מצודה על הדרך

קפיצה לרמה הסורית צפון: ביקור במוצב בחריאת, התגלגלות על דרך הפטרולים הישראלית שמתחת לתל עזזיאת וביקור בקבר נבי הודא המקודש לדרוזים * סיור מצולם

הרמה הסורית, דרך הפטרולים צפון: מוצב בחריאת משקיף על תל עזזיאת

בין שני תלים, עזזיאת מכאן ואבו חנזיר משם, שוכן בחריאת. זהו מוצב שחסה בצלו של תל עזזיאת הסמוך, בעוד שתל אבו חנזיר, שכנו מדרום, היווה איום קיומי שלבסוף הגשים את עצמו.

תל אבו חנזיר, או בשמו הישראלי גבעת האם, שימש נקודת תצפית לאו"ם ולצה"ל. לקראת מלחמת ששת הימים צה"ל השתלט על המקום, האו"ם הועבר למקום סמוך, וקציני מודיעין מפיקוד צפון, גולני ושריון החלו לתצפת ממנו על השטח שממזרח במטרה ללמוד אותו טוב יותר לקראת יום פקודה. בין תכנון הפריצה לרמה והגעה למוצב "המפלצת" בתל עזזיאת הפריד רק בחריאת הקטן.

פירושו של בחריאת בערבית לפי גרסה אחת הוא בריכות מים, אבל נתקלנו גם במישהו שאמר שהפירוש הוא רשע/נבל. אבל המוצבון הזה לא נודע כבן בליעל גדול במיוחד. בהיסטוריה של העימותים בין צה"ל לסורים לא נתקלנו באזכור כלשהו של מוצב התצפית הזה.

מבחינת המראה שלו, זהו מוצב שלא דומה לשרשרת המוצבים הסורים שנבנו לפי דוקטרינה רוסית. המבנה המרכזי שלו הוא מצודה לכל דבר, ייתכן אפילו מצודה צלבנית שבוצרה והותאמה למשימות הצבא הסורי, וקודם לכן לצרכי השלטון הצרפתי.

במורשת הקרב של גולני נכתב כי בחריאת (או בשם הקוד שלו "דינה", 9116, מוצב כיתתי+) נכבש ב-9 ביוני 1967 בשעה 15:55. מי שיברר אצל החבר'ה מפלוגה ג' בגדוד 51 יגלה שהכיבוש הזה היה טיול קליל של אחר הצהריים (לסיפור ההשתלטות על בחריאת – לחצו כאן).

לבחריאת הגענו מדרך מישנה דרומית ליעד, שפנתה מזרחה עד שהתחברה עם דרך הפטרולים הסורית. ממנה פנינו שמאלה וצפונה כ-300 מטר, עד למקום שבו הוצב השלט היומרני – "בחריאת, נכבש ע"י חטיבת גולני ב-9.6.1967". המוצב מרוחק מדרך הפטרולים כ-250 מטר לכיוון מערב. מהדרך אפשר לראות את המצודה שצבעה החום בולט על רקע הצמחייה הירוקה שתפסה גובה בעקבות הגשמים האחרונים.

הערת אזהרה: שטח מוצב בחריאת מוקף בגדרות ובשלטי אזהרה מפני מיקוש. כל הנכנס עושה זאת על אחריותו.

זהירות, מוצב לפניך. מבנה הש"ג של בחריאת והמצודה הקורצת מימין

עוד מכשול לפני שנכנסים – סבך גדרות שמקיף את בחריאת

הצד הדרומי של בחריאת המשקיף לעבר גבעת האם. המרחק ביניהם הוא 1.5 ק"מ. צולם מתוך חצר המוצב

וזהו מבט מגבעת האם צפונה – אל בחריאת ותל עזזיאת

החצר הפנימית. אורכה כ-40 מטר ורוחבה כ-20 מטר. בכל אחת מארבע הפינות יש בונקר עם חלונות ירי. החצר נקייה יחסית מאמל"ח וחפצים סורים. אפילו את המיטות העיפו מכאן. בחצר אפשר למצוא רסיסי פצצות מרגמה ישראליות

חלון לכיוון מזרח בבונקר בפינה הדרומית-מזרחית

פנים המבנה של המצודה. הרצפה נהרסה ונוצר חלל פנימי גדול

הטיפוס לגג המוצב הוא דרך גרם מדרגות צר ללא מעקה והמתפורר בחלקו. מסוכן (במיוחד הירידה) אבל שווה. כאן מבט מערבה לכיוון שאר ישוב (לצפייה מיטבית – לחצו על הצילום)

מבט מגג המוצב אל תל עזזיאת שמצפון. המרחק בקו ישיר הוא קילומטר. המחסה המבוטן בצורת סהר מופנה לכיוון צפון, מערב ומזרח, וחשוף לגמרי לצד הישראלי מגבעת האם

מבט מבחריאת מזרחה, מרחק של כשני ק"מ אל תל פאחר (הגבעה במרכז למעלה) ואל בורג' בביל (קבוצת העצים משמאל) שבמרחק 900 מטר

מפת האיזור בצילום לוויין (גוגל)

סיור בדרך הפטרולים הישראלית מתחת לתל עזזיאת  

מאתר נבי הודה (ראו בהמשך) מתמשכת דרך עפר צפונה לאורך של כקילומטר עד שהיא מתחברת לכביש פנימי בשאר ישוב. בדרך כלל היא סגורה במחסום לרכבים. זו היתה דרך הפטרולים הישראלית שעברה מתחת למוצב תל עזזיאת. מעבר לה מזרחה ועד למורדות הגבעה השתרע השטח המפורז, שכלל בחלקו שטחים חקלאיים. בצד המערבי של דרך הפטרולים נמצא שאר ישוב.

השטחים המפורזים, מדן ועד דרום הכינרת, במקומות שעליהם לא היתה הסכמה על מקום הגבול, נקבעו בהסכם שביתת הנשק 1949. שביתה לא היתה, נשק היה גם היה. המפורזים הפכו לשטחי מריבה בין שתי המדינות: מאות תקריות אש נרשמו מ-1951 ועד 1967. בתקופה שבה שימש דדו אלוף פיקוד צפון התרבו התקריות לנוכח מדיניות תקיפה של פיקוד צפון והמטכ"ל. לשטח שמתחת לתל עזזיאת (ולשטחים מפורזים נוספים לאורך הגבול – במיוחד ליד קיבוץ תל קציר) נהגו להכניס טרקטורים שעיבדו את האדמה באופן מופגן. כל כניסה של טרקטורים לשטח מפורז הפכה לפקודת מבצע בפיקוד צפון, ואף העמידה על הרגליים את חיל האוויר.

הטרקטורים שרובם היו ממוגנים היו מתחילים לחרוש בליווי כוח צבאי, מתקדמים לעומק מטר אחר מטר, עד שסבלנות הסורים היתה פוקעת, או שלא נותרה להם ברירה לנוכח הפרת ריבונותם, ואז היו פותחים בירי ונותנים את האות לקונצרט של מרגמות, מקלעים ונשק קל. תקריות ירי והפגזות היו גם ביוזמת הסורים.

גבעת עזזיאת והמוצב הסורי החזק שצמח עליו הפכו לסמל של העימות הישראלי עם סוריה עד מלחמת ששת הימים: ישובים תחת ירי והפגזות, וילדים שגדלו בצל המקלטים. תל עזזיאת נכבש לבסוף ללא התנגדות גדולה במיוחד, על-ידי גדוד 51 של גולני בסיוע טנקים ומרגמות.

דרך הפטרולים של צה"ל עד 1967: השטחים המפורזים ותל עזזיאת מכיוון דרום-מערב

מראה מדרך הפטרולים הישראלית לשעבר לכיוון צפון מזרח. מימין הקצה של תל עזזיאת. משמאל לה אפשר לראות את קלעת נמרוד, תל חמרה, רמתא והחרמון שכיפתו הלבנה מבצבצת בין הרכסים (ניתן להגדיל)

שמש הבוקר לא עזרה לאיכות הצילום, אבל עדיין אפשר להבחין בין העצים במבנה המרכזי של המוצב

התקדמות עד קרוב לרגלי התל

שווה קפיצה על הדרך: קבר נבי הודא  

מכביש 918, כקילומטר צפונית אחרי הכניסה לגבעת האם, פנינו לכבישון ששיפוצו הסתיים לא מכבר שהוביל לאתר נבי הודא המקודש לדרוזים. לפי המסורת שלהם זהו קברו של יהודה בן יעקב אבינו. לא ברור מה ליהודה משבטי ישראל ולעדה הדרוזית. מקריאה חטופה ברשת אפשר ללמוד שיהודה קבור גם ביהוד, גם ליד בית לחם וגם כאן, ממש מתחת לתל עזזיאת. רק שיהיה בריא.

בתצ"אות מתקופת מלחמת ששת הימים המקום נראה חורבה. שומר המקום, תושב מג'דל שמס (בצילום), סיפר שלפני מלחמת ששת הימים האתר היה בשטחה של סוריה ועמד ממש על קו הגבול. עיון במפות 1967 מגלה שהאתר ניצב כנראה בשטח המפורז שבין שתי המדינות. נראה שרק הדרוזים שהתגוררו בסוריה יכלו לפקוד את המקום.

האתר היה מוזנח שנים רבות, אבל לפני 15 שנה זכה לתקציב שיפוץ והפך למתחם קטן עם חניה פנימית מסודרת, מספר מבנים וחומה המקיפה אותו. הכניסה חינם, תרומות מתקבלות בברכה. החגיגה השנתית בנבי הודא מתקיימת בחודש אוגוסט, אז נערכות חאפלות במקום.

האתר סגור בימים אלה למבקרים בגלל שיפוצים. השומר נתן לנו להגיע עד למבנה הקבר, שם תלוי שלט בערבית ועברית עם הוראות למבקרים: "בכניסתך לחדר הקבר לא לדרוך על הסף, לאחר שהורדת נעליים וכיסית את הראש והגוף שלך בלבוש צנוע. לא ניתן להכניס נשק, סיגריות ומצלמות לחדר הקבר. המבקר ייכנס בשקט ללא כל רעש ולא ישהה ארוכות בחדר הקבר כדי לאפשר כניסה למבקרים אחרים".

מזרחית לנבי הודא נמצא אתר העתיקות חורבת עומרית ובו שרידי מקדשים מהתקופה הרומית.