הטנק של אלפרד

הטנק מגדוד 129 הוביל את טור השרמנים בקטע העלייה האחרון לכפר קלע * בפגיעה הראשונה מאש נק"ל נהרג המפקד על הצריח בלי שאנשי הצוות יבחינו בכך * כשהגיע ללב הכפר ספג פגז שגרם לפיצוץ שממנו התנתק הצריח מהתובה ועף לאדמה * סיפוריהם של שלושת ההרוגים ושל שני השורדים שנפצעו קשה בפיצוץ * לזכרם של אלפרד פנקס, דוד לוי ובן ציון צינצולקר

צריח על האדמה. תמונת טנק אלפרד כפי שצבע וקישט הנהג דוד אוחיון במסגרת השיקום אחרי פציעתו הקשה

סיפורו של טנק אלפרד פנקס בקרב של גדוד 129 לכיבוש קלע הוא מהטרגיים והמרגשים שהיו בקרבות הרמה הסורית ביום שישי ה-9.6.1967. הטנק השתרך בעלייה לקלע בקטע האחרון שלפני הפיסגה, כשמאחוריו יתר הטנקים. כולם האיצו בטנק המוביל והאיטי כדי להגיע למעלה כמה שיותר מהר, אבל הטנק נותר בשלו ועיכב את השיירה.

נהג הטנק נסע בהילוך ראשון – לפי הפקודה האחרונה שקיבל מהמפקד אלפרד. איש מאנשי הצוות לא שם לב שאלפרד נהרג על הצריח. אף אחד מהם לא שמע את הקריאות הלחוצות ברשת הקשר להאיץ, לא ראה את נפנופי הידיים, לא את הדגלים הנמרצים ואפילו לא שמע את צרור ה-0.5 שחלף מעליו שאותו ירה הטנק מאחור, של המ"פ אפי ולך.

השיירה הזו נעה באיטיות מרגיזה ואז בקלע נדפקה בזה אחר זה. הטנק של אלפרד חטף ראשון, אחריו הטנק של המ"פ ולף ואחריו הטנק של המ"מ טויב. צריח הטנק של אלפרד ניתק מעוצמת הפיצוץ ונפל על האדמה. לפגיעות הקטלניות היה אחראי טנק אס-יו 100 סורי שהסתתר מאחורי אחד המבנים. בנוסף לאלפרד עוד קודם, נהרגו מהפגיעה בקלע שני אנשי צוות נוספים מהטנק שלו – בן ציון צינצולקר [סולומון] ודוד לוי. הנהג והמקלען נפצעו קשה ושרדו כדי לספר.

מי היו הנהג והמקלען?

לקראת האירוע בזום של הקרנת הסרט "אנחנו על הרמה", שתיאר את לחימת גדוד 129 בכיבוש הכפר קלע, גישש המ"מ זאביק חטין, שהיה בצוות ההיגוי, אחרי בני משפחתו של בן ציון, אחד משלושת הרוגי טנק אלפרד. הוא התקשר לטלפון מסוים במושב מצליח, שם התגורר בזמנו בן ציון, וגישש אם הם יודעים איפה גר אחד מבני המשפחה שעלתה בזמנו מהודו. הם היפנו אותו לבנימין, אח של בן ציון, שהתגורר במושב. אחרי השיחה עם בנימין התברר כי נהג אותו טנק, דוד אוחיון, מתגורר במושב מצליח. חטין שוחח עם אוחיון כבר באותו יום. העניינים התגלגלו במהירות ומפה לשם אותרה גם לאה צור, אלמנתו של אלפרד.

אוחיון סיפק לנו את שמו של איש הצוות החמישי בטנק – המקלען אלברט רביבו. הנסיונות לאתרו נמשכו כמה ימים וצלחו סמוך לפרסום כתבה זו, הודות לאוחיון שהצליח להגיע לאחיו של אלברט.

צוות טנק אלפרד. מימין: אלפרד פנקס, דוד לוי, בן ציון צינצולקר, דוד אוחיון ואלברט רביבו

שני הניצולים מהטנק תיארו בפנינו את השעות הגורליות שלהם ושל חבריהם באותו טנק, שלמעשה הוביל את המאמץ העיקרי האחרון בהכרעת מתחם איזור מוצבי הכפר קלע. להלן הסיפור, כולל של שלושת ההרוגים.

נהג הטנק, דוד אוחיון: לא ידענו שאלפרד הרוג על הצריח

דוד אוחיון נולד במרוקו בשנת 1943, כשהיה בן 10 עלה לישראל עם משפחתו שהתיישבה במעברת בית שמש. הם היו חמישה אחים ואחות אחת. שניים מהאחים הגיעו עוד קודם בעליית הנוער לקיבוץ דגניה א'. מספר חודשים לאחר עלייתה, עברה המשפחה מבית שמש למושב מצליח על יד רמלה. האבא עבד במפעל המלט נשר.

דוד התגייס ב-1961 ושירת כנהג טנק בגדוד 52 בסדיר ובמילואים. במלחמת ששת הימים נקרא בצו 8 לגדוד 129 שהיה חלק מחטיבה 8 בפיקוד דרום. בצוות הטנק של סמל אלפרד פנקס היו דוד לוי התותחן, בן ציון צינצולקר טען-קשר, אלברט רביבו המקלען ואוחיון הנהג. הטנק היה חלק מפלוגה ז' בפיקודו של המ"פ נתי הורוביץ והמ"מ מישקה גדושר.

טנק אלפרד היה שותף לשני ימי הלחימה מול הכוחות המצריים בגזרת הר צניפים-כונתילה. בקרבות ה-6 ביוני נפגע טנק המ"מ גדושר, והוא ושני אנשי הצוות יעקב יעקוביאן וארז מזרחי רימון נהרגו.

דוד אוחיון [משמאל] וחברים על השרמן בזמן השירות הסדיר 1963

עבור אנשי פלוגה ז' זו היתה טראומה. אוחיון מספר: "כשנתנו לנו פקודה לצאת קדימה, אמרו לנו להתפזר 200 מטר מכל טנק. עשינו עננה של אבק כדי שניראה כאילו אנחנו הרבה, כי היינו חלק מכוח הטעיה. הבעיה של גדושר היה שהוא רץ קדימה ובלט, ולכן נפגע ראשון. הטנק של מישקה היה מימין לנו, די קרוב. המצרים ירו כל מיני דברים, מישקה נפגע והטנק נעצר. הצריח היה קדימה, סגר שני  מדפים קדמיים, שני חבר'ה הצליחו לצאת ושני חבר'ה מלמטה לא הצליחו. ראינו שהמדפים נפתחו, אבל שניים נלכדו בטנק. היו אנשים שרצו לצאת לעזור להם, אבל היתה פקודה לא לצאת מהטנקים. הטנק של מישקה נשאר עומד שם כמטרה והמצרים פגעו בו כמה פעמים. חבר'ה בטנק שלנו שמעו צעקות, אמרו – הם חיים, הם חיים, אבל אף אחד לא רץ לצודד את הצריח. שלושה נהרגו והיה מצב רוח רע בגלל זה. אנשים לא רצו לאכול, לחלק היו כאבי ראש. הגענו אחרי יום לצפון, ישבנו שם בלי מצב רוח. רצינו להילחם, אבל מצד שני היה קשה. רופא עבר בינינו וחילק כדורים למי שלא הרגיש טוב. כדי להסיח את דעתנו מהאירוע הקשה אמרו לנו תטפלו בטנקים ותגרזו תותחים".

הם ישבו בחניון בגליל העליון, ראו איך מטוסי חיל האוויר מפציץ את הרמה [יום חמישי, 8 ביוני 1967] ושמעו בטרנזיסטורים על שביתת הנשק המתקדמת. "כולנו שמחנו שהמלחמה נגמרת, חלק התגלחו וחלק כבר עלו על בגדי א' והתכוננו שישחררו אותנו הביתה, ואז אחרי כמה שעות אמרו אתם לא יוצאים הביתה, תתכוננו לעלות".

החזית הסורית יצאה לדרך בבוקר יום שישי ה-9 ביוני 1967. גדוד 129 הוביל את חטיבה 8 לביצוע המאמץ העיקרי. התחלת עלייה: גבעת האם. תחנה סופית עתידית: זעורה.

"התחלנו לטפס", מספר אוחיון, "כל פעם עלינו על טראסה, וככה אני עולה ויורד, התקדמנו בדיוק כמו שהקרנתם בסרט. אלפרד השתמש מדי פעם במקלע וגם התותח עבד. ירו על כל מיני מקומות ואיפה שהיתה מטרה דוד לוי ירה לפי פקודה. בדרך ראינו טנקים שפרסו זחלים ונתקעו, ראינו חבר'ה עומדים ליד הטנקים ומחכים לצוות טכני. המשכנו לכיוון הבטונדות".

גדוד 129 לא הגיע מעולם לזעורה. הוא המשיך על דרך המוצבים הסורית דרומה ומזרחה, תוך שהוא שואף למגע עם מוצבי קלע, שמהם זיהו המפקדים המובילים ירי לכיוונם. חטיבה 8 התפצלה וגדוד 129 נותר להילחם לבדו תוך שהוא מאבד את המג"ד בירו שנפצע ונקלע לשטח השמדה ולצוואר הבקבוק של מחסום הקוביות.

אוחיון אומר שהוא לא זוכר מי הטנק הראשון שחצה את המחסום [היה זה טנק בפיקודו של המ"פ אילן לבנון], אבל בשלב מסוים הוא החל להוביל [לאחר שהטנק של לבנון נפגע]. "זה ברור שאני הובלתי כי בשלב מסוים לפניי לא היה אף אחד. נסעתי ועליתי למעלה, היתה עלייה איטית. נסעתי במהירות נמוכה, משהו כמו 10 קמ"ש אולי פחות".

מה הפקודה האחרונה שקיבלת מאלפרד?

דוד אוחיון כיום

אוחיון: "היתה איזו גבעה והוא רצה לראות מה קורה ולהרים את התותח. אז אמר לי לנסוע לאט, בהילוך ראשון. ואז כנראה נפגע למעלה בצריח. המשכתי לנסוע לאט ובגמר העלייה איך שאני מגיע למעלה, חטפנו פגז בגלגל מניע והטנק נעצר. אני יצאתי החוצה, התותח היה מוסט הצידה. לפני שיצאתי ראיתי שהמקלען שלנו אלברט לא מצליח לצאת, התעכבתי קצת ועזרתי לו להרים את הבריח וככה הוא יצא. קפצתי החוצה, הלכתי מסביב לטנק, ראיתי את החבר'ה בצריח ואמרתי להם תקפצו, ואז היה ירי, פגז, ואני התרוממתי מתוך האש. איבדתי הכרה לכמה שניות ונהייתי בוער. לא יכלתי לגעת בכלום, השרוולים של החולצה נפלו לי, אני מנסה להרים אותם ואז התברר שזה לא השרוולים, זה העור שלי.

"היה שם הטנק של ורדי שראה אותי [שאול ורדי – מפקד טנק בפלוגה ז'], אמר לי – בוא תעלה על הטנק. עליתי וישבתי איפה שהמנוע, מיד נהייה לי חם, אמרתי לו קשה לי, חם לי, וירדתי. היו שם חבר'ה שהיו תקועים בתעלות, לקחו אותי אליהם. ישבתי אצלם, נתנו לי מים וכאן היה דבר קצת מצחיק. החזיקו לי את הפייה של הג'ריקן ואני שותה ושותה וזה לא נגמר. אמרתי – חבר'ה, תסתכלו אולי יש לי חור בגב וכל המים נשפכים החוצה. כי התפלאתי איפה כל המים שאני שותה?".

אגב, מתחקירי אנשי גדוד 129 בזמנו וכיום, יש אפשרות סבירה ביותר שמי שטיפל באוחיון וסייע לו לרדת לתאג"ד שהתהווה באיזור מחסום הקוביות היה יובל לאור, תותחן בטנק המ"מ טויב שנפגע אף הוא. לאור סיפר: "קפצתי לאיזו שוחה, היה שם בחור שלנו כהה עור, שהיה כולו לבן בידיים כי העור התקלף לו מהשריפה. ואיתו צעדתי אחר-כך לאן שזכרתי שהיה תאג"ד בדרך. אני לא יודע את שמו עד היום".

אוחיון אינו זוכר את הסצנה הזו. הוא ממשיך: "הייתי שרוף כולי, ניסו להרגיע אותי עד שבא חובש ונתן לי מורפיום ומשם ירדתי על זחל לקרית שמונה. היה כבר חושך, שמעתי רק צעקות של אנשים. היה אחד שצעק 'כואב לי' ואחד שצעק לו 'תשתוק'. הורידו אותנו דרך הסלעים והזחל היטלטל וכולם צעקו מהכאבים. בקרית שמונה עשו לנו מיון ועם הליקופטר לקחו אותנו לרמב"ם. ברמב"ם שכבנו כל השרופים קשה בחדר אחד, היינו חבושים כולם ואף אחד לא ידע מי שוכב על ידו וכולנו צועקים מי אתה ומי אתה? ואז התברר שאני בחדר עם חורש [גם הוא מגדוד 129] ועם עיתונאי אחד [יעקב העליון, מפקד טנק שנפצע בתל פאחר], ואחר כך באות האחיות והחלפת תחבושות, וכל פעם צעקות של כאב".

אנחנו מחזירים את אוחיון לרגע שבו אלפרד נתן לו פקודה לנסוע לאט ואז נהרג, ואיש מאנשי הטנק לא מודע לכך במשך דקות ארוכות. "לא ידענו שהוא הרוג על הצריח", אומר אוחיון, "אפילו דוד לוי התותחן לא ידע ולא בן ציון הטען-קשר. הייתי מרוכז מה רואים בפריסקופ. אף אחד לא אמר לי כלום. אם היו אומרים שאלפרד נפגע, הייתי סוטה ימינה מהדרך ועוצר. אפילו כשיצאתי מהטנק לא ראיתי את אלפרד הרוג. לא יודע למה. אני אחרי שנפגענו פעם ראשונה במזקו"ם יצאתי וקפצתי החוצה, עמדתי וצעקתי להם 'תקפצו', וכאן בא הפגז, הוא פגע בין הצריח לתובה ואז התותחן והטען-קשר נהרגו ואני עפתי. ומה קרה למקלען? אני לא יודע, לא ראיתי אותו מאז. ניסיתי אחרי כמה שנים לאתר אותו, הוא היה מקרית גת, חדש אצלנו בפלוגה, אבל לא הצלחתי למצוא אותו" [כמה ימים אחרי שיחה זו, איתר אוחיון את אלברט רביבו המקלען – ראו בהמשך].

שדה הקטל במרכז הכפר קלע. בעיגול הגדול – הטנקים של אלפרד, ולך וטויב. בעיגול הקטן: הטנק של ורדי. מימין מאחוריהם: שני הטנקים שלא נפגעו של נתי ושל נחום. באדום משמאל: מקום האס-יו 100 הסורי שפגע בהם [תרשים משוער מהסרט "אנחנו על הרמה"]

לסיכום לחימת טנק אלפרד ויתר הטנקים שהגיעו בעקבותיו לקלע, כדאי לקרוא את ההסבר של מח"ט 8 אל"מ אלברט מנדלר, כפי שתיאר בסיור עם מפקדים מהחטיבה ב-1968:

"זהו סיפור מסוג הסיפורים שקוראים אותם בתסריטים, אבל אני יודע שגם בחטיבות אחרות היה מצב דומה. חוד הגדוד שעלה למעלה מהכוח של נתי [מ"פ ז' שבמהלך הקרב קיבל את הפיקוד על הגדוד] היה מורכב משלושה טנקים. אחריו המג"ד או ממלא מקום המג"ד, ואחריו עוד שני טנקים, סה"כ שישה. הוביל טנק שנסע לאט מאוד, אבל הוא נסע כל הזמן. הוא לא עצר לרגע. המט"ק היה בחור בשם אלפרד. הבחור הזה נפגע בתחילת המעלה לכפר וכנראה נהרג. כל הפניות אליו [בקשר] לא עזרו. והנהג בתחקיר שלו שלאחר המלחמה אמר: נסעתי לאט, נסעתי במהלך ראשון, כי לא קיבלתי פקודה להחליף מהלך. בשטחים שיש הרבה מכשולים, בדרך כלל המט"ק פוקד לעבור למהלך ראשון. הוא הורה לו לעבור למהלך ראשון, נהרג ונשאר לעמוד בצריח והטנק הוביל את ההתקפה של הגדוד לאט, ולא עצר. כמובן כשהוא הגיע למעלה וראה מטווחים קרובים מה שכאן קורה. הטנק לא עצר, הוא המשיך לנסוע עד שהוא נדפק והתפוצץ. אני לא ערב לכם שהמט"ק היה הרוג מתחילת הדרך. זה שהוא היה פצוע אנחנו יודעים. אני מקווה שהוא אומנם נהרג. זה מסוג הסיפורים שקורים במלחמות וקרבות, אני יודע שהיו הרבה אבל בטווחים קצרים. על כל פנים, כשראיתי כאן את המחזה לא היה לי כל כך נוח על הנשמה. היו לי כאן שלושה טנקים בערימה אחת עם צוותים בצד פצועים. זה תוצאה של בריחה החוצה תוך כדי מרוצה, כדי להגיע לשטח השולט לעבר וואסט. הם הסתבכו כאן עם ה-SU-100 ובינתיים נכנסו ה-T-54 והצליחו לתפוס אותם".

מסלול טנק אלפרד ממחסום הקוביות ועד לקלע. 1) הטנק חוצה את הקוביות כשלפניו 4-3 טנקים. 2) נוטל את ההובלה אחרי שהטנק של לבנון שנע לפניו נפגע. 3) מקום משוער שבו נפגע אלפרד. מכאן ועד לקלע הטנק נע בהילוך ראשון 4) הטנק נפגע ביחד עם שניים נוספים מירי אס-יו 100 סורי וייתכן שגם מטנקי אויב נוספים

בחזרה לאוחיון שנזכר בחברים שהלכו. על אלפרד הוא מספר: "אלפרד היה בחור חבל על הזמן, היה בנאדם טוב. כולנו היינו כמו משפחה, צוות מלוכד, היו לנו פעמיים מילואים עד המלחמה והצלחנו להתלכד. בקרב הכל היה טוב עד שנפגענו. הפקודות של אלפרד היו כמו שצריך. איפה שהיתה מטרה הוא ירה, וכשעברנו בכפר שמעתי את המקלע של אלפרד יורה. הוא הוביל אותי למעלה לקלע כמו שצריך. שם היה טנק שהתחבא מאחורי בית וירה מבעד החלון".

על בן ציון ודוד לוי: "קודם כל בן ציון היה כמו אח שלי. גדלנו ביחד במושב מצליח ועבדנו ביחד בתעשייה צבאית. אני הייתי חרט, ואני עובד שם עד היום בגיל 77, ובן ציון עבד באחת ממחלקות הייצור. הוא היה בן בית אצלנו. הייתי נשוי חדש והוא היה אצלנו הרבה בבית. גם הוא עמד להתחתן עם בחורה מהמושב. עם הזמן התחתנה ועזבה את המושב. אנחו כל השנים במושב ביום הזיכרון עושים אירוע ומראים את התמונה שלו ומזכירים איפה נהרג. דוד לוי גם הוא היה בחור טוב. היינו בחורים צעירים, כמו משפחה".

על הפציעה הקשה שעבר הוא מספר: "הייתי שרוף כולי – בפנים ובידיים, והיו לי רסיסים באגן וברגליים. הדבר הגדול היה הכוויות. אחר כך עשיתי ניתוחים פלסטיים וכיום אני מרגיש כאילו לא היה".

שניים משלושת הטנקים של גדוד 129 שנפגעו בלב הכפר קלע [צילום: אברהם פרח]

צילום הצריח שהתנתק מעוצמת הפיצוץ ונחת על האדמה הוא העדות החזקה ביותר מהקרב הקשה של גדוד 129. אוחיון חזר לשדה הקרב בקלע כמה חודשים אחרי המלחמה בסיור שערכה חטיבה 8 לפצועים ולמשפחות השכולות. "באתי עם אשתי וכל התחבושות עליי, כמובן שזיהיתי את הצריח, זה היה הטנק שלי. הסורי פגע לנו בחיבור של הצריח והתובה, התחמושת התפוצצה והכל עף. מזל שעפתי רחוק. זה צולם גם לספר 'חשופים בצריח'.

"הקרב הזה מלווה אותי כמעט כל הזמן. איך אפשר לשכוח דבר כזה? כשאתה גם נפגע, יש צלקות ויש פלסטיקה שקיימת, וגם איבדתי חברים. פעם אחת הגעתי לכנס בלטרון, אבל מאז עברו 20 שנה ונותק הקשר, ועכשיו חזרתי. הנכדים סקרנים לדעת ולשמוע, לפעמים אני מספר להם. את הסרט ["אנחנו על הרמה"] ראינו כולנו ביחד. זה החזיר אותי 53 שנים אחורה. גם הבנות שלי התרגשו. עשיתם דבר גדול".

הסיפור של אלפרד: "אחרי 53 שנים פתאום אני יודעת מה קרה לו"

פברואר 2021: הטלפון המפתיע שקיבלה לאה צור מזאב חטין מגדוד 129 כמו הזריק לה מנת אדרנלין. החברים של בעלה המנוח אלפרד פנקס צצו אחרי כל השנים, הכל עלה וצף מחדש.

היא גאה לשמוע ממרחק 53 שנים על פועלו ותעוזתו של אלפרד. הטנק שלו היה המוביל בקטע האחרון בעלייה לקלע – הקטע שבו הסתיימו חייו.

1966, ירח דבש בכינרת. לאה ואלפרד על קו טבריה-עין גב-טבריה

אלפרד נולד ב-1944 בבולגריה. אמו אסתריה נפטרה כשילדה אותו ואביו אלכסנדר גידל אותו לבד. השניים עלו לארץ ב-1958. אלפרד למד בכפר הנוער בבן שמן ולאחר מכן עבר לקיבוץ עין גדי. הוא התגייס ב-1961, שירת בחיל השריון ועבר קורס מט"קים. אחרי שהשתחרר עבד כחרט בבית חרושת עסיס. מי שהכניס אותו לעבודה במפעל היה אביו שעבד שם. האבא שהכיר בינתיים מישהי עבר להתגורר בחולון, אלפרד התגורר איתו. "לא היו לו חיים כל כך טובים שם, אבל איכשהו הוא הסתדר", מספרת לאה.

היא נולדה וגדלה בירושלים באחת השכונות הסמוכה לקו התפר. משתכפו התקריות עם הירדנים ולפעמים היה אפילו מסוכן ללכת בסימטאות מחשש לירי צלפים, עברו הוריה לנווה צדק בתל אביב. לאה היתה אז בת תשע. בגיל 17 הגיעה למסיבה שנערכה בחולון, שם הכירה את אלפרד. "היתה אהבה גדולה", היא מספרת.

הם יצאו שנה ונישאו לפני שמלאו לה 18. החתונה התקיימה בצניעות בבית הוריה. הזוג הצעיר עבר להתגורר בשכירות בדירה בתל אביב. היא החלה לעבוד כמזכירה בבזק.

אהבה גדולה היתה שם. אלפרד ולאה בהפלגה בכינרת 1966

"היינו זוג צעיר שהתחיל מכלום, אבל היה לנו כיף", היא מספרת. "אלפרד היה אהבת חיי ואני הייתי אהבת חייו. היו לנו תכנונים לקנות דירה ושהחיים שלנו יהיו יותר טובים. מכיוון שהיה לנו כיף ביחד, אז החיים לא היו רעים. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים והתנהג כמו איש מבוגר. אני הייתי ילדה".

במאי 1967 החל גיוס מילואים כללי לצה"ל בעקבות המתיחות בגבול מצרים. אלפרד לא קיבל צו 8, אבל יום אחד קם, ארז כמה דברים בתיק ואמר שהוא נוסע ליחידה שלו. "אמרתי לו – אבל לא קיבלת צו 8, אבל הוא התעקש. אבא שלי אמר לו תחכה, אבל הוא לא שמע לאף אחד, קפץ והלך. שלחתי לו כל פעם חבילות, מכתבים ודברים, עד היום אני לא יודעת אם הוא קיבל אותם. עד פרוץ המלחמה לא שמעתי ממנו דבר, לא קיבלתי ממנו גלויה, לא מכתב, לא טלפון. לא הבנתי למה ודאגתי מאוד. יום אחד שלחתי מישהו לקצין העיר שיבדוק לי מה קורה, הוא חזר ואמר שאלפרד בסיני".

סיום קורס מט"קים ספטמבר 1962. אלפרד מימין מסומן בעיגול

בתקופת ההמתנה והמלחמה, היא מספרת, היא חזרה להתגורר עם הוריה. עבדה כרגיל ובמשמרות לילה אביה היה מגיע ומלווה אותה הביתה. הימים חלפו, המלחמה תמה ומאלפרד לא נשמע ציוץ. לאה והוריה ואביו של אלפרד ציפו לשובו בקוצר רוח, אבל הגורל היכה בהם.

לאה: "יום אחד קמתי, כרגיל עם הרגשה לא טובה. הלכתי לשלוח לו חבילה בדואר אלנבי וחזרתי הביתה. פתאום ראיתי הרבה אנשים ליד הבית שלנו. נתתי ריצה, והיה לי נורא. נכנסתי הביתה, הראש שלי לא היה במקום, לא זוכרת מי אמר לי שאלפרד נהרג. לא האמנתי, אמרתי לשכן שיבדוק שוב. זוכרת שאמא שלי שעבדה במשביר לצרכן באלנבי הגיעה הביתה. היא אהבה אותו כמו בן, אבא שלי אהב אותו, הוא היה נשמה טובה וטהורה. מותו הרס לנו את החיים. אני אפילו לא גמרתי את השבעה. לא יכולתי. קיבלתי התקף חרדה, לא יכולתי לנשום. אבא שלי תפס מונית, הגענו לבית חולים הדסה בתל אביב ועד שלא קיבלתי זריקה לא יכולתי לנשום.

"לא רציתי לחזור הביתה להמשך השבעה. אמרתי לאבא אני לא חוזרת. כי המבוגרות היו יושבות בשבעה ומספרות על מי שמת להן. זה הרג אותי ולא יכולתי להיות בבית. מתנדבת במגן דוד לקחה אותי לישון אצלה ברחוב שינקין. יומיים הייתי אצלה עד שנרגעתי. אחרי שנגמרה השבעה חזרתי הביתה, ומאז היו לי כל מיני התקפי חרדה. כמה פעמים כשהייתי בעבודה התמוטטתי והזמינו לי מגן דוד. פחדתי אפילו לעלות לאוטובוס כי אולי אתמוטט ולא יהיה מגן דוד שיוכל להציל אותי. היה לי קשה נורא. ככה זה היה לי יותר משנה. עברתי את זה קשה".

החתונה 1966. אלפרד ולאה. עם כל האהבה הגדולה נותרה התמיהה – איך במשך 3 שבועות של תקופת ההמתנה והמלחמה היא לא קיבלה ממנו אף גלויה או מכתב

היא מספרת שהמפקד של אלפרד הגיע יום אחד עם שני חבר'ה וחיילת. אחר-כך היא נזכרת שזה היה המח"ט אלברט מנדלר ["איש גבוה, בהיר"], שהתעניין בשלומם, שואל קצת והולך. כשנה אחרי המלחמה הצטרפה לסיור של המשפחות השכולות בקלע שאירגנה חטיבה 8. "לקחו אותנו לאן שהוא נהרג והראו לנו את המקום. היה לי קשה לראות את זה. אלברט הסביר על הקרב, אבל לא הזכיר את אלפרד ואיך הוא נהרג. אמרו שקיבל כדור בראש, אבל אני לא בטוחה אם זה נכון".

בגיל 19 הפכה לאלמנה. מצבה הנפשי לא היה טוב. אמא שלה הכריחה אותה לצאת ולהכיר גבר חדש. היא יצאה בכוח, התביישה מאוד. לבסוף הכירה מישהו ונישאה לו. נולדו לה בת ובן. בהמשך התגרשה.

במהלך כל השנים לא ידעה כמעט דבר על נסיבות מותו של אלפרד. עד שקיבלה את הטלפון מזאביק חטין, מ"מ בגדוד 129. "כשהוא סיפר לי על הקרב רעדתי והתרגשתי, לא האמנתי שהוא מדבר איתי אחרי כל השנים האלה. אחרי 53 שנים פתאום תוך יום ידעתי מה קרה לו, ואחרי זה בא הסרט".

היא השתתפה בערב הזום שבו שודר הסרט "אנחנו על הרמה", ואף הוזמנה לדבר ולספר. בקול נרגש הקריאה מהדף: "הכאב על האובדן הגדול שחוויתי בגיל צעיר שוב מציף אותי, אבל אני מרגישה גאווה גדולה על מה שהוא עשה בקרב הזה. אני מרגישה שאני סוגרת מעגל וסוף סוף יכולה לשחרר".

היא מציינת שאלפרד היה פייטר וציוני, שאת אהבת המדינה ספג בכפר הנוער בבן שמן וכך יצא להילחם למען המדינה גם בלי שקיבל צו חירום. אביו של אלפרד, היא מספרת, נפטר מהתקף לב שנה אחרי שבנו נהרג.

"אני תמיד זוכרת את אלפרד, מדליקה לו נרות נשמה וביום הזיכרון הולכת לבית הקברות. צר לי להגיד שעד היום המשבר חוזר אליי לפעמים. יש לי התקפי חרדה, אבל לאט לאט זה עובר".

אחותו של דוד לוי: "חוסר מזל לסיים ככה את החיים עם הטנק האחרון שנפגע ועם הצריח שנפל עליו"

תשעה אחים ואחיות מנתה משפחתו של דוד לוי, מהרוגי טנק אלפרד. השבט כולו מונה כיום כ-90 איש. ארבעה מהם נקראו על שמו. "זה אירוע חזק מאוד אצלנו", אומרת שרית גרוסו, בתו של יצחק, אחד האחים. "דוד לוי הוא הגיבור הפרטי שלנו ורובנו מקפידים להגיע מדי שנה לאזכרה בקרית שאול".

ואלה שמות האחים לבית משפחת לוי לפי הסדר: אהרון (ז"ל), מרגלית, יצחק (ז"ל), מזל (ז"ל), רחל, עזרא, ניסים (ז"ל), דוד (ז"ל) וירדנה.

דוד לוי בסביבות 1966 בחוף סי פאלאס בגבול בת ים-יפו

ההורים יעקב וסופיה עלו לישראל ב-1936 מחלב שבסוריה עם כמה מהילדים. ילדיהם האחרים נולדו כבר בתל-אביב וגדלו בווילה של המשפחה ברחוב אהרונסון. דוד נולד ב-1944. "הוא היה בחור יפה תואר", מספרת אחותו ירדנה, שהיתה צעירה ממנו בשנתיים ובשל כך הקשר בינה לבין דוד היה חזק. "הוא תמיד הקפיד על לבוש מסודר, מגוהץ ונקי".

ירדנה מתארת אידיליה בבית המשפחה המורחבת בתל-אביב. וילה עם שטח אדמה קטן ועצי פרי. האחים הגדולים היו בארגון ההגנה, ההורים סייעו לכל מיני פעולות של המחתרת, כולל סליק שהוסתר מתחת למיטתה של ירדנה הפעוטה. האח הבכור אהרון נפצע קשה ב-1948 באיזור רצועת עזה. אחרי שהשתחרר מבית החולים חזר לצבא כקצין והגיע לדרגת סא"ל בחיל החימוש. ככזה נסע הרבה לחו"ל במסגרת משלחות לרכישת נשק. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא היה בדיוק בחו"ל. בזכות היותו קצין נכה צה"ל קיבלה משפחת לוי דירה חדשה ומרווחת ברחוב דרור ביפו, ועברה אליה.

דוד למד ביסודי בבית ספר ויצמן ביפו ובתיכון היה בלימודי ערב באורט טכניקום. בשעות היום עבד באינסטלציה עם אחד מגיסיו, וכך סייע בפרנסת המשפחה הגדולה, כמו יתר אחיו ואחיותיו. "היינו משפחה מאוד מאושרת" מספרת מרגלית, "תמיד היו לנו חברים בבית והיה כיף גדול. כילדה אני זוכרת בית עם המון המון שמחה. היה קשה כלכלית, לפעמים חיינו בצמצום, אבל לא היה לנו חסר כלום".

דוד התגייס ב-1961 והגיע לשריון, שירת בג'וליס. באחת הפעמים או יותר כשהיו בבסיס שלו בדרום הופעות של להקות סידר שמרגלית תגיע והכניס אותה. בחופשות היה קונה לשניהם כרטיסים בהנחה בקופת קצין העיר והיו הולכים לסרטים. ירדנה: "היינו המון המון יחד. אני חושבת שהייתי הכי קרובה אליו מכל האחים כי היינו כמעט בני אותו גיל. הייתי בקשר גם עם חברים וחברות שלו".

היא מספרת שבמשך שנים רבות תמיד מישהו מהאחים היה מגויס – או במילואים או בסדיר. "בתור הילדה הקטנה במשפחה כל פעם שמישהו חזר הביתה מהצבא הייתי מצחצחת ומבריקה לו את הנעליים, ועל זה הייתי מקבלת 25 אגורות לכל צחצוח".

דוד אהב לעשות עבודות נחושת, במיוחד ריקועים. מתרמיל של פגז הוא הכין אהיל למנורה. גם אחרי שחרורו המשיך דוד לעבוד לפרנסתו באינסטלציה, ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה היתה ירדנה נשואה שנה ואמא לתינוק בן 11 חודשים. דוד עמד להינשא בסוף אותו קיץ לחברתו שוש.

דוד לוי בחתונת אחותו ירדנה עם מרקו, 1966

כל האחים גויסו בצו 8. דוד הגיע לשדה תימן, שם גויסה חטיבה 8 שהוא היה חלק ממנה. החטיבה נשלחה להר צניפים מול הדביזיה המצרית בכונתילה. דוד היה התותחן בצוות הטנק של אלפרד – פלוגה ז' בגדוד 129. בימי ההמתנה הירבה דוד לשלוח הביתה גלויות. כתב שהוא בסדר ומרגיש טוב, ובעיקר התעניין בשלום ההורים ומי נמצא איתם.

כשהתאפשר לו צילצל לאחותו הגדולה מרגלית, שהיה לה טלפון ומסר ד"ש לכולם. כך גם היה כשחטיבה 8 התפצלה, עזבה את חזית הדרום ונסעה צפונה. נראה שבחנייה הקצרה שהיתה בחדרה הצליח דוד לצלצל למרגלית ולעדכן אותה שהוא בדרך לצפון ושיש מצב לפגישה חטופה בטבריה, שם יעברו בעוד כמה שעות. מספרת ירדנה: "הוא אמר למרגלית שהם גמרו עם המצרים ועכשיו הם הולכים לגמור עם הסורים. היא נסעה מיד לטבריה ובכל הברדק שהיה שם הצליחה למצוא אותו. זה היה מפגש של כמה דקות כי הם היו קצרים בזמן, היא נתנה לו כמה דברים וכך זה הסתיים. היא היחידה מהמשפחה שהצליחה לפגוש אותו בתוך המלחמה ממש לפני שנהרג".

למעשה, מרגלית פגשה את דוד יום לפני שנהרג בלחימה בקלע. עכשיו הגיע החלק הקשה בסיפור. מספרת ירדנה: "אני כאמור הייתי נשואה עם תינוק ובזמן המלחמה חזרתי לגור עם ההורים. החברה של דוד שירתה בקריה בתל-אביב וקיבלה כל יום את שמות ההרוגים. כל יום כמעט היא היתה מגיעה אלינו הביתה ואומרת שדוד או כל אחד מיתר האחים לא נמצא ברשימה, ואנחנו היינו מאוד שמחים. ביום שישי אחד [ה-9.6.67, היום שבו דוד לוי נהרג] היא באה אלינו עם פרחים ואמרה שנכון להיום הוא לא ברשימה, ויופי והכל בסדר".

ההודעה הקשה הגיעה ביום שלישי 13.6.67, ערב חג השבועות. ביום זה קיבלה חברתה הטובה של ירדנה, סאלי, את בשורת האיוב שלה – בעלה הטרי דב רוזנבלום נהרג בלחימת גדוד 12 בתל פאחר. סאלי היתה בחודש השביעי להריונה. "היא גרה ביפו ומיד כששמעתי שבעלה נהרג אמרתי לאמא שלי שאני הולכת אליה ושתשמור לי על התינוק. הלכתי וישבתי אצלה, היא הרגישה רע ואפילו התחילה לקבל צירים ואני עזבתי וחזרתי הביתה.

דוד לוי בחוף בת ים. "סמל של ארץ ישראל היפה", מגדירה אותו אחותו

מעריב, 30 למותו

"הבשורה הגיעה אליי בצורה מאוד מאוד משונה. בדרך הביתה באמצע שומקום ביפו, פוגש אותי איזה בחור ושואל אם אני אחותו של דוד לוי. אמרתי לו כן. אמר לי – דוד נהרג. שאלתי אותו מי אתה, אמר לי אני מקצין העיר. אמרתי לו – יש לך מכתב רשמי שהוא נהרג? איזו ניירת או פתק? לא היה לו. זה נשמע לי הזוי ולפעמים עד היום אני חושבת שאולי דוד לא נהרג והוא עוד יחזור. הבחור היה בדרך אלינו הביתה לבשר להורים ובינתיים מצא אותי. לא יודעת איך ידע שאני אחות של דוד. אמרתי לו אתה לא הולך לבית שלנו ולא הולך לשום מקום. היה לנו ביפו רופא שהיה ידיד המשפחה ולא לקח מאיתנו כל כך כסף. על המקום הלכנו אליו, הוא גר בשדרות ירושלים. אמרתי לו דוקטור מאיר, אתה צריך לבוא איתנו הביתה. הלכנו שלושתנו עם אותו בחור מקצין העיר ונכנסנו הביתה. כשאבא שלי ראה את הדוקטור הוא שאל מה קורה, ואני עומדת רועדת מאחורי הדוקטור, ואז הבחור אמר מה שאמר, הדוקטור הזריק לאמא ואבא זריקת הרגעה וככה קיבלנו את הידיעה".

דוד היה היחיד מבין חמשת האחים שלא חזר מהמלחמה. כל האחים שוחררו מיד מיחידותיהם והגיעו הביתה. חללי פיקוד צפון נקברו כולם בקבר ארעי בעפולה, ונראה שבמלאת 30 למותם אירגנה הרבנות הראשית טקס אזכרה בעפולה. משפחת לוי נסעה בהרכב מלא. ירדנה זוכרת יום חם מאוד, נסיעה קשה ומקום עם הרבה קברים של החללים. אחרי שנה הועבר דוד למנוחת עולמים בקרית שאול. היא זוכרת שרק אחיה הבכור אהרון נכח באותו מעמד – "אני לא יודעת להגיד למה ההורים שלי לא היו שם".

"היינו מאוד קשורים", חוזרת ירדנה להתרפק על הימים ההם. "את התמונות הראשונות של מאיר, הבן הבכור שלי, צילם דוד במצלמה שהיתה לו".

הצילום של צריח הטנק של אלפרד שהתנתק מעוצמת הפיצוץ ונזרק לאדמה, הוא התמונה שמלווה את משפחת לוי לאורך השנים. מתברר שלא סתם: לוחמים מגדוד 129 סיפרו כי מתחת לצריח היתה גופה של איש צוות. ירדנה מספרת שלמשפחה נמסר בזמנו שהיה זה אחיה. "אני לא יודעת מי סיפר לנו את זה, היחיד מאיתנו ששמע מה היה הוא אחי הבכור אהרון. הא קיבל את המידע מכיוון שהיה בעל דרגה בכירה בצה"ל".

היא מספרת שדוד אהב מאוד עוגות גבינה. באותו יום שלישי ערב חג השבועות האמא הכינה עוגת גבינה מאחר שהיתה משוכנעת שיגיע לחג. "מאז אמא שלי לא עשתה יותר עוגות גבינה ובכלל הפסיקה לעשות דברים שדוד אהב".

היא מגדירה את אחיה – "סמל של ארץ ישראל היפה של פעם. הרבה נכדים עשו עבודת שורשים והדגישו אותו בעבודות, וזה עבר מילד לילד אצל כולם. היו כמה שגם שירתו בחטיבה 8. בזמנו היו תכנונים שניסע כולנו לרמת הגולן, אבל כל אחד הלך לדרכו וזה לא יצא. גם בסרט שיצא עכשיו שראינו אמרתי לבן שלי, דדי, שנקרא על שמו של דוד, שאנחנו ניסע לשם".

לפני כחודשיים שכלה ירדנה את בעלה מרקו, שנפטר מסרטן תוך שלושה ימים מרגע הגילוי. הוא נקבר בקרית שאול לצד הוריה של ירדנה ולא רחוק מהחלקה הצבאית שבה קבור דוד. "זה מעין סוף מוצלח לארבעתם שקבורים זה ליד זה", היא מסכמת בעגמומיות.

ממרומי 53 שנים מאז הקרב על קלע היא אומרת: "אחרי שראיתי את הסרט אני מבינה שזו טעות שהם בכלל הגיעו לשם. זה בעיניי חוסר מזל לסיים ככה את החיים עם הטנק האחרון שנפגע שם ועוד עם הצריח שנפל עליו. הוא הרי היה יכול לקפוץ יותר רחוק. זה חוסר מזל משווע".

מה אומר השעון של דוד לוי?

אחרי המלחמה קיבלה משפחת לוי את השעון של דוד. השעון, דגם Fleuva של סיטיזן עם שרשרת מוזהבת, קצת סדוק, שרד את הפיצוץ בטנק והיה תקוע על השעה 9:45.

כל השנים היו אנשים במשפחתו שהאמינו שזה הרגע שבו נהרג. אולם לא כך הדבר. אם השעון נעצר ביום נפילתו, ה-9 ביוני 1967, הרי שהשעה היא שעת בוקר, שבה פחות או יותר באותם רגעים היו כוחות חטיבה 8 בהכנות קדחתניות לקראת תנועה אל גבעת האם שממנה יעלו לקרב על הרמה הסורית.

השעה המשוערת לשיאו של הקרב בתוך הכפר קלע והפגיעה בטנקים הישראלים, כולל הטנק של אלפרד, היא 15:45.

ירדנה מסכמת: "אחי הגדול קיבל את השעון של דוד. כנראה שהשעון קיבל מכה בטנק ונעצר. סך הכל, לא ידענו הרבה ואף אחד לא נתן לנו תשובות להרבה דברים. זה לא כמו היום שאפשר לתעד כל דבר".

צריח על האדמה. טנק אלפרד בקלע כמה ימים אחרי הקרב [ צילום: איתמר בן דוד]

בן ציון צינצולקר [סולומון]: החייל הבודד שעלה מהודו וקיבל בטעות שם משפחה שגוי

בן ציון צינצולקר, הטען-קשר, הוא ההרוג השלישי בטנק של אלפרד. בן ציון עלה לישראל מהודו בשנת 1960 היותו בן 18. בבומביי נותרו ההורים עם שני אחיו ואחותו. מרבית המשפחה עלתה לישראל כשנתיים אחרי שבן ציון נהרג במלחמה.

בנימין, האח הבכור, כיום בן 86, מספר שהקהילה היהודית בבומביי מנתה בזמנו כ-30 אלף איש. האבא שלמה עבד בעירייה כשרטט והאמא יוכבד היתה עקרת בית. בין בנימין לבן ציון יש הבדל של שש שנים וחצי. "בן ציון היה נער חרוץ. בגלל שגרנו לא רחוק מהאיזור של המוסלמים היו לו הרבה חברים מוסלמים. הם נתנו לו כבוד ואני זוכר שאם היו מחלוקות היו באים אליו והוא היה פותר להם".

בגיל 16 ביקש לעלות לישראל. "זה ככה קפץ לו יום אחד לראש", נזכר בנימין. "ההורים אמרו לו תגמור תיכון קודם, לפני שאתה לא גומר אתה לא הולך. הוא גמר את התיכון, עשה בגרות ובגיל 18 עלה על מטוס ונסע".

הוא הגיע לביתם של קרובי המשפחה מנחם ואביגיל סוגאוקר במושב מצליח והתגורר אצלם. זמן קצר אחרי שעלה לישראל, עוד לפני שהשפה העברית היתה שגורה בפיו, התגייס לצה"ל והגיע לשריון. אחרי שהשתחרר עבד בתעשייה הצבאית. עם משפחתו בהודו היה בקשר של מכתבים.

קברו של בן ציון בהר הרצל עם שם המשפחה השגוי על המצבה

"במלחמת ששת הימים לא ידענו אם גויס או לא", מספר בנימין, "רק ידענו שיש מלחמה והיינו בפחד מה יקרה לעם ישראל. יום אחד ביום שבת קיבלנו את הבשורה המרה בטלגרמה ממנחם סוגאוקר. אני אחר כך זוכר שהתקשרו לשאול איפה אנחנו רוצים שיקברו אותו ואבא אמר שיהיה קבור בירושלים בהר הרצל".

המשפחה מלבד אח אחד עלתה לישראל ב-1969. "דבר ראשון שעשינו, הלכנו לקבר של בן ציון, היה לכולנו מאוד קשה". הם הופתעו לגלות שעל המצבה נכתב ששם משפחתו הוא סולומון, בעוד ששם משפחתם הוא צינצולקר.

האח בנימין ציצולקר

בנימין אומר שעם הגעתו של בן ציון לישראל נרשם בתעודת הזהות שלו בטעות, כאילו שם האבא הוא שם המשפחה. כך זה נותר. לימים כשההורים עברו להתגורר בחדרה, ביקש בנימין להעביר את הנצחת אחיו מיד לבנים ברמלה ליד לבנים בחדרה ולשנות את שם המשפחה של אחיו, וכך היה.

המשפחה לא הגישה משום-מה בקשה דומה לאגף ההנצחה במשרד הביטחון. כעת בעקבות הקשר המחודש שנוצר עם ותיקי גדוד 129 עלה העניין מחדש. זאביק חטין מוותיקיה גדוד לקח על עצמו לסייע לאחים בהחלפת שם המשפחה על המצבה. "הננו מבקשים שהטעות תתוקן למרות שעברו מאז שבן ציון נפל בקרב כמעט 54 שנים. ראוי אחינו הגיבור שחרף נפשו לנוכח פני המלחמה הכבדה שיצוין שמו כראוי על המצבה שלו".

מהמשפחה נותרו שני אחים לאחר שהאחות נפטרה לפני שנתיים. האח יחזקאל, שכל השנים נותר בהודו, עלה לפני שנתיים לישראל.

בנימין מספר שהם לא יודעים הרבה על שבע השנים של אחיהם הקטן בישראל. רק שעבד בתעשייה הצבאית. על הקרב שבו נהרג בן ציון אומר בנימין: "ידענו שהם היו שישה טנקים שעלו ברמת הגולן מול סוריה והטנק שלו קיבל פגז או שניים ובן ציון נהרג. לרמת הגולן לאיפה שנהרג לא נסעתי אף פעם".

המקלען רביבו: נפצעתי קשה, כוויות ושברים, לא יכולתי כל כך לברוח על הרגליים ונכנסתי לשטח של מוקשים

רק סמוך לסגירת הכתבה אותר איש הצוות החמישי של טנק אלפרד. זהו אלברט רביבו מקרית גת ששימש כמקלען.

רביבו לא שש לחזור ולהיזכר בקרב על קלע. הזיכרון שלו מאירועי אותו יום הוא כללי מאוד וחסר מאוד. תוצאה של הדחקה בעקבות הלם קרב.

הוא נולד באלג'יר, עלה לארץ ב-1956 עם משפחתו שהתגוררה במעברת חרובית ליד כפר מנחם ובהמשך עברה לקרית גת. התגייס לצה"ל ב-1963 ובהכשרתו היה נהג טנק. הוא השתחרר מהצבא ב-1966 והחל לעבוד בבית חרושת סוגת לסוכר.

סיור לפצועי חטיבה 8 כמה חודשים אחרי המלחמה לקלע ולשומרון. יושב מימין על טנק פטון ירדני: דוד אוחיון. משמאל אלברט רביבו ועל ידו משה סלומון, שנפצע בידיו מרסיסי מרגמה באחד הזחל"מים באיזור גבעת האם 

---

מלחמת ששת הימים היתה שירות המילואים הראשון של אלברט. הוא נשלח לחטיבה 8 וכאן קיבל ציוות כמקלען בטנק של סמל אלפרד פנקס בגדוד 129. הוא היה הצעיר בחבורת צוות הטנק, שהכירו מהשירות הסדיר ומשני גיוסי מילואים. מבין אנשי הצוות הוא זוכר במיוחד את אוחיון ["היתה לנו כימיה טובה ביחד"] ואת אלפרד המפקד – "זוכר אותו רגוע ומשרה ביטחון, עשה רושם שהוא יודע מה הוא עושה. עם מפקד כזה אתה הולך בשקט לקרב".

על הקרב הוא מספר: "זוכר שהסורים בנו קוביות בטון גדולות שלא נוכל לעבור. אבל הצלחנו בכל זאת לעבור את המחסום, המשכנו הלאה ואז באיזה כפר, אם אני לא טועה קלע, שם עשו לנו מארב רציני. הופתעתנו מהמארב של הסורים ושם חטפנו את המכה שלנו.

"נסענו באיטיות כי לא יכולנו לנסוע יותר מהר. זו היתה עלייה בין הרים והיו עיכובים במעבר בקוביות ותנאי שטח שלא איפשרו אחרת. לא ידענו שאלפרד נהרג. המשכנו לנסוע ואז חטפנו פגיעה שהעמידה את הטנק. קפצתי החוצה, לא זוכר את השניים האחרים איפה היו [בן ציון ודוד]. הטנק התחיל לבעור, ידענו שיש הרבה פגזים בתוכו וכל אחד נמלט למקום אחר. אני מהפיצוץ נפצעתי קשה, כוויות ושברים, ולא יכולתי כל כך לברוח על הרגליים.  נכנסתי לשטח של מוקשים והייתי לבד שם. לחבר'ה שניסו להישאר איתי אמרתי שלא יגיעו. היו שם כמה טנקים שנשארו ויכלו לנוע, אז אחד מהם אסף אותי".

הוא מספר שהאירוע הפך אצלו במשך הזמן לטראומה, שממנה הוא סובל עד היום. "היינו יחסית ילדים בתקופה הזו. אתה מסיים את הסדיר ומיד מגייסים אותך למלחמה שאתה לא בדיוק הבנת שאתה הולך למשהו כזה רציני. היה לי מזל שהצריח הסתובב לכיוון כזה שיכולתי לצאת מהטנק. כשהפגז פגע הייתי מחוץ לטנק. אני זוכר את מראה הטנק, המקום, הצריח על הארץ, זוכר בתים עם צלפים שחיפשו לירות על כל מה שזז. טופלתי במסגרת של קופת חולים, הגשתי תביעה למשרד הביטחון והכירו בזה שאני פגוע לא רק בגוף. כשמדברים בטלוויזיה על מלחמה או מראים תמונות של מלחמה זה מחזיר אותי ליום הזה. מאז 1967 לא חזרתי לשם יותר".

———————————————————————————————————-