כל זיכרון בזלת

חטיבה 188 בקרבות הבלימה בעמק הבכא * דוד יסעור מגדוד 53, מט"ק שנלחם כטען-קשר, מספר על התלאות והמוראות * ליל הבזוקות, חייל הקומנדו הסורי, נהג הטנק שנלכד וחולץ, מג"ד 71 שנהרג על ידו, חברו הטוב שגופתו הוצגה בדמשק, וההתשה הקשה במובלעת * הבחור מהפלוגה של אבנר לנדאו חוזר אחורה בזמן להנציח את המלחמה ואת החברים בפסלי בזלת מהגולן

דוד יסעור על טנק סורי T-55 שנפגע בקרבות עמק הבכא

באיזשהו מקום יושב עכשיו דוד יסעור, לפניו סלע בזלת והוא חוצב בו ומייצר את הפסל הבא שלו. הכל למען הנצחת המורשת של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, שהוא היה אחד מלוחמיה. המט"ק מגדוד 53 שהשתתף בקרבות הבלימה בעמק הבכא, בפריצה למובלעת הסורית ועוד כחודשיים קשים במיוחד בתקופת ההתשה של חורף 1973/74.

דוד יסעור [גיטלר] נולד ב-1952 בחיפה, בשכונת "משכנות המגינים" שעל יד בת גלים, שכונה שניתנה בזמנו לנכי צה"ל שהשתתפו במלחמת העצמאות, והיא לא קיימת כיום. אביו נפצע בקרב על כיס פלוג'ה בדרום. יסעור הבן התגייס ב-1971, הגיע לשריון, עבר קורס מקצועות כנהג ולאחר מכן סיים קורס מפקדי טנקים. לחטיבה 188 הגיע באמצע 1972 ושירת בגדוד 53. בקיץ 1973 שירת כסמל מבצעים בגדוד, וכמו כולם גם הוא ראה את ההתעצמות של הצבא הסורי סמוך לגבול.

הוא מספר שהצבא הסורי היה מגיע מדי פעם לאיזור קונייטרה, עושה יום אימונים אחד או שניים, וחוזר לאחור. אלא שלקראת מלחמת יום כיפור, הסורים לא התפוגגו אחרי האימונים, אלא נשארו סמוך לגבול. כך הלכו והצטברו עוד ועוד כוחות. הוא מספר שהדיווחים שלהם למיפקדת החטיבה על העניין לא זכו לתגובה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, כשהתרבו ההערכות כי עומד לפרוץ עימות, ביקש יסעור ממפקדו יוסי ספיר להשתבץ כמט"ק באחת הפלוגות והוא נשלח לפלוגה ב'.

תחילתה של מלחמת יום כיפור בצהרי ה-6 באוקטובר 1973, מצאה את פלוגה ב' בגדוד 53 תחת רשתות מזרחית לצומת וואסט. יסעור מספר: "ירדה עלינו הפגזה נוראית, כאילו שאנחנו במלחמת העולם השנייה. פגזים נפלו על כל מטר, והיו גם מטוסים שהתקיפו. כולנו קיפלנו רשתות, עלינו על הטנקים והתחלנו לנסוע לרמפות. כל מחלקה וכל טנק היו מתורגלים על איזו רמפה לעלות ואיך להגיע אליה".

יסעור לא הגיע לקרב כמט"ק. "כמה שעות לפני תחילת המלחמה", הוא מספר, "הכנתי את הטנק שלי, זיוודנו וחימשנו אותו, ואז בא אליי הסמ"פ ואמר לי – זה הטנק שלי, תודה רבה. התרגזתי והתמרמרתי, המ"פ אבנר לנדאו ניסה להרגיע אותי, ושלח אותי לטנק של סמל אפרים [אפרא] גורן, שם תפס יסעור את תפקיד הטען-קשר – "כדי שיהיה לי מגע החוצה ואוכל מדי פעם להסתכל מה קורה".

ואכן, היה הרבה מה לראות. קצת אחרי שהתמקמו בעמדה שלהם באיזור מוצב 105 [כ-4.5 ק"מ ממזרח למסעאדה] באיזור השעה 15:00, נגלו לעיניו טורי השריון הארוכים של טנקים סורים [חטיבה 68], שהתקדמו מערבה. "זה היה מראה מטורף. ים של טנקים וחי"ר, זרימה שלא מפסיקה. היינו פלוגה, אבל מפוצלת. מחלקה אחת היתה באיזור של מוצב 104 ושתי מחלקות, שאני אחד הטנקים שהיה בהן, באיזור 105".

כתוצאה מכל מיני פיצולי כוחות והעברת פלוגות ומחלקות בין הגזרות, מצאה את עצמה פלוגת אבנר לנדאו תחת פיקוד גדוד 74. בכל אופן, חטיבה 188 היא זו שנלחמה בשעות הראשונות למלחמה, עד לכניסתה של חטיבה 7 למערכה. באותן שעות חטיבה 188 עמדה לבדה מול מסה אדירה של טנקים סורים שהתקדמו.

מוצב 105 ועמק הבכא – גזרת הלחימה של פלוגת אבנר לנדאו מחטיבה 188, ת"פ גדוד 74 וגדוד 71. תצ"א ממערב למזרח

בטנק של יסעור הבטן היתה מלאה פלוס, עם כ-60 פגזים. שעת הלחימה הראשונה התאפיינה עדיין בביטחון ובאופטימיות, כפי שהוא מספר: "התחלנו לירות, ובקשר יש צעקות – פגעתי פה ופגעתי שם, כשחשבנו עדיין שזה רק יום קרב. בימי קרב, צוות שהיה פוגע בטנק אויב היה מקבל שמפניה. אז התחילו לצעוק בקשר – שמפניה פה ושמפניה שם, אבל אחרי זמן קצר התחלנו להבין שגם ארגזים של שמפניה לא יעזרו. הבנו שאנחנו לא ביום קרב, שאנחנו במלחמה. הפלוגה שלי קיבלה את המסה הראשונה של הצבא הסורי, שכללה טנקים וחי"רניקים, כולל ארטילריה ומסוקים עם אנשי קומנדו שנוחתים לך מאחורה, באיזור קיבוץ אל-רום. משהו מהגיהנום, מה שנקרא.

"אחר-כך התחילו קרבות מטווח בינוני וקצר. לא צריך לכוון במיוחד את התותח. כל מה שאתה טוען ויורה, אתה פוגע. אבל השטף היה גדול. אני מדבר איתך על השעתיים הראשונות. אתה נלחם פלוגה לבד, טנק לבד, ובשלב הזה אין עוד חטיבה 7, עם כל הסיפורים שלהם. חטיבה 7 הצטרפה רק אחרי כארבע שעות. אנחנו חטיבה 188 מקבלים את המסה האדירה ואנחנו אלה שבולמים באיזור עמק הבכא ובולמים גם בדרום הגולן. ואז מתחילים לשמוע ברשת הקשר על נפגעים ראשונים, ומתחילים להבין את גודל משמעות הכניסה של הסורים".

הוא מעריך שטען קרוב ל-100 פגזים בשני ימי הלחימה הראשונים. הפגזים החלולים עשו לא מעט בעיות – התרמילים שלהם נתקעו שוב ושוב, וחילוצם נמשך זמן רב מדי. יסעור נאלץ לצאת מהטנק, להביא מאחור את חפירה ולהסתייע במוט העץ.

ביום שני בבוקר מצא את עצמו עובר לטנק המ"פ אבנר לנדאו, לא זכורה לו הסיבה, שם המשיך לשמש טען-קשר. בהמשך עבר לטנק שמפקדו נפצע ושימש בו כמט"ק, ואז חזר להיות עם המ"פ. הזמנים אצלו מתערבבים ולא ממוקדים, אבל את הסיפורים העיקריים שלו הוא זוכר היטב.

שוט קל במלחמת כיפור 1973

המפגש עם החייל הסורי. זה קרה לו אחרי שעלה לפקד על טנק אחר במקום מט"ק שנפצע.

יסעור: "עמדתי בכיפת המפקד, מסביב היתה ארטילריה ופתאום נעמד מול הטנק חייל קומנדו סורי עם קלצ'ניקוב. הוא כנראה הגיע מהכוחות שהונחתו במסוקים. עמד מול הטנק שלי ורוצה להיכנע. ראיתי את תווי פניו. הוא היה בידיים מורמות עם הרובה למעלה, ואני עומד על הכיפה עם אצבע על הדק ה-0.3. ראיתי את הפחד בפנים שלו. מסביב קריאות של מפקדים והמ"פ – תהרוג אותו, אין זמן לקחת שבויים. עניתי לכולם – אני לא הורג אותו, הוא רוצה להיכנע, אני אמצא לזה פיתרון.

"ממשיכים לקרוא לי לכסח אותו, והכל מוכן לכסח את הבנאדם. שמתי את הטען-קשר בחיפוי, ואמרתי לו שאם הסורי יעשה תנועה קטנה שישחיל אותו. ירדתי מהטנק, לקחתי ממנו את הנשק, ראיתי את הפחד בעיניים שלו, אמרתי לו – תעל הון. קשרתי לו את הידיים עם רצועת בד של ה-0.3, קשירה לא חזקה במיוחד, לקחתי אותו מאחורי הטנק, קשרתי אותו לשאקל האחורי וממשיכים במלחמה. אחרי כמה דקות הסתכלתי אחורה וראיתי שנשארה רק רצועת הבד, הבחור ברח. ואז, אגיד לך את האמת, רווח לי. לא הרגתי סתם בנאדם".

ליל הבזוקות. בלילה שבין שני לשלישי הם חזרו אחורה לחניון מתחת לתל ורדה, עמדו שם ארבעה חמישה טנקים מכונסים במבנה, וחוליה טכנית אמיצה שהצליחה לתחמש אותם ולספק מנות קרב. הם ניסו לתפוס תנומה קצרה כל אחד בתאו בטנק.

עמוק בלילה יסעור שמע קולות בערבית: "אני מעיר את אבנר המ"פ, שהיה עייף מכל היום הזה, הוא אומר לי שאני מדמיין ונרדם שוב בתא המפקד. אחרי כמה דקות אני שוב שומע קולות בערבית. איך שבאתי להעיר את אבנר שוב, נפתח השאול, מה שנקרא. קיבלנו מטחים של אר.פי.ג'י מכל הכיוונים. החבר'ה שלנו התחילו לירות לכל הכיוונים. הסורים מתחבאים בין הסלעים ויורים עלינו, ואנחנו יורים בחושך הזה. שני טנקים נפגעו. אבנר ישר השתלט על העניינים ואמר לירות לכל הכיוונים ואחר כך מחוסר ברירה לעזוב את החניון הזה, לנתק מגע, אבל לפני זה ביקש סיוע תאורה, ומי שהיה אחראי עליו באותו לילה היה משולם רטס, מג"ד 71 [גדוד של בי"ס לשריון]. רטס אמר לאבנר – אני שולח לך כוח חילוץ, תמתין במקום שלך. אבנר אמר לו – אל תשלח שום כוח חילוץ, הסורים מחכים לך במארב, המקום שורץ חוליות נ"ט, תרים תאורה ואני אחלץ את הפלוגה. התחיל ביניהם ויכוח בקשר. רטס אמר לו – אתה מפר פקודה? תחכה שם, אני שולח את הסגן שלי, ויילר. ואבנר חוזר ומתרה בו לא לשלוח ותוך כדי זה אנחנו מתחילים להיחלץ לאחור. ואז שמענו את ויילר בקשר מגיע עם מחלקת טנקים לעזור לנו, שומעים אותו מדבר איתנו ומה שאבנר הזהיר קרה. ארבו שם ציידי טנקים ו-ויילר עף מהטנק ונהרג, וגם הצוות שלו נפגע".

בשעות הבוקר הם חזרו לשטח המוכה כדי לראות אם מישהו שרד בתוך הטנקים שנפגעו. הצוות של המט"ק אפרא גורן שנהרג נחלץ בלילה בעור שיניו והצליח להגיע בריצה לתאג"ד בבוקעתה. אבל מה עם היתר? לנדאו ואנשי הצוות שלו עברו בין הטנקים, דפקו עליהם וצעקו. כשהגיעו לטנק הסמג"ד ויילר ההרוג ודפקו גם עליו, התברר שהנהג [שי קנטור] חי. יסעור: "הוא ישב בשקט כל הלילה ופחד להוציא מילה. התותח היה מצודד על תא הנהג והוא לא היה יכול להיחלץ. הוצאנו ופינינו אותו. הוא היה בטראומה מטורפת".

הם פינו את גופתו של אפרא, ויסעור עלה במקומו כדי לפקד על הטנק. היה זה יום שלישי ה-9 באוקטובר, רגע האמת של גזרת צפון רמת הגולן – יומו של העמק הפרוש לרגלי החרמונית, שיזכה לשם המפוצץ "עמק הבכא", על שום קרב הדמים שניטש עליו.

"הפלוגה שלנו, של אבנר, נלחמה לבדה", מספר יסעור. "למרות הצעקות והתחינות, אף אחד לא בא לעזרה. בשלב מסוים ראיתי כמה שרמנים שלנו נעים לכיווננו, ומשום מה הם עשו אחורה פנה. גדוד 71 הצטרף אלינו מהבוסטר עד 105 בפיתחת עמק הבכא. היתה מהומה, אף כוח לא הבין מהשני, כולם נעמדו, השטף הסורי ממשיך, אחד יורה על השני, מחזה סוריאליסטי".

צנטוריון ברמת הגולן, אוקטובר 1973 [צילום: ישראל סאן]

מג"ד 71 נהרג. יסעור: "אני זוכר ששמענו את קהלני [מג"ד 77] ברשת שלו, רשת 'שוטר', אומר – 'תחנות שוטר, אנחנו לא נוותר להם, כולם לענות לי לפי הסדר'. הוא ניסה להשליט קצת סדר ולא כל-כך ענו לו. ואז אני רואה על ידי טנק, שהיה כנראה של המ"פ אמי פלנט, שהתחיל לירות לזחלים של הטנקים, כדי שאנשים יענו וירימו דגל. קהלני המשיך לעודד את האנשים ומנסה לכנס את הכוחות, כולל את שלנו. אנחנו ענינו לו, ותוך כדי זה אני קולט טנק שהגיע. זה היה הטנק של המג"ד רטס [מג"ד 71]. הבנאדם קיבל פגיעה ישירה, הצוות שלו נכנס לאי סדר והתחיל לנסוע ימינה ושמאלה. אמרתי לאבנר – רטס נהרג. חילצנו את הצוות שלו, שהיה המום לגמרי".

בעיצומם של קרבות הבלימה עלה בדעתו של יסעור החשש שמא ייפול בשבי. הוא תלש את דרגות הסמל ראשון שלו, כדי שהסורים לא יידעו שהוא מפקד. אחרי כמה ימים התברר לו שהוא לא היה המט"ק היחיד שנהג כך.

יסעור ממשיך לתאר: "איכשהו הטנקים שלנו, כמו ברווזים צולעים, התחילו לעשות שורה בעמק הבכא ולהתקדם. אחר-צהריים אתה רואה מראה מדהים, שלקוח מאיזה סרט. השמש מתחילה לשקוע ומולך מלא טנקים פגועים, מתפוצצים, בכל הפתחה של עמק הבכא ואנשי צוות קופצים. עד היום זה לא יוצא לי מהראש. קודם לכן הגיע הכוח של יוסי בן חנן, ולאט לאט עם מה שנשאר התחלנו לעלות ולהשחיל טנקים סורים. אנחנו יורים ופתאום מצטרפים אלינו טנק ועוד טנק, ויש התעוררות, כמו שכתב קהלני בספר שלו. רק שהוא לא מספר שהיו איתו עוד כוחות, לא היו שם רק חבר'ה מ-77, וזה מה שחרה לנו כל השנים".

בקרבות ההבקעה שבאו לאחר מכן, 53/ב' היתה בכוח בפיקודו של יוסי בן חנן. יסעור חזר בינתיים לטנק המ"פ אבנר לנדאו. הוא מספר: "לפנינו נעו שני טנקי 'נוכרי' לפנות מוקשים. רמסנו את גדר הגבול ואז שני טנקי הנוכרי יצאו מכלל פעולה והטנק שלנו הפך להיות ראשון. התנועה היתה לכיוון מזרעת בית ג'אן, מצפון לציר אמריקה. בן חנן צורח בקשר – תתקדמו תתקדמו. לנדאו ענה לו שאנחנו על שדה מוקשים, אבל את בן חנן לא מעניין אותו כלום. בקיצור, אבנר אמר לנו – תתכוננו לעלות על מוקשים, ואז הטנק שלנו עלה על מוקש אחד ועוד אחד, עפנו באוויר, השרשרת נקרעה ויצאנו עם פגיעות יבשות. בשלב הזה אבנר נשאר בטנק וחיכה לטנק הבא שיבוא, ואני לוקח את הצוות וחוזרים אחורה בשדה המוקשים. יצאנו מהשדה, התפנינו למוצב 105, ואני כמט"ק מורעל, מה שנקרא, התפניתי לנפח מתוך כוונה למצוא לי טנק בסדח"ט. הגעתי, ארגנתי לי טנק, ובינתיים כל הכוחות המשיכו הלאה כולל הקרב הנורא על תל שמס, שלמזלי הגדול לא הייתי בו".

בתל שמס נהרג חברו הטוב של יסעור, אהרון [הנרי] וידאל. לפני המלחמה הם היו במחלקת המבצעים של גדוד 53. לקראת תחילת קרבות ההבקעה הם נפגשו לזמן קצר – "ואז רוני אומר לי, וזה אחד הקטעים מהמלחמה שלא עוזבים אותי עד היום, שהוא מרגיש שהוא הולך למות. אמרתי לו – אל תדאג, אנחנו ניפגש בפאתי דמשק. התחבקנו ונפרדתי ממנו. הוא היה על הטנק של יוסי בן חנן, שעלה בלי שכל על התל הנורא הזה. השרידים של 188 התנפצו על תל שמס. אחר-כך כל הסיפור של חילוץ בן חנן על-ידי סיירת מטכ"ל, והטנק עם הגופה של החבר שלי ושל בחור נוסף, אדיר שטרן, נגרר לסוריה והוצג בדמשק". גופתו של וידאל הוחזרה אחרי המלחמה.

יסעור מספר שתקופת ההתשה במובלעת הסורית היתה קשה לא פחות מקרבות הבלימה. "היינו באיזור תל שמס כל התקופה. הייתי מט"ק עם אנשי הצוות של לנדאו, והמלחמה נמשכה שם כל הזמן עם ירי ארטילרי וכוחות קומנדו שכל הזמן תקפו. כאילו שהמלחמה חזרה והיא נמצאת בהילוך נוסף. בינתיים נכנס החורף, היה שם שלג בגובה 2.5 מטר.

חורף 1974/1973, הטנק של יסעור במוצב אפס 12 במובלעת הסורית

"שלחו אותי ועוד טנק של המ"מ דודו איילנד למוצב זרוק במובלעת, שקראו לו אפס 12. היינו שם עם סיירת צנחנים והחזקנו את המוצב, שהיה בסך הכל תעלת קשר מצ'וקמקת. שני טנקים ומחלקת צנחנים, שהיו צריכים לעמוד בפני הפגזות נוראיות של 240 מ"מ. לחבר'ה כבר לא היה אכפת שיירד עליהם פגז, רק לגמור כבר עם הסיפור הזה. היינו חודשיים תחת הפגזות ובתנאים קשים, עד שקיסינג'ר הביא את הפסקת האש".

דוד יסעור בחורף במובלעת הסורית, על רקע החרמון

לאחר מכן נענה יסעור לבקשה לעשות קורס קצינים, הספיק לחזור לסיום ההתשה כקצין בחטיבה 188, ולאחר מכן שימש קמב"צ של חטיבת מילואים. הוא התחתן, הקים משפחה, התגורר בקיבוץ מחניים, עבד כהנדסאי אדריכלות, ומשם התגלגל לפיסול באבני בזלת. "ראיתי שיש לי כישרון לזה. חוץ מזה אני גם עובד על מתכת, מצייר וכותב".

הקרב מול חטיבה 7 על הזיכרון ועל התודעה 

כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור הוא הגיע לבקר באתר ההנצחה עז 77 בעמק הבכא, ועם הפוסט טראומה שלו הסתובב שם, דיבר אל עצמו ואל חברים שנפלו.

מפה לשם הגיעה קבוצת מטיילים ומולה נעמד קצין, שהתברר שהוא מחטיבה 7, והחל לתאר את הקרב. יסעור התיישב בקצה החבורה והקשיב. "הוא סיפר שגדוד 77 נלחמו לבד ולא היה איתם אף כוח אחר. ישבתי והקשבתי, עד שלא יכולתי עוד, קמתי ואמרתי לו – תסלח לי אדוני, במילים קצת חריפות, אתם לא הייתם לבד, היו עוד כוחות ואני הייתי כאן עם הפלוגה שלי מחטיבה 188. הוא התחיל להתווכח איתי מול כולם, זה עלה לטונים גבוהים ובאו אליי אנשים להרגיע אותי. אמרו – תעזוב, יש לו קצת רגשי גדלות. גם קהלני סיפר כל השנים על גדוד 77 ולא הזכיר שאנחנו היינו שם קודם ונלחמנו עד סוף הבלימה. אני חושב שבשנים האחרונות הוא קיבל מספיק על הראש, הבין את הרמז והנמיך קצת את הסיפורים שלו".

פסל של דוד יסעור, בהוקרה למחלקת המבצעים ולפלוגה ב' של גדוד 53

פסלי הבזלת – מפעל החיים של דוד יסעור 

בשנת 2010 החל להתמסר לעבודות הנצחה של חטיבה 188. בעזרת ראש מועצת גולן דאז, אלי מלכה, הקים גן פסלים בפארק עורבים בצומת וואסט, בהשתתפות 15 פסלים. שלושה מהפסלים שיצר הקדיש לחטיבה – למורשת שלה, לנופלים ולמחלקת המבצעים של הגדוד שנמחקה כמעט לגמרי במלחמה.

את כל זאת עשה בעזרת גיוס כספים ובהתנדבות שלו ושל החברים. בהמשך הקים את גן המח"טים באתר ההנצחה של החטיבה בעלייקה.

פסל ושיר של דוד יסעור – לזכר חללי חטיבה 188

גולת הכותרת של פסליו, כפי שהוא מעיד, הוא פסל לזכרם של נופלי החטיבה, בגובה שני מטר ועשוי מבולדר של בזלת. השליש העליון של הפסל מבוקע, ובתוך הביקוע יש פנים של אנשים בצורת ראשי בזלת עגולים, כשרואים רק את הסילואטה של העיניים והאף: "אין להם פה, הם שותקים ומביטים על מי שמביט עליהם, והם למעשה משקיפים על שדה המערכה. מקדימה יש חוליה של טנק שעליה מרותכים המספרים 188 ו-1973. מצד שמאל יש אבן עם הקדשה לנופלי החטיבה וסמוך לקו השבר יש לוח קרמיקה שעליו שיר שלי על קרב עמק הבכא שנקרא יונה צחורה מפויחת. אני כלי להעביר את האמנות לציבור".

דוד יסעור [בחזית הצילום] עם ותיקי וחיילי חטיבה 188 באתר ההנצחה בעלייקה

הוא מעיד על עצמו שהבזלת של רמת הגולן הולידה אותו מחדש. "זו זכות ששרדתי ונשארתי בחיים, וההישארות הזו בחיים ציוותה עלי להוציא דברים מתוך גופי ורוחי. הרבה מהפסלים שלי עשויים מבזלת רמת הגולן, שעליה עברנו בשרשראות הטנקים".

הוא מקים אנדרטאות ועושה הנצחות ברחבי הארץ. "איפה שאפשר להנציח את האנשים הטובים ולקרב בין קהילות חיות, שם אני פועל. חייבים להנציח את הדור שנלחם ביום כיפור, כי אנחנו מתחילים להזדכות על הציוד. ההנצחה מורכבת מאלמנט פיסולי, אבל עכשיו המטרה שלי היא לעשות ברקוד, שמפנה לסיפורים האישיים של האנשים. זו השליחות שלי בעולם הזה".