סיור בארץ מוקש

סיור בעקבות מקומות ויעדים של חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים: גדות, גשר הפקק, אשמורה, תל הילאל, ג'לבינה, גונן, ראוויה, נחל עורבים, שמיר, גשר בנות יעקב, צומת בית המכס ועוד

ג'לבינה

טבע פראי בכפר ג'לבינה בתוספת אזהרת מסע למטיילים

בכל פעם שדורכים על אדמת הגולן, או הרמה הסורית כלשונו של הבלוג שחי כאן את תקופת מלחמת ששת הימים, התחושה היא שהזמן עצר מלכת. להיות על הרמה הסורית זה לא רק התפעלות מהטבע ומהנוף, אלא להרגיש את משק פעמי ההיסטוריה. זה קורה בארץ המוצבים הסורים, בדרכי הפטרולים שלה, בשטחים המגודרים, אל מול שלטי אזהרת המיקוש, בבונקרים טחובים ובתעלות שהתרדדו. מכל אלה, ולמראה השטחים החקלאיים שרובצים בדממה בין הגבול הישראלי מכאן לסורי משם, אתה תחת רושם הזוי שמלחמת ששת הימים עוד לא החלה, שתיכף יגיע טרקטור ישראלי ויתחיל לחרוש, ומיד לאחריו יישמע צרור מקלע, לאחריו ירי שכנגד, והרמה והעמק שוב יבערו.

זהו סיור מצולם נוסף, שהחל עמוק לפנות בוקר בשביעי של פסח. בשעה 7:00 כבר נע הרכב בכביש ההיקפי של קיבוץ גדות. המטרה הפעם – לתור את ארץ חמט"ר 3 בעקבות הפוסטים האחרונים שהתפרסמו כאן – על פעילות ההגנה שלה בגבול סוריה בתקופת ההמתנה, ומה-9 ביוני בהתקפה שביצעה על שורת יעדים, מאלמגור בדרום ועד גונן בצפון.

לא כל המטרות בסיור הושגו, הן בגלל תנאי שטח, הן בגלל לחץ זמן והן בגלל אי-אלו טעויות בניווט [רבותיי, ההיסטוריה תמיד חוזרת], אבל התוצאה היתה חוויה נוספת של היסטוריה צבאית בחיקו של הטבע. להגדלת הצילומים – לחצו עליהם.

גדות1
גדות. הרמה הסורית מפעם מציצה אל הקיבוץ, שהיה אחד הישובים שסימלו את שנות העימות בין ישראל לסוריה.

שלט דרכים
צומת גדות. השלטים מספרים את סיפור הרמה הסורית לפני המלחמה ולאחריה

חניון בראפטינג גדות
רפטינג נהר הירדן. מיקום מדויק: קילומטר אחד צפונית מזרחית לצומת גדות. מקום ללילה בחניון של המקום. תארו לעצמכם תמונה כזו במקום הזה לפני 48 שנה. אפריל 1967 – פסח רק הסתיים ואתר הרפטינג מודיע לעם ישראל שבעקבות כמות המשקעים היפה, הירדן מפכפך יותר מתמיד – בואו לשוט בסירות ובקייאקים. יש מצב שהמוצבים הסורים שממול היו יושבים בשקט? בקטע הזה של הנהר, לפני מלחמת ששת הימים, לא היה בכלל מה לדבר על כניסה למים, אפילו של רגל יחפה. פה ושם היו חיילים משני הצדדים מתגנבים למים בליל קיץ חשוך, אבל אטרקציה תיירותית או חניון לקמפינג? גם לא בחלומות. שתי גדות לירדן – אחת שלנו, השנייה עוד לא.

מוצב דוריגאת
דוריג'את. מבין העצים של חניון ראפטינג גדות, על הגדה שממול, מציץ מבין האקליפטוסים מוצב דוריג'את. עשינו זום קל כדי ללכוד בעדשה את מבני המוצב [תלחצו ותגדילו]. ביקור במוצב עצמו – בכתבה שפורסמה כאן ב-2013.

דרך מעצ
כביש מע"צ (918). מהנפלאים והמוריקים בכבישי ישראל. בקטעים ללא העצים אפשר ליהנות מנוף הרמה. נסלל על-ידי מע"צ ב-1958 וחיבר למעשה את ישובי קו הגבול מגדות ועד שאר ישוב. מדרך מע"צ יצאו ב-9 ביוני 1967 הכוחות שכבשו את תל הילאל, דרדרה, דרבשיה וג'לבינה. העצים הסתירו אמנם את הנעשה מעיני הסורים, אבל האויב לא פראייר. כשהסורים קלטו את הגעת הכוחות והתכונה שהיתה כאן הם הפגיזו את העצים, דבר שהעצים את אפקט הרסיסים וגרם לנפגעים רבים.

מוצב אשמורה
מוצב אשמורה. עברנו את גשר הפקק החדש, או בשמו הקודם גשר ש"ן – על שם שביתת הנשק [ובינינו, איזה שביתה ואיזה נשק], והגענו לאשמורה. בגלגולו הקודם של המקום היה כאן הישוב דרדרה-אייל, שהוקם כאן ממזרח לימת החולה לפני קום המדינה. הישוב היה מבודד וההגעה אליו היתה בסירות. ב-1948 הצליחו המתיישבים להדוף התקפה סורית גדולה. ב-1950 פורז השטח והמתיישבים עברו ממנו והקימו את קיבוץ אייל. מ-1954 הפך למוצב צה"לי. ב-6 ביוני 1967 הותקף המקום על-ידי הסורים, שני חיילים נהרגו, רבים נפצעו, הקשר נותק ובמשך שעות אחדות ההערכה בפיקוד צפון היתה כי נפל לידי האויב. רק לקראת ערב השתלטו כוחות צה"ל על העניינים. לסורים נגרמו אבידות רבות בהתקפה הזו. ממוצב אשמורה יצאו ב-9 ביוני 1967 פלוגות ג-ד מגדוד 33 לכיבוש תל הילאל ודרדרה שממזרח.

חניון דרדרה
הדרך למוצב אשמורה עוברת בתוך חורשה שהפכה למקום של פיקניקים. זהו חניון דרדרה שהוקם ב-1998 ולאורכו הוצבו שלטים המספרים את ההיסטוריה של המקום. נחל אשמורה המפכה בצד מעניק את החותמת שהגעתם למקום של טבע נטו.

הילאל1
הדרך לתל הילאל. מחניון דרדרה חזרנו לכביש מע"צ, המשכנו צפונה ואחרי כקילומטר פנינו ימינה לתוך השטח ומשם תימרנו מזרחה ליעד הבא: תל הילאל [או בשמו הישראלי – תל הלל]. בצילום: הגבעה החומה המוארכת עם העצים הפזורים, שבשיאה ניצב המוצב הסורי. דרך העפר טובה ברובה וראויה גם לרכב רגיל.

בונק בהילאל
חצינו את הגדרות של מוצב תל הילאל פנימה. כל שטח המוצב היה גדוש בחיטה בשלה, שחלק ממנה התנשא לגובה של כמטר. צרה צרורה לא לראות על מה אתה דורך. לפתע התגלה פתח של בונקר, התקרבנו וכמעט שנפלנו אליו מגובה של שלושה מטר. ירדנו בזהירות לכיוונו כדי לראות מה יש בתוכו.

IMG_1548
היה קצת צר להיכנס, אז פשוט שרבבנו פנימה יד עם מצלמה. הפלאש עשה את שלו. מתוך הבונקר נשמע רחש כלשהו. החזרנו את המצלמה כדי לראות מה קורה. לחצו על הצילום הזה פעם אחת ואף פעמיים – וצפו מקרוב בבעלי החיים שגדשו את המקום.

עטלף בתל הילאל
זו היתה פלוגה מוגברת של עטלפים. הפלאש הראשון היכה אותם בהלם, השני חילץ מהם רחש של תדהמה וכעס על הפלישה למבצרם, השלישי כבר היה יותר מדי. ראשון הסתער באגף ימין מ"פ החוד. בלי שום תוכנית פעולה, בלי מודיעין. הוא פשוט הגיח מהצד וצעק "אחריי". ואחריו התרומם מיד בחורצ'יק מהאגף הנגדי, ואחריהם כל מפלצות התהילה הללו ניתרו ממקומן כדי להידחק במעבר הצר. הם חבטו את דרכם החוצה בציפורניים שלופות ובציוצים מרוגזים. תחת שמי הרמה כל החבורה עשתה יעף אחד באור היום הארור עבורה, ואז כמה חזרו ותקפו כדי להבהיר מי כאן בעל הבית 48 שנים אחרי שהסורים סולקו. לאחר דקות אחדות חזרו העטלפים לבסיסם בשלום. לפחות היה להם אחר כך הרבה על מה לדבר.

גדרות הילאל
הצילום הזה מהתעלה החזיתית של תל הילאל לכיוון מערב מראה את הגדרות הנבלעות מעט בצמחייה הגבוהה. יכולת ההתקרבות מכיוון מערב אל חזית המוצב מבלי להתגלות היא כ-50 מטר, מה שאומר שהתוכנית של פלוגה ג' מגדוד 33 שעלתה בשקט לכיוון המוצב מצידו הצפון מערבי, בתוך סבך קוצני, ולאחר מכן מהחזית – היתה טובה מאוד. כשראשוני חיילי צה"ל המתקדמים אל הגדרות התגלו לעיני הסורים כבר היה מאוחר מדי. בכיבושו של המקום היה ניצול אופטימלי של תנאי שטח להגעה שקטה ומוסתרת.

הדרך לגלבינה
נחלצנו מתל הילאל, חזרנו לכיוון דרום, הותרנו את הרכב בצד הדרך והמשכנו על דרך הפטרולים הסורית לכיוון הכפר ג'לבינה. זוהי דרך של אדמת חמרה רצופה בולדרים ומאוד לא נוחה להליכה.

מעבר נחל גילבון
מעבר מים. קצת לפני ג'לבינה חוצים מעבר של אבנים וחלוקים של נחל ג'ילבון.

בריכת קציני גלבינה
ג'לבינה הוא כפר באורך של 1.5 ק"מ. משני צידי הדרך עומדים מבנים הרוסים שפוצצו ע"י צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים. אחד מנקודות הציון המרכזיות של המקום הוא מקווה מים יפה, או עוד בריכת קצינים כלשהי, שנמצאת במורד לצד הדרך בחלק היותר צפוני של הכפר. אלא שבמקום בריכה מלאה ומוכנה לטבילה, מצאנו רק מים רדודים. נראה שמקורות המים לבריכה זו נוקזו לצינור גדול שמוביל אותם להשקיית השדות למטה. מקום ציורי בצל העצים, ראוי לעצירה ולמנוחה.

נוף מגלבינה
הנוף מג'לבינה לכיוון מערב. מה רואים? מצד שמאל גדות שמציצה בין העצים, ועל הגבעה – קיבוץ כפר הנשיא.

דרדרים בדרדרה
מוצב ג'לבינה. שוכן כ-100 מטר מצפון לכפר, כ-30 מטר מעל דרך הפטרולים הסורית. את השטח כיסו אלפי דרדרים סגולים. מה יש בשטח המוצב? 4-3 תעלות ומחפורות, כמה מבנים קטנים ומוצב מרכזי (בצילום) שחבלני צה"ל הפכו אחרי המלחמה לטוטאל לוסט. במוצב ג'לבינה היו מרגמות שהפגיזו את מוצב אשמורה וגשר הפקק. מוצב זה גרם כנראה לעיקר אבידות גדוד 33 שכבש את דרדרה הסמוכה ללא קרב ומשם טיפס לכתף שמצפון לג'לבינה. מוצב וכפר ג'לבינה נכבשו ע"י גדוד 65 בליל ה-10 ביוני אחרי קרב לא קל.

ענן של גשם
ירדנו ממוצב ג'לבינה והמשכנו צפונה בדרך הפטרולים הסורית אל הרכב שעמד אי שם. הצצנו אל גשר הפקק החדש (אפור, מעט משמאל בתחתית התמונה) ואז נראה ענן גשם מתקרב במהירות ממערב. בקושי הספקנו לעטוף את המצלמה בניילון והטיפות הפכו לגשם סוחף שליווה אותנו כקילומטר עד לרכב. עץ בודד על הדרך נראה כמפלט אפשרי עד יעבור זעם, אבל התגלה במהרה כמשענת קנה רצוץ. מול הממטרים הללו בשטח החשוף כל מה שנותר היה להחיש צעדים, שהחלו לשקוע קלות באדמת החמרה שהפכה לבוצית, ולהתפלל שהציוד האלקטרוני בתרמיל ישרוד את המבול. הגענו לרכב רטובים עד לשד העצמות, העיקר שהציוד ניצל איכשהו.

מוצב גונן
מוצב גונן. המשכנו בכביש מע"צ צפונה לעבר גונן. בצד המזרחי של הכביש, מול הכניסה לקיבוץ, עומד למעצבה מוצב גונן. מכאן החלה ההתקפה על מוצבי הסורים שלמעלה (8100 וראוויה). החפ"ק של גדוד 17 היה כאן והמוצב סייע באש מרגמות לכוחות הגדוד שעלו על הרכס. המוצב עצמו מגודר ומוקף צמחייה עבותה.

רכס שולט גונן
הרכס ששלט על גונן. העצים הבודדים למעלה מצד שמאל מזהים את מוצב 8100 שנכבש ע"י גדוד 17 לאחר התנגדות קלה מאוד.

כביש 959
כביש 959. לכוחות צה"ל שעלו בצהרי ה-9 ביוני 1967 מאיזור גונן אל הרמה הסורית לא היה כביש מצוין כזה. העלייה היתה בתנאי שטח קשים מאוד כשטרקטורים עובדים כמו מטורפים להכשיר דרך, והטנקים נתקעים או מתקדמים באיטיות מרגיזה. כביש 959 משתרע מצומת גונן מזרחה עד למרום גולן [צומת בראון]. הוא מסתבסב לו בפיתולים יפים החושפים כל פעם הצצה מרהיבה לעמק שמטה. מכאן עלינו ונסענו כ-8 ק"מ עד לצומת עם כביש הנפט.

ראוויה
מחנה ראוויה. קצת לפני שכביש 959 נפגש עם כביש הנפט נכנסנו ימינה לאיזור שבו מתחיל מחנה ראוויה [ובעברית עכשווית – רוויה]. הצצנו לכמה מבנים סורים ישנים, שכמו שנראו שימשו במשך השנים גם יחידות צה"ל שהתאמנו באיזור. כדי להיכנס למתחם הזה יש צורך לצלוח שער ברזל נעול. הסיבה שהוא נעול: כמה כוורות שניצבות במחנה הנטוש. מעט יותר דרומה מכאן נמצאות עמדות האש של הסורים, שעשו חיים קשים מאוד לטנקים של חטיבה 37 שטיפסו לכאן בשעות אחה"צ ה-9 ביוני 67 וכבשו את המקום לאחר קרב דמים.

כביש הנפט
כביש הנפט. מכביש 959 העולה מגונן הגענו אחרי כ-8 ק"מ לצומת ובו פנינו שמאלה וצפונה אל כביש הנפט המופלא. זהו כביש צר ומשובש כמעט לכל אורכו. הקילומטר וחצי שלו מכאן סלול ומתוחזק למען נופשי הצימרים של הישוב קלע-אלון-ברוכים שבצד הדרך. כביש הנפט חוצה את הגולן מהר פרס בדרום ועד לבניאס בצפון. שלט ירוק מספר כי הדרך נפרצה ונסללה לאורכו של צינור הנפט הטראנס ערבי, מערב הסעודית ועד לנמל צידון. הקו פעל בין השנים 1950 עד 1976. פעולת הקו הופסקה לאחר שחבלות במזיד גרמו לדליפות נפט ולנזקים קשים. כיום מוביל הצינור מים מקידוחי "שונית" ו"שמיר". קטע זה של כביש הנפט מצומת ראוויה מסתיים אי שם אחרי תל פאחר בואכה כביש 99 [קרית שמונה-מסעאדה]. נסענו בקטע הזה כקילומטר וחצי צפונה בדרך לשמורת נחל עורבים. המטרה היתה להגיע למוצב קניבה [המורתפע הצפוני] המשקיף ושולט על קיבוץ להבות הבשן.

נוף מהמצוק
מצוק עורבים. החנינו את הרכב בכניסה למסלול הצפוני של שמורת נחל עורבים והתחלנו לרדת בדרך רצופת אבנים וסלעים. רק באמצע הדרך התברר למרבה האכזבה שמוצב קניבה נמצא בכלל בצד הדרומי של המצוק. בלית ברירה החלטנו לספוג את טעות הניווט ולא לשוב על עקבותינו. בכל זאת, בהמשך הדרך היה מוצב אחר. המשכנו לעבר המוצב הנידח הזה, ששכן מעל קיבוץ שמיר. שלטים עקשניים מזהירים מדי פעם את המטיילים לא להתקרב יותר מדי לשפת המצוק שגובהו כמאה מטר. הצצנו ככל יכולתנו כלפי מטה וזו התמונה שהתגלתה מנחל האכזב הזה. בתחתית המצוק לכיוון מערב הציץ מבנה או שניים מתוך להבות הבשן.

מחפורת בעורבים
8146. ברוכים הבאים לטחונת אל ברג'ית, כ-1.5 ק"מ מקיבוץ שמיר בגובה של כ-100 מטר מעליו. כדי להגיע למוצב הזה, מס' 8146 במפת 1967 של מודיעין פיקוד צפון, יש לרדת מתישהו מהדרך לכיוון מערב, לפלס דרך בצמחייה גבוהה, להתפלל שבסבך לא מסתתר נחש, או סתם איזה בור רואה ואינו נראה. הגענו בשלום לכמה עמדות ומחפורות, אולי אפילו תעלה רדודה שקישרה בין 3-2 כאלה. מוצב חי"ר קטן, שייתכן ששימש גם למרגמות 82.

הנוף שממצוק עורבים
נוף מקבת-צפון. אחרי שוטטות של כמה דקות במוצב 8146 הגיעה העת לחזור. אבל רגע, בואו נרביץ עוד כמה תמונות אל השטח. מה רואים? בעין לא מזוינת היה קשה להבחין בפרטים. רק בבית מאוחר בלילה, כשהתמונות הועלו למחשב והוגדלו, התברר שהמצלמה הגיעה רחוק וקלטה שטח נרחב – מוצב נוחיילה, תל עזזיאת, גבעת האם, נעמוש ועוד. למעשה מהזווית הזו של מסלול נחל עורבים אפשר לצפות על כל האיזור שבו התנהל מבצע מקבת-צפון – כל התנועה של חטיבות 8 ו-1. לתמונה הזו צירפנו מספר מראי מקום שתוכלו לראות בהגדלה רבה בתמונה שמתחת.

IMG_1740
צילום להגדלה. לחצו על התמונה [בחלק מהמחשבים מספיקה פעם אחת, בחלק נדרשות פעמיים] ותוכלו לצפות מקרוב בתל עזזיאת, דן, גבעת האם, נעמוש, עוקדה ועוד. כדי לחזור לכתבה לחצו back.

מסך גשם
מירוץ נגד הענן. כשעמדנו לחזור את כל הדרך לרכב, שמנו לב לעננים שרבצו מעל עמק החולה והכילו מסכי גשם כבדים. הערכנו את הגעת הגשם בכ-40 דקות ואת החזרה לרכב בשעה. מכאן החל מירוץ מורט עצבים נגד הזמן והענן, בתקווה לא להפוך שוב לנציב מים. הדרך למעלה התארכה גם מחמת העייפות וכאבי רגליים. ההתקדמות בשלבים מסויימים היתה ממש עקב בצד אגודל בעוד מסך הגשם מתקדם בבטחה בעזרת רוח ערה. בדרך למעלה פגשנו כמה מטיילים. "בואי תראי איזה נוף פצצה", זירז אחד מהם את אשתו שהשתרכה מאחור בחוסר חשק. הרושם היה שאין להם מושג איפה הם, איזה נוף הם רואים למטה ומה מזג האוויר שמחכה להם בעוד דקות. כשהגשם השיג אותנו היינו במרחק של חמש דקות מהרכב. ברגע שסגרנו את הדלת החלו הממטרים להלום במצוק, בעורבים ובכל האדם אשר נמצא בשטח.

להבות הבשן
להבות הבשן. חזרנו לצומת גונן כמו שבאנו, פנינו ימינה וצפונה, חלפנו על פני שער הקיבוץ וכעבור פחות מחמש דקות נכנסנו בשערי הקיבוץ השכן – להבות הבשן. כמו מרבית הקיבוצים במדינה, גם להבות התרחב וגדל, רחובות חדשים ובתים יוקרתיים בצלו של הרכס. עם נוף הררי חום-ירוק נטול מרגמות ותותחים – החיים כאן נראים דבש.

שמיר
שמיר. זהו הישוב המזרחי ביותר בשורת הישובים שנבנו למרגלות הרמה הסורית. מכביש 981 צפונה פנינו ימינה לפי השילוט ונסענו כ-2 ק"מ בכביש מתפתל ועולה מזרחה. גם כאן חדש עם ישן כרוכים ביחד. בצילום – הרחוב הראשי סמוך לכניסה של שמיר, עם מראה משנות ה-50. שהמראה הזה לא יטעה אתכם: הקיבוץ עבר גם הוא הרחבה ופיתוח מרשימים, וחלקים ממנו נראים כמו כפר שמריהו ביום טוב. ואיך נראה הקיבוץ ממרומי הרמה הסורית? עברו לצילום הבא.

IMG_1752
שמיר מלמעלה. זהו צילום מקורב של הקיבוץ מהמוצב הסורי 8146 לשעבר. אם תלחצו על התמונה פעם ופעמיים ותגדילו אותה – תוכלו לזהות את מבני הקיבוץ מהצילום הקודם. עוד בצילום: שדה נחמיה שממערב לשמיר, קרית שמונה ובריכות דן.

דרבשיה
דרבשיה. יצאנו משמיר ופנינו לכביש 918 שמאלה ודרומה. קילומטר וחצי אחרי גונן מתנשא מוצב דרבשיה או כפי שהוא מכונה במפות – תל עורפיה. נכבש במלחמת ששת הימים ללא קרב.

גשר בנות יעקב
גשר בנות יעקב. חזרנו בכביש 981 אל צומת גדות מכיוון צפון, פנינו שמאלה, נסענו מזרחה וכעבור שני פיתולים וחצי הגענו לגשר בנות יעקב הישן. זהו יעד פופולארי לעצירה של כמה דקות על אם הדרך עם חניה צמודה. עד 1948 שימש הגשר עורק תנועה בין הגליל לגולן. במלחמת העצמאות חצו אותו הסורים בדרכם לכיבוש משמר ירדן הישנה. לא ברור אם בנותיו של יעקב אבינו אכן עברו עליו לארץ ישראל, כפי שטוענות האגדות, אבל בטוח שהיום היה להן קשה הרבה יותר. גשר הביילי הישן והמפורסם נחסם לפני כשמונה שנים בגלל בעיות בטיחות, ובמקומו הוקם גשר בטון משובח. בגשר העץ הישן חסרות כמה קורות, והמבקרים שמשתחלים אליו לטיול נוסטלגי דרך החלונות המעויינים שבצידו, חייבים לפסוע בזהירות אם הם לא רוצים לחוות נפילה מגובה של כ-20 מטר למים הגועשים.

גשר מעל המים
גשר מעל המים. התמונה מלמעלה של גשר בנות יעקב משדרת טבע רוגע, אבל מי שיעמוד על קורות העץ הנרקבים ויציץ אל הזרימה החזקה שמתחתיו עלול לחטוף פיק ברכיים קל.

המורתפע
המורתפע. מגשר בנות יעקב המשכנו 1.5 ק"מ מזרחה והגענו למצפה גדות, או המורתפע – המוצב הסורי ששלט על קיבוץ גדות וציר בנות יעקב. מערכת שמע תספר למבקרים מעט על האיזור, המוצב והמלחמה, כשברקע מתנגן השיר "ילדה מגדות", על אותו פגז אחרון שהתפוצץ ושתק. ממרומי המקום הזה עם הנוף מערבה, עוטפת הדממה את העמק והמחשבות נודדות לימים שהגבול היה חם והפצצות הכתימו את השדות.

מצפה גדות
מצפה גדות. האתר כולל כמה בונקרים של מוצב המורתפע ואת האנדרטה ללוחמי חטיבת אלכסנדרוני הישנה, במסגרתה פעלה חטמ"ר 3 בהגנה על הגבול עד מלחמת ששת הימים, ולאחר מכן בכיבוש הגזרה האמצעית של הרמה. את האנדרטה, כולל הנר הזה שבצילום, עיצב האמן עזרא אוריון, שבמלחמת ששת הימים היה מפקד יחידת הסיור 78 של חטמ"ר 3, שכבשה את המורתפע ללא קרב.

בית המכס העליון
בית המכס העליון. המקום הזה עומד להשתנות. המבנים הישנים, שהוקמו בימי השלטון הצרפתי על סוריה, הופצצו בששת הימים ע"י חיל האוויר ועמדו מוזנחים ומתפוררים, עוברים בימים אלה שיפוץ יסודי שישמר אותם ויהפוך אותם למלון בוטיק. על פי הסימנים, זו תהיה אטרקציה תיירותית ברמת הגולן בחלק הקרוב לגליל. לפי הידוע במתחם המלון תהיה נקודת ציון ל-11 חיילי גדוד 13 של גולני שנהרגו כאן ב-15 ביוני 1967 במהלך פינוי ציוד מבונקר תחמושת שהתפוצץ מסיבה לא ברורה.

איזור השפך
הירדן נשפך לכינרת. הטיול הגיע לחלקו האחרון. מצומת בית המכס פנינו ימינה ודרומה לכביש 888, נסענו ועברנו את מוצבי עלמין ותל משנוק, הגענו לצומת בית ציידא, פנינו ימינה [מערבה] עד שהגענו לגשר אריק. מעט לפני הגשר ירדנו מהכביש שמאלה לדרך עפר שהובילה לנהר. המטרה היתה להגיע למוצב השפך הסורי, אבל הסתבכות קלה ברגל עם כמה שבילים שחלקם עברו בסבך הותירו אותנו עם משימה נוספת שנדחתה לפעם הבאה. כמה משפחות עם רכבי שטח תפסו חלקות קטנות על גדת הירדן. חלק ניסו לדוג, אחרים עשו על האש, הילדים השתובבו, ופה ושם ניצבו בכיעורן ערימות אשפה כמיטב המסורת של המטייל המצוי.

תם סיור נוסף להעמקת הכרת שטח גזרת סוריה 1967, ארץ של טבע, מים ומוקש.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סיור בארץ מוקש

  1. התמונה של העטלפים יותר ממדהימה ,זהו עטלפי הפירות ,מקווה שלא נישרטת מצפרוניהם החדות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s