פינוי יישובי רמת הגולן במלחמת יו"כ

שעות אחדות לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים הורה פיקוד צפון לפנות מכל יישובי רמת הגולן את הנשים והילדים, ובחצות הלילה גם את הגברים * לא כל היישובים נענו מיד, היו שחשדו שזו  מזימה פוליטית * מפקד החטמ"ר לשעבר האשים: "היישובים הצפוניים ברמת הגולן הם גורם מפריע, צריך לתת למישהו סטירת לחי" * מפקד בהגנה המרחבית: "הביזה של כוחותינו ביישובים היתה אחת הסיבות להחזרתם המהירה של התושבים הביתה * כך נעזבו וחזרו מרום גולן, רמת מגשימים ועין זיוון

פינוי עין זיוון בצהרי ה-6.10.1973 [צילום: יגאל אשוח, ארכיון הגולן]

אף אחד לא רוצה לעזוב את הבית שלו בגלל מלחמה, ועל פי פקודה. תשאלו את כל ה-100 וכמה אלף משפחות שאולצו להתפנות ב-7 באוקטובר 2023, מעוטף עזה ומגבול הצפון. להיעקר מהבית, מהסביבה הכי טבעית ונוחה, ולעבור לחדר במלון, לצימר, לדירה זמנית, למשך חודשים על חודשים מבלי לראות את הסוף, זה חתיכת זעזוע.

תשאלו את תושבי רמת הגולן, שפקודה כזו נחתה עליהם בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, לקראת מה שהסתמן כיום קרב מורחב על סף מלחמה. לפחות מבחינתם, זו היתה חוויה קלה, נחמדה, ובעיקר קצרה. תוך ימים אחדים כולם שבו הביתה. חלק מהיישובים נפגעו מהפגזות.

כתבה זו על פינוי תושבי רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים מתבססת על דו"חות וסיכומי ההגנה המרחבית [הגמ"ר], שפירטו את תהליך הפינוי. על הדו"ח העיקרי חתום אל"מ צבי רסקי, שהיה קצין הגמ"ר של פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים. כן הסתייענו בתחקיר שערכה מחלקת היסטוריה עם מפקדי מחוז גולן של ההגנה המרחבית מחטיבה 820. מקור: ארכיון צה"ל.

במאי 1973 הורה אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, להכין תוכנית לפינוי ילדים ונשים מיישובי רמת הגולן, למקרה של התלקחות בגבול סוריה. התוכנית הוכנה על-ידי יחידת הגמ"ר הצפונית, יצאה ב-31.5.73 תחת הכותרת "מבצע ילד", ואושרה על-ידי האלוף. בין היתר פירטה התוכנית כמה אוטובוסים יישלחו לאיזה יישוב ולאן יפונו האימהות והילדים. מתוך התוכנית: "לקראת הפינוי ירוכזו המפונים במקום מרכזי ביישוב, יצטיידו בציוד מינימלי הכולל מזון, שתייה וביגוד קל".

הוחלט כי התוכנית לא תופץ לאף גורם חיצוני. הסיבה, לדברי אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, בתחקיר שנתן לאלוף במיל' יצחק הרצוג ב-1.1.1974: "לא ראינו אפשרות סבירה שזה יקרה ולא רצינו לגרום לירידה מוראלית [ביישובים], ולכן השארנו את התוכנית הזו בפיקוד".

אלא שהיתה בעיה קטנה: רק קומץ יודעי סוד ידעו על התוכנית. כשהיה צריך להפעיל אותה בזמן אמת, האנשים שהופקדו על הביצוע לא ידעו עליה ולא פעלו על פיה.

בשעת בוקר מוקדמת של ה-6 באוקטובר, כשהסתמן שהמלחמה תפרוץ בערב, העלה הרמטכ"ל דוד אלעזר בהתייעצות שקיים עם סגנו, אלוף ישראל טל, את אפשרות פינוי הנשים והילדים מרמת הגולן. החשש היה שהמתיישבים לא ימהרו לציית. בדיון שערך זמן קצר לאחר מכן שר הביטחון משה דיין, הוא הציע שהפינוי יוצג כטיול מאורגן לילדים. שעתיים לאחר מכן, העסק כבר נראה רציני, ואז המליץ דיין כי המשפחות יפונו בשעות הקרובות מיישובי רמת הגולן וחצי האי סיני. ראש הממשלה גולדה מאיר הסכימה וביקשה להוציא הוראה ברורה, מחשש שהתושבים יסרבו. לאחר הדיון הינחה הרמטכ"ל, כי פינוי הנשים והילדים יבוצע באופן מיידי. בשעה 09:45 התקבלה ההוראה בפיקוד צפון מענף מבצעים במטכ"ל.

יומן מבצעים חטמ"ר 820 שעה 10:25. באדום – פקודת פינוי חלקית ליישובים: "כל הנשים והילדים יפונו מרמה"ג היום החל מ-12:00 באחריות הגמ"ר"

בעקבות כך הורה רמ"ט צפון על הפינוי. הפקודה הורדה לביצוע לחטמ"ר 820 ולאפסנאות הפיקוד, כדי שתדאג לאוטובוסים. רס"ן בלפור בן יעקב, קצין הגמ"ר, כתב אחרי המלחמה בדו"ח שלו, כי העלאת הכוננות התקבלה ביום שישי 5.10.73 בשעה 10:00 בבוקר. למחרת הפכה הפקודה למוחשית. מתוך הדו"ח של קצין ההגנה המרחבית צבי רסקי: "בשעה 09:20 הודיע רמ"ט פיקוד צפון להתכונן לפינוי ילדים ואימהותיהם מרמת הגולן, ולא להודיע על כך בשלב זה ליישובים". בשעה 09:40 שוחח אל"מ רסקי עם רע"ן מבצעים במטכ"ל, סא"ל אורי אייזנברג [שגיא], שאמר לו כי יש לפנות את כל הנשים והילדים מרמת הגולן עד לשעות הערב.

המקומות שסוכמו כי אליהם יפונו התושבים: מרום גולן – לבית השיטה. עין זיוון – לעין חרוד. אל-רום – לחפציבה. אפיק וכפר חרוב – לאיילת השחר ולגבע. מבוא חמה – לעין חרוד/תל יוסף/דברת. רמת מגשימים, נוב וכפר גינת – ללביא/שדה יעקב. גבעת יואב – לכפר יהושע. רמות – לנהלל. נאות גולן – לכפר יהושע. בני יהודה – לבתיהם בעורף. שניר – לניר דוד. נווה אטי"ב – לבית מלון בצפת.

מתוך הדו"ח של רסקי: "סיכמתי עם רמ"ט הפיקוד, שהיה בנפח, שיזמן את קצין הגמ"ר מחטיבה 820 ואת רס"ן יצחק חביו, קצין ישוב, שהיה הנציג שלי בחפ"ק הפיקודי, על-מנת לסכם את שיטת העברת ההודעות ליישובים על-ידי רצים. כמו כן סוכם עם הרמ"ט כי ארכז את נציגי ועדות הביטחון של זרמי ההתיישבות הנוגעים בדבר, את נציגי חבל הגליל של הסוכנות היהודית מצפת וקצין הגמ"ר צפון על מנת לסכם על מקומות הפינוי, וכן בקשת סיועם בשכנוע היישובים להיענות להוראת הפינוי".

שעה 09:45: נציג אפסנאות הפיקוד (רס"ן אלמוג) נדרש לארגן 17 אוטובוסים, מספר שתוקן בהמשך ל-19 אוטובוסים: 10 אוטובוסים למשטרת צמח, לפינוי יישובי דרום רמת הגולן, ו-9 לראש פינה. בשעה 10:25 הופיעה פקודת הפינוי בעניינים השוטפים של חטמ"ר 820. בשעה 11:00 בפגישה שהתקיימה במשרדי חטמ"ר 820 בראש פינה נקבעה סופית תוכנית הפינוי ולאן יפונו הנשים והילדים. רסקי: "כמו כן נתבקשו נציגי התנועות לנסוע למספר יישובים, שחששתי מראש שיהיו פרובלמטים, במגמה לשכנעם לבצע הוראת הפינוי". על-פי יומן המבצעים של חטמ"ר 820, ניתנה להגמ"ר פקודה להתחיל לפנות מן היישובים החל מהשעה 12:00.

בידיעה שהמלחמה אמורה להתחיל בשעות הערב המוקדמות, יצא בסביבות 14:40 האוטובוס הראשון לדרום הגולן, כשעליו קצין הגמ"ר בשם רודף שלום. בלפור כתב: "חששנו מבעיות שעלולות להתעורר בעקבות הפינוי. כי תושבי אליפלט שישבו באלי-עד לא רצו לרדת, במחשבה שצה"ל עוסק בתרגיל פוליטי כדי לסלקם מהמקום. דין ודברים נמשך כ-15 דקות בטלפון, ונציגם שהוסבר לו כל הנושא והמצב הקיים סירב למלא אחרי ההוראות ומשך את הזמן, עד אשר נשמעו הפגזות בקרבת היישוב בשעה 14:00. התושבים נכנסו למקלטים והפינוי התעכב לגבי רמת מגשימים ואלי-עד".

בשעה 13:20 נשלחו 8 אוטובוסים, לאחר שנהגיהם תודרכו: 5 למרום גולן, 1 לעין זיוון, 1 לאל-רום, 1 לנווה אטי"ב. יישובי דרום הרמה, פרט לרמת מגשימים ונוב, פונו בחלקם לפני השעה 14:00 ובחלקם עד השעה 15:25. רמת מגשימים ונוב פונו לאחר החשיכה ובהפוגה בין ההפגזות.

6 באוקטובר 1973 – "מבצע ילד" יוצא לדרך בקיבוץ מרום גולן [צילום: מיכה שריד]

ב-14 היישובים לא הבינו את חומרת האירוע המתקרב. הם לא האמינו, כמו רבים אחרים, שמדובר במלחמה של ממש, ושהסורים יעזו לפרוץ את הגבול ולשעוט מערבה. חשבו על יום קרב ועל הפגזה, שתוריד אותם למקלטים לכמה שעות. בקיצור, כוננות ספיגה. עזיבת היישובים נראתה להם אירוע מיותר, מה עוד שיש לכך השלכות מבחינת העבודה השוטפת במשקים. היה להם ניסיון מוקדם ו"מוצלח": ביוני 1970 במהלך "מלחמת שלושת הימים" מול הסורים, התבקשו היישובים להתפנות. הם סירבו, נותרו במקלטים תחת הפגזות קשות ועמדו בלחץ.

הדו"ח של רסקי פירט: "הסיבות לעיכוב הפינוי היו הגעת האוטובוסים ליישובים באיחור – או מספר דקות לפני תחילת ההפגזות, או כאלה שלא הספיקו להגיע עד לתחילת ההפגזות. לאל-רום ולנווה אטי"ב לא הגיעו אוטובוסים כלל עקב ההפגזות. פינוי הילדים והנשים משם בוצע על-ידי רכב של היישובים. סיבה שנייה: אי רצונם של נציגי היישובים לבצע את הוראת הפינוי, דבר שחייב שיחה עם אנשי היישוב באמצעות נציגי התנועות וקציני צה"ל".

על מאמצי השכנוע של תושבי הגולן שסירבו להתפנות סיפר אלוף חופי לאלוף במיל' חיים הרצוג, בפגישת תחקיר שהתקיימה ב-1.1.1974: "פינינו אחרי ויכוחים די רציניים את הנשים והילדים מהיישובים. לפחות בשני יישובים היו ויכוחים על זה – מרום גולן ועין זיוון. הם לא רצו, ונציגי אחד המשקים באו אליי [לנפח]. לעין זיוון הלך מח"ט 820 [צבי ברזני] לשכנע אותם שהעסק רציני, וצריך לפנות את הנשים והילדים. ב-12:00 התחלנו לפנות את הנשים והילדים. לא כולם פונו כי התחילה האש והיה קושי בהשגת אוטובוסים בגלל יום כיפור, אבל עד הערב פינינו את הנשים והילדים".

אחד האגוזים הקשים לפיצוח היה יהודה הראל, המזכיר החדש של קיבוץ מרום גולן. בספר הביוגרפיה שלו נכתב כי בשבת בשעה 09:00 בבוקר הוא פגש בשבילי הקיבוץ סג"מ שחיפש אותו. הקצין אמר שיש "מבצע ילד" וצריך לפנות עכשיו את הנשים והילדים. הראל קרא מיד לחבר מנחם שיינמן ויחד נסעו למחנה נפח כדי לברר את העניין. מחוץ לחמ"ל פגשו את אלוף הפיקוד חופי, שהסביר כי בשעה 18:00 צפויה להיפתח מלחמה ויש לפנות את כל האוכלוסיה הבלתי לוחמת. הראל השיב – "נדון בכך", וחזר למרום גולן.

בצהריים נערכה בקיבוץ הצבעה – להתפנות או לא להתפנות. הראל הציע להתנגד לפקודה, אבל היא התקבלה לבסוף ברוב של קול אחד. במהלך ההתארגנות לפינוי החלה המלחמה. הירי נשמע היטב ברחבי הקיבוץ, כולל הפצצות של מטוסים סורים על הר אביטל הסמוך. במהרה ירדה הפגזה גם על הקיבוץ, כולם מיהרו למקלטים והפינוי נדחה. הנשים והילדים התפנו לבסוף לקראת חשיכה באוטובוס אחד. השני נפגע בדרך. המפונים הגיעו בלילה לקיבוץ בית השיטה.

האסיפה בעין זיוון: "הוחלט להישאר במקום ולא לעזוב אותו, היתה הרגשה טובה שכל החבר'ה מלוכדים" 

אסיפת חברים דחופה התקיימה גם בקיבוץ עין זיוון. הרוב נטה שלא להתפנות על סמך ניסיון העבר. ב-21 בנובמבר 1972 היה יום קרב ברמת הגולן, שבו הופגזו מספר ישובים [הרוג במרום גולן]. חלק מהילדים והאימהות התפנו. למחרת הקרב החליטה אחת המשפחות שלא לחזור לעין זיוון. מכה לקיבוץ הצעיר בן החמש.

אלי כורה, ממקימי הקיבוץ, סיפר לימים כי במהלך האסיפה בעיצומו של יום הכיפורים נכנס רפול שפר, איש הקיבוץ המאוחד, מג"ד טנקים ותיק במילואים וחונך משקי של קיבוצי רמת הגולן, ואמר – חבר'ה הפעם זה רציני מאוד, כדאי שתעזבו.

אבל זה הלך בכזו קלות. אחד מחברי הקיבוץ, כנראה המא"ז, סיפר לצוות הסרטה של דובר צה"ל: "נתפסתי בבית כאחד ממפקדי האזור והתקבלה הידיעה שיש לפנות את הנשים והילדים. ניסינו להסתיר את זה מאנשים במשק, כדי שלא ייכנסו למתיחות מיותרת. לא האמנו שיתפתח משהו מעבר לתקריות רגילות. אישית הלכתי לברר עם המקורות המוסמכים [התק"ם], ונאמר לי להכין את הילדים והנשים לירידה מיידית מהמקום הזה. הרגשה לא נעימה בכלל. הרגשתי די מתוח, התרגשתי, הייתי צריך לעכל את זה. זו לא פעם ראשונה שפינו אצלנו נשים וילדים. באחת התקריות הנשים והילדים שלנו גם נטשו, והיה לא נעים שאין נשים וילדים והבית הוא רק 50 אחוז.

מא"ז עין זיוון מספר את סיפור היישוב במלחמת יום הכיפורים [יחידת הסרטה דובר צה"ל]

"כינסתי את אנשי המזכירות והתחלנו לנהל ויכוחים עם המוסדות המטפלים שלנו. כינסנו את החבר'ה לדיון מה עושים: נוטשים או לא נוטשים? ההתרגשות היתה גדולה, כמה חבר'ה ידעו על זה, אבל בלמנו ולא איפשרנו שהנושא ייצא החוצה לכל החברים. עד שהגיעה ידיעה מהתנועה הקיבוצית שחובה ללכת מפה. אז ידענו שהעסק הולך להתפוצץ. ראינו שהמצב חמור, החלו כוחות צבא עולים למעלה ומסביב למשק. הרגשנו שיהיה משהו רציני. נסעתי אישית למחנה הצבאי של הפיקוד הקדמי [בנפח], נפגשתי עם אלוף הפיקוד ומפקד הגזרה, ורציתי להבין למה אנחנו צריכים ללכת ולמה עוזבים את הבית. הצבא התייחס אלינו יפה מאוד. הסבירו לי בדיוק את המצב, שהמדינה נמצאת על סף מלחמה ויש גיוס מילואים.

"באנו חזרה, עשינו אסיפה. שאלו את כולם ועמדו לנו שלוש אפשרויות – 1) לפנות ילדים ונשים. 2) לא לפנות נשים וילדים. 3) לתת אפשרות למי שרוצה להתפנות שיתפנה. החלטה לאחר ויכוחים – עם כל הסיבות הוחלט להישאר במקום ולא לעזוב אותו בשום אופן. היתה הרגשה טובה, מרגישים שכל החבר'ה מלוכדים. זו היתה חוויה יפה לראות את כל הנשים והילדים עם החברים יושבים בחדר האוכל ודנים במצב. הילדים מתרוצצים בין הרגליים, וכל אחד מעלה ציונות בלי מרכאות ממש – להישאר ולא לעזוב את המקום בשום אופן, אחרת אין לנו זכות קיום על המקום הזה. הציונות נשפכה אצלנו כמו מים. חבל שלא היה מי שיכתוב את הפרוטוקול. החלטנו – נשארים. הועבר לידיעת הצבא ולידיעת המוסדות המתאימים, שהמשק לא זז ממקומו. התחילו מגעים בינינו לבין המוסדות. קצינים בכירים באו וניסו לשכנע, ישבו עלינו ודיברו בצורה די רצינית ולבסוף הוחלט בלי אסיפה שמפנים את הנשים והילדים. המצב חמור.

עין זיוון לאחר מלחמת יו"כ [צילום: שלמה לץ]

"הודיעו לנו שיבוא אוטובוס תוך 20 דקות. הילדים והנשים ארזו והתכוונו לשהות קצרה, יום או יומיים. יישארו למטה עד שיירגע פה העסק. האוטובוס הגיע בשעה 13:30 כל אנשי המשק עם הילדים וכל החפצים שיכלו לקחת, היו בדרכם לעלייה לאוטובוס והתחילו פרידות ודמעות, עם אמונה חזקה שתוך יום חוזרים חזרה. באמצע כל הסמטוחה הזו, הופיעו מטוסי סוחוי ומיג והתחילו להפציץ את המשק פלוס סוללות ארטילריה שלהם, כשבאותו זמן הנשים והילדים עומדים ברחבה. היה יכול להתרחש אסון, אבל החבר'ה עקב תרגולת מההפגזות על סמך שנים עברו, במהירות על קולית רצו מיד לתוך המקלט. התרכזנו כל המשק בשני מקלטים, וירדה עלינו הפצצה כזאת שרק מי שהיה בתעלה במלחמת ההתשה עבר אותה. התנהגות האנשים היתה למופת, ההרגשה היתה שיש לנו צבא שאפשר לבטוח בו והאמנו בסתר לבנו שבגלל ההפגזה הזו לא יהיה פינוי.

"התארגנו לשהייה ארוכה במקלטים, כשמדי פעם מגיעים דיווחים על נפילות פגזים באזור ופגיעות ביישוב עצמו. כל המקלטים הזדעזעו בצורה רצינית. ירדה פה מסה. אחרי 4 או 5 שעות הפגזה נאמר לנו על ידי הצבא לפנות את הילדים וןהנשים מיד. הפעם לא שאלנו. הנשים והילדים עלו, ניסינו שהם יישארו בכל זאת, כי בלי נשים וילדים זו תחושה לא נעימה שהגברים נשארים לבד. אבל האבות שבינינו כבר רצו בזה, שהילדים והנשים שלנו יהיו קצת רחוקים מאיתנו ובטוחים. העלייה לאוטובוס היתה חפוזה ותחת הפגזה. הם יצאו לאוטובוס ובדהירה מהירה יצאו מהאזור וירדו למטה לכיוון עין חרוד, ואיתם ירד חבר משק עם מכשיר קשר שדיווח מה קורה. אנחנו הגברים נשארנו להתארגן להגנה".

עין זיוון נעזב מלבד מספר גברים. ב-01:06 לפנות בוקר הגיע לחמ"ל 820 בנפח דיווח דרמטי מעין זיוון – שומעים רעש של שרשראות טנקים, מבקשים לבדוק האם של צה"ל או של הסורים. אחרי בירור הושב להם – לא ידוע. כעבור שעה וחצי שוב עין זיוון על הקו: "שומע רעש טנקים מצפון, נע לעברנו על ציר קונייטרה-נפח זמן מה, הסתובבו וחזרו".

מח"ט 820 למזכיר מרום גולן: ביניכם לבין הסורים אין לי שום כוח להגן עליכם 

לפנות בוקר אור ליום ה-7 באוקטובר, כשהתברר שהסורים פרצו במספר מקומות במספרים גדולים, הגיעה הוראה שגם הגברים צריכים להתפנות מהיישובים. ביומן אג"מ של פיקוד צפון נכתב בשעה 03:20: "ניתנה הוראה לפנות את כל יישובי רמת הגולן. באחריות 820 לבדוק האם יש משקים שבשטחם טנקי אויב, יש לבדוק אילו יישובים אלה. יש לבדוק האם אפשר לפנותם ברגל. את השאר יש לפנות כאשר החלק הדרומי של רמה"ג יפונה לטבריה והצפוני דרך גונן".

בחזרה למרום הגולן הסמוכה. באישון לילה הראל והמא"ז אלי זיו מיהרו לנפח. כאן פגשו במפקד בחטיבה המרחבית צבי בר, שאמר להראל כי מגיעה לו נזיפה בגלל שסירב לפינוי מיידי של הנשים והילדים – "עכשיו אתם יכולים לפנות ואתם יכולים לא לפנות", אמר לו, "אין לי זמן בשבילך. רק שתדע, קרה לנו פנצ'ר קשה בחרמון. ביניכם ובין הסורים אין לי שום כוח שיגן עליכם".

הנשק של מרום גולן היו כמה עוזים וכ-20 רובים צ'כים. בעקבות כך הורו הראל וזיו לכל הגברים להתארגן לפינוי. באישון לילה הם עזבו את הקיבוץ ונסעו להגושרים, שם ציפתה להם קבלת פנים לבבית כולל קפה בחלב ולחם עם ריבה. כבר בבוקר דרש הראל לחזור, עוד לפני שהבין את התמונה הכוללת. הוא חיבר מאמר לחברים שבו עידכן על המצב: "איננו יודעים מה היקף הנזקים, ייתכן שנצטרך להתחיל את בניית מרום גולן מחדש". למקום הגיעו ראשי הקיבוץ המאוחד, דני רוזוליו ומולה כהן, שנתנו סקירה על המצב ברמת הגולן.

בדו"ח ההגנה המרחבית כתב אל"מ רסקי: "במוצאי יום הכיפורים בשעה 03:10 [לפנות בוקר יום ראשון 7.10] נתקבלה הוראה מאג"מ הפיקוד לפנות את הגברים מיישובי דרום רמת הגולן, כולל רמת מגשימים. לא ברור למה רק יישובי הדרום. ניתנה הוראה לחטמ"ר 820 לבצע את הפינוי. למרות הוראת החטמ"ר התנגדו מספר ישובים והודיעו כי לא יבצעו את הוראת הפינוי, ולקח זמן לשכנעם. לפי דיווח ורישום ביומן המבצעים הסתיים פינוי הגברים מכל יישובי הרמה עד לשעה 05:10 אור ליום ה-7 באוקטובר 73'. יש לציין שהפינוי הסתיים ללא אף נפגע".

פגיעות ונזקים באחד מיישובי רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים [צילום: אלי חן]

כיסי התנגדות נוספים נרשמו בדרום רמת הגולן, אחד מהם במבוא חמה, כפי שציין רס"ן בלפור בן יעקב, קצין בהגמ"ר, שכתב בדו"ח הסיכום כי במבוא חמה דרשו אישור בכתב משר הביטחון. לבסוף השתכנעו. גם שם וגם ברמת מגשימים, הנשים והילדים היו כבר על האוטובוסים ואז תפסה אותם הפגזה. כולם ירדו ונכנסו למקלטים. רק בנס אף אחד לא נפגע. כשאנשי מבוא חמה החלו בתנועה אל הכינרת, עזבו לפתע שני חברי היישוב את הרכב, ניסו לחזור לקיבוץ ונתקעו בתוך הפגזה. ניסיון לבקש מצה"ל לאפשר להם לרדת בדרך הקצרה ביותר דרך המתלול [מצוקי האון] נתקל בסירוב של הפיקוד, והשניים נותרו במקומם עוד שעות. ויכוח דומה התנהל עם אנשי קיבוץ אפיק. עבר זמן ניכר עד שכולם שוכנעו כי עליהם להתפנות.

אל"מ צבי ברזני [בר], מפקד החטיבה המרחבית 820, האחראית על קו הגבול ועל היישובים, החל בתפקידו ביום שישי ה-5.10.73. בקושי הספיק להשלים יממה אחת בנפח עד לפרוץ המלחמה. ברזני מצא את עצמו בבוקר יום שבת מתעסק עם הוראת הפינוי ליישובים. בספרו "כמו צמח בר" כתב ברזני כי בשעה 08:00 צלצל לשמעון שבס, מזכיר אפיק, והכין אותו לאפשרות של פינוי – "במקרה של מלחמה לא בטוח שנוכל לפנות את היישובים בזמן. עשה מה שאתה מבין כדי להתארגן". לדבריו, שבס אירגן אוטובוס שעבד ביום-יום על קו טבריה-עין גב וביקש שיגיע מיד. "השמועה שמשפחות מקיבוץ אפיק מתפנות עשתה לה כנפיים ברחבי רמת הגולן. היו שהביעו מחאה על כך".

מח"ט 820 לשעבר: "היישובים מבלבלים את המוח. ייכנס לו גדוד טנקים אז הוא יגן על עצמו?" 

אכן, לא כל מזכיר משק עבר לדום מתוח, למשמע הוראת הפינוי. המרי האזרחי כלפי הבקשות והתחינות של קצינים בכירים עורר זעם רב בצה"ל. בוטה במיוחד היה אל"מ צורי שגיא, מח"ט 820 היוצא, שסיפר לאוספי התחקירים של ועדת אגרנט: "אני חושב שצריך לתת סטירת לחי למישהו במדינה הזו. יש אוסף של אנשים שלא מבינים מה זה הגמ"ר, והם מנסים לדחוף את עצמם בכל מקום כדי להוות גורם, וזה בעיקר ישובי רמת הגולן הצפוניים המסונפים לקיבוץ המאוחד. זה הצרה. עכשיו נתחיל לדבר: בגבול לבנון למשל היישובים הם חלק מהמערך [ההגנתי], הם יושבים על הגבול. ברור שהכוח התוקף שיכול לבוא מכיוון צפון, מחבלים בעיקר, שם אני חושב שלהגמ"ר יש תפקיד, נקרא לזה מכריע. אבל היישובים ברמת הגולן זה גורם מפריע. מפריע ללחימה, מפריע להגנה. כי אם אתה מדבר פה על התקפה של דיביזיות ותקוע לך מין ישוב כזה, הוא לא יכול לעזור. אפשר לזרוק סיסמאות, קודם כל ישוב לא יכול להגן נגד דיביזיות. ישוב יכול להגן על עצמו בתנאים מסוימים. בתנאים אחרים הוא יכול להקשות על כל כוח לוחם, כיוון שהוא יהיה כבול לאותו ישוב.

"אני חושב שההחלטה הכי טובה שעשו – לפנות את היישובים, היתה החלטה טובה, וצריך יהיה לעשות את זה עוד פעם אם התנאים יהיו דומים. ולפי דעתי הם מבלבלים את המוח. מה, הוא יגן על עצמו? ייכנס לו גדוד טנקים אז הוא יגן על עצמו? עם מה הוא יגן על עצמו? לפי דעתי ברמת הגולן אסור לראות את נושא הגמ"ר כנושא לוחם, אלא כנושא פסיבי – מקלטים, שמירה על הילדים. אז התפיסה היתה נהדרת, הורידו אותם וזה הכי טוב, הכי בטוח. קודם כל, למה שהמוצב יישב במרום גולן? שיישב בתל ארם [בנטל] למעלה. למה שהיישוב יהיה גורם כובל, אם הוא יכול להיות גורם מועיל?

יהודה הראל [מימין], מזכיר מרום גולן, ואל"מ צורי שגיא [משמאל] ב-1973. [צילום מיכה בר-עם, מתוך הביוגרפיה על הראל]

"אתה יודע למה אמרתי את זה בכעס כזה? בחצי השנה האחרונה התעסקתי עם הכבל התת-קרקעי של מרום גולן. מה קרה? דיברו שיהיה כבל תת-קרקעי בין המקלטים. דיברו על הפגזות, לא דיברו על התקפה. הם בלבלו לי את המוח עם הכבל התת-קרקעי שלהם. לא התעסקתי עם גדוד שלם בקו, כמו עם הכבל התת-קרקעי של מרום גולן. שיהיה מתחת לתעלה או מעל לתעלה. בכלל, הם כל-כך כפו את עצמם שזה היה מחריד. מחריד ולא נעים. מה אני אגיד לכם, היו אצלי אנשי מרום גולן השבוע, בג'ובתא, קודם כל הם חברים טובים שלי. היינו שנתיים יחד. בלבלו לי את המוח. אז אמרתי להם – המזל שאין לי יישובים פה. פה זה איש צבא, אתה נותן פקודות. איתם לא היה קל. לא כן לדעתי רמת מגשימים, שהם לא הקיבוץ המאוחד למשל, הדתיים וכל אלה, כמה שיותר יישובים. כל יישוב דתי זה נכס. למה? לדעתי ברמת הגולן צבא צריך מרחב תמרון. אז בעין זיוון היו טנקים סורים. אז היו. מה אתה שם שם, פרות וילדים להילחם?".

על תושבי הגולן עברו שעות וימים של סיוטים – האם הבתים נשארו על תלם או שנהרסו? האם המשק הוחרב, האם הסורים נכנסו פנימה, האם יהיה להם לאן לחזור?

סאגת פינוי תושבי רמת הגולן הסתיימה די מהר. ביום שני בשעה 13:30 הודיע פיקוד צפון כי בעקבות בלימת הצבא הסורי יש אישור להחזיר כמות מצומצמת של אנשים לדרום רמת הגולן, מלבד רמת מגשימים ונוב. חיילי מילואים של הגמ"ר הועלו ליישובים שנעזבו, כדי לסייע בעבודות השוטפות ובמיוחד הטיפול בבעלי החיים.

שבעה מחברי מרום גולן הורשו לשוב לקיבוץ ביום שלישי ה-9.10. היה זה יום הקרב של חטיבה 7 בעמק הבכא הסמוך. הפגזה סורית כבדה גרמה לקיבוצניקים להסתתר במעביר מים בעלייקה במשך שעות ארוכות. רק למחרת הם חזרו לקיבוץ. בניגוד להערכותיהם, המשק לא נפגע בצורה קשה. על אף איסור הצבא, רבים מאנשי מרום גולן שנותרו בהגושרים החליטו לשוב לקיבוץ ביום חמישי. אלא שזמן קצר לאחר מכן הודיע להם צה"ל כי הם רשאים להשאיר 30 איש בלבד בקיבוץ ועל כל היתר לחזור למטה. רק בשבת חזרו כל הגברים לקיבוץ.

עיתון "דבר" 8.10.1973

במהלך הימים הבאים הורשו גם הנשים והילדים לשוב ליישובים. בסך הכל, הפינוי החל והסתיים ללא נפגעים בנפש.

הגמ"ר מחוז גולן: זווית אחרת של הפינוי והחזרה: הסורים לא בזזו את היישובים, כוחותינו כן" 

זווית אחרת לאירוע פינוי תושבי הגולן מספק תחקיר של מחלקת היסטוריה, שנערך ב-17 בדצמבר 1973 בבניין משטרת ראש פינה. בתחקיר השתתפו מפקד יחידת הגמ"ר של מחוז גולן, סא"ל במיל' יעקב בן יעקב, סגנו סא"ל יגאל אשוח, רס"ן חיים גופר, מפקד החבלים גשור ומבוא חמה, ועוד.

מדובר ביחידת הגמ"ר שבמקור היתה של חבל חולתה בחטמ"ר 3 לשעבר. יחידה זו פסקה למעשה מלתפקד לאחר מלחמת ששת הימים. בינתיים הוחלפה חטמ"ר 3 בחטמ"ר 820, שפיקדה על גבול סוריה ברמת הגולן. חטמ"ר 820 זנחה כמעט לגמרי את נושא ההגנה המרחבית, שפעלה בזמנו ביישובי הגליל והעמק על גבול סוריה. הקו המנחה היה שיישובי רמת הגולן במילא לא יילחמו והם יכולים לישון בשקט. בעקבות כך באף יישוב ברמת הגולן לא היה מא"ז שהוא קצין, היישובים לא היו ערוכים להגן על עצמם מפני כוח תוקף וגם כמות הנשק היתה בהתאם: כמה עוזים ורובים צ'כיים בכל יישוב, אולי גם קרל גוסטב פה ושם, כ-500 כדורים, מרגמה 52 מ"מ, ובלי שום נשק נ"ט ועמדות לחימה מסודרות. חלק מהמקלטים לא היו ערוכים לשהייה ממושכת מבחינת מזון ומים.

יחידת הגמ"ר גולן הוקמה בחופזה עם העלאת הכוננות לקראת יום הכיפורים, במטרה לסייע לחטמ"ר 820. המח"ט אל"מ ברזני שמח לקבל טלפון מסא"ל יעקב בן יעקב, שאמר לו שהוא ואנשיו יטפלו באזרחי היישובים, ונתן לו את ברכתו. סא"ל אשוח מכפר גלעדי, קצין הגמ"ר ותיק בפיקוד צפון, קיבל פקודה מאל"מ רסקי, להקים מיד את המחוז – "לא נסייע לכם, תעשו מה שאתם יכולים", אמר לו. במהלך יום הכיפורים הגיעו קצינים במיל' מיוזמתם, והחלו לארגן את ההגנה על יישובי עמק החולה.

אשוח סיפר בתחקיר כי למרות היותו סגן מפקד מחוז גולן, הוא לא ידע על ההחלטה לפנות את תושבי רמת הגולן. הוא שמע על כך במקרה דרך מכשיר מוטורלה שלקח מידיד בראש פינה. על מצב הנשק ביישובי רמת הגולן והחולה סיפר אשוח: "מצבת הנשק נמצאה חסרה הרבה. התברר שהחטיבה רצתה לזכות בפרס המשק. היות שהתחרות היתה לפני סיומה, הוציאו אנשי הנשקייה של ימ"ח חטיבה 820 את הנשק הדורש טיפול מירבי אליהם, כך שהיישובים נמצאו ביום פרוץ המלחמה ללא בזוקות ועם חוסר בנשק אוטומטי". רס"ן גופר, מפקד הגמ"ר בדרום הגולן, הוסיף: "נמסר לי שבגלל פרס המשק הפכו הנשקים את הקפיצים ברובים הצ'כיים כדי שלא יהיו מתוחים מדי. אילו היה צריך להשתמש ברובים האלה אי אפשר היה. אפילו המא"ז של מבוא חמה לא ידע על זה".

פגיעות בבית במרום גולן [ארכיון הקיבוץ]

את הקשר עם יישובי הגולן הם עשו דרך מכשיר קשר, ברשת "שניר", רשת של הסוכנות היהודית, שדרכה התנהלו החיים הסדירים. ההחלטה של פיקוד צפון לפנות מהיישובים את הילדים והנשים פסחה על מיפקדת מחוז גולן, שלא התעסקה בכך. אנשיה האזינו לרשת "שניר", כדי להבין מה קורה למעלה. בחצות הלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר הם קלטו את הוראת חטמ"ר 820 לפנות גם את הגברים, וכאן החליטו להיכנס לתמונה.

סיפר מפקד המחוז, סא"ל יעקב בן יעקב: "הוריתי לקצין הגמ"ר 820 לרדת מהרשת ואנחנו התחלנו לנהל את הפינוי. הורינו ליישובים באיזה צירים לרדת, קבענו להם נקודות מפגש. הערנו את היישובים העורפיים, את ראשי המועצות, על מנת לקבל אותם, וזאת על-מנת שלא יחזור המקרה המביש של פינוי הנשים והילדים, שאיש לא ידע לקבלם או לסופרם. ראשי המועצות ריכזו רכב, משקה חם וקבלת פנים למפונים במקומות הריכוז שקבעתי. הפינוי היה קשה. הוא בוצע תוך כדי הפגזות ותוך בלגן. אומנם היו תיקי פינוי בפיקוד צפון, אך הם היו סוד כמוס. אלה שהיו צריכים לבצע את הכתוב בתיקים לא ידעו את תוכנם. לכן כל הנושא של מסמכים וספירת אנשים לא בוצע. לנו נודע ביום ראשון שחסרים שני חברים של מרום גולן. היתה חרדה גדולה. ניסינו לברר באמצעות כל כוח שעלה לגולן. במהלך השבוע הופיעו השניים, אחד מהם בא מהבית. עד השעה 03:00 לפנות בוקר הסתיים הפינוי".

נגמ"ש סורי נטוש בדרום רמת הגולן על כביש 98 בין רמת מגשימים לתל סאקי שנראה מימין [ארכיון צה"ל] 

על החזרת אזרחי הגולן סיפר בן יעקב: "ביום שני הוחלט שנחזיר ביום שלישי את היישובים. בטרמינל של מחניים התארגנו כל יישובי הגולן. העלינו את היישובים הדרומיים דרך כביש עין גב והם תפסו אותם מחדש תוך כדי הפגזה, כאשר כוחותינו עומדים בעמדות ירי קרוב מאוד אליהם. טנקים שלנו עמדו כ-1.5 ק"מ מרמת מגשימים".

אנשי גבעת יואב ובני יהודה נכנסו חזרה ליישוביהם ביום שני ה-8.10 בשעה 13:25. בשעה 13:30 – נאות גולן, ב-13:40 אפיק, ב-13:50 מבוא חמה. אנשי רמת מגשימים ואלי-עד ישנו באותו לילה בבני יהודה ורק למחרת חזרו הביתה.

תושבי צפון הרמה שניסו לשוב ביום שלישי, נתקלו בעלייקה בהפגזה מרוכזת. כשהבינו שלא יוכלו להתקדם התקפלו לאחור. ביום רביעי [10.10.73] התארגנו מחדש ונעו עם אבטחה של לוחמים וזחל"מים. תוך כדי כך, ירדו עליהם שני מטוסי מיג 21, אך למרבה המזל לא שחררו את מטענם.

מפקדי הגמ"ר מחוז גולן התייחסו לתופעה מעיקה: "השוד והביזה של כוחותינו היו הרבה יותר רציניים מאלה של הסורים. הסורים לא עשו למעשה שום ביזה. הביזה היתה סיבה אחת להחזרה מהירה של היישובים. הסיבה השנייה היתה הערך המוראלי העצום של החזרה ליישובים עצמם ולכל המדינה".

תושבי הגולן חזרו לבתיהם מלבד חברי נווה אטי"ב, זאת בגלל הימצאות קומנדו סורי בחרמון, שכבש את המוצב הישראלי בשעות הראשונות של המלחמה.

את הנזקים הגדולים ביותר ספג רמת מגשימים. אחריו בדירוג המשקים הפגועים – אל-רום, עין זיוון ומרום גולן. עיקר הנזקים היו פגיעות במערכות המים והחשמל, מבנים, שדות שעלו באש ובקר ועופות שנהרגו. דו"ח הגמ"ר מחוז גולן ציין: "הסורים דפקו מעט מאוד באש טנקים על יישובים. למעשה, הם לא נכנסו למשקים ולא נגעו בהם. את הלולים ואת הפרות מצאנו כפי שהיו" [קביעה לא מדויקת].

רמת מגשימים מספר ימים לאחר שנעזבה ונכבשה [ארכיון צה"ל]

הפינוי של רמת מגשימים: הלכו לשאול לדעתם של הרבנים 

בסיפור הפינוי של רמת מגשימים אנחנו מסתמכים על ראיונות ביוטיוב שהעניקו אורי מאיר, שהיה ב-1973 מרכז המשק, ו-ורדה הרשקוביץ מוותיקות הקיבוץ הדתי. את הראיונות הפיקו ופרסמו מדרשת הגולן ובי"ס קשת יהונתן. סיפרה ורדה: "בסביבות השעה 10 בבוקר ביום הכיפורים נכנס קצין לבית הכנסת, ביקש שנפסיק את התפילה ואמר שצריך לפנות לקיבוץ לביא את הנשים והילדים באוטובוס שיגיע לכאן בשעה 12:00". לדבריה, הגברים התנפלו על הקצין בזעם, ולאחר שהסתלק החל ויכוח בין חברי המשק, או כמו שהדגישה ורדה – "בין הגיבורים לבין הפחדניות". הפחדניות היו אימהות צעירות לילדים קטנים. לבסוף הוחלט לשלוח שני חבר'ה לישיבת ההסדר, כדי לשאול לדעתם של הרבנים. הרבנים סברו שאם הצבא אמר שצריך לפנות, אז יש לפנות.

ורדה: "לא ידענו מה קורה ולא היינו לחוצים. ארזנו כמה דברים בשקית ניילון וחיכינו לאוטובוס. עמדנו בשמש, היינו בצום, אני הייתי בת 23 עם תינוקת יונקת, מחכים לאוטובוס והוא לא מגיע. כל היישוב עומד ומחכה. חלק מאנשי נוב כבר עזבו ברכבים שלהם".

האוטובוס הגיע לבסוף בסביבות השעה 13:30. הנהג היה לא אחר מ'בן צור סע' [משה בן צור] של מוטה גור בכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. האוטובוס החל להתמלא ואז פרצה המלחמה ועל המושב ניחתה הפגזה כבדה ומדויקת. הנוסעים ירדו מיד מהאוטובוס וכולם נחפזו למקלטים. בהמולה ששררה איבדו חלק מההורים את ילדיהם, דבר שהוסיף לפאניקה. ההפגזה ארכה כשלוש שעות, ושככה רק לקראת חשיכה.

בין רמת מגשימים לנוב, בשמורת הטבע אירוס הביצות. טנק סורי פגוע [צילום: מיכאל אסטל]

כשהעסק נרגע קצת, האיץ בהם הנהג לעלות ולברוח מהר. שמשות האוטובוס נשברו, אבל הרכב היה כשיר לנסיעה. "בחוץ הכל היה מלא בעשן ובורות", סיפרה ורדה, שאיבדה את בתה הגדולה בת השנתיים וחצי, ובמשך שעות לא ידעה היכן היא. לבסוף היא נמצאה בביתו של אחיה. "לא ידענו שפרצה מלחמה, חשבנו שזו עוד הפגזה. הגענו בערב לקיבוץ לביא עייפים ושבורים. השאירו לנו חדר אוכל מלא בכל טוב, אבל בגלל הלחץ שבו הייתי לא הייתי מסוגלת לאכול. קיבלנו פגז בחלון של המטבח. גיסתי מנוב שאלה אם אלבומי החתונה שרדו, כי היה לנו נזק די גדול בבית. שלושת הסיפולוקסים שקיבלתי לחתונה התפוצצו".

ברמת מגשימים נותרו מספר גברים. הם הקשיבו באותו ערב לרשת "שניר" של הסוכנות, שם שמעו שבמרום גולן שואלים את אנשי הגמ"ר אם הכבדים שהם שומעים מחוץ לקיבוץ הם שלנו או שלהם, דבר שהגביר את החרדה. בערב הגיעו לקיבוץ כ-20 לוחמים מגדוד 50 בנגמ"שי בי.טי.אר. הם סיפרו לאנשי רמת מגשימים כי הגיעו לבצע מארב בזוקות נגד טנקים. סיפר אורי מאיר: "עוד לא קלטנו שום דבר ממה שקורה. בהמשך הלילה הלוחמים האלה קיבלו פקודה לנוע לתל סאקי ועזבו אותנו. לאחר מכן שמענו יריות, והסתבר לי אחר-כך שהם נתקלו בחוליית קומנדו, שהיתה אולי החוד של הסורים. ברשת הקשר שמענו על מו"מ של מרום גולן על הפינוי שלהם. עוד לא היה ברור מה קורה".

עמוק בלילה קיבלו ברמת מגשימים הוראה שגם הגברים צריכים להתפנות. הגברים העמיסו את עצמם על שני הטנדרים של המשק, ירדו אל הכינרת ומשם המשיכו ללביא. היחידים שנותרו היו אורי מאיר ועובדיה גולן. מספר מאיר: "נשארנו לא כי היינו גיבורים, אלא כי היתה הפגזה ופרצו שריפות בכל מיני פינות. היתה לנו כבאית שהצבא הציב אצלנו, ואמרנו שנישאר כאן שניים ועם הכבאית נכבה אש ונסדר כל מה שצריך. נשארנו בקיבוץ, וככה כל הלילה פה פגז, שם פגז, לא הפנמנו שאנחנו בשלב של מלחמה או פלישה סורית לרמת הגולן".

חבר רמת מגשימים בוחן פגיעה במבנה [דובר צה"ל / ארכיון צה"ל]

סמוך לשעה 04:30 הם קיבלו הוראה חד משמעית לעזוב את המשק. "יצאנו מהמשק בשעה 04:45 מהשער הדרומי, ואם אני זוכר טוב ראינו שנכנסו קבוצה של חיילים מהשער הצפוני, אני מעריך שאלה היו סורים", סיפר מאיר. "יצאנו מערבה לכביש 98 עם הכבאית ונסענו לאל-על, שם ישבה מיפקדת גדוד 50 עם המג"ד החדש יא יא. אמרנו – ניכנס ונשב שם עד יעבור זעם. לא ידענו מי נגד מי וכמה נגד כמה. התעלמנו מהרעש הגדול שהיה. באחד הרגעים שמעתי את יא יא מזעיק בקשר עזרה ומטוסים לתל סאקי. היתה די היסטריה לנוכח המצב".

בשש בבוקר, כשבפיקוד צפון הבינו את מימדי הפריצה הסורית, קיבלה מיפקדת גדוד 50 להתפנות מאל-על ולרדת מרמת הגולן. מאיר: "נכנסנו לכבאית שלנו, שעליה התיישבו כמה חיילים למעלה, עובדיה ואני נוסעים ואחרינו שיירה של כלי רכב. כשיצאנו מהשער של אל-על לכביש 98, פתאום מולי עומד טנק צנטוריון, שוט קל, עם איזשהו סרן בצריח. אני זוכר את העיניים שלו עד היום. מתחקירים שהיו אחר כך הסתבר שזה היה טנק שהיה בתל סאקי ונסוג. המחזה היה איום: הטנק היה מפויח והבחור עמד מולנו והפנים שלו העידו על הכל [מישהו משומעי הסיפור העיר, שלסרן קראו דני פסח, סמג"ד 82. בהמשך אותו יום נהרג פסח בקרבות בנפח].

"השיירה נסעה עד צומת אפיק, שם עמדנו עם הפנים מערבה, ואז בחורצ'יק אחד, שהיה רס"ר מטבח מגדוד 50, רץ וצעק – מה אתם עומדים? תיכף מטוסים סורים יורידו אותנו, והשיירה זזה מיד לכיוון הכינרת".

תרנגולי ההודו של רמת מגשימים מחפשים מזון ומים. צולם מספר ימים אחרי שראשוני החברים חזרו למושב [ארכיון צה"ל]

בצומת כורסי ירדו החיילים. הכבאית של רמת מגשימים פנתה דרומה ונסעה לצמח. "בצמח שמענו את סא"ל שמועתי מספר שרמת מגשימים נכבשה ואנסו את כל הנשים. סיפור שלם. זו היתה האווירה בצמח. מאוחר יותר בלביא היתה פגישה מרגשת. כשחזרנו לרמת מגשימים אחרי יומיים-שלושה עוד לא ידענו כלום על מה שהיה בתל סאקי ועל עוצמת המלחמה. בשער הצפוני שלנו מצאנו תאג"ד של כוח מילואים ובשטח הסתובבו אלפי תרנגולי הודו קטנים בני שמונה שבועות, שהתפזרו מהלולים שנפגעו מההפגזות. ניסינו לראות מה אפשר לעשות. היה צריך לאסוף את ההודים והבקר שברח מהמכלאה. המשק היה הרוס, לא ידענו מאיפה להתחיל וככה התנהלנו תקופה די ארוכה. גם חודש אחרי המלחמה עוד לא הערכנו את גודל הנס שהיה לנו, ובאיזה מחיר עלה הנס הזה. כשאני נוסע לתל סאקי ומסתכל משם על רמת מגשימים, אני רואה איך המוצבים וכל המקומות הקטנים האלה עם חיילים בודדים עיכבו את הסורים עד להגעת המילואים. המלחמה הזו היתה עבורנו נס אדיר, ולכן כל שנה ביום כיפור אני אומר ברכת הגומל על המלחמה".

אורי מאיר, מזכיר משק רמת מגשימים [משמאל], עם קציני צה"ל, בהתייעצות לתיקון נזקי המלחמה [מקור: https://www.youtube.com/watch?v=xBk3Q7V72G4%5D

שמועות סיפרו שהסורים חיללו את בית הכנסת של הקיבוץ והשחיתו ספר תורה. מאיר אומר על כך: "הסיפור האמיתי זה שמצאנו בבית האדום, קילומטר וחצי ממגשימים, בי.טי.אר סורי עם הרבה ספרי קודש שלקחו מהישיבה כולל המגבעת של הרב. ספר תורה לא היה שם".

באירוע חגיגי שנערך ברמת מגשימים ב-28 בנובמבר לרגל חזרתם הביתה, אמר להם אלוף פיקוד צפון יצחק חופי: "אני רוצה להבטיח בשם צה"ל, שהיישובים לא יינטשו עוד".

————————————————————————————————————————————-