מסע בין כוכבים

השכמנו אל בוקר צפוני שטוף רוח וחרשנו את ארץ המוצבים הסורים שמעל דן ושאר ישוב * צללנו מהמצוק בעקבות הטנק שנפל למים, העפלנו לקלעת נמרוד, קפצנו לשוק של מסעאדה וסיימנו בתצפית אל קונייטרה ההרוסה מבניין החזית המופצץ * רשמים מיום גדוש בטבע, צבא והיסטוריה – בצל מלחמת ששת הימים

בוקר חורפי רגוע: החרמון מציץ מגבוה על תל עזזיאת [להגדלה – לחצו]

רמה מוריקה ושלוליות חורף המתינו למטייל הבודד בשעת בוקר מוקדמת, בארץ מוצבי הקו הראשון של הסורים במלחמת ששת הימים. היה זה יום מעונן חלקית של חורף 2015 הגווע לאיטו. האירוע היחיד שפגם מעט במהלך הסיור היה רוח מזרחית קרירה וחזקה עד מאוד, שמדי פעם התפרצה במשבים עזים. לעזרתי נחלצו הבונקרים הסורים המשובחים, שעמדו היטב בפני הארטילריה האווירית הזו וסיפקו מדי פעם מפלט עד יעבור זעם.

השכמה לדרך נרשמה ב-4 לפנות בוקר, על מנת להספיק כמה שיותר. עוד בטרם הספיקו מחוגי השעון להגיע לשעה 7, כבר הגענו אל מתחת לרמה הסורית. זה החל בגבעת האם וסביבותיה, נמשך במסעאדה ובנותיה, והסתיים בכביש היורד מהגולן לכינרת.

הסיור כלל ביקור במוצבים סורים, אתרים היסטוריים, מקומות טבע ונופש, אנדרטאות, מצפים ועיירות דרוזיות. נסיעה והליכה בדרגת קושי קלה-בינונית, יום עמוס בחוויות ובתצלומים מרהיבים, והכל בניחוח עז של מלחמת ששת הימים.

הסבר הגעה לקוראים המטיילים: נסענו, הרכב ואני, צפונה בכביש 90 לכיוון קרית שמונה. בצומת גומא פנינו ימינה [מזרחה] לכביש 977 לעבר גונן, בהמשך התחברנו שמאלה וצפונה לכביש 918, חלפנו על פני כפר סאלד ואחרי דקה נוספת גם על פני שלט חום "גבעת האם". בפנייה הבאה ימינה לעבר נבי הודא נכנסנו לכבישון שנע מזרחה, המשכנו כ-1.5 ק"מ עד לאתר המקודש לדרוזים. מהמקום הזה שהיה פעם הגבול בין ישראל לסוריה, החל הסיור בארץ המוצבים.

תחנה 1: גבעת האם

מנבי הודא הכביש הצר מתעקל ימינה והופך בהמשך לדרך עפר/כורכר. נסענו עליו מזרחה כשמשמאל נראה תל עזזיאת ומימין גבעת האם. את הגבעה אפשר לזהות על-פי סימון משולש שניצב עליה ונראה למרחוק. מחמת תנאי השטח שבחלקם קשים לרכב פרטי הושאר הרכב כ-200 מטר מהגבעה. מתחתיה רובץ שלד זחל"ם שהיה חלק מגדוד 12 בדרך לתל פאחר 1967 ונפגע על דרך ההטיה [כ-2.5 ק"מ צפונית-מזרחית לגבעת האם] מפגז טנק סורי, התפוצץ ונשרף. ארבעה לוחמים נהרגו עליו. לפני כמה שנים הועבר מהמקום שבו נפגע אל מתחת לגבעת האם, כאן הוא משמש ציון דרך לנקודת הזינוק העיקרית של צה"ל [חטיבה 8 וחטיבה 1] לכיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים.

מגבעת האם נשקף נוף מרהיב לארבע רוחות השמיים. בצד הדרום-מערבי – קיבוץ כפר סאלד, במערב קרית שמונה ובצפון-מערב (שעה 10) – שאר ישוב. בצפון ובמזרח – כל השטח הסורי עד מלחמת ששת הימים. הנה הנוף שניבט מגבעת האם – תל אבו חנזיר בשמה הקודם, ששימש לסירוגין נקודת תצפית של האו"ם ומשלט של צה"ל.

רק אמרתי שגבעת האם פתוחה מכל צדדיה לרוחות, תפסה הרוח עצבים וניסתה לבצע סיכול ממוקד. משב פתאומי תפס אותי על הקצה הצפוני של הגבעה וכמעט שהשליך אותי למטה. נאלצתי לבצע נסיגה מזורזת בקצב של מטר בחמש שניות אל הבונקר שניצב מתחת למשולש. כאן מצאתי מפלט לעשר דקות עד יעבור זעם.

חזרתי לרכב והתחלתי להתקדם מזרחה באיטיות על דרך שרובה משובשת ומלאת מהמורות. שומר נפש רכבו הפרטי – ירחק. בכל זאת, המכונית גילתה הבנה למצב וקירטעה בסבלנות ובזהירות. היו קטעים שלא בושה לצלוח במהירות של שני קמ"ש, העיקר שהצמיגים והקפיצים יישארו עימנו. הדבר האחרון שאתה רוצה עכשיו זה להיתקע בשום-מקום הזה. מדי פעם בוצעה עצירה לצורך יציאה מהרכב, כדי להתרשם מהנוף ולצלם. וזה מה שרואים בתמונה: קבוצת העצים משמאל היא תל עזזיאת, המבנים החומים במרכז התמונה, שכמעט מתמזגים עם פני השטח, הם בחריאת – מוצב קדמי קטן שעוד ידובר בו בהמשך. ברקע רכסי החרמון המערביים. לצפייה מרהיבה ומיטבית – לחצו על הצילום פעמיים, קבלו הגדלה והניעו את העכבר לכל הכיוונים. לחזור לקריאת הפוסט לחצו back או עם החץ לאחור.

תחנה 2 – דרך הפטרולים הסורית

בסיומה של הדרך המטפסת במתינות מזרחה מגבעת האם, מגיעים לצומת טי. זוהי דרך הפטרולים הסורית שקישרה בין מוצבי הקו הראשון. הדרך ימינה ודרומה מובילה לנעמוש ומשם למוצבי עוקדה וסומין (מעל האיזור שבין כפר סאלד לשמיר). בדרך זו נעה במלחמת ששת הימים חטיבה 8 בדרך חתחתיה לכיבוש קלע וזעורה. כשעתיים אחר כך פנה כאן ימינה גם גדוד 12 של גולני בדרכו לכיבוש תל פאחר, אלא שמעט לאחר מכן שבר שמאלה ולאחר מכן פנה צפונה אל דרך ההטיה. מי שפנה שמאלה בצומת שבצילום היה גדוד 51 של גולני, בדרכו לכיבוש תל עזזיאת. גם אנחנו לקחנו שמאלה.

זוהי דרך הפטרולים הסורית, במבט מדרום לצפון. העצים משמאל על הגבעה בהמשך הדרך – מוצב תל עזזיאת. המבנים הלבנים ברקע שייכים לקיבוץ שניר. מכאן המשיכה המכונית בזהירות מופלגת. דרך זו היתה ברובה בוצית והשתבשה והתחרעה ככל שהתקדמנו.

תחנה אחרונה בחריאת. ליד השלט המבשר על כיבוש המוצב [ליתר דיוק, השתלטות ללא קרב ע"י פלוגה מגדוד גולני 51] הפכה הדרך ללא עבירה לרכב רגיל, וזה היה הזמן לנטוש אותו לא לפני שטפחתי בחיבה על שכמו והענקתי לו את עיטור המופת. העמסתי על הגב את צקלוני הדל והתחלתי לנוע רגלית צפונה.

בכמה קטעים הפכה דרך הפטרולים לגן עדן של שלוליות עזות. החורף בגולן מביא עימו זרימה אדירה בכל הגזרות, ואין פלא שכל ואדי ממזר הופך למלך. השלולית שבצילום היא בגלל מימיו השוצפים למחצה של ואדי אל קיבלי, היורדים מאיזור זעורה אל כביש הנפט וממנו אל דרך ההטיה ודרך הפטרולים. עומק שלולית כזו כ-20 ס"מ, אבל הבעיה הגדולה היא הבוץ הדביק. כשחציתי את הדבר הזה, רגל שמאל שקעה מעט, רגל ימין שקעה עוד יותר וכשניסיתי להוציא שוב את שמאל, נשארתי עם רגל יחפה. הנעל נתקעה חזק בבוץ ואני מעדתי למים. אחרי נסיגה לצורך התארגנות, חולצה הנעל במבצע הרואי. נפרדתי לשלום זועף מהשלולית שצולמה כאן מצפון אל דרום. 300 מטר הפרידו בינה לבין צומת בורג' בביל/תל עזזיאת.

תחנה 3 – בורג' בביל

תראו מי צצו. שני סוסים על רוכביהם הגיעו מכיוון מוצב בורג' בביל, הופתעו למראה ההלך הבודד. בדרך כלל מסתובבים כאן רק רכבי שטח, אופנוענים או רוכבי אופניים. שלום, מה העניינים, מה נשמע, מה שלומכם, מי אתה, מי אתם. הם הציגו את עצמם: יוסף הגלילי (מימין) ושלום, הבוקרים של קיבוץ שניר ההולכים אחר עדרי הבקר שלהם הפזורים בשטח. כששמעו שאני מנהל מרדף בעקבות מלחמת ששת הימים, התעניינו בסיפורו של בורג' בביל. יוסף אמר שפעם חצה את הגדר ונכנס מטרים ספורים, אבל חזר מיד מחמת סכנת המיקוש. אמרתי שאם לא הייתי שומר כוחות להמשך הדרך, הייתי הולך איתם ומכניס אותם למוצב מאיזור נטול מוקשים. שניהם הסתקרנו והחליטו לנצל את ההזדמנות. שלום הציע טרמפ בתמורה לכרטיס כניסה חינם ובטוח למוצב. אמרתי: אתם יודעים מה? יאללה, נלך על זה.

עליתי על הסוס של שלום ופסענו אל בורג' בביל הסמוך. הסוסים נקשרו לגדר והחלו ללחך את העשב הרענן, ואילו שלושתנו חדרנו מבעד למקום "הבטוח" בגדר ונכנסנו ללב המוצב הנפלא. תבין, אמר יוסף, רק בשבוע שעבר התפוצצה לנו פה פרה. מה, באמת? איפה? בדרך לתל עזזיאת, בשביל מצד ימין. התפוצצה ואיננה.

מוצב בורג' בביל. הכל כאן ירוק לקראת סופו של חורף משופע בגשם, כולל גג המוצב שאליו טיפסנו לתצפת על הסביבה. יוסף הוא גם מדריך טיולים. תל פאחר הוא חלק ממרחב המחיה שלו. לא שאלתי מה הוא יודע על הקרב, אבל גיששתי אם הסיפור על המרגל אלי כהן והעצים נמצא ברפרטואר שלו. כמו כל מדריך טיולים טוב, שלום ענה בחיוב, ואני אמרתי שכל הסיפור התברר כאגדה – לפיה רק בזכות אלי כהן הסורים נטעו עצים [כי הוא אמר לאנשי השלטון שהם יעניקו צל לחיילים, אבל בעצם הקל את הזיהוי על הארטילריה הישראלית]. שלום הנהן בהבנה, אבל בטח חשב – למה להרוס סיפור טוב שהמטיילים אוהבים לשמוע?

עלינו במדרגות חיצוניות נטולות מעקה אל גג המוצב, אח"כ ירדנו והסתובבנו קצת בין מבנים הרוסים, מיטות זרוקות, כלי אוכל חלודים ופה ושם שרידי אמל"ח. בורג' בביל נכבש על-ידי פלוגה ב' של גדוד 12, לאחר שהקרב על כיבוש תל פאחר החל להסתבך. התנגדות לא היתה כאן, והאש היחידה שסיכנה את כוחותינו היתה נתזי אבנים ורסס רימונים של כוחותינו, שטיהרו את התעלות לא תמיד בזהירות. אחרי ההשתלטות על בורג' בביל בפיקוד הסמ"פ אברהם סולוביץ', חזרו מרבית הלוחמים על גבי הזחל"מים אל דרך ההטיה, משם הצטרפו חלק מהם לכוחות שאיגפו את תל פאחר מצפון. סולוביץ' נהרג במהלך טיהור התעלות בשלב האחרון של הקרב. זהו בתמצית סיפורו של מוצב "מגדל בבל" הסורי. נפרדנו לשלום ושמתי פעמיי מערבה אל תל עזזיאת שממול.

תחנה 4 – תל עזזיאת

זוהי הדרך לתל עזזיאת, מרחק של יותר מחצי ק"מ מדרך הפטרולים. מכאן נעו כוחות גדוד 51 בדרכם למוצב במלחמת ששת הימים. קבוצת ששת העצים מצד שמאל מסמנת את מיקומו של מוצב החזית. הרוח דחפה אותי כל הדרך. לא גיליתי את שרידי הפרה האומללה.

הדרך העולה לתל עזזיאת חושפת מצד ימין עמדות ומבנים שונים, כולם הרוסים ומטים. שימו לב לשני העצים שפשוט ניגפו מפני הרוח שהלכה והתגברה. בשלב מסוים נאלצתי גם כאן למהר לבונקר המרכזי המחופה מכל עבריו כדי למצוא מסתור מההפצצה האווירית הזו.

זה מה שנשאר מתל עזזיאת. המבנה המרכזי והחזיתי מעט הרוס, סדוק ומצולק, מיטה סורית זרוקה מימין. כך נראה מי שנחשב לאימת הישובים הישראלים. סמל לעוצמה סורית, שליטה טופוגרפית אבסולוטית על שטח ישראל, ירי, הפגזות ושאר ירקות. זה מה שהופק מכאן במשך כ-19 שנה.

מצלמה עם זום לכיוון מזרח אל קבוצת העצים שעל הגבעה – זהו מוצב תל פאחר, כשלושה ק"מ מתל עזזיאת. מימין מתפתל כביש הנפט ועל הרכס העליון שכנו בסיס וכפר זעורה ז"ל.

צילום תקריב נמרץ ביותר אל עבר בריכות דן. אפשר להתרשם מהכחול הצלול של המים ומכלי הרכב שעל כביש 99 ליד המשק. כך, במשקפות היותר טובות, צפו הסורים מתל עזזיאת על הנעשה בשטח ישראל [להגדלה – לחצו על הצילום].

וכך זה נראה במבט רגיל. בריכות הדגים של דן, ומהעבר השני מבני הקיבוץ. מעל דן: בתי הכפר רג'ר שחלקו בישראל וחלקו בלבנון [בתמונה אפשר להבחין גם במטולה]. משמאל בתי שאר ישוב. מתחת לתל עזזיאת השטחים המפורזים שהיו סלע מריבה בין ישראל לסוריה. הטרקטורים הישראלים היו עולים על השדות האלה לבצע חריש בכאילו, אבל למען האמת – להפגין בכך ריבונות על השטח. הסורים היו מגיבים בירי וכך היו הישובים מתגלגלים לעוד תקרית אש. שדות שאר ישוב מעובדים כיום ללא הפרעה, מתוחזקים וירוקים לעד. מורדות תל עזזיאת וכל השטח המקיף אותו נותרו מגודרים ומסומנים כממוקשים. לצפייה מקסימלית – לחצו על הצילום והזיזו את התמונה לכל הכיוונים.

הנה התשובה הסורית לבריכות של דן – הבריכה הפרטית של תל עזזיאת. כיאה למוצב דה-לוקס מהשורה הראשונה, נבנתה כאן בריכה ששימשה רק את הקצינים. במוצבים סורים רבים אפשר למצוא "בריכות קצינים", שכשמם כן הם: שימשו רק את המפקדים וחידדו את הדיסטנס מול החיילים הפשוטים. למעשה, קבוצת העצים שמזהה מרחוק את מוצב תל עזזיאת, מסוככת על הבריכה מפני השמש. כשגדוד 51 סיים לכבוש את המקום, רוכזו השבויים בתוך הבריכה הזו שהיתה ריקה ממים. סיפור אמיתי.

חצר פנימית בעורף מוצב החזית של תל עזזיאת. שקטה, רוגעת ופורחת.

צילום מקורב של מוצב בחריאת החמוד, מרחק קילומטר מתל עזזיאת. בחריאת שכן בתוך מבצר מהתקופה הצרפתית. אפשר לראות את החצר הפנימית שלו ואת מאות היתדות של גדרות התיל שהקיפו את המקום שנמצא 1.5 ק"מ צפונית מזרחית לגבעת האם.

בדרך חזרה לרכב, שני מסוקי בלק-הוק שעשו דרכם צפונה לעבר מוצב הר דב, מפירים את הדממה לשתי דקות ארוכות. הרכב שמח לראות את הנהג העייף חוזר בשלום, הניע מיד ופנה חזרה אל המקום שממנו הגיע. שבנו בזחילה כל הדרך עד לאיזור גבעת האם, חלפנו על פני עתיקות עומרית ומשם לקבר נבי הודא. המחסום לשדות של שאר ישוב היה פתוח, ונענינו לאתגר. במקום לחזור לכביש 918 המשכנו צפונה לתוך דרך עפר שהולכת מתחת לתל עזזיאת, ושימשה דרך הפטרולים הישראלית עד ליום שאחרי מלחמת ששת הימים.

תחנה 5 – שדות שאר ישוב

נענו על דרך העפר הנוחה, כשמעלינו מימין מתנשא תל עזזיאת. בצילום מקורב אפשר להבחין במבנה של המוצב החזיתי.

עוד מבט משבילי שאר ישוב עם המטעים והפרדסים המוריקים כשממעל תל עזזיאת, מרחק משוער של 1.3 ק"מ, כמטווחי מקלע בינוני ביום טוב.

מי שימשיך מדרך הפטרולים הישראלית שמתחת לתל עזזיאת ויפנה מערבה יגיע בסופו של שביל אל כמה זולות נפלאות בצל זרימת הבניאס הסוער בחורף. גם בקיץ המים מפכפכים כאן בדרכם להתמזג עם נהר הירדן. אחד משורשי העימות בין ישראל לסוריה עד למלחמת ששת הימים היה נסיונם של הסורים לייבש את מקורות הירדן ולהטות את המים לשטחם. הקרב על המים הוליד כמה עימותים קרביים מאוד בעיקר ב-1964, שבמהלכם הושמדו מרבית הכלים הסורים שעסקו בחפירות. בדרכנו מכאן על גשר ביילי רעוע אל שאר ישוב, נתקלנו בשער סגור לתוך המושב. חיכינו כמה דקות וכמעט שנאלצנו לחזור על עקבותינו ולעשות סיבוב גדול, אלא שאז הופיע מאי-שם טנדר של משמר הגבול. האיש שהיה בו פתח לכבודי את השער והפליג לכיוון דרך הפטרולים הישראלית. יכול להיות שהגבול עם סוריה מ-1967 עדיין קיים ואנחנו לא ידענו?

תחנה 6 – רמת הבניאס והטנק הסורי

משאר ישוב יצאנו לכביש 99 מזרחה אל עבר רמת הגולן. חלפנו על פני קיבוץ דן ושדה הפילבוקסים שלו, שבלם בגופו התקפה סורית בבוקר ה-6 ביוני 1967, שכללה כוחות חי"ר, טנקים וארטילריה. אחרי 1.5 ק"מ פנינו ימינה לקיבוץ שניר שהוקם על רמת הבניאס הסורית לשעבר. מכאן נסענו עוד 1.5 ק"מ, עברנו את בי"ס שדה חרמון והגענו לעץ עתיק שעל ידו שלט – בית עלמין. הרכב הושאר כאן לנוח, ונהגו חמק מבעד לפשפש אפור אל עבר בית העלמין כביכול, אבל למעשה מכאן מתמשכת ויורדת דרך עלומה וצרה אל מצבה נסתרת, זכר לעימות הישראלי-סורי. מלמעלה אפשר להבחין במפל הבניאס הסוער, ובמרחק של כשני ק"מ בקו אווירי קרצה הגבעה של תל פאחר. במהלך פריצת צה"ל לרמה הסורית ב-1967, נורתה מרמת הבניאס אש טנקים אל כוחות גדוד 12 של גולני ואל הטנקים שהובילו אותו לכיבוש תל פאחר, ירי שגרם לנזקים לא מעטים.

זהו השביל היורד אל שפת הבניאס, שם שוכב למעצבה טנק סורי שהשתתף בהתקפה על משק דן. קיבוץ שניר הוקם לאחר מלחמת ששת הימים על מתחם צבאי סורי שהטריד את דן, דפנה ושאר ישוב. שלט מפתיע של רשות הטבע והגנים צץ והראה את הכיוון הנכון אל הטנק. השביל עובר בתוך פריחה אינסופית, כשמצד ימין מצוק אימתני היורד בחדות לעומק כ-80 מטר. עם כל מטר של ירידה קלילה, אל תשכחו שאת כל הדרך תצטרכו לעלות בחזרה. לא מומלץ לסובלים מקוצר נשימה, מומלץ גם מומלץ לכל היתר. הסבך העצום מסתיר את הנחל שלמטה, אבל שאון המים הגועשים ילווה את פסיעותיכם כל הדרך.

זו היתה נפילה כואבת במיוחד. על-פי הידוע, הטנק מסוג T-34 השתתף בתקיפת קיבוץ דן. לאחר שהכוחות הסוריים נהדפו באש מגיני הקיבוץ, נראה שהטנק הזה במהלך נסיגתו אל רמת הבניאס איבד איכשהו את הדרך ואת שיווי המשקל, וצנח אל מותו מגובה של עשרות מטרים. לפי עדויות חברי קיבוץ דן, בתוך הטנק נותרו גוויותיהם של שלושת אנשי הצוות, אללה ירחמם. ועם כל הטרגדיה, זו פינה נהדרת בקיץ לתפוס מרגוע בצל, ליהנות מהזרימה ולהרגיש את משק שריוני ההיסטוריה [אגב, תופעה מעניינת שהתגלתה בטנק הסורי היא הדבר הזה – לחצו כאן לצפייה בסרטון שפורסם בדף הפייסבוק שלנו ונסו להבין את פשר העניין]. 

תחנה 7 – תל פאחר

יצאנו משניר חזרה לכביש 99, פנינו ימינה לכיוון רמת הגולן, טיפסנו ועברנו את צומת רג'ר בכביש שהפך לצר ולעיתים חסר שוליים, שמתעקל מדי פעם בחדות וגורם להאצת הדופק על כל רכב שמגיח ממול. עברנו את שמורת הבניאס ואת השלט המראה לכפר הסורי בניאס עליו השלום, ופנינו ימינה בכיוון שלט חום מט ליפול המבשר על תל פאחר. סעו עם הכביש ואז קחו שמאלה (אם תמשיכו ישר תגיעו לדרך הפטרולים הסורית) ולעיניכם תתגלה סמי-תופעת טבע בדמותו של כביש הנפט המוזר, המאתגר, הקופצני והמשעשע. לאחר שתגמאו כשני ק"מ של אספלט מינימלי תקבלו בונוס – כניסה למצפה גולני, או בשמו האלמותי תל פאחר (בצילום – קבוצת העצים מימין לדרך). ברוכים הבאים לארץ המורשת של חטיבת גולני.

זחל"ם הדור ונאה, כאילו מוכן ומזומן למסדר גילוח-צחצוח של הרס"ר המיתולוגי יום-טוב, מקדם את הבאים לתל פאחר. הכניסה מלבבת: חניון מסודר, תעלות ומוצבים ששוקמו ושופצו, כולל חיפויי ראש מבטון שלפי עדות חלק מהלוחמים לא היו -1967, אבל נוספו במהלך שיקום המוצב בסוף שנות ה-90 עם הפיכתו לאתר תיירות. עמדות שמע עם הסבר מכובס ומנגינה נוגה ישמיעו למבקרים סיפור הרואי של גבורה והקרבה. הנוף והשקט יוסיפו להעצמת התחושה שמשהו גדול קרה כאן ב-9 ביוני ההוא.  

גשרים מעל תעלות יוליכו את המבקרים בסימטאות תל פאחר. רחבת אנדרטה ועליה שמות הנופלים מחכה בחלק הצפון-מערבי. גדרות תיל עם שלטי מוקשים יזהירו מפני מעבר לחלק הדרומי של המוצב, שמשום-מה לא שוקם ולא נפתח לקהל הרחב. שני העצים משמאל מסוככים על אחד הבונקרים של החלק הדרומי. בסך הכל אתר מרשים שממחיש את עוצמתו של המוצב הסורי, שלפני המלחמה איש לא לקח ברצינות יתרה (תל עזזיאת נחשב לארי שבחבורה), אבל אחרי הקרב שגבה את חיי 34 לוחמים הוא הפך למיתוס בתולדות צה"ל וגולני, וסמל לגבורה גם בסוריה. 

מראה מהחזית המערבית של תל פאחר. מתחת לתל – הדרך שעליה נפגע הטנק המוביל של גדוד 12 ונבלם. קבוצת העצים הראשונה מצד שמאל – מוצב בורג' בביל. קבוצת העצים הרחוקה ברקע – תל עזזיאת. מימין: בריכות דן. ברקע באמצע בתוך האובך – קרית שמונה. לצפייה מוגדלת ומיטבית לחצו על הצילום והזיזו את התמונה לכל הכיוונים.

תחנה 8 – קלעת נמרוד

מתל פאחר חזרנו בכביש הנפט לכביש 99, פנינו ימינה לעבר רמת הגולן וכעבור שלוש דקות הגענו לצומת קטנה ועמוסה בגלל בזאר קטן על הדרך. הכביש שמאלה מטפס ועולה בכיוון החרמון, דרך מג'דל שמס, ועוד קודם דרך נווה אטיב ועוד קודם דרך קלעת נמרוד ועוד קודם דרך מפל סער, שהוא יעד טיולים פופולארי. אחרי שחלפנו על פני הבלגן הקטן בכביש, עלינו שמאלה אל עבר המבצר.  

המבצר העתיק והגדול מימי הביניים בנוי לאורך כחצי ק"מ, שולט כמובן על כל מה שמתחתיו, ומבחינת גובה הוא בהחלט חזק בעניינים. ולעניינינו אנו: קלעת נמרוד הוא גן עדן לכל קת"ק מתחיל, וכזה היה גם עד מלחמת ששת הימים. לפי הידוע, קת"קים סובייטים ישבו כאן וכיוונו את הארטילריה הסורית אל מטרתה. על-פי דיווחי חיל האוויר, בוצעו במהלך מלחמת ששת הימים שלוש תקיפות על קלעת נמרוד, האחת ב-7 ביוני ועוד שתיים למחרת. בעלון שמחולק למבקרים, בפרק על ההיסטוריה של המקום, לא מופיע החלק שמילא המבצר במהלך שנות העימות עם הסורים. המקום שופץ על-ידי הרשויות והפך לגן לאומי. כניסה לאתר עולה 22 שקל למבוגר.  

מראה מהמרפסת המערבית של קלעת נמרוד. החלק הצפוני-מזרחי של מדינת ישראל עד יוני 1967 מונח כאן לתותחים על שטיח אדום. הגבעה המיוערת משמאל – תל עזזיאת. מימין: בריכות דן ומעט תחתן בתי שניר. ליד הקיבוץ משמאל אפשר לראות את חניית הרכבים של שמורת הבניאס. לרגלי קלעת נמרוד עובר כביש 98 מקרית שמונה למסעאדה, ומצד שמאל אפשר לראות את ציר הנפט. באופק מימין – קרית שמונה הטובלת באובך. את כל אלה ועוד תוכלו לראות היטב אם תלחצו על התמונה פעמיים ותזיזו אותה עם העכבר לכל הכיוונים.

תצפית מוגדלת מקלעת נמרוד: שורת העצים האמצעית – מוצב תל פאחר. העצים בתחתית התמונה – מוצב מרגמות סורי. 

תחנה 9 – מוצב 9136 בזעורה

מקלעת נמרוד חזרנו וירדנו לכיוון כביש 99, פנינו שמאלה לעבר רמת הגולן, המשכנו עד שראינו מימין גלגל יפה בצבע אפור עם הקדשה. נסעתם בכבישי הגולן וראיתם אנדרטה מעניינת בצד הדרך – לא תעצרו לכבד את זכרו של הלוחם? זהו גל-עד לזכרו של רס"ן עמי לב-טוב, מ"פ טנקים מגדוד 377 שנפצע קשה בכיבוש מוצבי זעורה במלחמת ששת הימים ונפטר. האנדרטה נמצאת בצד הצפוני של מוצב הארטילריה 9136 ששלט על הכביש למסעאדה. 

הוואן "פיתה דרוזית" הוא חלק בלתי נפרד מהנוף של 9136. הוא מגיע מדי יום ועומד מצידו השני של המוצב והאנדרטה, במקום המאפשר חניה בטוחה. עם הפיתה אפשר לקבל גם לבנה וזיתים. לא עצרתי לטעום. לפי כמות המכוניות שעצרו על-ידו, נראה שהבחור שווה עצירה.

שלט בכניסה למוצב 9136 מכריז שהשטח בעומק הוא שטח אש ואין כניסה. בתי זעורה על מוצביו ותעלותיו הרוסים ברובם מאז 1967, אבל אגף הבינוי של צה"ל בנה בכפר מבנים גדולים וחדשים המשמשים לאימוני חי"ר ביעד בנוי. חבורת ג'יפים, ובה גברים ונשים בגילאי 70-60, עקפה באלגנטיות את השלט ונסעה דרומה אל תוך זעורה, כדי לתור חבל ארץ עלום. 

תחנה 10 – הכפרים הדרוזים

עין קניא הוא הכפר הקטן ביותר מבין ארבעה ישובים דרוזים שהושארו ברמה הסורית. יתר תושבי הרמה עזבו לאחר הפצצות חיל האוויר והשתלטות צה"ל ביבשה, ולא הורשו יותר לשוב. משה דיין, שר הביטחון, נענה להפצרות ראשי העדה הדרוזית בישראל והסכים להשאיר את הישובים הדרוזים על יושביהם – מסעאדה, מג'דל שמס, בוקעתא ועין קניא. על אף זאת, מסרבים עד היום הדרוזים להצטייד בתעודות זהות ישראליות ונותרו נאמנים למשטר הסורי. לאחר סיפוח הגולן ב-1981 נערכו בגולן הפגנות אלימות של הדרוזים. עין קניא הציורי שעל צלע ההר נצפה היטב מתל עזזיאת ותל פאחר, והוא שוכן במקביל לכביש 99. 

מעין קניא המשכנו ועלינו בכביש 99 עד למסעאדה. בכיכר הראשונה נפגשים עין זיון עם מג'דל שמס. מסעאדה היתה עד מלחמת ששת הימים עיר מחוז חשובה אחרי קונייטרה. את העיירה הזו כבשה ב-10 ביוני 1967 חטיבה 45 ללא קרב. פנינו בכיכר ימינה אל הרחוב הראשי של העיירה עם מסעדות וחנויות של מאכלים מסורתיים, כולל בקלאוות וכנאפה.

נפלנו על יום שישי – יום שוק במסעאדה. בגלל הרוחות העזות השוק היה בחצי תפוקה. צבעוני, מקומי, עם קריצות בודדות בלבד לתיירים ישראלים חובבי אטרקציות. לא עזבנו לפני שרכשנו כמה מיני פיצוחים שהיו טעימים מאוד.

תחנה 11 – כמה אתרים על הדרך

ממסעאדה המשכנו דרומה על כביש 98 הראשי, עברנו בתוך העיירה המנומנמת בוקעתא, ומול קיבוץ אל-רום פנינו שמאלה ומזרחה לכיוון הר חרמונית ואתר "עוז 77" – עם סיפור הגבורה של השריון שבלם את המיתקפה הסורית הגדולה בעמק הבכא במלחמת יום כיפור. דחפנו מצלמה אל מול הלוע של T-62 ונסענו הלאה.

מעמק הבכא פנינו שמאלה חזרה לכביש 98, הדרמנו ועברנו את צומת בראון. אחרי כשני ק"מ הכביש מתעקל ימינה, אבל אנחנו המשכנו ישר לתוך דרך עפר שבה שוכן בניין מיפקדת החזית הסורית לשעבר. זהו בניין קומותיים מרשים עם מאות חדרים, שהיו פעם מרוהטים בטוב טעם, עם כורסאות קטיפה אדומה ועוד פאר מזרחי מעודן. פה ישב פיקוד צפון הסורי. תיזכר מכאן התמונה שבה מג"ד 13 של גולני, פנחס נוי-אלוש, מניף על הגג את דגל ישראל. 

בניין החזית הסורית הופצץ גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום כיפור. ההריסות ניכרות בחלק מהמבנה עד כדי סכנת קריסה פה ושם. 

עלינו לגג בניין המיפקדה וצפינו בהריסות קונייטרה הישנה. קונייטרה החדשה נבנתה כמה קילומטרים צפונה משם, מול עמק הבכא. 

מתחת לבית מיפקדת החזית הגיעו מטיילים ברכבי שטח ועשו פיקניק. מקום קצת סוריאליסטי בשביל זה, או שאולי חיפשו מקום מעט נסתר מהרוחות העזות. בכל מקרה, הבניין הזה, על אף החדרים הריקים הפרוצים לרוח, המדרגות הרעועות ואווירת הנכאים, עדיין אטרקטיבי ומסקרן.

תצפית קונייטרה שעל כביש 98, דרומית למרום גולן ומתחת לבסיס מודיעין בתל אביטל, היא אתר תיירות מבוקש שהומה לאורך כל היום. מכאן אפשר לתצפת על בסיס או"ם גדול ועל עיירות וכפרים סוריים שמהם עולים כל העת רעמי מרגמות וצרורות מקלעים. אלה המורדים מול הצבא הסורי, כשגם דאע"ש בוחש חזק בקלחת. משהו מעניין עולה מהפסטורליה כאן.

מראה מתצפית קונייטרה. לצפייה מיטבית – לחצו פעמיים על הצילום.

כמעט בכל אתר תיירות תמצאו דרוזים שמוצאים בו את פרנסתם. "הגזלנים" הדרוזים אינם בהכרח רוכלים עניים. הם מגיעים בדרך כלל לעבודה בטנדרים חדישים. קפה דרוזי נמכר ב-10 שקל (מומלץ), וצנצנת זיתים סורים דפוקים עולה 20 שקל. יש גם פיתה דרוזית ולבאנה, ופה ושם רוכלים עם תותים, תפוחים ועוד פירות העונה. 

על כביש 98 כארבעה ק"מ צפונית לאלוני הבשן – אטרקציית טורבינות הרוח. מתחת להן תאג"ד צה"לי. או שמא נקרא לו פשוט מוצב הטורבינות.

המשכנו דרומה על כביש 98 ובצומת בשן, ליד אנדרטה לחללי חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, פנינו ימינה לכביש 87 ואחרי כשלושה ק"מ צץ ממול המסגד של הכפר הנטוש חושניה. מבנה מרשים, אך מושפל ונבול.

תחנה אחרונה – מפל העיט. המשכנו בכביש 87 עד שהגענו לצומת המפלים. פנינו שמאלה לעבר המושב יונתן. חלפנו על פני כפר האמנים אניעם עד שמימין התגלה השילוט "מפל העיט". במקום חניה מוסדרת, גזלן דרוזי שיספק שתייה ושביל מסודר המוביל את המטיילים לצפות במפל מכמה כיוונים. רגלינו עדיין דאבו מהעלייה הקשה מהטנק שבבניאס, אז התיישבנו קצת לצפות בזרזיף מבקרים ישראלים שהגיעו לאחר צהריים רגוע שהפך לשמשי ועמו השתתקו גם הרוחות. 

מסלול הסיור. 1) גבעת האם. 2) דרך הפטרולים הסורית. 3) בורג' בביל. 4) תל עזזיאת. 5) שדות שאר ישוב. 6) הטנק הסורי בבניאס. 7) תל פאחר. 8) קלעת נמרוד. 9) זעורה. 10) מסעאדה.