ותיקי גדוד 129 מהקרב ההרואי על כיבוש קלע, דרך מחסום הקוביות, חגגו 50 שנה לנצחונם בקרב בששת הימים * רשמים ממפגש עם הלוחמים שהגיעו מסיני והביאו בין היתר לתחילת התמוטטות המערך הסורי
50 שנה למחסום הקוביות. החבר'ה מגדוד 129 [צילום מדף הפייסבוק – "לזכרו של נתי הורוביץ ז"ל]
"אין גדוד אחר בצה"ל שהיה עושה את מה שאנחנו עשינו", סיפר זאב חטין, המ"מ מפלוגה ז' שהוביל את הגדוד בעלייה לרמה. "זה כבוד גדול לגדוד הזה ואני גאה להשתייך לגדוד הזה וללוחמיו".
חטין והצוות שלו היו אלה שכאשר הגיעו לפאתי הכפר סיר א-דיב, שם ביקש הנחיה לאיזה כיוון לפנות – צפונה על ציר הנפט או דרומה על אותו ציר, או ישר לכיוון ממנו נורתה האש ומשם היה האיום המסוכן. נתי הורוביץ המ"פ, שלא הצליח לקבל את אישור המג"ד או המח"ט שלא ידעו היכן נמצא חוד הגדוד, וחשבו שאת החוד מוביל הסיור שלא היה, לא נתנו תשובה ובמצב שנוצר חתר למגע ומשך את כל גדוד 129 וחטיבה 8 אל האש שנורתה לעברם מקלע, במקום לפנות לכיוון צפון, אל זעורה, כמתוכנן.
גם מח"ט 8 וגם מג"ד 129 הניחו לפלוגה ז' וגם לפלוגות שבעקבותיהם לנוע בעקבות הטנקים שלפניהם, ולהמשיך כפי שנעו, מתוך מחשבה שתנועתם היא על-פי ההוראות. כשהתברר שלא כך הדבר, היה מאוחר לשנות את המצב והגדוד נקלע לקרב בשטח נחות ממננו, ממנו נחלץ רק לאחר קרב קשה.
נחום גנצרסקי, מ"מ בגדוד 129 במלחמת ששת הימים, סיפר לנוכחים כי לפני שנה היה ניסיון לארגן אירוע גדול של הגדוד עם הופעות, אבל זה לא יצא. "ויתרנו על הרעיון ומי שהרים את הכפפה היה עוזי אברהם, אחד מחיילי הגדוד, שלקח את כל העניין ואירגן את כולכם".
עוזי אברהם, שהיה המקלען בטנק של גנצרסקי, פנה בשנה האחרונה לגורמי תקשורת רבים במטרה לעניין אותם בקרב של גדוד 129 – והצליח לעשות זאת בכתבה ב"ישראל היום" [לקריאה – לחצו כאן]. עוזי אמר לנוכחים: "עשינו פה דבר נחמד, כל אחד תרם במשהו. במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים, עם כיבוש רמת הגולן, אפשר לומר היום בוודאות שהשריון עשה היסטוריה. הערב כולנו נפגשים לאחר שנים כה רבות מאז הכנס בלטרון. החלטנו להוכיח לכולנו ולכל עם ישראל שלוחמי גדוד 129 לא נס ליחם. לצערנו אנו נפגשים מדי פעם בתופעה מאוד מוזרה – שאותה מלחמת ששת הימים נשכחה כאילו לא היתה, ומודעות הציבור היא יותר למלחמת יום כיפור ולבנון. אינני מזלזל ביתר המלחמות, אבל יש מקום לזכור ולהזכיר את מלחמת ששת הימים ואת הקרב המפורסם של 129, שהצליח להבקיע בגדול את המערך הסורי ברמת הגולן. הידד ללוחמי הגדוד הגיבורים".
במעמד זה הוקראו שמות חללי הגדוד ונופלי חטיבה 8 שנלחמו עם הגדוד.
אילן לבנון, אחד משלושת המ"פים בגדוד 129 שפיקדו על הקרב מול המערך הסורי בקלע, אמר בדבריו: "הקרב של הגדוד לא קיבל את החשיפה המתאימה, אבל בחודשים האחרונים חטיבה 8 במילואים של טנקי מרכבה 3 ערכו ברמת הגולן סיורי מורשת קרב. נחום, אני וחברים נוספים השתתפנו בסיורים האלה והסברנו את השתלשלות הקרב, איך הוא התרחש, את המשמעויות שלו ואת המשמעות של 16 חיילים מהגדוד שנהרגו בסיני וברמת הגולן.
"הלחימה של הגדוד שלנו היא מאוד משמעותית מבחינת התוצאות, שהגיעו ביום הלחימה הראשון של ה-9 ביוני 1967. הקרב שלנו התנהל שלא כמתוכנן ומיד אחר כך המג"ד בירו נפצע. נוצר מצב של חוסר ודאות עד אשר נתי קיבל את הפיקוד על הגדוד והמשיך את הלחימה, שהיתה מכריעה בצפון רמת הגולן. בשעה 4 וחצי או 5 היינו בפאתיים של המישורים של רמת הגולן, ועצם התייצבות הגדוד בקלע, למרות הנפגעים הרבים שהיו לנו, חוסר הוודאות וחוסר הסיוע, ולמרות שמבין כל הטנקים נותרו לנו שניים שלמים בלבד – הסורים הבינו את תמונת המצב, את מה שקורה מולם, גם מה שקורה מדרום וגם מצפון עם חטיבת גולני, וזה הביא לכך שהחזית הסורית התמוטטה והדרך עד דמשק נפתחה.
"למחרת בבוקר עם צוותי החימוש והתחזוקה, החוליות הטכניות, יורם בוכנר וחיים אנגל, הצליחו להעמיד 16-15 טנקים שהמשיכו עם החטיבה והגיעו לקונייטרה, עברו קצת את קונייטרה עד שנעצרו על-ידי הוראות הפיקוד, ולמעשה קו העצירה שלנו קבע את קו הפסקת האש. מה שאיפיין את הלחימה שהגדוד פעל בחוסר ודאות מוחלט עם רמת תכנון מאוד מינימלית".
נתי הורוביץ [חבוש בראשו] בהתארגנות לאחר כיבוש קלע [צילומים מהאלבום המשפחתי]
נתי הורוביץ המ"פ בודק בונקר סורי בקלע, זמן קצר לאחר סיום הקרב
הנהג דוד בן שבו: זה היה קרב מטורף לגמרי. חצי מהקרב הייתי בלי מפקד ולא היה מי שיכוון אותי
דוד בן שבו, פלוגה ז', הנהג של המט"ק שאול ורדי, מספר: "במחסום הקוביות לא יכולנו לעבור, כמעט נכנסנו בכוח בין הקוביות וגילחנו את מה שהיה בצדדים. עברנו את הקוביות וטיפסנו למעלה כשתוך כדי כך חטפנו נ"טים מכל הכיוונים. בהתחלת העלייה חטפנו נ"ט, ורדי היה עם הראש בחוץ, נפצע ונפל פנימה. המשכנו לטפס בלי מפקד טנק עד שוורדי חזר להכרה. תוך כדי קרב קיבלנו נ"טים בלי רחמנות. ורדי היה כולו מלא דם, שכב בתוך הטנק ואני המשכתי לטפס בעקבות השיירה שהיתה לפניי. באיזהו שלב איבדתי כיוון. נתי הורוביץ [המ"פ] ראה שאני מתברבר בשטח ושהמפקד כנראה פצוע, והוא כיוון אותי בקשר חוץ, ואמר – 'רק הנהג של ורדי, תמשוך ימינה חזק'.
דוד בן שבו
"אחרי כמה דקות ורדי חזר להכרה ועלה לצריח והמשיך לפקד על הטנק, עד הפגיעה השנייה בחזית הטנק מנ"ט. הוא שוב חטף רסיסים בפרצוף ונפל לטנק מעולף. אנחנו המשכנו למעלה בקרב. היתה עלייה ממש קשה והטנק התחיל ממש להתחפר ולא הצליח לעלות. לקח לנו עשר דקות ואז כשהגענו למעלה ראיתי נ"ט מול הפנים שלי. לחצתי על הקלאץ' ודרדרתי את הטנק אחורה. אני זוכר את ורדי אומר לי – כל הכבוד, אתה עולה רבע שעה ויורד תוך שנייה. היה שם אחד הטנקים שלנו שחטף פגיעה ישירה. זה היה הטנק של מוריס איפרגן, אם אני לא טועה, שחטף פגיעה ישירה מאה מטר לפניי, הצוות קפץ מהטנק וקצרו את כולם במקלעים.
"אנחנו המשכנו בטיפוס כלפי מעלה, ואז קיבלנו עוד נ"ט ושוב ורדי היה עם הראש בחוץ ושוב נפל לתוך הטנק, פעם שלישית. ככה טיפסנו וטיפסנו, פעם עם מפקד ופעם בלי מפקד, פעם עם ראש בחוץ ופעם מעולף בתוך הטנק. הגענו עד לקצה העליון של הכפר, נסענו בשיירה שלושה או ארבעה טנקים, ואז הראשונים נכנסו למארב. כולם נפגעו וכולם קפצו. הייתי טנק רביעי, נסענו אחורה כדי להיכנס מאחורי הבתים ואני שומע את התותחן שלנו אומר בזוקה, ואז חטפנו פגיעה וגם הוא הצליח להוציא פגז לבזוקה.
"הטנק החל לעלות באש. אנשי הצריח קפצו החוצה ואני והמקלען טסטסה לא יכולנו לצאת כי התותח היה על המדפים. ניסינו לפתוח פתח הצלה ולא הצלחנו. הטנק החל לבעור. המזל שלנו שהתותחן, חדידה שאול, אם אני לא טועה, חזר חזרה לטנק הבוער, נכנס לצריח וצודד את התותח, ואז פתחנו מדפים ויצאנו מהצריח. כשהיינו מחוץ לצריח התפוצצה התחמושת בתוך הטנק. היינו מטר מהטנק. טסטסה חטף חתיכת פלדה מהטנק לרגל שלו והתותחן עף באוויר כמה מטר טובים. יצאנו שלמים אנחנו והטען-קשר חג'בי.
"לקחנו את הפצועים, הכנסנו אותם לאחד הבתים. היה לנו עוזי, אבל בלי תחמושת. לקחתי עוזי מאחד החבר'ה, היה לו מחסנית עם 10-8 כדורים. ישבתי באחד הבתים עם החבר'ה שהיו פצועים. היה לנו מלא רימונים ופיצצנו כל מיני בונקרים שהיו מסביב לבית הזה, על מנת שנהיה בשקט. שם ישבנו עד שבא אחד הטנקים שלנו ופינה אותנו. ורדי היה פצוע ושכב בין הפצועים עד שבא הליקופטר".
ורדי השתתף גם הוא בטיהור הזה? "לא זוכר, יכול להיות שכן. הוא היה פצוע, התותחן והמקלען, חדידה שאול, טסטסה ושאול ורדי, שלושתם היו פצועים".
איך אתה רואה את הקרב הזה אחרי 50 שנה? "זה היה קרב מטורף לגמרי. חצי מהקרב הייתי בלי מפקד ולא היה מי שיכוון אותי. הייתי כמו עיוור בשטח. אני התחננתי בפני אנשי הצוות שיעלו במקום ורדי ויגידו לי לאן לנסוע, אבל אף אחד לא רצה להוציא את הראש בחוץ, כי שמעת את הכדורים דופקים עלינו. זה היה קרב מבולבל לגמרי. כשהיינו בקלע בחלק העליון נפגעו לפניי שלושה טנקים. ראיתי את הטנקים נפגעים, את אלפרד נפגע וראיתי צריח של טנק שעף ונופל על אחד הטנקיסטים שלנו שהיה פצוע. לא יודע מי זה היה, לא הכרתי את רוב האנשים כי הייתי חדש. מה שכן, אני חייב לתותחן שלנו את חיי. הטנק התחיל לעלות באש וזה עניין של שניות עד שהתחמושת תתפוצץ, הוא היה מחוץ לטנק וחזר ופתח לנו כדי שנוכל לצודד את המדפים".
חיימוביץ' ממחלקת הסיור: החלטנו ללכת לחפש את הנעדרים, לא זוכר אם אמרו לנו לחפש, או שהחלטנו על דעת עצמנו
חיליק חיימוביץ', מחלקת הסיור של חטיבה 8: "היינו בארבעה ג'יפים מגוייסים שעלו בגבעת האם, אבל בירו [מג"ד 129] החליט ברגע האחרון שזה לא מקום לג'יפים ואמר לנו ללכת אחורה. נשארנו למרגלות גבעת האם, אבל כשהדברים החלו להסתבך אז נכנסנו פנימה. עמוס צור היה המ"מ. פנינו לכיוון זעורה, לא הלכנו לקלע כי הבנו שצריך לנסוע לזעורה ושם יש מה לעשות. נסענו לבד, נתקלנו בכל מיני חיילים בורחים מסיר א-דיב שירו עלינו ואנחנו ירינו עליהם. הם גם פוצצו חלק מהדרך ואי אפשר היה לנסוע. ואז החלטנו לנוע למטה בשולי הגדוד ולאחר מכן עלינו והגענו למחסום הקוביות. היינו בקלע, ראינו את הטנק של אלפרד עם הצריח שרוכב עליו וכל הבלגן שהיה. למחרת מתארגנים וממשיכים לקונייטרה.
חיליק חיימוביץ'
"לגבי רפי מוקדי [מ"פ הסיור שנעדר ונמצא הרוג לאחר 8 ימים], ידענו שהוא נעלם וחשבנו שהוא נהרג, כי מישהו שרד מהטנק שלו. אני הייתי קשור יותר ליובל בן ארצי [קצין הקשר של גדוד 129 שנהרג באותו אירוע עם מוקדי] והחלטנו ללכת לחפש אותם. לא זוכר אם אמרו לנו לחפש, או שהחלטנו על דעת עצמנו, אבל הלכנו לחפש ולא מצאנו אותם. אני לא יכול להסביר למה. מצאנו טנק אחר, של חבר שלי, גרינשפן, ושל דרורי [שנהרגו בקרב]. גרינשפן ואני התגייסנו ביחד ואני מכיר אותו מבית הספר. מהטנק שלו לקחתי כל מה שאפשר. לקחתי את העוזי שלו שהיה מקומט לגמרי. חיפשנו וחיפשנו את בן ארצי ומוקדי, ולא מצאנו. הגענו לקונייטרה, ואחר-כך חזרנו לקלע וירדנו במסלול למטה ודרך הבטונדות ואני לא יכול להסביר לך למה לא מצאנו אותם. הסתכלנו מלמעלה למטה ולא ראינו שום דבר. לא ראינו אפילו את הקוליס".
על הסרט על רפי מוקדי הוא אומר: "הסרט הוא קונטרברסלי במידה מסוימת, אני לא רוצה לשפוט בת של חלל צה"ל. אם זה עושה לה טוב, וכאילו אביה שכב פצוע ומופקר איזו תקופה… אני לא יודע על מה זה מבוסס. אני לא יכול לשלול את מה שהיא בדקה, אבל כזיכרון אחרי המלחמה לא ברור לי למה הוא עלה על הטנק וניסה לנהל. לא ידוע לי שהבין יותר מדי איך להזיז פלוגה. הקו התחתון היה שמוקדי הופקר, השאלה אם זה היה מתוכנן או יזומה. אני לא יודע למה אלברט לא עמד על זה שלא יורדים מהרמה, עד שלא חוזרים עם כולם. אין לי מושג. ההשערה שלי, ואני מכיר את אלברט משנים שלפני כן, שהבחור היה באיזה סוג של אופוריה של אחרי הקרב. כולנו היינו קצת מבולבלים וקצת שמחים שנשארנו בחיים. אבל לא רק המח"ט צריך לחשוב, זה גם השליש של הגדוד. למה הוא לא ניסה? זה היה התפקיד שלו. פתאום מצאנו את עצמנו בקלע למעלה ומסביב גוויות ואנחנו רעבים, כי לא אכלנו שעות ואנחנו יושבים ופותחים חמישיות. אתה מאבד קצת את המציאות, מציב סביבך קיר שריון ואוכל מנות קרב".
אהוד אברהמסון (אבירן): שאלתי מי כאן המפקד, אמרו לי אתה, אז אמרתי טוב וארגנתי שם את העניינים
ארבעה מג"דים התחלפו במהלך הקרב של גדוד 129. הוא החל בסא"ל אריה דיין (בירו), המג"ד הקבוע, שנפצע ופונה לתאג"ד. המשיך ברס"ן רפי מוקדי, מ"פ הסיור, שהודיע כי הוא לוקח פיקוד אבל נהרג כעבור זמן קצר, ולאחריו היה זה מ"פ ז', סגן נתי הורוביץ, שקיבל את הפיקוד על הגדוד מקצין אג"מ של חטיבה 8, סרן אמנון רשף.
והיה את אהוד אברהמסון, הקש"א של חטיבה 8, שהוזכר גם הוא כמי שפיקד בשלב מסוים על הגדוד. שאלנו את אהוד איך זה קרה, והוא ענה: "בשלב מסוים ראיתי ששום דבר לא זז. עזבתי את הגדוד ומשכתי שמאלה, חשבתי שזה ריק שם, עליתי על גבעה וכשירדתי החלו לירות עלי במקלעים כבדים. הסתובבתי ואז הכניסו כדורים מלמעלה בעלייה, זה היה מצפון למחסום הטנקים. בהמשך הורדתי את אהוד [קופילוביץ'] ואת אילן [לבנון] לתחנת איסוף הפצועים. גם אני הייתי פצוע, אם כי קל, חבשו לי את היד, כשחזרתי חזרה שאלתי מה נשמע. אמרו לי – ככה. שאלתי מי כאן המפקד, אמרו לי אתה. אז אמרתי טוב, וארגנתי שם את העניינים".
אהוד אברהמסון (במרכז) ורעייתו שולה עם שאול ורדי, "גיבור ישראל" מהקרב על קלע
בשלב זה התערב זאב חטין, מפקד המחלקה שהוביל את כל הכוח, ואמר לאברהמסון (אבירן) בציניות: "אתה פצעת אותי וגם מספר סיפורים. הוא [אברהמסון] ירה על מקום שלא היה צריך, אבל הוא לא אשם. מישהו שלא ידע היכן הוא נמצא, כנראה המג"ד, נתן לאהוד הוראה לירות על יעד שהוא [המג"ד] לא ידע לזהות נכונה. אהוד, שקיבל נתונים שגויים, ירה בשוגג עלינו. אני פגשתי אותו ב-1970 במכון ויצמן, שם למדתי בפקולטה לחקלאות, ושם סיכמנו את העניין".
חטין סיפר כי בשנה הקרובה הוא מתכוון לעסוק בתחקיר על הקרב ל גדוד 129 במלחמת ששת הימים. לחבריו מהגדוד אמר חטין בנאומו: "אני רוצה לתת משהו להבנת הקרב, לאיזה קרב שלח אותנו מי ששלח. כשעוד היינו בסדיר, עשו לנו תרגילים במעלות ההרים. אנחנו עלינו מחוקוק לצפת וגם למוחרקה, ופלוגות אחרות עשו תרגילים דומים בהר הנגב. אני חושב שדדו, שהיה אלוף הפיקוד, לא בחינם סחב את הגדוד או מחציתו מסיני להביא לקרב ברמה. לא רק בגלל שאלברט נלחם על זה, אלא שבגלל שדדו נתן לגדוד שלנו משימה.
"עשיתי תחקיר קטן בצה"ל והתברר שמעולם, אבל מעולם, צה"ל לא נתן פקודה כזו לגדוד טנקים, לטפס במעלה ההר ללא סיוע של חי"ר, קרב שהוא נטו טנקים, להכניס את הראש בקיר, כך או אחרת. גם אם היינו נוסעים בציר הנפט צפונה אל זעורה, לא יודע אם היה מצב יותר טוב, כי חלק מהכוחות הסורים שהיו מרוכזים באיזור קלע היו פונים לאיזור ההוא. לקלע היו שני מימדי הגנה, מערבה וצפונה, ולכן אני אומר בשיקול לאחור – מי שפיקד על המערכה אמר שיש מקום שאפשר לשבור את ההגנה הסורית, שאפשר לעלות לרמה עם טנקים זה באיזור הזה לעלות מגבעת האם ולטפס לקלע ולזעורה. דרומה משם אי אפשר כי הרכס תלול מדי.
"אני מזכיר למי שלא זוכר, שהורידו אותנו במובילים בשדה אליעזר, עברו שם סמיטרליירים עם גלונים של בנזין. ולכן טוב שתדלקנו בחדרה בתחנות האזרחיות. מי שהשתתף בקרב צריך להבין שהגדוד נשלח למשימה שצה"ל לא שולח כעת. לא שולחים היום טנקים למשהו שלא תורגל. מה שלא תורגל – לא עושים, וכיוון שהגדוד כן התאמן על מתווה של קרב במעלות הרריים, הוא נשלח למשימה זו".
שלושה מגיבורי כיבוש קלע. מימין: הקש"א אהוד אברהמסון והמ"מים זאב חטין ואהוד קופילביץ'
"דבר שני, אני רוצה להגיד משהו על החוויה האישית, ולאלה שתוהים על ההשתתפות שלי בסרטון של יעל וארנה מוקדי שביט. הסיבה היחיד שהסכמתי להתראיין היא זאת: כשנפצעתי הורידו אותי מהטנק, השכיבו אותי על אלונקה כפי שצריך. יהושע בן נעים הביא אלונקה עם דגל צהוב, נשארתי שם שוכב בצד הדרך ויורים מפה ושם, ואני חושב מי יבוא ויוציא אותי מפה. ואז הגיעו שניים: ד"ר גבי גליק ועודד לזרובסקי. הם עלו למעלה ברגל עם תרמילי החובשים הענקיים, עשו מה שעשו [חבשו וטיפלו בפצועים] והמשיכו הלאה. אני אמרתי לארנה ויעל – אני יודע את ההרגשה של אבא שלכם שהיה למעלה כשנפצע. אני שכבתי כמה שעות ככה, לך תדע מי יבוא ומה יבוא, אבל שפר עלי גורלי".
חורש: אמרתי לבן בסט תרוץ, יורים עלינו, והוא אמר לי – אני שמן, אני לא רץ
יעקב חורש, איש צוות בטנק בפיקודו של יאיר רומבק, נכווה בכל חלקי גופו במהלך הקרב וחולץ ברגע האחרון על-ידי יעקב בן-בסט, אחד מנהגי הטנקים. חורש סיפר לחבריו באירוע: "לצורך כתיבת הספר שלי בזמנו ["47 המדרגות"] ראיינתי שני אנשים – את נחום ואת אילן, והם תיארו את הקרב כקרב המר ביותר שהיה במלחמת ששת הימים. עכשיו, בעקבות כתבות בעיתון שהיו, הגענו להכרה שאכן כך היה.
"יוסי חסן היה נהג הטנק שלנו. הטנק חטף פגיעה ישירה והחל לבעור. אני יצאתי אחרון מהטנק, ומי שפינה אותי זה יעקב בן בסט ז"ל. היתה אש תופת לכיוון שלי, והטנק של ערודי היה בכיוון שלי לעזור. נחום הורה לו לחזור. היום אני יודע מי אשם בזה… אני בערתי ובן בסט לקח אותי על הכתפיים. למרות אש התופת שהיתה עלינו הוא הלך. אמרתי לו – תרוץ, יורים עלינו, אז הוא אמר לי – אני שמן, אני לא רץ.
"הוא זרק אותי על הסיפון של קופילביץ', הבערתי להם את הדרגש, נפלתי על הרגל של יאיר, הוא צעק – 'הרגל הרגל'. אהוד חילץ אותנו בטנק. לאחר מכן הגענו לרמב"ם ושם פגשנו את אילן, שגם הוא נפגע, ועברנו מסע פצועים במשך שנה עד שיצאנו מבית החולים, פחות או יותר כשירים. מוראות המלחמה אחרי המלחמה הם קשים ביותר, אבל הנה אנחנו פה, נפגשים ביחד".
המ"פ אילן לבנון (מימין) ותותחן טנק המג"ד יוסי אלמסי
לכבודו של אבא. ניר וריקי גולן, ילדיו של המ"פ נתי הורוביץ (גולן) ז"ל, שזכה באות הגבורה על קרב קלע
עומדים מימין: יאיר קראוס ושלמה לבל. יושבים: יעקב צור ויעקב יודקובסקי
מארגן ומנחה האירוע עוזי אברהם, וברקע מחסום הקוביות
שאול ורדי (מימין) בעל עיטור הגבורה מששת הימים, עם ניר גולן, בנו של נתי הורביץ (גולן) ז"ל, בעל עיטור הגבורה השני מהקרב של גדוד 129
המ"מ נחום גנצרסקי
יוסי לינדנבאום, נהג טנק בפלוגה ז'
מימין: אליעזר אריאל, איציק מילנוב, יעקב בן משה, לא מזוהה (מי יודע?)
מימין: ארנולד פינקו, לא מזוהה (מי יודע?), ג'קי ליאני, מאיר אילוז ורעייתו?
מימין: יהודה פפו, מאיר אילוז, ג'קי ליאני, אילן לבנון, יעקב חורש ואריה חבקוק
"נעמוש" - הרמה הסורית / רמת הגולן 
חיליק עם כל הכבוד יש דברים שאתה יודע וגם מבין. ויש דברים שאינך יודע ומודע להם ועדיף שתלמד.כאחד שהיה בצוות החיפוש ומצא את מוקדי הריני לחדש לך שבתו צודקת לחלוטין והוא הופקר בשטח. לא מנסה להאשים אף אחד אבל זו עובדה אני סמוך ובטוח שהיית בין אלה שלא ידעו אך לצערי הוא אכן הופקר.
אהבתיאהבתי