחצתי, ממש ממש נלחצתי, כי אין לנו מסכות, אין כלום. אם שמים עלינו גז, אנחנו נמוגים. אמרתי לחיילים לסתום את פתחי האוורור עם עיתונים, לפחות משהו שיסתום. היינו מאוד בלחץ עד לקראת אור, ולא הצלחתי כמעט לישון. תזכור שלא היה לי ניסיון בפיקוד, ועוד במלחמה, והכי גרוע שאין לך עם מי לדבר. אף אחד לא ענה ואף אחד לא ניסה ליצור איתי קשר. לא מהפיקוד ולא משום מקום. מגיע יום שני בבוקר, מתחילה המלחמה מחדש. אתה רואה חטיבת טנקים תוקפת, יש על זה תיאור בתחקיר שלי, ואז אתה רואה את המלחמה. אתה רואה סוללות טק"א מתקרבות, אתה רואה מטוסים שלנו נופלים, אתה רואה טייס צונח, אתה רוצה לדווח איפה הוא צונח ואין לך עם מי לדבר. מתסכל מאוד".

לא ניסית לשנות תדרים?

סדן: "לא ידעתי מי נמצא שם. עברתי רשתות, אני שומע מלחמה, אבל מה ששמעתי לא היה רלוונטי. אתה רואה טנק שלנו יושב למטה, רואה חוליה של בזוקאים עושים לעברו איגוף, אתה רוצה להגיד להם שייזהרו, אתה מנסה וצועק, פתאום אתה רואה שהם מפנים קנה ויורים בהם. יכול להיות שזה בגלל הדיווח שלי ויכול להיות שהם ראו בעצמם. רמי סווט [קצין בחטיבה 7] אמר שבאיזשהו שלב הם עלו כמה טנקים לחרמונית, ואחד הדברים שהוא שמע זה אותי צורח, מנסה לדווח ולא מצליח.

"ביום ראשון בבוקר, אחרי לילה מסויט, אתה לא יודע מה קורה ברמת הגולן כולה. אתה רואה חטיבת טנקים תוקפת, אתה רואה מלחמה שכל הפרטים נמצאים אצלך. אתה רואה טייסים נופלים, שגם זה טראומה, אתה רואה היערכויות של סוללות SAM-6, אתה רוצה להגיד – הנה הם פה. אתה רוצה לעשות משהו דרך הארטילריה, בלתי אפשרי היה. היתה בוקה ומבולקה. כל היום ניסינו לדווח ולא הצלחנו. הטנקיסטים שהגיעו לחרמונית לא התייחסו אלינו. באיזשהו שלב היו להם כמה פצועים והם שמו אותם אצלנו בבונקר. אני כעסתי. בדיעבד אני יודע שזה היה אבירם ברקאי. שמו אותו בכניסה לבונקר וכעסתי עליו – מה שמים לי פה עכשיו פצוע? אני לא יכול לצאת מהבונקר. היתה הפסקת אש קטנה ויצאנו לקחת קצת אוויר. אני זוכר שדרכתי לאבירם על המותן, והוא זוכר איזה פסיכי שכמעט דרך עליו".

הטנקים של צה"ל שעלו לחרמונית ירו על הטנקים הסורים שמתחת, אבל כדי להנמיך כלפי מטה, הם היו צריכים להתקדם לקצה ההר, ואז החלו לחטוף אש מדויקת. "ברגע שהתחילו להגיע אלינו טנקים שלנו", מספר סדן, "הסורים פוצצו אותנו והארטילריה עלתה בכמויות מטורפות. הגיע הלילה, ועוד פעם קרב. למעשה, יום ראשון ויום שני אלה ימים של תסכול מטורף. אתה רואה המון דברים ואין למי לדווח".

הר חרמונית בצילום כשני ק"מ מדרום

הוא מספר שעל אף העשן הרב, האבק והאובך, ניתן לראות את התמונה הרחבה: "מי שיושב בעמדה מכוסה עשן יודע לברור דברים מתוך האור והחושך, ולזהות פרטים קופצים. מטווח של 15 קילומטר אתה רואה תנועה ואבק, מזהה טנקים, מזהה קנה של טנק, ולפי המהירות של הכלי אתה מקבל עוד פרט. הטנקים מתקרבים ואתה כבר יודע לזהות מי הם. הכל זה עניין של מיומנות".

אירוע משמעותי שעברו סדן והחיילים שבחרמונית היה ביום שני אחר-הצהריים: "ראיתי גדוד חי"ר סורי חוצה בטור את תעלת הנ"ט עם נשק קל ואר.פי.ג'י, מתפרס, מתחיל להתקדם ועולה לכיוון שלנו. אין לנו הרבה מה לעשות. הוצאנו החוצה 0.3 עם סרט והתחלנו לירות עליהם, אבל זה לא היה יעיל. המזל שלנו היה שהם לא הצליחו לטפס, כי המדרון היה פריך. הם נסוגו והלכו צפונה. בדיעבד, הם באו לכבוש את החרמונית לקראת ה-9 לחודש. המזל הגדול שלנו היה שהם נתקלו בגדוד 13, אם אני לא טועה, שישב בבוקעתה".

הלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר עבר גם הוא בשקט יחסי. "פתאום לפנות בוקר אני מקבל טלפון, 'המשיח הקטן', זה היה הקמ"ן שלי טמלר והוא שואל אותי – אתה חי? יופי, מה קורה? התחלנו קצת לדבר, הוא לא אמר לי שהם עזבו את נפח יום קודם, סיפר קצת סיפורים עליו, ואמר שאם יהיה משהו שאעדכן אותו. הגיע לפנות שחר, ואחת הבעיות בתצפיות האלה עם שחר זה השמש בעיניים. אבל אנחנו היינו מקצוענים וידענו להסתכל גם ככה. אני ראיתי ממש באור ראשון, לפני שהשמש זורחת, ענני אבק בטווחים של עשרה קילומטר, אני מזהה שאלה טנקים וידעתי שהולכת להיות התקפה גדולה. מיד דיווחתי והתחלתי לתת אינפורמציה ככל שהתקרבו. בהתחלה ראיתי שזה טי-62, אחר כך ראיתי שזה דביזיה 3. זה לווה בירי פסיכי עלינו, משהו שלא היה עד אז. פי 10. מטורף. ואז אתה רואה התקפה סורית, עם טי-62 ועם הנגמ"שים החדשים. הכרתי את הסימנים הטקטיים שלהם, אתה רואה איפה המח"ט ואיפה הקשר, אתה רואה תמונה של חטיבה מוגדלת. אפילו זיהיתי שם את כוח אסד".

כאן בערך נגמר פרק א' של החרמונית. הסורים הציבו שניים-שלושה טנקים, שהחלו לירות בכינון ישיר אל המוצב. "קיבלנו פגיעה, עפתי, המשקפת נפלה, והבנתי שאם אני נשאר כאן אנחנו לא נהיה יותר. זה בונקר שאין לך איפה להיות, אין תעלות, ואני מתקשר עם טמלר ואומר לו – אנחנו לא יכולים להיות פה יותר. הוא אומר לי – תעזוב את המקום, תשמור על עצמך. היינו עשרה חבר'ה עם נון-נון מפונצ'ר ובלי מים ברדיאטור, אבל זו מלחמה – ונהג, עלה וסע. אני עולה מקדימה וכולם דחוסים מאחורה, וירדנו מהחרמונית ביום שלישי בתשע וחצי בבוקר. אני כבר ראיתי שזה סוף הקרב, כי ראיתי כוח טנקים שלנו מגיע. שנים חשבתי שזה היה הכוח של יוסי בן חנן, אבל רק אחרי 50 שנה התברר לי שאלה היו הטנקים של יאיר נפשי, שעלו על הבוסטר וירו על הסורים מהאגף. את זה ראיתי בוודאות".

צילום – טנק סורי על הגדרות של נפח

בדרכו לנפח עצר הקומנדקר בצומת וואסט, שם ירדו חיילי גולני, שעליהם אומר סדן שהם תפקדו לא טוב לאורך כל האירוע, כולל אחד שישב מכונס בעצמו כל הזמן. הוא מספר על בלגן גדול בוואסט, כולל מיראז' שרדף אחרי מיג ובתוך כך השליך את הבידונים שלו שנפלו במרחק קצר מהם. הם המשיכו לנפח, שם ירדו כולם ונעלמו לאשר מהעיניים. "נכנסתי לנפח וקיבלתי שוק. הדבר הראשון שראיתי זה טנק סורי עומד ליד הגדר, וצילמתי אותו. טי-55 ליד לשכת המח"ט, מצפון למחנה. היתה לי מצלמה פשוטה עם פילם צבעוני, וזו אחת התמונות היחידות שצילמתי במלחמה.

הסורים על הגדרות. טנק טי-55 סורי סמוך למחנה נפח [צולם ב-9.10.1973 ע"י אשר סדן]

"שמע, לא היתה לי שום מודעות היסטורית, והיו אנשים שצילמו שם בוידאו. אז צילמתי כמה תמונות לא באיכות טובה, כמה מהן נעלמו לי עם השנים, אבל הצילום של הטנק נשאר. אני רואה את נפח חצי הרוס, ויש לי כאן פז'ו 404 בונבוניירה. כשאני יצאתי מנפח אמרתי בטח יירו לכאן ארטילריה, איפה שומרים אוטו לא שלי? היתה רכבת של מגורי קצינים מבטון, והחדר שלי היה במקום שהיו עמודים מתחת, ולשם הכנסתי את האוטו. כשהגעתי חצי מהמבנה היה הרוס, אבל לחדר שלי ולאוטו לא קרה כלום".

סדן נכנס לחדר וישר נפל על המיטה ונרדם. למחרת בבוקר, יום רביעי ה-10 באוקטובר, העירו אותו ושלחו אותו להיפגש עם מפקד אוגדה 36 בקונייטרה. צה"ל רצה להיכנס לעיר, ובאוגדה לא היו בטוחים אם כל הכוחות הסורים יצאו מהעיר. סדן הוזמן על סמך היכרותו הטובה עם קונייטרה. "נסעתי עם ג'יפ, הגעתי, ראיתי את רפול על נגמ"ש. עליתי, נסענו קצת, הוא שאל מי אני, אמרתי – אני אשר ע' קמ"ן 820, אז הוא אמר – אתה הקצין מהחרמונית? אמרתי כן. הוא שם עליי יד, שהיתה חבושה זכר לעבודה שלו בנגרות. הסברתי לו איפה יש בונקרים ולאט לאט נכנסנו לעיר, הגיעו טנקים שלנו והתברר שאין סורים. חזרתי לנפח, ואז הקמ"ן טמלר אמר לי שהולכים לתקוף בגזרה הצפונית ומחר שאעלה שוב לחרמונית. הוא נתן את שמי לכוחות, אמר לי שהם יתקשרו איתי ואני אתן להם מודיעין.

פתאום מישהו שם לי יד על הכתף, אני מסתובב ורואה את משה דיין  

"ב-11 לחודש בסביבות שמונה בבוקר עליתי לחרמונית. ראיתי את תחילת ההתקפה של כוחותינו מחטיבות 7 ו-188, שתקפו מצפון לתל דהור. אחר כך אוגדה 210 נכנסו בחאן ארנבה. אני רואה אותם דופקים ראש בקיר ומדווח – יש פה ופה טנקים, אבל כיסחו לכוחותינו את הצורה. כשהם נכנסו בריצה על הציר כמעט לא קרה כלום, אבל אחרי שנכנסו פנימה הסורים חיכו להם עם נ"ט, וממרחק של שלושה קילומטרים עם משקפת של 120 על 20 אתה רואה את הנצנוץ של הסאגר, אתה מדווח ולא קורה כלום, לא הקשיבו לי ורצו קדימה. לא היתה שום תרבות של העברת מידע מודיעיני לכוחות. למה? מלחמת ששת הימים: רצים – יהיה בסדר, מישהו כבר יברח".

באותם רגעים התרחש אירוע שצרוב היטב בזכרונו. "תוך כדי זה שאני יושב על המשקפת, פתאום מישהו שם לי יד על הכתף ולא אומר כלום. אני מסתובב ורואה את משה דיין. תחשוב על הסיטואציה. הוא היה גיבור, והוא מבחינתי חצי אל. הוא שואל אותי – מה שמך, ומתיישב ליד המשקפת. נעמדתי לצידו, הוא התחיל לשאול שאלות על הגזרה ומה קורה. אמר לי – אני רואה שם בורחים, מי אלה – חיילים או אזרחים? אמרתי אלה חיילים. הוא אמר – אבל הם בלי נשק. אמרתי – הם כנראה זרקו את הנשק. הוא שאל איזה טנקים יש לסורים בגזרה, האם זה טי-62, אמרתי יש גם טי-62 אבל הרוב זה טי-55, ואנחנו צוחקים בינינו.

11.10.1973 – שר הביטחון משה דיין משקיף ממוצב החרמונית שספג פגיעה יומיים קודם. לצידו משמאל אשר סדן עם פה מחייך ושעון על היד [צילום: הטלוויזיה הישראלית]

"ואז פתאום מגיע מהחזית של הבונקר מוטי קירשנבאום הידוע, דחף מיקרופון – 'שלום שר הביטחון, אני קירשנבאום מהטלוויזיה הישראלית, אפשר לדבר איתך?'. דיין אמר בסדר, ואז אמר את האמירה המפורסמת – שהמרחק בין דמשק לארץ ישראל הוא אותו מרחק בין ארץ ישראל לדמשק. הוא היה שם לבד, בלי בעלי דרגות איתו ורואים אותי בצילום של הטלויזיה, את השעון והחיוך שלי מבעד לברזלים של הבטון שחטף פגיעת פגז יומיים קודם".

איך התרשמת ממצב רוחו?

סדן: "מה שהבנתי ממנו, הוא לא אמר את זה במפורש, שזו פעם ראשונה במלחמה שיש לכוחותינו סוג של הצלחה, והוא באמת שמח כזה. הרגשת שיש התרוממות רוח".

סדן נותר על החרמונית עוד מספר שעות, ואחרי שכוחות צה"ל השלימו את פריצתם למובלעת ירד וחזר לנפח. כאן קיבל משימה חדשה: לנסוע למחרת לקרית שמונה, לחבור לקבוצת משאיות ולהכניס אותן לשטח הסורי, והכל תחת מעטה סודיות. סדן הגיע בג'יפ אל נקודת המפגש. היו שם מספר משאיות עם ארגז מכוסה בהובלת סגן אלוף בלונדיני.

סדן: "הוא אמר לי שהוא צריך להגיע לשטח הסורי, כמה שיותר מזרחה במובלעת. הובלתי אותם מזרחה אל שטחי הלג'ה, שטחים בזלתיים שיש בהם שטחים מעובדים. זה היה יום שישי ה-12 לחודש, כוחותינו נלחמו במזרעת בית ג'אן ובתל שמס, ואני באמצע באיזשהו מקום. הנסיעה היתה בלילה, הכרתי כל כך טוב את השטח והגזרה וידיעתי איפה יש צירים נקיים, ללא מכשולים. בסוף הם נעמדו ונפרסו, ואני סקרן סקרן, הולך ומציץ ורואה טילים במשאיות. אלה היו טילי 'עברי' [רקטה 240 מ"מ]. המפקד שלהם אמר לי – אתה יכול ללכת לישון, אם נצטרך נעיר אותך. נרדמתי, ולקראת אור התברר ששר הביטחון לא אישר להם לירות. תחקרתי קצת את הסא"ל והוא סיפר לי שהכוננה היתה לירות על דמשק במידה והם יירו על תל אביב. אבל היות וחיל האוויר תקף באיזור דמשק, החליטו לא לירות את הטילים. טילי 'עברי' מבחינת טווח לא הגיעו לדמשק, אבל לפני המלחמה העלו את הטילים האלה לחרמון, והכוונה היתה שמהחרמון יאיימו על דמשק, כי מפאתי החרמון ניתן היה להגיע לדמשק. אלוהים שמר עלינו, ומשום מה הורידו את הטילים ביום שישי לפני פרוץ המלחמה ושמו אותם בקרית שמונה. אחרת הסורים היו לוקחים אותם. ובבוקר העירו אותי – תיקח אותנו חזרה, והסיטואציה נגמרה".

סדן: כל מה שקרה מבחינת המודיעין של חטיבה 7 זה כישלון מוחלט, הם לא השקיפו בכלל על הקרב  

במהלך השבועות הבאים היה אשר סדן עסוק בפעילות סביב המובלעת. ב-1976 מונה לקמ"ן חטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני. "הוא ראיין אותי לקראת כניסתי לתפקיד, ושאל איפה הייתי במלחמה. אמרתי לו – בקרב הבלימה שלך אני הייתי בחרמונית. הוא חשב שאני מתבדח, הסתכל עליי, תפס את הראש ושאל – אז למה לא דיווחת לי? ועד היום, כל פעם שקהלני רואה אותי, הוא אומר – אשר, למה לא דיווחת לי? היית צריך לדווח לי. הוא קצת התחרפן לשמוע מה אני ראיתי מהחרמונית".

למה התחרפן?

"כי יכולתי מאוד לעזור לו ולכל החטיבה בכל המודיעין שראיתי. אבל מה לעשות, לא תמיד דברים מסתנכרנים אחד עם השני".

מי שלקח קשה יותר את ההחמצה היה יאנוש בן גל, שהיה מח"ט 7 במלחמת יום כיפור. "פעם חזרתי מטיסה לסין, ישבתי במחלקת ביזנס והתיישב על ידי יאנוש. הוא הכיר אותי טוב, והוא לא דיבר איתי מילה בחיים. הוא לא זיהה אותי כשהחליט להתיישב על ידי, ואז אמרתי לו – שלום יאנוש. הוא הסתכל עליי רגע, זיהה אותי, סגר עיניים ונרדם. הוא לא רצה לדבר איתי".

למה?

"כי הוא הבין שאני נקודת חולשה בכל הסיפור שלו".

מה זאת אומרת?

"כי לא יכול להיות שיש ניהול קרב כזה גדול וכזה מאסיבי, והם לא צופים על השטח. יש עמדת תצפית מדהימה למעלה שרואה את הקרב, שיכולה להשפיע על הקרב, ושום דבר לא קורה".

שיבוא בטענות לקמ"ן שלו.

"אני לא הוא, אני – אני. אבל כל מה שקרה מבחינת המודיעין של חטיבה 7 זה כישלון מוחלט. אני חושב שהם [מיפקדת החטיבה] לא השקיפו בכלל על הקרב. הם לא ידעו בכלל מה באמת קורה. יאיר נפשי [מג"ד 74] מספר את הסיפור. האויב מגיע, נתקלו – גיבורים. אבל לא צריך להיות גיבורים אם יודעים את המודיעין".

אבל נפשי דיווח לחטיבה 7 מהבוסטר.

"נפשי נמצא באופן יחסי נמוך, הוא ראה חלקית ונלחם. הוא נתן מלחמה אדירה, הוא גיבור גדול, אבל היה מוגבל מבחינת תצפית. בעוד שאני בחרמונית ראיתי הכל לטווחים של עשרה עד 15 קילומטר. תחשוב שאני רואה כל מה שזז, כל מה שיורה".

סדן לא יודע לומר לאן הגיעו הדיווחים שלו, מי השתמש בהם ומדוע החטיבה שלו, 820, לא העבירה את המידע לחטיבה 7. "צורי שגיא [מח"ט 820 שהתחלף יום לפני המלחמה] השפיע על ההחלטות של אורי שמחוני, קצין האג"מ, לשלוח את חטיבה 7 לצפון. איך שמחוני אמר לי? הוא קיבל גיבוי מצורי והבין שצורי צודק במה שהוא אומר, וצורי חשב ככה על סמך הדיווחים שלי מהחרמונית. הבעיה היא ש-188 נכנסה לגזרה שהיא פי שניים יותר גדולה מהיכולת שלה להגן, כאשר כל הלוחמים שלה בחזית מחכים ליום קרב. לא היה להם שום סיכוי בעולם לעצור את הסורים. ובכל זאת, המלחמה ש-188 עשו גרמה לסורים לא להצליח, כי הם בזבזו את כל הלילה על המלחמה הזו. הם היו אמורים להיות בבוקר על מורדת הירדן, והם לא הצליחו להגיע בזמן בגלל 188, לא בגלל אף אחד אחר. כנ"ל בצפון. 7 מעורבת בגזרת החרמונית, איפה שהיא הגיעה, ולמה היא הגיעה לשם? צורי אומר שזה בגלל מה שדיווחתי, גם דני אשר אמר את זה, גם חנן שוורץ [קצין הקשר של 188] אמר את זה, אבל בסדר, לא ביקשתי צל"שים".

למעלה מ-30 שנה שסדן לא סיפר ולא דיבר. "לא היו לי כוחות נפש לדבר, כי הרגשתי שיש לי קוף על הגב. אילן סהר, קמ"ן חטיבה 7, שם לי על הגב קוף אדיר, שאמר שנכשלתי. היית במלחמה, והיית צריך לעשות ככה וככה, ועשית חלק מהדברים ופישלת. אבל תשמע, אני עליתי בסולם הדרגות, והייתי קמ"ן חטיבה 7 וקמ"ן אוגדה 36 וקמ"ן פיקוד צפון, ואני ידעתי לדבר על המלחמה, אבל לא דיברתי על הסיטואציה האמיתית העמוקה".

תא"ל במיל' אשר סדן

בחוכמה שאחרי מעשה, מה היית צריך לעשות שלא עשית?

"סהר טוען שאולי דרך הארטילריה יכולתי להגיע להגיע לחטיבה 7".

ובאמת, הקש"א שהיה איתך, או הקת"ק, מה הוא עשה?

"חלק גדול מהזמן הוא לא עשה כלום, כי לא היתה לו ארטילריה. הוא היה סג"מ, שהיה מקושר למפח"ט, אבל המפח"ט התפרק והכל היה מקרי ומזדמן. בלילה הראשון עוד היתה תגובה שלנו, כי ירו תאורה, ורק ביום שלישי כשהגיעו כוחות ארטילריה, אריה מזרחי [מס"ח 7] החל להפעיל וחיפש עבודה מול דגן [קצין הארטילריה שהיה על החרמונית], ומשום מה זה לא זרם. אני אומר על עצמי, במצפון שלי אני השתוללתי כדי להגיע למישהו, כי עם הטלפון לא היה עם מי להגיע, ודיברנו וניסיתי, אבל תזכור שאנחנו נמצאים בתוך מלחמה, וגם כשעונים לך אתה לא יודע מי זה. לפעמים אנשים מפחדים להזדהות, זו סיטואציה מטורפת. יכול להיות שיכולתי לדבר עם הטנקים שעלו אליי, אבל הם לא התייחסו אליי. הייתי אוויר. וכל החבילה הגדולה הזו שמה עליי ארגז על הגב, ומה שכן עשיתי אחר-כך לכל אורך השירות, זה ללמד לקחים של המלחמה. על המודיעין הקרבי והתקשורת לכוחותינו.

"אספר לך אנקדוטה: הסורים ירו עם תותח 180 מ"מ, ואחד הפגזים נפל על הכביש הצפוני שעולה לראש פינה. בור לא עמוק, אבל פרפר של ארטירליה. כשהייתי ראש ענף מחקר סוריה במודיעין פיקוד צפון בשנים 1982-3 הייתי לוקח לשם את הקצינים שלי להראות להם – זה סורים עשו. אנשים לא האמינו. זה היה חלק מהרצון שלי להסביר שלא לזלזל באויב. הייתי חלק מכל מערך האיסוף הקרבי שנוצר, תוך כדי שנוסה במלחמת לבנון הראשונה, ופרח וגדל. והייתי גם מפקד מו"ס, מפקד מערך וסיור, וקמ"ן גייס, וגרמתי לכך שבכל התרגילים תמיד כל נושא המודיעין הקרבי יקבל עדיפות ואיך להעביר מידע, הכל על בסיס הלקחים ממלחמת יום כיפור. היום זה שונה כי יש דיגיטל, אבל עדיין זה לא פשוט לדחוף מידע לאנשים שנמצאים בלחץ ולא תמיד מבינים שזה חשוב להם. אבל בשנים האחרונות הצבא הצליחו לגרום שמפקדים מבינים שבלי מודיעין לא נכנסים פנימה. זה לקח המון שנים, אבל בסוף חילחל".

העברת חטיבה 7 לגזרה הצפונית של רמת הגולן, בעיקר על סמך דיווחיו של סדן, חרצה את גורלה של חטיבה 188, שנותרה עם כוח טנקים קטן יותר כשהיא פרוסה על שטח גדול יותר. על כך אומר סדן: "הם לא כועסים עליי, אבל מרגישים שחלק ממה שקרה להם טמון במה שאני עשיתי. זאת האמת. כי גורלם נגזר באיזושהי נקודה. הבעיה היא שבמשך הרבה שנים לא ידעו לתת להם את הכבוד הראוי, אבל זה כבר עניין אחר. אני כיום ישן טוב בלילה, וזה מה שחשוב".

——————————————————————————————————————————————————-