הקורבן הוא האשם?

עמי מאירי, מ"מ בגדוד 52, עמד על כנף הטנק הזמן שכיוון אותו בחשיכה לצאת מעמדה, לאחר פעולת אבטחה בגזרת אלמגור מפני ירי סורי על טרקטורים ישראלים, 1965 * במהלך נסיעתו עלה הטנק על סלע גדול ועמי נפל ונהרג * אחיו יורם התחבט כל השנים בשאלה איך התרחש האסון * לפני כמה שנים קיבל במפתיע את דו"ח חקירת מצ"ח, ובעקבותיו גברו השאלות, התהיות והכעסים * יורם כותב כאן על נסיבות התאונה וחוזר לתקופת התקריות בדן ובאלמגור

יום העצמאות 2014, בעקבות עמי מאירי בירדן הררי. משמאל האח יורם מאירי, לצידו אבישי הדרי שהיה חברו של עמי ומאחור משפחתו של יורם

מאת יורם מאירי

עמיחי, אחי, שירת כמ"מ טנקים בגדוד 52. הפלוגה המבצעית שאליה השתייך נטלה חלק בעימות עם הסורים לאורך גבול הצפון במסגרת "המלחמה על המים" והשליטה על השטחים המפורזים.

עמיחי מאירי ז"ל

ב-12.11.1965, בליל שישי, נהרג עמי בתאונה מבצעית בעת שהטנק שעליו פיקד היה בדרכו החוצה מעמדות הקרב בהן שהה בשלושת הימים שקדמו לכך, כדי לאבטח את ביצוע עבודות העיבוד בשטח המפורז הסמוך לכורזים, שעליהן הייתי אני מופקד.

בנובמבר 2016, כשחלפה כחצי שנה מאז הלכה לעולמה רעייתי, הרגשתי כי חיי משתנים מקצה לקצה. לפתע מצאתי זמן לעצמי, דבר שלא חוויתי תקופה ארוכה מאז מחלתה, ושוב התחלתי לעסוק במחשבות שמטרידות את מנוחתי כבר למעלה מ-50 שנה: מה קרה באותו ליל שישי ואיך התרחש אותו אסון, שבו נהרג אחי עמי בפעילות מבצעית בגזרת כורזים, עם הטנקים שנועדו למנוע מהסורים להפריע לחבריי הטרקטוריסטים ולי לעבד את אחד השטחים המפורזים המצויים בתחתית ערוץ הירדן ההררי.

ידעתי שעמי נמצא באחד הטנקים שהוצבו כדי לשמור עלינו, אבל הוא לא ידע שאני יושב באחד הטרקטורים שעליהם שמר.

לפני מספר שנים, באחד מימי הזיכרון לאחי, הגיעה אליי לביקור בלתי צפוי קצינת הנפגעים של חטיבה 14, שאליה היה שייך עמי כשנהרג. בעת השיחה עימה קלטה הקצינה את המרירות והתסכול שאני ומשפחתי נושאים כלפי הצבא, עקב ההרגשה כי חקירת האסון נערכה ברשלנות ולוותה בסילוף וטיוח העובדות לגבי נסיבות מותו.

מבלי לומר דבר, החלה הקצינה לטפל בקבלת העתק של תיק השירות הצבאי של עמי, ולאחר חודשים מספר העבירה אותו לידיי ובתוכו תיק חקירת התאונה של מצ"ח. ההפתעה מקבלת התיק לוותה בהתרגשות גדולה. הודיתי לה ושלחתי מכתב הערכה למפקדה.

הזמנתי אליי את אבישי הדרי, ששירת יחד עם עמי, הכיר את הנושא מקרוב ועמד איתי בקשר בשנים האחרונות, וביחד ניתחנו את תיק החקירה של התאונה המבצעית. בתיק החקירה של מצ"ח שהוגדרה כחקירת מב"ט (מוות בלתי טבעי) המתחייבת על-פי חוק השיפוט הצבאי, מצאנו עדויות של המח"ט, המ"פ ואנשי צוות הטנק, שתיארו את האירוע – כל אחד מנקודת המבט הצרה שלו, ועמוד אחד שסיכם בקצרה את החקירה של מצ"ח ובו המלצה לסגור את התיק כיוון שהחייל ההרוג אשם במותו!

לאורך כל השנים היה ידוע לי כי עמי נפל מכנף הטנק ונהרג בעת שכיוון את הנהג. ניתוח הדו"ח הבהיר לי איך מבחינה טכנית יכול היה להתרחש האסון, אך לא נתן לי מענה לשאלות והתהיות שממשיכות להטריד אותי ואינן נותנות לי מנוח עד היום: לא איך קרה האסון – אלא למה הוא קרה???

למה קרה האסון? מה היו הנסיבות שבהן הוא קרה? האם היה עמי לוליין חסר אחריות שעמד על כנף הטנק להנאתו? האם נחקרו נסיבותיו המבצעיות של האסון? היכן היה המ"פ, שהיה מודע לתנאי השטח הקשים והוביל עם הג'יפ שלו את הטנק לעמדה? מדוע לא עשה זאת גם ביציאה ממנה? האם לא נוצלה החקירה השטחית של המשטרה הצבאית, כדי לחמוק מהחובה לבצע חקירה מבצעית שיכולה היתה להטיל אחריות על מישהו בדרגי הפיקוד?

שנות ה-60 בקיבוץ דן. הקצין הצעיר עמי מאירי עם ההורים שושנה ומאיר (מילק) והאחות נטע

ואם למרות כל הספקות המקננים בי, כן בוצעה חקירה מבצעית, מדוע אין לה אזכור בתיק האישי או בתיק החקירה, ומדוע במשך למעלה מ-50 שנה לא נמסר למשפחה דבר?

בטוחני כי אינני היחיד שהשאלות הקשות הללו מלוות אותו ומציקות לו. לצערי, אני מכיר משפחות שכולות רבות ששאלות מעין אלו מציקות גם להן.

למען אלו שלא הכירו את עמי ולמען אלו שהתקופה שבה נהרג ונסיבות מותו אינן מוכרות להם, אני רואה חובה לעצמי לפרט על התקופה ועל נסיבות האירוע שבו נהרג עמי, וכן להעלות על הכתב את המועקות שמלוות אותי שנים כה רבות באשר לחקירת האסון.

סוף שנות ה-40 בקיבוץ דן. יורם מאירי מרכיב את אחיו עמי על גב הסוס שקד

השטחים המפורזים: צירוף מקרים קשר את עמי ואותי אליהם – אני כחקלאי ואחי כמי שמאבטח אותם

אי אפשר להבין את אירועי התקופה בכלל ואת האירוע בו נהרג אחי מבלי לומר משהו על אותם שטחים מפורזים, שברוב המקרים היו הסיבה או המניע להתרחשותם.

הסכם שביתת הנשק שנחתם עם סוריה ביולי 1949 בחסות האו"ם, הגדיר את כל השטחים שבהם ישב הצבא הסורי ממערב לגבול הבינלאומי, שנקבע בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי בתחום מדינת ישראל, כשטחים מפורזים.

בהסכם נקבע שהצבא הסורי ייסוג לגבול הבינלאומי, צבא ישראלי לא ייכנס לשטחים אלה וחקלאים סורים או ישראלים יעבדו את השטחים הללו לפי הבעלות החוקית עליהם. ריבונות על שטחים אלו לא נקבעה בהסכם, אלא פיקוח של האו"ם עליהם באמצעות עמדות תצפית של משקיפים, שתפקידם היה לפקח על כיבוד הסכם שביתת הנשק ולדווח למטה האו"ם במקרה של הפרת ההסכם.

צירוף מקרים מעניין קשר את עמי אחי ואותי לשטחים המפורזים. אותי, כחקלאי המעבד את השטחים הללו, ואת עמי כקצין שריון, שיחידתו עסקה באבטחת העבודה החקלאית בשטחים אלו.

דו-קיום בשטח מפורז. זריעת שדה סמוך לקיבוץ דן. על המזרעה: יוסי לב ארי (מימין) ויורם מאירי. במרחק כמה עשרות מטרים: חקלאים סורים חורשים עם שוורים

הקשר שלי למפורזים החל בשנת 1957 וראשיתו באכזבה קלה. ענף הפלחה של הקיבוץ שלי – דן, שאליו שאפתי כל כך לחזור עם שחרורי מצה"ל, היה תפוס על-ידי חברי גרעין ההשלמה של הקיבוץ ששירתו בנח"ל והשתחררו זמן קצר לפניי. בלית ברירה, הוצבתי עם שחרורי מצה"ל לעבודה בחדר האוכל של הקיבוץ ביחד עם חברי ראובן דרורי. חלפו כחודשיים, הגיע האביב והחלו העבודות בשטחים המפורזים. עם תחילת העבודות החלו תקריות של ירי ומיקוש.

הצוות שעבד בפלחה לא עמד בלחץ האירועים והודיע שבתנאים שנוצרו הוא מפסיק את פעילותו. רכז המשק, זליג, פנה אל ראובן ואליי וביקש שנסכים "לקצר" את תורנות שטיפת הכלים במטבח ונחליף את צוות הפלחה המתפטר.

כך מצאתי את עצמי בגיל 20 מקבל עליי את ריכוז ענף הפלחה והטרקטורים של קיבוץ דן, וכך גם החל הקשר שלי לשטחים המפורזים, שנמשך עד למלחמת ששת הימים.

עמי מאירי בכניסה לקיבוץ

חלק מהשטח המפורז הצפוני, שהיה מיועד להקמת יישוב נוסף ולימים הוקם עליו קיבוץ שניר, ניתן בינתיים לקיבוצים דפנה ודן לעיבוד באופן זמני. בשטח הזה היו חלקות שעל פי הסכם שביתת הנשק המשיכו להיות מעובדות על-ידי חקלאים סורים. מציאות זו הביאה לא פעם למתח, להצתות ואפילו לתקריות ירי.

קיבוץ דפנה הפסיק בשנת 1955 לעבד את החלקה שנמסרה לעיבודו, משיקולים בטחוניים וכלכליים. ההחלטה הראשונה שקיבלנו, ראובן ואנוכי, היתה לעבד גם את החלקות הללו. היה לנו חשש שאם חלקות אלה יישארו ללא עיבוד יעלו עליהם חקלאים סורים, והדבר ילבה את האש תרתי משמע.

הרכבת שריון על טרקטור בדן לקראת יציאה לחריש בשטח מפורז

מיד עם החריש הראשון של החלקה שנעזבה על-ידי קיבוץ דפנה, רצו לקראתי הקצינים מעמדת התצפית של האו"ם, נופפו לי לעצור וביקשו שאפסיק מיד. לדבריהם, קיבלו הודעה מהצבא הסורי שטרקטור ישראלי חצה את הגבול וחורש שטח בבעלות סורית. השבתי לקצין האו"ם בביטחון (ואולי גם בחוסר אחריות), שימסור לסורים שהשטח הוא בתחום מדינת ישראל ועל כן אני ממשיך בחריש.

באירוע זה יצרתי לראשונה קשר עם נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק, רס"ן שמוליק גת, שהיה מגיע  לתחקר כל אירוע. טרקטור שעלה על מוקש שהוטמן בשדה, ירי על עובדים או על כוח האבטחה, או שריפה שהוצתה בשדה. בנוסף היו מקרים של עדרי בקר וצאן שעלו על השטחים ונאלצנו לגרשם. לכל עיבוד או קציר התבואה בשטח המפורז היתה נדרשת אבטחה של אנשי משמר הגבול או חיילים במדי משטרה.

ב-1961 עזבנו אשתי ואני את הקיבוץ ועברנו להתגורר בראש פינה, שם מוניתי למנהל "תחנת הטרקטורים", שהיתה חברת בת של הסוכנות היהודית בגליל. עקב הכרויות העבר שלי עם יחידות צה"ל בצפון ועם נציגי שביתת הנשק, אך טבעי היה שיפנו אליי כאשר היה צורך בעיבוד שטחים בעייתיים באזורים המפורזים, ובעיקר בשטחי עמק החולה ואלמגור.

גם לעמי היה קשר חקלאי לשטחים המפורזים, בנוסף לקשר הביטחוני. במכתבים שכתב לחברתו אמירה בעת שירותו הצבאי, הוא תיאר את עבודת הזריעה בשטחים המפורזים, שאותה עשה בימי החופשה המעטים שהיו לו במהלך שירותו. במכתבים סיפר בכנות על הרגשת הפחד שליוותה אותו בעת העבודה בשטחים אלו. הוא תיאר איך היה מתגבר על תחושת הפחד על-ידי שירים ששר לעצמו בקול רם על הטרקטור בעת הזריעה. במכתב אחר תיאר את ההרגשה הקשה שהיתה לו כאשר הסתיימה חופשתו יום אחד לפני השלמת הזריעה בחלקה רחוקה ומסוכנת, שאותה נאלץ להשאיר לאחרים.

לחשוב שאת ימי החופשה המועטים שהיו לו הוא הקדיש לעבודת זריעה בשטחים המפורזים…

התאונה המבצעית: סימני שרשרת הטנק על האבן

בשנת 1964, עם מינויו של דדו לאלוף פיקוד הצפון, נקבעה מדיניות לפיה יש לעבד את כל האדמות המצויות בבעלות קק"ל בשטחים המפורזים עד המטר האחרון. עוד נקבע, כי במידה והחקלאים המקומיים יסרבו או יחששו לעשות זאת, ידאג פיקוד צפון לבצע את העיבוד כאקט של הפגנת ריבונות ישראל בשטחים אלו.

יום אחד בסוף אוקטובר 1965 זומנתי לקבוצת פקודות של אלוף הפיקוד, שהתקיימה במושב אלמגור. קבוצת הפקודות עסקה בעיבוד חלקות בשטחים המפורזים בקרבת שפך הירדן, באיזור מושב אלמגור. בחלקה אחת עיבוד וזריעה ובחלקה שנייה נטיעת דקלים.

החלקה הבעייתית סמוך לאלמגור ומעל נהר הירדן שאליה ירו הסורים על הטרקטורים הישראלים

לראשונה הייתי נוכח בדיון שבו נכחו כל מפקדי הכוחות המעורבים. המפגש נוהל ביד רמה על-ידי אל"מ אריק שרון, ראש מטה הפיקוד, שהסביר לנוכחים את תוכנית הפעולה והדגיש כי לאור לקחי העבר הוחלט להכניס מראש כוח שריון, שיוסתר בשטח המפורז ויהיה מוכן לפעולה.

בתחילת הדיון נתבקשתי להציג לנוכחים את אפשרויות העיבוד והזמן הדרוש להשלמת העבודות שכללו: עיבוד, דישון וזריעה. הערכתי שהעבודה תימשך יומיים עם שני טרקטורים וביקשתי להכשיר כמה חיילים שיסייעו בתפעול הטרקטורים ובמילוי הדשן והזרעים. חקלאי אחר הציג את התוכנית לנטיעת התמרים בחלקה השנייה הנושקת לשפך הירדן לכינרת, שתבוצע על-ידי חיילים בלילה שבין יום העבודות הראשון לשני.

נשארתי בחדר והקשבתי לכל מפקדי הכוחות כולל למפקד יחידת השריון, שהסביר את מיקומם של הטנקים באיזור הגבוה של הירדן ההררי, מול החלקה המעובדת. לדבריו, הטנקים יוסתרו תחת רשתות הסוואה ויעלו לעמדות ירי שיוכנו מראש רק במקרה של ירי על הטרקטורים שיעבדו בחלקות שבקרבת ערוץ הירדן.

לא פגשתי את עמי בתדריך ואינני זוכר איך נודע לי שהוא יהיה במחלקת הטנקים שתאבטח את העבודה.

בבוקר יום חמישי 11.11.1965, במתח רב ובחשש כבד התחלנו בעבודת פיזור הדשן על-ידי טרקטור אחד, כשהטרקטור השני נע בעקבותיו ומצניע את הדשן באמצעות דיסקוס. החיילים שעבדו איתנו לבשו אזרחית, והחיילים שאבטחו אותנו מקרוב לבשו מדי משטרה. להפתעת כולם הסתיים היום הראשון ללא כל הפרעה.

במהלך הלילה נכנסה מחלקה של חיילים לחלקה השנייה (מול מוצב השפך) ונטעה בה את הדקלים, שחלקם נמצאים בה עד היום.

עם בוקר היום השני השלים אחד הטרקטורים את העיבוד והטרקטור השני השלים את הזריעה. גם יום זה עבר בשקט והמוצב הסורי הקרוב, שממנו נשקף האיום הגדול ביותר, לא הגיב.

במהלך הימים חמישי ושישי, שבהם התבצעו העבודות, התלבטתי אם יהיה זה נכון לקפוץ לכמה דקות כדי לומר שלום לאחי עמי, שהיה מוסתר עם הטנקים כמה מאות מטרים מערבית לחלקות המעובדות. בסופו של דבר לא עשיתי זאת ועד היום אין דבר שמצער אותי יותר. ביום שישי הסתיימה העבודה בשלום ויכולנו לנשום לרווחה.

בשעות הערב הבאתי את הוריי מקיבוץ דן לביתי בראש פינה וציפינו לבואו של עמי בלילה או למחרת בשבת.

בבוקר יום שבת, בעת ארוחת הבוקר המשפחתית – דפיקות בדלת. הופיע קצין לא מוכר, קרא לי בשמי וביקש ממני לצאת איתו החוצה. שם מחוץ לבית שמעתי את המילים – אחיך נהרג אתמול בתאונה מבצעית.

קיבלתי הלם, קפאתי במקומי, לא ידעתי איך לנהוג. המתנתי זמן מה בחוץ ולבסוף נכנסתי. חמישה זוגות עיניים ננעצו בי, ועלי לבשר את הנורא מכל. אספתי כוח ואמרתי: "עמי נפצע אתמול, אנחנו נוסעים לדן".

הקיבוץ היה בהלם. עמי היה החייל הראשון מבני הקיבוץ, שנהרג אחרי מלחמת העצמאות. בקיבוץ כבר חיכו לנו החברים וחלקם פרצו בבכי כשהגענו.

ביום ראשון, עוד לפני ההלוויה, הצטיידתי במצלמה ונסעתי למקום התאונה. עברתי את הדרך שבה נע הטנק של עמי וצילמתי את סימני שרשרת הטנק על האבן ואת סימני התאונה.

חקירה אמיתית או טיוח עובדות?

אודה על האמת, שנים רבות אני חי בהרגשה שהתאונה המבצעית שבה נהרג עמי לא נחקרה כמו שצריך. חשבתי אז ואני חושב גם היום, שחלק מהפרטים המעטים שנמסרו לי טויחו כדי להגן על בעלי תפקידים ומפקדים, שהיתה להם נגיעה לעניין.

מקום התאונה: הדרך בה נסע הטנק של עמי מאירי והאבן הגדולה מימין שגרמה לתאונה. צולם למחרת התאונה

דבר זה לא נתן לי מנוח. ניסיתי בכל דרך להגיע אל הפרטים שאולי מסתירים ממני. לשמחתי, בחלוף כ-50 שנים ניאות צה"ל, בהשתדלותה של קצינת הנפגעים, לשחרר את תיק החקירה של מצ"ח ואת תיקו האישי של עמי, שממנו הצטיירה לנו דמותו כפי שראו אותה מפקדיו לאורך שירותו.

באמצעות מסמכים אלו ובעקבותיהם המפגש עם אבישי הדרי, חברו של עמי, שבעת שירותו הצבאי שימש כמפקד של מחלקת טנקי השרמן המבצעית של גדוד 52, שהשתתפה במלחמה על המים ובתקריות הגבול עם הסורים, למדתי כמה דברים.

ראשית אציין, כי בעת האירוע שבו נהרג עמי לא נכח אבישי במקום, כיוון שהיה עם חלק מאנשי הצוותים באימון בנגב. עמי עם אנשי צוות אחרים שובצו לאבטח את העבודות בשטח המפורז. מאידך, למרות השנים הרבות שעברו מאז התאונה, ההיכרות של אבישי עם מה שהתרחש באותה תקופה וההיכרות שלו עם חלק מהנפשות הפועלות, איפשרה לו להאיר את עינינו ולהסביר לי ולבני משפחתי כיצד יכלה אותה תאונה מבצעית להתרחש.

ב-2014 אבישי סייר עם בני משפחתי ואיתי במקום האירוע ועזר לנו, ובעיקר לי, "לפענח" את הכתוב בתיק החקירה של מצ"ח, על מה שנאמר בו ועל מה שלא נאמר.

אבישי הדרי, חברו של עמי, מסביר למשפחת מאירי את אפשרויות נסיבות האסון. הירדן ההררי 2014

ראשית, תיק החקירה של מצ"ח שקיבלתי אחרי הרבה שנים והרבה מאמצים, מוגדר כתיק חקירת מב"ט, כלומר חקירה העוסקת במוות בלתי טבעי של חייל שבאה לקבוע את נסיבות מותו. האם נרצח, או התאבד או מת בתאונה, ולקבוע מבחינה פלילית או מבחינת הדין הצבאי, האם יש אשמים ומי הם.

אין בחומר שקיבלתי לידי שום אזכור לחקירה מבצעית שצריכה היתה להיעשות על-ידי מינוי של קצין בודק, או במקרה של מוות, מינוי של ועדת חקירה. הרי אלו הם הכלים החשובים ביותר המצויים בידי מפקד, כדי לאתר כשלים בגוף שעליו הוא מופקד באופן ישיר, או שנמצאים בשרשרת הפיקוד או בתחומים שונים הנתונים להנחייתו המקצועית, במטרה להפיק לקחים ולשפר את תפקוד אותו הגוף.

למרות ההרגשה הקשה של הסתרה וטיוח, אינני רוצה לקבוע בנחרצות אחרי כל כך הרבה שנים, אם נערכה חקירה כזו או לא. בתיק החקירה היא איננה, בתיק מצ"ח היא איננה מוזכרת. בתיקו האישי של עמי אין זכר לכך ואיש מהיחידה לא הגיע במשך כל השנים שעברו כדי להסביר – ואפילו בעל פה, מה בדיוק קרה.

ואם הספקות אינן מוצדקות ואם אני טועה וכן נערכה חקירה כזו – היכן היא? היכן מסקנותיה? ואפילו נניח שהיא מוגדרת כחסויה, מה בעצם יש כאן להסתיר?

מפת איזור התאונה שבה נהרג עמי מאירי כשני ק"מ מצפון לאלמגור. ציוני המקום על מפת 1:50,000 משנות ה-60 לפני מלחמת ששת הימים

לא ניתן לצפות מחוקרי מצ"ח, שאינם אנשי מקצוע בתחום השריון, שיידעו לשאול את השאלות הנכונות שמהן צריך להפיק את הלקחים המבצעיים, ולא תמיד הלקחים המבצעיים כרוכים בעבירה פלילית או עבירה על הדין הצבאי. חוקרי מצ"ח אמורים לקבוע את נסיבות המוות וברגע שעשו זאת סיימו את תפקידם. מכאן והלאה זו אחריותם של המפקדים להפיק את הלקחים המבצעיים ולהטמיע אותם ביחידות. כאשר חקירת מצ"ח אומרת כי החייל המת אשם במותו ועל כן מומלץ לסגור את התיק, נוח ביותר להיתלות בה, כדי שלא למנות ועדת חקירה.

זוהי אולי הנקודה הכואבת ביותר ממנה מתחילה אותה תרבות נפסדת המכונה כיום "תרבות השקר"!

האם די בחקירה של מצ"ח? האם אין לבדוק את התנהגותם או מעשיהם של הממונים על החייל, שמא במעשיהם או במחדליהם לא מנעו את המוות המיותר? היכן הפקת הלקחים שתמנע הישנותם של מקרים דומים?

אלו הן אמירות קשות ביותר, בעיקר כאשר מדובר באירוע שהתרחש לפני שנים כה רבות, אך מבחינת המשפחות השכולות לזמן אין משמעות, ואותו חוסר אמון במערכת שהיה אז רק מקבל חיזוקים מפעם לפעם באירועים שממשיכים לקרות גם היום. אותה דרך פסולה של טיוח וחיפוי, כדי לא לפגוע בקריירות של מפקדים בכירים עדיין נמשכת לצערי.

מדוע למשל, באותו אירוע, לא נבדק ונחקר היכן היה מפקד הפלוגה כאשר יצא הטנק מהעמדה? מדוע לא הגיע לכוון את הטנק עם הג'יפ שלו, כפי שעשה בליל הכניסה לעמדה, כשידע שהדרך בעייתית ומסוכנת ודורשת הכוונה מיוחדת?

הרי אם היה מכוון את הטנק ביציאה, כמו שעשה בכניסה לעמדה, עמי לא היה צריך לצאת מהצריח ולהסתכן בהכוונה מכנף הטנק ובכך היה נמנע האסון. מפקד הפלוגה עצמו העיד בפני חוקר מצ"ח, כי יכולת הראייה של הנהג מתאו ושל מפקד הטנק מהצריח היא מוגבלת מאוד ולכן בליל הכניסה לעמדות כיוון את הטנק עם הג'יפ שלו ובנקודה מסוימת אפילו ירד מהג'יפ כדי לכוון את הטנק ברגל.

יום שבת בקורס סיור של השריון במחנה נתן בבאר שבע. עמי מאירי בידיים שלובות, כורע אבישי הדרי

דבריו (שנאמרו בחקירה שנוהלה אחרי האסון) כאילו אמר לעמי לצאת באותו האופן שבו נכנסו, נשמעת כתירוץ לא אמיתי שבא בדיעבד להצדיק התחמקות מאחריות. המ"פ טען גם בעדותו, שדרש לשפר עם טרקטור את הדרך. אני עצמי יצאתי לשטח למחרת האירוע, כדי לנסות להבין מה קרה. הצטיידתי במצלמה, הגעתי למקום, ביקרתי בעמדה שנבנתה על-ידי בולדוזר, עברתי לאורך הדרך הצרה שבה נסע הטנק, מצאתי את האבן הגדולה שעליה טיפסה השרשרת הימנית של הטנק ובמרחק לא רב ממנה מצאתי את שלולית הדם הגדולה. את כל הפרטים הללו צילמתי.

דבר אחד לא ראיתי לאורך כל ציר הנסיעה: סימני עבודה של טרקטור ששיפר את הדרך כפי שטען המ"פ. ואני הרי מבין דבר או שניים בעבודת טרקטורים.

באשר למח"ט נשאלת השאלה – מדוע לא מינה גורם מקצועי שיבדוק את ההיבטים המבצעיים של האירוע, וביניהם איך הוכנס הטנק לעמדה ואיך יצא ממנה? האם די בטענתו בפני חוקרי מצ"ח כי עמי חרג מפקודות הקבע והוראות הבטיחות הקיימות, האומרות כי מפקד הטנק יכוון אותו ממקומו בצריח או ברגל מהקרקע, והימצאותו על כנף הטנק ליד הנהג כדי לכוונו היא שגרמה לנפילתו ולמותו?

מדוע לא הורה לבדוק איפה היה המ"פ שכיוון עם הג'יפ שלו את הטנק בדרך המשובשת כאשר נכנס לעמדה, ולא היה שם כשיצא ממנה? אולי בהיעדרו, בגלל מגבלות הראייה של הנהג מתאו ומגבלות הראייה של המפקד מהצריח, היה עמי צריך לכוון את הטנק בצורה שאינה עונה על דרישות הבטיחות?

אם היה מורה על חקירה כזו, אולי היה מוצא כי הפקודות היבשות הכתובות בספר לא תמיד נותנות פיתרון לצרכים מבצעיים בשטח. ואולי היה מגלה כי בלית ברירה כך היו נוהגים מדי פעם גם מפקדי טנקים אחרים, כאשר היו צריכים לכוון את הטנק בלילות חשוכים (דבר שאין לי ספק שהיה ידוע לו היטב, אך נוח לגלגל את האחריות על המת).

מקום התאונה שבה נהרג עמי מאירי – מסומן במשולש צהוב, כקילומטר צפונית ליישוב כרכום

בחוברת הזיכרון המחודשת שיצאה לזכרו של עמי, כתב אבישי הדרי בדיוק על הנושא הזה: "שדה הראייה המוגבל של הנהג בטנק השרמן גרם לכך שנהיגת הטנק היתה כמעט נהיגה עיוורת, בה משמש המפקד כעיניים והנהג כידיים. כדי שהטנק ינוע בכיוון הרצוי, היה הנהג מושך את ידיות ההיגוי ומרפה מהן, על פי הפקודות שהיה מקבל מהמפקד.

"כאשר היה מדובר בתנועה בלילה, ובעיקר בשטח קשה בו קיימת סכנת הידרדרות או התהפכות של הטנק, היה המצב מסובך הרבה יותר. הנהג כמעט שלא ראה מאומה מתאו ומפקד הטנק שצריך היה לכוון אותו כדי שהטנק ינוע בנתיב הרצוי, לא יכול היה לראות כמעט כלום ממקומו בצריח. במצבים אלו לא היה מנוס מלעזוב את תא המפקד בצריח ולעשות אחת מהשתיים: או לכוון את הטנק מהקרקע כשמדובר במעבר מכשול, או כשקיימת סכנת התהפכות והנסיעה מאוד מאוד איטית, או שכדי לנוע בצורה רצופה ומהירה יותר ולראות את הדרך מבלי להסתכן בדריסה על-ידי הטנק, עליו לעמוד על הכנף הקדמית של הטנק ליד הנהג, לאחוז במעקה החי"ר סביב משקולת הצריח, לרכון אל הנהג ולתת לו את הוראות הנהיגה.

"דרך זו להתגבר על המגבלות הטכניות של הטנק המיושן הזה, היתה הדרך בה השתמשנו לא פעם בעת הפעילות המבצעית, כאשר היינו צריכים לכוון את הטנקים לעמדות בלילות החשוכים בסמוך למוצבים הסוריים. התנהגות זו אומנם חרגה מכללי הבטיחות הכתובים בספר, אך בגלל מגבלות הטנק ובמציאות של אותה תקופה נאלצנו לנהוג כך חרף הסכנה שבדבר והמשכנו בכך גם אחרי התאונה בה עמי נהרג". עד כאן דברי אבישי.

טרקטור בשדות אלמגור 1965 [צילום: וורנר בראון]

מהקשר שלי עם משפחות שכולות נוספות, אני רוצה להניח על שולחן הדיונים של המפקדים בצה"ל מועקה אחת מתוך המועקות המרובות המלוות אותנו. אנחנו, בני המשפחות השכולות והשבורות, יודעים שיקירינו לא ישובו ושהמוות הוא סופי. נחמה פעוטה נוכל למצוא אם נהיה בטוחים שמתקיימת חקירה אמיתית וממצה של כל מקרה, שנלמדים פרטיו ומוסקות מסקנות על מנת למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.

איננו מחפשים אשמים כדי להענישם, אך ברגע שהדו"ח הוא שקרי ואין איש אחראי, לא יוסקו ממנו המסקנות, לא יופקו הלקחים ולא יתבצעו השינויים שימנעו את הישנותו.

לדאבון הלב, במקרים רבים מדי "נוח מאוד" לכל דרגי הפיקוד שהקורבן הוא האשם. כך גם אין צורך לחקור.

אסיים ואומר כי גם היום, בחלוף השנים, לא קהה הכאב. קשה ביותר לחיות עם הידיעה שהאסון הזה היה מיותר וניתן היה למנעו.

יורם מאירי