כשהשמש שקעה במזרח

זהו סיפורה של סיירת גולני בכיבוש תל פאח'ר * האם המפקד רובקה חיכה כ-45 דקות עד שהסתער פנימה? * מי באמת הכניע את החייל הסורי שנאבק איתו? * ומה בדיוק עשה שם רס"ן גולדה שנהרג? * מסמך תיעודי עם עובדות שלא ידעתם

בחזרה לתל פאח'ר אחרי 46 שנים. מימין: צביקה פרגמין, משה פטלוק וישראל גרשוני. להגדלה – לחצו על הצילום

כשסיירת גולני הגיחה בעורפו של תל פאח'ר, בשעת אחר צהריים מאוחרת, היה המוצב הסורי שדה קטל מדמם ועשן. קומץ חיילים סורים, כ-30 לכל היותר, היו עסוקים בקרב המאסף על חייהם. סיומו היה עניין של זמן. כניסתם של לוחמי הסיירת לתעלות סייעה לחסל את קיני ההתנגדות האחרונים.

בחזית הצפונית-מערבית של המוצב הסורי שכב מג"ד 12 מוסא קליין ללא רוח חיים. סביבו היו פזורות גופות אנשיו. פצועים רבים היו מוטלים בתעלות שעה ארוכה ללא טיפול. כשהגיע המח"ט יונה אפרת, החשיכה כמעט ירדה. מסתובב ברחבי התל, חולף על פני ההרוגים והפצועים, מהרהר בתוצאות הקשות של הקרב האכזרי, מנסה להבין איך הסתבך כך תחת ידיו. בחלל כבר החלו להישמע הגרסאות הראשונות לאופן קבלת ההחלטות וצורת התפקוד. תשובות רבות נקברו בתעלות.

באותן דקות פונה מפקד הסיירת, רובקה אליעז, לבית חולים אחרי שנפצע במאבק עם חייל סורי. תיאור ההתנגשות הזו, פנים אל פנים, התווסף במהרה לערימת המיתוסים שבהם נעטף הקרב. בשורה התחתונה, חטיבת גולני עמדה במבחן התוצאה. באווירת הסוף-טוב-הכל-טוב, שידר המח"ט אפרת נינוחות-מה כשניהל שבוע לאחר מכן בקונייטרה תחקיר של הקרב בנוכחות כ-80 קצינים וחיילים. בשיאו של האירוע החלה התנצחות בין הסמח"ט משה גת לבין רובקה.

לטענתו, כשהגיע בדמדומי הקרב לכניסה הראשית של תל פאח'ר, מהצד המזרחי, כמעט שעה לאחר הגעתה של הסיירת, הוא הופתע לגלות את רובקה ואנשיו מאחורי מחסה מחוץ למוצב. בתחקיר בקונייטרה הוא תבע לדעת למה. הרוחות התלהטו. זמן קצר לאחר מכן הונחתה פקודת הקפצה מיוחדת לחיילי הסיירת. אלה עזבו בלי לשמוע את המשך מלחמת הגנרלים של החטיבה. מישהו כנראה לא רצה שהחיילים ייחשפו לכעסו של הסמח"ט ולמורת רוחו מתפקודה של הסיירת. עדים לתחקיר ההוא יודעים לספר שגת אמר לרובקה: "אם לא הייתי נותן לך בעיטה בתחת, לא היית נכנס (למוצב)". דקות אחדות לאחר מכן פוצץ התחקיר כולו.

למלחמת הגרסאות לא היה ביטוי פומבי. בקרב תל פאח'ר היו גילויי גבורה ותושייה, אלא שהוא נארז בעטיפה סכרינית מדי של הלל לנופלים וללוחמים, בחיפוי משאית עמוסת צל"שים. רובקה נהרג בעלותו על מוקש במלחמת יום כיפור, לאחר שעוטר באות המופת מתל פאח'ר. מוסא קליין נהרג בחזית התל. במהלך השנים מת גם יונה אפרת. התעמעמו הדי הקרב ההוא עד שכמעט שככו. באותה מידה שקרב תל פאח'ר מפאר את מורשת חטיבת גולני, הוא גם ביצה עכורה של עדויות וגרסאות, יריבויות ומשטמות, שמפעפעות מעל ומתחת לפני השטח.

החלק של סיירת גולני בקרב תל פאח'ר הוא רק אחד מבין כעשרה גלי התקפות על המוצב. כשהסיירת הגיעה, הסורים עוד החזיקו בקטע הצפוני. בדרומי כבר שלטה פלוגה א' של גדוד 12. הכתבה הזו אינה מתיימרת לשפוט את תפקוד הסיירת, על אף שפה ושם אפשר למצוא הבעות דעה של כותב שורות אלו. אבל לראשונה מובאות כאן עדויות של לוחמים, השופכות אור חדש על ההתנהלות ודרך קבלת ההחלטות, ואף חושפות ביקורת חריפה כלפי מפקדי הסיירת, רובקה ודוד כהן.

בשורה התחתונה: דווקא חלקה של הסיירת הוא שקיבע בתודעה הקולקטיבית את תל פאח'ר כקרב הרואי של פנים אל פנים. זאת בזכות התגוששות פיזית של רובקה עם חייל סורי. מפקד הסיירת, שרק כמה דקות קודם לכן ספג נזיפה מהסמח"ט על אוזלת יד כביכול, הפך לפתע לגיבור – והסיירת נרשמה בדפי ההיסטוריה של החטיבה כמי שהכריעה את הקרב. אגב, גם העדויות על מי הכריע את החייל הסורי שנאבק ברובקה, הופכות כאן לסאגה של גרסאות ולקלחת יצרים מבעבעת.

הכתבה הזו מתחילה בבוקר יום לוהט בשבוע שעבר (21.8.13). אל שערי התל התקבצו והגיעו מספר לוחמי הסיירת מאז. היו שם ישראל גרשוני מהרצליה, צביקה פרגמין מעברון, משה פטלוק מרעננה ועמיק הכהן מעמיר. גיוס נובמבר 1966. הגיעה גם בתיה, שהיתה פקידת הסיירת לאחר מלחמת ששת הימים ומאז משמשת הרוח החיה בארגון מפגשי היחידה.

את המפגש יזמו דני ביזר ושמוליק מוראד, ממ"מים בגדוד 12, שנפצעו בתל פאח'ר ובחודשים האחרונים עוסקים בחקר מחדש של הקרב. אחד אחרי השני הובאו הלוחמים אל שער הכניסה למצפה גולני (תל פאח'ר), מכאן החלו לשחזר את האירועים תוך שהם מתקדמים לתוך המוצב ויורדים לתעלות, כמו ב-9 ביוני ההוא עם שקיעה. עם לוחמים נוספים שוחחתי לאחר מכן בניסיון לתפור קצוות, כולל עם דוד כהן, שהיה האיש הקרוב ביותר למפקד רובקה אליעז, ובמשך שנים נמנע במוצהר מלעסוק באירועי הקרב.

לוחם הסיירת משה פטלוק משחזר את הקרב בנבכי המחילות לעיני המצלמה

הסיירת מצטרפת ללחימה: יוזמה אישית של רובקה או החלטה של המח"ט?

לוחמי הסיירת מתארים את גולני, ערב ששת הימים, כחטיבה אפורה, שחיה על אדי קרב תל מוטילה הכושל ב-1951. לעומת זאת, לדבריהם, הסיירת (או בשמה הרשמי "יחידת סיור 69"), שהורכבה בעיקר מבני קיבוצים, מצליחה לרומם מעט את היוקרה החטיבתית אחרי ניצחון מפתיע בתחרות כושר קרבי (קרב 5) בווינגייט. לניצחון אחראים פטלוק, כתר, דורי, גרשוני וגרץ. "הניצחון הזה שיגע את הצנחנים", הם מספרים בסיפוק.

סרן רובקה אליעז, מפקד סיירת גולני. צילום: יהונתן שאול

תקופת ההמתנה לששת הימים עברה עליהם בעיקר במיפקדת גולני ליד אליפלט. עמיק הכהן נזכר כי האירוע הקרבי הכי קיצוני שהיה להם באותם ימים היה הפגזה סורית שהעיפה לטבח שלהם את קופסאות השימורים. בעקבות כך נסוגה הסיירת למחנה מאולתר מתחת לאקליפטוסים בצומת כ"ח. עמיק מספר על תרגול טיפוס על מצוקים מכיוון שאחת המשימות שיועדו להם היתה כיבוש מוצב נעמוש שמעל כפר סאלד. גרשוני נזכר שדיברו על תוכנית נחיתה מהליקופטרים על כביש קונייטרה-דמשק לצורך חסימה – "משהו מטורף לגמרי". הם מסכימים שהמפקד שלהם, רובקה אליעז, היה מקושר למי שצריך כדי לדחוף את הסיירת לכל מיני מבצעים מהסוג הזה. "היו לנו תוכניות לקרבות עם סכינים בין השניים", מסכם מוקי פלג מהלוחמים הוותיקים ביחידה באותה תקופה.

ב-6 ביוני, היום השני למלחמת ששת הימים, התבקשה הסיירת להגיע לאיזור טובאס (בין ג'נין לשכם) במטרה לסייע לחטיבה 45, בפיקודו של אל"מ משה בר כוכבא (בריל), כדי להתגבר על מארב של טנקים ירדנים. בריל דרש שהסיירת תבצע פשיטה על השריון הירדני, כדי שהחטיבה תוכל להמשיך עם שחר לשכם. סרן דוד כהן, מפקדה הקודם של הסיירת שסופח אליה בתקופת ההמתנה והפך ליד ימינו של רובקה, מספר כי אלוף פיקוד צפון, דדו, הכיר אותו היטב ושאל לדעתו לגבי יכולתה של הסיירת בהתקפה כזו. כהן מספר: "אמרתי לו שזה לא בשבילנו, אנחנו לא מבצעים דבר כזה ולא נעשה פשיטה על טנקים שאנחנו לא יודעים איפה הם. זו היתה מין שליפה של בריל. דדו קיבל את דעתי ואנחנו חזרנו לצפון".

ב-7 ביוני התמקמה הסיירת סמוך להר מירון וביום הבא עברה אל מתחת לפסל האריה השואג בתל חי. רובקה, שבתפקידו הקודם היה מדריך בבה"ד 1, החליף למעשה תפקידים עם דוד כהן, שעבר לבה"ד 1 ("זה היה על פי סיכום עם הרמטכ"ל", מספר כהן). החבר'ה אומרים שלרובקה לא היתה בעיה שקודמו בתפקיד חזר ליחידה. השניים היו חברים טובים. כהן מאשר: "זה נראה כאילו זה פוגע במעמד שלו כמפקד, אבל האמת שלא היתה בעיה כזו מפני שאת רובקה הכרתי אישית עוד כשהיה מ"פ בגדוד 13 ואני מ"פ בגדוד 12. הכרנו אחד את השני והיה בינינו אמון רב".

בבוקר יום שישי, ה-9 ביוני, כשירדה הפקודה לכיבוש הגולן, הם נעו לחורשת טל בג'יפים וקומנדקרים. כשגדודי החטיבה החלו לטפס מעלה, רובקה ישב עם החבר'ה שלו למטה והמתין להתפתחויות. ככל שחלף הזמן הבין שהוא הולך להפסיד את המלחמה. ואז שמע בקשר שקרב תל פאח'ר הסתבך.

אנשי הסיירת סבורים שרובקה לקח החלטה אישית להצטרף למלחמה. דוד כהן מאשר זאת (ראו ראיון איתו בהמשך) ואומר שזו היתה יוזמה של רובקה ושלו, בלי הנחתה מלמעלה.

אלא שבספר "משני עברי הרמה" מאת יחזקאל המאירי, שיצא ב-1970, ומסתמכת בין היתר על עדותו של יונה אפרת, יש גרסה שונה: "…עם זאת מחליט אל"מ יונה להפעיל מיד את הסיירת – עילית החטיבה – להכרעת תל פאח'ר. המח"ט מטיל על סגנו, סא"ל משה, לנהל אישית את הקרב". ובהמשך נכתב: "בה בשעה מאתר המח"ט את מפקד הסיירת, סרן ראובן, הוא רובקה… המח"ט אומר לרובקה: 'עלה בדרך הנפט ממזרח ליעד הצפוני. אני מדגיש – היעד הצפוני. אל תחזור על שגיאותיהם של עזרא ושמיל, שנכנסו למוצב הדרומי דווקא'. המח"ט משוכנע כי עם הכרעת המוצב הצפוני יוכרע גם המוצב הדרומי, ויתאפשר חילוץ הנפגעים התקועים שם. המח"ט חוזר ומתקשר עם סגנו: 'תאם פעולה עם הסיירת, רובקה כבר יוצא לדרך. ארגן את כל הכוח בצפוני ובדרומי. דווח מיד על המצב".

פרופ' ישראל גרשוני, היסטוריון בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת ת"א, שהיה לוחם בסיירת, מתעקש שההצטרפות לקרב היתה יוזמה של רובקה: "הוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל הוא קרא את הקרב והחליט לתרום את התרומה שלו לחיסול המוצב. היתה אז מסורת שחלק גדול מהצל"שים על פעולות תגמול ניתנו לאלה שחילטרו ולקחו יוזמות. אין שום ספק שזה פעל עליו. הוא האזין לקרב ופעל בסדר – לקח יוזמה, הגיע לזירה וחתר למגע. לעצם היוזמה אני מצדיע לו, אני רק סבור שלאחר מכן הוא חיפש תהילה יותר ממה שהגיע לו".

רובקה הורה למ"מ יוני לוי שהיה בחורשת טל להכין מיד את אנשיו ולנסוע אחריו. הוא אירגן שני זחל"מים ועוד שניים או שלושה ג'יפים. בכוח היו בין 12 ל-15 לוחמים. בזחל"ם נוסף נסע דוד כהן, שהפך לעורף של רובקה. על-פי יומן המבצעים (שתימלל סגן יאיר ישי מגדוד 12), בשעה 15:50 הודיע המח"ט, כנראה למ"פ אהרון ורדי – "אני שולח לכם מיד כוח נוסף מאחור". זהו זמן התזוזה של הסיירת מחורשת טל. על-פי הלו"ז הזה מסתמן שפיקוד החטיבה הוא זה שהקפיץ את הסיירת. ובכל זאת, רס"ן חיים יפרח, שהיה מפקד בית-ספר למ"כים בג'וערה והפך במלחמה לסגנו של סמח"ט גולני, סא"ל משה גת, לא זוכר פקודה שהועברה לסיירת להצטרף ללוחמה. ההערכה שלו: "רובקה פשוט טייל בשטח וחיכה למשהו". 

תמיהה גדולה עוררה ההחלטה של רובקה לקחת איתו דווקא את המחלקה של יוני לוי, שהיתה מורכבת ברובה מחיילים בני שמונה חודשים בלבד בצבא. בחורשה מאחור נותרו כמה עשרות לוחמים ותיקים.

כוח הסיירת עלה מגבעת האם בנתיב של טנקי חטיבה 8 אל דרך הנפט, במטרה להגיע לעורפו של תל פאח'ר, מהצד המזרחי שלו (ראו מפה בהמשך). הם מספרים שבדרך ראו גופות של חיילים ישראלים – תוצאות ההפגזה הכבדה על חטיבה 8 עם תחילת התנועה. "הצטנפנו בזחל"מים", מספר גרשוני, "לא ידענו לאן נוסעים, לא היתה פקודה מסודרת, לא היה קשר בין הזחל"מים, הכל היה מחולטר. רק ראינו שאנחנו מתרוממים על הרמה".

עד לאותה שעה הם לא ידעו מה זה תל פאח'ר, לא שמעו עליו ולא היה להם מושג איך הוא נראה. פטלוק: "בימים שלפני הכיבוש לא דיברו בכלל על תל פאח'ר, דיברו רק על תל עזזיאת". גרשוני: "אני במקור איש קיבוץ חולתה, הכרתי היטב את תל עזזיאת, מקום שעשה צרות לישראל מ-1954. הוא ירה וירה, ופצע. היתה תוכנית טובה לכבוש אותה ואורי אייזנברג (שגיא, אז מ"פ בגדוד 51) ידע איך לבצע אותה. על תל פאח'ר לא היה לנו שום מושג".

הוא לא שוכח את טנקי השרמן שניצבו בצידי הדרך העולה, כמסרבים להשתתף בלחימה. "הם לא היו פגועים, אבל חיילי המילואים שלהם לא רצו להילחם בגלל ההפגזה הכבדה. הם עמדו בצד וסימנו לנו להמשיך לנסוע". גם לוחמים אחרים מהסיירת זוכרים שריונרים עומדים המומים בצידי הדרכים, כנראה בגלל חבריהם שנפלו.

ברוך ברנדס "האפסנאי"

על הזחל"ם השני של הסיירת פיקד אפסנאי – סמל ברוך ברנדס. טוב, לא בדיוק אפסנאי, על אף שבצל"ש שקיבל על קרב תל פאח'ר הוזכר הפרט הזה כדי להעצים את ההישג. אלא שברנדס היה למעשה לוחם מן השורה. כחודשיים לפני המלחמה הוא סירב להשתתף באימוני השמאל-ימין לקראת צעדת ארבעת הימים בירושלים, התלונן על כאבים פה ושם, עד שלמפקדיו נמאס והם שלחו אותו לאפסנאות. "התס"ח הזה שיעמם אותי", הוא מספר, "אז העבירו אותי לאפסנאות. מין עונש כזה בשביל לבייש אותך".

כוח רובקה עלה לדרך הנפט ופנה צפונה בשעה 16:26. מאחור התעכב הזחל"ם של דוד כהן וג'יפ נוסף החמוש בתול"ר ליד מוצב נעמוש. בג'יפ היו הנהג יצחק בן-דור, אברהם רימון, מוקי פלג ומשה וייסהוט (מרום). כאן הם זיהו תנועה חשודה בתעלה. וייסהוט שלח את פלג לבדוק. פלג ראה יד מורמת וצעק אז"ר (אני זורק רימון). אחרי הזריקה נכנסו וטיהרו את מי שהיה שם – שלושה חיילים סורים. "הסיפורים אחר כך בין החבר'ה", נזכר פלג, "היו שאני עשיתי להם וידוא הריגה. אני לא זוכר דבר כזה".

בשלב הזה מגיעים למקום שני זחלמ"ים של כוח הסמח"ט משה גת. בשטח הזה של נעמוש הוקם תאג"ד של חטיבה 8, ובו טופלו פצועים. אלא שאף אחד לא טרח לוודא שנעמוש מטוהר. כשהסמח"ט הגיע נפתחה אש מטווח קצר על התאג"ד. רס"ן יפרח מספר: "מיד העמדנו את הזחל"מים בצורה כזו שסגרנו את איזור התאג"ד כדי שהרופא ימשיך לטפל. היתה שם עמדה סורית, משה גת חיפה עליי, הלכתי משמאל וזרקתי רימון ומיד יצאו משם 12 חיילים סורים עם ידיים למעלה, ומשה גת פקד לקרוא למשטרה צבאית שיקחו אותם. התפלאנו שכל הזמן הזה דוד כהן עמד בצד עם הזחל"ם ולא עשה כלום. משה גת שאל אותו מה הוא עושה כאן, הוא אמר שהוא העורפית של הסיירת, וגת אמר לו זוז, תצטרף לסיירת".

בנקודה הזו החבר'ה מהג'יפ מקבלים הוראה לעבור לזחל"ם עם תותח 90 מ"מ של חטיבה 8 שעמד נטוש, ולחבור אל הכוח.

בחזרה לכוח שבו נע רובקה: בהגיעם למעלה דיווח רובקה למח"ט יונה אפרת: "אנו על דרך הנפט עם ארבעה זחל"מים וטנקים" (כנראה שביקש בדרך מטנקים של חטיבה 8 להצטרף אליו). על המדרון הגלוי לתל טיווח אותם תול"ר שעמד בתל פאחר. גרשוני: "ראיתי שהפגזים מתחילים להתקרב אלינו. אחד עבר מעלינו, אחד מהצד, אחד נפל מקדימה, האש היתה צפופה, היינו מטווחים היטב. אני זוכר שחשבתי לעצמי 'הנה אני נהרג'. זה היה בין החיים למוות. ואז הזחל"ם שלי קיבל פגיעה במכסה מנוע וכולנו קפצנו החוצה".

האירוע התרחש כשרובקה נכנס בטעות לכיוון עין פית-זעורה (16:50), כקילומטר מזרחית מעל תל פאח'ר. בשעה 16:56 (על-פי יומן המבצעים) הודיע רובקה למח"ט: "נמצא בזעורה מעל תל פאחר".

דרך הנפט לכיוון צפון, ליד זעורה-עין פית. קבוצת העצים מימין – תל פאח'ר. לכאן בערך הגיע רובקה בשעה 16:56. להגדלה – לחצו

בנקודה בה מתבררת הטעות מורה ברנדס לנהג הזחל"ם שלא נפגע להסתובב ולחזור. מכיוון שהסיבוב לקח זמן, בגלל הדרך הצרה, הוא הורה לחיילים לרדת מהזחל ולתפוס מחסה בטראסות. אחרי שהזחל"ם סיים להסתובב, צעק לכולם לחזור. הזחל"ם החל בנסיעה ואז התברר שאחד החיילים נותר מאחור. ברנדס פקד לעצור, אלא שהנהג שהיה איש מילואים סירב בגלל האש הכבדה. ברנדס מספר שהוא כיוון אליו את העוזי ופקד: תעצור או שאני יורה. הרכב נעצר, החייל הצטרף בריצה. כעבור דקות הגיעו גם הם לכניסה הראשית לתל פאח'ר – בצד המזרחי של המוצב.

אגב, לתקרית בעין פית יש גרסה של קשר פלוגה ה' מגדוד הטנקים 377 שפעל בשטח. בתחקיר אחרי המלחמה סיפר: "הצטרפנו לטנק של סמל 1, הגענו לעין פית כדי לחלץ כיתה של גולני. נפתחה עלינו אש חזקה מאוד. למרות האש העלינו את הכיתה על הזחל. אחד מחיילי גולני נפצע באצבעו ברגע שהרים את ידו ואני נשרטתי בגבי. הסתובבנו תחת אש חזקה כשהנהג משתדל בכל כוחותיו לשלוט בהגה, הדרך היתה צרה ביותר. מצד אחד קיר גבוה ומצד שני תהום. הצלחנו לעלות על הדרך, אולם התברר אחר כך ששניים מאנשי גולני נשארו בשטח והיה צורך דחוף לחזור ולאסוף אותם. נהג הזחל יצא עם קצין מגולני והביאו את השניים כשהאש החזקה ממשיכה ללא הפסק". ברנדס לא זוכר את זה ככה.

רובקה תיקן את טעות הניווט שלו מעין פית. הוא הסתובב עם הג'יפ, חזר לציר הנפט והחל לדהור צפונה אל המוצב. בשעה 17:00 הוא דיווח למח"ט: "יורד עם שני זחל"מים לכיוון תל פאח'ר". לוחמי הסיירת שזינקו מהזחל"ם הפגוע החלו לרוץ בעקבות מפקדם. באותו רגע הם זכו לטרמפ לא צפוי.

על ידם עצר טנדר גלדיאטור וקצין בדרגת רס"ן צעק להם להיכנס. היה זה צבי פז, גולדה, סגן מפקד בסיס האימונים החטיבתי, שלקח יוזמה וצירף את עצמו לקרב. הם זוכרים אותו צועק להם – "התל גוסס, תעלו, נוסעים לגמור אותו".

טנדר אקספרס לתל פאח'ר: הסיפור של רס"ן גולדה שלא רצה להפסיד את המלחמה

רס"ן צבי פז (גולדה)

זה הרגע לקחת אתנחתא מהסיירת ולספר על אותו קצין גולני, שהגיע לדרך הנפט בכלי "רך" ונתן הסעה לתל פאח'ר. מי היה אותו גולדה, איך ולמה נקלע לקרב הקשה?

רס"ן צבי פז גולדה (ד' בסגול) התגייס לצה"ל ב-1955, היה בנח"ל מוצנח ורשם ניסיון קרבי בכמה פעולות תגמול. בגולני מילא תפקידי פיקוד. מלחמת ששת הימים תפסה אותו בתפקיד סגן מפקד בסיס הטירונים של החטיבה בבן עמי. בתקופת ההמתנה הפכו את רוב חיילי הסגל של הבא"ח ליחידה קטנה נלווית. גולדה קיבל עליה את הפיקוד.

הכלים של היחידה היו אוטובוס וגלדיאטור – טנדר מתוצרת ואגוניר, כלי שטח-פנאי 4 על 4, שהיה רכב ת"ש של קצינים בדרגת רס"ן. הפרסומת לכלי בשנות השישים הגדירה אותו "אלגנטי ונוח". אלא שהרכב הזה, שבא בעצם להחליף את הוויליס הישן, התגלה כבעל בעיות טכניות רבות. אנשים שנסעו עליו ידעו לספר שאחיזת הכביש שלו לא היתה משהו. נסיעת השיא שלו בישראל, לפחות המפורסמת ביותר, היתה זו עם גולדה כשהצליח לטפס בציר ההררי אל דרך הנפט בדרכו לתל פאח'ר.

רפי בן מרדכי, חובש בגולני, עוד לא שנה בצבא, היה גם הוא ביחידה הקטנה של חיילי סגל הבא"ח. הוא זוכר את המלחמה פורצת אחרי ימים ארוכים ומתישים של נדודים בצמוד לחטיבה (עראבה, יער ביריה), את החדשות המרעישות שמגיעות מסיני ומהגדה, את התזוזה של גולני אל עבר ג'נין, את ביטול הפעולה ואת החזרה לצפון.

בן מרדכי מספר: "ביטול הפעולה בג'נין עורר תסכול גדול אצל פז, שהיה איש מלחמתי. הוא יצא עם הגלדיאטור לאנשהו ואז בדיוק הגיע אלינו הסמח"ט משה גת, והינחה אותנו לחזור עם כולם לצפון. כשגולדה חזר אמרנו לו שהסמח"ט אמר להתקפל חזרה לקרית שמונה. הוא אמר בתסכול – 'אנחנו עוד פעם הולכים להתייבש שם'. זה לא התאים לו. הוא הלך לסא"ל משה יוסף, מג"ד 17, מפקד בית ספר למ"כים, שהיה אמור להיכנס לשכם, והציע לו את הכוח שלו. יוסף אמר 'למה לא?', וגולדה אמר לו 'אנחנו איתך'. במקום לעלות לאוטובוס ולנסוע לצפון, נסענו דרומה לאיזור קבטיה ואחר כך התקדמנו מטובס לשכם".

ה-7 ביוני 1967: גדוד 17 מחוזק בפלוגת נח"ל פלוס כוח גולדה נכנס להילחם בשכם, עורך טיהורים וחוטף אש מליגיונרים שלחמו כבודדים. באיזור בית הקברות של שכם נפצע המג"ד יוסף בידו, והפך לקליינט הראשון של טוראי רפי בן מרדכי. "היינו שני חובשים בכוח, האחד עשה לו חסימה בשריר הזרוע ואני עשיתי לו חבישה מיוחדת. הצלחנו לעצור לו את שטף הדם, הוא חשב שהוא ממשיך להילחם, אבל אני אמרתי לו 'אתה לא הולך לשום מקום, אתה נשכב על האלונקה'. אני טירון בן כלום והוא סגן אלוף. גולדה לקח פיקוד על הכוח. כל כיבוש שכם לקח לגדוד 17 חמישה הרוגים. למחרת חזרנו לקרית שמונה, גולדה חטף על הראש שלא מילא את הפקודה והצטרף לגדוד 17 בלי אישור. הוא גם קיבל עונש. אמרו לו שמעכשיו הוא לא מקבל משימה, אלא יהיה כוח עתודה. רצית קצת לירות, ירית, עכשיו תשב בצד".

רפי בן מרדכי. החובש בכוח של גולדה

בן מרדכי זוכר את ה-8 ביוני כיום שבו התבצע ריכוך אווירי רציני על תל עזזיאת ותל חמרה. למחרת ניתנה הפקודה לכבוש את הרמה. בשלב הזה, מספר החובש, גולדה הקים לעצמו חוליה אישית: הוא לקח לו קשר אחד, מקלעוניסט אחד (ששון קרקוקלי), את בן מרדכי החובש ואת הנהג. צוות של חמישה.

לפני הצהריים, כשבגולני החלו להיערך לקראת תזוזה לגבעת האם וראשוני הטנקים והדחפורים החלו להעפיל לרמה, הגלדיאטור של כוח גולדה התרוצץ בעמק החולה המופגזת והחצי בוערת. גולדה לקח את אנשיו למרומי מגדל מים במעיין ברוך, משם צפו במלחמה המתפתחת. בן מרדכי: "הוא רואה שכולם נלחמים והוא לא, והוא היה מתוסכל".

השעות חלפו, גדוד 12 החל להסתבך במבואות תל פאח'ר, ואז קיבל גולדה קריאה להגיע למיפקדת החטיבה שישבה תחת גבעה ליד הגושרים. שם הורו לו לנסוע לחורשת טל ולהוביל לתל פאח'ר קבוצה של אמבולנסים מאולתרים: טנדרים מסוג וויליס שעליהם הולבש מבנה מיוחד ובו ארבע אלונקות. בסביבות השעה 16:00 הוביל כוח גולדה שיירה קטנה של וויליסים אל גבעת האם. בן מרדכי לא שוכח את המראה: "בגבעת האם עומדת שיירת ענק עם הפנים מזרחה ובראש D9 עושה עבודות, ויש קילומטר של פקק תנועה צבאי".

לגולדה ההמתנה הזו לא התאימה. הוא תפס את אחד החבר'ה מהוויליסים ונתן לו את הפיקוד, עזב את השיירה שלו, התחיל לעקוף את כל הברדק ולעלות לדרך הנפט בציר של חטיבה 8. הרכב קירטע בדרך הקשה, חטף דפיקות, אבל הגיע למעלה ופנה שמאלה לכיוון צפון.

מיד לאחר שעבר את הפנייה לעין פית נתקל גולדה בחיילי הסיירת כשהם רצים אחרי הג'יפ של מפקדם. הוא עצר וצעק להם לעלות. יותר מעשרה לוחמים נדחקו לארגז מאחורה. בן מרדכי מספר: "כולם קפצו פנימה, היינו כמו אוטובוס הודי, ערימה של קופים אנושיים, אנשים נתלו אחד על השני".

טנדר גלדיאטור

הרכב החל בנסיעה. הלוחמים זוכרים הפגזה לכיוונם ואת גולדה שצועק להם אחרי נסיעה קצרה לקפוץ החוצה ולרוץ למוצב – מרחק של כ-200 מטר. גרשוני: "רצתי לצד אבי לוי, אני זוכר שנפלו לו הרימוניות, אמרתי לו תאסוף אותם והוא אמר לי 'מה, אתה משוגע? תרוץ תרוץ'. רצנו כמו מטורפים עד הכניסה לתל". גולדה יצא מהרכב והצטרף אליהם מיד, ועמו כנראה שלושה מאנשיו – המקלען קרקוקלי, הנהג והקשר. כולם תפסו מחסה מהאש.

בן מרדכי הוא היחיד שלא הצטרף אליהם. מיד כשיצא מהטנדר ראה בשטח מספר חיילי גולני פצועים. "בשלב הזה", הוא אומר, "אני כבר לא ראיתי את גולדה ולא אף אחד. ישר רצתי והתחלתי לטפל בפצועים. מסביב היו יריות, וכשחבשתי ירו גם עליי".

בקרבת הכניסה למוצב מצד מזרח התאספו חיילי הסיירת מאחורי בקתת בטון קטנה, ותפסו מחסה מהאש. זמן קצר קודם לכן הודיע רובקה בקשר החטיבתי על הגעתו ליעד – "יושב על תל פאח'ר" ( שעה 17:14).

עמדת הש"ג היתה ריקה, במוצב נמשכה הלחימה ואש נורתה לעבר החיילים. לוחם הסיירת, צביקה פרגמין, זוכר איך כולם נשכבים באיזה בור ומתחילה היערכות לכניסה למוצב. "אני זוכר ביחד איתי את רובקה, את דוד כהן, מוקי פלג, אברהם רימון, את גולדה ואת יעל (ירון) שנהרג אחר כך".

גולדה עם כובע פשוט לראשו, ואחד החיילים זוכר שמישהו הזהיר אותו וביקש שיחבוש קסדה. אבל לגולדה אין קסדה. פרגמין: "גולדה רצה לזהות מאיפה יורים עלינו והתרומם. הוא היה בלי כובע פלדה ובלי חגור, ועל השנייה חטף כדור שנכנס פה ויצא מפה. הוא נפל על ידי (בשעה 17:23). רובקה עוד ניסה להגיד לי 'תנסה לעזור לו במשהו', אבל הייתי חייל צעיר מאוד מאוד, חצי שנה, לא ידעתי הרבה מה עושים בדברים כאלה מה עוד שההתרחשות היתה כל כך מהירה".

משה פטלוק: "היתה קבוצת התייעצות, מדברים ומדברים, ופתאום כדור נכנס לגולדה לראש, והוא צונח פה למטה. מרגע זה הבנתי שאני במלחמה". גרשוני: "כולנו הצטופפנו ליד הבודקה (שער הכניסה). אני זוכר את רובקה, המ"מ יוני לוי, יעל ירון ואורי רבינוביץ' הנהג של רובקה. גולדה לקח פיקוד מקומי מכיוון שהיה הקצין הבכיר. הוא רצה לאתר את הקרב ומאיפה באה האש. הוא התרומם, חטף כדור ונפל. שמו עליו שמיכה ואז כולם נכנסו לפאניקה די גדולה".

מעניינת במיוחד עדותו של ברנדס: "הייתי מטר ממנו, ומה שקרה זה שניסינו לראות איפה הכוחות שלנו במוצב ושלא יירו עלינו (בדקות אלה ירה רובקה זיקוקים אדומים לזיהויו) . בחטיבה כולם הכירו את גולדה, אז הוא אמר 'אני אתרומם ואנופף להם בידיים'. הודענו בקשר שגולדה מתרומם לזיהוי ושלא יירו לכיוון שלנו. איך שהוא התרומם הוא חטף כדור בראש. ניסינו לעשות חסימה במקום הפגיעה, אבל כבר לא היה מה לעשות".

גולדה נהרג כשהוא על מדי א' מגוהצים ולראשו "כובע צרפתי" (עם מצחייה). בן מרדכי, שהיה עסוק במרחק-מה משם עם הפצועים, לא יידע על כך. החובש נזכר בסיפור על חייל ג'ינג'י מהסיירת שהסתובב מאוחר יותר בתל פאח'ר עם הצרפתית של גולדה – כובע ובו חור של קליע.

שמוליק מוראד, מ"מ בגדוד 12 שלאחרונה עוסק ביחד עם דני ביזר בחקר הקרב מחדש, מנסה להבין מרפי בן מרדכי על מה קיבל גולדה צל"ש. וכך נכתב בנימוקי עיטור המופת: "ביום ה-9 ביוני 1967 במוצב תל-פאח'ר, לא היה לרס"ן צבי פז ז"ל תפקיד בהסתערות על המוצב. משנודע לו שיש נפגעים רבים בשטח, תפס מכונית בלתי משוריינת ונסע במהירות דרך השטח המופגז והמוכה באש לחלץ את הפצועים. רס"ן צבי פז ז"ל נפגע מכדור, שנורה מהמוצב. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

בן מרדכי, שבימי המלחמה היה עד מקרוב להתנהלותו של הרס"ן, מסכם: "גולדה השתמש במשימת החילוץ שלו כתירוץ להגיע למלחמה. אתם רואים איך אנשים מתנהגים במלחמה – יש כאלה שמחכים שיתנו להם פקודה ויש כאלה שמסתערים לבד. גולדה היה אדם מסתער. הוא כל הזמן חיפש את המלחמה. זה היה הדפוס של הבנאדם. אנחנו היינו החוליה האישית שלו, כוח של חמישה אנשים. וכשהגענו לתל פאחר הכוח הזה התפזר. גולדה רץ להילחם, הוא לא הסתכל לאחור, והוא נהרג שם וקרקוקלי נהרג שם, ואני נשארתי לבד עם הפצועים".

הוא מפרט את פעולותיו כחובש ליד התעלות הדרומיות של תל פאח'ר: "הלכתי בין הפצועים, אחד אחד, וטיפלתי כמו שצריך. אחרי פרק זמן הגעתי לפצוע קשה בשם מיכאלי. הוא קיבל כדור בחזה שיצא מהגב, חירחר והיה בסכנת חיים. זו היתה פציעה סופר-מסוכנת והיה ברור שצריך להעיף אותו משם מהר. חבשתי אותו, אבל החבישה לא היתה יעילה מספיק. לקחתי כמה פצועים שיכולתי, כולל הרוג אחד, שלא הייתי צריך לעשות, שמתי פצוע לא קשה במיוחד בטנדר מקדימה, ואת האחרים שמתי מאחורה עם חבישות וקיבועים. העליתי את מיכאלי על אלונקה שקשרתי והוריתי לנהג לנסוע חזרה לגבעת האם. כל הדרך לחצתי עם היד על החבישה של מיכאלי. חזרנו עם אוטו בלי בלמים בגלל המכות שקיבל מלמטה. כשהגעתי לחורשת טל כבר היה חושך".

טיפלת בפצועים תחת אש והצלת לפחות חייל אחד ממוות, לא הגיע גם לך איזה צל"ש קטן? בן מרדכי: "אני לא יודע אם מגיע או לא מגיע. אנשים מגיבים באופן אוטומטי, מהבטן. הייתי חייל צעיר שפעל באינסטינקט. אני הסתובבתי במקום שירו בו, הייתי מרוכז בפצועים. בנאדם שעושה תפקידו נאמנה לא מקבל צל"ש. גולדה עשה את ההיפך הגמור מתפקידו. תפקידו היה לחלץ פצועים. מה שאני עשיתי בשתי ידיי היה צריך להיעשות בקנה מידה גדול והרבה יותר מוקדם. הנקודה החשובה היא מה גולדה חיפש? והתשובה – הוא חיפש את המלחמה".

בחזרה לסיירת: למה השתהה רובקה בכניסה למוצב כ-45 דקות?

על-פי הערכות של חלק מלוחמי הסיירת, הם שהו מחוץ למוצב כרבע שעה עד 20 דקות. לפי ההערכה, דוד כהן הגיע מנעמוש לכניסה לתל פאח'ר לפחות 20 דקות לאחר רובקה. הם היססו אם לפרוץ. יש חיילים שמספרים שרובקה חשש. מותו של גולדה לצידם בעמדה ושדה הקטל שנגלה להם, השפיע כנראה על החלטתו. מצד שני, לא ברור מדוע הוא דיווח זמן קצר מאוד לאחר מותו של גולדה "תל פאח'ר בידי, הפסק אש". המוצב הסורי העיקש עדיין לא מיהר להניף דגל לבן. בדקות הבאות ייהרגו בו חיילי גולני נוספים.

הכניסה לתל פאח'ר (מבט מצפון לכיוון דרום). בשביל הזה (דרך הנפט הישנה) הגיעו לוחמי הסיירת וגולדה

באותו זמן נלחם כוח נוסף בתעלות – של סמ"פ ב', אברהם סולוביץ' (סולו), שהגיע מצפון. סגן יאיר ישי, שהיה בזחל"ם הזה, סיפר כי רובקה הוא שהורה לסולוביץ' להיכנס ולתקוף. סולוביץ' פרץ פנימה וקפץ עם אנשיו לתעלות. יצוין כי אנשי הסיירת לא זוכרים את הכוח הזה, אבל כשגרשוני יתאר בהמשך את חמשת החיילים הישראלים ההרוגים באחת ההסתעפויות – אלה היו סולוביץ' וארבעה מאנשיו.

סמוך לשעה 18:00 הגיעו לכניסה למוצב שני הזחל"מים של כוח הסמח"ט משה גת. הוא מופתע לגלות את רובקה ואנשי הסיירת מחוץ למוצב. בפאנל מח"טים לאחר המלחמה בפיקוד צפון הוגדרה הסיירת כמי שנשלחה לתל פאח'ר על-ידי המח"ט על מנת להכריע את הקרב. באירוע סופר, כנראה על-ידי אלוף הפיקוד דדו, כי הסיירת "הגיעה לאגפו הצפוני, אך לא חדרה אליו".

וזה מה שמספר לנו רס"ן יפרח, סגנו של הסמח"ט: "הגענו לשער, אנחנו יורדים, והסמח"ט שואל את רובקה – 'דווח לי מה קורה פה'. רובקה אומר לו 'שלחתי כוחות פנימה', אז משה גת אומר לו – 'מה זה שלחת כוחות פנימה? מה אתה עושה בחוץ? כנס פנימה, לך תפקד על החיילים שלך, זאת פקודה!'. ככה הוא אמר לו – זאת פקודה! אני זוכר שאיך שהגענו שמענו את רובקה מדווח לאיזה סמל 'תל פאחר בידי', ואז מוישה גת אומר לו 'איזה בידי?' ונתן לו את הפקודה להיכנס פנימה. היתה לפני השער תלולית, עלינו עליה וחיפינו על רובקה ועל דוד כהן ועוד כמה חיילים שרצו פנימה. ירו עלינו מבפנים ואנחנו ירינו חזרה. כעבור זמן קצר מאוד, לא יודע להגיד במדויק, אולי פחות מעשר דקות, אנחנו רואים את דוד כהן ורובקה יוצאים מהתל כשרובקה נשען על דוד. ואז גת ואני נכנסים פנימה כשאנחנו מחלקים בינינו את כמות החיילים שהיו איתנו ורצנו לתעלות. גת רץ לאיזור שמימין לי (לצפוני). איך שנכנסנו לפיתול ראינו גוויות של חיילים שלנו. טיהרתי בונקר, ריססתי בלי לראות מה מי מו, ריססנו כל מה שרק אפשר".

חיילי הסיירת אינם זוכרים את הגעתו של הסמח"ט והעימות המילולי שלו עם רובקה. אולי כי אחדים מהם כבר התקדמו מעט פנימה וביצעו רתק. גרשוני: "רובקה קיבל החלטה שאני זוכר אותה כצריבה די רצינית. הוא אמר: 'יוני קום, קח חוליה ותיכנסו'. ואנחנו רצנו פנימה למוצב".

חיילי הסיירת זוכרים את עצמם שוהים בכניסה לתל כרבע שעה עד 20 דקות. ייתכן שחלק מהם נשלח מעט קדימה כדי לבצע רתק. דוד כהן, יד ימינו של רובקה, טוען שהסיירת שהתה בחוץ לא יותר מרבע שעה (ראו ראיון איתו בהמשך). מבחינתו הוא צודק: הוא הרי הגיע למקום זמן-מה אחרי רובקה, כנראה בסביבות 17:45. הוא ורובקה נכנסו פנימה מעט אחרי השעה 18:00.

יצוין כי יש סתירות רבות בין הלוחמים לגבי הזמנים המדוייקים. אי אפשר לדרוש ממי שמרוכז כל-כולו בלחימה לזכור את השתלשלות האירועים ברמה של דקות. העובדות העולות מדיווחי הקשר של החטיבה מעמידות את האירוע במצב הזה: בשעה 17:24 רובקה הודיע "תל פאח'ר בידי". בשעה 18:00 הגיע הסמח"ט ומצא את רובקה בשער המוצב. כלומר, 36 דקות אחרי שהודיע על כיבוש התל, רובקה עדיין נמצא מחוצה לו – מאחורי מחסה.

הסיירת נכנסת לקרב בתעלות: ראיתי חמישה חיילים ישראלים הרוגים דבוקים זה לזה

צביקה פרגמין ב-1966

פרגמין: "קצת אחרי שהגענו, הגיע לפה משומקום תותח מתנייע 90 מ"מ שהיה עליו משה וייסהוט. ירו עלינו מבפנים והוא זיהה מאיפה יורים ונתן פקודה לירות לכיוון הזה. אני זוכר שהספיק לירות פגז אחד ואז קיבלנו פקודה להתחיל לרוץ פנימה. רצנו בטור, נכנסנו פה לאיזו תעלה. יצא שהייתי תחת פיקוד של דוד כהן. זה לא שהיתה חלוקה כי כנראה בזמן שרובקה נערך להיכנס פנימה, דוד כהן חיפש כל מיני דברים. אני הייתי ררנ"טיסט, ודוד כהן נתן לי פקודה לירות ררנ"ט לכיוון מקור ירי".

פטלוק מספר: "רובקה חילק אותנו לשלושה יעדים, אחד ליעד הצפוני עם שוקי וצביקה, עוד כוח רץ לדרומי ויוני אמר לי שייקח אותי ואת גרשוני ליעד המרכזי. ואז כשאמרו את הפקודה להיכנס פנימה, נכנסנו פנימה. זה הרגע הראשון שראיתי מה זה לוחמים הרוגים. התעלות היו גבוהות, שניים וחצי מטר, היינו שלושה בכוח הזה, יוני רץ קדימה כמו מטורף ואני אחריו. הוא תמיד אהב אותי שאני אהיה לידו. הוא רץ בתעלות מהר, ואני נעול מטרה מאחוריו. תוך כדי ריצה דרכנו על גוויות".

גרשוני: "אני חושב שהיינו 20 דקות ליד הבודקה. לא ידעו מה לעשות. היום אני יודע שזו היתה טעות להיכנס, לא אהבתי את זה. לדעתי היה צריך להמתין ולא להסתער חזיתית לתוך התל. אבל רובקה פקד עלינו להסתער. כשרצנו פנימה פתאום לא היו יריות עלינו. רצנו לתוך גבעונת קטנה (מעל הוואדיון שבין המוצב הדרומי לצפוני). התמקמנו בה ויכולנו לצפות היטב מה קורה. יוני הסתכל במשקפת, הוא היה משקפופר, אני ראיתי בבירור שלושה חיילים (סורים) ואמרתי לו חייבים לפתוח באש. אני זוכר את הוויכוח. יוני אמר שהוא חושב שזה חיילים ישראלים. אמרתי לו: 'תראה, זה כובעי פלדה ירוקים בלתי מוסווים, זה סורים'. אחרי ויכוח די קולני הוא נתן לי לירות, אני הייתי מקלען. יריתי מחסנית וחצי. אני תמיד אומר שבכל חיי במלחמות אמיתיות יריתי מחסנית וחצי, והרגתי לפחות חייל סורי אחד. ברגע שסיימתי לירות, ראינו את כהן ורובקה רצים (בתעלה שמצפון להם). הם קפצו לתעלה ואז שמענו יריות, שמענו צעקות ואז השתררה דממה. יוני קם ורץ במהירות לתוך המקום שבו הם ירדו לתעלה. אני רצתי מיד אחרי יוני. הוא קפץ לתעלה והרג סורי. אני ירדתי אחריו, לא נשאר כבר מה להרוג".

גרשוני זוכר פיתול בתעלות שבו עמדו-שכבו חמישה חיילים ישראלים הרוגים. "אחד היה דבוק לשני", הוא אומר, "חייל סורי חיכה להם בצד והרג אותם אחד אחרי השני. הם לא שכבו, הם עמדו. חמישה חיילים". יצוין שהחייל הסורי שיוני הרג הוא זה שהרג קודם את חמשת חיילינו.

סדר החיילים בכניסות ללחימה משתנה במגוון של גרסאות. הנה הזיכרון של פרגמין לגבי סדר הכניסה לתעלה הראשונה: "רימון רץ ראשון, אחריו מוקי פלג, אחריו רובקה ואחריו יעל וגם אני הייתי שם". פלג זוכר את רימון רץ ראשון, רובקה אחריו והוא שלישי.

פרגמין: "פה יצאנו מהתעלה (המערבית בכיוון צפון), ופה רצנו גלויים (הרחבה שמעל התעלה לכיוון מערב). מפה בעיקול יצאנו ורצנו לפה". פרגמין מתאמץ להיזכר במקום המדויק, אבל זה לא קל. המוצב השתנה ברבות השנים. "כאן זה היה המקום שיצא החייל הסורי, שעד כמה שהספקתי לראות מוקי הוא זה שהכניע אותו. החייל יצא מהבונקר הזה ואז קפצו עליו. כשאני קפצתי לתעלה, מוקי כבר השכיב אותו, רובקה שם לו נעל על הראש ומוקי ירה בו. ואם מה שאני זוכר נכון, כאן נהרג איפשהו רימון" (הכניסה לתעלה הנ"ל).

הקרב של רובקה פנים אל פנים: מי באמת הוריד את הסורי?

בתעלה המערבית בכיוון צפון מתרחש סיפור שהפך לאחד המיתוסים של קרב תל פאחר: קרב פנים אל פנים – בידיים. יומיים לאחר הקרב, ב-11.6.67 התפרסמה ב"מעריב" עדותו של רובקה, שסיפר על הרגע שבו נתקל בחייל סורי, שניהם לוחצים על ההדק, אף רובה לא יורה, ואז הם קופצים אחד על השני ומתחילים להיאבק.

הנה הדברים של רובקה שנאמרו לעיתונאי שרגא הר-גיל, כנראה למחרת הקרב ביום שבת: "קפצנו לתעלה, זרקנו רימונים זה על זה, והתקדמתי לעבר הבונקר של העמדה. לפתע עמד סגן סורי וכיוון לנגדי את אקדחו הדרוך. אני לוחץ על העוזי – ואין כדורים. הוא לא ירה. לא היה זמן להפסיד. היתה כאן מלחמה לחיים ולמוות. עוד אני עומד כך, קיבלתי מכה בראשי מקת האקדח. הנחתתי בכל כוחי מכה על הסורי שנפל ואני עליו. מעוצם המכה יצאה היד מפרקה. הייתי פצוע קל ברגל מכדור וגם חטפתי עוד שריטה מכדור בחזה. הסורי ניסה ללחוץ על ההדק. לא החלפנו מילה זה עם זה. נלחצתי אליו בכל כוחי. לפתע הופיע סרן דוד (כהן) ותקע צרור מהצד בסורי. ניצלתי ממות בטוח. אחרי דוד באו גם אחרים מהסיירת. המשכנו בטיהור התעלה והבונקר. עוד כמה סורים שרצו לעברנו נאלצו לשלם בחייהם".

הראיון עם רובקה במעריב ב-11 ביוני 1967

יום לאחר הפרסום ב"מעריב" הופיע גם סיפורו של דוד כהן בכתבה ב"הארץ". ציטוט מהכתבה: "הסרן שכב במיטתו כשרגלו בגבס. את טעם העופרת החמה לא הרגיש. הוא שבר רגל כשקפץ לתוך אחת התעלות כדי להציל את הסמ"פ (הכוונה לרובקה), שנאבק פנים אל פנים עם סורי. נכנסו לאחת התעלות והנה מתפוצץ מחסן תחמושת. עוד פיצוץ ועוד, בלי הרף. נאלצו לעבור לפני המחסן הבוער כדי להגיע לתעלות. לפתע רימון צ'כי מעל ראשם. הסרן תפס את הרובה האנטי טנקי של אחד הבחורים (הכוונה לצביקה פרגמין) ובמקום להסביר הרבה על עמדת האוייב ירה בעצמו לעברה. והנה נתקל המפקד (רובקה) בקפצו לתעלה בחייל סורי שקודם ירה עליו. קרב פנים אל פנים. הסרן (דוד כהן) קפץ אף הוא לתעלה. לירות או לא? ניצוץ של חלקיק שניה. הוא עלול לפגוע בחברו המפקד. וכבר נשמע צרור, הוא פגע בסורי שהתמוטט. כשביקש לקום ולעזור למפקד הפצוע הרגיש הסרן שאינו יכול לקום. הרגל שבורה מהקפיצה לתעלה".

שתי העדויות של רובקה ושל דוד כהן תואמות באופן כללי. קצין אחד שנקלע למצוקה וקצין שני שנחלץ לעזרתו, וביחד הם מתגברים על בעיה בתוך תעלה צרה. "רובקה ודוד – שני רעים לחיים ולקרב", היתה הכותרת ב"מעריב" ביולי 1967 בכתבה מאת יעקב ארז על שני הלוחמים.

אלא שסיפור גבורתו של דוד כהן נתקל בפליאה ובכעס של לוחמי הסיירת שהיו בכוח של רובקה. לטענתם, במילים עדינות, גרסתם של רובקה וכהן איננה קרובה לאמת. מוקי פלג כועס, ברוך ברנדס לא מבין ושוקי קובץ יוצא מדעתו. בשיחות איתם הם מכנים את הגרסה של דוד כהן "שקרית ושפלה".

מוקי פלג מתאר כניסה ליעד בתוך תעלה צפונית ודי רדודה, שהלכה ממזרח למערב ושהחבר'ה התקדמו בה בשפיפה. הוא זוכר את סדר הלוחמים בכוח הזה: רימון בראש, רובקה אחריו, מוקי, צביקה פרגמין ושוקי קובץ. מוקי מספר: "ואז רובקה החליט שנכנסים לאחת התעלות, הוא מבצע אליה דילוג ואני אחריו. כשאני מגיע אל פי התעלה אני מופתע מהעומק שלה. בקפיצה שלו רובקה נתקל בסורי. החייל הסורי היה רזה, גבוה מרובקה ב-30 ס"מ ואני רואה אותו מחזיק אקדח מעל הראש של רובקה ושניהם נלחמים. הסורי ידו היתה על העליונה, עוד רגע הוא מחסל את רובקה, כולם יודעים את זה. לוקח לי אלפית השנייה לזנק מלמעלה על הסורי, וזה מה שהוציא אותו משיווי משקל. השכבתי אותו בתעלה ואני אומר לעצמי 'הוא גמור, תן לרובקה או לבא אחריו לסגור איתו עניין', וממשיך לרוץ לטהר את התעלה עם החברים שלי. אני לא זוכר מי ירה בסורי, אולי רובקה".

רגע אחד, אני אומר למוקי, אבל דוד כהן מספר שהוא זה שמוטט וחיסל את הסורי. מוקי: "אני לא מבין אותו. אני זה שקפצתי מלמעלה וזינקתי על הסורי". ואיפה היה דוד כהן? מוקי: "דוד היה איפשהו מאחוריי, לא ראיתי שום דבר שעשה. אני רצתי אחרי רובקה, אני זוכר את זה כמו היום. כולם יודעים את זה וכולם כעסו אחר כך על דוד שלקח לעצמו קרדיט. אחר כך עשו שחזור של הקרב שלא הייתי, ובשחזור שני אני זוכר שכעסתי על הסמח"ט משה גת שסיפר למח"ט שהוא אירגן את כל העסק" (את הכניסה לטיהור התעלות).

מוקי פלג. בסיירת יודעים שהוא זה שלמעשה מוטט את הסורי שנאבק ברובקה

אבל דוד כהן, אני חוזר ומתעקש, אולי דוד כהן בכל זאת היה זה שקפץ מלמעלה וחיסל את הסורי? מוקי: "זה מאוד לא נכון מה שדוד מספר, כל התיאור שלו נשמע הזוי".

למה, אני שואל אותו, קצין שהיה מפקד הסיירת ייקח לעצמו קרדיט על דבר שלא עשה? מוקי: "אנשי צבא רוצים לשאוף למעלה. הנושא הזה של מה שעשו במלחמה חשוב להם בעלייה למעלה וזה היה חשוב גם לו, זה היה נר לרגליו. תראה, בכלל לא התייחסתי כל השנים לעניין הזה. אתה מסתכל על גבורה, ומה בסך הכל עשיתי? אתה מסתכל על אביגדור קהלני ביום כיפור, או על גדוד 12 שהלך עם הפנים לתל. לא משנה שזה טמטום, אבל זו באמת גבורה לתקוף ככה. אבל קרב פנים אל פנים זה שניות. גם אז וגם כיום לאחר שנים כה רבות, אינני רואה את עצמי במפגש הבלתי צפוי והקצר בין מפקדי לבין הקצין הסורי סוג של גבורה או ניצחון. סך הכל פעולה אינסטינקטיבית שיצאנו ממנה בשלום. לאנשי הקבע הסיפורים האלה חשובים. כולם יודעים למשל שהסמח"ט לא עשה שם כלום ולקח לעצמו קרדיט".

"אני זה שחיסלתי את הסורי", מתעקש השבוע בהחלטיות דוד כהן, שמספר שקפץ מלמעלה על הסורי ותוך כדי כך ירה בו. גרסתו המלאה – בהמשך הכתבה.

ב"משני עברי הרמה" מאת יחזקאל המאירי מתוארת ההתכתשות הדרמטית הזו. מוקי קפץ לתעלה בעקבות רובקה, נכתב בספר, "נבעת למראה מפקדו הנאבק על חייו. מוקי צעיר, פניו צעירות, חלקות, טרם צימחו זקן. מוקי חושש לירות פן יפגע במפקדו הלפות בזרועות הסורי. בתנופה חזקה הוא בועט בגופו של הקצין הסורי, פעם בעכוזו ופעם בראשו. משזה אינו מרפה, הוא לופת את צווארו של הסורי, מנסה לחנקו, אך הקצין הסורי אינו מרפה מאחיזתו. דוד קופץ לתעלה בעקבותיו של מוקי. בעודו מרחף באוויר שולח דוד מבט חטוף מטה ורואה את ההתגוששות. הוא משלח צרור קצר, כאילו ביד צלף, פוגע בסורי בצידו. ידי הסורי נשמטות, רובקה נחלץ, נושם לרווחה – הוא ניצל".

אני מקריא את התיאור הזה באוזני מוקי פלג והוא מגיב: "תיאור מפליג, רחוק מהמציאות. זה עיתונאי שכנראה שמע משהו מרובקה ועשה כרצונו". לא פגשת אותו? אני שואל את מוקי, הוא הרי מתאר אותך כצעיר עם פנים חלקות, הוא בטח ראה אותך ושמע את גרסתך. "יכול להיות שהיו לי פנים חלקות, אבל לא דיברתי איתו. זה כל כך מוגזם מה שהוא כתב. צריך דמיון עשיר לתאר ככה את הקרב הזה".

ברוך ברנדס לא ראה את האירוע. בהערת אגב הוא אומר שההשערה שלהם היתה שמדובר בכלל בקצין רוסי, לא סורי. דוד כהן, בזה ברנדס בטוח, נוטרל מיד עם הכניסה לתעלות. "הוא יצא משימוש אחרי שקפץ לא טוב לתעלה הצרה והגבוהה. מוקי שנכנס אחרינו התערב בקרב של רובקה, הוא זה שירה ברוסי, אני המשכתי לטהר בתעלות".

בספרו של יחזקאל המאירי מתואר דוד כהן כמי ש"רץ וקופץ בתעלות, חולף במעברים חשוכים". בהמשך מצויינת העובדה ששבר את קרסולו בקפיצתו לתעלה. הגרסה של המאירי טוענת כי דוד כהן הוא שהכריע את הקרב לטובת רובקה. כהן, כתב המאירי, על אף פציעתו, הצליח לירות לגופו של הסורי וכשזה התמוטט רובקה לקח ממנו את אקדחו האישי וירה בו כמה פעמים. התיאור הזה של המאירי לא תואם את מה שסיפר לי דוד כהן השבוע (ראו בהמשך).

"תמיד ידענו שמוקי הוא זה שגבר על הסורי", מסכם ברנדס . "כל השנים לא היה לי כוח להיפגש עם אף אחד מהחבר'ה. נכנסנו להילחם בתל בלי לדעת כמה אנשים שלנו יש בתעלות. כל הזמן צעקנו '12, 12' (הכוונה לחיילי גדוד 12), שלא יירו עלינו. ידענו שיש מ"פ בנקודה הדרומית (אהרון ורדי), אבל לא ידענו איפה בדיוק".

על מעורבותו של הסמח"ט משה גת אומר ברנדס: "הזיכרון שלי אומר שהוא לא היה נוכח בשעה שפרצנו פנימה. אני רק זוכר אותו בסיום הקרב צועק לא לקחת שבויים".

הצל"ש של אברהם רימון והשרשרת של יעל ירון

אברהם רימון, שחייליו הצעירים זוכרים אותו כמ"כ נערץ ביחידה, רץ לפני ברנדס. האחרון זוכר רימון שנזרק על-ידי חייל סורי ואת הרסיסים שפוגעים בחברו ונכנסים גם בו. ברנדס: "רימון נפצע קשה, הוא צעק 'נפצעתי', התכופפתי מעליו, הוא אמר לי 'תקרא לחובש ותמשיך הלאה'. צעקתי 'חובש' והמשכתי לרוץ. אלה היו אז ההוראות – מי שנפצע לא עוצרים לטפל בו, ממשיכים הלאה".

אברהם רימון ז"ל

רימון, בן קיבוץ יגור – שהסופר מאיר שלו, אחד מלוחמי הסיירת, כתב עליו "איש רנסנס צעיר של אמנות, פילוסופיה ומדעים" – לא שרד את הפציעה. בצל"ש לו זכה לאחר מותו נכתב: "ביום ה-9 ביוני 1967 בעת כיבוש תל פאח'ר, נלחם סמל אברהם רימון ז"ל בתעלות בראש יחידתו. בעת שדילג מחוץ לתעלה נפגע מצרור כדורים. לחייליו אשר ניגשו לחלצו אמר שלא יטפלו בו, אלא ימשיכו בהתקדמות לעבר האויב. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

יעל ירון ז"ל

בנוסף לרימון מקיבוץ יגור, נהרג באחת התעלות גם יעל (ע' בקמץ) ירון מקיבוץ עין השופט. חבריו נזכרים באנקדוטה סוריאליסטית: בבוקר ה-9 ביוני, כשהיו בתל-חי, יעל מצא שרשרת עם שלד קטן ומוכסף וענד אותה. בסיום הקרב, כשגופתו מוטלת לנגד עיניהם, מספרים חבריו שהשרשרת הזו היתה על הפנים שלו.

פרגמין מתאר את הקרב כפי שהוא זוכר כיום: "רצתי והגעתי לצומת תעלות ומאיזושהי סיבה חזרתי. נדמה לי שיש פה תעלה שעולה לשמה (מצביע על התעלה שממנה עולות התעלות המחופות לראש המוצב הצפוני בחלקו המערבי ביותר), והלכנו לכיוון ההוא. התעלה היתה עמוקה, ממש בגובה שלי. יצאנו לעשות סריקות שטח, כבר לא היתה התנגדות". פרגמין זכר את שמיל גולן, סמ"פ א' בגדוד 12, שהיה פצוע בכתפו. כששאל אותו מדוע אינו מתפנה, ענה לו שמיל שהוא לא עוזב עד שימצא את כל הפצועים של הפלוגה בתל הצפוני.

ברנדס זוכר את הסורים יורים מתוך חדרונים, ואת עצמו מזיז וילונות ויורה פנימה בלי לראות. "היתה שם תחמושת שיכלה להרים את כל התל", הוא מספר. "באחד העיקולים נתקלתי בשני סורים שבאו מולי, יריתי להם ישר לפנים". את הקרב הזה הוא סיים עם עשרות רסיסים בגופו.

גלעד לזכרם שהוצב בתל פאח'ר, אבל כיום איננו

פטלוק: "המטרה של הכוח שלי היתה להגיע ללב לבו של המוצב. שם היו הבעיות של גדוד 12 שלא יכל להתקדם ולכבוש הלאה. רצנו כמו מטורפים בזיגזגים, ירו עלינו. אני זוכר את העצים האלה (העצים היו אז נמוכים בהרבה מאשר היום). התעלות היו מעל שני מטר. וכל הזמן יורים עלינו מהצד הזה ומהצד הזה. אני כעיקרון איפה שיוני רץ. מבויית על המ"מ שלי. הוא היה בשבילנו אלוהים. כל זיז אני דופק כמה כדורים וממשיך הלאה. אני זוכר הרבה גוויות, הרבה חרחורים, ואנחנו רצים ויורים".

לוחמי הסיירת השלימו תוך זמן לא רב, בין 20 דקות לחצי שעה, את הטיהור כשלקראת הסיום מצטרפים לטיהור אחרון הסמח"ט סא"ל משה גת ורס"ן חיים יפרח. לוחמי הסיירת לא זוכרים את השניים נלחמים בתעלות. כמה מהם מגיעים לקו הראשון של תעלות המוצב, וכאן מגלים את גופתו של סא"ל מוסא קליין, מג"ד 12, שנהרג כשעתיים קודם לכן. גרשוני היה בין הראשונים שנתקל בקליין: "זה זיכרון חזק שלי. הוא שכב ככה, ירו בו בראש, אולי גם בגב. קליין שכב הרוג הרבה זמן בלי שפינו אותו. קודם רצו להבטיח שכל התעלות ריקות. אנחנו היינו הראשונים שהרמנו אותו וגררנו אותו מכאן. ראינו גם את הגופה של קרינסקי (רס"ן אלכס). ואז הגיע קצין של גולני, נתן הוראה להתחיל לפנות את הגופות וגם להרוג את כל השבויים ואת הפצועים הסורים".

פטלוק: "רצנו עד שהגענו למעלה (לחזית המוצב לכיוון מערב) וראינו את מוסא קליין שוכב עם דרגות הסגן אלוף, עם המשקפת הגדולה ועם המפה שהיתה לו מלפנים. הפכנו אותו, ראינו שהיה ירוי גם בגב וגם בראש. ואז ראינו כוחות של גולני מגיעים. לא עוברות שלוש דקות ופתאום יוצאים מהצד הזה איזה עשרה חיילים סורים עם ידיים למעלה ובד לבן. ואז התברר לנו שלא נגמרה פה המלחמה. אמרו לנו שיש גם כמה סורים שם. רצנו לשם, תפסנו אותם, אזקנו אותם ובזה הסתיים הקרב שלנו פה". פרגמין: "התחלנו לפנות פצועים. הפצוע הראשון שעזרתי לו להתפנות היה דוד כהן שלא יכל ללכת".

פטלוק זוכר שהוא משקיף מהתל למטה ורואה לוחמים של גולני שוכבים על הגדרות. "לא היה טעם לגשת, הם היו כבר לפחות איזה שעה שם, ואז יוני אמר 'קדימה, מתקפלים מפה'".

גרשוני: "כשזה הסתיים רובקה כבר היה בחוץ, פצוע, הוא הרים את המע"ד ואמר ליונה (המח"ט) 'התל בידי', ואז אמר לנהג שלו – קח אותי לבית חולים".

גרשוני: התאכזבתי שרובקה שלח פנימה פקוד שלו עם טירונים, ועזב מיד בסיום הקרב

הרגע שבו מפקד הסיירת עוזב מיד בסיום הקרב עדיין צורמת לו משהו. גרשוני: "רובקה סיפר אחר כך שנלחם פנים אל פנים מול סורי וגבר עליו. אנחנו לא יודעים מה קרה שם בדיוק בתעלה ההיא. אני רק התרשמתי לרעה שכאשר הקרב נגמר והיינו מחוץ לתעלות, בחלק המזרחי של המוצב הצפוני, ראיתי את רובקה אומר בקשר 'התל בידי' ופוקד על אורי (הנהג) 'קח אותי מהתל' ונעלם. זה עשה עליי אז רושם רע. אני חושב לעצמי: מי נוטש ככה את החיילים שלו? הקרב עוד לא גמור והוא נוסע לבית חולים. אבל אני לא רוצה לשפוט אותו, אולי הוא הרגיש רע. ייתכן שהפציעה שלו היתה יותר רצינית מאשר יכולתי לראות, ובנוסף היו עוד מפקדים גבוהים יותר בשטח וייתכן שסבר שהם צריכים לקחת את הפיקוד".

פרגמין מסכם: "אני הייתי חייל מאוד צעיר, אני לא מתבייש לומר שהייתי כל כך צעיר, שדוד כהן נתן לי פקודה לירות את הררנ"ט, אז את הראשון יריתי ואת השני כשהוא ראה שאני לא מכוון לאיפה שהוא רוצה, הוא לקח ממני וירה את זה בעצמו. תבין, חייל בן חצי שנה בצבא, בסיירת, בסך הכל בן 19, זה טירון, זה רובוט בעצם, זה לא חייל בר דעת. לא מדבר על זה שפעם ראשונה אתה נפגש עם המוות. אנחנו, החבר'ה שהגענו מלמעלה, עשינו את המיטב שיכולנו. כשהגענו נשאר פה קומץ של חיילים סורים שעדיין נלחמו, ואותם היה צריך לחסל. אנחנו אחר כך הסתובבנו בתעלות חופשי ואף אחד כבר לא ירה יותר. היה קומץ קטן של סורים, אבל היה פה בלבול מאוד גדול. אני לא מדבר על זה שמהמוצב הדרומי ירו וכוחותינו לא ידעו אם זה סורים או שזה כוחות שלנו שיורים בשביל לשמור עלינו".

סיכום הלחימה של סיירת גולני במספרים: שני הרוגים ושלושה צל"שים. רובקה על גילוי היוזמה להגיע לזירה, רימון וברנדס על דבקות במטרה.

וכך נכתב בנימוקי הצל"ש של רובקה: "ביום ה-9 ביוני 1967, בעת הלחימה על תל-פאח'ר, לא היתה יחידתו של סרן ראובן אליעז מיועדת לקחת חלק בקרב הבקעה. תוך כדי הלחימה למד את המצב בשטח, ארגן מספר זחל"מים שנעזבו, וביקש ממפקד החטיבה שתוטל עליו משימת הבקעה. סרן ראובן אליעז פרץ ליעד ממזרח בראש יחידתו. הוא נפצע בעת שפרץ לתעלות ונאבק עם חייל סורי. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

עמיק הכהן

ממרחק 46 שנה הם מסתכלים על הקרב בעיניים מפוכחות. עמיק הכהן, שלא השתתף בקרב (נותר בחורשת טל עם יתר הפלוגה), אבל הגיע בהמשך ולמחרת היה שותף עם חבריו לכיבוש מוצבי הבניאס, אומר: "לכל חטיבה יש קרב גבורה. בתל פאח'ר גיבורים מקומיים היו, אבל גבורה מבחינה מחשבתית ואסטרטגית לא היתה. שם תחפש את הגנרלים. האסטרטגיה הכללית של הצבא היתה לעלות מה שיותר מהר ולתפוס את גב ההר לפני שהאמריקאים יתעוררו. הקרבות המקומיים, או שהופכים להיות הסתבכות או שעוברים דרכם כמו שהיה ברוב המוצבים. מוצבי הבניאס חיכו לנו, חשבו שיהיה אלוהים יודע מה, אבל שום דבר – עברו דרכם חופשי. אורי אייזנברג (שגיא) עם הפלוגה שלו, עבד נכון, נכנס מהש"ג לתל עזזיאת וגמר את העסק בקלות" (יצוין כי זו היתה התוכנית המקורית ולא החלטה של אייזנברג, ומי שפיקד על הפעולה היה מג"ד 51 בני ענבר).

"זו היתה מלחמה אחרי תקופה ארוכה", אומר ברנדס, "הסיירת חיפשה תהילה במבצעים, ובסוף היה מה לעשות. היו מספיק סורים בתעלות אחרי שגדוד 12 נעצר, ואם הכוח שלנו לא היה מנקה את המקום היעד היה נשאר מסוכן. אנחנו ניקינו את התעלות כדי שאחר כך יוכלו להגיע קצינים ולהצטלם שם".

גרשוני לא קונה את ההילה ההרואית שנבנתה סביב תל פאח'ר. הוא זוכר את התחקיר בקונייטרה, את הניסיון שלא צלח לתפור קצוות ואת הסרטת כיבוש תל פאח'ר כחודש לאחר המלחמה ("לקחו אותנו לתעלות, כבר אז נראטיב הגבורה פרח"). הוא אומר שלמח"ט יונה אפרת היתה סיבה לבנות סיפור של גבורה ולהעצים את התהילה של גולני.

ישראל גרשוני

במבט של היסטוריון, משווה גרשוני את תל פאח'ר לקרבון קטן ברמה של מלחמת העולם הראשונה. "זה אנשים בתעלות ואנשים אחרים שנכנסים לתעלות ומנסים לטהר אותם. אין פה תהילה ותפארת. היתה פה פאשלה ניווטית, אבל אני לא לגמרי בטוח שאם היו עושים את העקיפה (הגעה מציר הנפט) היו חוסכים הרוגים ופצועים, כי כמה סורים החליטו להילחם עד הסוף. הם הפתיעו בלחימה עד מוות. מבחינת ההיגיון לא היה צריך להיכנס לתל ישר חזיתית. זו אמנם חוכמה שלאחר מעשה, אבל היה צריך להשאיר את המוצב הזה עד שהוא יגווע, להקיף אותו, להפגיז אותו בטנקים, אבל בשום אופן לא להיכנס פנים אל פנים. אבל זו היתה מלחמת ששת הימים, אנשים חשו שהם מפסידים את המלחמה וחייבים לעשות מעשי גבורה. היתה פה הסתבכות של קרב שעלה לנו במחיר עצום. בטוח שחיילים וקצינים עשו פה מעשי גבורה, אבל לומר שהיתה פה הצלחה צבאית מזהירה זה בשום אופן לא. תל פאח'ר לא היה מלחמה קשה. היו בו כמה אנשים נועזים והיה גם כישלון גדול באיתור, במודיעין, בהבנת הקרב. תראה, ברגע שאתה רץ מול האש ישנה תעוזה מסויימת. לפעמים אין לך ברירה. גולדה דחף אותנו ואמר לנו תרוצו על התל. ואתה הרי יודע שבכל המלחמות אתה נלחם למען החברים, לא למען המולדת. הקטע הזה שהם רצו לתעלה (אנשי הסיירת) וחטפו אש וירדו ונלחמו, זה קטע של תעוזה שאחראי לה היה רובקה. הם חיסלו את התל סופית ושניים נהרגו לנו. אבל כשאתה מסתכל על תעוזה שנמשכה שעות ספורות, זה מלחמת לוקס. תסתכל על קרבות צפון אפריקה ואל-עלמיין שאני עכשיו חקרתי. שנתיים וחצי בתוך החולות, אנשים שאין להם מים, מזון, דלק ואין להם כלום, נלחמים ונלחמים, וטנקים שרופים וסביבם מאות הרוגים והם ממשיכים ללחום, וזאת אלפי קילומטרים מביתם ולא כמוני – קילומטרים אחדים מביתי מחולתה".

גרשוני מעלה נקודה מעניינת נוספת: עומק התעלות. "אנחנו היינו מתאמנים בלב"ב בתוך תעלות שהגיעו עד הקורקבן. לא תרגלו אותנו בתעלות גבוהות שעברו את הגובה שלנו. זו היתה הפתעה טקטית שלהם. היו שתי הפתעות בתל פאחר. האחת שסיפרו לנו שחיל האוויר, הסופר מיסטר, גמרו את התל הזה. הוא באמת היה שרוף לגמרי, הפציצו עליו הרבה נפלם. אבל הסורים ידעו את זה ונכנסו לבונקרים. אצלנו חשבו שהעסק פה גמור. אם אתה עולה על תל שרוף, אתה יכול להאמין שהחיילים שבו יילחמו בצורה כזו? ההפתעה השנייה היתה שנכנסנו לתעלות עמוקות מאוד שלא היינו מוכנים לזה. אף חייל לא חונך עד אז להילחם בתעלות כאלה".

ברנדס: "עשינו אימונים על יבש ועל רטוב בג'וערה ובעוד מקומות, ובכל הפעמים התרגול היה שזורקים רימון בתעלה ומתגלגלים החוצה. ופה אי אפשר היה".

לוחמי סיירת גולני 1969. חלק מהמצולמים לחמו בתל פאח'ר (גרשוני יושב מקדימה ראשון משמאל, פטלוק מעליו קיצוני משמאל)

על הקרבות הפנימיים בגולני לאחר המלחמה אומר גרשוני: "הרושם שלי היה שרובקה ודוד כהן ניכסו לעצמם יוקרה יותר גדולה מאשר החבר'ה שנלחמו מגדוד 12. אנחנו החיילים, חיילי סיירת גולני, לא רק שאף פעם לא התווכחנו מי היה לוחם ומי לא, אלא לא לקחנו קרדיט על זה. מעולם לא התווכחנו ולא השתחצנו בזה בכלל".

גרשוני מודה שהיו לו כלפי רובקה שתי טרוניות. האחת, שעזב את המקום מיד בסיום הקרב, והאחרת ששלח את החוליה של יוני פנימה: "כעסתי שפקד על יוני 'כנס לתל, תפוס ותרתק'. פירוש הדבר שאנחנו רצים למקום שאנחנו לא יודעים אם יהרגו אותנו ושהוא, רובקה, לא רץ ראשון. זה מגביר את התחושה שהוא לא קרא את הקרב, או לא יכול היה לקרוא את הקרב, ולא ידע מה לעשות. הוא שלח קדימה לקרב פקוד שלו עם טירונים".

ברנדס לא ביקורתי כל כך כלפי רובקה. הוא זוכר את המפקד שלו בסיום הקרב עומד ותופס את צד הגוף – "כנראה שחטף איזה רסיס או משהו". באחד המפגשים שעשו לפני כמה שנים, הוא אומר, הם הגיעו למסקנה שבניגוד לסיפורים שפרחו – סכינים לא היו שם.

צביקה פרגמין: "קטונתי מלשפוט את האנשים. היה קשה לי מאוד הקרבות האלה – מי ירה ומי לא ירה, ולכן אני נעלמתי. אמרתי, אני עשיתי מה שאמרו לי ולא רוצה להיות שותף לכל המלחמות האלה. לא רוצה להגיד 'אני הרגתי סורי וההוא רץ ראשון', אני לא אוהב את זה. אני ראיתי את התמונה  של ההרוגים והפצועים שהיו פה, בחור בן 19, מאוד היה לי קשה. הרבה שנים נשאר לי בראש. מוסא קליין היה מג"ד, ובלי קשר אם עשה טעות או לא, סא"ל בשביל חייל צעיר זה כמו אלוף היום. אתה מדבר על צבא של 1966. אני רק זוכר שקיבלתי זעזוע כשראיתי אותו שוכב פה וקיבלתי זעזוע כשהבנתי שזה הוא".

מסלול הסיירת מגבעת האם, דרך כביש הנפט ועד תל פאח'ר. מבט מצפון כלפי דרום. לחצו להגדלה

אנקדוטה של אחרי הקרב היתה כשאנשי הסיירת התמקמו לראשונה בבניין הממשל בקונייטרה. הם התלבטו בינם לבין עצמם האם להישאר בגולן הכבוש או לחזור למחנה שרגא בנהריה. כזכור, מדובר ביחידה של בעיקר חברי קיבוצים, שמאלנים, "שמוצניקים". אבל לא היה להם בכלל ספק. מה זאת אומרת, הם סיכמו כמעט פה אחד – "אנחנו נשארים פה, ברמה הסורית, דופקים את הערבים". גרשוני טוען שהסתייג מכך בפירוש כבר אז.

גרשוני לא חי באובססיה את הקרב הזה. הוא מסביר מדוע: "לא התעניינתי בקרב הזה כי בהשקפת עולמי הבסיסית הייתי שמאלני לפני מלחמת 1967, ועוד יותר לאחריה. כל ההתלהמות וההרואיות של ששת הימים מילאה אותי ניכור לגביה. אני אחרי המלחמה מיד הצטרפתי לתנועות השלום בנושא השטחים. הייתי בוויכוח בחולתה שישה שבועות אחרי 67. גרעין של הקיבוץ המאוחד הקים את מרום גולן, ביניהם חבר'ה של חולתה, והתפתח ויכוח גדול בקיבוץ שמצאתי את עצמי לחלוטין במיעוט. טענתי שלא יעלה על הדעת שאחרי שכבשנו את הגולן ויצרנו חיץ בטחוני, שנתיישב בחיץ בטחוני שיחטוף עוד פעם אש. לכן הייתי די מנוכר לסיפור של מלחמת ששת הימים. אבא שלי התגאה בהשתתפותי בקרב תל פאח'ר, אבל אותי זה לא עניין ולא התעסקתי בזה. הלכתי לאוניברסיטה וניתקתי קשר. אני זוכר טוב את הקרב, אבל זה לא העסיק אותי. אני שואל את עצמי שאלה מרכזית בתור היסטוריון – האם נכון היה, אחרי שכמעט הוכרזה הפסקת אש, לכבוש את הגולן, ופה כאיש שלום אני מרשה לעצמי להיות ספקן".

וכאיש חולתה שלמרגלות הרמה?

"בוא נסכים שבלהט המלחמה היה צריך להנחית מכה על הסורים. פירוש הדבר, לכבוש רצועת שטח, לתת מכה למוצבים, להרוס אותם. אבל היתה הרחבה טריטוריאלית ניכרת של הפעולה. מה שאותי מאוד הטריד, שאני חשבתי שכיבוש הגולן יש לו הצדקה אחת: שיהיה מבוא למו"מ עם סוריה לשלום ובשום פנים אסור להתיישב שם. זה צריך להיות שטח צבאי קושאן, שביום מן הימים תיתן את זה חזרה לסוריה. זה בעיקר הטריד אותי, ולא מי היה גיבור בתל פאח'ר".

ראיון עם דוד כהן שסייע לחברו רובקה: "חיכינו בחוץ רק עשר דקות"

דוד כהן, יד ימינו של רובקה בתל פאח'ר

"ההגעה שלנו לתל פאח'ר היתה די ביוזמה של רובקה ושלי, לא היינו אמורים להילחם שם", כך אומר השבוע דוד כהן ששולל את הגרסה הרווחת בחטיבת גולני, לפיה ההחלטה על הצטרפותה של הסיירת לקרב תל פאח'ר היתה של המח"ט או הסמח"ט.

כפי שסופר בתחילת הכתבה, סרן דוד כהן שימש ערב מלחמת ששת הימים מדריך בבה"ד 1. עם העלאת הכוננות הוא הצטרף לגולני ובאופן טבעי נחת ביחידה עליה פיקד מספר חודשים קודם. כהן, כיום בן 72, תא"ל במיל', סיים את שירותו הצבאי בתחילת שנות ה-80 כמפקד אוגדה בפיקוד מרכז.

"חטיבת גולני לא ידעה בעצם מה יילד יום ומה הולכים לעשות", הוא מספר על הימים שקדמו לכיבוש הרמה. "שום דבר לא היה מגובש סופית. לסיירת היו כל הזמן משימות שהוחלפו דיי ביי דיי".

ואז, עם תחילת הלחימה על הרמה, הוא אומר, הוא ורובקה מחליטים לתפוס פיקוד ולעלות באופן עצמאי. "התוכנית היתה שאנחנו נעים לתל עזזיאת ונכנסים בינו לבין תל אבו חנזיר (גבעת האם) ומשם פנינו בעצם לדרך הנפט".

לא ביקשתם אישור? לא הודעתם לחטיבה שאתם עולים למעלה? כהן: "להגיד לך את האמת? אני לא יודע להסביר לך אם מישהו אישר או לא. אנחנו לקחנו החלטה עצמאית, אמרנו לעצמנו שנעלה למעלה ונגיע לדרך הנפט וזה מה שעשינו".

יש דיווח בקשר של רובקה למח"ט כשאתם הגעתם למעלה. "בדיוק, כשהגענו למעלה הודענו שאנחנו למעלה ואמרנו שאנחנו רוצים להגיע מעורפו של תל פאח'ר".

יש עדויות שהמח"ט או אפילו הסמח"ט משה גת הם שהפעילו אתכם. "אני לא מקבל את זה, זה לא נכון. הוא (גת) לא אמר לנו. הוא היה שם (בתל פאח'ר), אבל הוא לא אחד כזה שאומר תעלו מפה ותעשו ככה".

ידוע לך איך המח"ט הגיב כששמע שהסיירת נמצאת בדרך הנפט? "המח"ט לא כל כך שלט בעניינים. גדוד 12 התברבר ועלה על דרך מפוקפקת, ואנחנו בעצם הפרענו לקשב של מה שקורה בגדוד 12. הוא התרכז בצדק במאמץ של גדוד 12 לעלות לתל פאח'ר, למרות שזה לא היה ציר התנועה שהיו צריכים לעלות בו. כל הרעיון שלנו היה לעקוף את איזור נעמוש, להתחבר לכביש הבניאס ומשם לעלות למסעדה ולהגיע לקונייטרה".

מה בעצם קרה באופן כללי? "גדוד 12, אם נודה על האמת ההיסטורית, די התברבר במלחמה שלו. הוא לא היה מאורגן ולא נשלט, והמג"ד מוסא קליין נהרג למרגלות היעד, וכל מי שהצליח לעלות למעלה עלה למעלה. אנחנו בשלב הזה כבר היינו בפתח של תל פאח'ר. הרבה דברים מתבהרים אחרי. אני לא זוכר אם ירו מפה או משם. היה קיץ, היה חום כלבים וכל האיזור היה מוצת באש. בכל מקום היו כדורים שעפו סביבך, זה כדורים שהיו על הקרקע והתפוצצו מהאש. כך גם בתל פאח'ר. אנחנו התברברנו קצת (בזעורה), אבל זו לא היתה טעות קרדינלית. חזרנו מיד לדרך הנפט ומשם ירדנו לתל פאח'ר. זה היה היתרון שלנו, שבאנו מלמעלה כלפי מטה בדרך המלך של המוצב. המוצב נראה די מצ'וקמק, לא ידענו מה יש לפני השטח, עם כל התעלות והבונקרים וכל המחילות. באנו, ראינו שער ועל יד השער היתה איזו גופה של אחד בשם גולדה. מה שזכור לי שהוא שכב בכניסה למוצב על יד הבודקה של הש"ג, מכוסה עם איזה שק חול. הרמנו את השק חול וראינו שזה גולדה. הוא הגיע לשם עם איזה טנדר ואסף כמה לוחמים".

ואתה כל הזמן צמוד לרובקה? "אני ורובקה היינו כל הזמן קרובים אחד לשני, במרחק של מטר".

מה תיכננתם לעשות? "אמרתי לרובקה שעדיף להיכנס לתוך המוצב ולטהר את התעלות, לא היתה שום ברירה אחרת. לא יכולנו לחלוף על פני תל פאח'ר ולהתחבר לבניאס כי המוצב שלט על הדרך גם בתצפית וגם באש. כשאנחנו היינו בחורשת טל לא הבחנו שהשליטה שלו כל כך טובה".

לפי הדיווח בקשר, רובקה הודיע "תל פאח'ר בידי" למרות שהיה מחוץ למוצב. "אני לא רוצה לחטוא לרובקה, יכול להיות שהוא הקדים קצת את המאוחר. היה לו בראש שאנחנו נמצאים על תל פאח'ר, אז הוא שלנו".

בינתיים הגיע סגן סולוביץ' מגדוד 12 בזחל"ם. אתה זוכר? "היה שם בזחל"ם אחד בשם ישי מאלמגור, והזחל"ם שלהם היה זחל"ם של 90 מ"מ, שלנו לא היה מושג איך מפעילים נשק כזה והוא גם לא מתאים לפעולה ביעד כזה. היו שם שניים-שלושה אנשים בזחל"ם, נדמה לי שגם סמח"ט גולני היה בקבוצה הזו של הכלים שהגיעו (הערה: הסמח"ט הגיע בהמשך ובנפרד). אנחנו היינו כמה שניות לפני שהתפרצנו לתוך התעלה, ופה היו שישה-שבעה סורים שראינו".

אתה זוכר או שידוע לך אם רובקה צעק לסולוביץ' להיכנס פנימה? "אני לא זוכר, אבל יכול להיות שזה נכון, את סולו אני זוכר".

מה אתה זוכר ממנו? "סולוביץ' היה בחור מגדוד 12, לכאורה או לא לכאורה הוא הגיע דווקא מצפון לדרום, מלמטה למעלה. אני לא זוכר מה היה שם עם סולוביץ', אבל כל מי שהיה על זחל"מים או ג'יפים לא חצה את קו הכניסה של תל פאח'ר. כל הכניסה היתה רגלית. לא ידענו על התעלה ממזרח למערב, אבל כשאתה נמצא בפתח אתה רואה את קצה הפירמידה של המוצב. אתה נמשך ויזואלית למרכז המוצב".

אחת התעלות במוצב תל פאח'ר, בחלק המרכזי לכיוון דרום

האם ידוע לך משך הזמן מהרגע שבו הגעתם לתל פאח'ר ועד שנכנסתם פנימה ללחימה? "עשר דקות".

כלומר, אם רובקה מודיע בשעה חמש ורבע שתל פאח'ר בידיו, אז בשעה חמש וחצי גג כבר הייתם בתעלות? "זה שהוא אמר 'תל פאח'ר בידי' והגענו לשעה חמש וחצי, לא אומר שכבשנו את כל תל פאח'ר".

אבל בשעה חמש וחצי, אתה אומר, הייתם בהסתערות בתוך המוצב. "כן".

הגרסה של הסמח"ט, שמגובה בעדות של רס"ן חיים יפרח, היא שהם הגיעו לתל פאח'ר בשעה שש, כלומר שלושת רבעי שעה אחרי הסיירת, והם רואים את רובקה עדיין בחוץ. "לא חושב שזה נכון. יפרח היה קצין אג"מ או משהו כזה, הוא היה עם משה גת. אנחנו מדברים על חודש יוני ועל היום הארוך ביותר"…

זה היה ב-9 ביוני, לא ה-21 ביוני. "כמעט שבועיים-שלושה קודם, אז תראה פה מתחילות הגרסאות… אתה מכיר את המחזה 'רשומון'? זה מחזה יפני מהמאה השש עשרה או משהו כזה, פה נלחמו הסמוראים וכבשו ועשו מלחמות, והלקח שנלמד מהסיפור הזה שיכולים להיות 30 איש באותו מקום וכל אחד מספר סיפור אחר. אם נקצר את הזמן שבו נראה כאילו שלא זזנו, אנחנו היינו בסביבות חמש, או חמש ומשהו בכניסה לתל פאח'ר. נכנסנו פנימה, ואם משה גת אומר שבשעה שש המוצב עוד לא נכבש, אז יכול להיות. בשעה הזאת לא כבשנו את כל תל פאח'ר, כבשנו סך הכל רק את השטח החיוני של תל פאח'ר".

הסמח"ט לא אמר שבשש תל פאח'ר לא נכבש, אלא שבשש הסיירת עדיין יושבת מחוץ למוצב. "אני חושב שהוא טועה. אל תתפוס אותי במילה".

אתה אומר שחיכיתם רק עשר דקות או רבע שעה? "כן. קודם כל הופתענו מזה שגולדה נהרג. לא ידענו איך הגיע לשם, כל הדברים האלה הרי מתבררים אחר כך. התייעצנו מה עושים, מי פה ומי שם, ואז רצים קדימה, לא שואלים הרבה שאלות. כל הלחימה של הסיירת לא היתה יותר מחצי שעה".

לאן רצת פנימה? "היינו 5-4 אנשים, היה שם רימון מיגור, והיו עוד שניים-שלושה מהסיירת, רובקה היה לפניי, אני הייתי אחריו. הגענו לצומת הראשונה בתעלה, לפנינו היה בונקר. היה שם בפנים קצין סורי, אני אפילו זוכר איך הוא נראה עם האקדח. רובקה לא איפשר לי לירות כי היה לפניי. אם הייתי רוצה להרוג את הקצין הזה, הייתי צריך להרוג את רובקה. ואז יצאתי מהתעלה".

איך יצאת? "מה פירוש איך יצאתי?".

התעלות היו עמוקות. "או שיצאתי או שעקפתי את רובקה, יכול להיות שהתרווח שם מקום. מה שאני זוכר זה שיריתי בסורי מלמעלה למטה, כלומר הייתי מעל התעלה".

כמה זמן ארך הקרב בין רובקה לסורי? "דקה אולי".

היו שם סכינים? "לא היו סכינים. לסורי היה אקדח, רובקה לא היה בריון גדול, אבל היה לו כוח בידיים והוא תפס אותו ביד, לא איפשר לו לירות".

אז בזכות זה שעלית והיתה לך עמדה מלמעלה אתה אומר שפגעת בסורי. "אני יריתי בו מטווח כמעט אפס, בלי לסכן את רובקה".

והסורי נהרג? "הוא נהרג, כן, מהירי שלי".

אתה מכיר גרסה שמי שהכריע את הסורי היה דווקא מוקי שקפץ מלמעלה? "מוקי מה?"

מוקי פלג. "יכול להיות. אני לא מתעסק בזה. אותי היום זה מצחיק. מצחיק כי מה זה משנה מי הרג אותו? אם אני הרגתי, אם מוקי הרג אותו, או רובקה הרג אותו, או מוישה הרג אותו. כל מי שהיה שם בתעלה רץ קדימה וחתר למגע, אנשים עשו את העבודה שלהם כמו שצריך".

העימות שלך עם הסורי לא היה אחרי שהרגל שלך נשברה? "כשאני קפצתי לכיוון הסורי, עכשיו אני משוכנע שהייתי מחוץ לתעלה ועקפתי את רובקה כי הוא לא היה לפניי ולא יכולתי לעקוף את רובקה. התעלות די צרות, שני אנשים עם חגור ונשק לא יכולים לעבור ביחד בתעלה".

סיפרת קודם שטיפסת למעלה. "עכשיו אני נזכר שבאמת לא יכולתי לעשות את זה, ואני נזכר כרגע שהייתי מעל התעלה. שכחתי מזה שנפצעתי שם".

מתי נפצעת – לפני הקטע עם הסורי או אחריו? "בחיסול של הסורי. זאת אומרת, יריתי בו כשקפצתי והייתי באוויר. אתה מכיר עוזי? אז יריתי 10 או 15 כדורים, הנשק די בטוח מבחינת בטיחות, נפלתי לתוך התעלה ולא יכולתי לקום".

אז אם לנסות להבין את הגירסה שלך, זה הולך ככה: אתה נמצא אחרי רובקה בתעלה כשהוא מתחיל להיאבק עם הסורי, אחר כך אתה מצליח איכשהו לטפס מעל התעלה ומזנק חזרה לתוכה על הסורי ותוך כדי כך שאתה באוויר אתה יורה ופוגע בסורי ומחסל אותו ואז שובר את הרגל. "בדיוק! זה בערך המצב. עכשיו להגיד שאני הייתי היחידי בעולם, זה לא נכון. היה שם מוקי, לא משנה מי היה, לכולם היתה כוונה טובה".

כתבה במעריב ביולי 1967 שפירטה איך הציל דוד כהן את רובקה בקרב עם החייל הסורי. לחצו להגדלה

ואחרי שאתה שובר רגל אתה מנוטרל או ממשיך להילחם? "לא יכולתי ללכת. הקרסול שלי התהפך ב-90 מעלות. הייתי פצוע ופינו אותי והגעתי לבית חולים".

עד שפינו אותך, אתה זוכר מה עוד היה שם? "לא היו דברים מיוחדים".

אתה זוכר את רובקה עוזב את המקום מיד בסיום הטיהור? "לא חושב שרובקה עזב את השטח, אני לא זוכר. יכול להיות. מה זה עזב את השטח? הוא היה באיזור, הוא לא התפנה לבית חולים".

לא התפנה? "עד שכמה שאני זוכר, הוא לא. הוא חטף רסיס די הגון, המצפן שלו התרסק, או שהתפנה וחזר, קיבל טיפול וחזר. כמו שאמרתי בהתחלה, לא כבשנו את כל תל פאח'ר. היתה לחימה בינתיים במוצב הדרומי של גדוד 12. בינינו לגדוד 12 היה נתק כמעט מוחלט במהלך הקרב".

איך אתה מסכם את התפקוד שלכם? אתם אלה שהכרעתם את המוצב? "לפי דעתי צריך להסתכל על זה מנקודת מבט של האויב, לא רק שלנו, שזה חוכמה שלאחר מעשה. אנחנו סך הכל עלינו על השטח החיוני של תל פאח'ר, ואם היה איזה סורי שהיה יכול לדווח למפקדות שלו מאחור, דבר שאני מטיל ספק בכך, אז הוא ראה שהישראלים עולים מכיוון הפתח הראשי ויש פה אלמנט של הפתעה טקטית כלפי המוצב. ברגע הזה הם הבינו שאין להם סיכוי יותר".

ואז הם נכנעו. "מי שהחזיק את השטח החיוני זו היתה הסיירת, על זה אין ויכוח".

האם אתה זוכר שבוע אחרי המלחמה את התחקיר של החטיבה בקונייטרה? "אני לא זוכר, אתה יכול לרענן לי את הזיכרון?".

היה שם עימות בין רובקה לסמח"ט משה גת. "אני חושב שעוד אז הייתי בבית חולים. הייתי שם לפחות שבוע".

רובקה סיפר לך על העימות בינו לסמח"ט? משה גת רצה להבין למה הסיירת עדיין שכבה בחוץ כשהוא הגיע לשם בסביבות השעה שש. "אני לא זוכר זמן כה רב שהיינו בחוץ, זה לא נכון. אנחנו היינו מטר וחצי מהבודקה של השומר בכניסה".

אתה לא יודע שהיו חילוקי דעות? "אני יודע שהיו ויכוחים האם הסיירת התמהמהה בכניסה למוצב, אבל אני לא חושב שזה נכון".

אתה אומר רבע שעה גג. "אתה לא נכנס למוצב טיק טק. היו יריות מכל הכיוונים, באנו מכיוון נכון מבחינה טקטית, ראינו את המוצב, היתה לנו יכולת להתייעץ אחד עם השני לזמנים מאוד קצרים, לזהות פחות או יותר מה יש ומה אין. אני לא חושב שמישהו התמהמה שם. זה רשומון. אחד אומר אני ראיתי אותם שם בשש, ומישהו אחר אומר זה לא שש, ומישהו אחר אומר שסולוביץ' הגיע עם זחל"ם מצפון וההוא אומר, יפרח, באתי עם הסמח"ט. אגב, צריך לשאול את הסמח"ט מה הוא עשה שם?".

מה הוא עשה שם? "זה צריך לשאול אותו".

זה לא היה תפקידו להיות שם? "לא".

אז איפה הוא היה צריך להיות? "לא יודע, אין לי מושג, לא חושב שהיה צריך להיות שם".

הוא נשלח לשם על-ידי המח"ט כי הקרב הסתבך. "אנחנו לא ראינו את זה ככה. אנחנו ראינו את העובדות. הסמח"ט היה שם, זה אמת ויציב, אבל התנועה שלנו לכיוון דרך הנפט לא היתה תלויה אם יש שם סמח"ט או לא היה".

איפה הסמח"ט היה צריך להיות? "ברגע שחטיבה שלמה נלחמת אז הסמח"ט לא צריך להיות שם, אין לו מה לעשות שם".

באותה מידה שהוא לא היה צריך להיות שם, אפשר להגיד שגם אתם לא הייתם צריכים להיות שם, אבל לקחתם יוזמה והגעתם וכל הכבוד לכם, ואפשר להגיד שגם גולדה לא היה צריך להיות שם. "נכון, תשמע, היוזמות האלה לפעמים עולות ביוקר, אבל מסתבר שככה זו דרכה של ההיסטוריה, שההחלטות האלה לא צריכים לחשוב עליהן יותר מדי לעומק, אלא קודם כל צריך לנוע קדימה ולעשות מה שאפשר. אחר כך מתבררות העובדות אם זה היה נכון לעשות את זה, ללמוד לקחים בדיעבד זה דבר הכי פשוט".

מה היו הלקחים שלך מהאירוע? "להגיד לך את האמת, אנשים הגיעו לשם עייפים, לא פיזית, עייפים מטרטורים של עשרות תוכניות, שפעם היו צריכים להגיע ככה ופעם אחרת, ובסוף אנשים לא יודעים מה רוצים מהם".

אבל כשאתם מגיעים בסוף לקרב, העייפות הזו נעלמת ואנשים מתרכזים במטרה. "נכון נכון, לכן אני אומר שההחלטה שלנו להגיע מדרך הנפט היתה החלטה נכונה. באותו רגע המח"ט לא ייחס לה חשיבות עליונה, הוא התעסק בעצם עם הסיפור שהיה במכלול של הקרב. אם מסתבך לו גדוד שלם עם איזה 40-30 זחל"מים שעולים לא בדרך שלהם ולא לפי התוכנית הבסיסית, זה הדאיג אותו יותר מאשר אם עלו שם 10 או 15 איש מהסיירת. אבל לפעמים הדברים הקטנים האלה הם שמכריעים את הקרב".

למה לדעתך רובקה לקח איתו דווקא את המחלקה עם החיילים הצעירים והפחות מנוסים? "תראה, אני לא זוכר בדיוק מי נשאר ומי נהיה. אני יכול להגיד לך שהיתה מחלקה שרימון היה בה… אני אישית אימנתי אותם שלושה-ארבעה ימים. הכשרתי אותם כי הם לא קיבלו את החותמת של הסיירת כלוחמים. הם היו חבר'ה מעולים שבמעולים, גם לוותיקים לא היה ניסיון וגם לחדשים לא היה ניסיון, ויכול להיות שהזמינות של האנשים קבעה".

מה זאת אומרת זמינות? הרי כל הסיירת היתה ביחד בחורשת טל. "אלה בדיוק הניואנסים, אני לא חושב שרובקה טיפש, הוא לא יכול להחליט לקחת צעירים כשיש לו ותיקים. יכול להיות שהיה מסובך להעביר את כל השיירות… אגב, הדרך למעלה היתה מלאה בפעילות, ומי שהיה על ידך אלה האנשים שהיו".

היו טענות על כך שניסיתם לקחת לעצמכם תהילה יותר גדולה ממה שהגיעה לכם. "זו אחת הסיבות שאני כל השנים לא מתראיין על תל פאח'ר".

איך אתה מגיב לטענות האלה? "אני לא חושב שמישהו רצה לקחת תהילה, ולי גם לא היה זמן לקחת תהילה. לפחות שבוע או שבוע וחצי לא הייתי, שכבתי בבית חולים, וכשחזרתי חזרה לרמה הייתי עם גבס והייתי בדיוק יום-יומיים עם רובקה ומיד קיבלתי תפקיד אחר, לא היה לי זמן להתעסק עם זה".

יש לוחמים שטוענים שהם לא זוכרים אותך קופץ לתעלה ומכניע את הסורי שנלחם עם רובקה. "אני אף פעם לא אמרתי… בדרך כלל כששואלים אותי אני לא אומר שאני הכנעתי את הסורי. אני אומר שאני יריתי, ולפעמים יש בסביבה הקרובה שלך תנאים שאנשים יוצרים סביבך, ונותנים לך כאילו לסיים את המלאכה ורוב המלאכה לא נעשתה. אבל אני לא לוקח על זה קופירייט".

אבל סיפרת שאתה ירית בסורי והכנעת אותו והצלת את רובקה. "נכון".

יש חיילים שאומרים שמוקי הוא זה שהכניע את הסורי, אבל לא רוצים להיכנס לזה וכל השנים לא רצו להתעמת איתך ועם רובקה. "אז במי יריתי? עשרות יחידות ואנשים ביקשו ממני כל השנים לבוא לדבר על תל פאח'ר בתל פאח'ר, ואני סירבתי כי אני לא אוהב להיכנס לדברים האלה. אם אני הרגתי אותו, ואם זה עשה ככה וההוא עשה ככה, זה לא מעניין אותי. זה ממני והלאה".

מבט מכיוון צפון על תל פאח'ר. הרכס שמעליו – זעורה-עין פית

היו לך ולרובקה שיחות אחרי תל פאח'ר? "האמת שלא דיברנו על זה יותר מדי. הוא לא היה אחד שאומר שעשינו ככה או אחרת. אני די התנתקתי מהדברים האלה, וכמו שאמרתי לך על המחזה היפני הזה, תמיד יהיו 20 איש שיספרו לך סיפורים אחרים".

הצל"ש שרובקה קיבל היה מוצדק? "בקנה מידה של (גדוד) ברק – כן".

מה זאת אומרת? "אגיד לך משהו שלא נעים לי להגיד. לפי הקריטריונים האלה אני הייתי צריך לקבל עד היום עשרה צל"שים, ואני לא חושב שזה נושאים שראויים לקבל צל"ש. אבל בזמנו כמו שהדברים נראו אז, זה היה בסדר גמור. על מה קיבלו צל"שים? אתה רואה שאלה דברים שהם לא בשמיים".

היד על ההדק של הצל"שים היתה באותה תקופה קלה מדי? "לא רוצה להגיד שהיתה קלה, אלא שזה אחד הסינדרומים של מלחמת ששת הימים, מלחמה שסיחררה לאנשים את הראש. אבל אם אתה שואל אותי כאיש צבא בוגר, לא הייתי נותן לקרב בתל פאחר, שהיה הרואי וכו' וכו' וכו', אבל הוא היה קרב… איך נגיד?

כושל? "אסור להילחם במיתוסים. ברגע שנוצר מיתוס על תל פאח'ר, אז מי אני שאגיד שהיה שם תוכנית מחורבנת וביצוע מחורבן? זה לא יכול לעבוד".

אבל הנה אתה אומר את זה. "אז אני אומר".

______________________________________________________________________________________________________

מחסן תמונות הקשורות ללחימת הסיירת