סיור בשטח – בעקבות חפ"ק 188

סיור בשטח בעקבות נגמ"ש הפיקוד וטנק המח"ט של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור * שלומי רנות, שהיה ע' קמ"ן החטיבה, מציג בפני הסופר והחוקר אבירם ברקאי את סדר התנועה, את התנהלות החטיבה ואת הביקורת שיש לו, ושומע את תגובותיו * הקמ"ן דרור גלילי מצלם את הטבע המרהיב ומספר איך נהרג המג"ד יואב וספי * וגם: מאחורי הקלעים של הספר "על בלימה"

על חפ"ק, מח"ט, קציני המטה והצל"שים הבעייתיים. שלומי רנות [מימין] ואבירם ברקאי ברמת הגולן

"ככה לא מנהלים קרב חטיבתי", היתה כותרת הראיון עם שלומי רנות, שהיה ע' קמ"ן חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, והיה בנגמ"ש הפיקוד עם המח"ט איציק בן-שהם, שנהרג ביום השני לקרבות. הכתבה שהתפרסמה כאן בדצמבר 2022 עוררה הדים, אבל רנות לא הסתפק בכך. הוא ביקש לשחזר את המסע של נגמ"ש מח"ט 188 בשטח עם אבירם ברקאי, שכתב את הספר "על בלימה" – סיפורה של חטיבה 188, שיצא לאור בשנת 2009.

ברקאי, שראיין לספרו מאות רבות של לוחמים וקצינים, פספס בזמנו את רנות, והשניים שוחחו רק לאחר פרסום הספר. הפעם הם עשו זאת בשטח. הצטרפנו אליהם בבוקר מרהיב ברמת הגולן, שאפופה עדיין בצבעי החורף, אבל מרגישה לגמרי כמו אביב. יצאנו בג'יפ של דרור גלילי, שבמלחמת יום כיפור היה ראש מדור לבנון במודיעין פיקוד צפון, וביום השני למלחמה מונה לקמ"ן חטיבה 4 במקום הקמ"ן שנהרג.

הסיור ארך למעלה משש שעות, ועברנו בו בכל המקומות שבהם עבר נגמ"ש הפיקוד של מח"ט 188 איציק בן-שהם, שנהרג ביום השני לקרבות מדרום למחנה נפח. להלן רשמי הסיור ועיקרי הדברים שנאמרו בו, כשרנות משחזר שוב את מה שעבר, וברקאי ששואל ומקשה ותורם בפרשנויות מאירות.

תחילה הערת אזהרה: רשימה זו ארוכה כאורך גלויות ישראל בעבר ובעתיד. השתדלנו לקצר, אבל לא יותר מדי. הקוראים שיצלחו את יציקת המילים הזו יגיעו לרזולוציות גבוהות ולפינות נחבאות במהלכי החפ"ק של 188 בשתי היממות הראשונות ללחימה, שבסיומן חטיבה 188 כמו התפרקה ויצאה זמנית מהתמונה.

יצאנו מצומת מחניים לכיוון גשר בנות יעקב. ליד הפנייה לחרבת ירדא, סמוך למשמר הירדן, סיפר לנו רנות שהדוד שלו שלמה ברומברג נהרג כאן בקרבות 1948 מול הסורים, והוא נקרא על שמו.

הסיור בעקבות נגמ"ש בן-שהם 

רנות, שהגיע לישראל לרגל חג הפסח מקרואטיה, שבה הוא מתגורר, מסביר את מטרות הסיור. "כשנודע לי לפני שנים על הספר 'על בלימה' שאבירם כתב, הגעתי אליו הביתה עם מסמכים שהיו לי ונתתי לו צילומים של הכל, בעיקר סביב הסיפור של חטיבה 188 ועניין הצל"שים שקיבלו שלושת קציני המטה של 188, שלדעתי לא הגיעו להם. כשקראתי את הספר ראיתי אי דיוקים בקטע של נגמ"ש המח"ט וניהול החטיבה. אבירם עשה עבודה מדהימה ברמה של סיפור הטנקיסטים, של הפלוגות והמחלקות, ומי עמד ואיפה, אבל הכיסוי של ניהול החטיבה לוקה בחסר. בין השאר, אבירם לא הצליח לראיין לספר שלו את קציני המטה, את צוריך [קמ"ן החטיבה] ואת חנן" [שוורץ, קצין הקשר החטיבתי].

אבירם ברקאי: "ראשית אני מקבל את ההערה שלך ואני אסביר אחר כך למה. חד משמעי, בעניין מטה החטיבה הספר לוקה בחסר. את שוורץ ובן משה ראיינתי, צוריך סירב להתראיין".

אנחנו שואלים למה. ברקאי: "הוא התחמק. זה היה ב-2007 בערך, אני דיברתי איתו בטלפון והוא סירב להתראיין, לא בא לו. אני חושב שההתנגדות שלו היתה של – לך תדע, אולי הספר יגלה שלא הגיע לו צל"ש ולמה צריך לחפור במשהו שהוא כבר קיבל את הצל"ש שלו, ויבוא עכשיו איזה ברקאי אחד ויגלה דברים. הכל זה ב'אולי',  כי בוודאי שהוא לא יגיד דבר כזה".

בהזדמנות זו היו לנו כמה דברים לברר עם אבירם ברקאי על ספרו "על בלימה". את השאלות בעניין זה השארנו להמשך. ראו הלאה.

תחנה ראשונה: מחנה נפח 

שלומי רנות: "בבוקר יום שבת ה-6 באוקטובר קיבלתי טלפון מצוריך להגיע מיד לנפח, הולך להיות יום קרב גדול. זה היה יום כיפור, אשתי והילדה פונו מרמות [ברמת הגולן]. איך שהגעתי לנפח הופיעו זוג מטוסים סורים וזרקו פצצות וריקטו. אחת הפצצות נפלה במחנה ואחת מחוץ לה, ואני אכלתי את האבק שלהן. רצתי לבונקר, המדרגות היו עמוסות בחיילי המחנה. איכשהו התגלגלתי למטה על ערימות האנשים ונכנסתי לחפ"ק של 188. בחדרים סמוכים היו החפ"ק של פיקוד צפון ושל חטיבה 820. המילה 'מלחמה' לא היתה באוויר. רק יום קרב".

הסורים על הגדרות. טנק טי-55 סורי בשערי מחנה נפח [צילום: אשר סדן]

גלילי: "כי היום יש מי שאומרים – 'אני אמרתי מלחמה'".

רנות: "הם יכולים להגיד. בשלב הזה מח"ט 188, בן-שהם, היה האחראי רסמי כמפקד של כל רמת הגולן, אחרי שהאלוף יצא קודם לתל-אביב ומינה אותו במקומו. בן-שהם לא היה בחדרון של הפיקוד, אלא בחמ"ל של 188. היה צפוף בבונקר. מח"ט 7 יאנוש והקמ"ן שלו לא הצליחו להיכנס. בין השעה שתיים לחמש וחצי היו רק דיווחים בקשר ואתה עוד לא יודע מימין ומשמאל. עדיין זה נראה כמו יום קרב גדול. לי אחר כך היו שיחות אישיות עם אורי שמחוני [קצין אג"מ של פיקוד צפון] ושאלתי אותו – אורי, מתי אתה הבנת שזו מלחמה? כי הוא ניהל את קרב הבלימה ביממה הראשונה יותר מכולם, והוא אמר לי – רק לקראת ערב מאוחר. עד אז לא נפל האסימון. לקראת חמש וחצי אורי לחץ על בן-שהם – אין לך מה לעשות פה בחמ"ל, תצא לשטח. הוא חילק את הגזרה עוד קודם בין חטיבה 7 ל-188. ממוצב 110 צפונה זו חטיבה 7, ממוצב 110 דרומה באחריות 188. והוא לחץ כל הזמן על בן-שהם שייצא לשטח, ובן-שהם מרח את זה ולא יצא מיד".

גלילי: "אתה יכול להסביר למה?".

רנות: "כן, כי הוא מונה למפקד הרמה, האלוף עוד לא חזר מתל-אביב, והוא לא רצה לעזוב את החמ"ל. לא נתנו לו פקודה אחרת. היתה אי בהירות. ההחלטה הזו לתת לבן-שהם את הפיקוד על רמת הגולן, היתה בעייתית, ואת זה אני אומר בדיעבד…"

גלילי: "מה היתה האלטרנטיבה?".

רנות: "רפול [תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36]. הוא כבר היה בפילון. בכלל, כל הסיפור של אוגדה 36, אף אחד עוד לא חקר. כל המטה של אוגדה 36 היו אנשים מהצפון. איך 36 לא קיבלה מיד את האחריות על הרמה? רפול היה פה, ודני אגמון [הקמ"ן] היה איתו".

ברקאי: "אני אוסיף מילה. 36 היתה אוגדת מילואים. 679, 179, וממוכנת 9 של בן פורת היו שלוש החטיבות שלה. היא היתה ה-אוגדה של פיקוד צפון והיתה אמורה, אם יהיה צורך, שיעלה רפול לכאן וינהל את העניינים. העניין הוא שבמהלך שעות הבוקר של יום שבת, מרגע שהתקבל האישור הסופי לגיוס מילואים, רפול היה עסוק בגיוס חטיבת המילואים שלו בפילון. יחד עם זה, בעשר וחצי בבוקר, כשחקה [אלוף יצחק חופי, אלוף פיקוד צפון] חוזר בפעם הראשונה מהמטכ"ל, מישיבה שהתחילה בשבע וחצי, ואומר תביאו לי את המפקדים לכאן, רפול נמצא כאן בנפח. הוא הגיע לפה עם חקה בג'יפ, וכאן אני מתחבר למה שאמר שלומי. אם רפול נמצא כאן בעשר וחצי בבוקר ואף אחד לא אמר שיש מלחמה, יאנוש אמר לי – חקה דיבר מאוד מעורפל, הוא לא אמר לי שתהיה מלחמה. אני הבנתי רק מהמפות שזו מלחמה, אבל כשיצאתי רפול בא אליי ואמר לי – יאנוש, אם לא הבנת, זו מלחמה. כי חקה לא דיבר דברים ברורים. וביום שבת בבוקר כשעושים כאן את הישיבה הראשונה של המפקדים הבכירים של הרמה, ויאנוש נמצא כאן, ורפול ובן-שהם, ובר דוד מת"פ צפון, וכן הלאה, לא שמעו את חקה אומר בצורה ברורה שתהיה מלחמה. הוא גימגם, הוא מילמל, והיה ברור שהולכים ליום קרב גדול מהרגיל, אולי ניסיון מחטף. זה מה שידעו בעשר וחצי בבוקר, ועדיין יכלו להשאיר את רפול כאן, כדי שינהל את זה. וכשחקה שוב ירד מהרמה, הוא לקח איתו את רפול, וכשהמלחמה החלה רפול לא היה כאן".

רנות: "מה שאני אומר בעובדה, שהוחלט לתת  למח"ט צעיר שרק מונה, שצעיר מיאנוש, להיות מפקד רמת הגולן כולל לפקד על יאנוש ועל 820, והיה הגיוני יותר לתת את זה לרפול. זה בילבל גם את בן-שהם ובגלל זה הוא לא רצה לעזוב ולצאת לשטח".

מדוע הוא לא מונה למפקד רמת הגולן בבוקר ה-6.10.1973? תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36 במלחמת יום כיפור [צילום: ארכיון צה"ל]

נעמוש: מה דעתכם שהאלוף היה ממנה למפקד רמת הגולן את צורי שגיא, מח"ט 820, שיום קודם הוחלף בתפקיד על-ידי צבי בר, אבל שגיא היה מח"ט ותיק ברמת הגולן והוא היה בנפח בבוקר ה-6 באוקטובר.

רנות: "אני אומר שזה לא היה מינוי מופרך, אבל ההחלטה לתת לבן-שהם לפקד היתה בעייתית".

ברקאי: "ועל מה זה מראה? לדעתי, שלא באמת חשבו על מלחמה".

אבל אחרי המלחמה סיפרו, שחקה ידע כבר שבוע קודם שהולכת לפרוץ מלחמה.

ברקאי: "לא ידעו כלום. זה כמו שיספרו לך שטליק [סגן הרמטכ"ל] ידע. זה נכון שטליק אמר בספטמבר – בואו נעלה מילואים, אבל ביום שישי, יום לפני המלחמה, כשהדברים היו יותר ברורים והיתה גיחת צילום של חיל האוויר, והרוסים התפנו בספינות מאלכסנדריה, למה אז לא עמדת על הרגליים ואמרת – עכשיו מילואים! הוא לא אמר כלום, והוא סגן הרמטכ"ל. ואני קורא את הספרים שהם הוציאו כולם, הם כתבו בהם שההוא טעה וההוא טעה וזה טעה, 'ואני? אני אף טעות לא עשיתי'. כבר דיברנו על חוכמת הבדיעבד".

רנות: "ואיפה חפ"ק פיקוד צפון היה ביום שישי בערב, אתה יודע?".

ברקאי: "בבית הארחה באיילת השחר".

רנות: "כשבן-שהם יצא לשטח, וכאן מתחיל הסיפור, צוריך [קמ"ן חטיבה 188] אומר לי – אתה בא איתי לחפ"ק. אני יוצא מהבונקר העמוס, מחפש את החפ"ק, רואה בחוץ נגמ"ש אחד. זה החפ"ק".

ברקאי: "הוא לא היה מוכן כחפ"ק".

רנות: "לא רק שזה נגמ"ש אחד, אין נגמ"ש מס"ח [מפקד סיוע ארטילרי חטיבתי], אין נגמ"ש מודיעין, מה שאמור להיות. בנגמ"ש חפ"ק צריכה להיות פלטפורמה של קשר עבור מח"ט, ליכולת דיבור ויכולת שליטה, אבל הנגמ"ש הזה היה עם שני מקמ"שים [מכשירי קשר]. עד אותו בוקר הנגמ"ש הזה שימש חוליה טכנית של גדוד 53 בחושניה. התקינו עליו עוד מכשיר קשר, אבל לא היה שולחן עבודה ולא תאורה. הטענה היחידה ששמעתי היתה שהחפ"ק היה על זחל"דים מהתרגיל החטיבתי שהתקיים חודשיים לפני כן. אז תביא אותם, כדי שיהיו על ידך אמצעי קשר, כדי שהמס"ח ייסע עם משהו. כמובן שלצוריך כקמ"ן לא היתה רשת מודיעין, לא תצפיות, ולא היה מס"ח פיזית, אלא היה קש"א. בחור צעיר בשם איציק וייס, ואמרו לו תשב פה, אבל לא היה לו שום אמצעי קשר לדבר עם אף סוללה. והוא סיפר [ראו כאן] שהוא היה טרמפיסט, שלא היה לו מה לעשות בנגמ"ש. הציוות הזה היה בלתי נתפס בעליל. פלס"ר 188, פלוגה נהדרת במילואים, גויסה כבר בשבת אחר הצהריים. שאלתי אותם בדיעבד מה עשיתם?".

גלילי: "הם לא עשו שום דבר".

רנות: "שאלתי אותם מה עשיתם, הם אמרו עשינו קפה. עד יום שלישי הם עשו קפה. ביום שלישי הם הצטרפו ליאיר נפשי [מג"ד 74], ועזרו בהבאת אספקות ופינוי נפגעים. עד יום שלישי לא אמרו להם כלום. צוריך, קמ"ן יחסית ותיק, חיים וידל, ע' קמ"ן, אחלה בנאדם, ספי בן יוסף, קצין סיור, ואני, היו לו לצוריך שלושה קצינים שיכולים לעזור. לא היתה שום מחשבה לקחת את אחד מאיתנו ולשים אותו על זחל"ם או קומנדקר, ולשלוח אותו לתצפית כמו שעשה טמלר [קמ"ן חטיבה 820] עם אשר סדן [שעלה לחרמונית ודיווח משם – לסיפורו לחצו כאן]. וכששאלתי את צוריך תוך כדי המלחמה למה אין שום דבר, הוא אמר שזה מסוכן, יורים שם".

אז מכאן מנפח אתם יוצאים לשטח לקראת הערב.

רנות: "יצאנו מכאן בסביבות שש. אבירם כתב בספר שיצאנו בחושך, אבל יצאנו באור. כשהגענו לג'וחאדר היה עוד אור אחרון".

ברקאי: "אתקן אותך רק בדבר אחד, לא אתווכח איתך. אם יצאתם בסביבות שש בערב באוקטובר, זה היה כמעט 12 מעלות מתחת לאופק, וכאנשי מודיעין אתם צריכים לדעת ש-12 מעלות מתחת לאופק זו חשיכה מוחלטת. זה 48 דקות אחרי השקיעה. כל מעלה זו ארבע דקות".

רנות: "אז יצאנו אולי קודם".

ברקאי: "אם יצאתם בשש, זו היתה כמעט חשיכה מוחלטת".

רנות: "יצאנו באור והגענו לג'וחאדר באור אחרון. אני לא הסתכלתי בשעון. אולי זה היה חמש וחצי. אבל זה מה שהיה".

ברקאי: "בסדר, אני פתחתי כאן ואמרתי שבספר הזה יש אי דיוקים. אבל יש לי שאלה – האם אתה זוכר את חקה פוקד פקודה ישירה על בן-שהם לצאת לגזרה שלו?".

רנות: "כשאנחנו יצאנו לשטח, חקה עוד לא חזר. אני זוכר את שמחוני כמה פעמים בא לבן-שהם ואומר לו תצא לשטח, אין לך מה לעשות פה".

ברקאי: "אני הבנתי שחקה הגיע, עודכן על מה שקורה, ואז כשהגיע קיבל את ההחלטה על חלוקת הגזרות בין שני המח"טים. כי עד לאותו רגע היו בגזרות שני מג"דים של 188 [עודד ארז ויאיר נפשי], וחטיבה 7 עדיין מאחור, היא רק מתחילה להיכנס, אבל לא היתה חלוקה מסודרת. אמרו לי שברגע שחקה הגיע והבין מה קורה, הוא אמר הגזרות עכשיו באחריות המח"טים, הצפונית של יאנוש והדרומית של בן-שהם. ואז פנה לבן-שהם ואמר, לא במילים האלה, אני ממציא – תודה רבה על מה שעשית עד עכשיו, צא לגזרה שלך. זה מה שהבנתי".

הכניסה לדרך הנפט מנפח לכיוון דרום

רנות: "מה שאני יודע, על סמך שיחות עם אורי שמחוני, ההחלטה הזו היתה יותר מוקדמת לפני שחקה הגיע".

היא היתה החלטה של שמחוני.

ברקאי: "שמחוני אמר לי שהוא לחץ על בן-שהם המון פעמים, אבל בן-שהם החליט להמתין לאלוף, ורק כשחקה הגיע הוא יצא לשטח. אולי אני טועה, גם אצלי הזיכרון מתעתע".

בראיון שהתפרסם כאן לאחרונה עם צורי שגיא, הוא אמר שהוא זה שהלך לשמחוני ואמר לו תוציא את בן-שהם לשטח, שלא יהיה פה. הוא לקח לעצמו את הקרדיט על המהלך הזה.

ברקאי: "יכול להיות".

רנות: "השאלה היא למה בכלל ניתנה לבן-שהם האחריות הזו על כל רמת הגולן".

ברקאי: "אבל אם רפול איננו"…

רנות: "אז קוראים לו".

ברקאי: "אבל רפול איננו, כי חקה אומר בוא נשאיר אותו לגיוס חטיבות, במילא אנחנו לא הולכים למלחמה, ואז יש לך את האנשים שלך, ובן-שהם הוא 'אנשים שלו', הוא החטיבה הסדירה של פיקוד צפון. הוא יגיד ליאנוש שעלה רק עכשיו אתה מפקד הגזרה? זה לא נשמע טוב. אפילו שיאנוש הוא יותר ותיק, ויותר ויותר ויותר מבן-שהם, עדיין זה לא נשמע טוב שמפקד חטיבה שעלתה לרמת הגולן רק יום קודם יפקד על בן-שהם ועל הגזרה כולה, זה נשמע רע מאוד".

רנות: "יכול להיות, מה שברור הוא כשההחלטה הזו ניתנה לא היה ברור שיש מלחמה בפתח".

גלילי: "בפיקוד צפון דיברו שבוע קודם שיש מלחמה".

רנות: "לא דיברו על מלחמה אמיתית".

ברקאי: "דיברו על מקסימום מחטף, גם אמרו שהמחטף יהיה באיזור קונייטרה, זו הסיבה שהיה יותר ריכוז כוחות בחלק הצפוני".

גלילי: "שבוע לפני המלחמה, יום שישי, אני קצין תורן במודיעין הפיקוד. וכל יום שישי כמה חודשים אחורה היו מסתכלים ורואים סימנים מעידים. ביום שבת בשעה שמונה בערב אני מקבל 'נר' מ-504 בצפת, וכתוב לי שם שסוכן מדווח שגדוד הגישור המטכ"לי חוצה את דמשק דרומה. התקשרתי לחגי מן [קמ"ן פיקוד צפון] שהיה בבית השיטה, אמרתי לו – הסימן הזה שדיברנו קורה עכשיו. הוא אומר לי – תזמין את כל קציני המודיעין ל-11 בלילה אצלי במשרד. וכך היה. יושבים ועוברים על כל הסימנים, ומסכימים באותה ישיבה שזו מלחמה".

ברקאי: "למיטב זכרוני חגי הלך לחקה ביום שלישי 2 באוקטובר ואמר לו, ואני אומר את זה במילים ספרותיות – האלוף, מה עובר עליך? יש את כל הסימנים למלחמה. גדוד הגישור עזב את רוסטן ומתחילים לחלק אותו. מרגמות 240 מ"מ שהתפקיד שלהן הוא לפצפץ את המוצבים כבר פרוסות. זו כבר מלחמה. טילי נ"מ על חשבון הגנת הבירה דמשק מעבים את הקו. כוחות סורים נעים בלילה בדממת אלחוט. יש עיבוי שמעולם לא היה כמותו מ-1967, של תותחנים ושריון, והעורף הסורי מתבקש לבוא בדחיפות ולתת תרומות דם, חולים קלים מפונים מבתי החולים, ובנוסף מתבקשים לאגור מזון. אומר חגי מן לחקה – המפקד, מה כל זה אם לא מלחמה? ומה חקה עונה לו? אתה צריך להבין מה עובר עליי כשאני מגיע למטכ"ל ומבקש – תנו לי לפחות את חטיבה 7, אומרים לו – חקה אל תהיה פניקר, אלי [זעירא] אומר שלא תהיה מלחמה. אני מצטט בזאת את חגי".

רנות: "רק עוד הערה אחת – מבחינת חלוקת גזרות, נפח שאנחנו עומדים בה כעת, שייכת לגזרה הצפונית. היא לא היתה אמורה להיות בגזרת הלחימה של 188. אגב, אני ראיתי אחרי כמה ימים טנק סורי או שניים לא הרחק מהגדר של נפח, ובי-טי-אר 60 [נגמ"ש] עם שמונה גלגלים שנשען על הגדר, זה היה הכי קרוב שראיתי. לא היה אף טנק סורי שנכנס פנימה למחנה".

שלומי רנות מצביע לכיוון שלדת הטנק שמדרום לנפח, בסמוך לה נהרגו שישה אנשי פלס"ר 679 מפגיעת פגז בג'יפ [ניתן להגדיל]

מתחילים לנוע מהחניה של מחנה נפח לכיוון ציר הנפט. עם כניסתנו לציר, מצביע שלומי רנות ימינה, אל שלדת טנק בלב השטח, ומספר: "ביום שני, ליד העצים מימין, המקום שנקרא קדריה [קילומטר מדרום לנפח], הייתי בפלס"ר של 679 והיינו שלושה ג'יפים שהבאנו את הדרגים כדי לחמש את מי שנלחם בסינדיאנה ובמשתא. אני עמדתי עם ג'יפ איפה ששלדת הטנק עומדת שם בשטח, שני הג'יפים האחרים עומדים וצוות ג'יפ אחד הלך לדבר עם הצוות השני. הם עמדו שישה חבר'ה וקיבלו פגז ישר לתוך הג'יפ וכל השישה נהרגו. אולי 40 מטר ממני. אני פיניתי את הגופות. קשרתי ארבעה על מכסה המנוע של הג'יפ שלי ועוד שניים שמתי מאחורה, לקחתי אותם לציר הכביש ושם פגשתי את הרב הראשי לשעבר, הרב גורן, שאומר לי – אתה עושה מצווה גדולה. הוא הראה לי איפה ריכוז חללים בעלייקה ונתן לי ספרון כחול עם הקדשה אישית".

תחנה שנייה – אנדרטת בן-שהם ובני קצין על ציר הנפט

רנות: "אנחנו נוסעים פה על דרך הנפט לכיוון דרום. כשאני מנסה לקבל הבנה יותר גדולה של ניהול חטיבה, לא ידעתי את זה אז, אבל כשיצאנו, זה אחד הפספוסים הגדולים. לא היה חפ"ק מח"ט, אבל היה טנק מח"ט. הטנק הזה היה עם פלוגה של גדוד 53 בחושניה, ואחרי שנפתחה המלחמה הוא נשאר לבד, שכחו אותו. אף אחד לא אמר לו מה לעשות. אם אני מח"ט שיוצא מנפח ויש לי טנק שמחכה בחושניה, אז אני צריך לומר לו – אני יוצא עכשיו, תיסע לצומת משתא ותפגוש אותי שם".

ברקאי: "צודק".

רנות: "עכשיו, עזוב שיש מלחמה והטנק שלך שם, המח"ט עסוק בניהול מלחמה, קצין הקשר שאחראי על ארגון החפ"ק לא קורא לטנק להגיע? נזכרו לקרוא לו רק בשעה עשר בערב".

גלילי: "למה שכחו? מה התשובה?".

רנות: "אין תשובה, שכחו אותו. המח"ט צריך לנהל מלחמה והוא לא חושב איפה הטנק שלו. זה כאילו שתלך לקרב בלי הנשק שלך. צוות הטנק הזה סיפר בראיון שמערכת הקשר אצלם היתה ברמה הכי גבוהה. הם האזינו לכל הרשתות. חמור מזה, גם אחרי שהטנק הצטרף אלינו בלילה, אף אחד לא עלה עליו, הוא נסע אחרינו כמו עגלה".

ברקאי: "אני מסכים לגמרי עם שלומי לגבי הטנק. זה מראה עוד משהו מבחינתי, שבספר על 188 יש כמה דברים שפיקששתי, חד משמעית, כמו למשל התובנה שהעלית שצריך לחשוב עליה. כי אם אתה קורא את הספר פעם, פעמיים ושלוש, אני מרים סימני שאלה מעל ההתנהלות של בן-שהם. אבל אין ספק שהקטע הזה לא לקרוא לטנק שלך, אחרי שהתחלת לנוע עם החפ"ק ואתה משאיר את הטנק בחושניה עוד כמה שעות, אני מודה שלא חשבתי על זה עד עכשיו".

אתה יכול לנסות להיכנס לראש של בן שהם ולהסביר למה הוא לא קרא לטנק?

רנות: "אני חושב שבנסיעה הזו, עד שהוא הגיע לג'וחאדר, עוד לא נפל לו האסימון שזו מלחמה".

ברקאי: "זה אחד. והדבר השני, להערכתי, אולי היה טרוד ועסוק כמח"ט בכל מיני דברים. עודד ארז שואל אותו שאלות ונשמעות מצוקות בקשר, וזה פשוט בורח לך מהראש".

אבירם ברקאי [מימין], דרור גלילי ושלומי רנות באנדרטת בן-שהם/קצין מדרום לנפח

רנות: "בגלל זה אסור להסתכל על התנהלות חטיבתית ואיך נופלות החלטות רק מנקודת מבט של המח"ט. יש לו מטה, והמטה צריך לדאוג לדברים שלמח"ט אין עכשיו ראש להתעסק איתם".

ברקאי: "השאלה אם מטה כזה, קצין קשר, קמ"ן וקצין סיור, אמורים להגיד לו – המפקד, אל תשכח את הטנק, או שדבר כזה שהוא יותר מבצעי צריך להגיד קצין האג"מ או הסמח"ט, שלא היו איתו בנגמ"ש".

רנות: "התשובה מאוד ברורה. יש סדר בצבא, ומי שאחראי על ארגון החפ"ק זה קצין הקשר. הוא מנהל החפ"ק. והטנק הוא חלק אינטגרלי מהחפ"ק".

ברקאי: "אני זוכר שדובר על החפ"ק של חטיבה 7, ואמרו לי שיאנוש לא עלה על טנק".

רנות: "נכון, הוא לא ירד מהנגמ"ש שלו, אבל הטנק שלו היה איתו לידו כל הזמן".

מהשעה 16:00 כבר היו דיווחים על כל מיני פריצות בקו, האסימון אולי כן היה אמור ליפול לבן-שהם בשלב הזה שזוהי מלחמה.

רנות: "היו דיווחים, אבל לא היה ברור שיש פריצה כוללת. כשלנו נודע מאוחר יותר שיש כוח סורי בחושניה זה היה שוק מוחלט. מה שלא מובן זה החוסר של תצפיות בשטח. דיווחי מפקדים מהשטח הם בזווית מאוד צרה. מ"פ מדווח על הצרות שלו, הוא לא רואה מה נעשה מעבר לגבעה. כולם צועקים, מדווחים ויש 'שמפניות' [פגיעות בטנקי אויב], כלומר יש המון עצים, אבל לא רואים את היער. הבעיה היא לראות, וזה מובנה ברמה החטיבתית".

ברקאי: "אין ספק שהאחריות בגזרה היא ברמה של מח"ט. אנחנו מנסים להבין למה הוא עשה טעויות, זה הכול".

גלילי: "בן-שהם היה פה כמה זמן, חודשיים?".

ברקאי: "שלושה חודשים".

גלילי: "הוא עוד לא הכיר את הרמה".

הוא הכיר את הרמה בסדר גמור, אומנם שלושה חודשים זה לא הרבה זמן, אבל הוא היה בעברו מג"ד כאן.

גלילי: "לפי דעתי הוא לא הכיר את רמת הגולן ברמה של לנסוע בעיניים עצומות. אגב, הוא כמעט העיף אותי מקורס קצינים. היה תרגיל שריון שעצרתי ברשת הקשר. אמרתי – כל התחנות הפסק תנועה, כל הטנקים נעצרו ואף אחד לא ידע מי נתן את ההוראה. אז בן-שהם צעק ברשת הקשר – מי הרס את התרגיל? אז אמרתי – זה אני, אבל גם האויב יודע לעשות את זה ולתת פקודות כאלה. אז הוא שקל אם לתת לי לסיים את הקורס".

על הציר הנפט, אבירם ברקאי על המפה

מנפח לצומת משתא [צומת קשת] יש קרוב לשמונה קילומטר, מה קורה במהלך התנועה לשם? 

רנות: "שום דבר דרמטי, רק דיבורים ברשת – פורצים לנו, יורים…"

ברקאי: "מכל מיני דברים שאמרו לי בראיונות, ואני מדגיש שייתכן שהם לא מדויקים, כמה זמן מרגע שאתם יוצאים מנפח אתה זוכר את עודד ארז [מג"ד 53] עולה בקשר?".

רנות: "לא זוכר בדיוק, אבל כל הזמן מרגע שיצאנו מנפח היו הרבה דיבורים בקשר כולל עודד ארז".

ברקאי: "האם אתה זוכר מה עודד ארז מדווח או מבקש?".

רנות: "לא זוכר בדיוק, אבל יכול להגיד לך דבר אחד – התחושה היתה תוך כדי הנסיעה שעודד ארז לא שולט בנעשה".

גלילי: "אתה התרשמת ככה או שגם המח"ט?".

רנות: "התחושה היתה שהכל ירד לרמת הפלוגות. למזלנו יש לנו את תמלול רשת הקשר החטיבתית, שעברתי עליה כמה פעמים, לא היה פיקוד ושליטה פה".

ברקאי: "האם אתה זוכר את עודד ארז מבקש ארטילריה?".

רנות: "אני זוכר שהוא ביקש ארטילריה, בעיקר לאיזור שמדרום ל-111".

ברקאי: "אנחנו כאן בעין קורה [כ-2.5 ק"מ דרומית מזרחית לנפח], וצביקה גרינגולד אמר לי שהיה כאן אחרי שנסוג עם הטנק הבודד שלו. הוא היה כאן והסמח"ט הצטרף אליו בבוקר".

עין אל קירה, כ-2.5 ק"מ דרומית מזרחית לנפח, עם המבט לאיזור רמתניה וחושניה

רנות: "אחד הדברים שאתה לומד, אתה רואה שיוצאים דברים מהמלחמה, תראה כמה תמונות יש מהחפ"ק של יאנוש. הוא היה מודע לזה ומההתחלה צילמו שם ואירגנו. אתה לא תמצא שום תמונה של בן-שהם מהמלחמה. כתבי החצר כבר היו על יד יאנוש, כמו שהיו בתעלה ליד אריק שרון".

ברקאי: "יוסי בן חנן היה עם מצלמה וצילם הרבה. איזו מלחמה חרא זו היתה".

גלילי: "מלחמה ארורה, ארורה, ארורה".

ברקאי: "אנחנו עכשיו בצומת משתא [ציר הנפט עם כביש 87, סמוך למושב קשת], מה אתה זוכר מכאן?".

רנות: "שום דבר. לא התייחסנו לצומת משתא, המשכנו לג'וחאדר".

ברקאי: "לי אמרו שכשהגעתם לפה היה לכם מפגש עם נגמ"ש חוליה טכנית של פלוגה ג'".

רנות: "לא היה כאן מפגש עם כלום".

ברקאי: "האם אתה זוכר בשלב מסוים את הפנייה בקשר של בן-שהם ל'זקיק', למשולם רטס, מג"ד 71?".

רנות: "אני זוכר שהוא דיבר איתו. אני חושב שזה היה אחרי ג'וחאדר. הגענו לג'וחאדר לצומת, לא למעלה על התל, ושם בצומת באור אחרון אחרון, זה היה אחרי זה. נגיד שזה היה בשעה שבע".

ברקאי: לי אמרו שהנגמ"ש הגיע לדנניר [כ-2.5 צפונית מערבית לג'וחאדר] ומשם בגלל שהתחילה המון ארטילריה חזרתם לציר המים ושם עמדתם".

רנות: "כשנגיע לשם אני אראה לך בדיוק. יש דברים בזיכרון שהם עוגנים".

תחנה שלישית – צומת ג'וחאדר

רנות: "כשהגענו לג'וחאדר היו הרבה הפגזות לעבר הצומת. המטרה היתה לעלות אל התל, אבל בגלל המצב לא עלינו".

ברקאי: "האם אתה בטוח שהגעתם לצומת ג'וחאדר?".

רנות: "במיליון אחוז, אני אראה לך בדיוק איפה עמדנו".

ברקאי: "לי אמרו שהגעתם עד לדנניר ואז חזרתם חזרה".

רנות: "זה לא נכון, הגענו עד לצומת ג'וחאדר".

ברקאי: "בזיכרון שלך, אתם מגיעים לכאן לפני החושך?".

רנות: "כן, הגענו לכאן עם הנגמ"ש באור אחרון ממש. היה כאן מעביר מים ויצאו ממנו שלושה חבר'ה בוקרים מרמת מגשימים, שהתחבאו שם מההפגזות. הם שאלו אותנו מה לעשות, הטנדר שלהם נפגע. אמרנו להם אין מה לעשות, רוצו הביתה לרמת מגשימים. באותו שלב בן-שהם רצה לעלות לג'וחאדר. עברנו את הכביש קצת, תפסנו הפגזה קשה, חזרנו אחורה, לא ידענו מה לעשות. ואז עלינו על רמפת טנקים כאן לצד דרך הנפט, בערך 100 מטר מצפון לכביש. עמדנו עליה לפחות חצי שעה וכל הזמן יורים. כל פעם שבן-שהם מדבר ברשת רואים שההפגזות מתקרבות אלינו".

ברקאי: "אז חנן שוורץ [קצין הקשר] מבין שהסורים איכנו את הרשת ויודעים ש'טופי' זה 188?".

רנות: "ממש. כל הקודים ברשת הקשר מהבט"ש לפני המלחמה המשיכו גם לתוך המלחמה, לא שינו אותם. כך שהסורים ידעו מי אנחנו. אולי רק בהפגזה פה הבנו שיש מלחמה".

צומת ג'וחאדר [גבעת אורחה]. בחפ"ק 188 רצו לעלות אל הגבעה, אבל היא היתה מופגזת ביעילות והם ויתרו

ברקאי: "רק כדי לעשות סדר – בהנחה שאתה מגיע הנה עד שש, בשעה שש וארבע דקות יש חושך מוחלט, זאת אומרת ההערכה שלי שיצאתם מנפח הכי מאוחר בשעה חמש".

רנות: "לא הסתכלתי בשעון, אבל כשהגענו לכאן ופגשנו את החבר'ה מרמת מגשימים עדיין אפשר היה לראות. עוד לא היה חושך מלא. וכשהבנו שהסורים מאזינים לנו ומטווחים אותנו, הנגמ"ש נסוג שניים-שלושה קילומטר ונעמדנו בצומת ציר המים. עודד ארז לא היה רחוק, הוא היה בנח"ל גשור [למרגלות הדרום-מזרחיים של תל פארס], אבל לא היה ניהול. הבעיה הכי גדולה של 188 היה חוסר פיקוד ושליטה. לא היתה הבנה של התמונה. צוריך אומר שקיבלנו דיווחים מכוחותינו. הדיווחים מכוחותינו היו מאוד מבולבלים, מאוד נקודתיים. אם מ"מ צועק שעולים עליו, אתה לא יודע אם זה עליו ממש, או 300 מטר ממנו. נכנסה חטיבה 52 הסורית לחושניה, אף אחד לא ראה. כל אחד ראה מה שנעשה לפני העיניים שלו. חיים ברק [מג"ד 82] עם הגדוד שלו עשה הלוך וחזור, עבר בתוך הסורים ולא ראה סורים".

ברקאי: אני אוסיף כאן – קודם כל אתה יודע כמה טנקים היו בגזרה הדרומית?

77.

ברקאי: "64. ובגזרה הצפונית 113. אתה קולט את זה? 64 טנקים בלבד בגזרה הדרומית, שהיא גזרה פרוצה, לילה, מחלקות בודדות פזורות בכל מיני מקומות, בלי אמצעי ראיית לילה, אז הנה זה נותן לך חלק מהתשובות איך לא קלטו ואיך לא ראו. אני לא מצדיק את בן-שהם, אבל אתה יודע בתוך כל הבלבלה הזאת של הלילה ומחלקות בודדות אתה לא יודע מה קורה".

רנות: "אגיד לך מה פוספס בגדול. בעיה אחת היתה בחלוקה בין הצפונית לדרומית, אבל הבעיה היא בריבוע. לנו היו שתי גזרות, לסורים היו שלוש. בגזרה הצפונית היתה רק דביזיה 7, בגזרה הדרומית היו 9 ו-5. בגל הראשון כל דיביזיה תקפה עם שתי חטיבות. בגל שני עוד חטיבה ממוכנת ועוד חטיבת שריון".

ברקאי: "יש לי תשובה לזה. איך יכול להיות שכשיודעים שמול הגזרה הצפונית, בגדול, יש 290 טנקים סורים ומול הדרומית יש 460 טנקים, שמים כל כך מעט טנקים, ומול הפחות שמים יותר?".

גלילי: "אתה שואל – תענה".

ברקאי: "אני עונה. זה מוכיח שוב שלא באמת דיברו על מלחמה, ולכן מה שחשבו היה…"

גלילי: "שהפריצה תהיה בקונייטרה".

ברקאי: "יפה. לכן, אם יעשו מחטף, איפה יהיה המחטף? בצפונית, כי קונייטרה זה הגאווה. ויושב אשר סדן [ע' קמ"ן חטיבה 820] בחרמונית, מוגן, ואומר – כל הצבא הסורי נע כאן מולי, הכל שדרות של אבק ועשן, ואילו כאן באיזור הג'וחאדר יושבים החבר'ה בשפניות שלהם, לא מוציאים את הראש, לא מדווחים, הטנקיסטים עסוקים בלחימה. זאת אומרת, קצין אחד בלבד מכל מערך המודיעין בפיקוד צפון מדווח מה קורה, וזה אשר סדן [ראו כאן]. מאיפה הוא מדווח? מהחרמונית. למה הוא יושב שם? כי אמרו שאם תהיה בעיה זה יקרה בחרמונית-קונייטרה, והוא אומר, לא במילים האלה – חבר'ה, מה שחשבנו שיהיה – קורה, כאן כל הצבא הסורי נוסע – בינגו!".

אבירם ברקאי [מימין], דרור גלילי ושלומי רנות בעיצומו של דיון בצומת ג'וחאדר, בעקבות חפ"ק 188

רנות: "למה כשעשו חלוקה של גזרות הגנה לא היתה תובנה בסיסית, שהצבא הסורי פועל בשלוש דיביזיות? למה גם אצלנו לא חילקו לשלוש גזרות? והתשובה שלי שלא חשבו בכלל".

גלילי: "לא חשבו שיש מלחמה".

רנות: "לא חשבו שתהיה מלחמה, ואף אחד לא נתן את דעתו על זה".

ברקאי: "אתן לך עוד תשובה אחת – כמה מג"דים היו ל-188? שניים. כמה מח"טים היו? שניים. אז יותר קל לעשות שתי גזרות. זה מאוד פשוט. אם היו פה שלושה מג"דים סדירים כמו בכל החטיבות, היו מחלקים את הרמה לשלוש גזרות. אבל פה המילואים עוד לא היו בעניינים – אז נעשה שתי גזרות".

גלילי: "לפני חצי שנה פסח מלובני [היה קצין מחקר באמ"ן, כיום היסטוריון צבאי] הביא לי הביתה איזה בחור. אמר לי כדאי שתכיר אותו. פסח מגיע אליי עם בחור שלא פגשתי בחיים, ומסתבר שהוא היה הקב"ר [קצין בינה רשתית] של כל הצפון. הוא אומר לי – ידענו כל יחידה איפה היא ומה היא עושה. אמרתי – אז למה אני לא ידעתי מכל זה? הרי הייתי קמ"ן. הוא אומר – העברנו הכל לפיקוד, כל הזמן הפצתי דוחות".

ברקאי: "ומה חגי [קמ"ן פיקוד צפון] אומר על זה?

גלילי: "לחגי באתי בטענה פשוטה – אני כקמ"ן לא שמעתי שום דבר כל המלחמה, לא מהאוגדה ולא מהפיקוד. כל מה שידעתי זה כל מה שראיתי".

ומה הוא אמר?

גלילי: "הוא אמר נכון".

רנות: "אילן סהר [קמ"ן חטיבה 7] אמר – בכל המלחמה לא דיברתי עם הפיקוד, היתה לי פעם אחת שחגי היה איתי בקשר, התריע שיש כניסה לקונייטרה, יותר לא שמעתי ממנו".

גלילי: "אבל למה?".

רנות: "אני אגיד לכם עוד דבר – אילן סהר ישב בחפ"ק 7 שהיה מסודר ועבד, הסמח"ט לקח לו את נגמ"ש המודיעין, ולא היה לו נגמ"ש מודיעין. הוא ישב כיועץ בנגמ"ש אצל יאנוש".

גלילי: "מה הוא יכל לעשות? איזו עבודת מודיעין?".

רנות: "לא היה לו קשר, הוא לא יכל לדבר עם הפיקוד. היה להם פלס"ר סדיר, הוא לא העלה תצפית אחת של הפלס"ר, ולא היה לו מודיעין. הוא ישב מתחת לבר-און [צפונית-מערבית לקונייטרה] ואשר סדן ישב בחרמונית, והם לא ידעו עליו ואשר לא ידע על חטיבה 7".

רמפת הטנקים סמוך לג'וחאדר. כאן עמד נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 188. ברקע – תל פארס הצחיח

אשר דיווח הכל ל-820.

גלילי: "אני רציתי בזמנו לתחקר את מודיעין השדה במלחמת יום כיפור. אמרתי לגיורא זורע שהיה הקמנ"ר, עברו עשר שנים מהמלחמה, אף אחד לא תיחקר אותי ולא את קמ"ני הגדודים, ולא החטיבות והאוגדות, מה היה ומה הלקחים. אז הוא אמר לי – עזוב, זה היסטוריה, תתעסק עם העתיד".

רנות: "לסיכום, עמדנו כאן על הרמפה עשר דקות או רבע שעה".

בדקות האלה זכור לך דיווח משמעותי כלשהו?

רנות: "היו הרבה דיבורים בקשר, המון דיבורים בלי עיבורים. הרשת זועקת וכל אחד שמצליח להתפרץ לרשת צועק שיורים עליו. היו טנקיסטים שחשבו בשלב הזה שהם משמידים כוחות ועוצרים את הסורים".

ועדיין לא קראתם לטנק המח"ט לבוא.

רנות: "שום דבר".

גלילי: "המלחמות אחרי זה היו אותו דבר בדיוק".

וכנראה גם יהיו הלאה. מה שהיה – הוא שיהיה.

ברקאי: "כי לא לומדים מטעויות ולא מגיעים למסקנות הנכונות".

שלומי אתה כל הזמן עמדת בנגמ"ש וראית את השטח לאן נוסעים?

רנות: "אני כל הזמן עמדתי עם הראש בחוץ. הכרתי מאוד מאוד טוב את רמת הגולן ואני גם עם קלסטרופוביה, כך שאני לא יכול להיות בנגמ"ש סגור. אז עמדתי בגב של בן-שהם, חנן שוורץ וצוריך עמדו מלפניי, ואני מאחוריהם. בשלב מסוים התחלנו להתרחק מההפגזות בצומת ג'וחאדר צפונה על ציר הנפט".

בשלב זה אנו שבים על עקבותינו בציר הנפט, אל התחנה הבאה.

אנדרטת בה"ד 9

בדרך לתחנה הבאה, צומת ציר המים, האטנו ליד אנדרטת בה"ד 9 שממוקמת לצד ציר הנפט.

גדוד התותחנים של בה"ד 9 הוקם יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור והורכב ממדריכים, צוערים וחניכים. הגדוד בפיקודו של סא"ל בן-עמי כהן כלל תו"מתים M-50 ונפרס במספר מקומות. הסוללה שהיתה בתל פארס קיבלה לאחר מספר שעות פקודה לסגת מערבה. במהלך תנועתה נכנסה לחניון לילה של פלוגת טנקים סורית, 15 חיילים נהרגו ושלושה תומ"תים הושמדו.

אנדרטת בה"ד 9 צמודה לציר הנפט [מבט מדרום לצפון]

דרור גלילי מספר: "הגענו לפה חטיבה 4 ב-10 בחודש או ב-11, ועוד שכבו פה חללי התותחנים. הפתיע אותי שלא אספו את הגופות. אמרתי אולי אנחנו נעשה את זה, אמרו לי אתה לא יכול, יש לך משימה להגיע לתל פארס. טנקים סורים שטפו אותם והם היו מפוזרים פה על האדמה. זה היה שוק עבורנו. אני לא יכול להסיר עיניים מהאנדרטה".

על ציפורים וצמחים 

דרור גלילי נוהג ברכב ומקשיב כביכול לשיחות ולמחקר בעניין נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 188. לא סתם כתבנו 'כביכול'. הוא בעצם מרוכז בדברים אחרים לגמרי. "אתם יכולים לדבר על מלחמות כמה שאתם רוצים", הוא אומר לנו, "אני כל הזמן מסתכל רק על פרחים וציפורים".

דרור גלילי, קצין מודיעין וצלם טבע

בגלל זה הוא נוהג באיטיות, תר כל הזמן אחרי הנעשה בשטח. המצלמה המקצועית שלו נשלפת שוב ושוב והוא מצלם. "תראו איך הכל פורח", הוא מתלהב. הנה כאן נורית המים, צמח מדהים, ושם חסידה בודדת תופסת מנוחה, היא בשלב נדידה לאיזור הקינון באירופה. וזה עכנאי יהודה, ותראו את שדות הפרגים האלה, איזה כמויות של פרחים, ושם להקה של דרורים. וגם סלעית קיץ וגדילן, ועל ידו ברקן. למה הברקן לא דומה לגדילן? כי יש לו קוצים שנראים כמו ברקים. ושם הלוענית, פרח יפהפה עם לוע, ועץ אלה אטלנטית, וגזר בר, וציפור חנקן אדום ראש עומד על הגדר, והעיקר שימו לב לחוחן הקינרס הסגול.

המטרה העיקרית של גלילי בסיור היתה להראות לנו נשר. מאוחר יותר בעליות מחד-נס לכיוון בית המכס היה נדמה שקיבל את מבוקשו, אבל הנשר או מה שזה היה נעלם די מהר.

חוחן הקינרס וחרק יפיפה אוסף אבקה מהפרח [צילום: דרור גלילי]

גלילי מספר שהוא אינו זוכר הרבה ממלחמת יום כיפור. על אנדרטת בה"ד 9 הוא סיפר קודם, עכשיו צץ פתאום זיכרון נוסף.

סא"ל וספי

"בהזדמנות זו אני אספר איפה יואב וספי [מג"ד 39] נהרג. וספי לא הגיע לקבוצת פקודות שפפר [מח"ט 4] נתן לקראת הכניסה למובלעת. אלוף הפיקוד התכוון שיהיה לחץ לאורך כל הגזרה, כדי שהסורים לא יידעו מאיפה נכנסים. וספי היה אמור להוביל את חטיבה 4 ברכס חזקה. בקיצור, קבעתי איתו מפגש איפה שהכביש קונייטרה-רפיד עולה. הוא בא לבד, פרסתי לו פוטוסטט, הוא אומר לי תראה לי על מפה, כי אני לא מבין פוטוסטט. אמרתי לו שפרסנו פה שדה מוקשים שלנו, על מפה 50 אלף היה כתם ירוק, וככה אי אפשר היה לראות את שדה המוקשים. בפוטוסטט יש תיאור מפורט. הוא אמר – אני מצטער, לא למדתי תצ"א, אני לא רואה כלום. שעה אחרי זה באה הפקודה 'נוע'. שלושת הטנקים הראשונים עלו על מוקשים והוא ירד מהטנק שלו לחלץ אותם, ואז נפל פגז על המכסה מנוע שלו והוא נהרג. יש לי צילום שמוציאים אותו מהטנק ומסוק בא לקחת אותו. אף אחד עוד לא ראה את זה. שמעת פעם את הסיפור הזה?".

ברקאי: "זו פעם ראשונה שאני שומע את זה".

תחנה רביעית – צומת ציר המים 

אנחנו כ-3.5 ק"מ מדרום לצומת משתא, ציר הנפט, על אם הדרך בין משתא לג'וחאדר. לכאן נסוג נגמ"ש הפיקוד של חטיבה 188, לאחר כשעה שבה עמד באיזור צומת ג'וחאדר כשמסביבו נופלת ארטילריה.

ברקאי: "ציר המים קיבל שם נוסף – ציר החת"מ. אולי אתם יודעים מתי זה היה? אולי על שם הסוללות מ-405 שהיו כאן?".

שתיקה, אף אחד אינו יודע.

רנות: "יש בציר הזה צינור מים".

ברקאי: "סדר גודל של זמן, מתי אתם כאן?".

רנות: "בשעה תשע".

ברקאי: "בערך שלוש שעות לקח לכם מאז שעזבתם את נפח להגיע לכאן, בין שמונה לתשע".

דרמה בצומת ציר הנפט/ציר המים. רנות עם הגב למצלמה במקום שבו עצר הטנק הסורי. הג'יפ עומד בערך במקום שבו המתין נגמ"ש מח"ט 188 [צילום מדרום לצפון]

רנות: "עמדנו 20 מטר מהצומת מערבה. כשאנחנו הגענו, יש שיירת דרגים של חטיבה 820 שעמדה פה. ארבע משאיות וג'יפ או קומנדקר, ובו גיורא, הקמב"צ של 820. הם עמדו כאן עם הפנים דרומה. הם מאוד שמחו לראות את בן-שהם. היתה להם משימה להגיע לתדלק בקו. מבחינתנו באותו רגע המלחמה היא שם [דרומה], וכאן לא יורים עלינו ודי שקט".

ברקאי: "יש הקלטה, נדמה לי ששומעים שבן-שהם שואל את עודד ארז אם הוא יכול לשלוח טנקים לתחזק ולתספק, ואז עודד אומר לו שאי אפשר, כי היה זקוק לכל טנק".

רנות: "באיזשהו שלב שאנחנו כאן, בוא נגיד לא יותר מחצי שעה אחרי שהגענו, קוראים לטנק המח"ט. למישהו פה נפל לו האסימון, שהיה צריך ליפול עוד קודם, ובמקום שהטנק יהיה עוד קודם על הדרך מוכן ויהיה איתנו כל הזמן, קוראים לו כאן. מדברים עם הטנק בקשר, נותנים לו הוראה, ואז המט"ק יהודה פורת שחיכה בחושניה נוסע ומדווח שהוא רואה סורים, ועוד לא נופל האסימון. תוך כדי זה באה ההוראה לגיורא – אין לכם מה לעשות פה, תחזרו לנפח".

ברקאי: "ההוראה היתה בשלב הזה?".

רנות: "כן".

ברקאי: "זה אחרת לגמרי ממה שאני שמעתי מגיורא".

רנות: "איששתי את זה, ואתה יכול לראות ברשתות הקשר. אינדיקציה אחת היא שהטנק מדווח ברשת הקשר ואומרים לו תפנה שמאלה בצומת משתא, והוא מדווח שהוא פוגש סורים. וגיורא כמה דקות קודם מדווח שהוא רואה סורים בצומת משתא".

ברקאי: "מה שמופיע בספר, ואת זה גיורא סיפר לי… אתה יודע מה? עזוב מה שהוא סיפר לי, נישאר איתך".

ציר הנפט פינת ציר המים. הג'יפ עומד לכיוון דרום במקום שבו עמד נגמ"ש חפ"ק 188 ביום שבת בערב [6.10.1973] על ציר המים

רנות: "כשהגענו לפה ונפגשנו איתם, אמרו לו תסובב את הכוח [שיירת המשאיות], סע חזרה. ובערך באותו זמן  קוראים לטנק מח"ט. אנחנו יודעים שטנק המח"ט בדרך אלינו מחושניה ומדברים איתו בקשר. אומרים לו תיסע ממשתא דרומה עד שתראה אותנו. ואז רואים טנק מגיע מכיוון צפון. חושך, ואנחנו כאן בצד מדליקים לו אור ירוק. הוא אומר לנו – אני לא רואה. אומרים לו – אנחנו מנצנצים לך עם איזה זרקור, אבל הוא לא רואה. ואז הטנק הזה מגיע, עובר אותנו כאן, צועקים לו בקשר – עצור עצור, והטנק עוצר פה, 10 מטר אחרי הצומת לכיוון דרום. עמד פה בערך 30 מטר מהנגמ"ש. אנחנו יודעים באותו רגע שזה טנק מח"ט, אפילו לא ראינו שזה טיראן. זה לא נתפס ולא עלה על דעתנו. אומרים לי – תקפוץ אליו, תגיד לו לחזור. אני קופץ ומגיע ממש מאחוריו, ואז אני רואה שזה טיראן. אני חוזר חזרה, אני בהלם מוחלט. אתה לא תאמין, אבל אני זוכר שהסתכלתי אם זה מזקו"ם קריספי או דיקרס. כל כך לא האמנתי למראה עיניי. לא הספקתי לחזור לנגמ"ש, הטנק מתחיל לנסוע דרומה לכיוון ג'וחאדר. וממש באותו זמן הטנק מח"ט מגיע מצפון. היה ביניהם 300 מטר או 400, הסורי הוביל והטנק מח"ט מאחוריו. ועד שהטנק שלנו הגיע אלינו, הטנק הסורי כבר נעלם מעבר לקו הרכס, עוד ראינו אותו מאיר עם זרקור לכיוון ציר המים".

ברקאי: "לי אין כאן פוזיציה, כי אני לא בסיפור, אבל גיורא [קמב"צ 820] ואני מתאר מה שהוא אמר לי – שהמח"ט אמר לו תיגש תראה מי זה, ואני מטפס על הטנק ואומר לשיירת הדרגים רוצו תתחבאו בצד. אני לא המצאתי כלום, זה גיורא סיפר לי. ואז הוא הולך ומוציא רימון כדי לשלשל פנימה, אבל בדיוק אז הטנק ממשיך הלאה. בקיצור, כל הסיפור של שלומי הוא אחרת לגמרי ממה שאני שמעתי מגיורא".

מתוך הספר "על בלימה": "…לפתע נשמע שקשוק זחלים, בן-שהם מעריך שמדובר בטנק שלו שהגיע מכיוון חושניה ומורה לגיורא לגשת לבדוק. לא, זה לא טנק המח"ט, והוא בכלל מגיע מכיוון ג'וחאדר. עוד גיורא תוהה על פשר התעלומה והטנק נעצר לפני שיירת האספקה שחוסמת את דרכו. הוא מתקדם לקראתו, מבחין שכיפת המפקד נפתחת ומבפנים נשמעים קולות בערבית. חרישי כמו חתול, עם דופק מואץ של עכבר, מנתק עצמו גיורא מהטנק, מגיע לשיירה ומעדכן בלחש את אנשי הקבינות – 'לעזוב מיד את כלי הרכב ולשכב בתעלה שבצד הדרך'. אחר כך הוא חוזר לג'יפ שלו, מוציא רימון, שולף נצרה וחוזר לכיוון הטיראן. בעודו מתגנב אל הטנק נסגרת כיפת המפקד ומרכבת הפלדה הסורית משלבת לרוורס ונעלמת בחשיכה. גיורא חוזר לנגמ"ש ומעדכן בהתרגשות רבה את המח"ט באירועי הדקה האחרונה. כולם ממהרים להסתיר את חמש המשאיות מאחורי נגמ"ש המח"ט, ובן-שהם לראשונה מאז פרצה המלחמה חוזה במו עיניו במה שחייליו חווים ויודעים מזה מספר שעות – ציר הנפט כבר איננו שטח ישראלי ריבוני".

גלילי: "איך תצא מזה?".

ברקאי: "אני לא יוצא מזה. מבחינתך שלך זה צרוב לך במאה אחוז?".

רנות: "במאה אחוז".

ברקאי: "כשאתם מגיעים, שיירת הדרגים נמצאת פה?".

רנות: "פה".

ברקאי: "ואתם מסובבים אותה".

רנות: "נכון".

ברקאי: "בזמן הזה אתם אומרים לטנק המח"ט להתחיל לנוע, ולפני שטנק המח"ט מגיע הנה, יש טנק סורי שעובר ואתה לא הבנת מה זה, ואז הוא נוסע מכם ואז מגיע טנק המח"ט. זה הסדר שלך".

רנות: "מה שאני בוודאות זוכר, שהיה שוק גדול שטנק סורי מגיע מכיוון משתא. זה היה בלתי צפוי לחלוטין, וזו היתה הבנה ראשונה שחדרו סורים לציר הנפט. הבנה שנייה – שגיורא מדווח בקשר ראיתי סורים בצומת משתא".

ברקאי: "נכון. פעמיים הוא דיווח. אין לי רשתות קשר של זה, אני כתבתי לפי מה שהוא סיפר לי".

רנות: "הסתכלתי על השעות וזה יוצא מסונכרן בדיוק, ואני אתן לך עוד נתון כעובדה – גיורא לא פגש את טנק המח"ט".

טנקי שוט קל פגועים על דרך הנפט מצפון לצומת משתא/חושניה [מתוך "על בלימה"]

ברקאי: "הוא לא אמר לי שהוא פגש את טנק המח"ט. הוא פגש את הטנק של צביקה" [גרינגולד].

רנות: "הוא פגש את צביקה אחרי צומת משתא".

ברקאי: "נכון".

רנות: "הוא לא פגש בטנק המח"ט וגם המט"ק של הטנק לא אמר שפגש את הדרגים. הם לא נפגשו. אם יהודה פורת [מפקד טנק המח"ט] שנסע ממשתא לפה, והוא הגיע 500 מטר אחרי הסורי, אם יהודה היה פוגש את הדרגים, הוא היה מדווח על זה או שגיורא היה מדווח שהוא פגש בטנק המח"ט. אבל לא היה מפגש ביניהם. גיורא עבר את צומת משתא צפונה, לפני שטנק המח"ט הגיע לשם ופנה שמאלה לכיווננו".

ברקאי: "זה מה שאתה זוכר, אני נותן תשובה לפלונטר הלוגי. תרשה לי להגיד שאולי אתה טועה בזיכרון, אבל יכול להיות שאתם קראתם לטנק המח"ט רק אחרי ששיירת הדרגים היתה מאוד קרובה למשתא, וכשהיא עברה הוא הגיע לצומת".

רנות: "כך היה, אני מסכים איתך, אבל הטנק מח"ט נכנס לצומת משתא, והטנק הסורי לא היה רבע שעה לפניו, היה ביניהם הבדל של שתי דקות".

ברקאי: "זה מה שאתה זוכר".

רנות: "זה גם מה שמופיע ברשת הקשר, שאומרים לו עצור עצור, אנחנו מאותתים לך".

ברקאי: "אני אקשה עליך. יכול להיות שהקריאות לעצור היו ליהודה [המט"ק] שלא הבחין בכם?".

רנות: "לא, כי בקשר יש הקלטה של יהודה שעונה לנו – אני לא רואה אתכם. והטנק הסורי עצר במקרה בצומת ואני ירדתי לראות מה הסיפור שלו".

ברקאי: "אז לפי לוח הזמנים שאתה אומר, לא יכול להיות שגיורא פגש את הטנק הסורי".

רנות: "לא".

ברקאי: "כי אם פורת לא פגש את שיירת הדרגים, אז זה אומר שלא היה מגע בין שיירת הדרגים לבין הסורים. אמרנו כבר שאנשים מהזיכרון שלהם…"

רנות: "יש אנשים שבונים סיפורים".

ברקאי: "ספר לי על זה".

על ציר המים דרומה. מטיילים לצד הדרך, באיזור מושב יונתן

שתיקה מהורהרת התפשטה בצומת ציר המים. אבירם ברקאי כבר הודה שבספרו יש כמה טעויות עובדתיות, וסיפור המפגש של גיורא הקמב"צ עם הטנק הסורי מסתמן כאחד מהן. כל אחד מוזמן להחליט אם להאמין לסיפור של גיורא או לזה של שלומי. מבחינתנו, כשאנחנו שומעים משלומי רנות, בקולו הבוטח, את הסיפור כשהוא מגובה ברשת קשר ובעדויות של אנשי טנק המח"ט, אנחנו זורמים עם ע' הקמ"ן של חטיבה 188, ורק תוהים בשקט על הבדלי הגרסאות ולמה אנשים בונים לעצמם סיפורים.

אבירם ברקאי חש בכך: "במחקרים ובראיונות שעשיתי, מצאתי שבע סיבות שיכולות להוביל לכך שתיעוד בעל-פה, שנאסף בראיונות אישיים עלול להיות לא מדויק. השתיים השכיחות הן רשומון וזיכרון מתעתע. רשומון – אם מפקד הטנק מרוכז בגזרה מימין, הטען מתמקד בצד שמאל והנהג מביט ישר, הרי לכם שלוש זוויות מבט שונות על אותה גזרה. זיכרון מתעתע – חוקר ההיסטוריה יכול לסמוך ברמת ודאות גבוהה על זיכרון המרואיינים או העדים, כל עוד הוא מבטא ריחות, תחושות וטעמים. עובדות? נתונים? מספרים? באיזו שעה התחילה התנועה אל היעד, מי היה מימיננו ומי משמאלנו, מתי הצטרפו החרמ"שניקים, כמה טנקים השמיד הצוות שלנו, כמה טנקי אויב נעו בכיווננו – בכל אלה ראוי לחוקר לפקפק בדיוק העדות שמושמעת באוזניו, גם אם היא מושמעת בהתלהבות ובנחרצות.

"יש חמש סיבות נוספות. 1) הקושי להודות בטעות או בפחד. זה מגיע ממרואיינים שחייבים למרק ולהעלים אירוע בעייתי מבחינתם. 2) הצורך באיסוף תהילה. למרואיינים חשוב למקם את עצמם במוקד התהילה, מה שמוביל אותם לא לדייק בעובדות ולהגזים בתיאור העניינים לטובתם. היו מספר פעמים במפגשים שלי עם מרואיינים שגיליתי שהצורך באיסוף תהילה יכול לנסוק למרומים. היו אפילו מעטים שמיקמו את עצמם במקום מרכזי באירוע בלי שנטלו בו חלק. 3) הצורך בסגירת חשבון. מרואיינים שיש להם חשבון אישי פתוח עם לוחמים או מפקדים, שלתחושתם הקטינו אותם. 4) הצורך להגן על 'הארגון'. מרואיינים שיקפידו תמיד לשמור על כבוד 'המשפחה', יעוותו עדויות ויצופפו שורות מול מי שמאיים על טהרת ביצועי 'מדורת השבט' שאליו הם משתייכים. 5) הצורך להסביר אירועים 'בלתי הגיוניים' לכאורה. מרואיינים שיראו בכל אירוע מלחמתי חוליה מתוך מזימה גדולה. קונספירציה שנרקחה במחשכים. בדרך כלל קיים תמריץ להיות חלק מקבוצה כזאת, כי המדיה מקדשת דם רע וצהוב, ו'גילוי' סנסציוני יביא אותם אל קדמת הבמה ואור זרקורים".

רנות: "הדבר הכי מובהק פה זו הצמידות בין הטנק הסורי למח"ט".

גלילי: "למה בשלב הזה המח"ט לא עולה על הטנק?".

רנות: "לא יודע. פורת מדווח שהיה לו קשר מצוין, הם שמעו את כל הרשתות, הטנק איתנו, אבל נוסע אחרינו".

גלילי: "שלומי, תגיד לי מה להערכתך חושב ומרגיש המח"ט בשלב הזה?".

רנות: "בשלב הזה רוב העיסוק של המח"ט היה כוח צביקה. כי צביקה נכנס ראשון למגע ובן-שהם מדבר איתו המון".

כי הוא נקרא "כוח", חושבים שהוא עשרה טנקים מינימום.

רנות: "והוא כידוע בסך הכל טנק אחד, והמח"ט מדבר איתו המון".

ברקאי: "האם זכור לך לפני שאתם מתחילים בתנועה מכאן, דיווח בקשר של סמג"ד בה"ד 9 שמיל גולן, שהוא מגיע אליכם מצפון, לאור זה שהוא יודע איפה אתם?".

רנות: "לא פגשנו אותו. מה שזכור לי מצוין, כשהתחלנו לרדת מכאן דרומה על ציר המים, התחיל לדעתי בשלב הזה להתגבש הרעיון למצוא דרך לחזור לנפח, איכשהו לבן-שהם נכנס הצורך הזה".

גלילי: "למה?".

רנות: "התחושה היתה לחזור לנפח. באנו מנפח, נחזור לנפח. לא היה בזה היגיון צבאי".

ברקאי: "כשהתחלתם לנוע על ציר המים, מה היה היעד שלכם? לאן רציתם להגיע? האם הוא ביקש מקצין הסיור שלכם, ספי בן יוסף, לקחת אתכם הכי מהר לאנשהו?".

רנות: "לא, ספי לא תיפקד כקצין סיור בכלל בשלב הזה".

ברקאי: "אז פשוט נוסעים דרומה?".

רנות: "נוסעים דרומה, עם התחלת גיבוש מחשבה לחזור איכשהו לנפח. כי הבנו שאי אפשר לחזור לנפך 'דוך', על ציר הנפט. כי יש שם סורים, צריך לעקוף אותם".

ברקאי: "זה ברור לי. באיזה שלב שאנחנו נוסעים עכשיו על ציר המים, אתם מבינים שאם תסעו ככה על הדרך תגיעו לרמת מגשימים או תל סאקי? אתם מבינים שבמוצב 116 יש קרבות בלילה?".

רנות: "שינוי החשיבה קרה קצת הלאה, כשפגשנו את אורי מנוס על ציר המים, עם משאית ועליה פצועים והרוגים וזחל"ם אחד".

ברקאי: את אורי מנוס [סמג"ד ארטילריה 405] פגשתם על ציר המים?

רנות: "בדיוק, תשאל את אורי מנוס. אני חושב שבסביבות 11 בלילה פגשנו אותו".

ברקאי: "וואי וואי [תופס את הראש, כי מכיר סיפור אחר], אני לא מתעסק יותר בסיפור הזה…"

רנות: "את אורי מנוס פגשנו עם שיירת האנשים שלו והוא שאל אותנו מה לעשות".

גלילי: "הוא סיפר לכם מה עבר על הסוללות שלו?".

רנות: "כן, הוא אמר שטנקים דרסו אותם".

ברקאי: "אני אגיד לך איפה יש לי את אורי מנוס, רק שתבין. אני כמעט בטוח, שבאור ראשון הוא פגש את בן-שהם ליד תל בוזיק, ליד צומת דליות, זה מהעדויות שלי".

רנות: "זה לא נכון. אם תפנה לאורי מנוס הוא יאשר את זה. מיד כשהם יצאו מהסוללה של ג'וחאדר הוא פנה לציר המים, ועל הציר הזה הוא פגש אותנו".

ברקאי: "יכול מאוד להיות. כשאתם נוסעים כאן בנגמ"ש, בן-שהם פגש טנק סורי, ויש סורים ממזרח, מצפון ומדרום. בן-שהם מפקד הגזרה הדרומית נע בטנק בודד ובנגמ"ש בודד, ולא בדיוק מבין עדיין מה הוא אמור לעשות. האם אתה שלומי, בתוך הנגמ"ש, מגלה אצלו איזשהו דכדוך, מצוקה או ייאוש?".

רנות: "תראה, צריך להבין את האישיות של בן-שהם. הוא היה איש מאוד עדין, לא שריונר בהתנהלות. איש נעים הליכות, שקט, לא צועק, לא מתרגז, לא משתולל, מדבר בקשר ברוגע רב, שזה מאוד חיובי בעיניי. הוא לא שידר פחד, אבל שידר הרגשה של לחץ, מעין דאון, תחושת דכדוך".

אל"מ איציק בן שהם [בכובע מצחיה] בתרגיל שריון [מן הרשת]

ברקאי: "בהנחה שכל מה שאתה אומר נכון, תראה כמה טעויות עובדתיות יש לי בספר".

רנות: "כאן באיזור הנמוך של ציר המים פגשנו את מנוס. הסוללה של ג'וחאדר היתה קילומטר מפה, והם הלכו אחורה לציר המים".

ברקאי: "איזה קטע, איזה קטע… עכשיו תקשיב, האם יכול להיות שבאמת פגשתם כאן תותחנים, אבל לא את אורי מנוס אלא את חנן אנדרמן [קצין מגדוד 405]?".

רנות: "פגשנו את אורי מנוס, בוודאות, אני הכרתי אותו".

ברקאי: "זכורה לך פגישה עם חנן אנדרמן?".

רנות: לא. כאן היתה דרך שהכרתי. עשינו כאן חודשיים קודם תרגיל חטיבתי ולכן זכרתי את הדרך הזו. זו הדרך לרוג'ום אל הרי [גלגל רפאים]. מה הפגישה עם מנוס עשתה לנו? סיכמנו שבצומת ציר המים הבנו שאנחנו לא יכולים לחזור לנפח, אבל כל הנסיעה הזאת היתה ברוגע, לא תקפו ולא ירו עלינו. ועכשיו אנחנו פוגשים את אורי מנוס, זה שוק שני. הבנו שהסורים פה, ופה התגבשה ההחלטה לרדת מציר גמלא לבטיחה ולעשות סיבוב ארוך לנפח".

ברקאי: "סדר גודל מה השעה?".

רנות: "להערכתי בסביבות 11 בלילה, ועם אורי מנוס עמדנו בסביבות רבע שעה".

גלילי: "ופה יש קרב גדול והמח"ט לא מתערב?".

רנות: "ניהול הקרב שלו הוא ניהול קרב ברמת מקסימום פלוגה. הדבר השני שהוא עשה גזל המון זמן. הוא דיבר המון עם צביקה גרינגולד, שנלחם בציר הנפט, והיתה המון התעסקות גם עם חיים ברק, גדוד 82".

ברקאי: "'נקה' בשבילך".

רנות: "נכון, גדוד 82 עשה ברדק מטורף, התפצל, לא התפצל, לא יודע איפה הוא נמצא והוא התפזר בין האצבעות ולא ידעת איפה האצבעות. גדוד 82 היה תקלה גדולה. הפלוגות המבצעיות שלו, של אלי גבע וצ'סנר, אני עד היום לא מבין את הקטע שעזבו והחליטו על דעתם ובפקודת יאנוש לעזוב את הגזרה שלהם בסינדיאנה ויוסיפון, ולחבור ליאנוש".

גלילי: "הם קיבלו פקודה מיאנוש, מה אתה רוצה?".

רנות: "הוא לא היה המפקד שלהם. גדוד 82 היה צריך לעצור את דיביזיה 1 והם עוזבים הכל והולכים אחורה".

ברקאי: "ארבע סיבות יש לכך. 1) חושך. 2) חיים ברק, אתה יודע מתי קיבל את הגדוד? שלושה שבועות לפני המלחמה. 3) הוא לא מכיר את הגדוד ולא מכיר את המפקדים. ראיינתי את חיים, הוא לא מכיר את האיזור. 4) יש לו ארבע פלוגות, הפלוגה אולי הכי טובה של טייגר נמצאת בחלק הצפוני אצל יאנוש. מי נשאר לו? פלוגה מבצעית של אלי גבע, שתי פלוגות צמ"פ של דני לוין וצ'סנר, אחת מהן סיימה מטווח תותחים, שזה בדרך להיות חייל. עשית 25 אחוז מהדרך. 75 אחוז אחרים לא עשית. הפלוגה השנייה באמצע הדרך שלה, זאת אומרת מתוך שלוש הפלוגות של גדוד 82, שתיים אתה מביא לתגבר את הגדוד של עודד ארז. הם אנשים אמיצים וכל זה, אבל הם עוד לא ממש חיילים. הפלוגה היחידה שהוכשרה זו הפלוגה של אלי גבע. וזה מספיק סיבות להבין מה קרה עם גדוד 82, ואני לא בא בטענות לאף אחד, אבל עובדתית היה כאן ברדק גדול".

רנות: "התיאומים של קבלת גדוד 82 העסיקו המון את פיקוד החטיבה".

ברקאי: "היתה פה בעיה גדולה, ואני מקבל שבאיזשהו מקום מח"ט קצת יותר נחוש ומנוסה היה אולי מוריד פקודות יותר ברורות ושולט יותר טוב בגזרה".

רנות: "אחד הדברים שלא כל כך הבנתי, ואולי אתה מבין, שהסמג"ד דן פסח [מגדוד 82] הגיע לתל סאקי ובסוף ירד לבטיחה. מה קרה עם דני פסח?".

ברקאי: "הוא ירד דרך גבעת יואב ובני יהודה, ואחר-כך נהרג בלחימה על נפח".

רנות: "אנחנו נמצאים כאן כל הלילה ובבוקר מוקדם צריכים לרדת מגמלא לבטיחה, ומשם לעלות חזרה לנפח. כל הזמן היה צורך להגיע לנפח".

ברקאי: "הראייה הזו מקבלת גם התייחסות כלפי הפיקוד, בקשה או אישור?".

רנות: "חיפשתי ברשת הקשר ולא מצאתי כלום. יש טענה שהוא קיבל אישור אחר כך לפנות בוקר מדן לנר, אבל דן לנר בשלב הזה עוד לא היה בעניינים".

ברקאי: "ככל שאני זוכר, בן-שהם פנה לפיקוד והפיקוד אישר. אני לא מתעסק עם העדויות האלה כבר כמה שנים. באתי היום בשביל שלומי, דיברנו לפני כמה שנים והוא פתח לי כל מיני דברים שלא הופיעו בספר. קראתי מה הוא אמר בנעמוש, חלק מהדברים ידעתי קודם, אבל אמרתי נבוא ונתרום דבר או שניים גם משלי".

לא לקנא בך שאתה צריך לעשות סוויץ' לנוכח מה שאתה שומע כאן משלומי רנות, אחרי ששנים יש לך תמונה של המלחמה שהתקבעה אצלך בעקבות שיחות עם אנשים ופרסום הספר.

ברקאי: "זה לגמרי לא פשוט".

תחנה חמישית – אתר אל ארבעין 

רנות: "אנחנו נוסעים על ציר המים דרומה מתוך כוונה לרדת למטה מציר המפלים. אחרי שאתה עובר את אל ארבעין, יש ירידה קלה, תל בזק מימין מציץ, ואז כשאנחנו מתקרבים לכיוון המאגר שלא היה אז [מאגר בזלת סמוך לצומת דליות], רואים תנועה של טנקים על ציר המפלים [כיום כביש 808], ממגשימים ימינה לכיוון קצרין, נוסעים ברווחים של 100 עד 200 מטר בין טנק לטנק".

הבנתם שזה טנקים סורים?

רנות: "אנחנו רואים שזה טנקים סורים. הגענו לכאן, היתה מחפורת בצד, שהוציאו ממנה חומר לרפד את ציר המפלים. אמרתי – יש פה מחפורת, בואו ניכנס לשם. כאן אנחנו מבינים את המצב החדש: רצינו לרדת מגמלא לבטיחה, אבל הסורים נוסעים פה".

איזור אל ארבעין. חפ"ק 188 הגיע לכאן מציר המים מימין למעלה בתנועה דרום-מערבה בין אל ארבעין לרג'ם אל הרי, חצה בצומת דליות לכיוון לבטיחה ["עמוד ענן"]

ברקאי: "בלילה איך אתם רואים מהמרחק הזה?".

רנות: "רואים את האבק, שומעים את השרשראות. מ-1,200 מטר רואים כל הזמן את תנועת הטנקים, ואז ההבנה שאי אפשר להמשיך בנסיעה. ועצרנו פה. היינו פה בחצות וחצי, אותן שעות זה השעות שבן-שהם מנהל את הקרב בחושניה, וגדוד 82 שמתפזר ומתל סאקי צועקים. היכולת של מח"ט להשפיע זה בשלושה דברים מעשית: עיבוי וקבלת יחידות משנה, ולהפעיל אותן למקום הנכון, ארטילריה ומודיעין".

ברקאי: "אבל לפני זה הוא צריך להבין את הגזרה שלו, ורק אז הוא יכול להפעיל את שלושת הנדבכים האלה".

רנות: "אבל יש פה מח"ט שאין לו ארטילריה, אין לו תקשורת עם ארטילריה, אין לו מודיעין, ולראייה היה רגע ששמחוני אומר לבן-שהם יש סורים בחושניה, ובן-שהם אומר לו אין סורים בחושניה. בן-שהם לא מבין איפה האויב. לצוריך אין קשר עם הפיקוד, אין תצפיות, אין אינפורמציה, ומה שאנחנו יודעים על הסורים זה טנק שנוסע פה או שם, ואת גיורא גולדברג הקמב"צ ואת צביקה גרינגולד, שמספר לנו שהוא נלחם על ציר הנפט".

ברקאי: "ולמה אין ארטילריה?. אני אענה".

רנות: "כי אין מס"ח".

ברקאי: "ואם איציק וייס, הקש"א שהיה איתכם, היה מבקש ארטילריה הוא היה מקבל, כן או לא? יש לי תשובה בשבילך – לא".

רנות: "הוא היה מקבל כי היו גדודים של 175 שכבר פרסו".

ברקאי: "גדוד של 175 כבר פרס? אז אני מרים ידיים. אבל למה בשעות הראשונות כבר לא היתה כל-כך ארטילריה לעזור? מה ענה לי אברהם בר דוד, מת"פ צפון, בגילוי לב מוחלט אחרי ששאלתי אותו. הוא אמר לי – אבירם, שלחו אותנו ליום קרב גדול, היה לי 7,000 פגזים במחנה צנובר, והוא אומר מה אני אפרוק 7,000 פגזים? זה בסך הכל יום קרב. אחרי זה אני צריך להחזיר את הכל לאריזות. אז לכל קנה היו 100 פגזים, ו-100 פגזים לתכלית אתה גומר בשעה. אז ארטילריה גם אם היית יוצר קשר, לא כל-כך היית מקבל".

רנות: "מח"ט יכול לעזור בעצות, אין לו כלי לניהול או לעזור. אם מ"פ צועק באיזה מקום שהוא צריך משהו, אין למח"ט מה לתת לו. מקסימום הוא יגיד לגדוד 82 תשלחו מחלקה ל-116, מגיע או לא מגיע, לא היתה שליטה".

גלילי: "אין לו ראייה כללית מה קורה בגזרה?".

רנות: "לא, רק מה שראינו. אין מודיעין ואין לך יכולת לכלום, לא היה לו אפילו שולחן לשרטט מפה כי זה לא היה הנגמ"ש שלו. לא היתה לו תמונת מצב מה קורה, שום דבר".

גלילי: "הוא לא יכול היה לקחת את אורי מנוס ולהגיד לו – אתה המס"ח שלי עכשיו?".

רנות: "לא, מנוס היה עסוק בפינוי הנפגעים שלו".

וחגי מן מה איתו?

רנות: "בשלב הזה החפ"ק הפיקודי עובר מנפח לכנען, ואין לחגי מן כלום. אנחנו יושבים פה פיזית עד אחרי אור ראשון, שש וחצי בבוקר. באותן שעות לפנות בוקר, וזו הנקודה שמדהימה אותי בהחלטה של בן-שהם, שאני לא מבין עד היום. בואו נראה את התמונה הכוללת – עוזי מור, מג"ד 266, נכנס בלילה עם פלוגה וחבר לצביקה בציר הנפט. כוחות ראשונים של 679 של אורי אור כבר הגיעו בבוקר לעין זיוון".

ברקאי: "ככל שאני זוכר מאורי, הכוחות הראשונים שלו התחילו לטפס את הגשר [בנות יעקב] בארבע-חמש בבוקר".

רנות: "בשבע בבוקר אורי אור פגש בנפח את רפול, ששלח אותו לכיוון קונייטרה. בשבע וחצי גדוד של 679 ישב כבר בעין זיוון, הלך אחר כך אחורה ועשה מלחמה על נפח. בסביבות שש בבוקר יש תקשורת בין בן-שהם לרן שריג, 179, שמדווח לו שהוא עולה מגשר אריק ויוצר מגע עם הסורים. הסמח"ט של 47 הסורית טעה בדרך ונפל אחרי זה בשבי, והם יצרו את המגע הראשון עם רן שריג. הגדוד השלישי של 179, יוסי עמיר, הגיע בשמונה לאל על. זאת אומרת, התמונה היתה שבחזית עדיין עודד ארז נלחם, בנפח ישנו דוד ישראלי וקצין שיושבים בחמ"ל, וישראלי נכנס עם כוח טנקים לציר הנפט, גדוד של 179 ו-679 כבר נמצאים בנפח. בציר יהודיה נמצא רן שריג, גדוד של רן שריג כבר הלך לאל על, וזו הגזרה שלך. אתה יושב פה באל ארבעין, מקום נפלא להיות בו, אתה יכול מפה לנהל קרב בצורה הכי רגועה. הטנק שלך עומד על ידך, אתה שומע שכוחות מילואים מגיעים, הגש"פ הצטרף, התחיל להגיע הרבה כוח. בן-שהם הוא מפקד הגזרה, הוא צריך לקנות את עולמו, ובשביל זה הוא צריך קודם כל לעצור את הסורים ולייצב את הקו".

מנפח לנפח – תרשים תנועת נגמ"ש חפ"ק 188. 1) 6.10.1973 שעה 17:30 – יציאה מנפח דרומה על ציר הנפט. 2) הנגמ"ש מתקרב לג'וחאדר, נקלע להפגזה, סב על עקבותיו ומתמקם בצומת המים. 3) 21:00 – מפגש עם טנק סורי תועה ולאחריו חבירה עם טנק המח"ט שהגיע מחושניה. 4) אחר חצות 7.10.1973 – הנגמ"ש והטנק מגיעים לאתר אל ארבעין ושם ממתינים במחסה. 5) בסביבות 06:00 תנועה מערבה, ירידה אל הכינרת ועלייה לכיוון בית המכס. 6) תחנה אחרונה עלייקה – המח"ט בן-שהם עוזב את הנגמ"ש ועובר לטנק, יתר אנשי החפ"ק חוזרים לנפח  

ברקאי: "אני מקבל את כל מה שאתה אומר. אין ספק שבלוגיקה אתה מעלה בעיה מאוד גדולה, וגם סביר שהזיכרון שלך טוב משלי. אני לדוגמה לא העליתי כל סימני שאלה, כי בעדויות שלי, עם כל הבעיות שיש בעדויות, הבנתי שבן-שהם הגיע לצומת דליות והתחיל לרדת למטה כבר בשעה שתיים לפנות בוקר, ולא כמו שאתה מתאר כאן".

רנות: "ירדנו באור מלא, באור מלא מלא".

ברקאי: "בסדר".

רנות: "וההחלטה הזו לרדת לגזרה לא שלך, לחזור לנפח, כשבעצם כבר נמצאים שם הסמח"ט וקצין האג"מ שלך, אז בשביל מה מח"ט 188 באופן אישי צריך להיות בנפח? ישנו שם כבר אורי אור".

ברקאי: "יש פה בעיה, אין ספק".

רנות: "וכבר אמרתי, נפח היא גזרה צפונית, לא הגזרה שלך, ופה אתה נמצא בגזרה שלך ומקבל כוחות מילואים. הוא היה יכול לצאת גיבור ישראל – איך ריכזת כוחות ובלמת את הסורים. היו לו את כל הכלים לזה".

גלילי: "מה היה מצבו הנפשי בשלב הזה?".

רנות: "הוא היה איש מאוד שקט ועדין, וכאן הוא היה במצוקה. יש הקלטה נדירה שהוא מדבר בקשר עם משולם רטס [מג"ד 71], ואומר לו – תבוא לגזרה שלי, ואחר כך מבקש משמחוני ולא מקבל, ואומר חבל חבל חבל".

ברקאי: "הוא ביקש בהתחלה לקבל את כל 'זקיק' [גדוד 71], ורטס היה בכיוון. אחר כך ביקש שישלחו אליו לפחות יחידת משנה, ושמחוני אמר לו כשישתנו התנאים נשלח אליך, ואז הוא אומר חבל חבל".

רנות: "מה זה מח"ט שאומר חבל חבל? זה אופי, וזה גם הלם. אני חושב שכל העניין שהוא עלה אחר כך לטנק ויצא להילחם, האווירה שהוא הקרין לתחושתי היתה של 'טוב למות בעד ארצנו'. אני רואה שתי בעיות גדולות בפיקוד ושליטה של ניהול חטיבה. בעיה ראשונה יציאה למלחמה בלי חפ"ק מסודר, שזו טעות חריפה, טעות שנייה שהטנק לא שותף מלכתחילה".

תצפית מאיזור אל ארבעין צפונה אל רכס התלים – שיפון [משמאל], חרמון, יוסיפון, הבנטלים ותל פארס [מימין]

ברקאי: "נימוקים להקלה בעונש זה שהוא רצה לצאת בנגמ"ש ולא בזחל"ם".

רנות: "וטעות שנייה היתה לרדת מפה. זה יום לחימה ראשון, בוקר, השעות הכי קשות ברמת הגולן, בדרום. הסורים כבר נוסעים פה. לרדת לבטיחה עכשיו, אתה מנתק קשר".

ברקאי: "אני אעלה עוד אפשרות אחת. בן-שהם אומר לעצמו את הדבר הבא – בשביל לפקד על גזרה צריך קודם כל להישאר בחיים. מה לעשות, זה מין דבר כזה. והסיכוי שלי להישאר בחיים, טנק בודד ונגמ"ש בודד, כשטנקים סורים נעים מכאן ומכאן ומכל מיני מקומות, הוא לא גדול. ולכן אם אני רוצה להישאר בחיים, כדי שאוכל להמשיך לפקד על הגזרה, בוא נשבור לכינרת. זו נקודה למחשבה, כולנו כאן אנשים לוגיים, נשבור לכינרת. לא כי אני פחדן, אלא כי קודם כל אני רוצה לנהל, ובשביל לנהל אני צריך להישאר בחיים. אז אאבד שעתים-שלוש עד שאגיע לנפח, אבל שם כשהדברים רגועים אני אוכל לפקד. מה אתה אומר על זה?".

רנות: "חשבתי על זה הרבה. אחד הדברים הכי בולטים שהיו פה, שהיינו ללא שום איום. לא בארטילריה, לא בשריון, אף אחד לא ראה אותנו, ישבנו בבור, מוחבאים ומדברים בקשר, לא שמו לב אלינו ולא ירו עלינו. היה שקט כמו שיש עכשיו".

ברקאי: "נניח אתה המח"ט, אתה רואה טנקים סורים נעים כאן קילומטר ממך, לא עולה במוחך שאולי יגיעו גם טנקים סורים מאחוריך, מאיפה שבאת על הדרך?".

רנות: "אין ספק שההרגשה כמח"ט שאנחנו מוקפים".

ברקאי: אני רק מנסה למצוא נקודות לקולא".

צומת דליות. מכאן ימינה [מערבה] ירד חפ"ק 188 בדרך מעלה גמלא אל עמק הבטיחה

רנות: "אין ספק שהיתה לנו הרגשה שאנחנו מוקפים, אבל מצאנו את עצמנו באזור שקט במלחמה".

ברקאי: "אם אתה מפקד על גזרה, עזוב פחדנות או לא, אתה קודם כל צריך להישאר בחיים. ואם כאן עולים טנקים סורים, והוא מפקד הגזרה, אז צריך להישאר בחיים. אולי צריך לרדת לכינרת. אני אומר את זה כנימוק שאולי עבר לו בראש. הוא לא שיתף אתכם במה שהוא חשב".

רנות: "התשובה שלי היא שהיתה תחושה, וזו היתה תחושה שלי גם אז, שנכנסה לו איפשהו בראש, במיוחד אחרי שפגשנו את מנוס, החלטה ברורה וחד משמעית להגיע חזרה לנפח".

ברקאי: "כשפגשתם את מנוס, הוא אחרי מפגש עם טנקים סורים. שים בצד לרגע אחד את זה שאולי, בכוונה אני אומר, שאולי בן-שהם הפחדן הכי גדול שנוצר… בוא ניקח אפשרות אחרת שהוא לא פחדן, אלא בנאדם לוגי, בנאדם חושב, בנאדם שאומר לעצמו – הסורים נמצאים כאן, הנה מנוס הגיע מהם, הם יכולים לבוא אליי גם בציר המים, ואני צריך לפקד על הפאקינג גזרה, מה אני אעמוד כאן סתם בתור בשר תותחים? אין לי בעיה למות למען המולדת, אבל אני צריך לפקד, ובשביל לפקד אני צריך לרדת ולהגיע לנפח. אני נותן לך את קו המחשבה הזה, צא מהקיבעון".

רנות: "בכל השעות האלה שהיינו פה, לפחות חמש-שש שעות, ויצאנו בבוקר, הגענו לצומת [לפני נפח, בהמשך] ששם הוא עלה על הטנק בשעה תשע, היה שעתיים נסיעה או שעתיים וחצי לנפח, זה הלוחות זמנים".

ברקאי: "ועל גבעת הבוזוק [כשני ק"מ מצפון לצומת דליות] לא עליתם?".

רנות: "לא עלינו. מה שעשינו בבוקר, חצינו ליד המאגר לצומת של ציר גמלא וירדנו למטה דוך. אלא שיש לי עניין אחד עוד פעם שאני מוכרח לאתר, וגם פורת מדווח על אותו דבר: במקום של מחנה גדוד 75, בסוף מעלה גמלא, פגשנו כוח מילואים שהגיע כבר והיו טנקים על המעלה".

ברקאי: "מה השעה?".

רנות: "שבע או שבע וחצי".

ברקאי: "בציר הזה הגיע וספי [מג"ד 39] בצהריים. ראיינתי את הקמב"צ של וספי, הם התחילו לטפס את הציר לפי עדויות שלהם אחרי הצהריים. יכול להיות שהם טועים".

דרך מעלה גמלא עם הפנים מערבה לכיוון הכינרת. מי היו הטנקים הישראלים הראשונים שעלו מכאן אל הגולן מוקדם בבוקר יום ראשון?

רנות: "אני מדבר על הבוקר שחצינו את הכביש, טנקים סורים היו בתנועה כאן, אבל היו מרווחים גדולים ביניהם. ואז חיכינו בין הטנקים, רצנו מהר ועברנו בצומת דליות, וטנק סורי פנה שמאלה [מערבה] וניסה לטווח אותנו. ירה עלינו, לא פגע בשום דבר. יכול להיות שזה כוח קדמי של חטיבה 4 שכבר הגיע לפה. ולמה אני שואל? כי נכתב בנעמוש על כוח של גולני, שמספרים שהגיעו לשם בסביבות 11, מחלקה של ג'יפי תול"ר, וציון זלוף היה הסמג"ד שלהם. הם עלו במעלה גמלא ונתקלו בטנקים סורים ומספרים את כל הסיפור כמה שעות אחרי שאנחנו ירדנו משם. הם תול"ריסטים שמאשימים את הסמג"ד שלהם שהוא הסתלק ונטש אותם, יש שם ריב פנימי בגולני, אבל זה היה יותר מאוחר. והם אומרים שהיו הראשונים שעלו. אבל עוד קודם היו כבר טנקים שלנו שם. אני מחפש מי הטנקים האלה שנפגשנו בהם. לא ברור לי איזה כוח זה. שאלתי את יוסי עמיר [מג"ד 278 מחטיבה 179], שהיה בתנועה לאל על, אם העלה כוח משנה לגמלא".

גלילי: "אמרת בסיור עם יאיר נפשי שפגשתם את וספי".

רנות: "זה לא היה וספי. הייתי בהתחלה בטוח שזה וספי, וזה לא וספי".

חשוב לציין שהירידה של בן-שהם מרמת הגולן והאיגוף לנפח זה בידיעת פיקוד צפון, מישהו אישר לו את זה.

ברקאי: "זה בדיוק מה שאני יודע".

אם לא היה היגיון במה שהוא עושה, מישהו בפיקוד היה עוצר אותו.

ברקאי: "זו נקודה למחשבה".

רנות: "חיפשתי את זה ברשת, מאוד רציתי לדעת שהוא קיבל אישור, וגם כשאתה יוצא מהגזרה למי אתה מעביר את הגזרה, וכן הלאה".

ברקאי: "מהיכרותך עם בן-שהם, שאתה מספר שהוא איש עדין והוא לא טיפוס כמו יאנוש, נראה לך שהוא היה מבצע צעד כזה בלי לקבל אישור בתור מפקד הגזרה? זה בהיגיון לא נראה לי".

רנות: "אני לא יודע, אני חושב שהוא לא ראה את זה כעזיבת הגזרה. הוא ראה את זה כתמרון".

ברקאי: "אני זוכר שהוא פנה לפיקוד וקיבל אישור".

רנות: "חיפשתי, חפרתי, והתוצאה היתה שהגעתי לידיעה שדן לנר אישר לו את זה. אבל דן לנר קיבל פיקוד על הגזרה רק אחרי הצהריים. בשעה שבע בבוקר הוא רק הגיע פיזית עם הקמ"ן שלו, שייע בר מסדה, לפיקוד בצפת, ואז מתאר איזה ברדק היה שם וכשהוא התיישב עם חקה ודנו מה האוגדה של לנר תעשה, הם דנו עד תשע בבוקר, ואז אמרו להם תקחו את הגזרה הדרומית, והוא נתן הוראה לחפ"ק להתחיל להתקדם. זו היתה אוגדה 210. תשע בבוקר זו השעה שבן-שהם כבר עלה על הטנק בנפח".

גלילי: "המון סימני שאלה נשארו".

רנות: "אני חוזר לתנועת החפ"ק. התרחקנו 600 מטר מציר המפלים, טנק סורי שהגיע מאחור ירה עלינו ופספס בגדול, ולא התייחסנו אליו. גם לא היה שום ניסיון שהטנק שלנו יסתובב אליו ויירה. טנקים שלנו היו בהתחלת הירידה ועלו מולנו. זה לא היה כביש כמו היום, אלא דרך עפר. לקחנו כאן כמה טרמפיסטים ממבוא חמה למטה. הדרך לנפח חזרה עם כל הסיבובים לקחה שעתיים".

על הזיכרון המתעתע 

הפער הגדול בין מה שסיפר גיורא גולדברג לאבירם ברקאי, לבין מה שסיפר כעת שלומי רנות, ריחף בתוך הג'יפ. אחרי שהסביר קודם למה אנשים בונים לעצמם סיפורים, דיבר עכשיו ברקאי על הזיכרון המתעתע.

ברקאי: "יש לי שבע סיבות שבנאדם מראיין מישהו והעדות שלו לא מדויקת, לא אגיד שקרית, אבל לא מדויקת. השתיים הבסיסיות הן זיכרון מתעתע ורשומון. אפרופו זיכרון מתעתע, יום אחד אני יושב עם אשתי היקרה ומספר לה בהתלהבות איזשהו סיפור מדהים. תוך כדי כך, אני רואה איך חיוך מתפשט על פניה. אני אומר לה – מה מצחיק אותך? אז היא אומרת – ומי אתה חושב סיפר לך את הסיפור הזה? מסתבר שהיא סיפרה לי לפני כמה זמן ואני בכלל שכחתי. זהו זיכרון מתעתע. אני מספר את זה בהרצאות שלי, להראות שגם אתה בנאדם בדיוק כמו כולם, עושה את אותן טעויות".

רנות: "אם אתה רוצה לדעת שהזיכרון שלך מדויק, אתה צריך להיאחז בדברים מוכחים, גשמיים, ואם אתה נאחז בדבר גשמי, גם אם אתה לא זוכר, החיבורים ביניכם מביאים אותך לזה שאתה לא בסטייה. לטעות כל אחד יכול. אני כל הזמן בודק את עצמי. ולכן שמחתי לקרוא בנעמוש את הראיונות עם יוסי גבריאלי ואנשי צוות טנק המח"ט, שהדברים שהם זכרו היו די תואמים לסיפור שלי".

ברקאי: "אלא אם הם שמעו אותך קודם".

רנות: "הם לא שמעו".

ברקאי: "אני לא מקל ראש ולא אומר שמה אתה מספר זה לא נכון, אבל תביא בחשבון שאם אתה עומד עכשיו איתי ועם דרור [גלילי] ואתה אומר משהו, אתה בלי לשים לב יכול לעשות לנו הטייה בזכרונות. כשאני מראיין אנשים, אני מראיין אותם אחד אחד, ורק לפעמים אני מביא כמה כדי שישמעו את גרסתם ביחד, כדי שיתמכו ויוסיפו".

רנות: "לי היתה הנאה כשאני סיפרתי מה אני זוכר מנגמ"ש בן-שהם ואחר כך נמצא כל צוות טנק המח"ט תיארו בראיון בדיוק את מה שאני תיארתי".

תחנה אחרונה – צומת קדמת צבי/נפח 

מהרגע שנכנסנו ממזרח אל כביש גמלא [כביש 869 כיום] הגענו כעבור כ-40 דקות כקילומטר ממערב לנפח. חפ"ק 188 תחנה אחרונה, רגע לפני שהמח"ט בן-שהם עלה לטנק שלו ונפרד לתמיד מאנשיו, שהיו עמו באותו נגמ"ש ב-15 השעות האחרונות.

מכל אלה רק יוסי גבריאלי, טכנאי הקשר, עלה כאן לטנק בעקבות המח"ט. אחריו הצטרף קצין האג"מ, רס"ן בני קצין, שהגיע באותם רגעים בג'יפ ממחנה נפח, מוכן ומזומן לטעום קצת מלחמה, אחרי שהסמח"ט דוד ישראלי שעמו היה כל הלילה בחמ"ל יצא כמה שעות קודם בטנק והצטרף לכוח צביקה. למעלה מחמש שעות ניהל בן-שהם מקרוב את הלחימה על הגנת נפח עד שהוא וקצין האג"מ נהרגו.

צומת קדמת צבי, לשעבר "צומת הזבל". כאן ירד בן-שהם מהנגמ"ש ועבר לטנק

רנות: "כאן בצומת עצרנו ובן-שהם ירד ועלה על הטנק. זהו אחד הארועים היותר קשים שלי. יש כאן חורשה והמקום נקרא אז  'צומת הזבל'. כאן היה משטח שהיו זורקים בו את הזבל ומעמיסים. אנחנו מגיעים לפה, עצרנו, רואים הרבה נפילות ושומעים לחימה קרוב לנפח. ואז בן-שהם עולה לטנק ואומר לחנן קצין הקשר – בוא, אתה עולה איתי לטנק. וחנן אומר לו – אני לא עולה, אני לא טנקיסט. בן-שהם בלחץ עליו, ואז חנן אומר שיוסי גבריאלי, שהיה אלחוטן בכיר, שהוא יעלה לטנק ויוסי עולה בלי בולשיט".

ברקאי: "אתה מכיר את הסיפור של חנן שסיפר לי? חנן אומר שבן-שהם אמר לו לעלות לטנק, ואז בדיוק הגיע בני קצין, שאמר לו – תרד, אני אהיה עם המח"ט. זאת אומרת, שקצין עלה במקום חנן, וכאיש קשר לקחו את יוסי. זה מה שהוא אמר לי".

רנות: "הסיפור נכון, אבל לא על חנן, אלא על צוריך. הראשון שבן-שהם אמר לו לעלות לטנק זה חנן, וחנן אמר לו – אני לא עולה. ואין שום בני קצין עדיין".

ברקאי: "אתה בטוח?".

רנות: "במאה אחוז. גם צוריך מתאר את זה כמעט כמוני. ואז בן-שהם אומר לצוריך תעלה אתה על הטנק".

ברקאי: "ואתה עומד שם".

רנות: "אני ירדתי מהנגמ"ש ואני שומע את כל זה. הוא אומר לצוריך – תעלה אתה לטנק, וצוריך אומר לו אין לי מה לעשות על טנקים, אבל שלומי כאן והוא היה בשריון, אז ששלומי יעלה. תוך כדי הדיון מגיע בני קצין ואומר לצוריך – אני עולה לטנק, אני טנקיסט, והוא עלה. חנן סירב פקודה למח"ט, גם צוריך סירב פקודה למח"ט, ובני קצין הציל את צוריך, ואת חנן הצילו הסיפורים שלו".

ברקאי: "ואחרי זה אתה אומר הם עוד דאגו לעצמם לצל"שים".

רנות: "זה הרגיז אותי. יאיר נפשי חתם להם על הצל"שים. בקיצור, הטנק נוסע מכאן לנפח על הכביש, אנחנו נשארים עם הנגמ"ש, זאת אומרת הנגמ"ש עם חנן וצוריך, בלי בן-שהם, וחנן עכשיו מפקד הנגמ"ש. בספקולציה האישית שלי אני חושב שבן-שהם הלך במוכנות מלאה לא לחזור".

ברקאי: "לא מאמין לזה".

רנות: "כלאחר ייאוש הוא הגיע לפה".

ברקאי: "עזוב, יש לו אישה, יש לו ילד, הוא לא ג'יהדיסט".

רנות: "האיש היה במצב נפשי קשה".

ברקאי: "הבנאדם יילך למות עכשיו? אני מכיר לא מעט אנשים שידעו שהם הולכים למות, אבל לא ברחו. אבל ללכת בשביל למות ולכפר על משהו? לא מאמין".

רנות: "אלה התחושות שלי. אני חושב שהוא הבין שכבר מאוחר לעשות הערכות מצב ואין זמן לתכנן עכשיו".

ברקאי: "כשהטנק עוזב אתכם, אתם רואים אותו נוסע בשטח או שנעלם בעיקול לכיוון נפח?".

רנות: "הוא נעלם אחרי הסיבוב, אנחנו יודעים שיש לחימה שם ואנחנו כאן שואלים את עצמנו מה לעשות. ואז ההחלטה היא, הרי בני קצין ירד אלינו מהבונקר של נפח בג'יפ, אמרנו בוא נתפוס את הבונקר של נפח. נכנסים לנגמ"ש ועולים לכיוון נפח, ממש על יד המחנה של 53 בצד הכביש, איפה שהעיקול, עמד שוט בוער, ראינו שחטף מטנק סורי שגם הוא נדלק, שהיה בחורשה ממול למחנה נפח, מעט מצפון למחנה. נכנסנו לנפח עם הנגמ"ש, השעה לפני עשר בבוקר, ומגיעים לבונקר שיום לפני זה היה מפוצץ באנשים".

ברקאי: "שאלה – הרופאים שטיפלו בפצועים מההפצצה של המטוסים ביום אתמול, היו שמונה פצועים ואחד אנוש שנפטר, הם טיפלו בנפגעים בבונקר או במבנה רגיל?".

רנות: "היה בונקר רפואה, אבל אני לא יודע איפה טיפלו. השער של נפח היה פתוח, נכנסנו, ושקט דממה".

גלילי: "איפה היו כל האנשים, ברחו?".

רנות: "ברחו. הבונקר היה ריק. לקחתי מפה מהנגמ"ש, נכנסתי לחדרון של 820 לשדך אותה לקיר ולהכין חמ"ל, ובעודי למטה צוריך צועק מלמעלה – סורים סורים, בהיסטריה מטורפת, היסטרי בצורה קיצונית. אספתי מהר את המפות וטסתי למעלה לנגמ"ש. בקושי חיכו לי. הייתי צריך לעלות עליו בריצה, כמו בתרגילים שעשינו. ובדהרה מטורפת, דרור סופר פיקד על הנגמ"ש, יורדים למטה".

הכניסה מכביש 91 לכיוון מחנה חומה, לשעבר בסיס הנדסה קרבית שכיום אינו פעיל

ברקאי: "עוד שאלה. בספר שלי פשוט מופיע הסיפור שהסורים הגיעו ממש לגדרות. הגרסה שאני שמעתי זה מפיני קופרמן הסמח"ט המרחבי ומגיורא גולדברג הקמב"צ של 820, שהם היו שם. אתה ראית את האנשים האלה?".

רנות: "לא ראיתי אף אחד במחנה ולא ראיתי סורים".

ברקאי: "נכון, כי הסורים הגיעו יותר מאוחר לגדרות. אז את פיני וגיורא לא פגשת".

רנות: "לא".

גם לא את רפול, שבספר נכתב שאמר שנהייה פה לא נעים, ועזב.

רנות: "לא ראינו אף אחד. היה מחנה נטוש. הבונקר היה ריק. היה הרבה ירי, רעש, ארטילריה".

ברקאי: "הסורים עוד לא פה".

רנות: "אחר כך ראיתי בי-טי-אר 60 על הגדר, זה הכי סורי שראיתי כאן בנפח. זה אומר שהיה כאן חרמ"ש סורי. ואנחנו נוסעים בנגמ"ש בנסיעה מטורפת, כשחנן מפקד על הנסיעה בצרחות ובפאניקה, ואני חשבתי לתומי באותו רגע שאנחנו נוסעים לעלייקה".

ברקאי: "מי עוד בנגמ"ש?".

רנות: "צוריך, חנן, ספי, אני. איציק וייס סיפר שכשירדנו בצומת קודם הוא פגש אנשים מארטילריה והם נתנו לו תפקיד. איפשהו נכנסתי לעצבים כשאני רואה שאנחנו לא פונים לעלייקה, אלא ממשיכים לנסוע למטה. בשלב הזה התחלתי להבין שהכוונה היא לא להגיע לעלייקה, כי הוא מאיץ לנסוע ולנסוע. לא היינו יחידים על הכביש, היתה ברחנות די גדולה, ואני אומר לנהג עצור עצור, והוא ממשיך הלאה הלאה. כשהגענו למחנה חומה, שמתי את הקנה של העוזי שלי לגב שלו ואמרתי לו – עצור או שאני יורה".

גלילי: "היית יורה?".

רנות: "הייתי יורה".

גלילי: "לא נכון, לא היית יורה".

רנות: "הייתי בקריזה".

ברקאי: "לא היית יורה".

רנות: "לא הייתי יורה, אבל הוא שמע את הקריזה שהייתי והחליט לעצור".

גלילי: "אפשר לירות באוויר, זה היה עושה את אותה עבודה".

רנות: "פעם ראשונה שהרשיתי לעצמי לצאת מהכלים".

ליד מחנה חומה לשעבר, כ-4.5 ק"מ ממערב לנפח. כאן נעצרה ההימלטות מנפח של קציני המטה מ-188 והוחל בבניית קו הגנה שני

גלילי: "נפגשת מאז עם צוריך?".

רנות: "נפגשנו, אבל מרחוק. כל פעם שהוא רואה אותי הוא עוקף אותי. מבחינתו, אני מזכיר לו דברים שהוא לא רוצה שיצוצו. עצרנו 200 מטר אחרי מחנה חומה בצד הכביש, וכל הזמן בורחים מלמעלה למטה, וגם מגיעים כלים מלמטה. מה שאני זוכר, היתה כאן סוללת מרגמות 120 על זחל"דים, החלטנו לעשות בשורת העצים משמאל קו הגנה שני. עמדנו פה בצד ולזחל"מים עם המרגמות אמרנו תעמדו שם, ובינתיים הגיע עוד טנק. ואז מגיע לפה ג'יפ סיור עם מן אבירם, שהיה הסגן של רפול, נעצר על ידינו, אנחנו יורדים מהנגמ"ש, הוא מבקש להבין מה קורה. אנחנו אומרים לו נפח נפלה בידי הסורים, הסורים על הגדרות, וירדנו מנפח. ואז הוא אמר – אנחנו עושים התקפת נגד על נפח. עשינו מעין 'התקפת נגד', כשהג'יפ בראש ומן אבירם יושב בו זקוף עם כומתה שחורה, אחריו נוסע הטנק ואחריו אנחנו בנגמ"ש. נוסעים, מגיעים לנפח, ואם קודם יצאנו מנפח בסביבות עשר, עד שחזרנו לשם זה בסביבות 11 וחצי. אני לא רואה שום סורים, והוא אומר לצוריך וחנן – אתם תעמדו פה ותקבלו טנקים שבאים מלמטה ותכניסו אותם ללחימה בציר הנפט, תנו להם רשת קשר ואות קריאה. זה היה בדיוק במקום שעמדנו קודם מול הכניסה למחנה. ולי הוא אמר – קח את הג'יפ שלי, סע למחנה יפתח, זה היה מחנה חדש של 679 שלא הכרתי, יש שם טנקים שנשארו, תביא אותם. נסעתי למחנה יפתח ומאז נפרדתי מ-188. זה היה ג'יפ של פלס"ר 679 ונשארתי איתו עד לסוף המלחמה. הקטע שנכנסתי לקריזה היה איך האנשים האלה שלא נלחמו, שסירבו פקודה, שברחו מהמלחמה, מקבלים צל"ש. זה שיגע אותי".

ברקאי: "ושלפי דבריך ולמיטב זכרונך, לא תפקדו מי יודע מה גם בתוך הנגמ"ש".

רנות: "חנן תיפקד כקצין קשר, הוא החליף תדרים והשיג לבן-שהם את מי שהוא רצה, אבל צוריך לא תפקד כלל, אולי בעצות, אבל לא במודיעין".

תצ"א מגובה 33 ק"מ של דרום ומרכז רמת הגולן ונקודות ציון רלוונטיות לתנועת חפ"ק 188 [לחצו להגדלה]

אבירם, בוא תסכם את הסיור מבחינתך, איך הסיפור של שלומי רנות כפי ששמעת וראית היום בשטח משנה לך את התמונה, כשאתה שומע איך הוא בטוח בדבריו ובזיכרון שלו, אם כי גם האחרים שסיפרו סיפור אחר היו בטוחים בדבריהם.

ברקאי: "אני אומר כך – חלק מהדברים ששלומי סיפר היום מוכרים לי, כי שוחחנו בעבר, אבל יש הבדל בין דברים שנאמרים בראיון סביב שולחן לבין שאתה יוצא לשטח וחווה את הדברים מקרוב. אין לי ספק שהסיור היום היה עבורי מרתק ומעניין, כי היו כאן מקומות שלא הגעתי אליהם, ונכון שאני כבר לא עוסק מזה זמן בענייני 188, אבל זו היתה סגירה של הרבה קצוות והיה לי חשוב לעבור את זה, בעיקר את המסלול. סימני השאלה ששלומי העלה לגבי תפקודם של קציני המטה, שמעתי את זה קודם לכן, ובהנחה, ואני מדגיש, בהנחה שמה ששלומי זוכר הוא מדויק, אז יש באמת בעיה עם זה. לגבי בן-שהם, היה לי חשוב מאוד התובנה שקיבלתי משלומי, שלא חשבתי עליה – למה הטנק לא חבר אליהם מוקדם הרבה יותר. זו תובנה מאוד חשובה. יש סימני שאלה נוספים לגבי התפקוד והשליטה של בן-שהם, היה לי מאוד חשוב לשמוע אותם, גם כשעם חלקם יש לי תשובות ועם חלק אחר אני לא מסכים לגמרי. בהחלט יש טעם והרבה היגיון לשים לב למה ששלומי אומר".

לא קיבלת במלואה את הביקורת על הירידה של בן-שהם מדרום רמת הגולן, כדי לחזור לנפח בסיבוב גדול.

ברקאי: "נכון, אני אומר עוד פעם, יש בהחלט טעם להקשיב למה ששלומי אומר, ויש גם סוג של היגיון, אבל לפעמים יש גם טעם והיגיון אצל הצד השני. אתה יכול על אותן עובדות לבוא בתובנות ובפרשנויות שונות ואחרות. גם אלה וגם אלה עושות שכל. אם אתה שם על המאזניים איך מח"ט אמור לפעול מול כלל הנתונים שידועים לנו, יכול להיות שזה אמור לנטות יותר לכיוון שלו, ויכול מאוד להיות שלא. אני כרגע חושב, ואני לא אומר שהדעה שלי נכונה, שמצג השיקולים שהעליתי, שעלולים היו לעבור אצל המח"ט, או עשויים, ואני כמובן לא ראיינתי אותו, הוא עדיין מכריע לכך שבקטנה בקטנה, למרות הדברים ששלומי העלה, שהוא פעל נכון".

7.10.73 לפנה"צ – תחילת התקפה על נפח [מתוך מחקר של סא"ל צבי עופר]

רנות: "אני יכול לומר שני דברים – אני מכיר היטב את יאנוש, הכרתי אותו היטב, יאנוש לא היה יוצא למלחמה או ליום קרב בלי חפ"ק".

ברקאי: "בעניין הזה אני מסכים איתך לחלוטין. לבן-שהם היה את התירוץ שהוא רצה נגמ"ש ולא זחל"ד, ועדיין הוא היה צריך לארגן את החפ"ק שלו כמו שצריך".

רנות: "ואם יאנוש היה מוצא את עצמו במקום שאנחנו עמדנו, ליד אל ארבעין, כשכוחות שלו נלחמים בשארית כוחם על אדי דלק ותחמושת אחרונים, הוא לא היה עוזב את הגזרה ומחליט ללכת לנפח, גם אם אבירם חשב שזה היה נכון לעשות מבחינת בטיחות המח"ט. אני לא רואה שיאנוש היה עושה ככה, מבחינת האופי שלו".

ברקאי: "זה שיאנוש היה עושה לדעתך מה שהוא היה עושה, זו גם היתה ההחלטה הנכונה לעשות בצוק העיתים?".

רנות: "לדעתי אין ספק שהיה צריך להמשיך ולהפעיל ולרכז בשעות האלה. המשימה של בן-שהם צריכה היתה להיות לרכז את הבלימה של הסורים בדרום רמת הגולן, שזה דבר שאי אפשר לעשות מנפח".

ברקאי והספר "על בלימה": "מבחינה מחקרית הוא הספר הפחות טוב שלי" 

בסיור הזה אי אפשר היה שלא לדבר עם אבירם ברקאי על ספרו המצוין "על בלימה", שיצא ב-2009 והפך להצלחה גדולה.

במלחמת יום כיפור היה ברקאי מ"מ טנקים צעיר, ארבעה חודשים אחרי שקיבל סג"מ. הוא הוקפץ מבית ספר לשריון, שם היה מדריך, אל גדוד 71 שהוקם בחופזה יום לפני המלחמה בפיקודו של סא"ל משולם רטס. ברקאי נפצע ב-7 באוקטובר 1973 ביום ראשון בבוקר סמוך לחרמונית. לאחר שהחלים, חזר למערכה ונלחם בגזרה המצרית.

עשרות שנים אחרי מלחמת יום כיפור היו רבים ממפקדי ולוחמי חטיבה 188 שרויים במועקה בעקבות תדמיתם הירודה בציבור, כ"כבשה השחורה" של קרבות הבלימה ברמת הגולן. הם חסו תמיד בצל חטיבה 7 המהוללת, עד שהחליטו לעשות מעשה והחלו לפעול להוצאת ספר שיתקן את המעוות. ב-2004 לערך הקימו צוות פעולה ויצאו לדרך. הם פנו לסופר ולעיתונאי רן אדליסט, שנענה לאתגר והחל לאסוף חומרים. בתום כשנתיים הגיש אדליסט טיוטה ראשונה, שלגמרי לא מצאה חן בעיניהם, וזה באנדרסטיימנט. גם טיוטה שנייה לא סיפקה את הסחורה. הוחלט לסיים את ההתקשרות עם אדליסט, הפרויקט עמד בסכנה, ואז העלה עודד בקמן, שהיה מ"מ בגדוד 53, את השם אבירם ברקאי, שגדל איתו באותה שכונה בנווה מגן ברמת השרון. השנה היא 2007. ניסיונו הספרותי של ברקאי הסתכם אז בכמה ספרים על רכבי שטח ומסלולים. הוא הסכים לצלול למים העמוקים.

את התשתית הבסיסית הוא קיבל ממחקר שעשה סא"ל במיל' צבי עופר, שבמלחמת 1973 היה סמג"ד תותחנים. עופר חיבר עבודה מקיפה על חטיבה 188 עבור מחלקת היסטוריה, וברקאי מפרגן: "הוא עשה עבודה מדהימה, עזר לי מאוד ואני מסיר בפניו את הכובע". התשתית הנוספת היו החומרים של אדליסט. על כל אלה, קיים ברקאי סבב ראיונות די מקיף עם לוחמים ומפקדים, ובסגנון כתיבה "זרוק" וציורי הוציא ספר מרתק, מהסוג שעליו נאמר שהוא חובה בכל בית. למעלה מ-30 אלף העותקים שנמכרו מדברים בעד עצמם. גם אנשי 188 לא חלמו על תוצאה כל-כך מוצלחת, שעזרה לרבים מהם לזקוף ראש ולנקות מצפון.

אבירם ברקאי מעט אחרי סיום מלחמת יום כיפור, לא הרחק מהעיר סואץ, עם יד שמאל חבושה זכר לפציעה ברמת הגולן

מה הפך את "על בלימה" בהוצאת מעריב להצלחה כזו? ברקאי עונה: "להערכתי, זהו פועל יוצא של איגום מספר רכיבים יחדיו. 'על בלימה' היה ספר ראשון מזה שנים רבות, ואולי בכלל, שתיאר מלחמה כוללת בגזרה רחבה משלוש זוויות ראייה: הלוחמים, החל מאנשי הצוות הפשוטים ביותר ועד מפקדי כוחות, קברניטות צבאית וקברניטות מדינית. הציבור הרחב הבין שמדובר בתיקון משמעותי לחטיבה שמגיע לה, ממש מגיע לה תיקון, וזה עורר המון סקרנות. גם אופן הכתיבה והדרך שלי לספר מלחמה, שלמרות ים הפרטים ריתקה אותם, טלטלה אותם, הסעירה אותם, ריגשה אותם, הקשתה עליהם להניח מידם את הספר עב הכרס [כ-550 עמודים], כך לפנות הבנתי ממה שכתבו לי ואמרו לי. חלק מהצלחת הספר נזקפת גם לשיווק ויחסי ציבור שעשו לו לוחמי 188, דור כיפור 73. עם יציאתו הם חוו את התיקון שכל כך ייחלו לו ואחרי שנים רבות יכלו לזקוף את הראש ולחוש גאווה על השתייכותם לחטיבה 188".

ועדיין לא הכל נוצץ. יש לברקאי ביקורת עצמית: "מבחינה מחקרית 'על בלימה' הוא הספר הפחות טוב שלי, ולמה? החבר'ה מ-188 היו בלחץ של זמן. הם רצו להוציא את הספר, כי נמאס להם להתעסק איתו כל-כך הרבה, והם כל הזמן אמרו לי יאללה. אני בלחץ הזה לא עשיתי את מה שעשיתי בספר 'בשם שמיים' ובספרים אחרים, שבהם ראיינתי אחד אחד. כאן קיבלתי תשתית, שחלק ממנה לא בדקתי. כל זה תירוצים, אבל נכונים, ולכן מבחינה מחקרית בהחלט היו דברים שהיו בחסר, ודברים שלא נעשו עד הסוף. מה שידעתי למשל על הנעשה בנגמ"ש הפיקוד, ידעתי רק מחנן שוורץ ומדרור סופר, שהיה מפקד תא הלחימה בנגמ"ש של בן-שהם, ואני מודע לחוסרים האלה".

אפריל 2011, סיור בעקבות לוחמים. אבירם ברקאי [בחולצת פסים] מסביר ללוחמי פלוגה ב'  מגדוד 53 [צילום: רוני שטרן]

על סגנון הספר הוא אומר: "יש שלוש אפשרויות לכתוב סיפור מלחמה, כפי שאני מכיר. אפשרות ראשונה זה לארכיון צה"ל, למערכת הביטחון. אתה כותב ספר שיש בו עובדות והכוח שלו זה הפרטים, כמה שיותר פרטים, וזה ספר שיישב על איצטבאות ויקראו אותו כמה חוקרים. ספר שני זה מה שנקרא ספר מורשת יחידתי. כמו ספר שאתה כותב לסבא וסבתא על 50 שנות נישואין, ולכן אתה רוצה בעיקר לדבר על הדברים הטובים. כי זה הרעיון, לשמח את סבא וסבתא. האפשרות השלישית זה ספר שמיועד לקהל הרחב. ספר כזה מייצר שני צרכים: הצורך של המחקר עם פרטים וכמה שיותר, והצורך שיהיה סיפור מרתק, מטלטל, קצבי ומרגש. בשביל זה אתה צריך להעיף המון פרטים, אחרת אנשים לא יצלחו את זה.

"מצד אחד 188 רוצים לעשות סוג של ספר מורשת, ואני אומר להם כבר בהתחלה – אם אתם רוצים שאני אחזיר לכם את הכבוד זה יהיה בספר, אבל אם אני מגלה דברים לא סימפטיים אני כותב אותם. אם מח"ט או מג"ד קיבלו החלטות פיקודיות לא נכונות, אני אציין את זה. אם זה לא מקובל עליכם, אני לא אכתוב. הם הסכימו. יחד עם זאת, הם רצו שכמה שיותר אנשים יופיעו בספר. אם הספר היה בידיים שלי בלבד, ולא מפנייה שלהם, שזה משהו שבין ספר מורשת לספר לקהל הרחב, אז חלק מהפרטים הייתי מוריד. אבל מכיוון שאחרי 36 שנים זה היה אמור לעשות להם את התיקון ולהחזיר להם את הכבוד שאבד, כבוד שהיה מגיע להם, הייתי צריך להיכנס ליותר פרטים".

אם היית מראיין בזמנו את שלומי רנות, מה שלא קרה, והוא היה משמיע את הביקורת שלו על בן-שהם, כמו שהוא משמיע כיום, איך היית נוהג?

ברקאי: "הייתי נכנס לדילמה גדולה. תזכור שזה הספר הראשון שכתבתי, היום אין לי דילמות, כי כתבתי מאז מספיק ספרי מחקר. זה היה ספר ראשון, והוא נכתב גם על חלק מהאנשים שאני מכיר משכונת נווה מגן, שגדלנו ביחד, זה הרבה הרבה פחות נוח לקבל את העדות של שלומי רנות, בהנחה שהיא הנכונה והיא הנותנת, ולהכניס אותה מילה במילה. מה הייתי עושה בסוף? אני מניח שהייתי לוקח חלקים ממנה, ואולי קצת מעגל פינות ומכניס סימני שאלה, כמו שעשיתי בספרים אחרים.

דרור גלילי העיר: "אנשים לא פתחו במשך שנים את מה שיש להם, וזו שאלה שמטרידה אותי".

ברקאי: "אנשים אמרו לי, ואני יוצא מנקודת הנחה שהם לא משקרים, שפעם ראשונה שהם עלו בחזרה לרמה מאז המלחמה, הם עלו איתי. פעם ראשונה שהם עלו בחזרה לרמה מאז המלחמה, הם עלו איתי. 34 שנים לקח להם. 188 נתפסה כחטיבה שלא עמדה, והפסידה, לעומת חטיבה 7. הם לא רצו להתעסק בפצע הזה. אז חיכו שיבוא מישהו כמו יאיר נפשי, אבל הוא לא עשה כלום. למה? צריך לשאול אותו. עודד ארז נהרג בתאונת אימונים בצאלים, אז נשאר יאיר נפשי".

סגרו את הפצעים. לוחמי גדוד 74 ממלחמת יום כיפור עם לוחמי ההווה, במוצב 111

מה חלקו של אביגדור קהלני בזה שחטיבה 188 נשכחה?

ברקאי: "מזערי שבמזערי. הוא הוציא את הספר 'עז 77'. אם הייתי מג"ד הייתי כותב את הספר בדיוק כמו שאביגדור כתב. אתה מספר את הסיפור של הגדוד שלך, ומי שחושב אחרת שלא יבלבל את המוח. דיברתי עם לא מעט אנשים מ-188, ואמרתי שאם הסיפור היה הפוך ו-7 לא היתה עומדת ואתם הייתם עומדים, מה נראה לכם, שהייתם מפרגנים ל-7?  מה אתם רוצים מאביגדור? הוא לא משקר. יאנוש הוא זה שהיה צריך לעשות דברים אחרים, כי יאנוש הוא מח"ט, ותחת יאנוש היה הגדוד של נפשי, שמתחילת המלחמה הוא לבד, ועשה מלחמת מופת. מה קרה, יאנוש? שכחת שבגזרה שלך היה גדוד של 188? גדוד שעומד לבד את השעה הראשונה של המלחמה, ואחר-כך נמצא בשפיץ של השפיץ של הזירה שלך, משתתף איתך בכניסה למובלעת ואתה שוכח להזכיר אותו? אז אמרו לי שבעקבות הדברים שאמרתי או כתבתי ב'על בלימה', ושאמרו אחרים, אחרי שנה או שנתיים יאנוש סוף סוף הזכיר את 188 ואת גדוד 74 באירוע בלטרון, וסוף סוף עשה מה שהיה צריך לעשות הרבה שנים קודם. אז ליאנוש יש חלק בהשכחה של 188, אבל קהלני? ממש לא. אין לי שום טענה לקהלני".

ברקאי אומר שהספר הבא שהוא כותב, שאינו עוסק במלחמת יום כיפור, יהיה ה-20 שלו והאחרון. לאחר מכן, אחרי אוקטובר 2023, עם סיום חגיגות היובל למלחמה, הוא יחזור להדריך טיולים. מהדורה מתוקנת של "על בלימה", שמאז הוצאתו התווספו הערות ותיקונים, הוא לא מתכוון להוציא: "אני מתנתק מהמלחמה הזו, אני עם מלחמת יום כיפור סיימתי".

————————————————————————————————————————————