שני סיפורים מתוך הספר "נכתב בקרב" * 1) התרנגול נאצר נתפס בקוסיימה והפך לקמע של יחידת מילואים בחזית המצרית, כשהחבר'ה מחליטים כי ביום שישתחררו הביתה יעשו ממנו ארוחת מלכים. אלא שהדברים התגלגלו קצת אחרת * 2) הסורים טמנו פח לגדוד 65 בג'לבינה: ארבעה טנקים צצו ופתחו באש. הלוחם איתמר ורהפטיג נפצע ונותר מוטל בין כוחותינו לבין הסורים, כשעל האיזור יורדת הפגזה כבדה ומטוסינו תוקפים את האויב. האם ישרוד?
שבוי מצרי ברפיח [ארכיון צה"ל]
הספר הכולל כ-300 עמודים מחולק לפי שלושת גזרות הלחימה וכולל צילומים רבים ומעניינים. החזית המצרית סיפקה את מרבית הסיפורים והחזית הסורית את הכי מעט [13 סיפורים], שמרביתם הם קטעי ראיונות, ובהם של לוחמים מתל פאחר – אהרון ורדי, שמיל גולן, חיים שלמברג, ישראל הוברמן, וכן מחטיבה 8 – נתי הורוביץ וד"ר יצחק גליק. גרסאותיהם פורסמו כאן בכמה הזדמנויות. בכל זאת, מצאנו בפרק החזית הסורית סיפור מעניין מהקרב של גדוד 65 בכיבוש ג'לבינה, שאנחנו מביאים כאן.
ותחילה הסיפור שזכה במקום הראשון – "התרנגול של פואד". הוא אומנם לקוח מגזרת פיקוד דרום, אבל הוא נפלא וכתוב היטב, ולכבודו [ולכבוד חג סוכות] חרגנו מתחום הסיקור הסורי שלנו.
התרנגול של פואד / יהושע גרנות
אינני יודע אם היה פואד שמו האמיתי או כינויו. למעשה, לא היתה כל חשיבות לכך. הכל קראו לו פואד והכל חיבבו את הצעיר יליד מצרים, ארוך הרגליים וכהה העור, שעלה ממצרים לאחר מבצע קדש.
הוא שפע עליצות בלתי אמצעית שדבקה לעתים בכולנו. יחד עם זאת, שנא את המצרים שינאה בלתי אמצעית לא פחות, והתנהג כאילו לחם מלחמה פרטית משלו. שני אחיו הבוגרים נרצחו בידי אספסוף מצרי משולהב ופואד ראה את עצמו כנוקם דמם.
עסקנו בטיהור מוצבים על גבעות הכפר קוסיימה, כאשר לכד פואד את נאצר התרנגול.
"הביטו", שאג בעוד ידו הפנויה מחזקת ברגליו הצהבהבות של שללו המפרפר, "הביטו מה תפסתי"…
הבטנו. אליבא דאמת, לא היה הרבה מה לראות: תרנגול ערבי קשיש, צנום וגרום, שנוצותיו כעין החלודה. קצוות פלומתו מזוהמות היו, זעיר-פה זעיר-שם, בצואת עופות אפרפרה, כרבולתו סדוקה וכל כולו יצור עלוב ומעורר חמלה. בכל זאת, היה בעוף נכאים זה משהו שהרטיט אותנו קמעא. בחזותו העלובה ייצג "אותם" – את האויב המצרי אשר נטש זה לא מכבר את כפרו ועמדותיו, ונסוג בבהלת פתע. היה מען סמל חי ומהלך, שהזכיר לנו כי רק לפני שעות מספר רחש מקום זה חיים עוינים לנו אשר שאונם שחדל לפתע, כאילו עדיין מרחף בחללו של מקום זה, ספק כפר ערבי, ספק מתחם מבוצר.
"תקע בו כדור וגמרנו", הפליט אבנר המוצק ומקורזל השיער בעוד ידעו לופתת את העוזי הדרוך. "הוא לא שווה יותר מזה"…
"וגם זה בקושי", רטן מאן-דהוא בקירבה.
פואד תלה את העוזי על כתפו, התבונן בעיון בתרנגול הנפחד ואחר ליטף קלות את ראשו. "להרוג אותו?, סח לאיטו כמו לעצמו, "חס וחלילה… לא כעת. נשחוט את התרנגול המצרי לאחר שנגמור עם הצבא שלהם ונעשה ממנו ארוחת מלכים, זה מה שנעשה".
אמדתי בעיניי את העוף הצנום. "קשה לומר שתהיה זו ארוחה דשנה", הערתי בספקנות.
"אל דאגה", הבטיח פואד, "מהיום והלאה נכנסת ציפור זו למשטר בית הבראה". חייך כשהוא חושף שני טורי שיניים חזקות וצחות, "ותוך כמה ימים יהיה שמן כמו הסמל המצרי שתפסנו על הגבעה".
הוא התכוון לסמל המצרי השמן שבא לקראתנו במורד אחת הגבעות, ידיו הבשרניות מונפות אל על וכרסו התופחת מבצבצת מבעד לחולצה הקצרה שהשתחררה ממכנסיו. קרב אלינו שהוא זועק למרחוק "סאלאם… סאלאם"… ועוד קריאות תחינה נרגשות בערבית גרונית שלא הבנתין. מעיניו המפלבלות תחינת אלם נוקפת נשקפה.
"ואיך נקרא לו?", רצה לדעת אברהם הרומני שהזלילה נמנתה בין תחביביו.
פואד הירהר לרגע קט. "נאצר", החליט לבסוף, "והלוואי ויהיה כפרתנו".
וכך הצטרף למחלקתנו נאצר התרנגול.
התרנגול נאצר
איתרע מזלנו ויחידתנו נשארה לשמור את גבעות קוסיימה עד לגמר הקרבות. נפגעינו היו מועטים יחסית ומצב הרוח הרקיע שחקים. עסקנו בשמירת השטח, מארבים ליליים וסיורים שבהם היינו לוכדים את החיילים המצריים אשר ברחו אל הגבעות הצחיחות ועתה אילצו אותם הרעב והצמא לחזור לכפר ולהסגיר את עצמם לשבי.
תוך כדי כך היינו סובבים במחנות הנטושים ותרים אחר מזכרות ושלל מלחמה. האספקה טרם פעלה בסדירות וניזונים היינו בעיקר ממזונו של האויב, שהיה מצוי במחסניו בשפע. גם ביגוד והנעלה לא חסרו כאן. בגדי צבא חדשים ולבנים נקיים היו ארוזים חבילות-חבילות, בעוד ערימות הנעליים החדשות ציפו לרגל המתאימה שתנעלן.
עד מהרה דמתה יחידתנו ליחידה מצרית מצוחצחת, לבושה במיטב בגדיה על סמליה ודרגותיה שהתנוססו ברמה ובגאווה בלתי מוצנעת. הכל נטלו מזכרות. סיגריות מצריות, עטים נובעים, פנסים, כפתורים, סמלים ותמונות – אביזרים אשר ישמשו אמצעי המחשה לסיפורי הקרב שיסופרו בעתיד. כולם נטלו, פרט לפואד. במקום כל אלה תר הצעיר שחום-העור אחר גרגרי דוחן, פרוסות לחם ושאר מעדני פיטום עבור נאצר תרנגולו. גם מים היה מפריש לו ממימייתו, הגם שהללו לא נמצאו כאן בשפע. מדי בוקר, עת היה התרנגול קורא בקול ומעיר את המאושרים שבקרבנו משנתם הקצרה, היה גם פואד מותח את איבריו, מחקה את נאצר במומחיות רבה וממשש את בשרו.
"בחיי שהוא הוסיף עוד איזה קילו", היה קורא לעברנו בשמחה. "יהיה מה לשחוט, יהיה מה לאכול".
ואז היינו ניגשים ומתקבצים סביבו, ממששים את התרנגול, שוקלים אותו בידינו מעשה מומחים ומתווכחים על משקלו. פואד היה בוחן אותנו בשביעות רצון גלויה, כאותו מגדל עופות המציע את סחורתו לחבורת עקרות בית שוחרות לטרף.
רק התרנגול נאצר, דעתו לא היתה נוחה. מקרקר היה בזעף ומנסה לנקר את ידינו הממשמשות במקורו הצהבהב. לברוח לא יכול, וזאת מאחר שרגלו קשורה היתה היטב בחבל לאבן כבדה. "כל עוד תרנגול זה חי ושלם", הסביר לנו פואד בכובד ראש, "נהיה אנו בריאים ושלמים ונזכה לחזור למשפחותינו. מותר לשחוט אותו רק ביום שנשתחרר".
רבים מאיתנו החלו להאמין באמת ובתמים שגורלנו קשור בתרנגול עלוב זה, ושמרנו עליו מכל משמר. וכך הפך התרנגול לסמל האמונה בחיים של יחידתנו. לאמיתו של דבר קינאתי באותם ימים בחבריי לנשק שומרי המסורת, על כי יש להם משהו רוחני איתן להיתלות בו. כולנו ייחלנו ליום שבו נוכל לשחוט את התרנגול נאצר ולחזור הביתה למשפחותינו, שלמים ובריאים.
פעם, כאשר שאלתי לתומי את פואד מדוע זה לא נשחרר את העוף האומלל ביום שחרורנו, נעץ בי את עיניו השחורות בתימהון. "מה פתאום?", השיב דרך שאלה. "זה לא סתם תרנגול… בעוף זה נתגלגלה נשמתו של הצבא המצרי. ביום שנחסל את הסכנה המצרית אחת ולתמיד… אבל זה חייב להיות ביום השחרור"…
ועד היום איני יודע אם אכן האמין במה שדיבר בפיו, או היתל בנו.
ימים מספר לאחר שוך הקרבות קיבלנו הוראה להתקפל ולעבור לאל עריש, שם שימשנו זמנית חיל מצב. במכונית המשא מצאתי עצמי יושב ליד פואד, שעל ברכיו רבץ נאצר התרנגול, כאשר זה מנקר פירורי לחם יבשים מכף ידו הפתוחה.
"כשנגיע לאל עריש", סח פואד, ספק לי, ספק לתרנגול, "נחפש סיר בישול מתאים".
"אם לא נמצא, נוכל לבשל אותו בכובע הפלדה שמצאתי", הציע אברהם הרומני.
"מוטב לצלות אותו על אש", הביע אבנר את דעתו.
שקענו בוויכוח סוער סביב סוגיה זו, עת עשתה שיירת המכוניות את דרכה הלאה. אך משהתקרבנו לאבו עגיילה החלה ההמולה הולכת ושוככת. המחזות שנגלו לעינינו רחוקים היו מלהרנין נפש. בצידי הדרך נחו למעצבה טנקים וכלי שריון חרוכים, משאיות נקובות ועשנות, תותחים מנופצים ומעל הכל – גוויות. מאות גוויות חללי האויב בתנוחות משונות, פזורות על הקרקע הצהבהבה. מהן מרוטשות, מהן שרופות, עד כי לא ניתן להכיר את צלמן האנושי, ומהן שלמות, אגרופיהן מכווצים בעווית גסיסה – צבא רפאים מפוזר בין כלי המלחמה, עדות קודרת ומעוררת פלצות לקרבות הדמים וצליפות המטוסים שהתחוללו כאן.
חיילי צה"ל בגזרה המצרית [פארי מאץ']
פואד ישב לידי, קפוא ונוקשה כפסל, ידו אוחזת בתרנגול בחוזקה ועיניו לטושות נכחו כמי שחושש לאבד, ולו מזעיר, מחזיון הצלמוות שנגלה לעינינו. הוא התבונן במתים כשפניו חיוורות-משהו והבעתן סתומה ומאיימת. שפתיו פשוקות קמעא ורק אצבעותיו השחומות לוטפות מוכנית את פלומת העוף שבין ידיו.
משהגענו לאל עריש התמקמנו במחנה צבאי נטוש, עטופי שתיקה עיקשת. מילה מיותרת לא נאמרה מלבד ההכרחיות. טרם השתחררנו מהחוויה המזעזעת.
היה זה ארמונד, יליד מרוקו מטופח השפם, ששבר את השתיקה. "הם חטפו כהוגן המסכנים", מילמל בנימה קודרת. היה זה אותו ארמונד אשר רק לפני ימים מספר הבטיח ששום ערבי שייפול לידיו לא ייצא חי.
"כן", סח אבנר לאיטו, "המטוסים שלנו עשו עבודה יסודית". נרעד קלות – "מזל שהשמדנו להם את המטוסים עוד ביום הראשון למלחמה".
"קשה להאמין שהיו אלה פעם בני אדם, ממש כמונו", הפטיר מישהו והחל מנקה בקפידה את נשקו.
אט-אט החל המתח הקודר לפוג ומישהו אפילו הפטיר הלצה גסה. פואד, שהיה רכון עד כה מעל לתרנגולו כשקוע במחשבות הזדקף לפתע, ניגש לעבר הגדר הפרוצה, נעצר תחתיו לרגע קט כמי שהגיע להחלטה גורלית, הניף יד בחוזקה והשליך את התרנגול הלאה, הרחק מעבר לחוט התיל המתוח.
שב וחזר אלינו. "איני יודע", משך בכתפיו, "חי אלוהים שאינני יודע, הכל כל כך מת כאן, ורציתי, רציתי להשאיר להם משהו חי. הפרחתי אותו למען החיים והשלום".
"למען השלום נוהגים להפריח יונים ולא תרנגולות", מצאתי לנכון משום-מה להעיר.
"מה זה משנה?", השיב פואד בעייפות, "העיקר הכוונה, נכון?".
עקבנו במבטינו אחר התרנגול שנחת על הקרקע. הוא הזדקף, ניער את נוצותיו ופנה בהילוך ממדה לעבר אחד המבנים העזובים שמנגד.
"הוא עוד יחזור אלינו", פלט אברהם הרומני, כמי שמיצר על אובדן סעודתו.
"הוא הלך לערוך סריקה", התלוצץ אבנר מקורזל השיער.
"הוא הולך לחפש שלל", תרמתי את חלקי לשיחה.
"אולי ימצא שק גרעינים", הביע דעתו מישהו מאחוריי.
כוחות צה"ל באל עריש [מתוך הספר "נכתב בקרב" בהוצאת לדורי]
קול נפץ עמום עלה מתוך הבקתה. הדלת נעקרה מציריה ונזרקה כדי עשרה מטרים. מבעד לפתח המשחיר עלה ענן אבק וגל נוצות.
"מלכודת!", זעק מישהו וכולנו השתטחנו מוכנית על הקרקע, בעוד אנו מכוונים נשקנו לעבר הבקתות שממול. אך מאום לא קרה. עברו דקות ספורות של דומיית אלם. חיילי היחידה החלו מגיעים אלינו בריצה. התקבצו סביבנו ושאלו נרגשות מה קרה. קמנו לאיטנו על רגלינו והחילונו מסירים את האבק מעל בגדינו. רק פואד שנשאר על עומדו התבונן בעצב עמוק לעבר הפתח המשחיר.
"התרנגול", סח לבסוף, "תרנגול השלום נפל תוך כדי מילוי תפקידו".
איש לא חייך.
"כן", הפטיר אבנר בעוד הוא תולה מחדש את נשקו, "הוא נפל, ובמותו הציל את חייו של אחד משלנו".
מישהו השליך סמל של היחידה לעבר הבקתה, בעוד כל היתר שותקים במבוכת-אלם, משל חילקו לתרנגול נאצר את הכבוד האחרון.
והרי בסופו של דבר לא היה זה אלא תרנגול ערבי שנוצותיו כעין חלודה.
נס במלכודת סורית / ישראל שוארץ
יום שישי ה-9.6.67 השעה 11:00 בלילה. זה עתה ירדנו מדרבשיה שעל הרמה אל "ישראל הישנה". על אף שהיתה לנו משימה קלה יחסית – החלק התחתון של הכפר היה למעשה נטוש ורק מזרחית לכפר היו מספר מוצבים מאויישים אותם כבשנו – ירדנו לכביש מע"צ בהרגשת פורקן מסוימת. הנה גמרנו את חלקנו בכיבוש הרמה.
ישבנו לצד הכביש חבורות-חבורות ודשנו בחוויות הטריות תוך כדי משהו הקרוי "ארוחת ערב". נאמר לנו לפתע להתארגן מיד לתזוזה, ואכן כעבור דקות מספר היינו על כביש מע"צ בתנועה לכיוון דרום. תודרכנו בחיפזון ונאמר לנו כי אנו עולים על ציר נוסף ברמה. אנו כובשים את ג'לבינה (לאחר המלחמה נסתבר לנו כי היתה לנו תחרות עם גדוד אחר, ומכיוון שהגענו ראשונים זכינו אנו בנתח הנוסף הזה).
בונקר הרוס בשטח מוצב ג'לבינה, כיום
תוך זמן קצר נמצאנו מעבר לגשר שעל הירדן, צועדים בטור עורפי במעלה השביל לג'לבינה. צעדנו בשקט מתוח. לא היה ברור לנו אם הכפר מאוייש. לפתע הובהר לנו הדבר: האפילה הכבדה נחתכה על-ידי אלומת זרקור שנדלק בתוך הכפר וגישש בחשדנות בכיוון מערב. הטור נעצר וכולנו נשכבנו ללא ניע. כעבור דקות אחדות כבה הזרקור והטור המשיך לכיוון היעד. המגע עם הסורים נוצר תוך מספר דקות.
כשראש הטוב הגיע למבואות הכפר נפתחה לפתע לעברנו אש רצינית ומרוכזת משלושה מקלעים כבדים שלהם. התחילה לחימה של ממש. החבר'ה עלו על העמדות, חיסלו את אש המקלעים, המשיכו בלחימה במעלה הרמה וטיהרו תעלה אחר תעלה.
מכאן ועד לפסגת הרמה היה מרחק של קילומטרים אחדים, קילומטרים של תעלות מבוצרות, קילומטרים של אש וקילומטרים של עלייה, אשר די בה בלבד כדי להוציא ממך את הנשמה. הגדוד טיפס, טיפס ועלה והדף את הסורים אחורה בהתמדה. הלחימה נמשכה למעשה מחצות הלילה ועד קרוב לצהריים. כשהחבר'ה הגיעו לתעלות העליונות ביותר, בקצה היעד, קרה דבר מוזר אשר לא היינו מורגלים לשכמותו: שלושה סורים הגיחו לפתע מהתעלה, נופפו בידיים וצעקו לעברנו. היה ברור שאלה האחרונים שבהם, והם מבקשים להיכנע.
האנשים יצאו לקראתם, בלא שהקפידו במיוחד על מיבנה נכון ועל חיפוי מתאים. כשהגיעו האנשים לקרבת הסורים, קפצו האחרונים לפתע לתעלה ומאחוריהם הגיחו ארבעה טנקים שלהם. ללהטוטים מסוג זה לא היינו רגילים. הטנקים פתחו באש לעבר החבר'ה, ומכיוון שלא נעים לו לאדם לעמוד חשוף מול פלדה יורקת-אש, נסוגו אנשינו לאחור ותפסו מחסה.
תוך כדי כך, נפגע אחד האנשים, איתמר ורהפטיג, ונשאר מוטל בשטח ללא יכולת חילוץ. הוא היה מוטל בקרבת הטנקים, ביניהם לבין אנשינו. החבר'ה השיבו אש לכיוון הטנקים, ולמעשה נוצר מעין מצב של קיפאון כשאף אחד מהצדדים אינו מתקדם. מחליפים יריות והנפגע מוטל באמצע.
החבר'ה צעקו אל איתמר, אך הוא לא הראה שום סימני חיים. מסיבה זו ומאופן הפגיעה שהוא נפגע היה חשש סביר שהוא נהרג. מפקד הכוח ביקש סיוע של אש מרגמות ומטוסים כנגד הטנקים, אך היסס להפעיל את הסיוע בגלל התקווה שאיתמר חי עדיין והסיוע שלנו עלול לפגוע בו. לאחר היסוסים ושיקולים הגיע המפקד למסקנה שלא ניתן יותר להזיק לאיתמר, והוא אישר את הפעלת המרגמות.
שני מטוסים הגיעו לשטח וגם הם "אמרו את שלהם" לטנקים. מרגמות 120 הנחיתו אש יעילה ומרוכזת. המטוסים צללו לעבר הטנקים, חזרו וצללו שוב, כשהם משחררים את מטעניהם. בינתיים הצליח אחד החבר'ה להשחיל בזוקה לטנק. הטנק לא נפגש ממש, אך די היה בזעזוע כדי שהוא יתקפל אחורה. הטנקים הפסיקו להוות מטרד. חלקם נפגעו והשאר ברחו.
ד"ר איתמר ורהפטיג כיום
לאחר האש האיומה נוצר לפתע שקט. וכאן קרה דבר מעניין: איתמר, שבמשך כל הזמן מוטל היה תחת האש הזאת, קם ממקומו והתחיל מדדה לעבר החבר'ה. כשירד אלינו לתחנת האיסוף הגדודית עם תחבושת אישית שחבש בה את ראשו, סיפר לנו לתומו שנפגע בהתחלה מרסיס בראשו, נפל ומאז לא זכר הרבה. כשהכרתו חזרה אליו, מצא את עצמו בתוך גיהנום של פצצות ופגזים. הוא התכווץ כדי להקטין את פגיעותיו ככל האפשר. לאחר שהשתרר השקט, חבש את עצמו וירד לעבר החבר'ה.
ראינו במקרהו מעין תחיית המתים, לאחר שכבר כולנו חשבנו ש…
רצה איתמר להגיע בכוחות עצמו אל נקודת הפינוי. הרופא הישקה אותו במים ומתוך תגובת הבחילה נסתבר שהוא חטף זעזוע מוח. איתמר הושכב אחר כבוד על אלונקה והובל לנקודת הפינוי.
אותו רגע נזכרתי במה שקרה שבוע ימים לפני כן. אביו של איתמר, שר הדתות זרח ורהפטיג, ביקר במאהל הגדול ונכנס לאוהל המטה לשוחח עם מפקדי הגדוד. בתום הביקור נפרד בדברי עידוד ואמר בין השאר: "בעזרת ה' יהיה טוב וננצח".
באחד התדריכים של הגדוד לפני פעולה מסוימת הוסיף אחד המפקדים: "דרך אגב, חבר'ה, זה ברור לכם שיהיה טוב ואין לכם מה לדאוג – ורהפטיג אמר שבעזרת ה' ננצח".
הדברים נאמרו בחיוך טוב-לב. אך הצלתו המופלאה של איתמר ורהפטיג נשאה בה אותות של עזרת ה' פעילה ומכרעת.
"נעמוש" - הרמה הסורית / רמת הגולן 
קראתי את התרנגול מצחיק ועצוב כאחד.
היתי בגזרת הדרום, יצאנו הסנטוריונים בלילה בין 5 ל6 יוני משטח כינוס בחלוצה, עברנו את הגבול לכביש ניצנה -רפיח, היתה לנו התקלות בכביש אבו עגילה ביר לחפן ( אנקונה). נצחנו בלי בעיות קרב שין בשין בג'אבל לבני. גדוד 94 בפיקוד ברעם. אוןגדה 31 של אברהם יופה.
אהבתיאהבתי