הצל"ש הזה לא מעניין אותי

מכיבוש קלע ברמה הסורית הוא יזכור את הפציעה שלו במחסום הקוביות, את טיהור הבתים וחילוץ הפצועים, אבל הטראומה הגדולה יותר אירעה לו שלושה ימים קודם לכן בקרב כונתילה בגזרה המצרית * שאול ורדי, סמל המחלקה מגדוד 129 בפיקודם של בירו ונתי, נזכר באירועים הגדולים שעבר במלחמה * ב-29.12.2021 נפטר שאול ורדי ממחלת הסרטן

מתוך אתר גבורה: "ביום ה-9 ביוני 1967, בעת קרב ההבקעה ברמת הגולן, שירת סמל שאול ורדי כמפקד טנק בגדוד שריון. בלחימה על מערך סור-א-דיב נפצע בפניו ואיבד את כושר ראייתו, אך לא נטש את הטנק. כעבור זמן מה חזר אליו, חלקית, כושר הראייה והוא הצטרף להסתערות על קלעה. בשלבים האחרונים של הקרב נפגע הטנק שלו פעם נוספת, נדלק, והצוות נפצע. על אף היותו פצוע בעצמו, חילץ את צוותו והעבירו למחסה. לאחר מכן, טיהר בראש קבוצת טנקאים, שטנקיהם נפגעו, קבוצת בתים, שמתוכם לחמו חיילים סוריים ואירגן את אבטחת אזור הפעולה. הוא הועבר לבית החולים, רק לאחר שכוחות אחרים של החטיבה הגיעו אל היעד הכבוש. על מעשה זה הוענק לו אות הגבורה".

הצל"ש של שאול ורדי זרוק אצלו איפשהו בבית, הוא לא יודע איפה בדיוק. כל עיטור הגבורה הזה נראה לו כמו סיפור מטריד שהוא מנסה להיפטר ממנו, אבל רודף אחריו כל השנים. הוא אחד מ-12 לוחמים במלחמת ששת הימים שזכו לאות הגבוה ביותר. המ"פ שלו, נתי גולן (הורביץ), היה השני מחטיבה 8 שקיבל את עיטור הגבורה – שניהם על הנחישות והאומץ בכיבוש קלע.

"בהתחלה לא רציתי לקבל את זה", אומר ורדי, "אחר כך המון זמן לא רציתי לדבר על זה, לא ראיתי בזה שום דבר מיוחד. מה שאני עשיתי ומה שהגדוד עשה אלה דברים שהיו צריכים להיעשות לפי הפקודות. מעולם לא ראיתי משהו מיוחד במה שעשיתי".

הקרב על הכפר קלע, שלצידו מחנה צבאי ומתחם נ"ט, כ-4.5 ק"מ מעל קיבוץ שמיר, היה עבור ורדי החזית השנייה באותה מלחמה. אירוע קשה ומטלטל אף יותר הוא עבר שלושה ימים קודם לכן בגזרה המצרית, בקרב של חטיבה 8 בכונתילה.

אנחנו נפגשים בקיבוץ נען, מקום מגוריו, בבית המלאכה שלו להדפסה על קרמיקה בשיטה חדשנית. לאט לאט יתברר שיש כאן עסק עם מישהו שבדם שלו זורמים יסודות לוחמניים שעברו לדור הבא. הבן הקטן שלו, רן, קיבל צל"ש במבצע "חומת מגן" ב-2002 במהלך פעולה בג'נין, כשהמשיך להילחם למרות שנפצע. בדיוק כמו האבא בששת הימים, בסיפור הזה של גדוד 129 שעלה לרמה הסורית עם הראש בקיר.

"אני קורא לזה דבקות במשימה", אומר ורדי, "זה כנראה באופי שלי. גם בקיבוץ אני נלחם, אוסף חתימות, נאבק נגד ההפרטה שהיא חוסר צדק נגד החלשים. באופי שלי אני לא מוכן לקבל שום דבר כמובן מאליו ולכן כל הזמן אני עסוק במלחמות. זה אני".

למלחמת ששת הימים הוא הגיע כאיש מילואים צעיר, שנתיים לאחר השחרור. הוא מספר שגדוד 129 היה מאוד מלוכד: "היינו חברים טובים, לא היה אצלנו דיסטנס עם המג"ד או המ"פ. בשירות הסדיר המג"ד שלנו היה בריל ובמילואים זה היה בירו".

בתקופת ההמתנה נשלח הגדוד לחזית המצרית והתמקם בהר צניפים, מול כונתילה. ורדי: "היינו שבעה ימים תחת רשתות. רצו לעשות הטעיה למצרים עם הגנרל המשוגע שלהם, שאזלי, כדי שהם ירכזו כוחות מולנו וכך צה"ל יוכל להיכנס לעזה ביתר קלות. כל הזמן הזה שהיינו תחת רשתות נסעו קומנדקרים, ששמו עליהם דמויות של טנקים. בדיעבד הסתבר שעבדנו על עצמנו. למצרים היה מודיעין טוב והם ראו בדיוק שהכל קשקוש".

מהשבוע הזה הוא זוכר רק דברים טובים: "כל אוזני האוויר בשרמנים שלנו היו מלאים פרודוקטים. עשינו המון אוכל, היה המון הווי מתחת לרשתות, לא היה חסר לנו שום דבר. חיכינו כבר למלחמה, לרגע הזה שסוף כל סוף יתנו לנו לירות באש חיה ולא רק על גוזניקים או חביות דלק. ואכן הגיעה הפקודה, אנחנו מקפלים את הרשתות ועולים על הטנקים כמו בסיפורים שלמדנו בקורס מט"קים. אני זוכר איך אני מוריד את האנטנה כדי לא לבלוט ועולה הכי גבוה כדי להשקיף".

צניפים מול כונתילה, לפנות בוקר ה-6 ביוני, היום השני למלחמה לאחר שחיל האוויר המצרי כבר הושמד. האויב במרחק של 2.5 ק"מ מגדוד 129, והפקודה לתקוף עלתה בקשר.

שאול ורדי בשנות ה-60. "להילחם זה באופי שלי"

ורדי: "אנחנו מתחילים לירות כמו משוגעים, ואז מתפרץ לקשר בירו (המג"ד) ואומר – פדל'ס, שרמנים לא יורים לשניים וחצי קילומטר, תפסיקו לירות. בינתיים גמרנו כמעט את כל הבטנים, ומישהו בטח לקח בחשבון שתיכף נתחיל לגלוש קדימה וצריך לקרוא לאנשי התחמושת והלוגיסטיקה. ובאמת הם באים ודוחפים לנו פגזים וממלאים את הבטנים. ואז בירו נותן לנו הוראה – נועו קדימה, ואני שואל לאן אנחנו יורדים קדימה? הרי אנחנו יורדים למעין מגרש כדורגל עקום לעומת המישורים שמולנו. מקבלים פקודה – תשפרו עמדות, ואחר כך נוע קדימה. אנחנו פורצים קדימה, שלושת סמלי המחלקות שהיתה פלוגת החוד, שזה אנחנו. רן אפרת מרמת הכובש, מישקה גדושר ואני. היינו הסמלים הכי ותיקים, מילאנו בעצם תפקיד של מ"מ, אבל בלי קצונה. שלושתנו פורצים קדימה וכל הפלוגה נשארת משום-מה קצת מאחורה ולא רצה איתנו.

"אנחנו מתקדמים בריצה מטורפת ויורים אש, שלושה טנקים שהולכים לעלות על מתחם רוסי אדיר. בערך כ-250 מטר מהמתחם, הטנק של גדושר נעצר בגלל שגדושר חטף פגיעה ישירה בגופו ונהרג. תוך כדי כך שהוא נעצר השניים האחרים נעצרים, אבל אין איפה למצוא עמדה. אני תפסתי עמדה ליד גרוטאה, ואז מתחילים לחטוף נ"ט ישיר. ואין דבר יותר קשה מאשר לחטוף נ"ט ישר על הטנק.

"עוד פעם הטנק של גדושר מקבל פגז ובעצם מתחיל להידלק. הטען קשר שלו מתעוור, חוטף רסיסים, קופץ מהטנק ומתחיל לרוץ בזיגזג בין הטנקים. נתי (גולן, המ"פ) התערב ואומר לנו – ורדי, תתפסו את הבחור. אבל אי אפשר לזוז, אש תופת מכל הכיוונים. אנחנו עומדים בטווח אפס כמעט מהמתחם וההוא רץ עיוור ויורים עליו כמו בסרט של ג'רי לואיס ושום דבר לא פוגע בו. רן אפרת תפס אותו בסוף ואיכשהו הוא יצא משם החוצה. אני יודע שהיום הוא חי, חצי עיוור.

"אבל קרה שם דבר נורא יותר. אני עמדתי קרוב לטנק של גדושר, הוא מתחיל להידלק וכשהתותח קדימה אי אפשר לפתוח את המדפים לגמרי. אפשר לפתוח עד גובה של 20 ס"מ. המקלען והנהג נלכדו בפנים, צועקים צעקות מוות. הם מצליחים להוציא החוצה רק את הידיים. אתה רואה את הידיים שלהם ואתה לא יכול לעשות כלום כי תיכף הטנק שלהם הולך להתפוצץ. ואז הטנק התפוצץ ונשרף לגמרי עם החבר'ה בפנים, כשאני שומע את הצעקות שלהם, גדושר ויעקוביאן. זה מלווה אותי מאז 50 שנה ומהדהד לי באוזניים ללא סוף".

למה הם לא יצאו מלמטה? "שאלה טובה. תראה, לפתוח למטה זה אומר לקפל את הכסא של המקלען, ואחרי שקיפלת ואם לא היה שם ברדק ולא היה חול, אתה צריך עם פטיש לפתוח את הנצרה כדי שהדלת תיפול. לדעתי זה כמעט בלתי אפשרי תוך כדי קרב".

עם ערב נסוג גדוד 129 להר צניפים להתארגנות ולהצטיידות. ורדי אומר שעצם הנסיגה היתה עבורו קשה לא פחות מהקרב. "אנחנו צה"ל, הגיבורים והחזקים, נסוגים? זה היה קרב קשה, קרב של הפסד. זו פעם ראשונה שאני מדבר על זה. לדעתי הקרב הזה לא היה מתוכנן נכון".

למחרת חזר גדוד 129 להסתער על המתחם, חטף ארטילריה מדוייקת ושוב לא הצליח לפצח את המצרים. ורדי: "הם לא היו פראיירים. ישב להם קת"ק למעלה וכל הזמן כיוון אותם בצורה מדהימה. וככה נכנסנו לאמצע היום, חום כלבים, המנועים מתחילים להתחמם ואז קיבלנו פקודה לסגת. כן, שוב פעם נסיגה. אבל כאן היתה בעיה. הנהג אומר לי שהנורית האדומה דולקת. זה אומר שאתה חייב לעצור על המקום, אחרת המנוע הולך ואתה הולך לבית משפט. אני אומר לנהג – תיסע ותיצמד לדופן של הוואדי ותעצור ותקרר את המנוע, אין מנוס. היו שם עוד שני טנקים שלא עצרו ושפכו מנועים. הם נשארו בשטח למעלה מחודש, לא אספו אותם. הם שתו את המים של הרדיאטורים וכל פעם שהגיע איזשהו כוח והם לא ידעו אם זה שלנו או לא וברחו והתחבאו בהרים. אף אחד לא ידע מהם ולא אסף אותם. אנחנו על כל פנים הצלחנו. יצאנו משם לבסוף, אבל את המתחם לא כבשנו".

ב-7 ביוני לקראת ערב, קיבלה חטיבה 8 הוראה להתפצל: כוח אחד נשאר בדרום והשני עלה צפונה לקראת אפשרות של תקיפה בחזית הסורית. הטנקים הועלו על מובילים והחיילים על אוטובוסים, בדרך למסע של שעות ארוכות. הזמן הזה עבר על ורדי בהרהורים על היומיים הקשים האחרונים. "אף אחד אחר לא עבר את החוויה שעברנו הצוות שלי ושל רן. כל האחרים ירו מרחוק ולא חוו מה זה הרוגים, מה זה שריפת טנק ומה זה כישלון של תהליך".

שרמן M-51 מהפלוגה של שאול ורדי בגדוד 129, בגזרת סיני

חטיבה 8 המוקטנת התמקמה בחורשת אקליפטוסים ליד כפר בלום. המח"ט אלברט מנדלר קיבל מפיקוד צפון את המשימה לפרוץ לרמה הסורית מגבעת האם, לנוע דרך מוצב נעמוש, לעלות משם לציר הנפט, להשתלט על מוצבי זעורה (מעל תל פאחר) ולתפוס שליטה על הכביש למסעאדה. המשימה הוגדרה בקווים כלליים, ועד כמה שידוע היא אפילו לא הגיעה לדרגי מ"פ. בתדריך שקיבלו מפקדי המחלקות והטנקים הם הוזהרו לא לרדת מהצירים מחשש למיקוש. אם טנק נפגע, נאמר להם, יש לעצור בצד כמה שאפשר כדי לא לחסום את הציר.

יום חמישי (ה-8 ביוני) עבר בצל העצים ומול מראות של מטוסי חיל האוויר שביצעו עשרות גיחות של הפצצה. ביום שישי בבוקר ירדה הפקודה לתקוף. גדוד 129 כלל שלוש פלוגות קטנות, ובסה"כ כ-30 טנקים. בשעה 11:15 לערך חצו את גבעת האם, המשיכו מזרחה, פנו דרומה וחלפו על פני נעמוש תוך ירי מקלעים. המוצבון שלצד הדרך היה שקט. עד לנקודה הזו לא היו בעיות. גם העובדה שמפקדי הטנקים לא ידעו מה המשימה ולאן הם נוסעים, לא הפריעה לאיש. ורדי מספר: "ידעתי שאנחנו צריכים לעבור דרך ציר הנפט, וחוץ מזה אני לא זוכר או יודע שום דבר. אני נוסע בשיירה אחרי הטנק שלפניי".

כחצי ק"מ אחרי נעמוש החל ויכוח בצוות הסיור שנע בראש הגדוד באשר להמשך הדרך. בחלוף מספר דקות הוחלט כי הגדוד ינוע דרומה ובהמשך יעלה לכיוון ציר הנפט. בדיעבד תתברר ההחלטה הזו כטעות ניווט קריטית. הטנקים של בירו החלו בטיפוס אל הגיהנום של החיים.

למעשה, במקום לעלות כמתוכנן דרך ציר שקט יחסית, הגדוד נוסע ישר לאיזור רווי נ"ט. הוא עולה דרך מוצב עוקדה, מתחם סיר א-דיב עד למבואות מחנה קלע. בגלל הטעות בניווט סבר המג"ד בירו כי הוא עולה לכיוון זעורה. אלא שזעורה היתה במרחק כחמישה ק"מ צפונה משם. בירו הבין את הטעות רק לאחר שביקש סיוע ארטילרי. מחלקת המרגמות שהיתה ממוקמת באיזור כפר סאלד נענתה בחפץ לב. אחרי כמה דקות שאל בירו מה קורה עם הסיוע, וכשנענה שהמרגמות יורות ויש דיווחים על פגיעות במטרה – הבין לראשונה שהוא לא במקום הנכון.

אלברט מנדלר, מח"ט 8, קולט את הסיטואציה באיחור. לסובב את הגדוד כבר אי אפשר. בהתייעצות בפיקוד צפון, מחליט דדו שגדוד 129 לא יתקן לאחור, אלא ימשיך קדימה. הגדוד חצה את דרך הנפט ונע מזרחה דרך מתחם הכפר סיר א-דיב. מעט אחריו נפצע בירו מצרור בלסת (סמוך לשעה 13:00), איבד את יכולת הדיבור והיה צורך לפנותו. ורדי זוכר שהוא שמע על פציעת המג"ד בקשר: "בירו ביקש שהג'יפ שלו יבוא עד הטנק. הוא קשר את עצמו לכסא כדי שלא ייפול וירד כמו גנרל גדול, כדי שהצוותים לא ייכנסו לפאניקה. ואז אני מתחיל לזהות שכל הגדוד מתחיל להיפגע מול מחסומי הנ"ט".

לדבריו, לא היה לו מושג לגבי טעות הניווט, ואפילו לא שרס"ן רפי מוקדי, מ"פ הסיור, לקח את הפיקוד במקום בירו והורה לטנקים לנסוע אחריו לכיוון צפון. ורדי: "זו פעם ראשונה שאני שומע על זה, לי לא היה ידוע שהפיקוד עבר אל מוקדי. אני ידעתי כנראה בהמשך (בסביבות השעה 13:30) שהפיקוד עבר אל נתי גולן (הורביץ). הוא הופיע בקשר ונתן פקודות, ובהמשך ביקשתי ממנו שיחליפו אותי אחרי שנפצעתי".

גולן, מפקדו של ורדי, מושך את הכוח לכיוון קלע תוך שהוא מקבל הסברים ועידוד מקצין האג"מ, אמנון רשף, שהיה במפקדה העיקרית בכפר סאלד. ורדי מספר: "נוסעים אחד אחרי השני, לא זוכר איפה אני בשיירה. לא ידעתי את שמות המקומות, לא נעמוש, לא עוקדה. אם ידעתי משהו זה מעט מאוד. עוד הייתי גם מעט המום מהקרב בכונתילה, זה ישב לי די קשה על הכתפיים. בדיעבד אני יודע שטעו בניווט. במקום לעלות לציר הנפט נכנסנו ישר לתוך מארב. כל הגדוד נתקע לפני מחסום הנ"ט (מחסום הקוביות). כשהגענו לשם התחילו מכל הכיוונים להרביץ עלינו אש, התחילו להיפגע טנקים ואנשים. הגדוד תקוע בדרך ללא מוצא, ואני אמרתי לעצמי – אני מוכרח לעשות משהו".

למרות הפקודה המפורשת שלא לרדת מהצירים, ורדי לקח יוזמה. "לא רציתי סתם להיגמר פה בתוך המקום הזה. החלטתי שאני פורץ מהצד ולא שואל אף אחד. נתתי פקודה לנהג לפרוץ הצידה ולטפס קדימה בניסיון לאגוף את מחסום הקוביות. כמובן שאנחנו מפקדי הטנקים היינו תמיד עם חצי גוף בחוץ, כמו שכתוב בכל הסיפורים. עליתי חצי דרך עד שחטפתי פגז, שפגע מקדימה בתובה והחליק לי ישר על הפרצוף. נפלתי לתוך הטנק, איבדתי את ההכרה לכמה זמן ואז אני שומע שהצוות צועק 'ורדי מת'. אמרתי לעצמי איך זה יכול להיות? אם אני מת, איך אני שומע? צעקתי שאני לא מת".

באדום: נתיב ההתקדמות של גדוד 129 מסיר א-דיב אל מחסום הקוביות. בכחול: האיגוף שניסה לבצע הטנק של ורדי (מבט ממזרח למערב)

מתי אתה מבין בעצם שאתם בבעיה? ורדי: "מרגע שניסיתי לפרוץ את המחסום ולא לשאול אף אחד. באותו רגע המצב היה ברדק אחד גדול. היינו שתיים וחצי פלוגות. אילן לבנון מ"פ אחד, נתי גולן מ"פ שני ועוד חצי פלוגה שאני לא זוכר מי פיקד עליה (אפי וולך). ובכל פלוגה 12 טנקים. אילן הוביל לקראת המחסום ויתר הטנקים מתחילים להיפגע. כשאילן נעצר, כל הגדוד נעצר, מתחילים להצטופף, מתחילים לחטוף אש, מתחילים להיפגע טנקים, ואז אני מקבל את ההחלטה שלי לנסות לעקוף את הכל. אני חוטף את הפגז, נופל פנימה, אחרי ששופכים עלי מים אני מחליט שאני חוזר לדרך".

מבחינה טופוגרפית הערכת שאתה מסוגל לעבור את השטח ולטפס למעלה? "ראיתי שזה אפשרי, אם לא הייתי נפגע על הטנק הייתי עושה את זה. הטנק היה מסוגל לעבור את האיזור הזה, יש לו כושר טיפוס מאוד גבוה. אפילו 45 מעלות. הצנטוריון למשל, אם לא מצליח לתת מהלך, הוא יכול להידרדר. היו לנו המון שעות של ניסיון עם שרמנים. הייחוד שלו בשטח שהיה לו מזקו"ם בזווית מאוד גבוהה וכושר טיפוס יוצא מהכלל. זה היה טנק M-51 עם מנוע קמינגס, שהחליפו לו את המנוע מסולר לדיזל ועם תותח שהוחלף מ-75 מ"מ ל-105. בעצם כששמו לו מנוע קמינגס היה לו עודף כוחות לעומת מערכת המזקו"ם. זאת אומרת שאם מישהו לא ידע לנהוג כמו שצריך, הוא היה יכול לקרוע את הטנק. המחשבה שלי היתה שאם המשימה היא להגיע למעלה, אז אני אעקוף את זה ואעשה פריצת דרך".

בדרכו לשוב לציר הגיע ורדי אל סיפור רגיש מבחינתו, שהפך בגדוד למעין רשומון. הוא ראה אדם, שעומד על משאית תחמושת סורית שעומדת להתפוצץ ומנופף בכובע פלדה. בכתבה שפורסמה לפני כמה שנים באתר "יד לשריון" נכתב כי היה זה המ"פ אילן לבנון, שהיה פצוע קשה והטנק שלו נעצר. לדברי ורדי ב"יד לשריון", הוא עקף את אחד הטנקים שלפניו, התקדם עד למ"פ הפצוע, סובב לכיוונו את הסיפון האחורי ואז משך אותו אל הטנק. לבנון פונה לתאג"ד והרופא בשטח (ד"ר גליק) תפר את פצעיו בבטן והציל את חייו. אנשי הצוות של לבנון קפצו החוצה והסתתרו מתחת לטנק, אבל לדברי ורדי נהרגו שם.

אילן לבנון זוכר סצנה אחרת. הוא מספר: "עברנו את מחסום הטנקים בדרך למעלה מתוך מחשבה שאנחנו בדרכנו לזעורה. במעבר עצמו היה שקט ולא ירו עלינו, אבל אחרי כמה מאות מטרים נכנסנו לאיזור נחות שהיה שטח הריגה. ירו עלינו משני הצדדים כשהטנק שלי ראשון. נפגעתי כנראה מנ"ט. בסמוך אליי עמדה משאית תחמושת סורית. אני חילצתי את עצמי וקפצתי הצידה. בגלל שהייתי במקום גבוה ושאול במקום נמוך מתחתיי, היה נדמה לו שאני עומד על המשאית, דבר שלא היה. ראיתי את הטנק של שאול ונופפתי לו בקסדה. הוא התקרב אליי, אני הגעתי אליו על הרגליים והוא חילץ אותי".

טנקים מטפסים דרך מחסום הקוביות (צילום מארכיון צה"ל)

ורדי אומר שנקודת השבר של הסורים היתה למראה הטנקים הישראלים החוצים את מחסום הנ"ט. בנקודה הזו, אומר ורדי, הם אוספים ארבעה טנקים וממשיכים למעלה. יש רק בעיה קטנה. ורדי: "כולנו נסענו בהילוך ראשון, שזה איטי ביותר. אני הייתי רביעי בשיירה, ולא הבנתי למה נוסעים ככה. צעקתי בקשר למה נוסעים כל כך לאט? בדיעבד הסתבר שאלפרד, מפקד הטנק שהוביל, נהרג על הצריח ונשען על המדף כך שאף אחד לא היה יכול לדעת שהוא הרוג. הפקודה האחרונה שהוא נתן לנהג היתה לנסוע בראשון, ולכן הנהג נסע ככה. הם נסעו עם מדפים סגורים, אף אחד לא ידע כלום, וככה נסענו כל הארבעה בראשון עד למעלה וכמה שצעקנו בקשר שום דבר לא עזר.

"עברנו שניים או שלושה בניינים ראשונים של המחנה הצבאי, פתאום אני רואה את הטנק של אלפרד מתרומם. היה שם SU-100 שדפק לו פגז בדיוק בחיבור שבין התובה לצריח והעיף לו את כל הצריח באוויר. דבר כזה עוד לא ראיתי, זה היה נורא. לא מספיקים להגיד ג'ק, וגם הטנק השני חוטף פגז מה-SU-100, השלישי חוטף פגז גם כן. שלושה טנקים הוא הוריד בדקה. אני מספיק להגיד לנהג סע רוורס מהר ושבור ידית שמאלה, ולטען קשר אמרתי טען פגז מיד. ראיתי את מקור האש, יש לי בקר צריח שאני מכוון לבד את התותח, מסובב אותו לכיוון וצועק אש, ואז נהייה חושך. מסתבר שמישהו פגע בי. עד היום אני לא יודע מי, אבל הטנק נפגע במיכלי הדלק ונוצר הדף, כי כל המדפים היו סגורים ופשוט נשלפתי מהטנק החוצה".

תרשים משוער: הדרך של ארבעת הטנקים ממחסום הקוביות ועד לרגע שבו נפגעו בזה אחר זה על-ידי ה-SU-100 (מבט ממערב לכיוון מזרח)

הטנק החל לבעור, אנשי הצוות קפצו החוצה, הטען-קשר חטף צרור ונפצע. ורדי: "פה באה אחת הדילמות הגדולות שהיתה לי – לעזוב טנק ולהשאיר בתוכו את הנשק והמסמכים".

אבל לא היה יותר מדי זמן להתעסק בדילמות. מסביב היתה מהומה – נ"ט ונק"ל נורו אליהם. ורדי מספר על ציידי טנקים שצפו עם פריסקופים מהתעלות, התרוממו וירו ("תקיפות חיל האוויר לא דגדגו אותם"). הוא הוביל את הצוות שלו ביחד עם הפצוע לתוך אחת התעלות. שם ניסה לאבחן איך לחלץ פצועים מיתר הטנקים. הבעיה היתה שהוא וצוותו היו ללא נשק להגן על עצמם.

ורדי: "ואז פתאום אלוהים מופיע – נתי מופיע וטנק נוסף של נחום (גנצרסקי). מיד ביקשתי מנתי שייתן לי נשק. הוא נתן לי רימונים ואת העוזי שלו. אספתי את הצוות שלי ועכשיו מתחילים מלחמה חדשה".

חבריו של ורדי סיפרו לבטאון השריון, כי לאחר שקיבל את הרובה והרימונים, הוא טיהר כמה בתים בסביבה (השעה 16:30 לערך). ורדי: "תפסנו את הבית הקיצוני והתחלנו לרכז שם פצועים ולטפל בהם. הסורים מתחילים לברוח דרכנו, כי הדרך לקונייטרה (לוואסט) עברה ממש ליד הבית. אנחנו צריכים להגן על עצמנו ולהילחם מולם שלא יתקרבו אלינו ואל הפצועים, וזה מהלך מאוד מאוד קשה. היתה בעיה שהיו כאלה שהרימו גופיות לבנות והיו אצלנו כאלה שרצו לירות בהם. מבחינת הטיפול בפצועים, אני לא מאחל לך לראות אנשים שרופים עם 80 אחוז כוויות. אתה לא יכול לגעת בהם, ואלה צעקות שאתה לא יכול לתאר".

השעה הרשמית בה הוכרזה קלע "בידינו" היא 18:00. לאחר שירד הערב פונה ורדי בטנק ביחד עם עוד כמה פצועים, כשהוא חסר הכרה מאיבוד דם ותשישות.

מפת הלחימה (החלקית) של חטיבה 8 לכיבוש הרמה הסורית ב-9 ביוני. הטעות בניווט גרמה לגדוד 129 לעלות היישר אל שטחי השמדה

הוא לא שוכח לפרגן לצוות ה-SU-100 הסורי: "הם עשו עבודה אדירה. מי שעובר את הדברים, יודע להעריך את אומץ הלב. הם חיכו מול ארבעה טנקים עד שיגיעו לטווח 200 או 250 מטר. לפני שברחו הם לא שכחו לפוצץ את הלוע של הטנק שלהם".

ורדי היה מאושפז ברמב"ם במשך כחודש, ולאחר מכן הועבר לר"מ 3 למחלקה לפגועי ראש. הוא מספר שלא יכול היה לשאת את הצעקות הנוראיות. לילה אחד ברח משם והצטרף לגדוד שלו שהתמקם ברמאללה.

ורדי: "אני מסכם את הקרב הזה כטעות בסיסית אחת. אם הסייר לא היה טועה והיינו מגיעים לציר הנפט כמו שצריך, הכל היה נראה אחרת. אבל אין לי את מרחב הראייה ואת הידע כדי לנסות לנתח מה היה קורה לגדוד אם לא היה טועה. העובדה היא שהמח"ט אלברט מנדלר עם הכוח שלו כן הגיע למעלה בלי בעיות".

ארבע דמויות משמעותיות באירועים שעבר שאול ורדי במלחמת ששת הימים. מימין: מישקה גדושר, נתי גולן, אלפרד פינקס, אריה בירו

על מה אות הגבורה? "אין לי מושג. נכון, עשיתי מה שצריך, אם זה הניסיון לעקוף את הטנקים, או להציל אנשים, אבל כל מפקד טנק עשה מה שהוא צריך לעשות. ופתאום אחרי המלחמה מצאתי את עצמי בעין הסערה של האותות. האמת, לא תמיד זכרתי איפה קרו כל מיני דברים. היום אני יודע אחרי כל הסיפורים. אני לא מתייחס לצל"ש יותר מדי. אני כמעט שלא מגיע לשום אירוע שמזמינים אותי. לא רוצה להכיר בזה. אני תמיד מסביר שבטנק יש חמישה אנשי צוות, במחלקה יש ארבעה טנקים, וזו מלחמה של גדוד שלם. איך אתם יכולים לקחת מישהו ולהגיד שדווקא הוא הגיבור? אני לא רוצה להיכנס לזה, הצל"ש הזה לא מעניין אותי, אני לא משתמש בזה. מצד שני, אני מבין שמדינת ישראל צריכה אנשים שהיא תוכל להגיד – אלה הגיבורים שלי. אבל אני אישית לא מעריך את זה ולא מתייחס לזה. אני מוכן לרומם את שמו של הגדוד, אבל לא בתור מישהו שהוא מעל הגדוד".

לנתי גולן כן הגיע אות הגבורה? "אני חושב שכולנו מילאנו את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר שרק יכולנו, זה הכל".

עיטור הגבורה

ורדי לא רוצה לדבר על צל"שים, אבל מוכן לדבר על התעוזה של שלושה טנקים שנוסעים לפני כולם בכונתילה רק בגלל שקיבלו פקודה לנוע. "למעשה זו היתה התאבדות. אם הטנק של גדושר לא היה נפגע, היינו מגיעים לבד מול מתחם אדיר והם פשוט היו שוחטים אותנו". מצד שני, גם הסצנה ממחסום הקוביות בקלע לא נמחקת. "היתה לי שם תמונה מאוד קשה עם הטנק של אלפרד, צוות שלם הלך".

לשאלה איפה היה יותר קשה, הוא אומר ללא היסוס שבכונתילה. "בקלע נניח שלא היית מתקדם, אז לא היית מתקדם. בכונתילה אני עוד רואה את עצמנו יורדים מהעמדות ופתאום אני מזהה שאנחנו לבד והגדוד לא מצטרף. גם ביום כיפור עברתי לא מעט. היינו מול הארמיה השלישית, רק גבעה אחת הפרידה בינינו. בירו רצה שנתקדם ונכבוש אותם, אבל אלברט מנדלר (מפקד האוגדה), שעמד איפשהו מאחורינו עוד לפני שנהרג, אמר – בירו תירגע, שרמנים לא כובשים את הארמיה השלישית. היה סיפור שלם, וגם שם חטפתי אש תופת מכל הכיוונים".

ורדי מספר ששנים סירב להתראיין כיוון שלא ראה שום דבר מיוחד במה שעשה. "גם בינינו, החבר'ה בגדוד, אנחנו כמעט שלא מדברים על מה שהיה".

למה? "אתה מכיר את הסרט שכולנו היינו באותו מקום וכל אחד ראה משהו אחר?".

הסרט רשומון. "כן, זה מכניס אותך לאיזו נקודה שאנחנו בבעיה ברמה האישית, ואנחנו חברים טובים כולם. בסך הכל המפקדים עשו את המקסימום שהם יכלו לעשות, אבל היו זוויות שכל אחד ראה משהו אחר. אבל עזוב, כל הסיפור של כיבוש קלע זה רק דבקות במטרה, כל היתר זה קשקושים".

דברים לזכרו של ורדי עם פטירתו בדצמבר 2021

אילן לבנון: שאול, אדם חבר מפקד ולוחם. דרכינו החלו לפני 60 שנה במהלך שירות החובה בגדוד שריון 52 והמשיכו בשירות מילואים בגדוד שריון 129 ובמעגלי החיים האישיים שלנו עד היום.

עברנו  יחדיו זמנים טובים וגם קשים. הינך ראוי לעיטור הגבורה אשר הוענק לך על לחימתך בגבורה ובהקרבה בקרב כפר סאלד/קלע במלחמת ששת הימים ברמת הגולן, וגם על כל עשייתך בכישרון, באמונה, בתעוזה, במחויבות טוטאלית וישרת דרך.

למרות  קשיים בפניהם ניצבת בשנים האחרונות, אתה יכול להיישיר מבט יחד עם עליזה, נירית, הילה, אייל, רן ובני המשפחה ולהתגאות במפעלי החיים שלך ובטביעות החותם שהשארת.

אבל בחודשים האחרונים לא יכולת למחלה אשר התפרצה בחטף והכריעה אותך.

בתחושת חוסר אונים וכעס על שלא הצלחנו. מסרב להיפרד.

מותך מותיר חלל אדיר.

נוח על משכבך בשלום. יקרת לי מאוד.

שמח וגאה להיות חבר ואוהב שלך ושל עליזה.

אילן