ג'ובתא אל-זית נפל جباتا الزيت

שבת ה-10 ביוני 1967: ממרומי הכפר ג'ובתא אל-זית הסמוך לקלעת נמרוד השקיפו בחרדה על קו ההגנה הסורי הקורס * כ-300 חיילים  שנסוגו ממוצבי איזור הבניאס הקימו סמוך לכפר את המעוז האחרון במטרה לבלום את כוחות צה"ל * עדות מתוך אתר סורי על הכפר שתושביו גורשו ובתיו נהרסו

הכפר ג'ובתא זית

מסמכים רבים על גירוש תושבי הגולן הסורי והרס הכפרים אפשר למצוא במספר אתרים סורים, כמו Jawlan.org, וכן עמודי פייסבוק שמרביתם פתוחים רק למספר חברים מצומצם, שמוקדשים לנושא ומביאים עדכונים גם מהנעשה כיום בגולן הישראלי. מסמכים אלה, שהם בדרך-כלל עדויות של תושבים שנעקרו וגורשו מבתיהם בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967, מספקים נקודת מבט סורית לכיבוש הרמה.

כזהו למשל המסמך המתפרסם כאן, המתאר את כיבוש הכפר ג'ובתא א-זית ואת גירוש תושביו. כפר זה, כמו כ-220 כפרים ועיירות סוריות אחרות, נהרס עד היסוד אחרי כיבוש הרמה ב-1967 ותושביו נעקרו. רק חמישה כפרים סורים שרדו את "הגירוש השקט" של ישראל.

על חורבותיו של ג'ובתא זית קם ב-1972 היישוב נווה אטי"ב [שתחילתו היתה ב-1968 של גרעין "רמת שלום"]. היישוב מחזיק בזכויות הניהול של אתר החרמון, ידוע ככפר צימרים והשכרת ציוד סקי ודרכו נוסעים מרבית המבקרים בחרמון.

פירוש השם ג'ובתא עז-זית [جباتا الزيت] הוא גבעת הזית, אבל יש המפרשים גם כגובה (מלשון גבייה) הזית. לא מצאנו את שנת הקמתו, אולם מדובר על כפר עתיק של מאות שנים לפחות עד שנחרב על-ידי ישראל. הוא שוכן בגובה של כ-950 מטר ומעלה מעל פני הים, צופה ממזרח אל מצודת קלעת נמרוד במרחק של 1.5 ק"מ ממנו, מדרום לו ומתחתיו במרחק כ-2.5 ק"מ נמצא הכפר הדרוזי עין קיניא וכשני ק"מ מזרחה מעליו מג'דל שמס.

הכפר ג'ובתא זית בשנת 1928

מצאנו מספר פרטים על הכפר וסביבתו: שפע של מרעה, יערות, סלעי גיר אדמדם. מלבד עצי זית גדלים באיזור עצי שקד, גפן, תאנים, תפוחים, אגסים, שזיפים, חיטה, ערער, לבונה, בזיליקום, קורנית הבר וצמחי תבלין נוספים. בזמנו ניסו תושבי המקום לגדל טבק למרגלות קלעת נמרוד, אולם השלטונות אסרו זאת. חיות הבר שהם חלק מנוף המקום: ארנבים, סנאים, שועלים, צבאים, חזירים, נמיות, נברנים, נחשים, חוגלות, נשרים ועוד. "אלוהים נתן למקום אוויר מקסים ויופי טבעי מהמם", מספרים הסורים.

לפי מרשם האוכלוסין הסורי התגוררו בג'ובתא ב-1967 קרוב ל-3,000 תושבים, מרביתם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. האחרונים החלו להתיישב בכפר בשנת 1613. מספר החיות שהיו ברשות תושבי הכפר עד מלחמת ששת הימים: כ-30 אלף עזים, כ-1,000 ראשי בקר וכ-100 סוסים.

בחברה לחקירות א"י שביצעה בין 1983 ל-1990 סקר אתרים באיזור החרמון נכתב על הכפר: "הספקנו לבקר בג'ובתא א-זית בשנת 1967 עוד בטרם נהרס. הכפר היה מקובץ מסביב לגרעין קדום. ספרנו בו כ-80 עד 100 מבנים, קצתם בנויים על גבי יסודות עתיקים. ממזרח לכפר, על גבעה של 1,130 מ' מעל פני הים, נמצא בית העלמין של הכפר הקרוי "חרבת ג'ובתא". גם בית הקברות הקדום נמצא על גבעה זו. ממערב לכפר מצוי מעיין קטן הקרוי עין נ'ובתא. בסקר שנערך לאחר מכן מצאנו שהכפר שימש צומת דרכים. שבילים עתיקים אחדים, כולל הדרך המרכזית בכפר, הוליכו למרכז החרמון ופסגתו. גם טריק אל מכחלי (דרך מכרות הכחל) יצאה מהכפר. מכיוון הכפר בניאס עלה תוואי עתיק דרך נבי חזורי ומשם למרגלות ג'ובתא א-זית דרך מג'דל שמס, חאדר, בית ג'אן ומזרח החרמון".

שמו של הכפר נקשר עם גילויי פטריוטיות של תושביו במלחמת ששת הימים, שחלק מהם התעקש להמשיך ולהישאר ואף הצטרף לכוח צבאי קטן ומאולתר, שהתארגן במטרה למנוע מכוחות צה"ל לכבוש את המקום, או לפחות לעכב את התקדמותו למזרח הרמה.

נעזרנו בסלמן פאחר אל-א-דין ממג'דל שמס, כדי לתרגם מסמך המתאר את קורות הכפר בזמן מלחמת ששת הימים ולאחריו. על המסמך חתום פאדי מוחמד טלפ'ח, שכנראה ערך את הרשימה והביא בה דברים מפיו של אחד מעקורי הכפר. פה ושם הוספנו פרטים שליקטנו מהרשת.

להלן התרגום:

שבת 10 ביוני, המולה ואנדרלמוסיה מפחידה. התוכנית לעצור את הצבא הישראלי הפכה לדיו שנמחק מהנייר

היה זה חודש יוני אלים מאוד בגולן. בחודש זה מתחיל הקציר ונסגרים בתי הספר. ובחודש זה פרצה המלחמה ששינתה את פני העולם. הגבולות בין סוריה ופלסטין השתנו. הם אלה שהיו לפני 4 ביוני 1967 ושל אחרי 4 ביוני.

במלחמה זו נפלו מספר רב של שהידים, קורבנות למען האל והמולדת, וגם למען העריץ הדיקטטור [הערת המתרגם: הכוונה 'דיקטטור' היא לנשיא סוריה ומפלגת הבעת'].

המסגד בג'ובתא 1971 לפני שנהרס. צילום: חזי אשל, באדיבות רוני קניגסברג

במלחמה הזאת הוגלו תושבי הגולן מכפריהם. אחד מהם סיפר: "שמענו את הדי ההפגזות והבנו שהמלחמה עם ישראל פרצה. היו חלק מאיתנו שומעים חדשות בערבית. הקריין סיפר לשומעים כי כוחות ערב החלו להפגיז את ההתנחלויות הציוניות ולהעלים אותן מעל פני האדמה ובעוד כמה שעות חיילינו יתחילו לצור על חומות תל אביב".

בכפר שלנו נשארו רק זקנים, נשים וטף. הגברים הלכו לחזית, והחזית היתה רצועת אדמה לאורך הגבול עם האויב, תחילה באל-חמה וכלה בבניאס. טבריה היתה הנקודה החמה בחזית.

הכפר ג'ובת אל-זית היה חלק מההגנה העממית. תושביו היו מזויינים בנשק משאריות מלחמת העולם הראשונה. בקלעת נמרוד עם פרוץ המלחמה כיוון אחד מהם את רובהו למטוס ישראלי וירה בו בקליע מיושן. ואז נפל מבול פצצות על המצודה ומסביב לה, ולא השאיר שום נפש חיה בתחומיה.

מכיוון צפון היתה גיחה של מטוס ישראלי שהגיע בקול רעש מבהיל, לחפש מטרה כדי להשתעשע בה. הכפר הופצץ וכתוצאה מכך נהרג עלי חורני, אשר נקבר תחת עיי הבטון של ביתו שקרס.

היה זה יום שישי ה-9 ביוני. מישהו סיפר לי שהאויב הישראלי החל לצעוד לתוך רמת הגולן. שמענו שבתל אל פוחאר היו חילופי אש אכזריים וקרבות עקובים מדם. סיפרו שהצבא הסורי נלחם גם בתל עזזיאת ובתלה מוואיר (רמת הבניאס). מעדות שמיעה מפי איש אחר בכפר שמעתי למחרת ביום שבת שהצבא הסורי החל לנסוע אחורה לכיוון דמשק. הוא השאיר אחריו את נשקו, את הטילים וכל התחמושת. שמענו גם שחלק מהחיילים מכרו את הרובה שלהם תמורת אוכל.

כאן בכפר החליטו חלק מהזקנים כי הם יישארו עם הנשים והילדים. חלק החליט לעבור אל ההר צפונית לג'ובתא. אחרים החליטו לעזוב ולקחו את מטלטליהם.

היה זה יום שבת, המולה גדולה שררה בכפר. אנדרלמוסיה מפחידה. לאנשים נודע שישראל בדרך לכאן והיא מתכוונת לגרש את כולם, להרוג את מי שיאתגר אותה ולתקוף את נשותיהם. שמועות האלה התפשטו כאש בשדה קוצים.

המשפחות החלו להבריח את הצאן מחוץ לכפר, להעמיס את מטלטליהם וכל מה שיכלו. על חמורים וסוסים ופרדות היו מעמיסים מזרונים, שמיכות, כלי מטבח, מזון, בגדים וכל מה שמשקלו קל. חלק לקחו גם את העופות. על אף הכאב והצער, רבים האמינו שהם עוד יחזרו לכפר שלהם במועד מאוחר יותר, שהם עוזבים רק באופן זמני.

לוגו של בלוג סורי העוסק בטרגדיית כפר ג'ובתה זית

יום שבת ההוא בג'ובתא, כמו כל כפרי הגולן באותו היום, הלך אל הבלתי נודע. כל התנועה היתה משותקת. האויב האכזר היה בדרך לתוך הגולן, והתושבים מובילים את מטלטליהם החוצה. היו האנשים חלוקים עם עצמם: אלה שהאמינו לשמועה הציונית וברחו, ואלה שהעדיפו לחכות בכפר ולראות מה יקרה.

ואחרי שתל עזזיאת ותל אל פוחאר נפלו, התקבצו בכפר ג'ובתא זית למחרת היום, שבת ה-10 ביוני, קרוב ל-300 חיילים בנוסף ל-100 אנשים מההתנגדות העממית – תושבי האיזור עם נשק להגנה עצמית, מליציות גרילה של אזרחים שלא היו מאומנים ללוחמה מודרנית. חלקם של החיילים נלחמו בתל עזזיאת, בתל פוחאר ובבניאס, והם התקבצו בפיקודו של סא"ל איברהים אל-ז'חז'ח (הערת המתרגם: היה מדריך ספורט בצבא הסורי, ללא שום ניסיון קרבי).

ההתנגדות בגזרה הצפונית עברה לג'ובתא ובו היו החיילים שנסוגו מהמוצבים באיזור. היה זה גדוד עם כעשרה קצינים בדרגות סגן וסג"מ, בראשות סגן אסעד בדראן שנסוג וזחל מרצועת ההגנה עם קומץ מחייליו לאחר קרב גבורה ודמים בתל אל פוחאר, שעלה לאויב הישראלי במחיר 60 הרוגים ו-70 פצועים. מפקד הגדוד הסמיך את הקצין בדראן שהגיע לג'ובתא עם מספר חיילים להמשך ניהול הקרב, מאחר שהיה מבני האיזור (מזעורה או מג'ובתא עצמה) והיה בקיא בטופוגרפיה של המקום.

צילום ממעלה החרמון הממחיש את השליטה הטופוגרפית בזמנו של הכפר ג'ובתא אל זית. לחצו להגדלה [צילום: משה מילנר, לע"מ]

ההתכנסות בשטח של הצבא הסורי היה במרגן ראאד שמצפון לג'ובתא, המשקיף על קלעת נמרוד ועל כל האיזור. ממנו ראו את בניאס ועין קיניא ועמק החולה כמו על כף היד. ושם הוא תיכנן מהלך מלחמתי להגן על המדינה, המולדת והאדמה.

אסעד חילק את החיילים לקבוצות ופרס אותם מסביב בכל כיווני ג'ובתא על דרך צרה מאוד, מלאת מהמורות, שחסמו אותה עם סלעים. פלוגה לכיוון דרום ואחת לכיוון שייח' עוסמן (תל אל חזורי, כשני ק"מ ממערב לג'ובתא) ועוד כוח כלפי מג'דל שמס. הם הניחו מוקשים עם מנגנונים כדי לעצור או לעכב את ההתקדמות של האויב בזמן שיעבור בכביש.

אחד התושבים בג'ובתא סיפר כי סא"ל ז'חז'ח קנה עגל שמן ב-600 לירות סוריות כדי להאכיל את החיילים. הנשים שנשארו בג'ובתא התנדבו לאפות פת לחם.

למחרת ביום ראשון נודע לכולם שישראל כבשה את הגולן ויושבת בקונייטרה ובמסעאדה, ויש לה תוכניות לפרוץ גם להרים. ואז החל בכפר תוהו ובוהו, איבוד שליטה, כאוס מושלם, שעליו אף אחד לא הצליח להשתלט. חלק מהחיילים החלו לעזוב את הכפר והתוכנית לעצור את הצבא הישראלי הפכה לדיו שנמחק מהנייר. סיפור עצוב נוסף בהיסטוריה של סוריה.

אני מסכים עם חלק מזקני הכפר שהבינו שהחיילים לא יכולים יותר להגן על הארץ, אחרת למה עזבו את עמדותיהם ונסוגו? האם בחיילים כאלה תלויה הגנת המולדת? כעת הרעיון היה שהכפר לא יהיה זירה לקרב אבוד וייהרס בעקבות כך. ולכן שכנעו את החיילים שכן נשארו שלא יילחמו, אחרת הישראלים יהרסו את הכפר.

ביום שני (12.6) החלו חיילים סורים להתגנב אחורה והכפר הלך והתרוקן, מלבד תושביו שנותרו. באותו היום שרר שקט מקפיא בכפר. לא עלה גם קולו של המואזין במסגד של ג'ובתא. לא בבוקר, לא בצהריים ולא בלילה. נותרו בכפר רק מעט זקנים קשי עורף שעוד האמינו שהכפר לא יפול בידי הישראלים.

נווה אטי"ב בבנייה על חורבות הכפר ג'ובתא. משמאל המסגד לפני שנהרס

האויב תפס את רצועת האדמה ברמת הגולן המקבילה לאגם טבריה ולבניאס. בלילה של ה-11-10 ביוני סוריה פנתה למועצת הביטחון של האו"ם, בראשות המזכ"ל או תאנט, ודרשה לקבל חזרה את האדמה שלקחו הישראלים. קבוצת משקיפים הגיעה עם שלושה קציני קישור סורים לסאסא, כ-40 ק"מ מקונייטרה. שם נודע להם שישראל כבשה את קונייטרה. ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, אמר שיש קושי היות והכוחות המזויינים של ישראל פלשו לצדו האחר של הגבול, והאו"ם מתקשה לייצר קו הפרדה חדש.

אם היה להם מזל לחיילים הסורים האלה וקצת תעוזה, הם יכלו לשמור על צפון הגולן – בניאס, קלע וזעורה בידיים סוריות. אבל העובדות מראות דברים אחרים. כל האיזורים האלה היו ביום שבת ריקים מכוחות סורים. הצבא הישראלי התקדם בקלות ואף אחד לא התנגד לו.

בבוקר יום שלישי ה-13 ביוני זחלו טנקים ישראלים לכיוון עין קיניא וירו כמה פגזים לעבר חושבא (יער מול עין קיניא). האויב המשיך להתקדם ולפני הצהריים הגיע לג'ובתא זית סיור של חיילי גולני. החיילים ביקשו מהאזרחים להתקבץ בכיכר המסגד. מהבתים יצאו כל מי שנותר בכפר – זקנים, נשים וכמה נערים.

נווה אטי"ב מבין הריסות הכפר הסורי [מתוך הרשת]

אחד החיילים הישראלים דיבר בערבית. לידו עמד קצין. הוא ביקש מכולם למסור לו מידע על הצבא הסורי. רצו לדעת שמות של קצינים ואיפה מחנות הצבא. מישהו מתושבי הכפר התקדם קדימה. היה זה מחמוד ע' וורפא. הוא הכיר את החייל הישראלי ואמר לו – אני מכיר אותך, אתה הבן של זה וזה ואתה שכיר חרב. ואז הישראלי נתן לו סטירה בפנים והכחיש.

לאחר מכן קם מישהו בשם אבו פארס ואמר – אנחנו נשארנו כאן בכפר, לא מעניין אותנו ישראל ולא שום דבר. ואז החייל אמר לו – מה הכוונה שלך, ואמר לו לשתוק. לאחר מכן בא חייל נוסף והחל לקלל את הערבים. מישהו אחר החל לכתוב גראפיטי על הקיר עם כינויי גנאי לאיסלם ולערבים.

הקצין הישראלי הודיע שהוא מבקש מכולם לעזוב את הכפר, ומי שלא יציית יהרגו אותו והוא יעבור עינויים. ואז התחילו החיילים להכות את הזקנים במקלות ולקלל אותם. הזקנים התחילו לעזוב. ואז בא מישהו מהכפר שאחראי על טנק הסולר של מיתקן החשמל וביקש להישאר. החיילים היכו אותו ותקפו גם את אשתו. לא היתה לו ברירה והוא נאלץ להצטרף לכל היתר.

חלק מבני הכפר מצאו מחסה במג'דל שמס. הם הסבירו שיש להם שותפות עסקית עם בני המקום וזכויות למכירת בעלי חיים. מישהו ממג'דל שמס סיפר שאחר-כך הגיע המושל הצבאי הישראלי וביקש מתושבי ג'ובתא זית שעברו למג'דל שמס להתכנס כי הם עומדים לחזור לכפר שלהם. הם האמינו, וברגע שהגיעו והחלו ללכת חזרה לכפר, הצבא הישראלי אילץ אותם בכוח לסטות ממסלולם וגירשו אותם מעבר לקו החדש.

ג'ובתה אל-זית (מימין למעלה) במפה משנת 1965

וביום רביעי, 14 ביוני, עקרו חלק מתושבי ג'ובתא לכפר שבעא הלבנוני, שם מכרו את הצאן שלהם, את העיזים והסוסים בזיל הזול. זו היתה הזדמנות של הלבנונים לנצל את מצבם של העקורים. עם התושבים היו גם כמה חיילים סורים. הממשלה הלבנונית הודיעה לממשלה הסורית וזו ביקשה שתעזור להם לחזור לארצם. הממשלה הלבנונית סיפקה כלי תחבורה לאנשי ג'ובתא, וביום שישי 16 ביוני הגיעו התושבים שנעקרו לאיזור גני התערוכה בדמשק, שם התיישבו זמנית.

הצבא הישראלי השתלט על ג'ובתא והכריז על המקום איזור צבאי סגור. ב-27 באוגוסט 1967 הוציא המושל הצבאי של ישראל צו שאומר כי לאיש אסור להיכנס לג'ובתא ומי שייכנס צפוי לקבל חמש שנים מאסר או ישלם 5,000 לירות או שניהם גם יחד. הכפר נהרס.

תם ולא נשלם סיפורו של ג'ובתא א-זית.