קמ"ן חטיבה 7, אילן סהר

ראיון עם אילן סהר, קמ"ן חטיבה 7 במלחמת יום כיפור * את עזרתו למח"ט יאנוש בן גל הוא רואה בעיקר בתחום המבצעי ולא המודיעיני * לדבריו, יאנוש הוציא אותו מנגמ"ש המודיעין ובהמשך מנע ממנו להציב תצפית על החרמונית * "עניין החרמונית מציק לי עד היום. אני מתייסר על זה לכל אורך הדרך" * בהזדמנות זו הוא מתפייס עם ע' קמ"ן 820, אשר סדן, שצפה מהחרמונית על תנועות הסורים בעמק הבכא, אבל איש מחטיבה 7 לא ידע על כך * מאחורי הקלעים של חפ"ק יאנוש

יום שלישי 9.10.1973 זמן קצר אחרי שחטיבה 7 סיימה בהצלחה את קרבות הבלימה מול הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן. מימין: קמ"ן 7 אילן סהר, האוגדונר רפול [בכובע בוקרים] והמח"ט יאנוש בן גל [צילום: דובר צה"ל / ארכיון צה"ל ומשהב"ט]

אילן סהר היה במלחמת יום כיפור אחד משניים-שלושה האנשים, שהיו הכי קרובים ליאנוש בן גל, מח"ט 7, בקרבות הבלימה וההבקעה לסוריה. סהר עמד בנגמ"ש הפיקוד לצידו של יאנוש, לחש על אוזנו, המח"ט סמך עליו, וחטיבה 7 הקיזה את ליטרת הדם שלה במאמץ הבלימה וההבקעה, ונצרבה בתודעה הלאומית כחטיבה מס' 1 בקרבות רמת הגולן 1973. על ההילה שקיבלה, או שלקחה לעצמה, בצדק או לא, אפשר להתווכח ולעשות דוקטורט.

אנחנו עם סיפורו של סהר, קמ"ן חטיבה 7 בדרגת רס"ן בימי המלחמה באוקטובר 1973, כדי לשמוע את גרסתו על מאחורי הקלעים של פיקוד החטיבה. סהר נולד ב-1945 במושב גת רימון, התגייס ב-1962 ושירת בנ"מ, בחיל התותחנים של אז. אחרי שעבר קורס קצינים, קלט הנ"מ תותחים חדשים שדרשו מהמפקדים לדעת אלקטרוניקה ולשלוט במתמטיקה. סהר החליט שזה לא בשבילו ומצא את עצמו בחיל המודיעין.

אילן סהר לפני מלחמת יו"כ

ב-1971 התמנה לעוזר קמ"ן אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל שמואל גורודיש, היה שותף לתוכנית ההגנה החדשה על רמת הגולן [תוכנית סלע], ולדבריו הכיר כל אבן בגולן ואת הצבא הסורי בגבול ישראל. בתחילת 1972, כשהיה כבר נשוי לטובי ואבא לשניים, מונה לקמ"ן חטיבה 7, כפי שהוא מגדיר – "זה היה בין תפקידי המודיעין היוקרתיים ביותר".

בערב ראש השנה 1973 עלה גדוד 77 לרמת הגולן, בעקבות דרישת אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי [חקה], לתגבר את כוחות הקו אל מול ריכוזי השריון הסורי שהלכו והתעצמו. סהר התבקש באותם ימים על-ידי מח"ט 7, אל"מ יאנוש בן גל, לערוך לגדוד 77 סיורים בקו ולהכיר להם את הגזרה. "עשיתי את זה ברצון רב וביסודיות", מספר אילן סהר, "נסענו כל יום קצינים ברמת מ"פים ומ"מים וחרשנו את הקו הקדמי. זה נמשך לכל אורך השבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים".

ביום חמישי בלילה, ה-4 באוקטובר, נסע הביתה מרמת הגולן ביחד מג"ד 77 אביגדור קהלני. באותו ערב, הוא מספר, השתחררה מעט האווירה המתוחה בפיקוד צפון וניתן היה לאפשר לחלק מהחיילים לצאת לחופשה בערב יום כיפור. אלא שלמחרת בשעות הצהריים נסקה הכוננות לרמה הגבוהה ביותר וחטיבה 7 מיהרה למחנה שלה בשדה תימן, מתוך ידיעה שהיא יורדת לגזרה המצרית. סהר נסע לבאר שבע כדי לקחת צילומי אוויר מהחזית המצרית, ובתוך כך התבשר שהחטיבה עולה דווקא לרמת הגולן.

ביום שישי בלילה הוא התבקש על-ידי יאנוש להתלוות אליו לקבוצת פקודות בלשכת אלוף פיקוד צפון. חטיבה 7 כבר הגיעה ברובה לרמת הגולן, ויתר הכוחות היו צפויים להצטרף למחרת בשבת. באותו דיון היה ברור כי העימות מול הסורים הוא בלתי נמנע, אבל לא ממש צפויה מלחמה. בפיקוד נערכו ליום קרב מורחב, שבמהלכו ינסו הסורים לכבוש את אחד המוצבים ולירות ארטילריה מאסיבית. אפשרות נוספת: כיבוש שטח בעל משמעות פוליטית, כמו קונייטרה או פיתחת רפיד/תל פארס. בקבוצת הפקודות נקבע שחטיבה 7 תהיה עתודה פיקודית להתקפת נגד, לפי מילת הקוד "קברט".

בשבת בצהריים שלח יאנוש את המג"דים שלו לסיורים בקו, כדי להכיר את השטח ואת הצירים. חטיבה 7 כללה את גדוד 77 [בפיקודו של אביגדור קהלני], גדוד 71 [משולם רטס], גדוד 82 [חיים ברק] וגדוד חרמ"ש 75 [יוס אלדר].

בשעה 10:00 הגיעו יאנוש וקציניו לקבוצת פקודות בנפח, שם נאמר כי לקראת הערב צפוי עימות מול סוריה ומצרים. פיקוד חטיבה 7 נערך במחנה סער בעלייקה. קצין האג"מ חגי רגב והקמ"ן סהר הכינו את החומר לקבוצת פקודות. במהלך הדיון, בשעה 13:53, החלה המלחמה. "האדמה רעדה", מספר סהר, "מאות קני ארטילריה החלו לירות בקצב של 1 ל-4, ומטוסים תקפו. יאנוש נתן פקודה למג"דים לרוץ לגדודים, ולנו מטה החטיבה לרוץ לנגמ"שים. היינו מנוגמשים כבר שנתיים לפני המלחמה, הבעיה שבאותו רגע היו לנו רק שני נגמ"שים. היתר היו בטיפולים בסדנה ועוד לא הגיעו מבאר שבע. יאנוש עלה לנגמ"ש שלו 20א' ואני לנגמ"ש שלי 23א'. ואז מסתבר שעלו אצלי בחוסר סדר הסמח"ט, הדוקטור וכל מיני קצינים שלא היה להם שום קשר לנגמ"ש שלי. ע' קמ"ן שלי, מנחם לוי, בחור טוב מאוד ובקיא, עוד היה על ג'יפ בדרך מבאר שבע".

שני הנגמ"שים דהרו לנפח, יאנוש רצה לרדת לבונקר הפיקוד, אלא שהמדרגות היו גדושות בחיילים שתפסו בהן מחסה מההפגזה. יאנוש חזר לנגמ"ש, כדי לקבל פקודות ברשת הקשר. בשלב זה הוא הורה לסהר לעזוב את הנגמ"ש שלו ולהצטרף אליו. סהר מספר: "המשמעות היתה שברגע זה אני מנותק מרשת המודיעין החטיבתית שלי, וצריך לנסות לדלות מודיעין ממקורות אחרים. זה היה בלתי אפשרי, כי לא היו עוד מקורות מודיעיניים, ולא היה בעצם עם מי לדבר".

הוא עלה לנגמ"ש של יאנוש, מצויד במפה ובתיק הקמ"ן, תפס את מקומו לצד קצין האג"מ וקצין הקשר, וכולם סביב המח"ט. די צפוף, אבל ככה זה במלחמה. סהר: "בשלב הזה יאנוש פונה אליי – 'קמ"ן, מה אתה מציע לעשות?' הייתי קצין צעיר בן 28, הכרתי היטב את הרמה ואת הצבא הסורי, והבנתי מיד שלא מדובר באיזה ניסיון לכבוש מוצב, כי כמות הארטילריה המאסיבית מתקרבת למצב של מלחמה. עניתי ליאנוש אחרי שתי דקות, שאני מציע להורות לגדוד 77 לנוע לכיוון קונייטרה, שאנחנו נהיה בתוך השדרה הזו, לעלות לגבעתה הבוסטר [מצפון-מערב לקונייטרה] ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מה מתרחש בשטח. יאנוש הסתכל, חשב ואז הורה לקהלני להתארגן ולנוע לקונייטרה. קהלני עם גדוד 77 ישב בצומת הדרכים שמצפון מזרח לנפח, מה שנקרא אז צומת עגבניה. בשעה 15:15 עלינו על הבוסטר, כשהשטח מסביבנו עם הפגזה כבדה".

ממרומי הבוסטר הם ראו לחרדתם שדרות של טנקים סורים נעים מערבה לכיוונם, בשטח הפתוח של עמק הבכא אל תעלת הנ"ט. סהר: "אני מכיר היטב את השטח ואמרתי למח"ט שאני מציע לשלוח כוח לרמפה של עמק הבכא, שנקרא אז ציר טרזן-קזוארינה. יאנוש שלף מהשרוול החלטה והורה למג"ד יוס אלדר, מפקד גדוד החרמ"ש שלנו, לקחת פלוגה מגדוד 77 ולנוע לעמק הבכא, לתפוס את הרמפות כלפי מזרח. הוא אמר לו שאם מגיעים טנקים סורים לכיוונו, שיפתח באש בלי פקודה".

יום שלישי 9.10.1973 שעה 16:30, על גבעת הבוסטר. האוגדונר רפול בכובע בוקרים מפואר במפגש עם חפ"ק חטיבה 7. מימין [עם שפם]: מוקי בצר מסיירת מטכ"ל, שנשלח עם כוח שלו לעמק הבכא כנגד ציידי נ"ט סורים. צמוד לבצר ומוסתר בחלקו – רס"ן חגי רגב, קצין אג"מ של חטיבה 7; תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36; סרן שלום סטולרוב, קצין הקשר של חטיבה 7; הקמ"ן רס"ן אילן סהר והמח"ט אל"מ יאנוש בן גל. החייל משמאל למעלה היה טכנאי קשר

בשעתיים ראשונות של ערפל הקרב לא היה ברור מה מצב הקו. הסורים הסתערו בכמה מקומות לאורך הגבול ברמת הגולן, כשהגזרה הצפונית מועדת להיות עיקר המאמץ. בסביבות 15:30 חילק קצין אג"מ של פיקוד צפון, אורי שמחוני, את רמת הגולן לשניים: הגזרה הדרומית בפיקוד חטיבה 188 והחלק הצפוני באחריות חטיבה 7.

סהר: "במלחמה מתקבלות הרבה החלטות, ובסופו של דבר יש החלטה אחת או שתיים, שאפשר לציין כהחלטות קריטיות. ההחלטה של שמחוני לחלק את רמת הגולן לגזרת דרום וצפון בין 188 ל-7, היתה ההחלטה הכי חשובה שהתקבלה במלחמה. אומנם מבחינת יחסי כוחות זה לא היה מספיק טוב, אבל ההחלטה הזו מביאה לכך שאנחנו מדברים עכשיו".

במסגרת חלוקה מחדש של הגזרות והכוחות, נשלח גדוד 82 של חטיבה 7 להיות ת"פ 188, וגדוד 74 מחטיבה 188, בפיקודו של יאיר נפשי, עבר ת"פ 7. מגדוד 82 השמיט יאנוש את פלוגת "טייגר", כעתודה לכל משימה שתידרש. חטיבה 7 נערכה לקראת הבאות כשגדוד 77 התמקם בקונייטרה ובאיזור הבוסטר, גדוד 71 מצפון מזרח לחרמונית וגדוד 74 ממוצב 109 שמדרום לקונייטרה ומפוזר כלפי צפונה.

באותו זמן התרחש העימות המפורסם ברשת הקשר בין יאנוש לבן-שהם, מח"ט 188. בן-שהם, שמונה למפקד רמת הגולן בהיעדרו של אלוף הפיקוד שנסע לישיבה במטכ"ל בת"א, הורה לבן גל להעביר לרשותו גדוד אחד. בן גל סירב, ונדרשה התערבותו של אורי שמחוני שהורה לבן גל לבצע את המהלך.

על כך מספר סהר, שבאותו זמן היה לצידו של בן גל: "בוא נגיד שיאנוש לא ידע שבן-שהם בשלב זה הוא מפקד רמת הגולן. אחרי שכבר נערכנו בגזרת האחריות שלנו, לקחת ולהוציא מאיתנו כוחות? בשלב הזה לא כל כך ידענו את ההיערכות של גדוד 74, בפיקודו של נפשי, לא היינו בקיאים איפה הם נמצאים. אבל יאנוש קיבל פקודה והוא הלך לבצע אותה. לבן-שהם היתה הרגשה שיאנוש לא מבצע את הפקודות שלו, או הבקשות שלו, אז מהר מאוד הפקודות החלו לעבור דרך אורי שמחוני".

שאלה: לימים סיפר יאנוש שבעקבות התכך הזה הוא עבר לרשת קשר אחרת, כדי שלא יבלבלו לו את המוח. זכור לך?

סהר: "ממש לא היה כזה דבר. הרשת החטיבתית שלנו, מרגע שפתחנו אותה, היא רשת שאליה נכנסו בהמשך גם בן-שהם, גם שמחוני וגם רפול, וגם כל העולם ואשתו, כי זו רשת ששירתה אותנו והיתה רשת מבצעים חטיבתית. זו הרשת היחידה של יאנוש לשלוט בכוחות, אז איך הוא יכול לסגור אותה?".

באותן שעות קרס קו הגבול הדרומי, כשהסורים פרצו בעיקר מכודנה ודרומה, כשהם מותירים מאחוריהם את מוצבי החי"ר ורמפות הטנקים של צה"ל, ונעים לעומק הרמה. סהר מספר שלא היה להם ידוע על כך. בלילה שבין שבת לראשון עמדה חטיבה 7 בפרץ מול נסיונות ההבקעה המאסיביים של הסורים בעמק הבכא. לקראת חצות הלילה העריך סהר באוזני המח"ט כי כ-100 טנקים מחטיבה 88 מתקדמים לרמת הגולן, על-פי תוכנית המלחמה הסורית שנלקחה מהסובייטים: המאמץ הראשון הוא הדרג הדביזיוני הראשון – התקפה חטיבתית. המאמץ השני הוא הדרג הדביזיוני השני – חטיבת טנקים 78, והמאמץ השלישי בדרג המטכ"ל הדביזיות המשוריינות 1 ו-81 שהופעלו גם הן.

איזה מודיעין היה לך בשעות הערב?

סהר: "המודיעין שהיה לי זה שיש מלחמה, יורדת ארטילריה ומטוסים וכוחות סורים מנסים לחדור לעומק רמת הגולן. כך זה נראה מהמקום שבו הייתי. שתי חטיבות סוריות נערכות על הקו, אבל אני לא מקבל על זה שום מודיעין מאף אחד. הדיווחים העיקריים שמגיעים אליי הם דיווחי מפקדים שנמצאים במגע".

מה עשית כדי לקבל מודיעין?

"תראה, אוגדה 36 טרם התארגנה, הדבר היחיד שהיה לאוגדה 36 זה את רפול [מפקד האוגדה] שנמצא בנפח. אבל לא היו שום גורמי מודיעין שיכלו לסייע לו. דבר שני, גם לא היה לי קשר עם קמ"ן הפיקוד".

למה?

"כי רשת מודיעין פיקודית לא עבדה וכמובן שהייתי מנותק מהנגמ"ש שלי. לא היה עם מי לדבר".

בראיון שקיימנו כאן [בינואר 2023 – ראו כאן] עם אשר סדן, ע' קמ"ן חטמ"ר 820, התברר שהוא עלה להר חרמונית, צפה במשקפת 20 על 120 על איזור עמק הבכא ודיווח על המתרחש לחטמ"ר שלו. מסיבות לא ברורות דיווחיו לא הועברו לגורמים המתאימים, ובראשם חטיבה 7 שנלחמה לסתום את גזרת עמק הבכא. קמ"ן 7 אילן סהר כלל לא ידע על נוכחותו של ע' הקמ"ן על החרמונית, ובשל כך נמנע מהחטיבה שלו לקבל דיווחים כל כך חיוניים.

סהר: "רק בדיעבד, אחרי שנגמרה המלחמה, שמעתי שבחרמונית היה בחור בשם אשר סדן, שראה ודיווח ודיווח, אבל שום דיווח לא הגיע אליי. לא ממנו, לא מקמ"ן החטיבה המרחבית ולא מקמ"ן הפיקוד. אני לא יודע עד היום למי סדן דיווח ומה קלטו ממנו בחטמ"ר".

ניסית באותו זמן ליצור קשר עם קמ"ן חטיבה 820, משה טמלר?

"שום קשר לא יכולתי להשיג עם טמלר, ואני יכול להגיד לך שלא פעלה רשת מודיעין של 820. חוץ מזה, טמלר ואנשי המיפקדה שלו מהר מאוד עזבו את נפח ונעו לעבר גשר בנות יעקב [ביום ראשון לפנה"צ]. כך שאני לא ידעתי על קיומו בכלל של אשר סדן וכמובן לא קיבלתי את הדיווחים שלו, שהיו כל כך נחוצים לי. ושוב, אני בשלב הזה שאני מנותק מנגמ"ש המודיעין שלי לא היה באפשרותי לחפש רשתות אחרות. הייתי באותו זמן צמוד ליאנוש, לא היה באפשרותי להתעסק עם נושא המודיעין. פשוט מאוד".

מה אתה עושה בנגמ"ש בכל הזמן הזה?

"בשלבים הראשונים אני עוסק בהצעות ליאנוש איפה למקם את הכוחות. כל זה היה בשבת ובמוצ"ש, כשאני די מנותק מנושא המודיעין. רק ביום ראשון בבוקר יש לי שלושה מקורות מודיעיניים בשטח. אלה הם מפקדים שנמצאים במגע. יאיר נפשי יושב על הבוסטר ורואה כל מה שצריך לראות, והוא התצפיתן הטוב ביותר. והיות והיה לי קשר אישי איתו, הוא דיווח לי ברשת מבצעים חטיבתית על מה שמתרחש בעמק הבכא ולכיוון עמק הבכא. קהלני ישב בעמק הבכא והוא מדווח מה שהוא רואה, ומשולם רטס מצפון מזרח לחרמונית סוגר לי שם את הפינה. כלומר, דיווחי המודיעין שלי הם מכוחות שנמצאים במגע עם טנקים סורים, ובחלק מהמקרים אני מדבר איתם ושואל אותם, וכתוצאה מזה אני גם מבקש מאריה מזרחי, מפקד הסיוע החטיבתי, להפעיל ארטילריה לכל מיני נקודות שאני יודע ששם יש כוחות סורים".

סהר מספר כי בצמרת החטיבה היה חשש שבמהלך הלילה הסורים יחצו את הגבול, אבל בבוקר יאנוש למד מדיווחי הכוחות שלו שאף טנק אויב לא הצליח להבקיע.

על האווירה בנגמ"ש הפיקוד הוא מספר: "היתה אווירה מאוד טובה, אבל מתוחה. יאנוש ניהל את החטיבה בקור רוח. ברשת הקשר הוא לא ירד לרמה שמתחת למג"דים. הוא דיבר רק איתם, חוץ מאשר במקרה של פלוגת טייגר, שעשתה בלילה את המארב המפורסם. זו היתה הדרך שלו לשליטה ופיקוד על הכוחות, כשאנחנו קציני המטה – קצין הקשר, קצין האג"מ והקמ"ן עוזרים לו בהעברת פקודות עם הכוחות והמפקדים".

נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 7 במלחמת יום כיפור. מימין: מפקד הסיוע החטיבתי סא"ל אריה מזרחי, קמ"ן 7 אילן סהר, המח"ט יאנוש בן גל, קצין אג"מ 7 חגי רגב ומפקד הנגמ"ש מהפלס"ר החטיבתי ששמו אינו ידוע 

שעות הבוקר של יום ראשון, 7 באוקטובר 1973, אופיינו בהתכתשות חריפה של כוחות חטיבה 7 עם הסורים באיזור עמק הבכא. נגמ"ש הפיקוד של יאנוש התמקם רוב הזמן בארבעת ימי הבלימה מדרום להר בר-און.

סהר: "איפה שהיינו בבר-און היה קפל קרקע, שדרכו היה ניתן לצפות קדימה, אבל לא ראינו מכאן את עמק הבכא. מהמקום הזה אני רואה את השטח האחורי של עמדות עמק הבכא, אבל לא רואה מה קורה בחזית. במשך יום ראשון עלינו פעם אחת לרכס הבוסטר, ראינו משם איזשהם דברים פחות משמעותיים מהדיווחים שקיבלתי, בעיקר מיאיר נפשי".

לדבריו, במהלך ארבעת ימי הלחימה בבלימת הסורים, הנגמ"ש עזב את מקומו בבר-און ארבע פעמים – פעמיים הם עלו לתצפיות על הבוסטר ופעמיים על החרמונית. הפעם הראשונה, הוא מספר, שנגמ"ש החפ"ק עלה לחרמונית היתה ביום הראשון למלחמה בסביבות 19:00: "היינו בחרמונית כעשר דקות, כבר היה חושך וירדנו די מהר". מהשיחה איתו עולה שהם לא נכנסו לבונקר שבמרומי ההר ולא בדקו אם יש שם מישהו. באותו זמן כבר נמצא שם אשר סדן עם תשעה חיילים, אבל הם לא ראו את הנגמ"ש והנגמ"ש לא ראה אותם.

לדברי סהר, בבוקר למחרת שוב עלה נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 7 לחרמונית, הם עמדו מדרום לבונקר וצפו על עמק הבכא. גם במקרה זה, הוא אומר, הם היו על החרמונית כעשר דקות ואף לא ירדו מהנגמ"ש.

מהמצב שהוא מתאר עולה שנגמ"ש חפ"ק 7 עלה לחרמונית פעמיים, ובכל פעם היה מרוחק מטרים אחדים בלבד מהבונקר, שממנו השקיף באותו זמן קצין מודיעין עם משקפת 20 על 120 על עמק הבכא. אותו קצין, אשר סדן היה יכול לתת לקמ"ן 7, שצמא לכל פיסת מידע, מודיעין איכותי ושוטף. אלא שהמפגש לא קרה. בשפת הכדורגל היו קוראים לזה לבעוט החוצה מול שער ריק.

כשאנחנו מנסים לברר את הפיספוס המשווע, סהר משיב: "השאלות שלך על עניין התצפית מאוד קשות, אני לא חי איתן בשלום, אבל זה מה שהיה ונאלצתי להסתפק בדיווחי המג"דים מהחזיתות שלהם. אני בשלב זה ביקשתי מיאנוש להעלות את הפלס"ר שלנו לחרמונית, והוא מסרב לי. פעם ראשונה במלחמה שהוא סירב לי".

והנימוק?

סהר: "הוא חושש, והוא אמר לי את זה, שהחרמונית כל הזמן מופגזת, הצוות עלול להיפגע וגם לא היתה לנו משקפת 20 על 120. האמצעים האלה נשארו בבאר שבע. הסירוב שלו פגע בי קשה מאוד, כי המודיעין היחיד שיש לי, כמו שאמרתי לך, זה כוחות במגע משלוש זוויות. סך הכל קיבלתי מהם מודיעין טוב, אבל לצערי אני מסתפק בזה. אני מדי פעם מבקש לדבר עם קמ"ן הפיקוד ברשת המבצעים הפיקודית שהחלה לפעול, ואני לא מקבל ממנו מידע. יותר נכון, אני נותן לו את מה שאני יודע".

הר החרמונית כשני ק"מ מכיוון דרום

נפגעת אישית מיאנוש?

"מאוד, אבל זו מלחמה, אתה יכול להיעלב עד מחר".

מבחינת איסוף מודיעין, הר החרמונית בזכות גובהו הוא מקום מצוין לתצפיות ולאיסוף מידע בגזרת עמק הבכא שנמצאת ממש ממול. הוא עדיף על הבוסטר ובטח על פני מיקום זחל"ם החפ"ק באיזור צומת בר-און – כ-3 ק"מ צפונית מערבית מקונייטרה. את כל זה סהר יודע היטב.

מה חשבת במשך כל השנים על עניין החרמונית? מצד אחד יש עליו ע' קמ"ן שאינך יודע על קיומו, מצד שני בקשתך מהמח"ט לשלוח לשם תצפיתנים נדחית. עד כמה זה העסיק אותך אחרי המלחמה כמי שהיה קמ"ן חטיבה 7?

"זה משהו שמציק לי עד היום. אני מתייסר לכל אורך הדרך על זה שלא העליתי תצפית על החרמונית, כי היא היתה כל כך חיונית בשבילי, ויאנוש סירב לי. כעסתי על זה מאוד. גם 30 שנה אחרי המלחמה, בכל מיני הזדמנויות שנפגשתי איתו, אמרתי לו את זה לא פעם".

מה הוא השיב?

"הוא תירץ את זה תמיד שהיות והחרמונית היתה מופגזת".

אבל גם הבוסטר היה מופגז, בעצם כל מקום גבוה הופגז.

"אתה יכול להתווכח איתי עד מחר, אבל בעובדה זה מה שהיה. אני יכול להגיד היום הכל, וגם בעבר אמרתי, אבל לי זה לא עזר ולא היתה לי תצפית בחרמונית".

וזה מייסר אותך.

"נכון, ולא רק זה. אמרתי לו כמה פעמים – אז בוא נעלה על הר בנטל. והוא אמר לי – תסתכל אחורה ותראה כמה הבנטל הזה מופגז כל הזמן, אני [יאנוש] לא יכול לסכן את החפ"ק ולעלות לשם".

איזה מודיעין היית מקבל מהחרמונית, שהיה עוזר לחטיבה 7 בקרבות הבלימה?

"כשניתחתי את זה על בסיס התוצאות של קרב הבלימה, נוכחתי לדעת, וזה לא מה שידעתי קודם, שהדיווחים שקיבלתי מהכוחות שהיו במגע, כלומר מהמג"דים, די סיפקו אותי. אתן לך דוגמה: נתתי תשובה על חטיבת הטנקים 78 של דיוויזיה 8 בלילה, והתוצאות של תגבור הכוחות בעמק הבכא הוכיחו את עצמם. זה היה מודיעין שאני עשיתי. אני מדבר על זה לכל אורך הדרך, ואף אחד לא יכול להתכחש לדברים שאמרתי. יאנוש כשהחליט לא לשלוח את רטס לתגבור חטיבה 188, זה היה כתוצאה מהערכת המודיעין הזו. הדיווחים עם הכוחות שבמגע לכל אורך ארבעת הימים, עד יום שלישי, היו כאלה שמאוד מאוד עזרו לי, עובדה שגם את הפעלת הארטילריה על המעברים של תעלת הנ"ט ואחר-כך התוצאה הסופית, במיוחד ביום שלישי בבוקר, היו מאוד מאוד חשובים וטובים.

"עוד דבר: ההתקפה המכרעת של יום שלישי בבוקר החלה במסך אש מתגלגל של בערך 350 תותחים סורים, שיורים על עמק הבכא, על הרמפות ועל כל הסביבה. כמו ההפגזה שאיתה נפתחה המלחמה, אבל עכשיו זה רוכז לשטח יותר קטן, והכוחות שלנו נאלצו לסגת מהעמדות הקדמיות 400 ו-600 מטר, וכשהארטילריה נפסקה אנחנו מקבלים דיווח מנפשי ומקהלני על שדרות של 160 טנקים של חטיבה 81 וכל הכוחות ששרדו את דיוויזיה 7 שנערכו להתקפה מכרעת על עמק הבכא. אגב, היה לנו מזל גדול בכל המלחמה הזאת, שהסורים לא קראו נכון את תמונת הקרב. הם נצמדו רק לציר של עמק הבכא, ועשו את רוב המאמץ לכיוון הזה. אילו היו עושים משהו שונה, למשל להפנות כוחות גדולים לגזרה הדרומית שלנו באיזור מוצב 109, הם היו מצליחים ולנו לא היה מענה. זה היה פשוט מזל".

אם המודיעין שקיבלת מהמג"דים שבחזית סיפק אותך, כמו שאתה אומר, למה התייסרת בכל זאת על עניין החרמונית?

"משום שתבין, אם היה לי מישהו על החרמונית שמדווח לי באופן שוטף, הייתי יכול להגיד לעצמי שעשיתי מודיעין ממקור שלי, ממקור מצוין. אבל לא היה לי את זה ולכן אני מתייסר לכל אורך הדרך, אם כי קיבלתי דיווחים, שאולי היו קצת מאוחרים, אולי לא כל כך מדויקים, אבל זאת המציאות, ואני שבהמשך הייתי מפקד קורס קמ"נים לימדתי את החשיבות של תצפית כמקור איסוף של הקמ"ן בשטח, לא הצלחתי להגשים את זה כקמ"ן חטיבה 7 בשעת מלחמה".

קמ"ן עם כנפיים מקוצצות.

"אני רוצה להגיד לך שכל הקמ"נים באשר הם, היו כולם עם כנפיים קצוצות מבחינת המודיעין שהם קיבלו מהרמה הממונה".

יאנוש גם הוציא אותך מנגמ"ש המודיעין וניתק אותך מהאמצעים החיוניים שלך, זה פעם אחת. פעם שנייה מנע ממך לעלות לחרמונית. זו פגיעה קשה בעבודתו של קמ"ן.

"זה נכון".

משולש כחול – מיקום חפ"ק חטיבה 7 במהלך קרבות הבלימה בעמק הבכא

בראיון עם ע' קמ"ן 820 אשר סדן הוא אמר שבפגישות שלכם לאורך השנים, או בהרצאות שנתת, אמרת עליו שכאילו הוא עשה סוג של פשע. איזה פשע בדיוק?

"לפני כמה ימים נפגשתי עם אשר, בעקבות הראיון אצלך, הוא ציפה ממני כקמ"ן חטיבה 7, שהיתה בעיני כולם ה-חטיבה, שאגיד לו מילים יותר חמות ואתן לו הערכה טובה על מה שהוא עשה. כשאני אמרתי לו פעם שזה פשע, כי לא זכיתי לשום דיווח ממנו, אכן התכוונתי לזה, כי כששאלתי אנשים אחרי המלחמה למה לא דאגתם שהתצפית מהחרמונית תדווח לי, למי שהכי חשוב בעולם שיקבל את הדיווח, לאף אחד לא היתה תשובה. טמלר, שהיה קמ"ן 820, אם היה מעביר את הדיווחים האלה לחגי מן, קמ"ן הפיקוד, חגי היה יודע שצריך להעביר את הדיווחים האלה אליי. משום שמספר פעמים במהלך הימים האלה דיברתי אישית עם חגי מן, וניסיתי לבדוק אם יש לו איזושהי אינפורמציה בשבילי, ולא היתה לו".

לדבריו, הפעם היחידה שחגי מן התקשר לסהר בעניין מודיעיני היתה ביום שני בצהריים. "הוא אמר לי שיש לו ידיעות על דיוויזיה משוריינת שאמורה תוך זמן קצר לתקוף את מוצב 109. סיפרתי מיד ליאנוש והוא נתן פקודה לקהלני – נוע לכיוון מוצב 109 ותבלום את הכוח שתוקף את המוצב. קהלני לוקח פלוגת טנקים של אמי פלנט, ואני מתדרך אותו איך להגיע ממערב לקונייטרה ולחבור למוצב 109 בלי שהוא עולה על מוקשים. הוא עולה על גבעה שנמצאת מצפון ל-109, מסתכל לחזית, הוא לא רואה שום טנקים סורים והוא חוזר אחורה".

סהר מסכם את נושא פספוס ע' הקמ"ן על החרמונית: "בסופו של דבר, אשר היה סגן צעיר. אני חושב שהוא לא התעניין מספיק איך להגיע אליי, או לאחד המג"דים שם, כי בפיקוד ידעו שאנחנו שם".

הוא דיווח לחטמ"ר שלו והוא האמין שהחטמ"ר יעביר את המודיעין שהוא נותן למי שצריך.

"סגן אשר סדן באמת העריך שהדברים מסתדרים והדיווחים שלו מגיעים לאן שצריך. אפילו יאיר נפשי, שהיה איש רמת הגולן וקשור מאוד לחטיבה 820, וקמ"ן 820 יודע איפה נמצא מג"ד 74, גם אליו לא הגיע שום דיווח".

אחרי המלחמה ניסית להבין מקמ"ן 820 למה הוא לא העביר לך את הדיווחים של סדן מהחרמונית?

"לא היה עם מי לדבר".

למה?

"אני לא רוצה לדבר על קמ"ן 820".

איך נסגרה הפגישה שלך עם סדן?

"אמרתי לו שחבל מאוד שזה קרה, אבל הוא לא אשם בכך. מה אני יכול לדרוש מסגן צעיר שנכנס למלחמה כפי שהוא נכנס? דבר שני, אני לא רוצה לדבר יותר מדי על מה הוא ראה ומה הוא עשה, אני רק יודע שהוא היה בחרמונית ואני הייתי למטה ולא קיבלתי שום דיווח, וחבל מאוד. גם לי יש את האשמה שלא העליתי את התצפית כפי שרציתי".

ציר אמריקה ממוצב 107, כ-2.5 ק"מ צפונית מזרחית מקונייטרה

מתי הגיע אליך ע' קמ"ן שלך?

"תראה עד כמה היינו חטיבה במצוקה. ע' קמ"ן שלי הגיע לרמת הגולן ואפילו לא יכולתי שיחבור אליי, כי לא היה לי איפה למקם אותו. הנגמ"ש שלי נלקח על-ידי הסמח"ט, וע' הקמ"ן שלי שהגיע לנפח לא עזר לי במאומה. הוא עסק בלעזור בחילוץ פצועים ובהעברת תגבורות לחזית. הוא לא היה איתי בקרבות הבלימה וחבר אליי רק כשנערכנו להבקעה".

איך אתה מסכם את התרומה שלך כקמ"ן לחטיבה בימי הקרבות?

"אני מסכם את התרומה שלי יותר בצד המבצעי, מאשר בצד המודיעיני, כי יכול להיות שאם היו לי רשתות מודיעין שלי והייתי עם הנגמ"ש שלי, הייתי יכול לתת קצת יותר מבחינה מודיעינית. את התרומה שלי כקמ"ן אני רואה כמשהו שהיה ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות בתחום המבצעי. קשה מאוד לנסות להבין את הדברים האלה, שאתה מנסה לדלות בתחום המודיעיני. לא קיבלתי שום ידיעה, פרט לסיפור ביום שני בצהריים, לא מהאוגדה ולא מהפיקוד, ולא משום גורם מודיעיני אחר. מה שהיה לי זה דיווחים של מפקדים בשטח, הייתי איתם בקשר מאוד אמיץ על מה שמתרחש בחזית שלהם".

איך היה הקשר שלך ושל יאנוש במהלך הקרבות?

"היחסים שלנו במהלך המלחמה היו מצוינים. הוא העריך אותי מאוד, שמע לי לכל אורך הדרך וביצע את ההמלצות שלי, חוץ מהסיפור של החרמונית. הוא גם לקח אותי לכל מקום, הייתי גם האוזן שלו וגם העיניים שלו, כי צריך להבין, מפקד שלא מכיר את רמת הגולן לא רואה את הדברים בעיניים שלו. כשיש לו גורם שנמצא על ידו והוא יכול לסמוך על ההיכרות שלו עם השטח ועם האויב, זה משהו שלא היה קיים במלחמת יום הכיפורים ברמה הזאת. לשאלה שלך, הוא מאוד סמך עליי ומאוד העריך אותי".

בעקבות דבריו על יחסיו הטובים עם יאנוש וההערכה שרחש לו המח"ט, תהינו מדוע כשיאנוש התקדם בסולם התפקידים הוא לא לקח איתו את סהר כקמ"ן אוגדה 36 ובהמשך כקמ"ן פיקוד צפון.

סהר מסביר: "היה לי סיכום בעל פה עם יאנוש ופתק מראש אמ"ן דאז [שלמה גזית] שכתב לחגי מן [קמ"ן פיקוד צפון] – נפגשתי עם רפול, החלטתי על אילן סהר, לידיעתך ונא העבר לידיעת רפול. זה היה לפני שיאנוש התמנה למפקד האוגדה. כעבור כמה ימים הלכתי עם הפתק הזה ביד, ואני נפגש עם רפול, שאגב קרא לי במלחמה 'ראש אמ"ן'. רפול אמר לי – אתה רואה? אתה תהיה קמ"ן אוגדה 36. ואני שמח ויושב אחרי כמה ימים בלשכת ראש אמ"ן, שיגיד לי רשמית שאני מתמנה לתפקיד הזה, ואז הוא אומר לי – אתה הולך להיות ע' קמ"ן פיקוד דרום. אמרתי לו – אבל אני צריך להיות קמ"ן אוגדה 36, למה אתה מונע ממני? הוא ענה שהם שינו את דעתם. אחרי כמה חודשים התבררה לי הסיבה. היתה פגישה של בוגרי פו"מ עם ראש אמ"ן, ושם איזה קצין אמר לו – תגיד לי, מה פתאום יאנוש מחליט מי יהיה הקמ"ן שלו? זו צריכה להיות החלטה של חיל המודיעין. אז ראש אמ"ן מסיבה זו שינה את דעתו וביטל את ההחלטה שאהיה קמ"ן אוגדה 36. אבל בסדר, הייתי ע' קמ"ן פיקוד דרום ואחר-כך הייתי קמ"ן אוגדה 162 בסיני ואחר-כך נהייתי קמ"ן פיקוד דרום, וחבל מאוד שלא הייתי קמ"ן 36".

מהי גולת הכותרת שלך במלחמת יום כיפור?

"בישיבתי על יד יאנוש ובדבריו – 'קמ"ן, מה אתה מציע לעשות?', וכל מה שמתרחש בהמשך, זו גולת הכותרת שלי. אף קמ"ן בדרג חטיבתי לא היה במצב כמו שלי. גם אחרי שנים רבות היינו ידידים מאוד טובים. הוא עזר לי בעבודת המחקר שעשיתי על חטיבה 7. אם כי היה לנו קצת משבר לכמה חודשים, אחרי שכתבתי שם שחטיבה 7 נכשלה בתל שמס".

מתנה מהמח"ט יאנוש. אילן סהר בתא הנהג של T-62 בניסוי עבירות בחורף במובלעת הסורית. בצריח המפקד טלמצ'ו, קצין החינוך של החטיבה [צילום: שלום בר-טל]

אם תל שמס היה, לטענתו, כישלון של חטיבה 7, עבורו, אילן סהר, תל שמס היה הישג: הוא מצא ציר אוגף בלג'ה הקטנה אל תל שמס בקרבות ההבקעה לשטח סוריה.

הוא מספר שביום שלישי בלילה הם נערכו להבקעה, שכללה עבודת מטה רצינית, כולל תצפית מפקדים מהחרמונית ומתל ורדה. "ביום רביעי בלילה היתה קבוצת פקודות חטיבתית. נתתי את המודיעין על שטח המובלעת בצורה מאוד יסודית, כולל דרכי פעולה אפשריות. ביום חמישי בבוקר הבקענו בעומק השטח הסורי, ואז כבר היה לי את הע' שלי ואת הנגמ"ש שלי, והצלחתי לנהל רשת מודיעין חטיבתית ורשת מודיעין אוגדתית, וככה נכנסנו למלחמה. ההבקעה היתה בצורה יפה מאוד, למחרת הכוח הצפוני שלנו כבש את מזרעת בית ג'אן עם נפגעים רבים מאוד, אבל עם דיווחי מודיעין רציניים.

10 באוקטובר 1973, רס"ן אילן סהר [ מימין] עם סא"ל יוסי בן חנן, שסייע לגדוד 77 בקרבות הבלימה ובהמשך בהבקעה ובכיבוש תל שמס

"וכאן באה עבודה שעשיתי, שהיא גולת כותרת של קצין מודיעין. בשלב שיוסי בן חנן לא הצליח לכבוש את תל שמס דרך ציר אמריקה, עלינו על הבית הגבוה ביותר בכפר חלס, שצופה אל מגנן הנ"ט של ציר אמריקה ועל הלג'ה הקטנה. אני רואה במשקפת 20 על 120 שטנקים שלנו שנמצאים בחיפוי יורים על המגנן של תל שמס אש לא יעילה. חדלתי את האש, ובשלב זה הוצאתי תיק ציר שהיה לי בנגמ"ש, פרסתי את התצ"א ובחרתי ציר אוגף לתל שמס בתוך הלג'ה הקטנה, שהוערכה כשטח לא עביר. גמרתי את עבודת הפענוח ואת סימון הציר, אני מראה ליאנוש, הוא מסתכל ולא נעתר להמלצה. ואז הגיע יוסי בן חנן, ראה את הציר והפציר ביאנוש. הוא אמר לו – אני עברתי בשטחים דומים לפני שעה, אני בטוח שאצליח לחצות את הלג'ה ולהגיע לתל מכיוון לא צפוי. יאנוש חשב ונעתר לבקשתו ולהמלצתי, והכניס את בן חנן, שגמא את השישה קילומטר תוך שעה והגיע לתל שמס מכיוון בלתי צפוי. לא משנה כרגע שהוא עלה ונפגע, ואחר כך חולץ משם, אבל כקמ"ן וכעבודת מודיעין שנעשתה תוך כדי לחימה על גג בית, זהו אירוע שאני מאוד גאה בו".

אנחנו מבקשים מסהר שישתדל להיות אובייקטיבי לרגע, ולהגיד האם באמת ההילה של חטיבה 7 כחטיבה המובילה בקרבות רמת הגולן מוצדקת. האם ההלל לו זכתה אינו מוגזם. סהר: "מה אתה רוצה שאגיד לך? תשמע, ביום שלישי בשעה 16:00 הגיע אלינו לבוסטר אלוף הפיקוד. הוא בא עם נגמ"ש ואמר לנו – אתם הצלתם את עם ישראל. זה מדבר בעד עצמו".

אילן סהר באתר עז 77 בעמק הבכא, למרגלות החרמונית, מסביר לקבוצת מטיילים [בסיור של מדרשת הגולן, צילום פלג לוי]

יש מצב שאם בן-שהם והסמח"ט שלו וקצין האג"מ לא היו נהרגים, ואלוף הפיקוד היה מבקר אותם, הוא היה אומר להם את אותו משפט שאמר לכם בחטיבה 7.

"קודם כל הלוואי שזה היה מתקיים, ואני לא רוצה לפרט ולהסביר לך את כל הדברים, כי עשיתי עבור מחלקת היסטוריה עבודה על הלחימה במוצב 116 ועשיתי עבודה על הלחימה במוצב 109, ובנוסף לזה עשיתי עבודה גם על הקרב בתל שמס. אלה שלוש עבודות שלי לפני המחקר שעשיתי על חטיבה 7. אגב, אם היית קורא את העבודות האלה, שהם תחקירים שמלווים בצילומי אוויר אותנטיים, היית רואה שהדיווחים שיש לי שם לא כל כך מזדהים עם מה שכתוב בספר 'על בלימה'. ואני לא רוצה לדבר יותר מזה. בכל אופן, אנחנו באותו זמן לא ידענו ולא הבנו את המשמעות של הדברים שאמר חקה. רק בדיעבד הבנו שהדברים שלו היו מאוד חזקים ומאוד צודקים. בפרספקטיבה של 50 שנה אגיד לך – אם זה לא היה, לא היינו מדברים עכשיו".

גם אם הסורים היו פורצים את הקווים של חטיבה 7 ונעים מערבה, לא היתה להם כוונה לכבוש את טבריה ולא את קרית שמונה, כך שהיינו מדברים בכל מקרה.

"וואלה, אתה צודק, אבל את זה לא ידענו באותם ימים. אם לא היינו מצליחים להדוף אותם, אנחנו לא יודעים להגיד מה הם היו עושים. אם היית כמוני כשירדתי מרמת הגולן אחרי שלושה שבועות וראיתי את החיילים שמגינים על גשר בנות יעקב, עם כובעי פלדה שטוחים ממלחמת העולם השנייה, אולי היית מבין את זה בצורה יותר חזקה".

——————————————————————————————————————————————