תקריות נוחיילה

בתקרית ירי ב-1964 עם מוצב נוחיילה הסורי מצפון לתל דן ירו הצנטוריונים 89 פגזים, שאף אחד מהם לא פגע. "תהיה ועדת חקירה", זעם מפקד גייסות השריון, ישראל טל, שהאשים בכישלון את המ"פ שמאי קפלן * בעקבות האירוע המביך נולדה מהפכת התותחנות בחיל השריון * פחות משנה אח"כ כבר ירו השרמנים למרחקים דמיוניים של כ-10 ק"מ וסיכלו את נסיונות ההטיה של הסורים * פרק מהספר "מלחמת הצללים" מאת יוסי ארגמן

מוצב נוחיילה: טנק פנצר סורי שנפגע בתקריות הקרב על המים 1965. העצים ממול – תל דן

פוסט זה נולד בעקבות העלאה לרשת של סרטון מ-1964 בתקופת "המלחמה על המים" בין ישראל לסוריה [ראו בהמשך כתבה זו]. בסרטון נראה קיבוץ דן אחרי הפגזה, ואת הגנרלים דוד אלעזר, אלוף פיקוד צפון, וסגנו אל"מ אריק שרון, מסבירים לעיתונאים את הרקע לאירועים. הסרטון מסתיים בתיעוד קצר של הפצצת חיל האוויר על תל עזזיאת.

המלחמה על המים, שבאה לביטוי בין היתר בתקריות מול מוצב נוחיילה – כ-2 ק"מ מקיבוץ דן ו-1 ק"מ מתל דן, היתה אחד הגורמים העיקריים להתלקחויות הגבול בגזרה זו, ושימשה כעבור שלוש שנים עילה מבחינת ישראל לתקוף את הסורים במלחמת ששת הימים ולעשות סוף לאיומי מדינות ערב לייבש את ישראל על-ידי הטיית מקורות נהר הירדן.

פוסט זה הוא פרק מרתק מספרו של ההיסטוריון ד"ר יוסף ארגמן "מלחמת הצללים" בהוצאת משרד הביטחון, העוסק בתקריות נוחיילה ומפרט בעקבותיהן את מהפכת התותחנות שעבר חיל השריון.

———————————————————————————————————————————————————————————-

מאת יוסי ארגמן

ב-3 בנובמבר 1964, שלושה ימים לאחר מינויו של אל"מ ישראל טל למפקד גייסות השריון, היתה תקרית ירי בתל דן. טל מיהר אל זירת האירוע בצפון."כמה טנקים סוריים הושמדו?", שאל את מג"ד טנקי הצנטוריון, סא"ל בני אושרי. "אף אחד", ענה במבוכה אושרי, ג'ינג'י קשוח וקפדן מפרדס חנה, שזמן קצר קודם לכן החליף את סא"ל קלמן מגן, המג"ד הנערץ. "כמה פגזים ירית?", לחץ טל ונעץ באושרי את אחד ממבטיו החמורים. "89, המפקד", ענה אושרי.

"תהיה ועדת חקירה!", קבע טל והסתלק בזעף.

אפיזודה זו, המתוארת באופן דרמטי כל כך על ידי אֶפיקון השריון, שבתי טבת ("חשופים בצריח"), היא יותר מציון דרך בתולדות גייסות השריון. רק מעטות מתוך למעלה ממאה אלף תקריות, שנרשמו בגבולות בין השנים 1967-1949, נשאו ברחמן גרעין של מהפך היסטורי. תקרית תל דן הראשונה היתה אחת מהן.

הטענה כי בכישלון נוחיילה (מוצב סורי מול תל דן) נולדה ההצלחה של מלחמת ששת הימים, מדויקת באותה מידה כמו אמירתו של הרצל – "בבזל יסדתי את מדינת היהודים". אף-על-פי-כן יש בטענה הזאת הרבה יותר משמץ של אמת משום שהשריון שאחרי נוחיילה היה שונה לחלוטין מזה שלפניה.

סיפור זה מבקש להתחקות באופן הכי מדויק אחר שורשיה של מהפכת נוחיילה. הוא יעבור דרך המלחמה על המים ומלחמת ששת הימים ויגיע עד מלחמת יום הכיפורים. ייעשה ניסיון להעניק באמצעותו משקל אותנטי לאירועים ולאישים המעורבים. כל זאת, תוך מאמץ לערוך סדר בתאריכים ובהתרחשויות, שכן ריבוי האירועים וצפיפותם אינו מיטיב עם הזיכרון.

גם הניירת הארכיונית והספרותית לוקה בחסר ובאי-סדר, אף כי השחקנים הראשיים באירועים הללו הפכו עם השנים לאישים ידועי שם ובתוכם, לבד מאלוף טל, גם יצחק רבין, דוד (דדו) אלעזר, שלמה (צ'יץ') להט, מנחם (מנדי) מרון, דן לנר, הרצל שפיר, אביגדור קהלני, אורי אור, משה (מוסה) פלד ורבים אחרים. חלק מגיבורי העלילה – המפורסמים והפחות מפורסמים – כבר אינם בין החיים. בנימין אושרי, המג"ד שנפצע אז קשה, נפטר ב-2006, עם סיום כתיבת ספר זה.

טליק – תמיד תופס את השור בקרניו

טליק, דדו ורבין בחפ"ק פיקוד צפון, 7 באפריל 1967 [צילום: במחנה / ארכיון צה"ל]

ב-1 בנובמבר 1964 נערכו בצבא כמה חילופי גברי: את מקומו של אלוף פיקוד הצפון אברהם יפה – גיבור המסע לשארם א-שייך במלחמת סיני והיחיד בין אלופי צה"ל שנראה אז כגנרל – תפס אלוף דוד אלעזר, אז בן 39. למפקד גייסות השריון התמנה במקומו סגנו, אל"מ ישראל (טליק) טל, אז בן 40 (באותה תקופה – לפני שהונהגה דרגת תא"ל – נהוג היה שמפקד חדש מקבל את דרגתו – במקרה זה, אלוף – רק בתום השנה הראשונה לכהונתו). דדו שפע קסם גברי ונחשב מפקד כריזמטי וסוחף. כל מי ששמע אותו באחת מהופעותיו לא יכול היה שלא להיות מוקסם מן הניחוח האנושי שהקרין. דדו, יליד יוגוסלביה (אביו היה מלוחמי טיטו ורס"ן בצבא היוגוסלבי), היה מפקד בפלמ"ח, מפקד השריון אחרי חיים בר-לב, אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים ורמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים.

טל – ששם משפחתו עבר מדור לדור עוד מימי אבותיו הציונים מביאליסטוק – היה בעל אישיות דומיננטית ביותר. על אף קומתו הצנועה נחשב כמי שלוקח דברים בגדול. הוא היה מפקד קפדן, חד וקומפקטי, סמל למושבניק הקלאסי, בעל הכישרון הטכני (תמיד "תופס את השור בקרניו", כפי שאמר אחד מפקודיו). טל נולד במחניים. בהיותו בן 5 ניצל מן הפוגרום שערכו ערביי צפת בתושבים היהודים שם (1929). את ימי נעוריו עשה במושב הדרומי באר טוביה. בגיל 17 התגייס לצבא הבריטי והפך מומחה למכונות ירייה כבדות. הוא לחם בחזית איטליה ולאחר מכן מילא תפקידים בכירים במנגנון הקבע של ה'הגנה' וצה"ל.

על אף הבדלי המוצא והרקע הצבאי היו דדו וטליק חברים. פניו של אלוף טל, לימים עוזר שר הביטחון ו"מר מרכבה", הביעו נימת רכות כאשר ביטא את המילים "דדו, חברי". השניים שירתו יחד במה"ד (מחלקת הדרכה) תחת פיקודו של יצחק רבין. יחד הוענקה להם דרגת אל"מ ויחד איחרו לטקס בלשכתו של משה דיין (את הדרגות ענדו לעצמם). סופר, כי כאשר למד טליק לבחינות הבגרות – לימודי יום – היה חוזר בלילה ומלמד את דדו. בסופו של דבר עמדו שניהם (יחד) בבחינות ובהצלחה. היה ברור כי טליק – עם שובו לאחר שלוש שנות לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית – יחליף את דדו כמפקד השריון. היה ברור גם כי דדו לא הולך להתנתק מן השריון. להיפך, היו לו תוכניות חשובות בשבילו – בצפון.

השגריר הסובייטי לרה"מ אשכול: ישראל רשאית ליטול את חלקה במי הירדן

דילוג לאחור: בינואר 1963 התאספו בקהיר לוועידת פסגה ראשונה מנהיגיהן של 13 מדינות ערביות. השאלה לדיון היתה: מה עליהן לעשות לנוכח העובדה שישראל התעלמה מאיומיהן ועמדה להשלים את מפעל המוביל הארצי. הממשלות הערביות לא יכלו לבחור רקע פחות נוח לגיוס דעת הקהל העולמית. מפעל המוביל הקרין תום לב וניקיון כפיים. הוא לא הסב נזק לאיש, וההתנגדות לו בחוזק יד נתפסה בעולם כרשעות מטופשת.

בינואר 1964, בעודו ממתין במגידו לאפיפיור פאולוס השלישי, שעמד להתחיל שם בעלייתו לרגל למקומות הקדושים, הודיע השגריר הסובייטי לראש הממשלה לוי אשכול: "ישראל רשאית ליטול את חלקה במי הירדן". גם נשיאי ארצות הברית, ג'ון קנדי ולינדן ג'ונסון, העניקו תמיכה בכתב לשאיבת המים מן הכנרת. ישראל צפתה על כן בזהירות ובביטחון להתפתחויות בפסגה.

סוריה, השכנה העצבנית, דרשה מלחמה. נשיא מצרים נאצר,ששליש מצבאו הסדיר היה מסובך במלחמה בתימן, טען כי מדינות ערב עדיין אינן מוכנות להתמודדות. הוא אמר כי עליהן לתקוף רק כאשר יובטח הניצחון. הפסגה החליטה לכן על הגברת ההכנות הצבאיות, על הקמת פיקוד ערבי משותף ועל הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין).

ישראל לא האמינה, אך הערבים החלו ביישום ההחלטות. יותר מכך: שלושה חודשים לאחר הפעלת המוביל, בספטמבר 1964, שוב כונסה ועידת פסגה והחליטה על הטיית יובלי הירדן במימון נסיכויות הנפט. פירוש ההחלטה, שאמורה היתה להתבצע בשלושה שלבים, היה כי ישראל תאבד מחצית מן המים הזורמים לכינרת. ואכן, בהתבטאויותיו בנושא חזר והדגיש הרמטכ"ל החדש יצחק רבין נתון מדאיג זה.

תוכנית ההטיה הפכה את היוצרות כמעט בן לילה. מבחינה מסוימת היה זה אפילו תרגיל מבריק. שכן, אם עד אז היתה סוריה בבחינת "המוציא מחברו", הרי שמאותו רגע הוטל התפקיד הבלתי סימפטי הזה בחיקה של ישראל. במלים אחרות: על ישראל הוטל עתה עול המחשבה והביצוע בשאלה מה לעשות נגד הטיית המים. העניין הזה התגלה כמשא כבד, לא רק משום שנפל במהלכה של סערה פוליטית בתוך מפא"י – דרישתו של בן-גוריון לחקור את פרשת "עסק הביש" והתפטרותה של ממשלת אשכול במחאה על החתרנות נגדה. היה כאן גם עניין שנגע בתדמיתה של המדינה.

ישראל, כפי שהגדיר זאת אבא אבן, היתה בעשור האופורי שלה (1967-1957), עשור אופטימי וחיוני, שלא חזר על עצמו: הדיפלומטיה הישראלית חגגה הקמת קשרים חמים עם 91(!) מדינות חדשות, בעיקר באפריקה ובאסיה; החקלאות הצליחה להצמיח שפע שהסעיר את דמיונן של מדינות מזות רעב; הישגי המדע המרשימים זכו לכבוד בעולם; חזותה הפיזית של הארץ נעשתה פחות חמורה ותרבותה קרתנית פחות. ההכנסה הממוצעת של 2.5 מיליון ישראלים התקרבה לרמה המקובלת באירופה. במאמצים לא קטנים הצליחה ישראל להשכיח מן המדינות המתפתחות את חלקה, שמונה שנים בלבד קודם לכן, במלחמת סיני, מלחמה שנתפשה בעולם כניאו-קולוניאליסטית.

בשנת 1964 שררה בעולם "רוח טשקנט" (הפיוס הגדול בין הודו ופקיסטן שניהלו את השיחות בטשקנט). ארה"ב, על סף בחירתו של לינדון ג'ונסון לנשיא במקומו של קנדי שנרצח, בחנה את "הטרויקה" (השלישייה) הסובייטית שתפסה את מקומו של חרושצ'וב בקרמלין. על רקע זה ישראל מאוד לא רצתה לנקוט צעדים מלחמתיים. ואולם הסורים נשמעו נחושים. יותר מכך: בנובמבר 1964 (החודש בו התרחשו כל האירועים שפורטו קודם לכן) נודע מתוך העיתונות הסורית, וגם ממקורות אחרים, כי דמשק עברה מדיבורים למעשים והחלה בעבודות להטיית יובלי החצבני על כתף החרמון.

חדשה זו הפיחה רוח של אקטואליה בוויכוח הציבורי-פוליטי. את ההתנגדות למדיניות הממשלה הוליך משה דיין, שהיה אך זמן קצר קודם לכן שר החקלאות. עתה, מחוץ לממשלה, היה דיין המצדד הגדול ביותר בתגובה תקיפה נגד סוריה. "אסור לתת לטרקטורים שלהם להתחיל לעבוד", טען במאמר פרוגרמטי בעיתון "הארץ". עוד אישים הצטרפו אליו ויצאו נגד מדיניות ההבלגה הזהירה של אשכול, שבאה לידי מיצוי באמירה ידועה שלו: "הפנקס פתוח והיד רושמת".

סג"מ קהלני טובל רגליו במי הדן

עוד צעד אחד לאחור: ביום שני, 2 בנובמבר 1964, התקיים טקס חילופי האלופים בפיקוד הצפון. דדו נכנס ללשכה עטור מבטי הערצה של הפקידות. אברהם יפה נפרד מן השין-גימלים והלך לנהל את החברה להגנת הטבע. "שם, שלא כמו אצל בני האדם", אמר לאחד ממקורביו בטקס הפרידה, "לפחות אדע שנחש הוא נחש ואריה איננו שפן".

דדו כינס את קציני המטה לדיון ראשון וביקש שיסקרו בפניו את המצב. בין הנוכחים בחדר היו: אל"מ אריאל שרון הרמ"ט (ראש המטה ומס' 2 בפיקוד); סא"ל עמנואל (מנו) שקד, קצין אג"מ; סא"ל זלמן (ג'מקה) גנדלר, קצין המודיעין הפיקודי, וסא"ל פנחס (פיני) להב, קצין השלישות שהגיע עם דדו מהשריון.

שקד, לימים קצח"ר ועוזר ראש אג"מ, סקר את מצב העבודות והסיורים בדרך הפטרולים החדשה, סביב תל דן. הוא סיפר כי מדי פעם פורצות במקום תקריות ירי. זאת, משום שהסורים מתנגדים לעבודות למרות פסיקה של מודדים בינלאומיים מוסכמים, שאישרו כי הדרך אכן עוברת בשטח ישראלי ריבוני. כאן הפתיע דדו את הנוכחים והודיע: "אנחנו ניסע בדרך הזאת, מחר!".

על-פי חנוך ברטוב, הביוגרף של דדו, עוררה החלטה זו, שנראתה לכאורה חפוזה, תמיהה מסוימת אך גם סקרנות. מצד אחד ידעו הקצינים, שכבר התנסו בדינמיקה של התקריות בצפון, כי כאשר יתגלה הזחל"ם – תיפתח אש מנוחיילה. מצד שני, היתה זו מבחינתם הזדמנות לבחון איך יעבור האלוף החדש את המכשול.

ואכן, למחרת מצאו עצמם קציני המטה על הזחל"ם, חבושים קסדות, חגורים חגור וחמושים. הכול המתינו בדריכות ל-15:00, השעה בה מתחילה השמש לנוע מערבה ולסנוור את עיני הסורים.

פלשבק: כשלושה שבועות קודם לתרחיש זה, במחצית אוקטובר 1964, עמד מפקד מחלקה, סג"מ אביגדור קהלני מאובק ומגורז מול אחד משלושת הצנטוריונים של מחלקתו. הטנק שניצב בשיפוע חד מאוד היה קרוב להתהפכות. חטיבה 7 היתה אז בעיצומו של אימון בהר בוקר וקהלני היה מודאג ועסוק.

אל תוך האווירה הצפופה הזאת התפרץ לפתע רץ מיוחד שהודיע לו: "תעזוב הכל ותגיע עם המחלקה שלך לכביש. האוטובוס הגדודי ממתין לך. אתם עולים צפונה!".

קהלני, לימים תא"ל וסגן מפקד המפח"ש, גיבור לאומי של ששת הימים ויום הכיפורים, שר בממשלה – היה נרעש. "איך אפקיר טנק שאני חתום עליו, ועוד בעמדת התהפכות?", שאל. "זו פקודה של שמאי", אמר הרץ.

קהלני, המספר את סיפורו בספרו "דרך לוחם", היה אז קצין טרי בפלוגתו של סרן שמאי קפלן, לימים אחת הדמויות המיתולוגיות של השריון. קהלני לא ידע, ולא יכול היה לדעת, כי העלאתו החפוזה צפונה קשורה באסטרטגיית-על (למעשה טקטיקה פשוטה) שהחלה מתגבשת בראשו של דדו עוד בחודשים האחרונים לכהונתו כמפקד גייסות השריון. דדו, בהשראתו של סגנו ומחליפו ישראל טל, גרס כי טנקים היורים למטרות נקודה עשויים לשתק ביתר יעילות (מאשר נשק בינוני או ארטילרי) את מקורות האש הסורית, בעיקר אם מקור האש הזאת הם טנקים.

כשלושה שבועות (על-פי קהלני), או כשבוע (על-פי ברטוב) לפני שהחל לכהן כאלוף הפיקוד, הורה דדו להרצל שפיר, מח"ט 7 – אז חטיבת השריון הסדירה היחידה – לשלוח לצפון מחלקה של טנקי צנטוריון. שפיר, לימים סגן הרמטכ"ל ומפכ"ל המשטרה, הורה למג"ד 82, סא"ל בני אושרי, לבחור את הפלוגה הטובה ביותר. אושרי בחר בזו של שמאי קפלן, וקפלן בחר במחלקה הטובה ביותר – זו של קהלני.

אלוף (אז סא"ל) מוסה פלד שמתמנה לעמוד בראש ועדת החקירה לבדיקת תקרית נוחיילה, העיד לימים כי אכן המדובר היה בטנקיסטים שנחשבו לטובים ביותר בחטיבה. זו הסיבה לכך שהכישלון היה צורב כל כך.

צנטוריון "שוט" משנות ה-60 בצה"ל

הטנקים על גבי מובילים התקשו בעליות לצפת

אלה היו צנטוריונים מחודשים, היישר מן הימ"חים, אך החשוב מכל: הם היו מצוידים במה שנחשב אז לנשק סודי וחדש – תותח 105 מ"מ, אשר התגלה באימונים בדרך (בסביבת שדה אליעזר) כבעל עוצמה אדירה.

בספרו מתאר קהלני בנאמנות וברגישות את מסע מובילי הטנקים, את אי יכולתם לעלות בעלייה לצפת; את הנסיעה על גבי הזחלים (רק בלילות) ואת ההתגברות על מכשולים קרקעיים בוואדיות, בטרם הגיעם לאואזיס של תל דן. קהלני, איש השפלה מנס ציונה, הודה כי קודם לכן לא ידע כלל על קיומו של מקום נפלא כל כך השתול על פלגי מים, בו יכלו הוא וחייליו, אליהם היה קרוב מאוד, לשוטט להנאתם ולטבול רגליים במים הזכים.

העובדה שקהלני, כמו רוב המפקדים האחרים בשריון, לא הכיר את האיזור, איננה מצביעה רק על ליקוי בתכנון הטיולים השנתיים בבית הספר שלו. היא מצביעה, קודם כל, על כך שהשריון לא השתתף עד אז בתקריות בגבול הסורי. קרב נוחיילה עמד להיות הקרב הראשון של השריון מזה שש שנים והקרב הראשון בצפון בכלל. את הבט"ש בגבול הצפון הטילו עד אז על החי"ר שקיבל גיבוי ארטילרי חלקי.

בשבועיים שבילה קהלני עם חייליו בתל דן (מיד יסופר כיצד נשלף משם ימים אחדים לפני התקרית) הוא עשה כמובן פעולות חשובות להכרת הגזרה. כאן יכול היה להתוודע לראשונה לבעייתיות המיוחדת שאפיינה את הגבול הסורי ועשתה אותו למה שהפך להיות באֶתוֹס הבט"ש הצה"לי לפני מלחמת ששת הימים.

שנות ה-60 המוקדמות. פתיחת ציר בגבול עם סוריה

1962: פיקוד צפון וקק"ל סוללים דרך פטרולים מצפון למעיינות דן ומגדירים את הגבול מחדש

אכן, פיקוד הצפון שאותו ירש דדו לא התאפיין מעולם בתקופות ממושכות של שקט. העצבנות הסורית – תכונה לאומית מולדת של עם-לא-עם, המיישב שטח שגבולותיו עוצבו על ידי אנגליה וצרפת, אך מעולם לא התקבלו על ידו – השרתה אווירה של הדק רגיש. 50 משקיפי האו"ם שהוצבו בתשע נקודות תצפית שהיו פזורות לאורך 75 הקילומטרים של גבול ישראל-סוריה דאז, כבר רגילים היו ל"ריטואל" התכוף, לפעמים היומיומי, של יריות ויריות-נגד, על סיור, על טרקטור או על "כל דבר שנע".

ואכן, מי שנע אז בכבישי אצבע הגליל לעמק החולה – אפילו בתוך שדרות האקליפטוסים משני צדי הכביש שלא הצליחו, כמצופה מהם, להסתיר את התנועה מעיני הסורים למעלה – זוכר כי חש עצמו כנמלה המנסה לשווא להימלט מגורלה. ואולם, גם באווירה קפריזית זו נשמר על ידי שני הצדדים כלל בלתי כתוב והוא – עיקרון "הנשק המקביל".

עיקרון זה, שיש לו חשיבות רבה בהמשך הסיפור, פירושו שאם הסורים יורים בנק"ל (נשק קל) משיבה ישראל בנק"ל. אם יורים הסורים במק"כים (מקלעים כבדים) ובמרגמות – גם ישראל משיבה באותו נשק. כך יכלו הסורים או הישראלים להגיב, אך גם להישמר מפני חריגה מן הסטטוס-קוו וההסלמה שבעקבותיה.

במצב זה היו המשקיפים אצים רצים כמו שוטרי מקוף, כדי להפסיק את האש באמצעות ועדת שביתת הנשק המשותפת, וזו אכן היתה נפסקת עד לפעם הבאה. ו"הפעם הבאה" נגרמה בדרך כלל על ידי פירושים מנוגדים שהעניקו ישראל וסוריה למונח "שטח מפורז" (כל שטח לאורך קווי הפסקת-האש שלא חפף את הגבול הבין-לאומי, המנדטורי).

הוויכוח לא נשא אופי סמנטי בלבד. זה היה ויכוח על הפירוש הרחב של המונח "מפורז". סוריה טענה, ברמות שונות של תקיפות, כי על השטחים להיות מפורזים גם מעיבוד חקלאי ובעצם – מכל פעילות. ישראל – תלוי מי היה שר הביטחון או אלוף הפיקוד – ראתה בחלקות המפורזות (שעם הזמן זכו גם לכינויים כמו – האף של דה גול, הפרסה, חלקת ה-120 וכו') שטח ריבוני שבו מותרות עבודות חקלאיות.

ראוי לומר כאן, כי מצב זה לא אפיין את הגבול בכל התקופות. תא"ל אריה שלו, לימים ראש מחלקת מחקר באמ"ן, טען בספרו "שיתוף פעולה בצל עימות" כי עד אמצע שנות ה-50 שררה בין שתי המדינות אווירה קורקטית. זו הולידה שיתוף פעולה שנועד למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שהתעוררו. שלו, שהיה אז נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק, טוען כי מצב זה השתנה לאחר מלחמת סיני, בעיקר לאחר שנודע בסוף שנות ה-50 על כוונותיה של ישראל להוביל מים מן הירדן אל הנגב. היחסים הפכו מתוחים יותר ויותר גם בגלל חילופי השלטון (מהפכות) התכופים בסוריה ועלייתה לשלטון של מפלגת הבעת', בעלת האידיאולוגיה האקלקטית, הבלתי מציאותית.

וכאן נתקרב שוב לענייננו: עוד בשנת 1962 החל פיקוד צפון, באמצעות הקרן הקיימת, לסלול דרך פטרולים שנועדה לעקוף מצפון את מעיינות הדן, אחד ממקורות הירדן. המטרה היתה להדגיש כי המעיינות נמצאים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. רבין טען אז, וגם לאחר מכן, כי "את הגבול הזה סימנו עוד הבריטים". הסורים, באמצעות אש ממוצב נוחיילה, המרוחק פחות מ-1 ק"מ, חזרו והפריעו לעבודות, גם לאחר שמשקיפי או"ם ומודדים מוסמכים מטעמם קבעו, כאמור, כי השטח הוא אכן בריבונות מלאה של ישראל.

סביב הדרך – שנסללה אט אט וב-1963 הוכשרה לתנועה "בכל מזג אוויר" – התנהלו חילופי אש תכופים. עם זאת, הירי משני הצדדים לא חרג מעיקרון "הנשק המקביל". מצב זה נמשך עד מועד כניסתו של דדו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. דדו, במחשבה של צעד אחד קדימה, הורה כאמור על העלאתה של מחלקת טנקי צנטוריון לצפון, לתל דן. זאת עוד לפני טקס החילופין בלשכה. כך, אם לסגור מעגל, מצאו עצמם קהלני וחייליו – גם שמאי קפלן היה איתם – יושבים וממתינים וממתינים.

פנצר סורי פגוע לאחר מלחמת ששת הימים

שני פנצרים בנוחיילה במשקפת של מ"פ הצנטוריונים

ובחזרה לקהלני: כמה ימים לפני התקרית בא המג"ד אושרי לתל דן והודיע לסג"מ קהלני (שעמד להשתחרר כחודשיים לאחר מכן) כי רס"ן יעקב (ג'קי) אבן (לימים אלוף) מבקש לשוחח איתו בדחיפות וכי עליו לרדת מיד למיפקדה בדרום.

קהלני המאוכזב העביר את הפיקוד לחברו הטוב, סג"מ אביגדור ליבמן – גם הוא מ"מ בפלוגה של שמאי, וירד למפקדה. ג'קי אבן, מקים הגדוד הראשון של טנקי הפטון, הציע לו להצטרף לקבוצת קצינים שתצא לגרמניה לחודשיים, כדי ללמוד לתפעל את הטנקים האמריקאים החדישים. קהלני התלבט קשות. אביו כבר פתח בעבורו מוסך בנס ציונה. לבסוף מצא עצמו בגדוד טנקי הפטון.

התפתחות מפתיעה זו מוציאה בשלב זה את קהלני ממעגל הסיפור הנפרש כאן. מבחינות רבות, אולי קריטיות לגבי הקריירה שלו, היתה שליפתו מנוחיילה – מזלו הגדול (אלוהים, אמר אז מישהו בבדיחותא אוהב תימנים חייכניים). אלמלא כן, ייתכן שהיה מוצא עצמו מעורב בפאשלה הגדולה שהפכה לנושא המדובר ביותר בשריון תחת פיקודו של טליק ושימשה בסיס ל"חינוך מחדש" של דור לוחמי ששת הימים.

קפיצה לאחור, אל קציני המטה של דדו הממתינים ליציאת הסיור.

יום ג', 3 בנובמבר 1964, היה אחד מאותם ימים מפויסים העושים את חודש נובמבר כולו לנעים בחודשי השנה. ברדיו דיווח שליח קול ישראל מוושינגטון, צבי גיל, על בחירתו של לינדון ג'ונסון לנשיא ארה"ב. בעיתונים אפשר היה לקרוא באותו יום על הדיון הסוער בכנסת שנערך יום קודם לכן ובו הכריז בן-גוריון בפאתוס רב: "בלי משפט, לא יהיה סוף לפרשת לבון" (דרישתו מממשלת אשכול לחקור את פרשת "עסק הביש" במצרים). ואולם לגבי החיילים היו כל האירועים הללו מנגינת רקע בלבד. הם היו מרוכזים, כל כולם בשעת הש' (רגע פתיחת המבצע).

אין בידי המחבר מידע מדויק על הסדר הכרונולוגי על פיו התפתחה תקרית נוחיילה. העדויות המופיעות בקטעי העיתונים ובספרים אינן ברורות, ולעתים אף סותרות. עדויות של משתתפים טבעי שהן מדויקות עוד פחות.

עם זאת, העובדות הבסיסיות הן כנראה אלה: כמה כלי עבודה כבדים, בהם מיישר דרכים של הקק"ל ודחפור (הופעל ע"י שמשון גוזלקר מקרית שמונה שכבר היה תחת אש ונודע באומץ לבו) החלו לעבוד בבוקר ללא הפרעה. בסביבות השעה 12:00 נכנס לשטח סיור על גבי שריונית. לפניו הלכו פלסים של חיל ההנדסה, מחשש מיקוש. אל הסיור ובו – על פי מה שניתן להבין – גם דדו עצמו וחבורת הפיקוד שלו, נורתה לפתע אש מנשק קל, ובמקביל גם צרור של מקלע גוּריָאנוֹב סובייטי.

מתוך בונקר התצפית השקיף המ"פ סרן שמאי קפלן במשקפתו על נוחיילה – כפר-מוצב שבתיו עשויים אבן בזלת שחורה-אפורה ובתחתיתו בונקרים לירי. הוא ראה במחפורות שני פנצרים (טנקים גרמניים ממלחמת-העולם השנייה). ממרחק 800 מטרים נראו לעין רק קצות הצריחים והתותחים שלהם. שמאי, שתפקידו היה לחלץ את הסיור במקרה הצורך על ידי שיתוק המוצב, פקד באלחוט: "על הרכב עלה!".

תוך חמש דקות תפסו שלושת טנקי הצנטוריון עמדות ירי, והטנק השמאלי פתח באש. תוך דקות ניעורה כל הגזרה. הסורים ירו על הדרך, הן ממוצב נוחיילה והן ממוצבי תל חמרה ותל עזזיאת המרוחקים, אך החזקים יותר. לקרב הצטרפה גם הארטילריה. הדו-קרב נמשך כשעה וחצי ("שפכנו אש, כמו שאמרו לנו", סיפר לימים המ"מ אביגדור ליבמן) עד שהופסק כמו תמיד על ידי משקיפי האו"ם. סיור הבכירים חולץ בלא פגע, אך כמה חיילי אבטחה נפצעו בחילופי הירי.

לדברי מנו שקד, דדו ניהל את העניינים, כזקן ורגיל. כך עבר את מבחן האש, אותו טקס שבטי שיזם בעצמו. מעתה היה ברור לקציני המטה מי הבוס ולאן נוטה סגנון הפיקוד שלו (יש להזכיר כי דדו שיחרר תוך זמן קצר את אריאל שרון מתפקידו כרמ"ט והטיל את התפקיד על דן לנר, איש קיבוץ נאות מרדכי, לימים אלוף, שהיה ידוע הן כלוחם – היה בין הצנחנים שצנחו באירופה – והן כאדם נבון ובעל ניסיון חיים רב).

לעומת התבססות מעמדו של דדו – על אף האכזבה הקשה מכישלון הטנקים – התערער מעמדו של שמאי קפלן. טל נזף אומנם במג"ד אושרי, אך האשם הפומבי נפל בסופו של דבר על האיש שניהל את האש בשטח, המ"פ יפה התואר, שקהלני אהבו אהבת נפש ותיאר אותו כמי ש"קיבל מאלוהים כל מה שבחור בגילו יכול לבקש".

טליק – אף כי היו שחלקו על מעשהו – הפך את שמאי קפלן, במודע, לקורבן על מזבח המהפכה שתכנן. "תקרית נוחיילה", יאמר טל שנים רבות לאחר מכן, "רק חיזקה את הצורך בגיבוש ובהטמעה של תורת התותחנות בשריון".

צפו בסרטון: קיבוץ דן אחרי הפגזה, דדו ושרון מתדרכים עיתונאים, חיל האוויר מפציץ את תל עזזיאת

לחצו על הצילום וצפו. הסרטון ללא קול

ישראל טל: צה"ל נכשל – לא התותח

ביום שבו התחוללה תקרית נוחיילה, היו הרמטכ"ל יצחק רבין וסגן שר הביטחון שמעון פרס עם רוב קציני המטכ"ל במטוס אמריקני, שהטיס אותם בחזרה מביקור ראשון מסוגו על סיפונה של נושאת המטוסים האמריקנית 'פורסטל'. העובדה שהתקרית פרצה דווקא ביום שהרמטכ"ל נעדר מן הארץ, ועימו קציני מטכ"ל בכירים, עשויה ללמד מספר דברים – חלקם מקריים וחלקם מכוונים. מכל מקום, רבין היה מאוכזב מאוד כאשר שמע על התוצאות של פעולת הטנקים. בספרו "פנקס שירות", אותו כתב שנים רבות מאוחר יותר, הגדיר אותן "עלובות ביותר".

הדיונים המוקדמים והתיאורטיים עם דדו בנושא הפעלת הטנקים בתקריות גבול, נראו עתה לרבין רחוקים יותר מתמיד. גם הסופר-היסטוריון שבתי טבת מעיד כי במטכ"ל התייחסו אל תקרית נוחיילה כאל כישלון של השריון. רבין אמר לעמיתיו במפורש, כי טעו אלה שטענו כי באש שטוחת מסלול ומדויקת של טנק הצנטוריון יכול צה"ל לשתק את אש האויב.

טל אמר באותו דיון לחבריו האלופים (הוא, כאמור, היה עדיין אל"מ): "אמרתם דברים שהם חמורים לצה"ל. אני טוען, כי מבחינה אובייקטיבית אכן ניתן לשתק את אש האויב הסורי באש שטוחת מסלול של תותח צנטוריון (שוט) בריטי 105 מ"מ, שהוא מדויק ביותר. מה שהוכח בתקרית נוחיילה הוא, שצה"ל (חיל השריון) לא יכול לשתק את אש האויב, לא התותח".

בטרם אגע בנתונים שהוצגו בדו"ח ועדת החקירה, אני מבקש להשלים כאן חוב לעָבָר שהוא גם מפתח לעתיד. ההצעה לחסל את המטרות הסוריות בצליפות טנקים (עדיין במסגרת התותחנות הקלסית של השריון ולא בירי לטווחים "דמיוניים", כפי שאכן פותח ב"מלחמה על המים" שעוד ידובר בה) לא באה מתוך איזו גחמה אישית של דדו או טל. היא נבעה מתוך רצון לשלב את השריון בביטחון השוטף (בט"ש) מתוך אמונה ביכולתו המבצעית. עם הזמן, כאשר החלו הסורים בעבודות ההטיה על כתף החרמון, הפכה ההצעה להפעיל את הטנקים בצליפות ארוכות טווח – חלופה למלחמה כוללת, שבה הממשלה לא רצתה ולא יכלה לפתוח.

אלא שאנחנו מקדימים את המאוחר.

ובכן, ועדת החקירה שהקים טל כללה לבד מאל"מ מוסה פלד, מח"ט 8, עוד כמה קצינים בכירים. הוועדה עבדה באופן אינטנסיבי כשלושה ימים. פלד (לימים אלוף ומפקד גייסות השריון) סיפר שכאשר הגיש את הדו"ח למפקדו, היו פניו של טל חמורי סבר עד מאוד.

כדי להבין היטב את המסקנות ואת מה שהסיק מהן טל מאוחר יותר, יש לזכור כי הקליעה והחדירה הם היסודות העיקריים של לוחמת השריון. שני היסודות האלה שזורים זה בזה, ורק כאשר שניהם מתקיימים – מושגת תכליתה העיקרית של הלחימה. עם זאת, לכל אחד משני היסודות יש מחולל שונה. יכולת החדירה נקבעת על ידי תכונות התחמושת ואילו יכולת הקליעה מבוססת במידה רבה גם על הגורם האנושי (מיומנות הביצוע של תורת הירי).

חשיבות רבה נודעת להשגת פגיעה כבר בפגז הראשון. אם לא כך יקרה – עלולה המטרה לחמוק. בנוסף: הטנק היורה ייאלץ לחשוף את עצמו זמן ממושך יותר בעמדות אש ואף ישתמש בתחמושת רבה יותר. עובדה זו תצמצם את מלאי הפגזים שבבטנו ותקצר את משך לחימתו. השאיפה לפגוע בפגז הראשון היא אפוא היעד החשוב ביותר של צוות הטנק. למטרה זו גם מכוונים כל מאמצי המהנדסים והמדענים המתכננים והבונים של מערכות הירי בטנק.

הטנקים היו בסדר והתותחים מאופסים – הגורם האנושי הוא הסיבה לכישלון

גם בארכיון צה"ל ובחיל השריון לא הצליחו בשעתו לאתר אותו. מכל מקום, אם להסתמך על מה שכתב שבתי טבת בספרו "חשופים בצריח" (1969), הרי מסקנות הוועדה היו אלה: על אף העדיפות במספר הטנקים, בתותחים מאופסים ומדויקים וטווח ירי מדוד מראש – הגיעה מחלקת הצנטוריונים להישגים מוגבלים ביותר, על אף שאת הטנקים הפעילו, כאמור, הטנקיסטים הטובים ביותר. הוועדה מצאה כי הסיבות לכישלון נעוצות בגורם האנושי, המקצועי, ובמנהיגות לקויה.

מסקנות הוועדה שימשו לאל"מ טל סיבה מצוינת לעשות את מה שתיכנן עוד לפני התקרית. זו רק חיזקה את דעתו וסייעה לו להסביר את טיעוניו. צעדו הראשון והמיידי היה: זימון כנס של כל קציני השריון מדרגת סא"ל ומעלה. זו היתה הופעתו הראשונה בפניהם כמפקד גייסות השריון. בכנס הציג בפני הנוכחים את ממצאי ועדת החקירה ודיבר על הלקחים של תקרית נוחיילה. הוא הורה לבכירי השריון להעביר את הדברים לכל המפקדים מתפקיד מ"פ ומעלה.

עיקר המסר היה זה: הטנקים של האויב הם המטרה הראשית של הטנקים שלנו (מי שמרים גבה ושואל עצמו בתימהון: האין הדבר מובן מאליו? יתאפק וישמע הסבר בעוד כמה קטעים). טל ציין כי השגיאה העיקרית של סרן שמאי קפלן היתה בכך שלא הפסיק את האש כשראה שאיננה יעילה ולא הורה להחליף תחמושת המתאימה לנסיבות. הוא גם לא פרס את הטנקים פריסה רחבה יותר. לכן, הרשף והאבק של כל טנק וטנק הפריעו לעבודת הטנקים הסמוכים להם.

מעבר לכל זאת, טען טל, קפלן לא הקפיד על דיוק ולא וידא שכל טנק יירה כדי לפגוע ולחדור.

דן מול נוחיילה, מפת מודיעין פיקוד צפון

השרמנים לועגים לצנטריונים: נכשלתם, תנו לנו לעשות את העבודה

שמאי קפלן היה פגוע ומדוכדך ביותר. לקחי נוחיילה אכן נודעו בכל גייסות השריון, שהיו אז משפחה כמעט אינטימית. לרעייתו נאוה אמר כי בדעתו לעזוב את הצבא. אל"מ טל ידע על מצב רוחו של המ"פ הנזוף, ואף כי היה לו אינטרס להציג את כישלונו של המפקד בתקרית, הטרידה אותו המחשבה על עלבונו של קצין טוב. טל חיפש הזדמנות לשוחח עם קפלן. סביר להניח שגם שמע קולות אשר טענו כי החמיר עמו מדי (אביגדור ליבמן סבר כך גם שנים רבות אחרי תום כל האירועים הללו. לדעתו "ירדו על שמאי ללא הצדקה". הבעיה, לדבריו, היתה הרשף, האבק והמרחק הקטן בין הטנקים, וכן העובדה שלא היתה תצפית).

זמן קצר לאחר תקרית נוחיילה (ימים ספורים, ואולי אף למחרת) ביקש הרמטכ"ל רבין לראות את בר-לב, דדו וטליק. שלושתם פיקדו, בזה אחר זה, על גייסות השריון. כישלון תקרית נוחיילה נידון על כל צדדיו. בספר עב הכרס, המסכם את שנות פעילותו כרמטכ"ל עבור מחלקת היסטוריה, כתב יצחק רבין כך: "סוכם להפיק במהירות לקחים מתקרית ה-3 בנובמבר. שיפור תותחנות הטנקים עלה לסדר עדיפות ראשון במעלה".

טליק ודדו נפגשו ביחידות והחליטו על דרך הפעולה בעתיד. טל חש כי הפגמים בתחום התחזוקה, בתחום אחידות התורה ובעיקר בתותחנות – שעליהם החליט לשים דגש עוד בהיותו סגן מפקד גייסות השריון – הם אכן פגמים אמיתיים ועמוקים.

כדי לא להיכשל שוב בקרב אפשרי על דרך הפטרולים, הובאו לעמדות בתל דן שתי מחלקות טנקים. למחלקת הצנטוריונים נועד בלחימה תפקיד משני – להיכנס לקרב רק אם לא תכריע בו מחלקת טנקי השרמן הוותיק. ואכן, צוותי השרמן לעגו להם: נכשלתם פעם, עכשיו תנו לעשות את העבודה.

השרמן היה אומנם טנק ישן (1942), אך נעשו בו חידושים ושיפורים במנוע ובתותח. יותר מכך: נצברו בו ידע וניסיון. לעומת זאת, טנקי הצנטוריון, שנכנסו לשירות צה"ל ב-1960, נחשבו בשנים הראשונות, בגלל בעיות תפעול ותחזוקה, ל"גושי פלדה מתים". שתי המחלקות, בפיקוד משותף של סרן שמעון בן-שושן (השתחרר ב-1986 בדרגת אל"מ), התכוננו למבצע בקפדנות בסיוע צוותים של תח"ש (תורת חיל השריון). על השרמנים פיקד סגן מיכה ועל שלושת הצנטוריונים סרן ישראל פוטש, הסמ"פ של שמאי (יש הטוענים כי שמאי עצמו נכח במוצב הפיקוד). על אחד הצנטוריונים פיקד המ"מ אביגדור ליבמן. התותחן שלו היה שלום כהן, שעוד נתוודע אליו בהרחבה.

צוות תחקור, שמונה ע"י מטכ"ל/אג"ם לבדיקת תקרית נוחיילה ב', ציין בדו"ח שהכין (שמור גם הוא במחלקת היסטוריה של צה"ל) כי אכן הוקפד הפעם על דקדוקי התורה: הצוותים למדו את מיקום האויב, את עמדות הנשק שלו וערכו תרגילי כיוון; הוכנו כרטיסי טווחים לכל גזרות הפעולה האפשריות, נקבעו קדימויות למטרות וניתנו הוראות לגבי שיטת הירי. עמדות הטנקים מוקמו הפעם לרוחב (60-50 מטרים בין עמדה לעמדה). העמדות נבדקו גם מבחינת מיקומם של כלי נשק אחרים. כל זאת למניעת הפרעות הדדיות. מנועי הטנקים הותנעו לחימום, 30 דקות לפני צאת הסיור והכוונות אופסו היטב.

1964. אל"מ ישראל טל, מפקד הגייס, עם סגנו צ'יץ' (מימין) הרמטכ"ל רבין ורה"מ אשכול, משמאל אל"מ ג'קי אבן [צילום: ארכיון צה"ל]

תקרית נוחיילה ב' אירעה ב-13 בנובמבר 1964 – 10 ימים בלבד לאחר התקרית הראשונה. ראשיתה היתה דומה בנסיבותיה לאלה של קודמתה. דדו, יש להניח, ביקש לשקם את תדמית השריון במהירות ולהוכיח את נכונות התיאוריה שלו בדבר יכולות הטנקים, על אף הלחישות שמאחורי גבו.

כאן בא לידי ביטוי גם קו אופי בולט באישיותו של אלוף הפיקוד הטרי. העובדה שהסורים אינם מניחים לישראל לבצע עבודות חקלאיות או אחרות בתוך שטחה, הרתיחה את דדו. הוא לקח את זה אישית. הביוגרף שלו, חנוך ברטוב, טוען כי כאשר היו הסורים פוגעים בחלקה כלשהי בצפון, היה זה "כאילו הטיל לו שכן אשפה במרפסת ביתו". כמו בחייו, כך גם בגבול שהופקד עליו, עמד דדו על ענייני הכבוד והזכויות. "זה שטח מדינת ישראל" – אמר בהשאלה מסיסמתה של לה-פסיונריה הספרדית – ו"הם לא ייכנסו". מבחינה זו היה דדו מיליטנט לטיני, אם אפשר להתבטא כך.

הרצל שפיר: הטנקים הסורים הושמדו ועלו בלהבות, טליק: זה ניצחון!

תקרית נוחיילה ב' התפתחה לקרב גדול, ראשון מסוגו בחזית הסורית. הישובים דן, דפנה ושאר ישוב הופגזו קשות. לכן, באישורו של אשכול, הופעל חיל האוויר – לראשונה מאז מלחמת סיני. בקרב נפלו שלושה אנשי תותחנים וחי"ר: רס"ן לואי ברונשטיין, רב"ט ג'ורג' לזר וטוראי יהודה פורת. 11 אזרחים נפצעו.

על אף החשיבות ההיסטורית הרבה של התקרית, לא נעסוק בהיבטיה השונים. נתמקד רק באלה הדרושים לענייננו. וכאן נוכל לומר מיד שהטנקים עשו הפעם מלאכה טובה בהרבה. במשך 25 דקות של חילופי אש הושמדו שני הפנצרים (בן-שושן לעיתונאי: "ראינו חלקים שלהם עפים באוויר"). בנוסף לטנקים הושמדו עמדות ונהרסו בתים רבים בנוחיילה עצמה (הכפר היה נטוש).

תקרית נוחיילה 13.11.1964 בעיתון מעריב

שלא כמתוכנן, ניתנה הזדמנות שנייה גם לטנקי הצנטוריון. כאשר כשל אחד השרמנים לתפוס עמדה, האיץ אביגדור ליבמן את טנק המ"מ אל עמדתו. התותחן שלום כהן שם את המתג בורר הירי על תותח, הציב את השנתות על סוג הפגז והחל לפגוע. האש היתה עזה. ליבמן, שעמד חשוף בצריח המפקד, זכר לימים כי למט"קים (מפקדי טנקים) כמעט שנשרפו הגבות. הוא עצמו נפגע בתקרית זו באוזניו ואיבד את שמיעתו באופן חלקי (בעקבות זאת הועבר למסלול השלישות).

"האם הושמדו הטנקים הסורים?" היתה שאלתו הראשונה של אל"מ טל, אף כי יש להניח כי כבר ידע את התשובה. "הושמדו, המפקד, עלו בלהבות", אמר המח"ט הרצל שפיר, שעמד להתמנות בתוך חודש לסגנו של טל.

"זה ניצחון!", אמר טל.

למחרת העניק טל שלושה צל"שים: לבן-שושן, לפוטש (לימים, אל"מ) ולסמל זלמן וישנייבסקי, איש החוליה הטכנית. צוות טנקי הצנטוריון והמג"ד אושרי, לא קשה לנחש, קרנו מאושר. דומה כי לאיש מהם לא היה אכפת מן העובדה שבאותו יום ממש התפטרו ראש ממשלה אשכול וכל השרים על רקע התנגדותם לחקירת פרשת "עסק הביש".

ואולם, אל"מ טל לא הניח להצלחה המקומית לטשטש את חומרת "מצב האמת". היה ברור לו שזו היתה מלאכה של הנבחרת על רקע אילוצי הכישלון; שנורו יותר מדי פגזים שלא פגעו במטרות; ושעברו דקות ירי רבות מדי עד אשר נפגעו הפנצרים בפגיעות בול. היה ברור לו כי המהפכה בכל התחומים המקצועיים שתיכנן בשריון אכן תתבצע ללא הנחות, עכשיו – יותר מתמיד.

טליק לשמאי קפלן: אם תרצה לשקם את מעמדך – אעמוד מאחוריך

במקביל היה עליו לפתור את עניין כבודו האבוד של שמאי קפלן. 25 שנים מאוחר יותר, ישוב מאחורי השולחן הגדול שבלשכתו, אמר טל לכותב שורות אלו:

"שמאי יצא פגוע מאוד. הגדרתי את התקרית ככישלון חרוץ ונזפתי בו פומבית. אחרי כמה ימים לקחתי אותו לשיחה אישית. אמרתי לו, כי גם לי כואב הלב על גורלו. הסברתי לו שזה עניין סטטיסטי. קרוב לוודאי שכל מפקד אחר בשריון, שהיה נקלע לאותו מצב היה משיג אותן תוצאות, מכיוון שכאן לא היה מקרה חריג. הוא ייצג את המושגים שלנו באותם ימים ואת רמת השריון אז. אמרתי שזה רק מזלו הרע, שדווקא הוא הפך המדיום של החינוך מחדש בשריון. אמרתי לו, שהיו מקרים במלחמת העצמאות, והבאתי דוגמאות עם שמות של אנשים, שקרה להם כישלון ורוחם נפלה. האנשים האלה איבדו מוטיבציה וירדו מהבמה לתמיד, כמפקדים וכלוחמים. והיו אחרים, גם כן שמות, שספגו כישלון, חרקו שיניים והחליטו החלטה נחושה להוכיח את עצמם. והם באמת הצליחו מאוד ועלו לגדולה. חלקם הפכו גיבורים לאומיים שלנו.

"אמרתי לשמאי: אני מקווה שתימנה עם הסוג השני. מבחינתי, אם תרצה לשקם את מעמדך, עשה מאמץ ואני אעשה כל מאמץ שבעולם כדי שתוכל לעמוד למבחן מהר ככל האפשר ולזכות ברהביליטציה. הצעתי, שכל פעם שתהיה כוננות בצפון, הוא יהיה מפקד הטנקים".

שמאי קפלן קיבל את ההצעה. הוא החל לעשות תקופות ארוכות בצפון ועד מהרה נקלע למצב דומה שבו פעל למופת, ועוד נגיע גם לכך. לדברי טל, שמאי פעל "יפה מאוד" ושיקם את המוראל שלו. שנתיים וחצי לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, נהרג רס"ן שמאי קפלן בראש אנשיו, 30 ק"מ לפני תעלת סואץ. קהלני מגדיר אותו בספרו "מפקד לדוגמה ומנהיג אמיתי".

החוליה החלשה: מקצועיותם של החייל והקצין

בעידן שבו ניפוץ המיתוסים האישיים הוא בון-טון, כמעט מביך להיווכח עד כמה קשורה מהפכת התותחנות בשריון בדמותו של אדם אחד. אין ספק: סביב אלוף ישראל טל פעלו מפקדים מצוינים. כל אחד מהם תרם מתכונותיו התרומיות והמקצועיות להישגי השריון במלחמת ששת הימים. עם זאת, אי אפשר שלא להודות, כי התקופה הקריטית שבין תקרית נוחיילה הכושלת (נובמבר 1964) לבין ההצלחה הגדולה של השריון ביוני 1967, עמדה רובה בסימן הכריזמה שפיעמה באיש אחד קטן קומה, בעל תכונות נפוליוניות. בכך מודים בזהירות גם אלה אשר בלבם השגות על עוצמת הריקושטים שניתזו מדמותו הכל כך דומיננטית.

כדי להבין את המהפך שהתרחש בעקבות כניסתו של אל"מ טל לתפקיד מפקד גייסות השריון (1 בנובמבר 1964) יש לומר כמה שורות מתומצתות על תולדות השריון בישראל. כך גם ניתן יהיה לענות על השאלה המביכה משהו: אם תרומתו של טל כל כך דומיננטית, מה בעצם עשו בשריון קודמיו: בר-לב ודדו?

ובכן, כמו כל כוח מחתרתי, פרטיזני באופיו וגרילי במבנהו, חש גם צה"ל הינוקא, שצמח בראשיתו מן ההגנה והפלמ"ח, איזו רתיעה ואי כבוד כלפי לחימה אמצעית מתוך מיכל ברזל ממונע. גישה זו לא השתנתה ביסודה עד מלחמת סיני (1956) למרות שצה"ל החל להיבנות במתכונת הצבא הבריטי כבר ב-48'. משה דיין, כרמטכ"ל, לא רק שהורה להוביל את הטנקים לסיני על מובילים מאחורי החי"ר (הצוותים נסעו באוטובוסים אחריהם), הוא אף רתח מזעם כאשר אסף שמחוני, אלוף פיקוד הדרום הנמרץ, הכניס את חטיבת השריון 7 לקרב, כנראה ללא פקודה מפורשת ממנו. והנה, דווקא בסיני קרה לשריון מה שקורה לעתים לשחקן מחליף: לצד השחקנים הוותיקים, הופעתו הייתה מן היותר מוצלחות, אף כי מן הפחות מפורסמות במלחמה זו.

השריון נולד אם כן במלחמת סיני ובשנים הבאות גדל והתגבש תחת פיקודם של שני "היוגוסלבים" – חיים בר-לב ודוד אלעזר. בשנים 1964-1957 הוקמה מיפקדת גייסות השריון. מפקד גי"ש מיזג בתפקידו עוצמה רבה – הן כמפקד כל הכוחות המשוריינים והן כקצין השריון הראשי. בתקופה זו הוקמו מסגרות חדשות ונערכו, לראשונה, תרגילי אש עוצבתיים בהיקף גדול ביותר. יתרה מזו: עם סיום מלחמת סיני החלו לעבור לשריון רבים ממפקדי החי"ר הבכירים. הבכיר שבהם היה חיים בר-לב, מח"ט גבעתי. גם דדו עבר לשריון באותה תקופה. טל, שבמלחמת סיני פיקד על חטיבת החי"ר 10, נקרא לדיין ונשאל מתי לדעתו יוכל לעבור לשריון. "אולי שבועיים-שלושה", ענה טל, שהיה אז מפקד בית-הספר לקצינים. "לא", אמר דיין, "התכוונתי באיזו שעה?".

האם הסיפור אמיתי? או שהוא חלק מן האגדה שנרקמה סביב שני האישים?

התשובה איננה חשובה. החשוב הוא שיש בסיפור כדי להדגיש את החיוניות בה זכה לפתע השריון בעיני המטה הכללי.

משפחה בקיבוץ דן אחרי הפגזה סורית [מתוך סרטון AP]

כאשר נכנס דדו לתפקידו בספטמבר 1960 הוא הציב לעצמו – כפי שציין אז בראיון ל'במחנה' – ארבע מטרות: להעלות את רמת השריונאים באמצעות ייעול האימונים וניצול כל פגז; לארגן מחדש את סדר הכוחות (סד"כ); לשכלל את תורת הלחימה בנושא קרב שריון-בשריון (שב"ש); ולשפר מאוד את לוחמת הלילה.

עד כמה שניתן לשפוט היום בעיניים לא מקצועיות, הצליח דדו להגשים בעיקר את שתי המטרות האחרונות. על כן בצדק ראה טל כמטרה לעצמו, עוד בהיותו סְגָן מפקד גיסות השריון, להתחיל את הרוויזיה בחוליה החלשה של השריון והיא: רמתם המקצועית של החיילים והמפקדים.

ואכן, לאחר הכישלון בקרב נוחיילה – שבו לא הצליחו, כאמור, הצנטוריונים בפיקודו של שמאי קפלן לפגוע ולו בטנק סורי אחד, אף כי ירו 89 פגזים – החל בשריון, בהנהגתו של המפקד החדש, תהליך מהיר של שינוי דגשים כללי ומהפך בדרכי החשיבה. בסופו של יום הובילו הללו למהפכה.

קציני השריון מתעניינים בפרטים הטכניים הקטנים ביותר – בגלל יראה מפני מפקד הגיס

התהליך במלואו יכול לשמש נושא לסדרת ספרים, אך סיפורנו יתמקד רק במהפכת התותחנות. לגבי היתר ייאמרו עיקרי הדברים בקיצור נמרץ: טל חילק את גייסות השריון, בחיתוך רוחב, לשני מישורי פעילות – שוטף ועתידי. על מחלקת תח"ש (תורת חיל השריון) בפיקודו של מפקד חדש – סא"ל מנחם (מנדי) מרון, מהנדס תעשייה וניהול שסיים אז את לימודיו בטכניון – הטיל טל לעסוק בכל ההיבטים התורתיים העתידיים, ובהם בלבד. במסגרת זו הפך מחנה צאלים מבסיס לוגיסטי לבסיס אימונים מרכזי ("המִתקן") בפיקודו של יעקב (ישקה) בר.

במיתקן עברו הטנקיסטים בסדיר ובמילואים הכשרה מחדש על פי התורה שגובשה במקביל. בית הספר לשריון – בפיקודו של אל"מ אורי רום (המדריך הראשי היה סא"ל נתקה ניר) – הפך לבית היוצר של דמות הטנקיסט החדש. ההערכה של מחלקת תח"ש הייתה שיידרשו שנתיים כדי שהשריון כולו ילבש את דמותו החדשה.

על קצין השלישות של גייסות השריון, סא"ל משה נתיב (לימים, אלוף, ראש אכ"א) הטיל טל לנסח את "מגילת החובות והזכויות של החייל". עם הזמן הפכה המגילה לקוד ההתנהגות בחַיִל ובסיס למערכת היחסים הכוללת שבין הצבא לחייל ובין החייל למפקד. המגילה, שהוצגה על לוח המודעות הגדול ביותר בכל בסיס, שמה קץ לטרטורים הקשים. היא הכפיפה את חיי החיילים והמפקדים למסגרת קשוחה ומוגדרת היטב של "עשה ולא תעשה". כבסיס לכל אלה הונהגה משמעת, שאותה הגדיר טל כ"משמעת ברזל". על פי תפיסתו של מי שגדל בצבא הבריטי, המשמעת היא המרכיב המשלים למקצוענות.

על מפקדת גי"ש (גייסות השריון), בעיקר באמצעות חטיבה 7, הוטל לנהל את התחום השני, הוא תחום הביטחון השוטף. מפקד החטיבה – החל מינואר 1965 – היה אל"מ שלמה (צ'יץ') להט, גם הוא איש חי"ר שעבר הסבה לשריון. צ'יץ' החליף את הרצל שפיר, שהתמנה לסגנו של טל.

בתקופת כהונתו של ישראל טל כמפקד גייסות השריון, הפך המושג "מקצוענות" למושג מפתח בהבנת התהליכים שהחלו להתרחש במפקדה ובבסיסים. ידין דודאי, אז כתב צבאי בעיתון צה"ל "במחנה" (ולימים, פרופסור לחקר המוח במכון וייצמן), עסק באותה תקופה בסיקור התקריות בצפון. כאשר ביקש מטל, בראיון, לסכם את האני מאמין שלו, הוא ענה כך: "השריון המודרני מחייב התמחות מקצועית רבה. צה"ל מושתת בעיקרו על חיילי חובה ומילואים בעלי משך שירות קצר יחסית. ברוב הצבאות בעולם הטנקיסטים הם אנשי קבע. עובדה זו מחייבת פישוט האימון וריכוז מאמץ ההתמחות של השריון לחזית צרה ככל האפשר".

הכתב הצעיר סייר במיפקדה וביחידות ודיווח לקוראים: "מפקדים רבים, מהם בכירים, סיפרו לי כי אחד העיסוקים החביבים עליהם ביותר הוא לשקוע ממש בתוך הטנקים והזחל"מים, לפרק ולהרכיב, להתעניין בפרטים הטכניים הקטנים ביותר".

מה שדודאי לא ידע אז הוא כי 'העיסוק החביב' אינו נובע רק מאהבת הנושא, אלא בעיקר מיראת המפקד. קצין השריון ראובן לוי יזכור לעד כיצד בשיחה אישית עם טליק, שבה עמד לבקש ממנו העלאה בדרגה, נדרש להשיב מדוע יש לאחסן פגזי זרחן בתנוחה אנכית. כאשר לא השיב תשובה נכונה, הוצא כמעט בבושת פנים מן הלשכה. גם לאהוד גרוס (לימים, תא"ל, קצין החינוך הראשי), שהיה אז מ"מ טנקים צעיר, זכרונות מאותה תקופה. בראיון למחבר סיפר כי כאשר נכנס לטל, נשאל על עיקרון הפעולה של המטען החלול. גרוס הצעיר למד את תלמודו היטב והשיב כהלכה. טל אישר את מינויו למדריך תותחנות.

גם צ'יץ', שהיה ידוע בבדיחות היידיש שנהג להשמיע בכנסי הקצינים של מפג"ש (מפקדת גיסות השריון), נעשה אז 'רציני'. כשנשאל על ידי עיתונאי שביקש לשרטט דיוקן של מח"ט שריון ("אל"מ ש'"), מה הם הספרים האחרונים שקרא, השיב: "ספר ההיסטוריה האחרון שקראתי הוא מערכת הצריח של הצנטוריון, והרומן האחרון – תותחנות טנקים".

שרמן M-50 בצה"ל בשנות ה-60 [flamesofwar]

עיקרון חדש: יורים רק לטווחים ארוכים מ-1.5 ק"מ ומעלה

מבין הדגשים המקצועיים שכפה אל"מ טל בעוצמה של מכבש, היתה תותחנות הטנקים ראשונה בין שווים, ואולי אף מעבר לכך. כזכור, קבע טל, עם כניסתו לתפקיד, כי "מטרת הטנק היא טנק האויב". מדוע קבע כך? האם הדבר אינו ברור מאליו? מתברר שלא. עד תקרית נוחיילה היה מקובל על מפקדים בשריון כי פגז טנק הפוגע ברדיוס של ארבעה מטרים סביב המטרה נחשב לפגז שפגע במטרה (בהנחה שרסיסים של פגז נפיץ מסכנים את המטרה). בהוראות החדשות קבע טל כי המונח "פגיעה" יחול אך ורק על פגיעה ישירה, בול במטרה.

יותר מכך: לתדהמתו גילה טל עוד לפני תקרית נוחיילה (שאת תוצאותיה כינה "דבר נורא") כי תותחנים מרשים לעצמם, כחלק מנורמה תותחנית נסבלת, לכוון "בערך". כלומר: לא להקפיד על תיקון אש ולא למדוד במדויק את הסטייה (כדי לפגוע מקסימום בפגז השני). טל קבע אפוא משמעת אש חדשה: תותחן יתמיד ויצפה למטרה גם אם קיימות הפרעות של אבק ורֶשֶף; תותחן לא יירה על מטרה אלא אם יראה אותה בעין (במלים אחרות: אין יותר הפגזה של טנקים בסגנון ארטילרי, אלא צליפות).

את העיקרון השלישי של התותחנות החדשה, מונה טל דווקא כראשון. עיקרו: יורים מראש לטווחים גדולים. עד אז נהוג היה שטנק יורה לטווחים של 1,200-800 מטרים. טל קבע: טווח ירי בקרב יהיה רק מ-1.5 ק"מ ומעלה. חל איסור על טנקים לעמוד במרחק 800 מטרים ממתחמי אויב ומן הטנקים שלו, שכן בטווח זה גם נשק נ"ט הופך יעיל ומסוכן.

טל טען כי יש לנצל את תותחי הטנקים לירי לטווחים ארוכים בלבד. הוא העלה את הדרישה הזאת עוד בטרם התגבשה סופית תורת הירי לטווחים "דמיוניים" במהלך המלחמה על המים (שעוד ידובר בה בהמשך).

מנחם מרון (מנדי) העיר בשעתו בפני המחבר כי כתוצאה מפיתוחה של תורת תותחנות חדשה, השתנו גם הנורמות שהיו נהוגות בצבאות העולם. הנורמות הללו נקבעו עוד במלחמת העולם השנייה (טווח ירי של 1,200-800 מ'). מעתה היתה הנורמה של טווח הירי הממוצע בשריון הישראלי 3,000-1,500 מ'. יש להוסיף ולומר מיד כי ההתמחות בתחום זה הכריעה את המערכה לטובת השריון הישראלי בקרבות מפתח בסיני ובגולן במלחמת ששת הימים. זאת, על אף עדיפות מספרית ואיכותית של טנקי האויב. הללו פשוט לא הצליחו להגיב ממרחקים כאלה.

למהפכת התותחנות קשורים עוד נושאים מקצועיים רבים כמו, למשל, איפוס כוונות. טל ביטל את האוטונומיה של כל מ"פ בתחום הזה ודרש איפוס מקצועי בלבד, על-ידי תורה אחת שנאכפה בקפדנות קיצונית. נושא מקצועי נוסף: לימוד בליסטיקה גם לצוותי הטנקים וביטול כל היוזמות הפרטיות והאלתורים התורתיים.

דיין: אסור לתת לסורים לעבוד, להגיב מיד מולם

בסוף 1964 ובראשית 1965 התעצם הפולמוס הפוליטי-ציבורי בנושא ההטיה, לאחר שבעיתונות הסורית החלו להופיע ידיעות ותיאורים על תחילת העבודות ליד הכפרים מע'ר שבע וכפר בניאס. נושא הדגל של הביטחוניזם התקיף היה משה דיין שר החקלאות. דיין התפטר מתפקידו יום אחד לאחר תקרית נוחיילה הראשונה, במחאה על מה שכינה "דה-בנגוריוניזציה של מפא"י" (שמעון פרס, סגן שר הביטחון, פרש גם הוא באותה תקופה ותוך זמן קצר הוקמה רשימת רפ"י לכנסת ובראשה – בן-גוריון). דיין דרש להגיב מיד נגד הסורים. כאשר נשאל על ידי כתב "ידיעות אחרונות": למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מיד"? השיב: "לאתמול! להיום! אסור לדחות את הפעולה אפילו בשעה. אסור לתת להם לעבוד!".

התקפות על הממשלה בעניין זה באו גם מצד המפלגות חרות והליברלים. יורם נמרוד, שבדק את עיתוני התקופה שנה לאחר המלחמה על המים, טען כי עיתוני המפלגות הללו האשימו את ממשלת אשכול בווכחנות ובכניעה לתכתיבים מבחוץ (ארה"ב). בחוגים האלה נשמעו הערכות כי הסכסוך על מי הירדן אכן נותן שעת כושר למלחמה מוצלחת בזמן נוח לישראל. לעומת העמדות הנחרצות האלה היו במפלגות השמאל שטענו כי המוביל הארצי הוא מפעל חד צדדי של ישראל, וכי מן הראוי היה להגיע להסדר מוקדם עם הארצות השכנות.

עמדות הממשלה נעו בגבולות "המתינות התקיפה". זה היה אחד מן האפוריזמים של אשכול, בעל הביטוי "שמשון דער נעבךֱ" (שמשון המסכן, ביידיש). ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול, כמו גם שרת החוץ גולדה מאיר, עשו שימוש רגשני במילים. בנאומיהם הישוו את המים לדם הזורם בעורקי המדינה. הם אף רמזו על אפשרות של שימוש בכוח. רק בעלי בדיחה ידועים כמו עזר וייצמן (אז מפקד חיל האוויר), שנהג לכנות את טליק "הפנתר השחור" (טליק כינה אותו בחזרה "הציפור הכחולה"), מצאו זמן וכוח גם לבדיחות בנושא ("אם ישראל לא תשמור על זכויותיה, יצטרכו לצייד כל אזרח מדי בוקר בארבע מימיות").

המשבר הממשלתי (ב-14בנובמבר 1964 התפטרה הממשלה) והעובדה שראש הממשלה ושר הביטחון היה עסוק בהרכבת ממשלה חדשה, הפכו את הרמטכ"ל רבין ואת אלוף הפיקוד דדו דומיננטיים במיוחד, בתחומים בהם עוסק בדרך כלל הדרג המדיני. ייתכן שעל הרקע הזה ניתן להבין את העובדה שהיה זה דווקא רבין אשר החליט למשש את הדופק אצל האמריקנים בנוגע לפיתרון צבאי לעבודות ההטיה.

משה דיין במצעד צה"ל 1965 ליד בנו אסי דיין. הרמטכ"ל לשעבר דרש פעולה מיידית ותקיפה נגד הסורים (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

ואכן, בעת ביקור שערכו באזור אווריל הארימן ורוברט קומר, בשליחותו של נשיא ארה"ב, אמר להם רבין, כבהערת אגב, כי לישראל יש אפשרות לפגוע בהטיה בלי לחצות את הגבול הבינלאומי ובלי שהדבר יוביל למלחמה כוללת. הארימן לא הגיב. רבין ראה בכך אישור שבשתיקה. עם זאת, היה ברור לו כי ישראל צריכה לפעול כתער, לא כגרזן. בשנות ה-50 ייתכן שרבין היה בוחר בפשיטת קומנדו על ציוד ההטיה בסגנון אריק שרון. ואולם אלוף הפיקוד היה דדו, וטליק היה מפקד הגַיִס, ושניהם נשמעו חזקים ואמינים כאשר הבטיחו שהטנקים יעשו את העבודה בצליפות מטווח של 2 ק"מ. כך גם יקוים התנאי שלא לעבור את הגבול.

האופטיקה חלשה – התותח חזק

בראשית 1965 הצטלבה אפוא מהפכת השריון באילוץ המדיני. הזיווג הוליד את טווחי הצליפות למרחקים "דמיוניים" (11 ק"מ!) ושינה לחלוטין את מושגי תותחנות הטנקים בעולם. כיצד קרה הדבר? כיצד הגיע להישג הזה דווקא השריון הישראלי, חַיִל ללא מסורת, שמעולם לא הצטייד בטנקים אחידים ושקיבל תמיד כלים ישנים ממקורות לא סדירים ואף נאלץ ללמוד הכול בעצמו בדרך הקשה? התשובה: שליפת הפיתרון המבריק אל מול האילוץ הלוחץ.

בפיתרון השאלה כיצד להגיע לצליפות מדויקות ממרחקים כה גדולים, הסתייע טל הן בניסיונו ובהגיונו הטכני כמומחה למקלעים כבדים בצבא הבריטי, והן בסגן יהושע (יוש) רוזן, מ"מ טנקים ומהנדס חשמל צעיר, שעסק אצל מנדי מרון בתח"ש בנושאי תותחנות ובליסטיקה. הבעיה המרכזית שבה נתקל רוזן (לימים אל"מ וראש מל"ח במשרד הביטחון) נבעה מן העובדה שמערכת הכוונות (האופטיקה) בטנקים היתה הרבה יותר חלשה מיכולת הביצוע של התותח (105 מ"מ). אם לנסח זאת בצורה חיובית: התותח היה בעל עוצמה אדירה ואילו הכוונות היו יעילות רק לטווחים של עד 3 ק"מ.

כיצד אפוא להפוך את הפגיעה ממרחק לאפקטיבית? זו היתה השאלה המרכזית שהטרידה את תח"ש בסוף שנת 1964 ובתחילת 1965. למי שרץ, כאינסטינקט ראשון, לחוברות ההדרכה של היצרן, הסתבר מהר מאוד כי זה כלל לא נתן דעתו על הנושא. אם להסביר את הבעיה שעמדה עתה בפני תח"ש במונחי חי"ר אפשר לומר כי עיקרה היה: כיצד ליצור ירי אפקטיבי אל מעבר לטווח המצוין בגררת הרובה. מבחינת הטנק מתמצית הבעיה בשאלה: באיזו זווית להגביה את לוע התותח ובאיזה סוג פגז לבחור.

סביב שאלה זו והסוגיות שנגזרו ממנה, נערכו דיונים ממושכים וסוערים. לטל היו עמדות מגובשות על סמך ניסיונו, הגיונו וכשרונו הטכני. תח"ש, באמצעות יוש רוזן, הביאה לדיון תפיסות שהתבססו על ידע מתמטי וישיבות עבודה רבות עם מומחי בליסטיקה בתעשייה הצבאית (תעש) ובחיל החימוש.

בין שתי הגישות נערך עימות. בעולם לא נצבר, כאמור, ידע בנושא ולא היה ממי לקבל עצה (יוצרי הצנטוריון ומומחי בליסטיקה בכירים בעולם, שביקרו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, לא האמינו כי ניתן לירות, באופן אפקטיבי, לטווחים אליהם הגיעו הטנקים הישראליים במלחמה על המים ואחריה). יותר מכך: בעולם התנהלו באתה עת ויכוחים מקצועיים מקיפים בשאלה האם תותח הטנק לא מיצה את עצמו והאם אין להחליפו בטיל מונחה שישוגר מן הפלטפורמה של הטנק. טל דגל כמובן בתותח, ורעיון הטילים ירד מן הפרק תוך שנים בודדות בעקבות השתכללות גדולה של התותח.

בוויכוחים המקצועיים נטלו חלק הקצינים הבכירים בתח"ש (בהם המג"ד סא"ל אהוד אלעד שנפל במלחמת ששת הימים). היה עליהם להתמודד מול טל ולהוכיח את עמדותיהם. רבים מצאו את המלאכה הזאת לא קלה. כאן באה לידי ביטוי אישיותו של ראש תח"ש מנדי מרון. מול הטמפרמנט של טל, הועמדה "מתינותו האיתנה" של מנדי כגורם ממתן.

מרון, יליד רומניה (1928), היה אמנם צעיר מטל בארבע שנים, אך הוותק שלו בשריון היה רב יותר. לאחר מלחמת העצמאות היה כבר קצין בגדוד הטנקים הראשון של צה"ל. במלחמת סיני היה מנדי (לימים אלוף, נספח צה"ל בארה"ב ומנכ"ל משרד הביטחון ) סמג"ד טנקים. לאחר מכן מילא שורה של תפקידים ואף נשאב ב-1958 על-ידי הרמטכ"ל חיים לסקוב להיות ראש לשכתו. לדבריו היה אפוא משקל רב בהתגוששות התורתית, שמצוקת העתים העניקה לה מיד מימד אקטואלי, מעשי.

התותחן בלי הדרגות בטנק: טליק משמיד תול"ר סורי מול אלמגור

החודשים ינואר פברואר 1965 עמדו בסימן מתח פוליטי פנימי וחיצוני. אל התפטרות הממשלה ופרישת קבוצת 'מן היסוד' ממפא"י נוסף המימד המאיים של עבודות ההטיה בצפון, שהחלו כבר להיראות לעין כפס חום ההולך ומתארך על כתף החרמון. גם לכידתו של המרגל אלי כהן בדמשק באמצע ינואר הוסיפה נופך דרמטי למהלך האירועים.

אין בידי עדות כלשהי לקיומו של קשר בין סירובם של הסורים למתֵן את גזר הדין של אלי כהן לבין התחדשות התקריות סביב החלקות המפורזות. ייתכן שהסיבה להן היתה נחישותו של דדו לחזור ולהדגיש בפני סוריה שישראל לא תניח לה להכתיב את הכללים.

מכל מקום, העובדות היבשות הן כי ב-6 במרס 1965 יצאו חמישה טרקטורים ישראליים לחרוש חלקת מריבה סמוך להיאחזות אלמגור (ייתכן שהיו יציאות נוספות עוד קודם לתאריך זה). על פי הרישומים ביומן המבצעים של פיקוד הצפון, נפתחה בשעה 12:25 אש מתול"ר (תותח ללא רתע) ממוצב הדייקא, אחד משלושת מוצבי השפך הסוריים. אחד הפגזים פגע בטרקטור ישראלי מטווח של פחות מחצי קילומטר. הטרקטוריסט, שמואל לוי מחיפה, איש חיל ההנדסה בן 30, נפצע קשה ומת בבית החולים פוריה. תקרית זו הפכה בדיעבד ציר לפתיחתה של הדלת אל התותחנות החדשה בשריון.

זה כמה שבועות היה טל להוט להדגים אישית – הן לפקודיו והן למפקדיו – כי יש ממש בעקרונות התותחנות שעיצב. וכך, כאשר הודיע לו דדו בשיחת טלפון כי הפיקוד מתכונן לחזור ולהוציא למחרת טרקטור אל אותה חלקה ומבקש חיפוי של טנקים, מצא עצמו טל קופץ על ההזדמנות שנקרתה. "מצוין", אמר לדדו, "אני עצמי אהיה התותחן ודי לי בטנק אחד".

דדו הגיב בחיוב נמרץ, והשניים תיאמו שהטרקטור ייצא לחרוש מעט לפני השעה 15:00, בתחילת הלווייתו של שמואל לוי בחיפה. "אם תפרוץ תקרית", אמר טל לדדו, "נדפוק את התול"ר (הסורי) בדיוק כשיורידו את הגופה לקבר".

למחרת, 7 במארס, ישב טל בטנק שרמן מוסווה בעל תותח 75 מ"מ, וצפה אל המטרה. אנשי הצוות שמו לב כי התותחן החדש אינו עונד דרגות. דרך כוונות הטנק ראה טל את התול"ר ניצב בעמדתו כמו בימים הקודמים. הטווח היה קצר, כמו בנוחיילה.

זמן קצר לפני השעה 15:00 הכניס דדו, שישב בחפ"ק סמוך, טרקטור לשטח. ברישומים אין אִזכור לשם הטרקטוריסט, אך אין ספק כי הוא ניחן באומץ לב כאשר הסכים להיכנס שוב לאזור הקטלני. מכל מקום, טל ראה את המטרה היטב והודיע לדדו: "מוכן!". בשעה 15:00 הגיע הטרקטור עם התלם אל מול התול"ר. טל והתצפיתנים של ג'מקה, קצין המודיעין הפיקודי, הבחינו בחיילים סורים שהחלו להוריד את רשת ההסוואה מהתול"ר ולכוון לטרקטור. טל לחץ על ההדק. זו היתה פגיעת "בול" כבר בפגז הנפיץ ראשון. חלקי התול"ר ואחד מאנשי הצוות נראו עפים באוויר.

בשריון היתה שמחה גדולה. הסיפור עבר מפה לאוזן. הציבור בישראל לא ידע אז – וגם לא בשלוש התקריות הבאות שבמהלכן הושמד ציוד ההטיה הסורי – כי מפקד גייסות השריון עצמו הוא שירה ופגע.

מעודד מן התוצאה ביקש רבין לנצל את ההצלחה ודחק באשכול – ששמע גם הוא על 'הביצוע' של אל"מ טל – להחליט על תגובה ישירה נגד ציוד ההטיה. הוא הציע לתפוס טרמפ על תקרית נוספת ולהשמיד את הכלים שנצפו בבירור כשהם עובדים מעל נוחיילה. אשכול, שחוגים ביטחוניים נהגו, שלא בצדק, ללגלג על אמירתו "הפנקס פתוח והיד רושמת", כדי להדגיש את הססנותו – נטה בהחלט לקבל את הצעת רבין. עם זאת, כאיש כלכלה, דרש ערובות נוספות להצלחה.

אשכול: "מה הגרנטיה שלך?" טליק: "הגרנטיה זה שאני עצמי יורה"

ימים מספר לאחר תקרית התול"ר, בשעה 22:30 (טל וקציני המטה היו עדיין במשרד), צילצל הטלפון. על הקו היה הרמטכ"ל. רבין דיבר מלשכתו של אשכול. הוא סיפר לטל כי תוך זמן קצר ייכנס לראש הממשלה ויסביר לו כי טל מבטיח לחסל, באמצעות טנקים, את שמונת הכלים העובדים בהטיה על כתף החרמון.

כעבור זמן קצר צילצל שוב. הפעם דיבר מחדרו של אשכול ובנוכחותו. "ראש הממשלה שואל", אמר לטל, "האם אתה אכן מבטיח שהדבר אפשרי". טליק ענה בחיוב. רבין מסר את התשובה לאשכול. מתוך האפרכסת שמע טל קולות שיחה. לאחר מכן שוב שאל רבין: "ראש הממשלה שואל מה הגָרָנְטִיה (הערובות) שלך?".

"תאמר לו", השיב טל, "כי הגרנטיה זה שאני עצמי יורה".

למחרת הודיע רבין כי ניתן אור ירוק וכי דדו וטליק חופשיים לפעול. השניים ידעו כי לקחו על עצמם סיכון אישי גדול. לבד מן החשש שטכניקת הירי לא תצליח, קשה היה לשער כיצד תתפתח התקרית באזור שבו יישובים ישראליים רבים. החשש היה שמא תחזור על עצמה ההתלקחות של ה-13 בנובמבר, שבה נפצעו ונהרגו חיילים ואזרחים וחיל האוויר נאלץ להתערב. תיאום הפעולה היה על כן מדוקדק ביותר. יום ה"ע" נקבע ל-17 במארס – עשרה ימים לאחר תקרית התול"ר – בתיאום עם רמ"ח מבצעים במטכ"ל, אל"מ מוטה גור.

24 שעות לפני ליום ה"ע" הגיע טליק בטיסה לקרית שמונה. יחד עמו הגיע התותחן סמל שלום כהן. דדו, שהמתין להם, הספיק בינתיים לתאם עם ראשי היישובים באיזור את נוהלי הירידה למקלטים. התושבים אהבו את דדו ובטחו בו. מקרית שמונה נסעו טל ושלום כהן לחורשת טל. בחורשה חנו אז הטנקים של פלוגת הכוננות. טל בחר שני טנקים, שרמן וצנטוריון, והורה להם להגיע בלילה, בחסות החשיכה, לעמדות הירי בתל דן.

בבוקר צפו המפקדים, ועימם שלום כהן, אל תוואי ההטיה. מאזור תל דן נראה אתר העבודות על כתף החרמון כפס חום כהה וישר. הם זיהו את שמונת הכלים. טל חילק את המטרות (טרקטורים ומדחסים) בינו ובין התותחן כהן. מכיוון שערוץ טבעי הפריד בין המטרות באופן סימטרי, סיכם טל כי כהן ישמיד את ארבע המטרות שמימין לערוץ והוא – את הארבע שלשמאלו. עוד הורה לצוות הצנטוריון (טליק בחר לירות מתוך השרמן) כי כאשר יראו אותו עולה לעמדת אש – יעלו גם כן; כאשר יירה – יירו גם הם.

במהלך שעות ההמתנה חנו הטנקים בעמדה אחורית בתל דן. הסורים לא יכלו לראותם. במהלך היום גבר המתח. הכל המתינו לשעה 15:00 שבה מתחילה, כאמור, השמש לגלוש מערבה ולסנוור את הסורים במוצבי נוחיילה, תל חמרה ועזזיאת. דדו וקציני מטהו המתינו בעמדה בתוך הבונקר של תל דן. ביומן המבצעים של פיקוד הצפון נרשם בעט כחול ובאותיות קטנות מתחברות, כך:

14:58 – הסיור יוצא לדרך.

15:00 – אש על הסיור מנוחיילה.

כששמע טל בקשר על צרור מקלע גוּרְיָאנוֹב שנורה כמו תמיד לעבר הסיור, הוא זינק עם השרמן לעמדת אש. אחריו זינק הצנטוריון. תוך שתי דקות, וייתכן כי פחות, השמיד טל ארבעה כלים ושלום כהן השמיד שלושה.

טל כיוון את תותחו לכלי הרביעי של כהן והדליק גם אותו. בסך הכל, נורו פחות מעשרה פגזים. כל האירוע נמשך כארבע דקות. שבעת הכלים בערו כלפידים. הכלי השמיני התגלגל במדרון. גם מוצב נוחיילה ספג מנת אש כבדה.

דיווח על תקרית אלמגור במעריב, 14 במאי 1965

הרמטכ"ל רבין: תוכנית ההטיה סוכלה בזכות העלאת רמת התותחנות בטנקים

למחרת היתה תדהמה כללית בקרב שני הצדדים.

הסורים לא הגיבו מרוב מבוכה. בארץ היתה צהלה, בעיקר בשריון. אמרו כי מדובר באירוע יחיד בהיסטוריה בו מספר הפגזים שנורו היה קטן ממספר המטרות שנפגעו. בדרג המדיני אמרו כי בדקירת סיכה אחת הוציאה ישראל את האוויר מן האסטרטגיה הערבית הגדולה. היא בחרה באופציה לא צפויה וייתכן שמנעה יציאה למלחמה.

אשכול ורבין היו כמובן מרוצים מאוד. רק אחרי יומיים הודיעו הסורים על הפגיעה בציוד ההטיה. ישראל לא אישרה ולא הכחישה את ההודעה הסורית. האו"ם הגיש כדרכו דו"ח טכני מתוכו יכולה היתה ישראל ללמוד, כמו בפעמים הבאות, על מימדי הנזק שנגרם לסוריה.

במאמרו ב"צה"ל בחילו", 15 שנים לאחר מכן, סיכם הרמטכ"ל רבין את האירועים וכתב: "צה"ל הצליח להוציא את הרוח ממפרשי הערבים. תוכנית ההטיה סוכלה על ידי טקטיקה נבונה שהתאפשרה, בראש ובראשונה, כתוצאה מהעלאת הרמה של תותחנות הטנקים".

יום לאחר התקרית, ב-18 במארס, בטקס סיום קורס מפקדי טנקים בבית הספר לשריון, בפני עשרות חניכים מצוחצחים שניצבו דום על מגרש המסדרים הרחב, אמר אל"מ טל: "במשך תקופת הקורס שלכם נאלץ חיל השריון לדבר בשפת הפלדה והאש עם המתנכלים לביטחוננו בצפון המדינה. שפת הפלדה והאש איננה שפת האם שלנו, וגם לא השפה הנבחרת. אולם שומה עלינו להיטיב לדבר בה עם אלה ששפה אחרת אינה שגורה בפיהם".

בחודשים הבאים היה הגבול עם סוריה שקט יחסית.

באמצעות צד שלישי וצד רביעי התנהלו מאחורי הקלעים מגעים להקלת גזר הדין שהוטל על אלי כהן, אך ללא הצלחה. בינתיים החליטו המהנדסים הערבים במִינהלת פרויקט ההטיה כי ניתן להעביר את עבודות הכרייה למקום מרוחק יותר מגבול ישראל. ואכן, תצפיות ישראליות – קרקעיות מרכס מנרה וכן תצפיות אוויריות – גילו כי הסורים מתחילים לעבוד משני צידיו של בית המכס העליון, מעל גשר בנות יעקב. העבודות התנהלו הפעם במרחק 6 ק"מ מהגבול והיו מוסתרות מאחורי המוצבים הסוריים הגדולים יותר, החמושים בנשק רב ומחוזקים בטנקים.

במטכ"ל שוב התכנסו האלופים לדיון. ההצעה המרכזית הייתה להפעיל הפעם ארטילריה (התותחנים נאבקו על זכותם מול השריון). להצעה היו שלושה חסרונות עיקריים: הראשון, בארטילריה יש לסורים היושבים למעלה יתרון רב. תותחיהם מוצבים בשטחים ריקים מיישוב ואילו את תותחי צה"ל – כדי שיפגעו – צריך היה להציב רק באזורים המיושבים בצפיפות יחסית. חיסרון שני: תקרית ארטילרית יכולה היתה להתפתח למימדים של מלחמה; והחיסרון השלישי: התותחים אינם מסוגלים לירות ולפגוע במדויק במטרות נקודה קטנות.

גם חייהם של מפקדי השריון לא היו קלים. הבעיה העיקרית הפעם היתה המרחק: הטווח נחשב אז לא ריאלי לטנק. כאמור, בעולם לא היה אז ניסיון לירי בכינון ישיר לטווח שכזה. בדיון שנערך במטכ"ל התעקש טל: "הטנקים מסוגלים לעשות את זה!".

מנדי מרון זוכר כיצד באחד הערבים של ראשית מאי 1965 צילצל אליו טל מהמטכ"ל בת"א ואמר משהו שבפרפרזה נשמע כך: היה ויכוח במטכ"ל האם אפשר לפגוע ממרחק כה גדול. כולם אמרו שלא. אמרתי שאפשר והתחייבתי לרמטכ"ל. מחר עושים ניסוי!

טליק במלחמת ששת הימים. מפקד גייסות השריון המיתולוגי [צילום: ארכיון צה"ל]

תקרית נוחיילה 1965: שמאי קפלן פגע, טליק אץ ללחוץ את ידו

בצאלים החלה אז תקופה קצרה מאוד של ניסויים אינטנסיביים במגמה להוציא ביצועים חדשים מתותחי הטנקים. במלחמת העולם השנייה נצבר, בעיקר בצבא האמריקני, ניסיון כלשהו בירי עקיף (כאשר בין היורה למטרה מצוי, למשל, הר) ואולם לא היה ניסיון בירי שריון בכינון ישיר לטווחים ארוכים. הפיקוד הבכיר של גי"ש נרתם כולו למשימה. הביצוע נקבע לתחילת מאי 1965, שוב בשעת אחר-הצהריים. על פי ההסדר המיוחד, שכבר הוזכר, הוזעק שמאי קפלן לגליל, כדי לקבל פיקוד על פלוגה משולבת של טנקי שרמן וצנטוריון. עתה כבר היה קפלן מפקד מגמת צנטוריון בקורס קציני שריון.

גם טל, שכבר קיבל דרגת אלוף, הגיע לעמדות שליד קיבוץ כפר הנשיא. עמו היו אלופי המשנה מרון, לנר, וכן להט, מפקד החטיבה. טל בחר את אחד מטנקי השרמן של קפלן ובדק אותו. לקראת המבצע התאמן טל במשך כמה ימים בנגב בירי למרחק. יחד עמו התאמנו בצאלים גם כמה טנקיסטים מצטיינים. כדי לדמות תנאי אמת באימון, הוצבו המטרות מעבר לקו האופק של כוונות הטנק. טל ביקש מלנר, ממרון ומלהט להציב משקפות ענק מחוץ לטנק ולצפות באמצעותן על המטרות. היה עליהם למסור לו תיקונים, וכך אכן עשו עד שגובשה הנוסחה על ידי יוש רוזן.

הטנק שבאמצעותו אמור היה טל להשמיד את שלושת כלי ההטיה הוצב בלילה בשדה קוצים ליד קיבוץ כפר הנשיא, והוסווה. הפעם המשימה הייתה קשה הרבה יותר ולא רק בגלל המרחק. התברר כי הכלים הסוריים עובדים מאחורי סוללה וניתן לראות רק את כף המשפך של הטרקטור המתרוממת מדי פעם.

בשבוע השני של מאי יצאו מדי בוקר כמה סיורים בדרך הפטרולים. סרן שמאי קפלן מצא עצמו מתפלל שהסורים יפתחו באש. הוא חש עדיין כמי שצריך להוכיח עצמו בקרב. ואולם הסורים לא הגיבו. והנה, ב-13 במאי הבחינו תצפיות מודיעין של פיקוד הצפון כי במוצבים הסוריים מתרחשת תכונה קרבית. הטנקיסטים שלהם לבשו סרבלים שחורים וקציני תצפית נראו בולשים במשקפות על הגזרה. על כוח המשימה של צה"ל עבר יום מתוח. טל ולנר בילו את היום בשדה הקוצים, סמוך לטנק. דדו המתין גם הוא בשטח.

הסיור הישראלי יצא לדרך בשעה 14:30. השמש היתה בעיני הסורים. הפטרול הגיע כבר למחצית הדרך כשלפתע נפתחה לעברו אש מקלעים ומרגמות. הטנקים המתינו רק לאות ומיד פתחו באש על המוצבים הסוריים; התותחנים סייעו להם מרחוק. טל היה הראשון שכיוון וירה. הפגזים יצאו מתותח השרמן במהירות לוע נמוכה. זאת, לדבריו, כדי לפגוע בטרקטורים שמאחורי הסוללה. גם זו היתה טכניקה מיוחדת שתִירגל בנגב. במשך פחות מ-10 דקות ירה טל 40 פגזים והשמיד שניים משלושת הטרקטורים. הכלים בערו והעלו עשן אפור על התוואי הבהיר. טל אץ ללחוץ את ידו של סרן קפלן ובירך אותו בחמימות: "עבודה טובה", אמר לו.

נוחיילה. בונקר הרוס וברקע הרחוק הר דב (מבט לכיוון מזרח)

שלום כהן – מלך התותחנים

בחודשים שבין תקרית משמר הירדן לתקרית הבאה ב-12באוגוסט, התלקחו מדי פעם קרבות טנקים בצפון. ברוב המצבים עבדה הטופוגרפיה לרעת הטנקים הסוריים. הסתבר כי קשה היה להם להנמיך את התותח כלפי מטה. בקרב צוותי הצנטוריונים, לעומת זאת, גבר הביטחון העצמי. מפקדים נוספים בשריון תבעו מטליק לקחת חלק בקרבות, כדי לרכוש ניסיון. עבר זמן עד שפרץ הקרב הבא.

הסורים למדו כנראה את הלקח המתבקש והחלו לעבוד בטווח רחוק יותר, שנראה להם בטוח לחלוטין מפני תותחי הטנקים הישראלים. ואולם טל לא עצר. הוא הודיע למטכ"ל כי השריון יכול ומוכן לשתק את עבודות ההטיה – מול כורזים – גם בטווח הארטילרי הזה.

על סמך ההצלחות הקודמות קיבל טל אשראי למבצע שנראה דמיוני. שוב ירדו המפקדים לצאלים. היו בהם גם אהוד אלעד ויעקב לפידות (לימים, אלוף ומפקד המכללה לביטחון לאומי). הפעם הפעילות היתה הרבה יותר מסובכת ומורכבת, וכך גם האימונים לקראתה. לרשות גי"ש הועמד מסוק, כדי שניתן יהיה לדלג באמצעותו בין הטנקים היורים ובין המטרות הרחוקות.

בין היורדים דרומה היה גם סמל שלום כהן. טל ייעד לו את התפקיד המרכזי במבצע. על כהן הוטל להשמיד את הכלים הסוריים ממרחק גדול. טל עצמו אמור היה לחפות עליו ולהשמיד את טנקי האויב שהוצבו מול כורזים וסיכנו את הטנק היורה לעבר התוואי.

זה המקום לומר כמה דברים על סמל שלום כהן, שלימים זכה בשלושה צל"שים והשמיד, כאיש מילואים, עשרות טנקים מצריים במלחמת ששת הימים. כהן (שאותו לא הצלחנו בשום אופן לאתר במהלך כתיבת הספר הזה) הפך ביוזמתו של טל לגיבור ברמה הלאומית. כתבות וראיונות שהעניק ביוזמת חיל השריון, שירטטו דיוקן של בחור פשוט, עולה חדש ממרוקו, שעלה לארץ ב-1960. הוריו נקלטו בקרית גת.

שלום עשה את דרכו באופן מקרי לתפקיד תותחן. טל ייחס את המומחיות המיוחדת של כהן לתכונות כמו דיוק וקפדנות, אך בעיקר לעובדה שהיה בצוות מצומצם של מאפסי טנקים. לימים סיכם: "זו היתה קבוצה של ארבעה חמישה אנשים, שירו הרבה מאוד וצברו ניסיון. החלטתי לשים אותו אות ומופת לכל תותחני השריון ונתתי לו צל"ש בקול תרועה". מנדי אישר לימים ששלום כהן אכן היה סֵמֶל, אבל טען כי היו עוד תותחנים רבים ברמתו – "אולי עשרות". תא"ל אהוד גרוס זוכר לפחות אחד מהם – יהודה קרקו שמו – שעשה אז מבצעים דומים.

האימונים בנגב היו אינטנסיביים. השתתפו בהם שוב, מנדי, צ'יץ', דן לנר, מוסה פלד, יוש רוזן והאחרים. הפעם היתה המשימה קשה פי כמה. זאת, לא רק בגלל המרחק, אלא גם בגלל סוג התחמושת. פגיעה בפגז ח"ש (חודר שריון) בניגוד לנפיץ, מחייבת – כפי שהגדיר זאת טל – פגיעה במטרה ב"חתיכת ברזל" ממרחק. באימונים חזר כהן וביצע מלאכה יפה. היה ביטחון שלא יכזיב בשטח.

מהפכת התותחנות 1965 הציבה את חיל השריון כאחד הטובים בעולם

בראשית אוגוסט 1965 הושלמו ההכנות. דדו הציב את הטנקים בכורזים, מול תוואי ההטיה. המח"ט צ'יץ' פיקד על הכוח והקצה את המשימות. שוב ושוב נשלחו טרקטורים לחרוש חלקות סמוכות לגבול, אך הסורים לא התפתו. רק ב-11 באוגוסט ירו הסורים על פטרול, אך לא במקום בו המתינו הטנקים. אף-על-פי-כן, למחרת חזרו הטרקטורים אל החלקות שמול כורזים. התחושה בישראל היתה כי אין להמתין יותר בשל התקדמות העבודה בתוואי ההטיה.

מי ירה אם כן ראשון?

כתב במחנה ידין דודאי, שדיפדף אז ביומן המבצעים של פיקוד הצפון, מצא כי היו אלה הסורים שפתחו באש על הטרקטור בשעה 10:40. לעומת זאת, בסקירה מסווגת מאוחרת יותר נכתב רק כי "הושבה אש".

אין בידי מידע כדי לענות על השאלה מי באמת ירה ראשון, והאמת היא שהתשובה איננה חשובה. חשוב יותר מה אירע לאחר מכן: ובכן, שלום כהן ירה ואכן פגע בכלי או שניים והדליק אותם. על הצנטוריון, שמתוכו ירה כהן, פיקד אוֹרי אוֹר, אז אחד המ"פים (לימים, אלוף). טל ירה אש חיפוי מתוך טנק צנטוריון סמוך, בפיקודו של המג"ד בני אושרי ופגע ממרחק 3,000 מטרים בשני טנקים: פנצר 4 ו-T-34 שירו מתוך מוצב הדייקא.

בשלב הזה התפתח קרב כבד שבמהלכו היו לצה"ל נפגעים. הטנק שממנו ירה טל נפגע פגיעה ישירה על ידי טנק סורי מדגם SU-100, שהצליח באופן כלשהו להגיח ממקום מסתור. לפתע ראה מנדי את הטנק שעליו פיקד אושרי, ללא כיפת המפקד. גם מעמדת הפיקוד יצאו מפקדים בכירים ורצו, בתוך הפגזת המרגמות, לטנק הפגוע. למרבה הפלא, טל וטנקיסט נוסף לא נפגעו. הם אף סייעו למחלצים להוציא את סא"ל אושרי. רסיס חדר לראשו והוא נשם בקושי. בבית החולים לא האמינו כי יחיה, אך התרחש נס (לימים, היה אושרי הבעלים והמנהל של תחנת דלק הסמוכה למקום מגוריו ברמת השרון. הוא חי עוד 40 שנה.)

כך הסתיימה למעשה המלחמה על המים.

ישראל לא נגררה למלכודת. ניסיון הטיה נוסף שעשו הסורים במרחק רב עוד יותר, הופסק ע"י מטוסי חיל האוויר. קצין החינוך הראשי אז, המשורר אהרון זאב, אמר באירוע צבאי חגיגי: "טל הצליח לעשות את הבלתי אפשרי: לכבות את (מלחמת) המים באמצעות אש".

מהפכת התותחנות, שתחילתה בכישלון צורב ושיאה בהצלחה במלחמה על המים, הציבה את חיל השריון של צה"ל תוך שנתיים כאחד הטובים בעולם, אם לא למעלה מכך. בסיור רמטכ"לים לשעבר שנערך בבית הספר לשריון ב-16 במאי 1967 (שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים) אמר דיין לרבין: "פנטסטי, השריון שוּנָה ללא הכר. לא ציפיתי לראות התפתחות כזאת".

יצחק רבין סיכם לימים את התרשמותו מחיל השריון שגיבש טל. וכך כתב: "טל הנהיג אימונים חדשניים בלימוד הבליסטיקה, למד ביסודיות מה הם הפגזים הטובים ביותר ליעד זה, פיתח תורת ירי שלא היתה ידועה אז בצה"ל וקִידמה את רמת ירי הטנקיסטים למימדים לא רגילים, שנשאו את פריים במלחמת ששת הימים בצורה מפליאה".

בעדותו לספר "דדו" מאת חנוך ברטוב, אמר צ'יץ', שנים רבות לאחר מכן: "בצליפות לטווחים ארוכים עשה טליק דברים שאיש לא העלה על דעתו שניתן לבצע. בכל אלה תרומתו של טליק מכריעה".

אלוף מנדי מרון: "באישיותו, טליק הִיקנה לגייסות השריון מעמד שהוא מעל ומעבר. הסגנון האחיד שהונהג בשריון, נתן את ביטויו לא רק בששת הימים אלא גם במלחמת יום הכיפורים. כאשר נפגעו טנקים וצוותים רבים, ניתן היה לקחת מיד טנקיסטים בודדים מגזרות שונות ולצוות אותם יחד. שנים של תורה אחידה אפשרו להם להפוך מייד לצוות לוחם. אפשר לומר שזה היה יתרון עצום בבלימה".

לימים מונה טל לסגן רמטכ"ל ולראש אג"מ. מספטמבר 1975 נשא בתפקיד עוזר שר הביטחון ואחראי לפיתוח וייצור פרויקטים קרביים ובראשם טנק המרכבה. לסיכום הראיון עימו אמר: "לששת הימים נכנס חיל השריון כיחידי בעולם שאיננו בנוי על התמחות בודדים, אלא אָמוּן כולו על תותחנות, כסטנדרט כללי. זה נתן יתרון עצום על המצרים והסורים. קרבות רבים הוכרעו בזכות העליונות של תותחני הטנקים שלנו. נוחיילה היתה נקודת מוצא".

—————————————————————————————-