"זה לא היה קרב כמו בסרטים"

גיורא בורוכוב מפלוגה ג' בגדוד 12 כותב את זכרונותיו מיום גיוסו לגולני ועד לסיומו של קרב תל פאחר * "נשמעת פקודה לעלות חזרה לזחל"מים. תחושה לא נעימה אחרי שנוכחתי לדעת עד כמה הם פגיעים. תוך כדי טיפוס חפוז לזחל"ם אני כמעט ופולט צרור לכיוונו של אלי רפופורט שמתיישב בספסל מולי. נוסעים, מנסים להגיע למוצב מצידו הצפוני במה שייקרא לימים האיגוף״ המפורסם"

תרגילי סדר בבא"ח 1 שנת 1966

מאת גיורא בורוכוב-איתמר

רשימה זו מוקדשת לזכרו של חבר יקר, תדי (תאודור) רוטנברג ז״ל, שנפל ברמת הגולן ב-20.8.1968

היינו מגוייסי מחזור אוגוסט 1966, כמה שבועות לאחר סיום התיכון והבגרויות. עשרה ימים של בטלה בבקו״מ, ראיון קצין מיון, אני מבקש ״לגולני״ ונענה בשמחה.

ההחלטה התגבשה הרבה קודם לכן.  לחטיבה נודע אז שם של יחידה ששינתה את פניה תחת פיקודו של יונה אפרת ושהיא עושה מאמצים לקלוט ״חבר׳ה טובים״ ובעלי מוטיבציה. נציגי החילות האחרים מנסים לפתות אותנו, אבל אני איתן בהחלטתי ודוחה אותם באדיבות. יצוין שכבן יחיד יכולתי לשרת בחיל עורפי.

ביום שישי אחד, בשעות אחה״צ, מסיעים אותנו במשאית צבאית לבא״ח 1 במחנה בן-עמי שליד עכו. מקבלים אותנו יפה, באדיבות מאוד לא צבאית, קפה ועוגה, הרצאה קצרה, ראיון אישי, שיבוץ בפלוגה א׳, היכרות עם המפקדים: המ״מ גדעון תקל, הסמל והמ״כים – חבר׳ה לעניין. הכל נראה ידידותי למדי ומתנהל בדרכי נועם. המוטיבציה וההתלהבות שלי בשמיים . בערך כמחצית מחיילי המחלקה ביקשו להגיע לחטיבה. אחרים פחות, חלק מהם ממש מיואשים וקשה להם נפשית ופיזית, החזקים יותר מנסים לעודד ולעזור.

עוברים טירונות בסיסית של שלושה חודשים. לא קשה לי, האוכל טוב, היחס טוב, אוהבים את המפקדים, מגלגלים בצוותא חלומות על קידום, קורס מ"כים, קורס קצינים. יציאות טובות הביתה, גאווה גדולה לשאת את תג העץ הבודד. רוכשים חברים – תדי, איציק (שידלובסקי), אלי (רפופורט), עמנואל, זילברמן ואחרים.

המחבר גיורא בורוכוב (מימין) עם תדי רוטנברג ז"ל באימון חורף 1966

מסיימים את השלב הזה לאחר מבחני אות הקלע, אות הכושר ועוברים יחד עם גדעון, המ״מ שלמדנו להעריץ, לגדוד 12, גדוד ברק שבמחנה הסמוך בפיקודו של מוסא קליין, לאימון מתקדם. אנו חיילי פלוגה ג׳ של מיכאל תשבי. המ״כ והסמל החדשים בחורים טובים ומפקדים כלבבנו. נתמזל מזלנו, לא בכל המחלקות זה כך. זה לא אומר שתמיד מרוצים, קיטורים הם הרי חלק מההוויה החיילית.

מתוודעים לרס״ר המיתולוגי יום-טוב חזן, שהשמועות עליו עוברות בחטיבה והגיעו גם אלינו. יש באמת משהו מאיים בדמות שלו – ענק קשוח, כלפי חוץ לפחות, שיודע להרים את קולו כשצריך וגם להעניש, אך כשמכירים אותו מקרוב מגלים את טוב לבו, נדיבותו ודאגתו הבלתי רגילה לחיילים. אפשר לסמוך עליו שבכל חור שנימצא יהיה אוכל חם, ציוד וכו'.

יורדים לאימון חורף בנגב, איזושהי פינה נידחת לצידי כביש ירוחם-דימונה. חודש וחצי של אימונים לא קלים, מתגוררים באוהלי סיירים, אני עם תדי. למזלנו, לא ירדה במהלך התקופה אפילו טיפת גשם אחת, אבל קר מאוד. מתרחצים פעם בשבוע בקיבוץ שדה בוקר הקרוב. האימון מסתיים בתרגיל חטיבתי או אפילו אוגדתי רחב ממדים. אלה המפקדים שעובדים קשה הפעם. אנחנו דחוסים שעות על גבי שעות בזחלמ״ים הצפופים באפס-מעשה.

מסתיים אימון החורף וחוזרים ברכבת לילה ישירה לבסיס האם. עוד שלב הסתיים. תוך ימים משתבצים לקורסים ולתפקידים, הרוב מיועדים לקורס מ"כים, גם אני.

בטירונות בא"ח מחנה בן עמי

יציאה לקורס מכ״ים במחנה ג׳וערה שליד קיבוץ עין השופט. האזור יפהפה בחורף, אבל המציאות לגמרי שונה ממה שהכרנו. היחס מחוספס, מאוד לא אישי. לא נותר דבר מהאווירה המשפחתית החמימה ששררה בגדוד. גם המ״מ והמ״כ לא סימפטיים במיוחד ואינם מעוררים אצלי הערכה מיוחדת. לגבי המ״מ, גיליתי בשלב מאוחר יותר שאינו אדם שראוי לאמון. אגב, שני תקליטים יקרי ערך שנתתי לו בהשאלה לא הוחזרו עד היום (אבל לא רק משום כך). בערך במחצית הקורס אני מודח ממנו יחד עם עוד כמה חבר׳ה בגלל עבירה משמעתית שעשינו באחד ממסעות הניווטים הרבים, ומוחזר לגדוד תוך כדי ״ביקור״ של כמה ימים בכלא 6.

הרגשות מעורבים: אני שמח לעזוב את הקורס ולחזור לגדוד, אבל תחושת הכישלון מציקה, והבושה… (אני אחזור לקורס לאחר המלחמה ואסיים אותו).

מצעד יום העצמאות ותקופת ההמתנה

יום העצמאות 1967 מתקרב. אני נבחר ע״י תשבי המ״פ להשתתף בחוליית פיקוד צפון בטקס המסורתי של החלפת דגלי צה״ל ובמצעד שיתקיים בירושלים למחרת, ושצפוי להיות מצומצם בגלל מגבלות הסכמי שביתת הנשק עם ירדן.

מפקד חוליית הדגל הוא צבי פז (״גולדה״). שלושה שבועות של הכנות לאירוע. עבורי זה שכרון חושים. אני חופשי רוב הזמן, מבקר הרבה בבית בתל אביב. כבר מזמן שכחתי טעמן של תחושות כאלה. לאחר המצעד המצומצם אך המרגש, אני עוד מספיק לשמוע שהחטיבה נכנסת לכוננות וחוזר לגדוד לאחר החג. חוטף נזיפה מתשבי שכועס עלי ובצדק: גנבתי לי עוד סוף שבוע בבית. אבל הוא לא מעניש.

נשיא מצרים, עבד א-נאצר, סוגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות שיעדן ישראל. מתחילה תקופת ההמתנה. שמועות על מלחמה אפשרית. לא לוקחים את זה ברצינות. 11 שנים חלפו מהמלחמה האחרונה (מבצע סיני), מה פתאום עכשיו?

גיורא בורוכוב 1966

תקופת ההמתנה: אנחנו לא עושים שום דבר. אוכלים וישנים בשוחות השועל שאנו חופרים בכל מקום אליו אנו מגיעים. אפילו מסדרי בוקר בסיסיים כמעט שלא נערכים. מתקפות של אלפי ברחשים מציקים. אווירה כללית של מבוכה ואי-ידיעה. מינויו של משה דיין לשר הביטחון מעלה את המוראל פלאים. אנו עדיין מתקשים להאמין שתפרוץ מלחמה. כבר היינו בעבר במצבים כאלה של כוננות והכנות לכל מיני תרחישים שהסתיימו בלא כלום.

המפקדים הגבוהים באים לדבר ולעדכן אותנו מדי פעם. הם סבורים שהמלחמה בלתי נמנעת. יש לנו אמון רב בהם. מעבירים אותנו ממקום למקום על הזחל״מים (אמריקאים, מתוצרת אינטרנש׳ ווייט, ממלחה״ע השנייה), כולל בלילות עם אורות מלאים ובחשיכה מוחלטת, לסירוגין, בכדי לבלבל את הסורים.

התושבים בצפון עוטפים אותנו באהבה ובדאגה. ממתינים בצידי הדרכים, משליכים לעברנו סיגריות, לחמניות, עוגות ושוקו, מציעים להתקשר למשפחות (על סלולר עוד לא חלמו אז) בכדי למסור ד״ש ומילות הרגעה. אנו נהנים מתשומת הלב שלהם וגאים עם הנשק על המשוריינים. בינתיים איבדתי את הקסדה, ואני בולט בכומתה על הראש. כך גם אצא למלחמה. אין עודפי קסדות בצה״ל.

באחד החניונים מתרחש אסון: רס״פ של אחת הפלוגות נהרג בתאונת רימון שנתלש מחגורו באוטובוס (רס"ל ליאון אימברן ז"ל). האווירה קשה, אחד מהחבר׳ה במחלקה היה עד לאירוע ומספר לנו מה קרה. המלחמה עוד לא החלה ויש לנו כבר הרוג.

שומעים שהירדנים החלו לתקוף בגזרת ירושלים וברור שהמלחמה בפתח, וזה אכן מה שקורה. שומעים על הקרבות בסיני, גם מהטרנזיסטור. צוחקים ונהנים מההכרזות על ״נצחונות״ מפי קריין "קול הרעם מקהיר". גם הסורים מצטרפים. הפגזות על עמק החולה והקיבוצים. האדרנלין בגוף עולה. שרים, צועקים, מנופפים לשלום בהתלהבות לחיילים מיחידות אחרות.

ממשיכים בתנועה האין סופית ממקום למקום. בינתיים מתגנבת תחושת תסכול:  גולני לא נלחם, הוא רק נמצא בתזוזה מתמדת. הופעה של "החלונות הגבוהים" (אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג׳וזי כץ). כמה פוחחים מבינינו מסלקים להם מהמכונית בקבוק וויסקי יקר ודואגים לחסל אותו. מקרבים אותנו לחורשות שלמול הרמה-הסורית.

יום טוב הרס״ר לא אוהב את אוירת הדכדוך ובקולו האדיר גוער בנו – ״תשירו קיבינימט, מלחמה היום״, כשם שהוא מזהיר אותנו מפני נחשים – ״יותר טוב למות במלחמה מאשר מנחש (במלעיל) מחורבן״…

יום רביעי בצהריים. מקבלים פקודה לעלות על הזחל"מים. עולים על הרמה!

נערכים בשיירה ענקית לאורכו של הכביש שסמוך לחורשת טל. לאחר זמן-מה מגיעה פקודת התפזרות: בגלל עננות, הסיוע האווירי בלתי אפשרי, ולפיכך ההסתערות על הרמה מבוטלת או נדחית. הדבר חזר על עצמו לפחות פעם נוספת. מתחילים להשלים עם זה שהחטיבה לא תשתתף קרבות.

הקרב על תל פאחר: זחל"מים מתחילים להיפגע בזה אחר זה, אני קובר את הראש עמוק

מגיע יום שישי. שוב מקבלים פקודת היערכות לעלייה. אנו משוכנעים שגם היא תסתיים בלא כלום, אבל הפעם משהו בכל זאת שונה: מחלקים לנו את ״דבר מפקד הפיקוד״, דדו (דוד אלעזר). המח״ט ופיקוד החטיבה מגיעים על זחל״ם, המח״ט מתוח-משהו, מורה בכעס שלא אופייני לו לפנות את הדרך שעל הכביש. רואים מטוסי קרב צוללים לעבר מה שנודע כתל עזזיאת ושנחשב למוצב הסורי הבעייתי ביותר, שיהיה על החטיבה לכבוש.

הגדוד שלנו מיועד למוצב בשם תל פאחר, שלא צפו לגבי כיבושו בעיות מיוחדות. אני רואה את חברי הטוב תדי עובר מזחל״ם לזחל״ם, מבקש להצטרף. לא נמצא לו מקום. הרכבים עמוסים עד אפס מקום. לפתע מגיע רכב טנדר מכיוון הרמה: פצועים ראשונים. לא קל לראות את זה. הקרבות כבר בעיצומם. אלה חבר׳ה מכוח הטנקים שנכנסו ראשונים, טנקי שרמן אמריקאים משודרגי קנה. במשקפת של המ״מ אני רואה הסתערות של טנקים במעלה הרכס שמולנו. המראה מרשים, מהמם, ממש כמו בסרטים, לפחות בינתיים…

מתחילים לנוע. עוברים במהרה את מעבר הגבול. הדרך הופכת לכורכר טרשית. הטור הענקי נע לאט. מעלינו הפגזת אימים של תותחים שלנו. הרעש נוראי. אנו בעיצומה של מלחמה. אני מפחד, חושב על ההורים ועל מה יהיה "אם".

מתחילים לטפס. הסורים אינם טומנים את ידם בצלחת. אנו סופגים הפגזה כבדה ממרגמות שכוונו מראש אל הדרך שלנו. זחל"מים מתחילים להיפגע בזה אחר זה, נדלקים, לוחמים נפגעים. אנחנו שעונים על מיכלי הדלק, 200 ליטר כל אחד. אני קובר את הראש עמוק, אבל אי-אפשר שלא לשמוע את הצעקות והקריאות מבחוץ.

הסמל שמעז להציץ החוצה, חיוור, מדווח מה קורה שם. דברים לא קלים. הנהג סוגר את מדפי החלונות שלידו, מתקשה לשלוט ברכב דרך חרך הראייה הצר. המ״מ מתחיל לירות במא״ג שהותקן על המעמד. בכל תיבת תחמושת שרשרת בת 200 כדורים. הוא מכלה שישה ארגזים. מסייעים לו להחליף את הקנה הלוהט של המקלע.

מהקולות אני מבין שטנק סורי מנסה לצודד אלינו. המתח נוראי. הוא לא מצליח אולי בגלל אש המא״ג הרצופה. אולי חטף פגיעה ממקור אחר. נעצרים, כנראה הגענו ליעד. אלזם שואל אותי אם זה היעד, אני יודע בדיוק כמוהו. קשה לדעת. אנו נמצאים במין דרך שמצידיה גדרות בנויות משברי סלעים. אני לפחות לא מבחין בשום דבר אחר. זה לא נראה כל-כך מאיים.

חלק יורדים מהרכבים וממשיכים רגלית. כנראה היו אלה החבר׳ה של פלוגה א׳ אשר ספגו בהמשך את עיקר האבידות. אנחנו ממשיכים בנסיעה ופונים שמאלה. להערכתי הגענו לצידו המערבי של המוצב. מקבלים פקודה לרדת, תופסים מחסות, יורים לכיוון מרכז המוצב. חוליית בזוקה (ז׳אן-קלוד, ונדמה לי עמנואל) יורים. אני עם העוזי.

לוחם גולני מסתער בתל פאחר [מתוך סרט לשחזור הקרב]

אחד המ״מים גוער בי על בזבוז תחמושת למרחק לא אפקטיבי. מה אני יכול לעשות? זה הכלי שיש בידי. לפחות הוא אמין ויורה כשצריך, לעומת רובי ומקלעוני האף.אן הגרועים, שנעצרים בכל שנייה.

אני צמא מוות. המימייה שלי ריקה. אני מבקש מדרור (אבדור) מים, הוא נותן לי ברצון. בכל רגע אני מוצא עצמי עם חיילים שאינני מכיר, פעם אפילו לבדי, פחד, בלגן. כבר ברור שמשהו השתבש.

שריקות כדורים, קליעים פוגעים בקרקע, מטרים מהחיילים שתופסים מסתור לא הרחק ממני. אני רואה חייל מהמחלקה שנפצע קשה בעיניו, כתוצאה מנתז של סלע. הרס״פ (בוסקילה?) מפנה אותו בהליכה, ממש גורר אותו לכיוון זחל״ם פינוי.

נשמעת פקודה לעלות חזרה לזחל"מים. תחושה לא נעימה אחרי שנוכחתי לדעת עד כמה הם פגיעים. תוך כדי טיפוס חפוז אני כמעט ופולט צרור לכיוונו של אלי רפופורט שמתיישב בספסל מולי. נוסעים, מנסים להגיע למוצב מצידו הצפוני, במה שייקרא לימים ״האיגוף״ המפורסם.

הרבה ירי של נק״ל. חיילים מתחילים להתקבץ בתעלות. כולם דוממים, נרעשים, שמחים להיפגש

הסורים ממשיכים להילחם בעקשנות. בחור אמיץ יורה במק״כ לכיוון התל. המקלע נעצר לאחר כל שניים-שלושה קליעים. הוא שופך בקור-רוח שמן לתוך הסדן. זה לא עוזר הרבה, אך הוא ממשיך לירות.

אני מוצא את עצמי בחברת חבר׳ה מפלוגה רובאית ותיקה, רובם לא מוכרים לי. ירידה ואחר-כך עלייה. הרכבים המשוריינים אינם יכולים להמשיך יותר ועוצרים. אנחנו יורדים. מ״כ אחד מתחיל לרוץ לכיוון התעלות, אני רץ אחריו. נראה לי שהוא יודע מה הוא עושה.

אני נכנס אחריו לתוך תעלת קשר, עוברים מיצדית ריקה מאדם עם הרבה ציוד, לא פועלים בדיוק על-פי התרגול. ממשיכים, על הקרקע. אני מבחין בתחבושת אישית ספוגה בדם שעדיין לא קרש. מן הסתם, הסורי הסתלק משם שניות לפני שהגענו. הרבה ירי של נק״ל. חיילים מתחילים להתקבץ בתעלות. אני פוגש חברים מהמחלקה ישובים מתחת לגגון קטן שמכסה על התעלה, כולם דוממים, נרעשים, שמחים להיפגש. אני שומע את שמיל הסמ"פ קורא – ״מי שיכול להילחם שיגיע אליי״.

בהדרגה הלחימה דועכת. אני ממשיך לאורך התעלות, פוגש פצועים, הרוג אחד, מתחילים להתכנס.

הקרב תם. לפי חשבוני נמשך כשעתיים (הגענו לתל ב-13.50-זכור לי שהסתכלתי בשעון-הצלילה שלי) [הערת הבלוג: לפי דיווחי החטיבה הכוח הגיע אל פאתי היעד כשעה מאוחר יותר]. מגיע המח״ט יונה אפרת, מסייע בפינוי הפצועים. משבח אותנו, מדבר על הרוגים. עדיין לא יודעים מי ומה.

הערב יורד. ניגש אליי מישהו מוכר, מסלק מפניו תחבושת אישית: האף שלו חסר. ״גיורא תראה״, הוא אומר והולך הלאה. אני לא מזדעזע. זה לא זמן ונסיבות מתאימים לרגשות. עד היום אינני מצליח להיזכר מי זה היה.

בדרך אני פוגש את המ״מ פצוע בצורה לא חמורה, ממתין לפינוי. לא ניפגש יותר. הוא הגיע אלינו לאחר אימון חורף. בחור טוב. חיבבתי אותו.

כבר חשיכה. אני מגיע לישורת, רואה את שמואל טל בחברת מישהו. כשאני מתקדם לעברם אומר לי שמואל במין רכות כזו: ״גיורא תיזהר״. אני מסתכל למטה, כמעט דרכתי על גופה. ריכזו את החללים שלנו בשורות-שורות.

אני פוגש את תדי, חברי היקר. הוא מחבק ומנשק אותי, שמחים לראות שאנו בסדר. אוספים את השבויים. קושרים אותם בידיהם, מפשיטים אותם חלקית מטעמי זהירות, מתייחסים אליהם יפה. יודעי ערבית מבינינו משוחחים איתם. היו שבויים אחרים שמזלם לא שפר עליהם, כך על-פי הסיפורים. גם דברים כאלה מתרחשים לצערנו במלחמה.

מארגנים אותנו לירידה מהתל. שוורץ הסמ״פ מוביל אותנו, חבוש בתחבושת אישית בראשו. אז נודע לנו לראשונה שתשבי המ״פ האהוב נהרג. בדרך למטה עוברים ליד טנקי שרמן בוערים. אחד מהם עלה על מוקש ואנשי צוותו הנבוכים מנסים לתקן את השרשרת שנקרעה. מגיעים לחורשת טל ומתארגנים לשינה.

בבוקר שלמחרת "מסתערים" עלינו נשים וגברים מקיבוצי הסביבה ומרעיפים עלינו מכל טוב: עוגות, קפה, חלב והרבה אהבה ואסירות-תודה. שומעים סיפורים מהקרב, חולקים עם אחרים, כל אחד וחוויותיו האישיות. שומעים על הנופלים, רובם משתי הפלוגות האחרות. אחדים מהם הזדמן לי להכיר במהלך השירות: יגאל כהנא, בחור החמד טוב הלב מבוסתן הגליל, יוסי קילמן, בנם של ניצולי שואה שנולד במחנה עקורים בברגן-בלזן, וכמובן המג״ד הנערץ מוסא קליין.

גיורא במסלול מכשולים, סדרת ספורט בווינגייט, סוף קורס מכ״ים

עשרות רבות של שנים הדחקתי את הסיפור האישי שלי וחוויותיי מהקרב הקשה הזה. בגלל נסיבות אישיות מקריות לגמרי חזרתי אליו ממש לאחרונה. זה היה הקרב הראשון שהשתתפתי בו בימי חיי, וגם האחרון. הוא לא היה קרב כמו בסרטים, רחוק מכך. מרבית מבנה סדר הכוחות שלנו קרס. כל מה שהתאמנו עליו במהלך תקופה ארוכה: אימוני כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וכן הלאה, לא התגלה כרלוונטי. המג״ד פיקד על כיתת חיילים, המ״פ על חוליה וכד׳.

זה היה קרב של לוחמים בודדים, מפקדים כחיילים פשוטים, שהיוזמה, אומץ הלב והנחישות שלהם הם שהביאו להכרעתו. היו בו מעשי גבורה אישיים רבים, היו גם כאלה שלא. דווקא כאלה שלא ציפו מהם, חיילים שנודעו כבעייתיים ומופרעים, הפתיעו באומץ לבם. אין לנו, לדעתי, זכות לשפוט אף אחד, גם לא את עצמנו. כל מי שחווה נסיבות כאלה מבין במה המדובר. ויש לומר גם מילה על החיילים הסורים: הם נלחמו באומץ ובעקשנות ממש עד לרגע האחרון. אני חש כלפיהם כבוד!

לימים, השתחררנו מהצבא, בנינו את חיינו כאזרחים, זכינו להזדקן. רבים מחברינו ״נשארו שם בני 20״, כמילות השיר העצוב. אנחנו לא נשכח אותם, ונספר בגאווה על גבורתם, לכל מי שירצה לשמוע.

ולסיום: הדברים שהעליתי מבוססים על זיכרון בן 50 שנה. על טעויות ותעתועים אפשריים אין לי כמובן שליטה. הדברים הם, רובם ככולם, פרי חוייותיי האישיות בלבד, ואני מראש מתנצל על כל שכחה, טעות, התעלמות וכו׳. הן נעשו, עד כמה שנעשו, בתום לב.

בקורס מ"כים בג'וערה. גיורא יושב על הרכב מימין

———————————————————————————————–