החלל שיד לבנים לא מכיר

יוסף ברוך מהמחלקה המיוחדת של גדוד 12 נהרג בקרב תל פאחר * באופן מוזר ובלתי מובן שמו לא מונצח ביד לבנים בבאר שבע, העיר שבה התגורר עם משפחתו * איך נפלה משפחת יוסף בין כיסאות הבירוקרטיה של ההנצחה? * סיפורו של "ההודי הענק" שלא הספיק לקפוץ מהזחל"ם * עדכון א' לכתבה 25.6.2018: גורמים רלוונטיים התגייסו לפיתרון הבעיה * עדכון ב' – 9.10.2018: סיומה של הסאגה יוסף ברוך הונצח ביד לבנים באר שבע

המחלקה המיוחדת של גדוד 12 בימים מחוייכים. יוסף ברוך כורע משמאל [מאלבומו של משה ביבר]

איציק ברוך היה תלמיד כיתה ט' בבית ספר לקציני ים בעכו. יומיים או שלושה אחרי תום מלחמת ששת הימים הוא נקרא להגיע אל חדר המנהל. בדרך לשם, כשהוא מבוהל מעט מגודל המעמד, הרהר הנער בן ה-16 במה חטא או פשע. אבל לא זה היה העניין. המנהל אמר לו שקרה משהו מצער ושעליו לנסוע הביתה.

איציק: "לא הבנתי למה אני צריך לנסוע הביתה. המדריך שליווה אותי לתחנת האוטובוס אמר לי שאח שלי נפצע קשה. יכול להיות שבנסיעה הארוכה הביתה לבאר-שבע כבר הבנתי מה קרה".

שעות אחדות קודם לכן התדפקו קצין וקצינה על דלת בית המשפחה. האמא אסתר ברוך היתה לבד בבית. הקצין סיפר לה שהבן נהרג. בהתחלה, מספר איציק, היא לא הבינה מי נהרג – ראובן הבכור או יוסי. האמא התמוטטה. אמבולנס פינה אותה לבית החולים סורוקה עם אירוע לבבי.

יוסף ברוך, יליד 1946, היה כמעט בן 21 כשנהרג בקרב תל פאחר. שירת כלוחם במחלקה המיוחדת של הפלוגה המסייעת. בקרב תל פאחר היה בזחל"ם המ"מ עזרא סלע – שהיה הראשון שביצע את האיגוף, הגיע לעורף המוצב הסורי ממזרח ונכנס לחלק הדרומי. עוד לפני עלייתו נהרג בו הנהג אמנון שוקרון מכדור בראשו. את מקומו תפס סגן יוסי פרידמן, קמב"צ גדוד 12. זמן קצר לפני שהזחל"ם נכנס לשטח המוצב, נהרג עליו ברוך צוקרמן שירה במקלע ונפגע מכדור אויב. כשהזחל"ם נכנס לחלק הדרומי, מ"פ א', אהרון ורדי, שכבר היה שם שעה ארוכה עוד קודם עם אנשיו צעק לעזרא סלע וליתר הבחורים לקפוץ מהר כי הסורים יורים אש נ"ט. כולם קפצו. יוסי ברוך לא הספיק.

לפני כחמש שנים החל המהלך לחקר מחודש של הקרב, ובמהלכו איתור הלוחמים ומשפחות הנופלים. משפחת ברוך ביחד עם משפחת לייבו היו היחידות שלא הצלחנו לאתר. מקומן נפקד מהאירועים שקוימו בתל פאחר ובהשקת ספר הקרב שהתקיים בבנימינה. רק ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל אותרה משפחת יוסף על-ידי אחיו של אליהו שטיגליץ ז"ל, שנהרג גם הוא בתל פאחר. יוסף ברוך ושטיגליץ קבורים בבית העלמין הצבאי בעפולה.

כל חללי פיקוד צפון במלחמת ששת הימים נקברו תחילה בקבר ארעי בעפולה. לאחר שנה הועברו לקבורה בבתי העלמין השונים, על-פי בקשות המשפחות. לגבי שטיגליץ זה מובן – הוא התגורר עם משפחתו בכפר גדעון הסמוך לעפולה, אבל איך יצא שחלל צה"ל שהיה תושב באר שבע נותר קבור בעפולה?

"לאבא שלנו היה הרבה בעיות עם העניין הזה", מסביר איציק. "בששת הימים קברו את אחי בעפולה, ואצלנו המנהג הוא שלא מוציאים מתים מהקבר. לפי המנהג שעליו התחנך אבא זה נחשב לחילול המת. כששאלו את אבא אם הוא רוצה שנעביר את יוסי לקבורה בבאר שבע, אבא אמר – לא, שיוסי יישאר בבית הקברות בעפולה".

זה יכול היה להסתיים כאן, אלא שההחלטה הזו גררה מצב מדהים ומוזר.

איציק: "אחרי זמן-מה כשרצינו להנציח את יוסי ביד לבנים בבאר שבע, הם אמרו שאם יוסי קבור בעפולה אז שיעשו לו הנצחה שם. ביד לבנים לא רצו לעשות לו הנצחה בבאר שבע. כשאבא פנה ליד לבנים בעפולה, אמרו לו שהם מנציחים רק את חללי העמק והצפון, ויוסי לא כזה. אבא נלחם הרבה על העניין הזה ולא הצליח. הוא נפטר [ב-1993] בלי שיוסי קיבל הנצחה באף יד לבנים כמו שמקבלים כל חלל צה"ל. לפיכך אחי מונצח רק בתל פאחר ובאתר ההנצחה בצומת גולני".

סיפור מקומם ובלתי נתפס שכל כולו בירוקרטיה או אטימות, או שניהם גם יחד.

איציק מספר שבשלב מסוים הוא ניסה לפעול בעניין. הוא פנה בזמנו לחבר שלמד איתו בקציני ים בעכו, שהיה מקורב לראש עיריית עפולה שהיה סגן שר הביטחון [עובדיה עלי], ופנה אליו על מנת שיסדיר את הנושא. לדברי איציק, אותו סגן שר הבטיח שהנושא ייפתר ועוזרו של עלי אף מסר לו שיד לבנים בבאר שבע ידאג להנצחה. אבל כמו שאומר לנו איציק לצורך הכנת רשימה זו – "לאחר זמן-מה ניגשתי ליד לבנים בבאר שבע וראיתי שלא דובים ולא יער, ומאז עזבתי את העניין הזה".

משפחת ברוך, ההורים אהרון ואסתר וחמשת ילדיהם – דוד, יוסף, ראובן, יצחק וחנה, עלתה מהודו ב-1959. תחילה התגוררה במעברת חצרים ולאחר מכן עברה לבאר שבע לדירה קטנה בשכונה ד', ברחוב סנהדרין 565/5, באותם שיכוני הבלוקים.

האבא, שהיה "הודי-בגדדי", ניסה להקים מפעל לסיגריות כפי שהיה למשפחתו בהודו, אולם לא הצליח ואת פרנסתו מצא כעובד בחקלאות במכון לחקר הנגב. מכיוון שהמשפחה היתה דוברת אנגלית, עבדה האמא כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי בעיר.

האחים ברוך בחצר ביתם בהודו, 1957. בשורה האחורית מימין יוסף ולצידו דוד. שורה קדמית מימין: ראובן, חנה ויצחק

יוסי, הבן השני מבין החמישה, התחנך בבית ספר נווה הדסה בקיבוץ גברעם, בו סיים את כיתה י'. בגלל שהחיים בקיבוץ קסמו לו, עבר בתיכון ללמוד בבית הספר החקלאי לנוער בכפר סילבר ליד אשקלון. במקביל למד גם מסגרות.

בחור גבוה, רחב, חייכן, עם לב גדול, שאהב לשחק כדורגל. איציק זוכר שלאחיו היתה חברה מבית הספר, שבשנים הראשונות לאחר שנהרג נהגה להגיע בימי זיכרון לקברו בעפולה.

מכיוון שהאח הבכור דוד שירת על ספינת חיל הים בכינרת [בגבול הימי דאז עם הסורים], ביקש גם יוסי לעשות שירות קרבי. בצבא רצו לשלוח אותו לקורס נהגות, הוא סירב ונשלח לחטיבת גולני. "הוא היה גאה מאוד בזה, אבל לא סיפר הרבה על השירות שלו, רק עם דוד היה מסתודד ומדבר על הצבא", מספר איציק. המשפחה ידעה רק שיוסי משרת כחבלן במחלקה המיוחדת בגדוד ברק.

יוסף ברוך [מימין] עם חבריו בגולני

מה סיפרו לכם על נסיבות נפילתו במלחמת ששת הימים ב-9 ביוני 1967? איציק: "סיפרו שהם עלו על גבעה מאוד קשה, היה זחל"ם אחד והם טיפסו וטיפסו. אנחנו הגענו לשם כמה חודשים אחרי המלחמה, עשו לנו סיור. היה שם זחל"ם שרוף. סיפרו לנו שהיו שם ארבעה חבר'ה שחטפו פגיעה ישירה וכולם נספו, כולל יוסי. זה מה שסיפרו. כל שנה היו שולחים רכב ומסיעים את ההורים שלי לבית הקברות בעפולה".

אנחנו מספרים לאיציק את נסיבות נפילתו המדויקות יותר של האח, כמתואר לעיל. בסך הכל, לא שונה בהרבה ממה שהמשפחה ידעה כל השנים: יוסי ברוך נהרג בתוך זחל"ם שספג פגיעה.

אחרי שיוסי נהרג, זוכר איציק, הגיעו אליהם חיילים מגולני. ביניהם היה גם קצין. כנראה שהיה זה המ"מ סגן עזרא סלע, שהותיר למשפחה מכתב מרגש:

לברוך: חבלן, סייר, חייל למופת, ממושמע, וחבר לכולנו היית.

כולנו הערכנו אותך והיית ראוי למלוא ההערכה. נהניתי להיות מפקדך. זוכר אני היאך יום אחד ניגש אליי ואמר: עזרא, חייבים אנו להילחם, לא ייתכן כי לחטיבת גולני לא יתנו להוכיח את עצמה. והיא הרי מתאמנת יותר מכולם וקשה מכולם. מדוע אם כן השתיקה?

ברוך, שמרו אותנו למערכה הקשה מכולם, לקרב העיקש על תל פאחר האיום. בעת הקרב עצמו ישבת בפינה כשחיוך לא מש מפניך למרות צליפות האויב ופגזיו שחלפו מעלינו. ביצעת משימותיך כיאות.

אנו על היעד למול עמדת אויב. תוך שניות ספגה עמדה זו פצצה מהמטול הרקטי שבידיך. ירדנו אל התעלות ושוב לא ראיתיך יותר. נפגעת. מדוע? כבר היינו על היעד בדרך לניצחון הסופי. לא תדע טעם ניצחון מהו. 

ברוך, ניצחנו בזכותך ובזכות שאר חבריך שנפלו תוך לחימה עיקשת. אתה עדיין אחד מאיתנו. אחד מחיילי 'המיוחדת'.

סגן עזרא סלע

יוסי ברוך [מאחור] מתקופת השירות בגולני

מדברים אלה ניתן כנראה ללמוד כי יוסף ברוך, רגע לפני שנהרג, הספיק לירות מרנ"ט לעבר הירי הסורי. ייתכן שפעולה זו היא שגרמה לו להתעכב בזחל"ם כמה שניות, בטרם נפגע.

סוף דבר לבינתיים

יצחק ברוך 2018

איציק, שהיה צעיר בכארבע שנים מאחיו שנהרג, שירת לימים בספינות הטילים. היה תותחן בצוות הראשון של אח"י "חנית", אחת מחמש ספינות שרבורג שהוברחו לישראל מצרפת.

ההורים הלכו לעולמם זה מכבר. האמא לא חזרה יותר לעצמה לאחר נפילת בנה, הפסיקה ללמד ונותרה בבית. הלכה לעולמה בשנת 1987. האח הבכור דוד נפטר לא מזמן מדום לב.

שלושת האחים הצעירים לבית ברוך מתגוררים כיום בבאר שבע – העיר שארגון יד לבנים שלה איננו מכיר באחיהם, חלל צה"ל מקרב תל פאחר [לחצו כאן וראו את קורות חייו באתר יזכור של משרד הביטחון].

"אני יודע שיש עוד חיילים שלא מונצחים מכל מיני סיבות", מנסה איציק להתנחם, ובכל זאת – "אחי לא מונצח בשום יד לבנים. איך יכול להיות דבר כזה? אני ניסיתי להתעסק עם זה, אבל ראיתי שאין היענות, שהכל זה פוליטיקות ופרוצדורות ועזבתי את זה. יוסי פשוט נפל בין הכיסאות".

עדכון בנושא – 5 ימים לאחר פרסום רשימה זו (יום שני 25 ביוני 2018)

בעקבות כתבה זו נשלחו מספר פניות לגורמים שונים, ובהם הנהלת יד לבנים, כדי להביא לפיתרון הבעיה.

הראשון שהרים את הכפפה היה ח"כ ד"ר נחמן שי ממפלגת המחנה הציוני, ששלח מכתב לאריה מועלם, ראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, על מנת שיטפל בנושא.

לקריאת מכתבו של ח"כ נחמן שי לחצו כאן

משפחת יוסף קיבלה בינתיים פנייה מארגון יד לבנים, שהודיע כי הוא פועל לפיתרון העניין וידאג להנצחה ביד לבנים בבאר שבע.

עדכון – 9.10.2018 – שמו של יוסף ברוך התווסף לשמות חללי העיר באר שבע בבית יד לבנים

אוקטובר 2018 – שמו של יוסף ברוך ז"ל בלוח חללי מלחמת ששת הימים של חללי צה"ל בעיר באר שבע

——————————————————————————————————————-