כמה שהוא היה יפה

רותי התאהבה מיד בליאון אימברן וקשרה את גורלה עם מי שלימים היה רס"פ בגדוד 12 * תאונה או טעות אנוש גרמו להפעלת שני רימונים שהיו אצלו בחגור, ביום הראשון למלחמת ששת הימים בשטח כינוס בצפון * חיים שנכבו בבת אחת חזרו אליה כעת כשהחובש עמיאל שטיפל בבעלה המנוח מסר לה את הדיסקית ששמר כל השנים * הרס"ר יום טוב, הרופא ד"ר הורנר והסמ"פ שמיל מספרים לאלמנה על רב סמל למופת שכולם העריכו ומנסים להבין מה קרה באוטובוס – כולל דו"ח קצין בודק * המסע בזמן של רותי חזרה ל-1967 

מאי 1966 – רותי וליאון אימברן ביום חתונתם בחיפה. מאחור החברים – מימין רס"ר יום טוב חזן ומשמאל סעדיה ("ההודי") מפלוגת המיפקדה

מציאות לא צפויה אורבת בכל רגע. גורל ציני מחייך במקום שאינך מצפה. לעלות לאוטובוס חונה, לתפוס רגע של שלווה מההמולה ואז בשנייה אחת להיבלע אל גיהנום מחריש אוזניים, כאב חד שמפלח גוף, חיים שלמים שנהרסים.

רס"ל ליאון אימברן נהרג בשטח כינוס של גדוד 12 ליד הכביש המוביל לקרית שמונה, ארבעה ימים לפני קרב תל פאחר. על אף שלא נלחם באותו קרב קשה, למפקדיו ולחבריו זה היה מובן מאליו ששמו ייכלל במצבת הנופלים שהוצבה בזמנו בכניסה למוצב הסורי לשעבר. הוא היה חלק מהם עם תחילת מלחמת ששת הימים, והם ראו בו שותף מלא לכל מה שבא לאחר מכן.

אימברן נהרג ביום שני ה-5 ביוני 1967 – יומה הראשון של מלחמת ששת הימים בזמן שגדוד 12 חנה בצומת נבי יושע (צומת כ"ח), כ-6 ק"מ דרומית לקרית שמונה. הוא נכנס לאוטובוס ביחד עם רס"ר הגדוד יום טוב חזן, ככל הנראה כדי להאזין לחדשות ברדיו, ושם מסיבה לא ידועה התפוצצו שני הרימונים שהיו בחגור שלו. יום טוב חזן יצא ללא פגע. היה זה החלל הראשון של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים. מאותם הרוגים סתם.

הטרגדיה נבלעה בהמולת המלחמה ובקרב תל פאחר. לגדוד 12 לא היה זמן לעכל את האסון. למחרת בצהרי היום נשלח הגדוד ללחימה בצפון הגדה המערבית. כ-12 שעות לאחר מכן הוחזר לגליל העליון לקראת אפשרות תקיפת סוריה. ב-9 ביוני יצא אל הקרב המדובר בתל פאחר. אחרי המלחמה עסקו שם בחללי הקרב, שחלקם זכו לצל"שים. רותי, אלמנתו של הרב סמל, לא נתנה לעצמה לשקוע יותר מדי אל מעמקי השכול. לאחר שנתיים ורבע היא בנתה לעצמה חיים חדשים, נישאה והולידה שתי ילדות. הוריו של ליאון ואחותו הלכו זה מכבר לעולמם, בעוד שאחיו פנחס שהסתכסך עם משפחתו עוד קודם לכן, ובהמשך גם עם גיסתו רותי, נעלם מהאופק.

סיפורו של אימברן היה נותר קבור אלמלא החובש דוד עמיאל, שהמקרה עודנו צרוב בו. עמיאל היה זה שטיפל באימברן מיד לאחר הפיצוץ, ולאחר שנקבע מותו שמר אצלו את הדיסקית של החלל. בשנה האחרונה, בעקבות ראיון שפורסם עימו בנעמוש, ביחד עם חברו החובש אריה שכטר, ולאחר מכן עם הוצאת הספר "תל התעלות", החל עמיאל לחפש את קרוביו של אימברן ובראשם רותי אשתו. לפני כחודש הצליח לאתר אותה, נפגש איתה בביתו בחדרה והעניק לה את הדיסקית של אהוב נעוריה. הדי זכרונות הטרגדיה צפו ועלו אצל שניהם.

3 ביוני 1967: ביקור מפתיע בבית בעכו עם חגור ושני רימונים

רותי וליאון בנשף פורים ביקנעם 1962

ליאון אימברן נולד ברומניה ב-1944 ובגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל, כאן התגוררו ביקנעם. למד בבית ספר מקצועי, עסק במסגרות ורתכות, החל לעבוד במפעל סולתם, אהב לייצר ריקועי נחושת, שיחק כדורסל וכדורגל. בגיל 17 הצטלבה דרכו עם רותי פיגמן בת ה-15 וחצי מחיפה, אף היא ילידת רומניה, בזמן שנפגשו בנשף ביקנעם. מאז היו ביחד. "ליאון היה רומני שנראה כמו ספרדי, היה לו עור כהה", היא אומרת. "הוא היה יפה וחתיך. אפילו האיש מחברה קדישא אמר לי איזה חתיך בעלך".

אימברן לא רצה תחילה לשרת בחיל קרבי. הוא אף הבטיח שיעשה בעיות אם כך יקרה, אבל מרגע שנשלח לגולני בנובמבר 1962 היה חייל למופת. הוא עבר קורס מ"כים ולאחר מכן קורס סמלים ורבי סמלים. את תוכניתו ללכת לקורס קצינים הוא גנז בלחצה של רותי, שלא רצתה שיהיה קרבי יותר מדי מחשש לשלומו. כתוצאה מכך עבר לפלוגת מיפקדה בגדוד 12 וחתם קבע. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות. ב-1966 קיבל רב-סמל ראשון ומעבר לפינה חיכה לו התפקיד הבא – רס"ר בית ספר למ"כים בג'וערה.

במאי 1966 נישאו השניים. רותי מספרת: "החופה היתה בתאריך 7.5.66. אחרי שליאון נהרג שאלתי בחור אחד שהכרתי ולמד נומרולוגיה מה הקשר בין מספרי התאריכים – 7.5.66 ו-5.6.67. אז הוא אמר – אחד זה ההתחלה והשני זה הסוף. אמרתי לו  – אתה לא יודע כמה אתה צודק. האחד זה הנישואים שלנו והשני זה המוות. אין מה לעשות, יש משהו מלמעלה שמכוון את זה".

אימברן, על כך מסכימים כל חבריו, היה רב סמל לדוגמה, מסודר, מוקפד, אתלט מצטיין שזכה במספר מדליות באליפויות צה"ל בקרב-5 במכון ווינגייט. שגרת השירות שלו נעה בין אימונים לבין החזקת קווי הגבול בצפון ובירושלים.

"הוא לא היה חוזר הרבה הביתה", מספרת רותי. "לא היה לי קל, הייתי כל הזמן לבד. כשהתחתנו הוא כבר היה בקבע, ועם המשכורת שלו קנינו דירה בשיכון ופיתוח בעכו. זה היה שיכון לזוגות צעירים, היתה הגרלה וקיבלנו את הדירה. לא היה לנו כסף משום מקור אחר. הייתי מורה לאנגלית בבית ספר ויצמן בעכו. זאת היתה תקופת שפל בארץ, עבודה כמעט שלא היתה. חסכנו שנה שלמה את המשכורת הצבאית שלו. הכל הלך לבנק כדי שנוכל לתת מקדמה של 3,600 לירות. אני עבדתי בנוסף כמדריכת נוער, ומה שהרווחתי שימש לפרנסה שוטפת. בשנה שבה היינו נשואים הלכנו לסרט רק פעם אחת".

עכו, סוף 1966, רותי וליאון בדרך להיות הורים

ליאון אהב את הצבא והתמסר לתפקידו. רותי: "הוא היה רב סמל ראשון והיתה לו דרגת שעון על היד". בינתיים היא נכנסה להריון, ובינואר 1967 ילדה את אמיר. "ליאון בדיוק היה בסדרת חינוך, אבל הגיע בדיוק ללידה. היה לו חוש לדעת".

התינוק נולד במשקל תקין, אולם סבל מבעיות בלבלב. הוא עבר ניתוח כשהיה בן יום ושרד שישה ימים עד שנפטר. "אני כאמא מעולם לא זכיתי להחזיק אותו אפילו פעם אחת", היא מספרת. "אחרתי שישה ימים הזמינו אותי ואמרו לי הילד נפטר. בדיוק ליאון הגיע לבית החולים לראות מה שלומו. אמרתי לו – אריה, הילד נפטר, וירדו לו שתי דמעות. הוא אמר לי – אל תדאגי, נעשה עוד ילדים. אבל אחרי מות התינוק והבעל נשארתי נקייה מנכסיי. בלי כלום".

במאי 1967 הוכרזה תקופת הכוננות במדינת ישראל הקטנה והחרדה מהבאות. חטיבת גולני הוקפצה לצפון האצבע. הגדודים שינו את מקום שטחי כינוס חדשות לבקרים. פתיחת המלחמה מצאה את גדוד 12 חונה בצומת נבי יושע, על כביש 90 פינת 899 העולה אל רמות נפתלי. בימים האחרונים של תקופת הכוננות עסק גדוד 12 באימוני עלייה וטיפוס לרכס נפתלי, לקראת משימותיו לכיבוש הרמה הסורית. הדאגה בעורף הרקיעה שחקים. רותי אימברן היתה רגועה קצת יותר. היא ידעה שבעלה משרת בפלוגת מיפקדה. לא לוחם מסתער.

במוצאי שבת ה-3 ביוני, יומיים לפני פרוץ המלחמה, הפתיע ליאון את אשתו הצעירה כשקפץ לבקר. רותי: "יום ההולדת שלי הוא ב-4 ביוני. בתקופת הכוננות הייתי רוב הזמן אצל ההורים שלי בחיפה. כמה ימים לפני כן חזרתי מטיול שנתי בירושלים עם כיתות ח'. כל הכביש לעכו היה מלא משוריינים וקומנדקרים שנסעו דרומה. הבנו שעומדת לפרוץ מלחמה. במכתב האחרון ליאון כתב – אני מאוד מצטער שאני לא יכול לבוא הביתה, אבל תהיי אצל ההורים. ואז באותו יום שבת כשהייתי אצל הוריי, דופקים בדלת. אני פותחת – וזה הוא. מה אתה עושה פה? הוא אומר: אין לך מחר יום הולדת? בואי מהר הביתה. חיכה לו אוטו צבאי בחוץ. ארזנו כמה דברים ונסענו הביתה לעכו. זה היה הלילה האחרון שלנו ביחד".

משהו העיב על אותו ביקור משמח ובלתי נשכח: "הוא בא הביתה עם הנשק והחגור, והיו שם שני רימונים. אמרתי לו – מה זה עושה פה? הוא אומר אל תדאגי. אמרתי לו זה מסוכן. אלה היו הרימונים שאחרי זה הרגו אותו".

רותי, ליאון ומהשפחות בחתונה בחיפה

מזל טוב לחתן, עם המג"ד גבי ברשי

יום טוב חזן: היינו צריכים למות ביחד

יום טוב חזן

הרס"ר האגדי יום טוב חזן היה מפקדו הישיר של ליאון והיווה עבורו דוגמה ומודל לחיקוי. "הוא היה החבר הכי טוב שלו", נזכרת רותי. "אחרי מה שקרה, יום טוב היה כל כך בהלם. כשהוא בא אלינו לשבעה הוא ישב ולא דיבר".

בשלב זה אנחנו מצלצלים ליום טוב ומספרים לו שנמצאת איתנו רותי אימברן ושאנחנו מדברים על מה שקרה לליאון. יום טוב מתרגש מיד: "רותי מה שלומך?".

רותי: "אני מתרגשת לשמוע אותך".

חזן: "את יפה נשארת כמו פעם?".

רותי: "אני לא מעידה על עצמי".

אנחנו אומרים ליום טוב שליאון העריך והעריץ אותו. – אתה שימשת עבורו דוגמה.

יום טוב: "ליאון זכרונו לברכה היה רב סמל פלוגת מיפקדה. אני הוצאתי אותו מאחת הפלוגות, ובגדוד היתה פלוגה הכי קשה, זו פלוגת המיפקדה. באותם ימים פלוגת המיפקדה היה סוציו-אקונומי נמוך ביותר, ועם זה התמודדנו כשאני נתתי לו סיוע תמיד על מנת שיבצע את התפקיד שלו. כל מה שהוא ביקש אני נתתי לו – מקצוע, ידע, תמיכה, לאורך כל הדרך. ליאון היה בחור רציני, ישר, אמין כלפי עבודתו וכלפי הזולת והסובבים אותו. ככה הכרתי אותו.

"והנה פרצה המלחמה, 1967, גדוד 12, בעצם כל חטיבת גולני, עלתה לצפון ונכנסה לשטחי היערכות. היינו במצודת כ"ח על הכביש לקרית שמונה. ישבנו, המג"ד כמובן עם כל הגדוד עשה מודלים ומודלים, כל מה שהיינו צריכים להיעשות נעשה על הצד הטוב ביותר כי ידענו שאנחנו הולכים למלחמה. בין השעה תשע לעשר בבוקר, או עשר ו-11, אל תתפסו אותי בשעה, היינו שומעים כל שעה חדשות מה קורה במרכז ובדרום.

"בבוקר בשעות שציינתי, התחלנו ללכת בכביש הפנימי. פונה אליי ליאון ואומר – יום טוב, הוא אף פעם לא קרא אותי בשם, תמיד רק 'הרס"ר הרס"ר'. אמרתי לו – ליאון דבר, מה הבעיה? אומר – בוא ניכנס דקה, נשמע חדשות ונמשיך. שיכנע אותי. מצד שמאל של הכביש חנו אוטובוסים שהסיעו את הגדוד. עלינו לאוטובוס, ישבנו אני וליאון. מאחורי הנהג יש תמיד שני מקומות לנכים. ישבנו. היד שלי היתה משמאל לכתף שלו, הוא ישב ליד החלון והתחלנו לשמוע חדשות, ופתאום פאך – ירי. אני חשבתי שהוא פלט כדור מהעוזי שלו, מסתבר שהנצרה שהיה לו מצד שמאל של שני הרימונים מילס 4 השתחרר".

כאן זה קרה. מפת איזור צומת נבי יושע/כ"ח (צילום מגוגל ארט) לחצו להגדלה

רותי: "יום טוב, הוא אמר איזה מילה? הוא הספיק להגיד – נפלט לי כדור? ככה היה כתוב בדו"ח אחרי מותו".

יום טוב: "לא. הוא שתק, היה המום. כי זה הלך בשניות. מהפיצוץ היה שלוש שניות. אני אמרתי – מה קרה? אני עם הראש שלי חשבתי שזה עוזי, אבל זה לא היה עוזי, זה היה הנצרה שהשתחררה ודפק את הנפץ והנפץ דפק את שני הרימונים. ובום – התפוצצנו. לא שמעתי שום דבר, והוא מת. ובכל זאת אני מרגיש איזה פעימה אצלי. אני ממשמש את עצמי, ראיתי שאני יכול לקום, קמתי בסערה, הלכתי לליאון, הלכתי להנשים אותו, כי כל הצד השמאלי לכיוון הנהג שם היה הפיצוץ, הוא התפרק לגמרי בצד השמאלי, והאוטובוס התחיל לבעור כי היה שם קש. נכנסו, כיבו, ואז פינו אותו זכרונו לברכה. אני לא רוצה להמשיך לדבר, זה זוטות מסביב. הבחור נהרג בידיים שלי. כי אני הנשמתי אותו. אחר כך ראיתי את הקטסטרופה ונגמר הסיפור".

רצינו לדעת מדוע רב-סמל בפלוגת מיפקדה מסתובב עם רימונים בחגור. יום טוב: "לא היתה הוראה. אני נתתי הוראה כזו, שכל רב סמל עולה לזחל של המ"פ שלו וכולם עם חגור, וגם הוא חגור. חגור של אז היה עם ארבע מחסניות של עוזי, מימיית מים, תחבושת אישית ושני רימונים".

רותי: "יום קודם הוא הגיע הביתה עם רימונים".

יום טוב: "מאה אחוז, הוא יצא עם החגור שלו, לא יצאנו לפיקניק".

רותי: "אני אמרתי לו למה הגעת עם רימונים הביתה? אני מפחדת. והוא אמר – אל תדאגי, שום דבר לא יקרה".

יום טוב: "בטח לא יקרה, חיילים הולכים עם זה 24 שעות עליהם. אנחנו לא המצאנו את החגור".

ומה קרה? "הוא לא ניסה לקום, פשוט היה פאך, ובום. זה הכל".

ליאון אימברן באימון קיץ של הגדוד ב-1966

ליאון במרכז בנקודת זינוק למירוץ צה"ל בריצת 5,000 מ' בשנת 1963

איך זה שישבת לידו, צמוד אליו, ולא נפגעת? "תשאל את אלוהים. יש אלוהים בשמיים? תשאל אותו".

יצוין כי בראיון עם יום טוב חזן לפני כשנתיים הוא אמר – "אני ישבתי מאחורי הנהג. הוא [ליאון] נכנס בפנים".

איך היו התגובות בגדוד לאסון הזה? יום טוב: "יצאנו למלחמה בלהט של קרב, ואחרי הקרב המג"ד נהרג, כל המ"פים נהרגו, השארנו בתל פאחר קרוב ל-35 הרוגים וליאון נכנס לתוך החבילה, וזהו. לא היה זעזוע. אנחנו תיכף אחרי זה התחברנו לקרב. הכל היה בנשימה אחת".

זכור לך באיזו שעה קרה האירוע? יום טוב: "זה היה בבוקר, 10 או 11 גג".

החובש דוד עמיאל מתערב: "מה פתאום? זה היה בערב".

אנחנו אומרים ליום טוב שלפי שעת הקבלה בבית החולים, האירוע קרה בערב, והוא ענה: "אדוני שאלת אותי, אני המקור – אור יום! היד השמאלית שלי לאורך הכתף שלו. כל הצד השמאלי של האוטובוס היה חור אחד גדול".

28.3.1967: נבחרת גדוד 12 בקרב-5 במכון ווינגייט. ליאון עומד שלישי משמאל. עומד שני מימין: שמואל מוראד, מ"מ שנפצע בתל פאחר

רותי: "כל השנים אמרת שאתה היית צריך למות במקומו".

יום טוב: "היינו צריכים למות ביחד. רימון מתפוצץ בינינו, מילימטר, מה עוצר אותנו? הפחים?".

רותי: "יום טוב, הכל רשום מלמעלה".

יום טוב: "רותי, השוק של ליאון והשוק שלי צמודים. היד שלי מחזיק את הכתף השמאלי שלו".

רותי: "הוא כל החיים היה אומר – אין לי מזל. אני הייתי אומרת לו – למה אתה אומר שאין לך מזל? יש לך אישה שאתה אוהב, יש לך בית יפה. אבל אתה רואה, הוא ידע שאין לו מזל. הסיפור שלך מאשר שלא היה לו מזל. למה בחור צעיר ומוכשר ואהוב יגיד אין לי מזל?".

5.6.67 – תעודת הפטירה של בית החולים רמב"ם

יום טוב: "רותי את צודקת, אני וליאון, אני לא רוצה להמשיך לדבר, זה לא היה אני המפקד והוא רב סמל, היינו יותר מחברים. הוא לא היה הולך להשתין בלעדיי, גברת רות".

רותי: "אני יודעת, הוא כל הזמן דיבר עליך".

יום טוב: "הוא לא עזב אותי לשנייה, זה אחד המכות הכי חזקות שקיבלתי".

רותי: "כשהיית אצלי בשבעה היית עם הראש באדמה, לא היית מסוגל להגיד מילה".

יום טוב: "אני עד עכשיו שאני מספר לך הגוף שלי רועד. לא מסוגל לדבר, זה היה יותר אישי מאישי. אני עכשיו מדבר איתך, כל הגוף שלי רועד".

רותי: "גם 50 שנה לא ריפאו".

יום טוב: "הוא נורא חיבב אותך ונורא אהב אותך. אני יודע שידע לכבד אותך מעל ומעבר. כי היינו מטיילים ומדברים והיינו נוסעים, גם בשמחה וגם בשכול. ואז יש מה לדבר".

רותי: "יש לי עכשיו את הדיסקית שלו בבית, וכל לילה אני מנשקת את הדיסקית".

יום טוב: "מה את אומרת. אני לא רוצה כרגע לפרט, לא רוצה להרגיז אותך, זה היה מקרה חריג, נקודה. אני נתתי לך איך אומרים בעברית – מפי הסוס, בשטח. מה עשית לי עכשיו? הרגת אותי".

ד"ר הורנר: לא היתה נשימה ולא דופק, החיים שלו נכבו בפנים תוך שנייה

הרופא דאז של גדוד 12, ד"ר ג'קי הורנר, מועלה אף הוא על הקו כדי שיספר את גרסתו לאירוע: "מיד כשזה קרה אני והחובש רצנו לאוטובוס, איפה שהבנו שזה בא משם. כשהגענו לשם ראינו את יום טוב רץ החוצה, או שהיה בחוץ כבר, ואנחנו נכנסנו אני והחובש, הגענו לחייל הפצוע וראינו שהיה שם איזו כניסה של תוצאה מהרימון שנכנס לתוך הגוף שלו".

רותי: "דוקטור זה היה שני רימונים".

ד"ר הורנר בשנות ה-60

ד"ר הורנר: "זה פרט שאני לא יודע. הוצאנו אותו משם ושמנו אותו בתוך האמבולנס, אבל הוא היה מת בשלב זה, הוא היה ללא רוח חיים".

רותי: "בדו"ח של בית החולים כתוב שחמש דקות הוא לא היה בחיים, זה נכון?".

ד"ר הורנר: "אני לא יכול להגיד אם זה היה חמש דקות או עשר דקות".

רותי: "אבל לפחות הוא לא סבל, הוא לא הספיק".

ד"ר הורנר: לא, הוא היה בלי הכרה, הדימום היה מאסיבי. אני לא יודע מאיפה הסיפור של חמש דקות. כשאני בדקתי אותו הוא היה ללא רוח חיים, לא היתה נשימה, לא דופק, והדימום היה פנימי, ואיפה שהרימון התפוצץ בחגורה זה מול עורקים מאוד גדולים של הבטן ובטח הם נפגעו ודיממו".

רותי: "בשעון של הדרגה שלו שקיבלתי אותו היה דם קרוש והשעון היה על יד ימין. זאת אומרת שכל הסביבה היתה מכוסה בדם".

ד"ר הורנר: "יכול להיות. כולנו הצטערנו והעברנו אותו לבית חולים פוריה ושם המשכנו בטיפול. אח שלי היה באותו זמן אורטופד בבית חולים פוריה. אבל הוא [ליאון] היה בלי הכרה, ואפילו אם לקח לנו שלוש דקות או חמש דקות מהאוטובוס, הוא דימם דימום פנימי".

רותי: "לא היה לו סיכוי. מה שמנחם אותי שהוא לא סבל. זה מה שמנחם אותי. אני נורא כועסת כי הוא מת בצורה כזאת. זו אוזלת יד ושטויות של המפקדים שלו. אם כבר נגזר עליו למות, הוא היה צריך למות בשדה הקרב, זה התאים לו. לפחות מנחם אותי שהוא לא סבל כי לא הגיע לו".

ד"ר הורנר: "החיים שלו נכבו בפנים בתוך שנייה. זה היה המוות שלו".

רותי: "לא אגיד שאני שמחה לשמוע את זה, אבל בשבילי זו הקלה".

ד"ר הורנר: "חוץ מזה, היה איש נחמד וחמוד ושמר על סדר בהופעה".

רותי: "הנעליים שלו תמיד היו מצוחצחות וכולו מבריק. הוא היה לדוגמה. כמה שהוא היה יפה, גם כל מה שהיה איתו היה יפה".

ד"ר הורנר: "הוא היה משהו, אין כל ספק".

החובש עמיאל: זה היה הפצוע הראשון שטיפלתי בו, ניסיתי לעשות בו כל מה שלמדנו

דוד עמיאל החובש

דוד עמיאל היה אחד מחובשי גדוד 12 עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ולאחר מכן בקרב על תל פאחר. הוא זוכר את עצמו חופר שוחה עם מעבר הגדוד לשטח הכינוס בצומת נבי יושע. "חפרנו שוחות והיינו בתוכן, ניסינו להירדם", הוא מספר.

אריה שכטר, חובש נוסף, סיפר לפני שנה בראיון לבלוג נעמוש: "אני בדיוק גמרתי לחפור שוחה ונשכבתי בתוכה כדי לבדוק אותה, ואז היה פיצוץ ויצא עשן מהאוטובוס. אני אומר לעצמי – אחול בלטה, פגז ראשון הסורים פגעו בול. ואז יום טוב הרס"ר יצא מהאוטובוס וצעק שהרימון נתפס בכסא. הוציאו את ליאון החוצה, דוד עמיאל ואני טיפלנו בו, דוד עשה לו עיסויים והנשמות, אני זוכר את זה כמו עכשיו".

עמיאל מספר לרותי: "שמענו פיצוץ, כולנו קפצנו, לא ידענו מאיפה זה בא, וראינו שיום טוב יוצא מהאוטובוס בצעקות – 'ליאון נפגע'. אחד החובשים, נדמה לי שזה היה טפלין [אחראי מרפאה] הביא אלונקה, אני והרופא רצנו אליו. ניסיתי להנשים אותו, לא היה דופק לא היתה נשימה. ניסיתי לעשות כל מה שלמדנו. הרופא היה לידי, וזה לקח בוא נאמר פחות מחמש דקות עד שהרופא קבע את מותו. הוא שלח אותו למרות הכל לבית החולים. אני נסעתי איתו באמבולנס. זו היתה פעם ראשונה אחרי קורס חובשים שאני מטפל בפצוע אמיתי בשטח כתוצאה מפגיעת נשק – רובה או רימון. רק במרץ-אפריל סיימנו את קורס החובשים. ולכן הטיפול בליאון נחרט בי. לא יכולתי להשלים עם זה. עשיתי לו הנשמה ועיסוי לב, אבל הבנתי שאין מה לעשות. כשלחצתי עליו שמעתי שיוצא אוויר מהצד השני".

חדרה 2017. החובש דוד עמיאל עם רותי ברקת אימברן

רותי: "בדו"ח כתוב שהוא עלה באש".

עמיאל: "הוא לא כולו בער. הרימונים היו בגב, בחגור. לא יכולתי שנים אחר כך לאכול בשר על האש. לא יכולתי להריח בשר על האש ולא לשתות בירה. כי כשעשיתי לו הנשמה היה ממנו ריח של בירה".

יום טוב חזן זוכר שהמקרה אירע לפני הצהריים, אבל עמיאל ושכטר עומדים על דעתם שזה קרה בשעת ערב. גם דו"ח החקירה בעניין קובע זאת: סמוך לשעה 21:00.

הבשורה הקשה מגיעה למורה רותי באמצע שיעור בכיתה ו' בביה"ס ויצמן בעכו

רותי: "זה היה יום שלישי, לימדתי אנגלית בכיתה ו'. יום קודם כשפרצה המלחמה, המנהל שם את החדשות ברמקול כדי שנשמע מה קורה ואיך מנצחים את המצרים, והילדים החלו לצהול. אמרתי להם – ילדים, אל תשמחו, כי ברגע זה שהחלה המלחמה יש כבר הרבה אלמנות. ניבאתי את מה שקרה לי, ולימים בפגישת מחזור שהיתה הם זכרו לי את המשפט הזה.

"ואז בשעה 11:20 נפתחת הדלת בכיתה ואני רואה בדלת את סעדיה, שהיה חבר של אריה מהגדוד, ועוד שניים. אמרו לי – בואי בבקשה לחדר המנהל. נכנסנו, סגרו את הדלת, אמרו – קרה משהו לליאון. אמרתי – הוא נפצע? אמרו לי לא. אמרתי – מה זה לא? אמרו – נהרג. אמרתי – מה נהרג? הוא היה בבית אתמול. לא היתה מלחמה בכלל [בצפון], איך הוא נהרג? לא מאמינה לכם. לא יכולתי לקבל את זה. זה היה שלב ראשון של הכחשה. גם כשקברו אותו עוד באותו יום, אני עמדתי עם הגב. הם אמרו שהתפוצצו הרימונים. אלה הרימונים שהיו אצלנו בבית. הם לא רצו הרבה לספר לי. אני לא האמנתי".

רותי נלקחה לבית הוריה, ותוך שעות ספורות כבר היתה בבית העלמין הצבאי בנהריה, בהלוויית בעלה הצעיר, בסך-הכל נישואים של 13 חודשים. "ליאון זכה לשלושה מטחי כבוד", היא מתנחמת. מההלוויה היא זוכרת את שלמה סגל, שבהמשך אותו יום ימונה למ"פ ב' בגדוד 12 במקומו של סגן נחום צינגליצקי שהודח. לדבריה, סגל אמר לה כי יש לו תחושה שהוא לא יחזור מהמלחמה הזו. סגל נהרג בקרב תל פאחר שלושה ימים לאחר מכן.

רותי: "מההלוויה לא חזרתי יותר לדירה בעכו. בלעדיו, הבית לא היה שווה יותר. רק אחרי שנה יכולתי לנסוע, באתי לדירה, אחר כך החזרתי אותה לשיכון ופיתוח, לא רציתי עליה אפילו לירה".

מה ידעת אז על האירוע? רותי: "ידעתי דברים מיום טוב, וזה אחרי 20 שנה, או 30 שנה. בכל מפגש כזה הוא היה מטפטף משהו. ידעתי שהרימונים גרמו לזה, אבל איך זה היה, למה זה קרה – לא ידעתי. פה כתוב בוועדת חקירה שליאון הספיק לומר שנפלט לו כדור. אז אני לא יודעת אם אמר את זה, או לא אמר את זה".

דו"ח צבאי המליץ על סגירת התיק: "אין לראות במחדל המ"פ משום רשלנות בת עונשין"

ב-5 בינואר 1968, כחצי שנה מסיום מלחמת ששת הימים, פורסמו ממצאי קצין בודק שהועברו לאלוף פיקוד צפון, לראש אכ"א ולפרקליט הצבאי הראשי, על נסיבות מותו של ליאון אימברן. על הדו"ח חתום סא"ל יצחק יוסיפון, הפרקליט הצבאי של פיקוד צפון.

להלן הדו"ח במלואו:

"עובדות: בתאריך 5 ביוני 67 סמוך לשעה 21:00 עלו רס"ר יום טוב חזן, רס"ר גדוד 12, והמנוח – ק/488952 רס"ל אימברן ליאון, רס"פ מיפקדת גדוד 12, על אוטובוס כדי להאזין לחדשות.

תוך כדי האזנה לחדשות קם רס"ל אימברן מהמושב הראשון מימין והתיישב במושב הראשון שמאחורי הנהג. ברגע שהתיישב רס"ל אימברן נשמע התפוצצות קלה, שבעקבותיה הגיב רס"ל אימברן המנוח ואמר: "אוי נפלט לי כדור". מיד לאחר מכן נשמעה התפוצצות אדירה ממקום ישיבת המנוח והרס"ל המנוח נראה שוכב על הרצפה באוטובוס, כשצד גופו השמאלי בוער. החיילים כיבו את האש באוטובוס והרופא הגדודי קבע את מותו של רס"ל אימברן המנוח.

נראה כי ברגע שרס"ל אימברן התיישב, התחככה הרימוניה במושב ועל-ידי כך השתחררה נצרה של אחד הרימונים שהיו לו בחגור וכתוצאה מכך שוחרר המנוף והרימון התפוצץ וגרם למותו של רס"ל אימברן ז"ל. בדרך נס לא נפצעו נהג האוטובוס ורס"ר יום טוב חזן, והמנוח נפגע באיזור המותן השמאלית, מקום שהרימוניות מורכבות בחגור.

מעדותו של סגן ספריר [צ"ל ספיר], מ"פ המיפקדה ומפקדו של המנוח, מסתבר כי רק אנשי מחלקת הקשר של פלוגת המיפקדה היו צריכים לשאת רימונים. המנוח, כרס"פ המיפקדה, לא נמנה על חיילי מחלקת הקשר ועל כן, כך מסתבר, לא היה צריך לשאת רימון.

מימין למעלה שמו של אריה [ליאון] אימברן ז"ל על אנדרטת חללי חטיבת גולני במלחמת ששת הימים שבתל פאחר

כרס"ל המיפקדה היה זה מחובתו של המנוח לוודא קיומה של בדיקה יומית של הרימונים שנשאו חיילי מחלקת הקשר. על אחת כמה וכמה חייב היה בעצמו לוודא כי הוא נושא את רימוניו כהלכה.

בנסיבות המקרה נראה לנו שלא נוכל לבוא בטרוניה אל סגן ספריר, על שלא בדק כיצד רב הסמל הפלוגתי נושא את רימונו.

רב"ט ג'יוולי האפסנאי, שמסר למנוח את החגור ובו הרימון, אחראי לכך שבעת המסירה, דהיינו ביום 19 מאי 67, לא היה הרימון באריזתו. החזקת הרימון בחגור שלא באריזתו היתה באותו יום 19.5.67 עבירה על הוראות החזקה. ברם, על עבירה זו חלה החנינה ולא ניתן היום להביא את רב"ט ז'יוולי לדין בגינה.

אשר לצורת הנשיאה ביום המקרה – הרי בהתחשב בנסיבות הכוננות בהן היה נתון הגדוד כולו, יקשה לבוא בטרוניה אל מאן דהוא על נשיאת הרימון שלא באריזתו. אומנם, מעדותו של הרס"ר מסתבר שלא ניתנו אותו יום ליחידה הוראות החזקה שהתירו הוצאות רימונים מאריזותיהם. ברם, מעדותו של רע"ן תוכנית אימונים רמב"ד אימונים מסתבר כי נשיאת הרימונים מחוץ לאריזתם בעת מלחמה אינה מהווה רשלנות.

מסקנות: אין ספק כי מיטיב היה לעשות המ"פ סגן ספיר, לו וידא כי פרט לחיילי הקשר לא יישא איש מפלוגתו רימונים, גם כשמדובר במפקדים, וכי אם בכל זאת ימצא מישהו שיש להתיר לו לשאת רימונים (דוגמת הרס"ל אימברן המנוח) ייבדקו רימוניו מדי בוקר – כחוק.

ברם, בהתחשב בנסיבות המיוחדות בהן נשא רס"ל אימברן ז"ל את הרימונים ביום הראשון למלחמה, כשהגדוד נמצא בשדה, ובהתחשב בכך שרס"ל אימברן המנוח הוא זה שחייב היה לבדוק אורח נשיאת הרימונים על-ידי חיילי מחלקת הקשר – הננו בדעה כי אין לראות במחדלו של המ"פ למלא אחר האמור משום רשלנות בת עונשין.

המלצות: לאור האמור לעיל, ומאחר ומותו של רס"ל אימברן לא נגרם כתוצאה מרשלנות כלשהי, הנני סבור כי יש מקום לסגירת התיק. יחד עם זאת הנני סבור כי הראוי שתוצאנה הוראות מתאימות בדבר: א) איסור נשיאת רימונים על-ידי מי שאינו חייב לשאתם, ותהא דרגת הנושא אשר תהא. ב) חובת המפקד לוודא כי ביחידתו ישאו הרימונים רק אלה החייבים לשאתם וכי בדיקת הרימונים לא תפסה על הבודק, דהיינו כי לא יישאר נושא רימונים שרימוניו אינם נבדקים מדי בוקר".

עד כאן הדו"ח.

בדברים לזכרו של ליאון כתב סגן רפי ספיר (בלחסן), מ"פ המיפקדה של גדוד 12 במלחמת ששת הימים, בין היתר: "ליאון ראה ברס"ר הגדוד את המפקד והרס"ג האידיאלי, והפך לפיכך לכפילו. כל תנועה שלו אופיינית היתה גם לרס"ר. כל טיפול בבעיה היה בדומה לטיפולו של הרס"ג בבעיה. כך נהג ליאון, וכך גם נהרג על מזבח המולדת כשרק הוא והרס"ר מכל פלוגתם נושאים איתם את הרימונים".

אגב, ספיר נפטר ב-1971 בהיותו קצין השלישות של חטיבת גולני כשהוא בדרגת רס"ן, לאחר קטטה בתחנת מוניות בעכו עם בחור בן 21 על הזכות לתפוס מקום אחרון במונית לנהריה. ספיר היה זה שלבסוף נסע, אולם בדרך חש ברע. הוא הגיע לביתו, נלקח לבית החולים בנהריה ושוחרר כעבור כמה שעות. לפנות בוקר שוב חש ברע ובדרך לבית החולים נפטר.

שמיל גולן: רימון לא מתפוצץ כך סתם. צריך שמישהו יוציא את הנצרה ואז המנוף יעוף

הסמ"פ שמיל גולן

אנחנו מעלים על הקו את שמיל גולן, שהיה סגן מפקד פלוגה א' והכיר היטב את ליאון אימברן. "היתה בינינו היכרות וחברות די טובה", מספר שמיל. "קודם כל, כשאני הגעתי לגדוד ליאון כבר היה רב סמל עם ותק והרבה ניסיון, אישיות מאוד מוערכת. אי אפשר להתעלם ממנו. בחור גבוה, נאה מאוד, תמיד מסודר, תמיד מאורגן, מנסה לארגן כל בעיה בשקט ובחשיבה. הוא היה מ"פ מיפקדה. זה תפקיד לא קל. אלה אנשים שנותנים תמיכה לוגיסטית ללוחמים, בשעות לא נוחות ובתנאים קשים. צריך להיות אדם בעל אישיות מיוחדת לתפקיד כזה, וליאון היה כזה. איש חברותי מטבעו. אחד שכדי להסתכסך איתו היה צריך לעשות מאמצים עילאיים. היתה בעיה לריב איתו. גם אלה שרצו לריב איתו לא הצליחו. בכל תקופתי בגדוד הוא זכור לי רק לטובה. היה מוכן להירתם לכל משימה, תמיד בשקט ובנועם. תוך כדי היערכות למלחמה, הוא ראה את עצמו כאחד מהלוחמים לאורך כל הדרך. הוא לא ראה את עצמו רק כאיש מיפקדה, אלא גם כלוחם, וככזה הוא גם נפל".

רותי: "שמיל, הוא הגיע הביתה עם רימונים".

שמיל: "האיש, ברגע שהבין שהולכים למלחמה, היינו פלוגות מאוד מבצעיות, ברגע שהבין שהולכת להתפתח מלחמה, הוא בנה את עצמו כלוחם, מוכן לכל משימה, ולכן היה איתנו גם בשטחי כינוס קדמיים ולמעשה נהרג במקום כזה בצומת נבי יושע. אני זוכר מאותו יום נוראי, הוא ישב באוטובוס, כנראה בשעות הבוקר או צהריים, נכנס לנוח מהעבודה הקשה".

רותי: "אתה בטוח שזה היה בבוקר? יום טוב גם אמר בבוקר".

שמיל: "זה היה בשעות לפני הצהריים".

אנחנו אומרים לשמיל שבדו"ח הפטירה של בית החולים נכתב שליאון הגיע בשעת ערב. שמיל: "אני לא הייתי חותם על דו"ח הפטירה. כאחד שהיה בריא בהרבה בתי חולים לא הייתי חותם על הדו"ח. אף אחד מאיתנו לא תוחקר בנושא שלו".

רותי: "אז על סמך מה נכתב שזה היה בערב?

שמיל: "יכול להיות שהוא הגיע לבית חולים בערב. בהחלט יכול להיות שהגיע לנקודת פינוי קדמית ורק אז פונה לבית החולים".

מנשקת את הדיסקית של ליאון. יולי 2017

אתה זוכר את הפיצוץ שהיה? שמיל: "אני זוכר את הפיצוץ כמו היום. היה רעש והיינו בשטח די קטן. בהתחלה לא היה ברור מאיפה זה, מהר מאוד התברר שזה מהאוטובוס. אחרי עשר דקות נודע שהוא נפצע, ואחר כך הבנו שנהרג כאשר התפוצץ לו רימון בחגור".

רותי: "שני רימונים התפוצצו".

שמיל: "סביר מאוד ששניהם התפוצצו כי שניהם היו זה ליד זה".

רותי: "יש לך השערה איזו תקלה גרמה להפעלה שלהם? כי ליאון לא קם כמו שחשבנו. שמעו השתחררות של הנצרה".

שמיל: "אני לא מקבל את הגרסה הזאת, כאחד שהיה כל חייו לוחם והסתובב עם רימונים כמעט 40 שנה. רימון לא מתפוצץ סתם כך. צריך שמישהו יוציא את הנצרה והמנוף יעוף ואז הפיקה תיתן מכה על הרימון, ואז הרימון אחרי 4 שניות מתפוצץ. מה שכן, יכול להיות שהנצרה נתפסה במשהו בגלל שהוא קם".

רותי: "רפי ספיר [מ"פ מיפקדה] סיפר לי שהמג"ד דרש מהחיילים שהנצרה תהיה קצת שלופה, לא לגמרי סגורה".

שמיל: "זה קשקוש ברמת על. אם זה נכון, ובוודאות זה לא נכון, אבל אם זה נכון זה פשוט פשע – זה הוראה שהורגת את כל הגדוד. אני לא זוכר שקיבלנו כזו הוראה. אף קצין אני לא מכיר שהיה עושה את זה. לא מכיר אף חייל לוחם שעושה את זה, כי זה מוות כמעט ודאי. אני מציע לך רותי, לא לקנות את הסיפורים על הרימונים. זה קשקוש ברמה שפעם ראשונה בחיי אני שומע את האיוולת הזאת".

בחור יפה, גבוה, תמיד מסודר, תמיד מאורגן, קשה לריב איתו. ליאון אימברן ז"ל

רותי: "נכתב בדו"ח שנאסר על נגדים ללכת עם רימונים".

שמיל: "מה??? כדי להשקיט את מצפונה של רותי ולתת לה קצת שקט, זו איוולת ברמת על. מה, להגיד לרבי סמלים לא ללכת עם רימונים? הם הרי לוחמים לכל דבר. הם היו בקורס מ"כים, הם היו בקורס סמלים, הם לא באו מהשלישות. כולם היו לוחמים בגולני, ופה היתה מלחמה. כשליאון נהרג כבר היתה מלחמה. זה לא נראה לי הגיוני. כל מיני שרלטנים שבאו וסיפרו סיפורים לרותי ברגע הקשה בחייה. אני מאוד אהיה מופתע אם יש דו"ח כזה. זה כמו להגיד שמ"כים לא יילכו יותר עם רימונים. רותי, אני לא יודע כמה זמן הלכת עם ליאון, אבל היה לך חבר שהיה נכס אדיר".

רותי: "אתה מספר לי?!".

שמיל: "אני לא מספר לך, אני אומר מה שאני הכרתי אותו".

רותי: "אני מהרגע הראשון התאהבתי בו".

שמיל: "הוא היה איש מדהים, וחבל. וחלק מהדברים שמכרו לך שם בדו"ח, אני מציע לך לבדוק את זה טוב".

הדיסקית של ליאון הגיעה לרותי אחרי 50 שנה

בסיום השיחה עם שמיל אומרת רותי: "הכל זה תיבת פנדורה. דברים מתחילים לצאת. אבל הדו"חות שנמצאים אצלי זה דבר טרי מאז".

הרכילויות אמרו שיום טוב וליאון עלו לאוטובוס כדי לשחק קלפים. ליאון נהג לשחק קלפים? רותי: "לא, הוא לא ידע לשחק בקלפים. גם לא ראיתי שהוא התעניין כשאצל הוריי שיחקו רמי".

רותי התרגשה לקבל את הדיסקית של בעלה המנוח לאחר 50 שנה. היא מתעניינת איך היא הגיעה לעמיאל.

עמיאל מספר: "הגענו לבית החולים, וכשנקבע מותו אמרו אין מה לעשות. לקחו אותו לחדר קירור. ירדתי לשם עם עוד מישהו, אולי זה היה אח של בית החולים. רציתי לשבור את הדיסקית ולקחת חצי ממנה, כי ברגע שהחובש נפרד מחלל הוא שובר את הדיסקית כדי שתהיה הוכחה. זה מה שלימדו אותנו בקורס חובשים. ואז האח שהיה שם אמר – אתה לא צריך לשבור את הדיסקית, יש לנו את השם. זה לא שאתה משאיר חלל בשטח.

"לקחתי אותה, והדיסקית נקברה אצלי עם השנים ביחד עם כל הזכרונות עד לפני שנה. היא היתה עם חומר שלי מהצבא, שכחתי מהעניין הזה. אבל אז התקשר אליי חובש המילואים אריה שכטר. כל העיסוק מחדש בנושא תל פאחר טילטל אותי ברמות קשות. ובלילות לא נרדמים עם זה. חיפשתי וחיפשתי ובסופו של דבר מצאתי את הדיסקית, ניסיתי לאתר אותך ולבסוף הצלחתי דרך אתר ההנצחה של חטיבת גולני".

פרשת החליצה: אחיו של ליאון סחט את רותי ב-5,000 ל"י

בגיל 22 החיים התרסקו פתאום לרותי. אלא שאובדן הבעל לא היה האחרון במסכת התלאות שעברה. כמה חודשים לאחר מכן היא נקלעה לצרה חדשה: ניסיונה לקבל חליצה כדי להיות מותרת ולהינשא שוב – נתקל בסירוב תמוה מצד אחיו של ליאון, פנחס אימברן. הסיפור אף הגיע לכותרות העיתונים ב-1968.

התחלת הסיפור המוזר היתה לפני נישואיה ב-1966. פנחס היה מסוכסך עם אמו, עזב את הבית ואיש לא ידע היכן הוא. רק ידעו שהוא מסתובב באיזור תל-אביב. רותי: "כשעמדנו להתחתן, אמא שלו אמרה שאם פנחס לא יבוא לחתונה גם היא לא תבוא. אמרנו לה – אבל איפה נחפש אותו? לא יודעים איפה הוא גר. היא אמרה שלא מעניין אותה. היתה לי משפחה בראשון לציון, אז ביום שישי אחד נסענו אליהם, ומשם לקחנו מונית לתל אביב, טיילנו בדיזנגוף ואת מי אנחנו רואים יושב בבית קפה? את אדון פנחס. איזו שמחה היתה. ליאון אמר לו – אמא אמרה שאם אתה לא בא לחתונה היא לא באה. פנחס הבטיח שיגיע.

"החתונה היתה באולמי הדר ברחוב הרצליה בחיפה. היה מאוד שמח והיחידה שקלקלה את השמחה זאת אמא של ליאון. בתמונות רואים אותה עם פרצוף של תשעה באב, כל הזמן עם הפנים לדלת, מסתכלת לראות אם פנחס בא. ככה כל החופה היא עומדת עם פנים נפולות. פנחס לא הגיע בסוף".

החתונה. לצידו של ליאון – אביו יעקב. שנייה משמאל: אמו פרומה 

בפעם הבאה שפגשה את גיסה היתה במהלך השבעה על ליאון ["בהלוויה הוא לא היה והרב שרייבר, שגם חיתן אותנו וגם קבר את ליאון, שאל איפה האח, אמרנו לא יודעים"]. רותי התאבלה בבית הוריה בחיפה, ומשפחתו של ליאון ישבה ביקנעם. היא מספרת שפנחס הגיע לקראת סוף השבעה והתנחל אצלה בבית הוריה, והיא זו ששכנעה אותו לנסוע גם אל משפחתו שביקנעם ולשבת איתם.

רותי אף נסעה באחת הפעמים לבקר את משפחתו של ליאון ביקנעם, שם העלתה את עניין החליצה. נראה שהוריו של ליאון לא ראו זאת בעין יפה וסברו שכבר החלה לצאת עם גבר אחר. זוהי כנראה מקור הסיבה למסע היסורים שעברה בשנה וחצי הבאות, נושא שהגיע לפתחו של הרב הראשי לצה"ל, אלוף הרב שלמה גורן. מכל אלמנות צה"ל במלחמת ששת הימים, הבעיה של רותי לא באה על פתרונה המהיר.

רותי: "פנחס נעלם, האדמה בלעה אותו ואני צריכה ממנו חליצה. בהמלצת הרבנות הצבאית לקחתי עורך דין, והוא כתב הודעות בעיתונים שדרוש פנחס בן זה וזה, ולא יצא מזה כלום. חמש פעמים הגענו לבית הדין הרבני, כל הליך כזה עולה כסף וגם להפסיד ימי עבודה. בסוף פניתי לרב גורן. אמרתי לו שאני רוצה להיות חופשיה, לבנות מחדש את החיים שלי ולהוליד ילדים. הוא אמר לי – אני אעזור לך.

"בגלל שהגיעו צווי מילואים לאותו פנחס, שלא עשה אותם, הרב גורן נתן הוראה למשטרה הצבאית ובסוף תפסו אותו והביאו אותו לבית הסוהר של חיל הים. כשתפסו אותו הוא הכריז – 'הבו לי את יבמתי', כאילו הוא רוצה להתחתן איתי. אז הרב אמר לו – אנחנו יודעים שאתה לא רוצה להתחתן איתה, תן לה חליצה, כי אם לא תיתן לה אתה תמשיך לשבת בבית הסוהר ואם האסירים ישמעו על מה אתה יושב הם יחסלו אותך. בסוף הוא הסכים, אבל דרש לקבל את כל הבגדים של ליאון, את השעון שלו וגם 5,000 לירות. שתבין שכל המשכורת החודשית שלי היתה 300 לירות, והוא רצה 5,000.

אחד מכמה פרסומים על פרשת החליצה של רותי אימברן. ידיעות אחרונות, נובמבר 1968

"הרב גורן אמר לי – תתני לו כל מה שהוא רוצה, אנחנו נחזיר לך. היה צריך לעשות את זה מיד לפני שהוא יתחרט. העורך דין הלך איתי לבנק, מנהל הבנק הוציא מהכיס שלו 5,000 לירות כי הכסף שלי היה סגור, וב-13 בנובמבר 1969 היתה החליצה. בטקס השתדלתי לא להסתכל לו בפנים. הייתי צריכה לחלוץ לו את הסנדל ולנעול לו, ואז אב בית הדין אמר לי – עכשיו תרקי עליו. ניסיתי פעם או פעמיים ולא היה לי רוק, הפה שלי היה יבש. בסוף הוא ריחם עליי, נתנו לי מים, ירקתי וקיבלתי את החליצה.

"משם נסעתי ישר לאוניברסיטה, שם למדתי. את הכסף קיבלתי מיד מהרבנות הצבאית. העיתונים עשו מזה מטעמים. הודיעו בחדשות שהאלמנה מחיפה הסיפור שלה הסתיים אחרי שנה וחצי. העיתונים לא שאלו אותי בכלל, לא ביקשו רשות לפרסם. זה היה מאוד לא נעים, כי אתה דמות ציבורית, אתה מלמד בבית הספר. אחר-כך כשפנו אליי מעיתון 'לאישה', הסכמתי להתראיין כי הסיפור כבר התפרסם".

רותי נישאה בשנית ב-1969. "להגיד שהתחתנתי מאהבה גדולה? אז לא. כי כמו שאהבתי את ליאון לא אהבתי אף אחד. אמא שלי אמרה לי שאפילו את האוויר שהוא נושם אני אוהבת. אבל ב-1969 מצאתי בחור נורא חמוד, יצאנו שלושה חודשים יום יום, הוא רצה שנתחתן והסכמתי. הגורל של ליאון רדף אותי אחר כך. במשך שנה וחצי לא הצלחתי להיכנס להריון. פניתי לפרופסור פרץ מחיפה, הוא שאל אם עברתי איזו טראומה. אמרתי לו עברתי הרבה טראומות. הוא אמר – אל תדאגי, הגוף שלך עבר אסון והוא יתאושש. ובאמת נכנסתי בהמשך להריון. הייתי כל כך מאושרת, ואחרי שלוש שנים ילדתי שוב. נולדו לי שתי בנות ויש לי כיום חמישה נכדים".

סוף דבר: רציתי לדעת מה קרה בדיוק לליאון

לפני כשנה נפטר בעלה השני. מיד לאחר שקמה מהשבעה, היא שינתה את שם משפחתה לרותי ברקת אימברן.

רותי: "קצינת נפגעים מגולני צלצלה אליי לאחרונה ואמרה שמישהו מחפש אותי ורוצה לדבר איתי. ערב אחד קיבלתי טלפון מעמיאל. הוא סיפר לי שהוא היה החובש הצבאי שהיה עם ליאון בדקות האחרונות ושיש לו את הדיסקית שלו. כששמעתי את זה אמרתי אני מאוד רוצה להיפגש איתך, וזכיתי לפגוש אותו. רציתי לדעת מה קרה בדיוק לליאון ושהוא לא סבל".

זוג משמיים. רותי וליאון, 1966

——————————————————————–

מודעות פרסומת

39 מחשבות על “כמה שהוא היה יפה

  1. כתבה מדהימה .
    לא קונה מה שמספר יום טוב
    אם היה יושב צמוד ללאון ז'ל ומחבק אותו בכתף לא היה לו יד שמאל היום.
    הגיון פשוט

    • כל מי שנכנס ללשכה של יום טוב במוזיאון גולני יכול לראות שגם עכשיו תלוי שם איפוד מוכן לכל מקרה שיהיה צורך בתגובה מידית.
      כמו שאמר סון יט-סון: "פעם בכוננות, תמיד בכוננות." 🙂

    • אני מבקש להגיב כאן. באותה מלחמה נפל לידי פגז אשר העיף אותי כמה מטרים. הזחל"ם ניזוק והיו לנו בשני הזחלמים והשופל מאחור כמה פצועים והרוג אחד. ואני יצאתי ללא פגע חיצוני מכות יבשות וכאבים. גם צריך מזל בחיים.

  2. "מעדותו של סגן ספריר [צ"ל ספיר], מ"פ המיפקדה ומפקדו של המנוח, מסתבר כי רק אנשי מחלקת הקשר של פלוגת המיפקדה היו צריכים לשאת רימונים. המנוח, כרס"פ המיפקדה, לא נמנה על חיילי מחלקת הקשר ועל כן, כך מסתבר, לא היה צריך לשאת רימון."

    כדי לאזן את התמונה, החיילים והמפקדים בכל הפלוגות לא הלכו עם החגור עליהם כי הגדוד היה בחניון. החגורים הונחו ליד השוחות שנחפרו. לא כל שכן, אין להכנס לאוטובוס כשהחגור עליך בדיוק מהסיבה שהניצרה עלולה להתפס ולהשלף.
    באותו זמן היו מקרים לא מעטים בהם התפוצצו רימונים בחגור בגלל שבירת הניצרה של הרימון מסוג 13. אי לכך ניתנה הוראה לכופף את הניצרה כך שלא תוכל להשלף במשיכה.

    בכל מסדר בוקר ניבדקו הרימונים ע"י מפקד כדי לודא שהניצרות אינן שבורות.

    ודרך אגב, האירוע קרה בלילה.

  3. תאונה מיותרת. יותר מידי תאונות נשק בצה"ל היו תמיד כתוצאה מרשלנויות ואי הקפדה על נהלים. רוב התאונות הם מפריקת נשק. בשביל תאונת רימון צריך לשלוף נצרה והמנוף מורם. זה לא נעשה מאליו. לדעתי לא חקרו מספיק את יום טוב בשעתו. רק הוא יודע מה גרם לארוע הפתרון רק אצלו. שיפסיק לספר סיפורים. הוא והמ'פ מפקדה יש להם אחריות רבה לארוע.

  4. החליצה טקס משפיל ומבזה לאלמנה. היה עדיף רותי היקרה לו היית מוותרת על ההליך הפרימיטיבי ומתחתנת בקפריסין. הסכמת צה'ל לשלם דמי סחטנות לאח המרושע שערוריה בפני עצמה. הרב גורן רצה להחלץ מהבעיה שמביכה את הממסד הדתי ובשביל זה הורו לשלם. מזל שנגמר ב5000 לירות, הבחור היה יכול לבקש מאה אלף ל'י… כמובן שהמחיר נופל על משלמי המסים. מתי יגיע היום שהדתיים וחרדים יתיחסו לזולת החילוני באופן שוה לכל אדם באשר הוא אדם ויפסיקו עם טקסים מתקופת האבן. איפה כל הרבנים "המודרנים"? ההחלטה הפופוליטסית השבוע לא לאפשר לזוגות גברים הומוסקסואלים לאמץ ילדים מעידה באיזה מדינה חשוכה אנחנו עדיין חיים… "עם הבחירה". הייתי אומרת עם בכי רע..

  5. כתבה מרגשת
    כל השנים תהיתי מה בעצם קרה לליאון ותהיתי מה עלה בגורלה של רותי שגם אותה זכרתי מאירוע או שניים בהם פגשתי אותה.

  6. אם אני לא טועה ברשי היה המגד כשהתחתנו ויש גם תמונה לוחץ ללאון את היד בחתונה.האם יכול להיות ששניכם הייתם בחתונה שלנו? מי את אורית ברשי??

    • את צודקת רותי.
      גבי ברשי – אבא שלי – היה המג"ד כשהתחתנתם ובטוח היה אתכם. אני לא. ייתכן ואמי ז"ל היתה איתו. אז עוד הייתי בבית ספר (תיכון). ראיתי אותך באירועים או נופש של הגדוד והאמת שבמשך השנים חשבתי עלייך יותר מפעם אחת.. הכתבה הנוכחית החזירה והציפה הכל.

  7. סליחה מכבוד המת אני לא מבין איזה סיבה יש להביא הבייתה רימונים. אפילו מלחמה עוד לא התחילה.
    צדקה האשה בחושיה ובעלה נהג בחוסר זהירות מופלג
    בחורים צעירים רוצים להרשים את קרוביהם משחקים בנשק וגורמים נזק. מותו אינו אבידה רק למשפחתו ולחברים, גם ליחידה בו הוא משרת ולצה"ל בכללותו.
    יהי זכרו ברוך

  8. אורית היקרה.התשובה שלך הציפה אותי בזכרונות שלא חשבתי שהם עוד קיימים.דברים מסתבר לא נשכחים אלא רק עוברים לתיק אחורי ומחכים.יכול להיות שאלוהים זימן לי את כל מי שמופיע פה אחרי שהחזרתי לשמי את השם–אימברן לפני 17 חודשים.פניו של אביך לנגד עיני עכשיו.תודה לך.

  9. שלום, שמי אמור אבוהב.
    אני בתה הבכורה של רותי. כרגע בטיול בארה'ב.
    הכתבה מאד מרשימה.
    שלמה מן, תוכל ליצור עמי קשר בפייסבוק:
    Amor Abohav
    יש לי מסנג׳ר.
    תודה.

  10. אני רותי רוצה להודות לשני אנשים מופלאים בזכותם זכה ליאון בעלי ז"ל להנצחה זו. וקודם כל עמיאל החובש שהתאמץ כל כך למצוא אותי ובעדינות והתחשבות רבה סגר לי את המעגל שנשאר פתוח ללא מידע מספיק 50 שנה.זה היה קשה מאוד לשנינו.והרבה תודה לאשתו פנינה שארחה אותנו בחום רב והקלה על ההלם…..יש המשך.

  11. יבורך שלמה מן שהקדיש זמן רב מאוד לאיסוף החומר,לפגישה אתי בבית עמיאל ולאין ספור שיחות בעפ ובכתב אתי. מנסיוני בחיים למדתי שדברים הן רעים והן טובים לא קורים סתם! כאילו שיש יד מכוונת מלמעלה. פחדתי ששמו של ליאון יעלם באין ילדים.לכן החזרתי לי את שם משפחתו באישורו של בעלי ז."ל.המשימה הושלמה בעזרתכם חברי החדשים.תבורכו!!!!!!!

    • רותי משתתף אני בכאיבך וכל יום בחיי אני זוכר והזכור את לרו מכל הסיפורים ששמעתי רק אחד אשם מהכרות קצרה שהיתה לי עם יום טוב שהוא דוד של חבר שלי גם לי הוא סיפר במשך 15 דקות שלוש סיפורים שוניים אני חושב שחבל לחפש מה קרה כי אין מי שיגיד לנו מה קרה וזה לא יחזיר לנו את לרו חבל שהלך בדרך הזאת אבל כמו שאמרת לפחות לא סבל יהי זכרו ברוך שולח לך חיבוק חזק להידוד

  12. להעמיד דברים על דיוקם:
    בוודאות זה קרה בשעות הערב כפי שמציין החובש עמיאל ומי כמוני ששכב ער באוהל סיירים
    במרחק 20 מטר מהאוטובוס יודע זאת,היה פיצוץ ובהמשך צעקה של יום טוב "ליאון".
    יום טוב מדבר על רימוני מילס 4 שלבטח כבר לא היו קיימים אז אצל לוחמי גולני וזה כנראה בגלל הזמן שעבר מאז למרות שגם הסיפור שלו מלא בסתירות ואי דיוקים בלשון המעטה.
    הרימון התקני של אז היה רימון רסס מס' 13, רימון ללא ניצרה סיבובית ועל כן היה נישא
    בחגור בצורה הפוכה כלומר עם טבעת המשיכה למטה והסיכוי שזה יתפס במשהו שואף לאפס
    אשמח לשמוע תגובות

  13. האם משטרה צבאית אספה ראיות ועדויות מיד אחרי המקרה?
    באם לא נעשה הדבר כל החקירה המאוחרת שבוצעה לא שוה הרבה.

    • דוח מחופף לצאת ידי חובה
      כיסוי תחת גולני פיקוד צפון
      שמיל צדק
      לחקור חזק את מי שמכר לחוקר שההרוג אמר אוי נפלט לי כדור

  14. רותי ! פנינה ואני מודים על הזכות שניתנה לנו לארח אותך בביתנו, לעטוף אותך ולחזק אותך,
    בעת שקיבלת את הדיסקית של ליאון ז"ל.
    במהלך הפגישה התעקשת לקבל פרטים אודות הטיפול האחרון שקיבל ליאון ז"ל. סיפרתי לך את כל האמת
    אך עשיתי זאת אט אט ובמשורה. עם כל הקושי קיבלת זאת בגבורה .
    התרגשנו עד דמעות, גם פנינה וגם אני, יחד איתך,כשקיבלת לידייך את הדיסקית של לאון ז"ל ונשקת לה .

  15. ציטוט יום טוב: "רותי, השוק של ליאון והשוק שלי צמודים. היד שלי מחזיק את הכתף השמאלי שלו".
    הרשו לי לגחך ….

  16. ב"ה

    שמי אילנית הבת השנייה של רותי. כתבה חזקה מאוד. הרבה סתירות מכל כיוון. מה שחשוב שהדברים עולים ומוצפים ותוך כדי כך לאט לאט ייסגר המעגל וליאון ז"ל ינוח על משכבו אמן.
    באהבה לאימי היקרה
    אילנית

    • רותי חברתי היקרה סיפור מרגש וחיים שח דברים לא נעימים נפלו בחלקך. מי כמונו אלמנות צהל
      יודעות את הסבל והשכול הימים הקשים והמלחמות האיומות שפקדו אותנו. אלפי בנות צעירות נשארו
      עם ילדיהן שזה עכשיו נולדו בלי להכיר את אביהם ז"ל. מנחמות אנחנו אחת את השניה בציפייה לימים טובים יותר
      ושלא נדע עוד שכול וצער. אוהבת מכל הלב חברתך הנאמנה לאה

  17. שלום חביב היקר.התגובה שלך נגעה ללבי.פגשתי בך אצל ההורים ובלוויה של אמך ז"ל.ושוב התעוררו זכרונות קשים מן העבר.אולם בשבילי נסגר מעגל גם אחרי 50 שנה.וכאשר אני מנשקת את הדיסקית של אריה זה מרגיע.
    אני כבר יודעת כמעט את כל האמת ודי לי. אריה העריץ את יום טוב. כמוהו גם אני אהבתי תמיד את יום טוב. הוא יקר ללבי וכזה ישאר לעולם בלי קשר למה שקרה לאריה.
    כל טוב לך ולמשפחתך.
    רותי ברקת אימברן.

  18. שלום לכולם.
    אני רותי ברקת אימברן,אלמנתו של רסל ליאון אימברן ז"ל שנהרג בנסיבות טרגיות ב5/6/67.ברצוני להביא כמה עובדות על נסיבות מותו כפי שקרו בזמן אמת.
    1)המלחמה פרצה ביום ב ב 5/6/67.ביום ג ב6/6/67 בשעה 11:20 הודיעו לי שליאון נהרג אתמול בערב.כלומר ביום ב,כאשר ישב עם יום טוב לשמוע חדשות באוטובוס.
    הניצרה של אחד הרימונים נשלפה,ושניהם התפוצצו על גופו שבצידו השמאלי.
    2) יום טוב שביקר אותי בשבעה היה בטראומה. החזיק את ראשו בידיו ולא אמר מילה.הוא לא התאושש ממה שראה אחרי שנים.
    3)בינואר 1968. מקריאת הדוח של הפרקליט הראשי בתיקו של ליאון,ניתן להבין את מי ראו כאחראי לאירוע…לא יום טוב.!!
    4) ביוני השנה כאשר עמיאל החובש איתר אותי.הוא סיפר שזה קרה ביום שני בערב.
    הוא זה שעשה לליאון הנשמות מיד ועד שהגיע איתו לבי"ח פוריה שם גם קבל את הדיסקית של ליאון.
    עם עובדות אלו אי אפשר להתווכח!!!
    אנא הפסיקו להאשים את יום טוב במה שקרה.הוא אינו אחראי.!
    לגבי הגרסאות השונות אחרי 50שנה ובמהלכן,דמיון ומציאות מתערבבים. לעיתים מוחנו ממציא מציאות שתתאים למה שאנו מאמינים שעשינו או שרצינו לעשות.
    למדתי רבות מהמגיבים שפקחו את עיני ותרמו לי מידע.ושוב אני מודה לשני האנשים המדהימים שנכנסו לחיי: עמיאל דוד החובש היקר ושלמה מן שהכניס את נשמתו לשחזור חיי אדם שנקטעו.אנה הייתי באה בלעדיכם??👏

  19. שלמה מן היקר….אמרתי את דברי האחרונים,עלי להודות לך שוב.לא רק ספרת את סיפורו של ליאון ושלי בצורה כה חמה ואנושית מבלי שהכרת אותנו,,אלא שגם מבחינה גרפית עזרת כל כך.לא היתה בקש.ה שלא מלאת.הייתי בת מזל שעמיאל …יזם את המפגש בין כולנו.תודה מכל הלב ………רותי ברקת אימברן..

  20. מי יכול לעזור לי? אני רותי ברקת אימברן,אלמנתו של ליאון ז"ל. בעקבות הכתבה בנעמוש ,התחלתי לכתוב ספר על חיינו.מצאתי בין חפציו –תג ועליו 2רובים בהצלבה.מתחת לרובים יש פסים:אחד עבה ו ארבעה פסים דקים.זו פלוגה רובאית אבל מה משמעות הפסים.קיבלתי מעט מידע. אודה אם מישהו יאיר את עיני.מודה מאוד. רותי בר. אי.

  21. תג מקצוע. הרובים המוצלבים מסמנים מקצוע של רובאי (לוחם חי"ר). הפסים מסמלים שלב 9. שלב גבוה מאוד (מ"כ היה שלב 6 או7).

  22. בני אין כמוך!!!פקחת את עיני.מאוד קשה להזכר אחרי כל כך הרבה שנים.מזלי שפגשתי אנשים שהובילו אותי כמוך במנהרת הזמן.יש לי עוד שאלה. לאיזו דרגה לשייך את התג?ל :מכ,סמל,סמל ראשון או רסל?

  23. תודה מעומק לבי על תשומת לבך .אשתמש במידע שנתת לי כדי לתאר את משמעות הסימנים על התג.מענין אם היום עוד משתמשים בזה .אני אישית לא ראיתי חייל עם תג כזה.חג שמח לך בני ותודה על עזרתך. רותי ברקת אימברן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s