מס"ח 7 – אריה מזרחי

ראיון עם אריה מזרחי, מפקד הסיוע של חטיבה 7 במלחמת יום כיפור * הוא מתאר את מאחורי הקלעים של חפ"ק 7 בפיקודו של יאנוש, מספר על חטיבה 188 שיצאה ללא מס"ח, על המודיעין המצוין שקיבל מהחרמונית, על סוללת בועז שלו שהושמדה על-ידי טנקים סורים ועל מטח ה-240 מ"מ שירתה סוללת 'שקם' שצצה משום-מקום בקרב הבלימה של ה-9 באוקטובר * זכרונות מגזרת עמק הבכא

אריה מזרחי בנגמ"ש מס"ח 7 בקרבות ההבקעה ברמת הגולן אוקטובר 1973 [צילום: דובר צה"ל, ארכיון צה"ל]

אריה מזרחי היה במלחמת יום הכיפורים מפקד הסיוע הארטילרי של חטיבה 7 [מס"ח]. הוא מהחלק הפחות מוכר של גיבורי קרבות עמק הבכא, אבל לבטח מהמצטיינים שבהם. תותחן, כמו כל תותחן, נותן את המלחמה שלו מעורף הכוחות המסתערים, משקיף מרחוק על המולת הקרב, אבל האש שלו נופלת לפני כולם.

תחילת מלחמת יום הכיפורים מצאה את מזרחי בנגמ"ש המס"ח כשאיתו חפ"ק צנוע – הקמב"צ הרצל כהן, הקמ"ן ומפקד הנגמ"ש אלכס רדלוס, קצין קשר בשם שמשון ונהג מסיירת חטיבה 7. שלושת הראשונים ינהלו בימים הבאים את אש הסיוע בקרבות הבלימה בצפון רמת הגולן, ולאחריהם את קרבות הפריצה לשטח סוריה. הרבה מהומה והמולה, דרמות עם דם ויזע, הרוגים ופצועים, ואלפי פגזים שנורו בפקודתו בניסיון לבלום שריון אויב. מי ירה, לאן, כמה ומתי, זאת לא נדע בדיוק. נגמ"ש המס"ח יצא לדרכו ללא מש"קים שינהלו יומן מבצעים מסודר. סיכומי חיל התותחנים ברמת הגולן אחרי המלחמה היו כלליים ומשוערים.

מזרחי שימש בשגרה כמג"ד 405, תפקיד שהחל כחודשיים לפני המלחמה. 13 שנות שירות בצה"ל בתותחנים, מ-1960, הפכו אותו למפקד סיוע משופשף, עם ניסיון מפעולות ומבצעים לפני מלחמת ששת הימים. הצלחתו ביום הכיפורים 1973 הזניקה אותו במעלה המסלול של חיל התותחנים והביאה אותו ב-1980 להיות מס' 1 בחיל השחור-אדום.

מזרחי דיבר איתנו על השעות והימים שבהם היה לצד מח"ט 7 יאנוש בן גל; על הסיוע לחטיבה במאמץ הבלימה ובכיבוש המובלעת; על המודיעין המעולה שקיבל מהחרמונית; הוויכוח המפורסם בין מח"ט 7 למח"ט 188 שאליו היה עד שמיעה; על סוללת בועז מהגדוד שלו שהותקפה מטווח קצר וכמעט נכחדה, על הכיבוש הקשה של תל שמס ועל הלקחים מהמלחמה.

אריה מזרחי ליד תותח "רוכב" M-109 בבית התותחן 2023

"מה שאנשים לא קולטים ולא יודעים", הוא פותח, "זה שמלחמת יום הכיפורים הפכה את היוצרות בצה"ל ובמערכת הביטחון, והלקחים שהופקו במלחמה הזאת, יותר נכון לקח אדיר, הביאו לכך שכוח האש היבשתי גדל בצורה משמעותית והוא מתבסס כולו על חיל התותחנים. מה שגרם לזה בעיקר, בלי לטפוח לעצמי על השכם יותר מדי, הם לקחים שהגיעו מגדוד 405, ומההבקעה לסוריה של חטיבה 7. יש עובדה שצריך לזכור, ואני יודע שהדברים לפעמים נשמעים כדברי רהב, אבל כל מי שמכיר את קורות המלחמה יודע שלאורך כל גבולות ישראל, מהחרמון ועד סיני, האויב פרץ. אין מקום שהוא לא עבר בו, חוץ ממקום אחד".

אתה מתכוון לצפון רמת הגולן.

מזרחי: "נשאלת השאלה למה דווקא שם לא פרצו, ויש המון סיבות. 1) זה לא היה המאמץ העיקרי הסורי. 2)  היו שם יותר טנקים מאשר היו בגזרה הדרומית של רמת הגולן. 3) היה שם מח"ט מעולה ומג"ד אמיץ – יאנוש וקהלני. 4) מדובר בתא שטח צר יחסית שמאפשר בלימה. והיתה עוד עובדה אחת, וכמו שאומרים זבוב בלי רגליים לא קופץ – זהו המקום היחיד לאורך כל גבולות ישראל, שבו רוכזו שבעה גדודי ארטילריה בבלימה. מתוך בערך 50 גדודים בחיל התותחנים כולו, 25 מהם היו שווים משהו ופעילים. M-50 הישנים, קצת 109, 23 קנים, קצת 174, ובסך הכל 44 קנים מול 2,000 קנים של סוריה ומצרים. כשאתה מדבר על היחס הזה – כמעט שליש מכוח האש של צה"ל עם תחילת המלחמה היה בעמק הבכא. בכל מקום אחר לא היתה ארטילריה, ואת זה אני אומר לך מידע אישי".

תותחנים בפעולה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים

זה בגזרת צפון, מה אתה יכול לספר על הארטילריה של חטיבה 188 בדרום רמת הגולן?

"חטיבה 188, ואת זה הבנתי לראשונה אחרי 50 שנה רק בזמן האחרון מקריאה אצלך בבלוג, אחד הדברים הנוראיים שקרו לה, ועד כמה הברוך בחטיבה 188 היה גדול – שלא היה להם מס"ח" [ראו כאן וגם כאן].

ואת זה לא ידעת במשך 50 שנה?

"עד לאחרונה לא ידעתי את זה".

כמס"ח במלחמת 1973 ובהמשך כקצין תותחנים ראשי, איך אתה רואה את זה?

"המשמעות שבחפ"ק 188 לא ישב מס"ח אומרת שלא היתה הפעלה מסודרת של ארטילריה אפילו פעם אחת. דבר שני, חמור יותר, הוא שתי סוללות שהלכו פארש, סוללת בועז שלי [מגדוד 405] וסוללה א' של בה"ד 9. אצלי נהרגו 15 ואצלם 15. אם היה מס"ח בחטיבה הוא היה יודע שהסורים פרצו את הקו, הוא היה מזהיר את החבר'ה האלה בסוללות, זה היה מחצית מכוח האש שלו, היו שם ארבע סוללות. כתוצאה ממה שהתפרסם אצלך, התחלתי להבין מה קרה וירד לי האסימון איזה אסון היה יכול להימנע".

בוא תחדד עוד את המשמעות של היעדר מס"ח.

"זה אומר שחטיבה סדירה ברמת הגולן יצאה למלחמה בלי מפקד סיוע חטיבתי. איך זה יכול להיות? לפי דעתי זאת היתה אחת הפאשלות הגדולות של הלחימה ברמת הגולן. למה אני אומר את זה? כי בחטיבה 7 בעמק הבכא, ואחר כך בפריצה לסוריה, כשהפעלתי 11 גדודים, שליש מכוח האש היבשתי לא הופעל בבלימה. הפריצה זה סיפור אחר. פעם אחת צריך לשים בראש את הסיפור של הבלימה, ופעם שנייה כתוצאה מזה כשהופעל ריכוז אש משמעותי, בייחוד אצל שני אנשים שהיו דומיננטים בסיפור – רפול ויאנוש. כל עוצמת האש היבשתית השתנתה אחרי המלחמה. זה לא קרה סתם, זה קרה מכיוון שחיל האוויר כשל כישלון חרוץ ומכיוון שהטנקים שלנו חטפו את נשק הנ"ט החדיש, וכמו שאמר מי שאמר – טיל הנ"ט חדר ופורר את השריון הישראלי וטיל הנ"מ כופף את כנף המטוס. את זה אמר עזר וייצמן".

איך הגילוי האחרון שינה אצלך משהו מבחינת סיפור המלחמה שנשאת כל השנים. פתאום אתה צריך לעשות סוויץ' קטן בראש.

"זה גילוי כאילו בגדי המלך החדשים. אתה פתאום אומר – רגע, למה לא היה מס"ח לחטיבה 188? מי זה היה צריך להיות? למה הוא לא היה? מח"ט סדיר לא יוצא ככה למלחמה".

רק חודשיים קודם לכן, מח"ט 188 בן-שהם יצא לתרגיל גדול ברמת הגולן, היה לו מס"ח והיו זחל"מים לכל הפונקציונרים בחטיבה. למלחמה עצמה הוא יצא עם נגמ"ש אחד בלבד ובלי מס"ח.

"אני אדגיש לך את זה עוד יותר. אני הגעתי לחטיבה בשבת בבוקר [6.10.1973] וחילקתי את הקש"אים והקת"קים שלי לגדודים. בשעה 12 יאנוש חוזר מפגישה אצל האלוף ואומר לנו – בשש בערב מלחמה כוללת עם סוריה. הוא רואה אותי, אומר לי שלום, רואה שאני נמצא בזחל"ם מיושן מששת הימים, אומר לי לרדת מהזחל"ם ודואג לי לנגמ"ש חדש. זאת אומרת, מח"ט טנקים שיודע שבערב תפרוץ מלחמה, רק לדאוג לנגמ"ש עבור המס"ח זה מה שיש לו בראש? זו הדאגה האחרונה שלו. אבל הוא דאג לי ועברתי לנגמ"ש חדיש".

חפ"ק חטיבה 7 במלחמת יו"כ. מימין: קצין קשר חטיבתי שלום סטולרו; הקמ"ן אילן סהר, המח"ט יאנוש בן גל, המס"ח אריה מזרחי ומפקד הנגמ"ש מהפלס"ר החטיבתי 

ומצד שני, במקום מס"ח, כמו שצריך להיות, דחפו לנגמ"ש הפיקוד של 188 קצין ארטילריה צעיר בלי אמצעי קשר.

"יותר מזה, בשלב מסוים ביום ראשון בערב, סמג"ד 334 שמוליק רשף התקשר אליי בבהלה ואמר שקומנדו סורי תוקף אותו. הוא היה בבוקעתא. בלי לחשוב פעמיים אני אומר למח"ט, ליאנוש, שאני צריך פלוגת טנקים. וכל זה באמצע הבלימה. אז הוא אומר לי אוקיי. מי פלוגת הטנקים? 'אמפא'. מי זה אמפא – אלי גבע [מ"פ מגדוד 82]. יצרתי קשר עם גבע, אמרתי לו שירוץ לשם ויראה מה הבעיה, הוא הגיע לשם והתברר שזו היתה טעות. עף להם משהו מאחד הטנקים וזה עשה רעש של מסוק, הם היו בלחץ, היתה להם הזנה כפולה והיו להם שישה הרוגים. אני לא מקנא בהם. אבל מה אני רוצה לומר? שהנה בחטיבה 7 יש מס"ח, וכשאני שומע קריאה לעזרה, כשאני שומע שיש בעיה באיזו סוללה ויש לי תמונת מצב שלמה של כוחותינו ושל האויב ושל השריונאים, אז אני יכול לסייע ולעשות משהו, ועובדה שעשינו".

אבל גם מס"ח ב-188 לא היה מונע כנראה את הטבח שעברו שתי סוללות ארטילריה ליד ג'וחאדר.

"אני לא אומר את זה ולא יכול להגיד דבר כזה. אני רק אומר שהיתה אפשרות שמס"ח שיש לו תמונה מלאה, שנמצא ברשת החטיבתית ויושב על יד המח"ט, היה יכול לומר לסוללות שלו – דיר באלקום, הסורים פורצים, תזוזו אחורה. זה הכל היפותזה, זו מלחמה, ובמלחמה אתה לא יכול להאשים שההוא עשה ככה וההוא אחרת, ואני גם לא יכול לומר בחקר היסטוריה את המילה 'אילו'. אבל אני רק אומר שאם היה מס"ח ל-188, יכול להיות שהתמונה היתה אחרת. יכול להיות. אבל לא הייתי שם ולא הייתי עד לזה. זו מלחמה ובמלחמה קשה לשפוט".

איזה מודיעין היה לך כמס"ח 7?

"לי היה את המודיעין הכי טוב בחטיבה, ואת זה אני אומר גם לאשר סדן, ידידי החדש" [ע' קמ"ן חטמ"ר 820 – ראו כאן סיפורו].

סדן שעלה לחרמונית ודיווח משם.

"הוא לא ידע שיש לי מודיעין מהחרמונית".

תותח 155 בפעולה במלחמת יום כיפור ברמת הגולן [צילום אברהם ורד]

עלו איתו שני חבר'ה מהארטילריה, והוא את הדיווחים שלו העביר ל-820.

"אשר טוען ששלושה ימים הוא לא דיווח כי לא היה למי לדווח, ורק ביום שלישי [9.10.1973] התקשר אליו הקמ"ן שלו טמלר, אבל עד אז לא היה לו קשר, הקשר שלו ניתק".

לא ניתק, הוא דיווח, אבל לא ענו לו והוא המשיך לדווח, בעיקר ביום הראשון למלחמה, מתוך מחשבה שיש מי שמקבל את הדיווחים שלו בחטיבה 820.

"אבל על ידו היו שני קצינים מהתותחנים. האחד יוסי דגן, שהיה מפקד סוללה בגדוד 334, והשני קת"ק בשם נחום דוידוביץ'. ושני החבר'ה האלה הכירו את רמת הגולן ואת הגזרה יותר טוב מכל אחד אחר, כי הם ישבו על החרמונית זמן רב לפני המלחמה והכירו את השטח היטב. וכשאני הגעתי לפני המלחמה לגזרה לא היה להם מס"ח. הם חיפשו אבא, וברגע שמגיע מישהו שמכירים אותו, הם הצטרפו ונכנסו לרשת שלי והפכו להיות העיניים שלי מיום שבת אחר הצהריים, מהחרמונית. הם היו על יד אשר סדן עם שני מכשירי קשר. הם שוחחו עם כל הסוללות, הם דיברו איתי, והם נון סטופ עבדו. דגן היה בבונקר הצפוני של החרמונית ודוידוביץ' בבונקר הדרומי. ושני החבר'ה האלה היו העיניים שלי, כי כשאתה נמצא למטה עם הטנקיסטים, גם אם אתה גאון הדור אתה לא רואה. טנקיסטים לא רואים. להיות בקרב שכל השטח מכוסה אבק ועשן ופגזים, לזהות מטרות ולראות מה נעשה זה קשה מאוד. הקש"אים שלי עבדו, הקת"קים עבדו, אבל היכולת שלהם לזהות ולעשות מודיעין היתה די מוגבלת. ולכן השניים האלה, דגן ודוידוביץ', שישבו בחרמונית, עשו עבודה אדירה מכל הבחינות, ואליהם יש להוסיף את יאיר נפשי [מג"ד 74], שלעת מצוא היה קש"א שלי, אני לא יודע איפה היה הקש"א שלו, ועזר לי למצוא מטרות וכיוון אותי".

וקמ"ן 7 אילן סהר לא ידע על החבר'ה שלך בחרמונית?

"לפני כעשר שנים אילן סהר התקשר אליי ואמר – למה לא אמרת לי שיש לך שני חבר'ה שם למעלה? אז אמרתי לו – אילן, אני קמ"ן או אתה קמ"ן? אני צריך להגיד לך שיש לי שני חבר'ה למעלה?".

ואת המודיעין שקיבלת מהחרמונית לא חלקת לא עם קמ"ן חטיבה 7 ולא עם המח"ט, כי חשבת שלחטיבה 7 יש את המודיעין שלה?

"ודאי".

הפגזת יעדים בשטח סוריה במלחמת יום הכיפורים [צילום: ישראל סאן]

אתה היית בנגמ"ש שלך, שני מטר מיאנוש, שהמודיעין שהוא קיבל היה מודיעין די מוגבל. לא מודיעין איכותי כמו שקיבלת ממרומי החרמונית.

"נכון. לא היה לי זמן ולא היה לי ראש להתעסק עם הטנקים. זה לא היה בראש שלנו. אני כל הזמן היייתי מרוכז בעניינים שלי. במלחמה בתנאים האלה אתה מוציא מעצמך את כל המיץ שהצטבר בך כל השנים, וכל מה שלמדת וידעת, הכל מתמקד בראש. מה היתה הבעיה שלי? שמכיוון שמרכז ודרום רמת הגולן היו כבושים על-ידי הסורים, אז כל הארטילריה של המילואים עלתה דרך ציר גונן [אל צפון הגולן] וברגע שהחבר'ה האלה התחילו להגיע, אז הקמ"ן שלי והקמב"צ שלי ואני היינו עסוקים כמו פרימוס, שכל הזמן עובד. היו לנו שלושה או ארבעה מכשירי קשר, וכל הזמן אנחנו מדברים. היינו צריכים לטווח ולתווך. מהמודיעין שקיבלתי הייתי צריך לדפוק את הסורים שנכנסו על גשרי תעלת הנ"ט ולדפוק אותם גם בעומק, ואנחנו השתמשנו במודיעין הזה כדי להרוג את זה שעומד מולנו. והיה לי מודיעין 10, ידעתי בדיוק מאיפה הם באים, הפעלתי את הסיוע החטיבתי, ושני החבר'ה מהחרמונית עשו עבודה מצוינת".

אילן סהר סיפר ששנתו נדדה שנים רבות בגלל שהוא לא הפעיל מודיעין מהגבהים של החרמונית או הר בנטל, כי יאנוש לא אישר לו להעלות לשם אנשים בגלל ההפגזות.

"כשאילן כתב את הספר שלו, הוא אמר לי – אריה, אתה חייב לכתוב את הסיפור של התותחנים בקרב של עמק הבכא, ואחר כך בקרב ההבקעה. אמרתי לו שאין לי זמן, והוא אמר לי – אריה, אתה פושע. כשלתי גם בעניין הצל"שים. לא נתתי מספיק צל"שים לאנשים שלי. הסיבה היתה שנכנסתי למלחמת התשה כל כך קשה, מלחמה שהוציאה מאיתנו כל מה שהיה לנו. ואחרי שנגמרה ההתשה שלחו אותי לשבטה להיות מפקד קורס קצינים. בדרך כלל יש שם 50 צוערים, אבל אצלי היו 300 צוערים, כי החיל גדל בבת אחת. אחרי זה הייתי בקורס בארה"ב, ואחר כך הייתי מפקד שבטה, כל חיל התותחנים על הראש שלי, אחר כך הייתי קתמ"ר צפון ואחר כך מפקד החיל [1980]. לא היה לי זמן להתעסק עם זה".

קבוצת פקודות של אוגדה 36 בראשות תא"ל רפאל איתן לפני ההבקעה לסוריה. אריה מזרחי עומד משמאל עם משקפי שמש. מתחתיו יאנוש בן גל, מח"ט 7, ועל ידו אמיר דרורי, מח"ט גולני; יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל; דני אגמון, קמ"ן 36. עומד מימין: יהודה גולן (אשנפלד), לשעבר מח"ט גולני. הרס"ן שעומד ליד גולן אינו מזוהה. הקצין שמעיין במפה הוא יואב גולן, קצי"ן אג"מ של גולני

עברת אחרי המלחמה תחקיר של מחלקת היסטוריה?

"אני אפילו לא זוכר אם היה או לא היה. כתבתי סיכום קצר של המלחמה, אבל לימים התיישבתי וכתבתי, ושם ציינתי שהעיניים שלי היו יוסי דגן ונחום דוידוביץ'. עכשיו תבין, זה לא שיש מקום לאילן לכעוס עליי, או שהיה לי מקום לשתף את חטיבה 7. המודיעין שלי היה מודיעין מטרות, והמשימה שלי היתה ברורה מאוד – איך למנוע מהסורים להגיע למדינת ישראל. ומכיוון שזה מה שעמד לי מול העיניים, אז שלושתנו בתוך הנגמ"ש, ושני החבר'ה האלה למעלה בחרמונית, ושניר הקש"א של קהלני שנהרג אחר-כך, והקת"קים, כולנו עסקנו במשימה קדושה אחת – איך מפעילים את מעט הארטילריה שהיתה לנו בהתחלה, ואחר כך את שפעת הארטילריה שהיתה לנו. לא היה לנו זמן ולא היה קשב לענייני מודיעין, ולא ראינו בזה משהו שאנחנו צריכים לשתף בו מישהו. במאמר מוסגר צריך לזכור שבאותה תקופה כל תפיסת המודיעין היתה מידור. למשל, ראש ענף מצרים באמ"ן לא היה משתף את פיקוד דרום במידע שיש לו. כל אחד עבד לעצמו. היתה מין רתיעה לחלוק את המידע שיש לך עם אחרים, אולי כדי למנוע דליפה של חומרים. אני מביא את זה רק כרקע, זה לא מה שהיה אצלי כמס"ח 7".

ובחפ"ק 7 לא שאלו אותך על סמך מה אתה יורה?

"לא היה להם זמן, הם ניהלו את העניינים שלהם, אני ניהלתי את כל האש, ויאנוש לא התערב אצלי. רק פעם או פעמיים הוא ביקש אש, אבל בעיקרון אף פעם במשך שלושת ימי הבלימה וגם בהבקעה הוא לא התערב. גם כשהיה קורא לי בקשר לא תמיד הייתי עונה לו מיד. והוא לא היה כמו מפקד שריון טיפוסי שמתחיל לצרוח עליך – למה אתה לא עונה לי. הוא היה מחכה עד שאחזור אליו. מקסימום מנפנף לי ביד מהנגמ"ש, זאת היתה כל התקשורת בינינו".

בנוסף לעבודה המרובה שהיתה לך כמס"ח 7 בקרבות הבלימה, אתה בסופו של דבר גם מג"ד 405. במהלך הלחימה שלך באיזור עמק הבכא התעניינת מה קורה עם האנשים שלך שהיו פרוסים בדרום הרמה סמוך לג'וחאדר?

"גדוד 405 התחלק לשניים. סוללה ג' [M-109] היתה יחד איתי. היא פרסה מאחורי תל חרמונית ואני שמרתי עליה כבבת עיני. מפקד הסוללה היה שניר, שהיה הקש"א של קהלני והיה קדימה. המפקד של הסוללה בפועל היה ישראל קיגל, והוא ביום ראשון בלילה מדווח לי שיש עליו התקפת קומנדו סורית. אמרתי לו – קיגל תירה עליהם, והוא הוריד קנה בכינון ישיר וירה. אחרי שנכנסנו למובלעת, סוללה ג' היתה כוח התותחנים הראשון שנכנס לסוריה, נתנו לנו את הכבוד מיד אחרי גדוד הטנקים הראשון, ולמה? כי אנחנו נראים כמו טנקים. דרך אגב, קיגל צריך לקבל לא סתם צל"ש, אלא גיבור ישראל. הוא החזיר את כל האנשים שלו בשלום, והוא עבר מלחמה נוראית. היו לו שני הרוגים בסוללה שלא היו שייכים לנו, שני נהגי סמיטריילר במילואים, שלא רצו ללבוש אפודי מגן ולהיכנס לנגמ"ש. הם אמרו שהם ממלחמת ששת הימים ויודעים מה זו מלחמה, ואז בא פגז והרג אותם".

מתי שמעת לראשונה על מה שקרה לסוללה 405/ב' בג'וחאדר, שטנקים סורים השמידו אותה כמעט כליל?

"מאוחר. ביום שני [אחרי יומיים]".

מי סיפר לך?

"מהמת"פיה [מיפקדת תותחנים פיקודית]. התחילו לספר לי בעדינות. אומר לך את האמת, הייתי בשלושת הימים האלה, כולל יום הבלימה ב-9 לחודש, כל כך מרוכז במה שאני צריך לעשות, ולא חשבתי על שום דבר אחר. יותר מזה, אשתי ושני הילדים שלי היו באשדות יעקב. אשתי היא בת משק. כמה לוקח לטנק סורי להגיע מג'וחאדר או ממעלה גמלא לאשדות יעקב? חצי שעה? כולם אומרים הגנה על הבית, אבל היה לי בראש רק דבר אחד – איך אני מבצע את המשימה שלי, והמשימה שלי זה לעצור את הסורים".

סוללת "שקם" 240 מ"מ במלחמת לבנון הראשונה מהסוג שפעל במלחמת יו"כ בסיוע לבלימה בעמק הבכא [צילום: אדם פינק]

איפה אתה יכול להגיד שהארטילריה שלך שיבשה או בלמה שריון סורי?

"אשר סדן סיפר שברגע שירינו ברקטות 240 שלנו ["שקם ברשת הקשר] ביום שלישי בבוקר, נוצר בלבול אצל הסורים. הם עצרו ולא ידעו מה לעשות. ובדיעבד אני יודע, סיפר לי את זה פסח מלובני [חוקר צבאות ערב], שאמ"ן קלט ביום שלישי בתשע וחצי בבוקר שדר, ששני המג"דים של חטיבת הטנקים הסורית שנכנסה פנימה לעמק הבכא, דיווחו למח"ט שלהם שהם לא יכולים להתקדם כי הארטילריה הישראלית עושה בהם שמות. אז הוא אמר להם – תעמדו במקום. הם אמרו לו – אנחנו לא יכולים לעמוד במקום כי הצוותים בורחים. ובאמת בתום הקרב ראינו טנקים סורים עם מנועים פועלים, ואין אף אחד בפנים.

"אז אני אומר, שבעה גדודי ארטילריה, שהשיא שלהם היה המטח הזה של 144 רקטות 240 מ"מ למרכז עמק הבכא, זה גמר אותם. זה בדיוק מה שאמרו כוחותינו כשבשעה שמונה בבוקר התחיל מסך האש הסורי הנוראי לרדת על הרמפות. אף טנק ישראלי לא נשאר שם, כולם ירדו מהעמדות שלהם והלכו אחורה. אין על זה עוררין. וכמו שירד עלינו, אני הורדתי על הסורים, וגם הם עצרו. ואז חבר'ה שלנו נכנסו לפעולה. ראשון עלה יאיר נפשי על הבוסטר והתחיל לדפוק אותם מהאגף, שני עלה קהלני ובסוף בסוף הגיע יוסי בן חנן".

תותח 175 מ"מ בפעולה. במלחמת יו"כ היו לחיל התותחנים שני גדודי 175 – M-107, אחד מהם היה גדוד 412 במילואים שהקים אריה מזרחי בינואר 1973. הגדוד התגייס ב-6.10.73, פרס ליד גדר הימ״ח במחנה יפתח והתייצב לרשות מזרחי, שמספר: "המג״ד אלדו זוהר נקרא ברשת הקשר  הגדודית 'הרצל'. כשרציתי לדעת איזה גדוד זה ענה לי קצין ניהול האש – 'הרצל מזרחי', ואז הבנתי. הגדוד הזה ירה 20 פגז לכיוון שדה התעופה אל מאזה בפאתי דמשק ב-13 באוקטובר, להראות לאסד שצבא היבשה הישראלי מתדפק על דלתו. את הירי ביצענו ממזרעת בית ג׳אן כשקידמנו את הגדוד לקו המגע של טנקי גדוד 71 ומשם ירינו ל-35 ק"מ" [צילום: ארכיון צה"ל]

ואם הזכרת את בן חנן, מה אתה יכול לספר על הקרב בתל שמס?

"הגענו לפני תל שמס ביום שישי. תזכור שיום קודם פרצנו לסוריה. ביום שישי כבר היינו במאמץ תל שמס ובמאמץ מזרעת בית ג'אן. בהבקעה היו לי 11 גדודי ארטילריה, ועשיתי מסך אש מתגלגל לפני שני הגדודים המובילים של קהלני ובן חנן. זו היתה אש מרגמות 160, וההבקעה עברה חלק. מי שנהרג אצל יוסי בן חנן היה הקש"א שלו, אלחנן קורח, שהיה יחד איתי בקורס קצינים והיה מפקד סוללה במילואים. הוא נהרג בכניסה לסוריה אחרי שאנשי קומנדו קפצו על הטנק שלו מאחורה וירו בו.

"מגיעים לפני תל שמס ואז החטיבה התפצלה לשני מאמצים. המאמץ העיקרי היו עמוס כץ וקהלני על מזרעת בית ג'אן, והמאמץ המשני, או אולי מאמצון, היה תל שמס. לא לקחנו אותו באותה מידת רצינות. התחיל הקרב על מזרעת בית ג'אן, ואז נהרג הקש"א שניר. פצצת מטוס שבא מאחור פגעה בו. קהלני הספיק להיכנס לתוך הטנק שלו ושניר שעמד על הטנק למעלה לצפות את האש נפגע ונהרג. גדוד 77 בגלל המכה הזו יצא מאיזון איזה שעתיים עד שחזר לעצמו. הם אהבו מאוד את שניר, וקהלני שהיה בנאדם רגיש אמר לאנשים שלו אל תספרו לאריה ששניר נהרג. ואז אני שומע מישהו אחר מדבר באלחוט. ניגש אליי חגי רגב, קצין האג"מ, ואמר לי – תשמע, שניר נהרג.

"המאמץ של מזרעת בית ג'אן לא הלך טוב, והיינו מרוכזים על זה. על תל שמס הלך יאיר נפשי. הוא הלך בציר המרכזי והגיע לפני תל שמס. אנחנו היינו בתצפית על שני המאמצים, ואז אני רואה ענן של סאגרים, גחליליות אדומות, שפוגעות בגדוד של נפשי. נפגעים לו טנקים והוא יוצא אחורה. היתה לי סוללה אחת שהשארתי ברזרבה של 334, ואז נתתי פקודה לסוללה הזו של 155 לירות מטח זרחן על הסאגרים. אני שומע את היציאות ולא רואה את הנפילות. הם טעו ב-90 מעלות. אני מסתכל הצידה ורואה את הזרחן מימיני. מפה לשם, נפשי חזר אחורה, ואז באותו יום שישי אחר הצהריים מגיעים אילן סהר יחד עם יוסי בן חנן, ואומרים יש ציר דרך הלג'ה, אפשר לאגף את תל שמס ולהגיע אליו מכיוון צפון-מערב. יאנוש לא רצה, ויוסי הפציר בו. אני התנגדתי וגם חגי התנגד. גם רפול אמר ליאנוש אל תעשה את זה. אבל אילן ויוסי שכנעו אותו. אמרתי ליוסי – קח את הרצל הקמב"צ שלי, שיהיה הקש"א שלך. הוא אומר לי – אריה אני לא צריך, אין בעיה, חבל לי על טנק לתת לקש"א, יש לי מ"ק 125, אני אסתדר. ואם אצטרך, אני אדבר איתך.

"יוסי נכנס, והסיפור ידוע. איך שהגיע לתל שמס, אותה יחידת סאגרים, היו שם אולי שתי פלוגות, ירו עליו. התחילו זעקות בקשר – יאנוש תציל אותי. יאנוש נהייה לבן, מסכן, אומר לי – אריה תוציא אותו. אני אומר ליוסי, שהיה פצוע – תשמע אני יורה, אני עושה מעגל אש סביבך, תן לי תיקונים לפי רוחות השמיים. ואז שומעים את זה ברשת בקושי – 'צפונה 300, מערבה 200', ואז מטווחים גדוד בה"ד 9, בן עמי כהן היה המג"ד שלה, וסוללה ג' שלי הצטרפה, ושלוש סוללות רודפות את יוסי בן חנן, וסיירת מטכ"ל נכנסה. בשלב מסוים הסורים שישבו על החרמון, גם על החרמון הסורי וגם בחרמון שלנו, רואים את מה שמתרחש, והתחילו לטווח את בה"ד 9. קצין עמדת תותחים אומר לי – יש לי אש נ"ס על העמדה, אני רוצה לדלג. אמרתי לו אתה לא מדלג, אתה נותן אש לחילוץ. פה נהרגים ושם נהרגים, ולנו אין דם כחול. ומפקד הגדוד בן עמי, שהיה מפקד קורס קצינים של החיל, זה דבר שאצלו נטוע: ברגע שאנחנו נותנים אש לחילוץ, אנחנו לא מדלגים. ובאמת נפלה אש נ"ס בעמדה ונהרגו שישה חיילים – צוער וחמישה תותחנים, אבל הוצאנו את יוסי. סיפור קשה".

חזרה לגדוד 405 שלך, כשאתה קיבלת את הבשורה שהסוללה הושמדה עד כמה זה העסיק אותך?

"ברגע שקצת נחנו לפני הפריצה לסוריה, ביום רביעי, דיברתי עם אורי [סמג"ד 405]. עד אז לא היה לי קשר איתו. מה שקרה באותו אירוע היה שאורי חיפש להביא להם תחמושת והוא עזב אותם ונסע למחנה צנובר בלילה [הלילה הראשון למלחמה]. הוא אירגן שיירה של תחמושת, שאותה הובילו שני חבר'ה אמיצים, הרס"ר דיטשי והשליש יואל פורת, ואז טנקים סורים דפקו את הג'יפ שלהם מ-50 מטר בציר המפלים ושניהם נהרגו. אגב, פורת הוא השליש היחיד בתולדות צה"ל שנהרג במלחמה.

הג'יפ שבו נהרגו רס"ר דיצ'י והשליש פורת מגדוד 405 [ציירו לביאה ואורי מנוס]

"באותו יום רביעי אמרתי לאורי – תעלה את כל החיילים של סוללת בועז לסוללה ג'. היום מלמדים בפסיכולוגיה שהדרך להתמודד עם פוסט טראומה זה לחזור לאותו מצב שבו היית. אני לא פסיכולוג, ומה שהיה לי בראש זה לא לעורר מחדש את המוראל שלהם, אלא שהחיילים של סוללה ג' נופלים מהרגליים. אז אמרתי לאורי תשלח את שרידי החבר'ה מסוללת בועז לסוללה ג'. הם היו במחנה יוסוף, מחנה של המת"פיה בראש פינה, והם הגיעו לסוללה ג' וראו את המפקד קיגל שמח ומלא מרץ ונותן פקודות, וזה החזיר אותם לחיים".

איך היה אפשר למנוע את הטבח הזה של סוללת בועז? אומנם מלכתחילה לא העריכו שהסורים יצליחו לפרוץ את הקווים, אבל לא היה נוהל אבטחה של סוללת ארטילריה על-ידי טנקים או חי"ר?

"לא היה נוהל, אבל יש להם סיבות מקלות. משעה 14:00 עד 22:00 הם ירו כל הזמן. הם ירו אלף פגז, והיו עסוקים בלפרוק את התחמושת מהמשאיות, לפרוץ את הארגזים עם גרזנים, להביא את הפגזים לתותחים, וכל פגז זה 43 קילו, ובזה עסקו כולם, כולל הקצינים. אף אחד מהם לא חשב להעמיד איזה תשמוע או תצפית קדימה, אבל אני לא מאשים אותם. הם היו בלחץ לבצע את המשימה, והמשימה שלהם היתה להגן על המוצבים. גם לא היה מס"ח ל-188. הקש"א של גדוד 53, יגאל ספיר, נפצע בתחילת המלחמה ולא היה להם קש"א. זאת אומרת, מה שהם עשו כל הזמן זה לירות לטובת המוצבים, לתל סאקי, ל-116, כל שרשרת המוצבים האומללים האלה מקונייטרה דרומה, וזה מה שהם עשו. הם האזינו לקריאות של האנשים, יצרו איתם קשר וירו לטובתם. ואז פתאום מגיע מין דבר כזה. אבל אפשר לשאול למה בכלל שמו אותם בג'וחאדר?".

נכון, קרוב מאוד לגבול.

"מת"פ צפון הציב אותם שם. היה לי איתם ויכוח בבוקר. לא אני עוררתי את זה. מי שעורר את זה הוא דודי הרמתי, שהיה מפקד הסוללה שלהם והקש"א של גדוד 82. אז דודי אומר לי – למה שלא נשים את בועז ביחד עם א' בשעבניה? זה 1.5 קילומטר יותר רחוק [מערבה]. והרעיון היה שהסמג"ד ינהל את שתי הסוללות האלה, שיהיה להן אבא. אז היה את קצין ניהול האש שלנו, יוסי קורן, שעם מחשב ירי בריטי סיפק את הנתונים לשתי הסוללות בבת אחת, והן ירו. וכמובן שאף אחד לא הודיע להם מה קורה בקו, והסורים פרצו במאמץ העיקרי דרך שם. זה מה שקרה.

"ואחרי זה כל הסיפור של כינון ישיר בחיל התותחנים, בשלום הגליל ובביירות, נבע מזה. כי אני מיד אחרי המלחמה לקחתי את כל הגדוד, ישבנו במחנה קרן, אספתי את כולם כולל אפסנאים ובנות, לקחתי שלדה של טנק סורי, מילאנו אותה בדלק ובחומר נפץ הודף, אני נהגתי בתומ"ת, ורמי ירדני היה מפקד הצוות. נסענו, הגענו 600 מטר מהשלדה – וטאח, פגז לשלדה והטנק הסורי עלה בלהבות. אמרתי להם – אין מי שיגן עלינו, לא חי"ר ולא טנקים, רק אנחנו. בפגז 155 הדריכה היא אחרי 70 מטר, אבל מספיק שהפגז יפגע בטנק מ-40 מטר, מכוח האנרציה הפגז יעיף את הטנק הסורי לכל הרוחות. אחר-כך כשהייתי קתמ"ר הנהגתי שכל צוות יורה בכל אימון שישה פגזים בכינון ישיר, ובמלחמת שלום הגליל למרות שלא היו מולנו טנקים סורים, היה כינון ישיר בשטח בנוי על מבנים".

אבל בזמן אמת בג'וחאדר במלחמת יום כיפור אף אחד לא חשב על זה.

"אף אחד לא חשב על זה. אבל כשכבשו מחדש את תל סאקי היו שם נגמ"שים סורים, והיה לנו שם גדוד פריסט 105 מ"מ, ויא יא [מג"ד 50] שאל מה אתם יכולים לעשות. ואז זלץ, סמג"ד 829, אמר אני אשמיד אותם וירה עליהם בכינון ישיר".

לראשונה במלחמות ישראל הושמדו שתי סוללות ארטילריה של צה"ל מאש טנקי אויב מקרוב מאוד.

"יש ויכוח גדול בעניין הזה, כי בר דוד [מת"פ צפון] אומר אני רציתי להזיז אותם אחורה באיזשהו שלב, כי בהתחלה חשבו על יום קרב, ובשבת כבר ידעו שהולכת לפרוץ מלחמה. זאת היתה המחשבה והתפיסה של יום קרב. אבל כשאחר-הצהריים הבינו שהולך להיות ברדק, אז בר דוד היפנה את הבעיה לבני ארד, שהיה מפקד האגד של רפול, שעדיין לא קיבל פיקוד (רק בערב הוא קיבל פיקוד). ובני ארד במקום להגיד לו דלג את כולם אחורה, אמר לו – אני אפנה לרפול. והוא פנה לרפול ואמר לו שרוצים לדלג את התותחנים אחורה. אז רפול אומר לו – מקדימה במוצבים יש אנשי חי"ר? הוא אומר לו כן. טנקים יש שם? אומר לו כן. ורפול ענה – אז גם תותחנים יהיו…

"אני בעד בר דוד ובעד בני ארד, שניהם אנשים מצויינים, אמיצים, אבל הרוח שלפני מלחמת יום הכיפורים היתה שאנחנו על כל דבר צריכים לקבל אישור. למה? למה אני צריך לקבל אישור מכל אחד? אתה מת"פ? אתה מפקד אגד? תגיד להם לזוז אחורה. אני שאלתי מישהו על אותם שבעה גדודים שאגרתי – איפה לפרוס, מה לפרוס, מה לעשות? לא שאלתי אף אחד. יש לי משימה, אני מבצע אותה. והרוח הזאת, אחרי מלחמת יום הכיפורים, בבת אחת השתנתה".

שעתיים-שלוש אחרי פרוץ המלחמה היה ברשת הקשר הוויכוח המפורסם בין יאנוש לבן-שהם, כשיאנוש אמר לו – ממך אני לא מקבל הוראות.

"נכון".

אתה שמעת כשזה קרה?

"בטח, בוא נקרא לזה חילופי דברים נרגזים. רוח הדברים היתה שבן-שהם אמר ליאנוש 'אני פוקד עליך', ויאנוש אמר לו – תשמע חביבי, אתה לא מפקד שלי ואתה לא תיתן לי פקודות, ושלום על ישראל".

ובן-שהם הגיב על זה?

"מה הוא יכול להגיב?".

אל"מ יאנוש בן גל, מח"ט 7 במלחמת יום הכיפורים

יאנוש ידע שאלוף הפיקוד מינה את בן-שהם למפקד רמת הגולן?

"תשמע, בן-שהם החליט לתפוס פיקוד, ואמר שהוא מפקד רמת הגולן, ואז אמר ליאנוש אני פוקד עליך להעביר לי גדוד. הם תכננו לעשות הצרחה שגדוד 74 של 188 עבר ליאנוש ובתמורה שיעביר לו את 82. אבל המג"ד של 82, שהיה רס"ן, פחד מיאנוש פחד מוות ולא כל כך רצה לעבור לרשת של בן-שהם בלי לבקש אישור מיאנוש. הוא חיכה לאישור, ויאנוש רק אחרי לחץ של אורי שמחוני [קצין אג"מ פיקוד צפון] אמר לו לבסוף לעבור לרשת של 188".

איך נראה לך כל הוויכוח כמי שהקשיב מהצד?

"אני הכרתי את בן-שהם מצוין, הייתי קצין אג"מ ארטילרי כשהוא היה קצין אג"מ של האוגדה. הוא היה איש נהדר, ובוויכוח הזה שביניהם, אני לא אחד שלוקח צד, אבל יאנוש נחשב בשריון למאור הגולה, הקצין מספר 1. לא היה מי שישווה לו. והוויכוח הזה ביניהם, אני לא הבנתי על מה הם מתווכחים".

היו לך שני אנשים על החרמונית, אבל נתת באחד הימים הוראה לירות על החרמונית. מה היה שם?

"ביום שלישי בשעה תשע וחצי בבוקר הודיע לי יוסי דגן מהחרמונית, שהם קיבלו פקודה לרדת. הוא לא אמר לי את זה כשהוא היה למעלה, הוא אמר לי את זה כשהוא היה בקומנדקר עם אשר סדן והם כבר עזבו את החרמונית. אני נלחצתי, הבנתי שהם נוטשים את החרמונית כי הסורים עולים עליה. דבר ראשון הסטתי את העיניים שלי לכיוון החרמונית. אני רואה שהסורים הולכים לכבוש את התל, אין לי כבר עיניים שם, והתל מאחורינו. ואז לקחתי גדוד של 130 מ"מ, שלא סמכתי עליהם כל כך, כי הם עבדו עם תחמושת שלל, וגדוד שלם ירה על החרמונית. הסורים רצו לכבוש את החרמונית ולא הצליחו, ירו גם הם על החרמונית. בקיצור, אני יורה על החרמונית, הסורים יורים על החרמונית, ואין אף אחד על החרמונית".

אריה מזרחי [משמאל] עם תא"ל במיל' ברוך ברוכין, לשעבר קצין תותחנים ראשי, שהגיע לבקר את בנו אבינועם ששימש קמב"צ בחפ"ק 7

ירית על החרמונית בלי לבקש אישור של יאנוש?

"שום דבר. יריתי על דעת עצמי. מי שלימד אותי את העצמאות הזו היה בחור בשם הרצל שפיר, בטח שמעת עליו. אני הייתי קש"א לפני ששת הימים בעיקר בכל גדודי הטנקים של חטיבה 7. אלה היו ימים שהצבא שלנו היה קטן, אבל איכותי וחדור משימה. הייתי ארבע שנים בתפקידי רוחב של מפקד סוללה, עברתי בהצטיינות קורס מ"פים של שריון, ומבחינתי מה צריך לעשות מס"ח ואיך לנהל את העסק ולהפעיל סיוע ארטילרי לגדודי טנקים זה היה חדור בי וטבעי. ידעתי מה אני צריך לעשות והייתי מאוד מנוסה.

"הרצל, שהיה מח"ט 7, כל שבוע היה עושה תרגיל בנגב. יום אחד, לפני שהתחלנו את התרגיל, להפתעתי הרבה הרצל אמר – אני רוצה לדבר עכשיו על הפעלת ארטילריה על-ידי הקת"ק והקש"א. תראו, אני מצפה שבקרב היתקלות הקש"א לא יבלבל למג"ד הטנקים את הראש. למג"ד טנקים אין זמן להתעסק עם דברים אחרים, הוא עסוק במה לעשות עכשיו, איך להיחלץ לאחור, עם מי לעשות איגוף, איך להפעיל את המ"פים שלו. זאת הנקודה שהקש"א צריך לפעול עצמאית. הוא צריך לטווח את המטרה ולהיות מוכן, ואז הוא צריך להגיד למג"ד הטנקים שהוא מוכן, ואז המג"ד יפעיל אותו. אם הוא יחכה שהמג"ד יגיד לו תתחיל לירות ותעשה ככה או ככה, בחיים לא נקבל אש ארטילרית. זה לקח שלמדתי ב-1965.

"למה אני אומר לך את זה? כי במלחמה כל מה שלמדת וכל מה שעשית בחיים שלך, הכל מתמקד כאן. והדבר הזה היה לי בראש. ואמרתי לעצמי – מה אני עכשיו אתחיל לדבר עם יאנוש ואבקש אישורים על כל דבר? תן לו לעבוד. אני אעשה את העבודה שלי והוא יעשה את שלו. רק במקרים כשחשבתי שאני באמת צריך לדבר איתו, הייתי נכנס לו לרשת. ותשמע את זה ברשת שלנו. הרעיון הוא עצמאות. אם אתה לא מפתח עצמאות ואתה לא יודע מה המשימה שלך, חבל על הזמן שלך".

יש צילום שאתה מקבל דרגת סא"ל תוך כדי המלחמה. מה הסיפור?

אריה מזרחי מקבל דרגת סא"ל מהמח"ט יאנוש בן גל זמן קצר לאחר כיבוש המובלעת

"לפני שמוניתי למג"ד 405 הייתי מפקד ענף בבה"ד 9. זה תקן סגן אלוף. בינואר 1973 הקמתי גדוד מילואים, גדוד 412, ואז עוד לא היה לי פז"מ לקבל דרגה. מגיעה מלחמת יום כיפור וכאן הייתי צריך לקבל את הדרגה. אני לא יודע מי אישר, אבל איך שנגמר סיפור ההבקעה אחרי יומיים, יאנוש קרא לי ואמר בוא הנה. הגיע בחור בשם מאיר דורון, שהיה מג"ד שלי, הורידו לי את דרגות הרב-סרן, ואיך שיאנוש שם לי את הדרגה החדשה הסורים התחילו לירות, ויאנוש אמר לי הסורים יורים לכבודך מטח כבוד".

מה לקחת לעצמך מהמלחמה הזו?

"הלקח המרכזי ששמתי לעצמי בראש ובראשונה, היתה שכשאהיה קצין תותחנים ראשי, אצלי יהיה חיל אחר. חיל מוביל וחיל עצמאי בכוח האש היבשתי. אנחנו לא ניתן לחי"ר ולשריון ללכת עם הראש בקיר. לפני שהם יגיעו לקיר, אנחנו נשבור להם את הקיר. וממלחמת יום הכיפורים הבאנו את הירי של הרקטות הארטילריות, הבאנו את המטח [ירי של עשרות קנים במקביל], הבאנו ירי בריכוזים גדולים, הבאנו את הכינון הישיר, הבאנו את הפריסה לפי תוואי שטח, שזה דבר ראשון שהבאתי כקתמ"ר ונבע ממלחמת ההתשה ברמת הגולן".

אריה מזרחי בבית התותחן 2023

איך מלחמת יום הכיפורים מלווה אותך בחיים שלך?

"לא נעים להגיד, אבל היא לא מלווה אותי ביום-יום. אגיד לך למה: מיד אחרי המלחמה פרצה מלחמת ההתשה, הגדוד שלי היה הגדוד הסדיר היחידי חוץ מ-334, שעשה הסבה ל-175 מ"מ וכל העול נפל על כתפינו. הסמג"ד שלי, אורי [מנוס], איך שנגמרה המלחמה עזב לג'וב אחר, ואנחנו נותרנו שלוש סוללות בקור המקפיא של רמת הגולן, בשלג בגובה שני מטר, הסורים יורים ואנחנו יורים, ואנחנו לא יכולים לצאת מתוך העמדות בצומת מע"צ. זה היה עסק נוראי. ובאותם ימים הייתי צריך ללכת למשפחות של 21 חללים, ואחר-כך פעם שנייה היתה העברת הגופות מבית העלמין הארעי לבתי העלמין הקבועים. אז צריך להשתתף בכל הלוויה. ומי מגיע ומי מדבר? המג"ד.

"חוץ מזה, היתה הסבה של הגדוד לקנים ארוכים, ואימון של הגדוד בנושא של כינון ישיר בגלל המלחמה, ומעבר למקום חדש בקלע אחרי שגירשו אותנו מהבסיס על יד נפח. ודבר נוסף, מכיוון שאדון אריה מזרחי היה ידוע כמס"ח מעולה, אז בכל פשיטה או פעולה של חטיבת גולני או חטיבה 35, אני הייתי הולך להיות מס"ח, 'בהתנודבות' מה שנקרא. בנוסף לכל הצרות, החבר שלי יאנוש בן גל לא עזב אותי. אני המס"ח שלו והוא מחזיק אותי קרוב אליו. אז יש לך להתעסק עם הרוגים ועם הלוויות, יש לך התשה שאתה כל הזמן יורה ויש לך להיות מס"ח, שזה תרגילים והרבה צרות. כל הדבר הזה למעשה, אני לא אומר גימד, אבל אם אתה שואל אותי מה היה יותר קשה – המלחמה שהיתה בסך הכל  16 יום, או התקופה הנוראית של ההתשה, אני אומר לך התקופה של ההתשה. גם מבחינת עומס אישי. זה היה לא יאומן".

———————————————————————————————————————-