"לא האמנתי שאלה טנקים סורים"

תחקיר ממלחמת יום כיפור ברמת הגולן * בגדוד 93 לא ידעו שהסורים כל כך קרובים. הם עלו על הגבעה שמדרום לנפח ונדהמו לראות עשרות טנקים טי.62 * לקח להם דקה ארוכה להבין שזה האויב עד שפתחו באש, אבל הסורים היו רבים מדי וקרובים מדי * ל-12 הצנטוריונים הישראלים לא היה הרבה סיכוי * סיפורו של המג"ד רן גוטפריד מחטיבה 679 בקרבות ה-7 באוקטובר 1973 על גדרות מחנה נפח * הפציעה, ההתחמקות מליפול בשבי, הסורים שהסתובבו באיזור והכאוס הכללי

טנקי שוט מטאור במלחמת יום כיפור ברמת הגולן [צילום: דוד רובינגר]

לראשונה אנחנו מדלגים מרמת הגולן של מלחמת ששת הימים אל שדות הקרב של מלחמת יום כיפור.

במאי 2020 הבאנו כאן את סיפורו של סגן רן גוטפריד, מ"מ טנקים מגדוד 266 בחטיבה 37 שהיה הטנק המוביל בקרב לכיבוש ראוויה ב-9 ביוני 1967. חלפו שש שנים והמ"מ גדל והפך למג"ד 93 בחטיבה 679 בפיקודו של אל"מ אורי אור. לא חלפו חודשיים-שלושה מהמינוי, ורן מצא את עצמו מפקד בכיר במלחמה הקשה של אוקטובר 1973.

חטיבת השריון 679 החלה את המלחמה בפיתחת קונייטרה, שם הצטרפה למאמץ הנואש לבלום מאות טנקים סורים ששעטו מערבה בכל הגזרה. הגדוד של רן לא הגיע לאיזור קונייטרה. הוא השתהה עדיין שעות ארוכות במחנה יפתח סמוך לצומת עמיעד, כדי לאסוף כמה שיותר טנקים כשירים [היתה בעיה של צוותים ושל ציוד ותחמושת] ולהצטרף למלחמה.

הגדוד עלה לרמה בשעות לפני הצהריים של יום ראשון ה-7 באוקטובר, אבל במחנה נפח תפס אותם תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36, והורה לרן לנוע דרומה ולהצטרף לחטיבה 188 שניסתה לבלום אויב באיזור חושניה.

רן והכוח שלו שמנה 12 טנקים נעו מנפח דרומה, אבל תוך פחות מקילומטר נתקלו להפתעתם בעשרות טנקים סורים שהיו בתנועה אל איזור מחנה נפח וקיבוץ אורטל.

את עלילות אותו יום סיפר רן גוטפריד לאנשי מחלקת היסטוריה ב-21 במרץ 1976, כשנתיים וחצי אחרי המלחמה.

להלן המסמך במלואו. המתחקרים היו רס"ן אורי דותן ורס"ן אלדד אורן.

מקור: ארכיון צה"ל.

תחקיר מחלקת היסטוריה – סא"ל רן גוטפריד מג"ד 73

סא"ל רן גוטפריד: "ב-6 באוקטובר הגדוד גוייס יחד עם החטיבה. אני אישית שמעתי מטוסים מעל שדה דב והתקשרתי בשעה 08:00 למח"ט הביתה. אשתו מסרה שהוא איננו. התקשרתי לבסיס ושם הוא מסר שהכל בסדר, אבל כללית שאני אהיה בבית. שעה אחרי זה, ב-09:00, הודיעו לי שיש גיוס – 'קח את המכונית'. נסעתי, הגעתי בסביבות 12:00 ליחידה למחנה יפתח [מדרום למושב אליפלט].

"כשהגעתי כבר היו חלק מהחיילים במחנה אם כי לא כמות גדולה. למעשה, כל חיילי החטיבה, זה לא היה גיוס במסגרת גדודית, הגיעו בגמגומים משעה 12:00-11:00, משהו כזה, עד שעות הערב. בבסיס זומנו לתדרוך שנעשה בצורה לא רשמית. לא היה כל הפורום עם המח"ט. זה לפני פרוץ האש, זה היה בסביבות השעה 12:00. בתדרוך נאמר שהמצב מתוח ויש ידיעות שתפרוץ מלחמה, אבל בשלב זה מה שעושים זה מזוודים את הטנקים, מחמשים אותם ולהיות מוכנים לתנועה למעלה".

המתחקר רס"ן אורי דותן: אפשר היה להבין מהתדרוך שעומדת לפרוץ מלחמה בהיקף מלא?

גוטפריד: "כמה שזכור לי, ואחרי זה היה תדרוך עם רפול, מפקד האוגדה, אני אישית לא הבנתי שהולכת לפרוץ מלחמה. יותר נכון, לא האמנתי שהולכת לפרוץ מלחמה. יכול להיות שכאן יש איזשהו הבדל. ציפינו ליום קרב רציני".

אורי: בתדרוך הראשון, הלא רשמי, מי השתתף? סגל הפיקוד החטיבתי?

גוטפריד: "השתתף סגל הפיקוד החטיבתי, חלקית, מי שהגיע. מחוץ לחטיבה לא היה, עד כמה שאני זוכר. לאחר מכן הגיע רפול ולא נערך תדרוך רשמי עם רפול, אבל שאלנו אותו מה קורה. הוא אמר שהמצב רציני ותהיה מלחמה. הוא שאל אותי מה יודעים בעיר. אמרתי שבעיר יודעים שיש יום כיפור היום ושיש כוננות, וכללית לא נכנסו לפרטים מה קורה ואיך קורה, אבל היתה אווירה שהולך לפרוץ משהו, אם כי לא האמנו שזו מלחמה. זו היתה אווירה כללית.

"רפול לא אמר לי מה תהיינה המשימות, אני מניח שזה נאמר למח"ט. במשך כל אותו יום לא נערכה קבוצת פקודות, לא ניתנו משימות, לא הוגדרו מטרות, לא כוונה ולא כלום. התרכזנו בהכנות.

"נושא מפות – היה בכמות מצומצמת, נדמה לי שעד רמת מ"פ. וגם כן לא היו מפות של כל הגזרה. אני קיבלתי מפה 1:50,000 שלאחר מכן לא התאימה לגזרה שבה נלחמתי. דבר נוסף שהתברר, לא היו משקפות, לא היו מדדים. למשל, את העניין של המשקפות כיסינו על-ידי כך שסגן מפקד האוגדה השיג באופן אישי על-ידי פרוטקציות אישיות מהסיירת של החטיבה, מפלוגת הסיור של החטיבה. החרים משקפות והעביר לנו אותן. המח"ט לא היה עדיין שם והסמח"ט עסק בעיסוקים שלו.

"בתדרוך הראשון הסמח"ט היה, אבל נושא המשקפות זה קצת מאוחר. לפנות ערב קיבלתי משימה ראשונה, למעשה זאת היתה המשימה הראשונה של החטיבה, והמשימה היתה לשלוח לגשר אריק שלושה טנקים בפיקוד סמ"פ".

אורי: שלושה או ארבעה?

גוטפריד: "היו או שלושה טנקים פלוס סמ"פ, או כולל סמ"פ. בנקודה זו אני מוכרח לוותר. זו מחלקה פלוס סמ"פ מעל גשר אריק כדי לאבטח את הגשר היות והיו דיווחים שיש חדירה של כוחות. הרביעיית טנקים האלה יצאה ללא תיאום כוונות והם התמקמו לפי הדיווחים באלחוט. אני לא ראיתי אותם אחרי זה לתחקור. סך הכל מה ששמענו בדיווחים באלחוט שעברו את הגשר, ניהלו קרב אש בלי לפגוע בשום דבר כיוון שלא היה תיאום כוונות והם גם לא ידעו מי יורה עליהם ואם יורים עליהם, אבל הם עשו רעש. זה מה שלי ידוע, יכול להיות שזה קצת שונה".

אורי: תנסה לצייר לנו תמונה של ההכנות, מה היה חסר – אמרת. אולי תשלים באיזה קצב הוכנו וכו'.

גוטפריד: "ההכנות הצטיינו בבלגן יוצא מגדר הרגיל שנבע מכך שהמחסנים היו סגורים. הרס"ר, איש הקבע, הוא לא מבין מלחמה או לא מלחמה. עד שאין לו פקודה מקצין אפסנאות חטיבתי שקיבל אישור מהג'ינג'י – הוא לא פותח. פרצנו את המחסנים, חוסר זיווד כמו שאמרתי, והבעיה העיקרית נבעה מזו שהגיעו אנשי צוות טיפין טיפין, היה טפטוף של אנשי צוות ולא יכולנו לבוא למצב של להלביש צוות על טנק ולזווד אותו כמו שצריך, אלא היו באים שלושה תותחנים, אחרי זה חצי קשר, או טען-קשר, ואחרי זה שלושה נהגים.

"זה יצר מצבים שבהתחלה היה טנק מאויש בארבעה אנשי צריח ואחרי חצי שעה פירקנו אותו ושמנו שני אנשי צריח פה וארבעה אנשי תובה כאן, או נהג ומפקד כאן, וזה גרם לכך ששלושה מפקדים זיוודו טנק אחד ואחרי זה התחלפו וכל הזמן היתה תנועה מתמדת. ברור שזה הפריע לעבודה".

אורי: התוצאה הסופית, כלומר הצוותים ששלחתם לקרב היו מעורבים בסוף, או שבסופו של דבר שלחתם רק פרופר צוות מכל התפקידים?

גוטפריד: "הצוותים יצאו פרופר לקרב, אבל זה לא היו צוותים אורגינליים, או ברובם לא היו צוותים אורגינליים, גם המחלקות. אני אישית קיבלתי את הפיקוד על הגדוד בחודש מאי לפני המלחמה ויצאתי עם הגדוד לתעסוקה קרבית בבקעת הירדן, כאשר לא הכרתי את חלק מאנשי הגדוד, כיוון שברגע שיוצאים לתעסוקה יש שחרורים וזה רק חצי גדוד, ולוקחים חובות מגדודים אחרים, כך שזה גם כן די הוסיף לבלגן.

"נוצר מצב כזה שכל קבוצת טנקים שהיתה מוכנה נלקחה. אלה היו ההוראות (המח"ט נתן אותן ישירות, הסמח"ט בחלק הזה של התמונה או שאני לא זוכר אותו, אני פשוט לא נזכר בו אם כי הוא יהודי טוב מאוד, אני פשוט לא זוכר אותו בקטע הזה). ההוראות היו ליצור גופים של כעשרה טנקים פלוס מינוס, ועל הגופים האלה לעלות למעלה. ברגע שיש פלוגה או סדר גודל דומה לזה, לקחת ולעלות למעלה יחד עם המח"ט.

צנטוריון במלחמת יום כיפור. ערימה של בעיות ותקלות [צילום ויקיפדיה]

"המח"ט רצה לרכז כוח של כ-20 טנקים (הוא רצה יותר, אבל זו היתה המציאות) ולמשוך אותה למעלה, כשכוח אחד כבר נזרק למעלה. זה היה הכוח של הסמ"פ שעלה להגן על גשר אריק. זה יצר מצבים שלא רק שצוותים לא היו מצוותים כמו שצריך, זאת אומרת לא צוותים שהם הכירו, אלא הם ממילא לא הכירו את אנשי הצוות ומג"דים לא הכירו… הדבר נבע מלחץ כבד מאוד שהופעל על המח"ט, ומפעיל הלחץ היה בעיקרו סגן מפקד האוגדה, מן [לוי מן], שהוא היה בגזרה שלנו ולחץ. הוא לא היה כל הזמן במחנה, אבל הוא הגיח פה ושם כל הזמן".

אורי: אתה יכול להעריך מבחינת לוח זמנים כללית, תוך כמה זמן הכנתם, כלומר פלוגה ראשונה בערך באיזה שעה היתה מוכנה ופלוגה שנייה וכו'?

גוטפריד: "הכוח הראשון שהיה מוכן, ובאמת אלה היו ממש הטנקים הראשונים שהיו מוכנים, ואני מדבר על הגדוד, היה כוח שיצא עם הסמ"פ, אני חושב שהוא יצא בסביבות שעה 10, אני לגמרי לא בטוח. זה משהו בסדר גודל כזה, יכול להיות שיותר מאוחר גם כן"

אלדד: יש לי שאלה אינפורמטיבית. אמרת ששמעת אותם ברשת, באיזו רשת?

גוטפריד: "לא זוכר באיזו רשת, נדמה לי בגדודית, אבל אני לא זוכר. גם בנושא הרשתות והקשר היו לנו צרות לא נורמליות. זו למעשה הסיבה שלגדוד לא היה קשר עם החטיבה, חוץ מתקלות אישיות בטנק.

"לקראת בוקר כמדומני יצא המח"ט, או בשעת לילה מוקדמת מאוד, כשהוא לוקח כמה טנקים, שלי גם כן, בסדר גודל של פלוגה או משהו דומה לזה. את הפלוגה הזו הפרשתי לקראת בוקר, אני לא זוכר את השעה שהוא יצא".

אורי: זאת אומרת סמוך ליציאה גמרת להכין את הסדר גודל פלוגתי.

גוטפריד: "כן, כשהמח"ט יוצא עם שני מג"דים, עם שני גדודים – של משה הראל ורפול שפר, כשאני נשאר במחנה לרכז את הכוח האחרון ולעלות איתו ולהצטרף למח"ט".

אורי: היתה סיבה מיוחדת שהשאירו אותך?

גוטפריד: "הסיבה היתה שמשה הראל הוא איש קבע, היה מג"ד ותיק וגם מכיר את גזרת רמת הגולן טוב מאוד. הוא היה תקופה ארוכה סמג"ד שם, ורפול שפר הוא יותר מ-15 שנה מג"ד במילואים, מג"ד ותיק מאוד, ואני הייתי המג"ד החדש. יש סדר.

"בקטע הזה שנשארתי לבד במחנה הופעלתי למעשה על-ידי סגן מפקד האוגדה, שבאותו זמן גם השיג לי את המשקפות ולחץ בצורה בלתי רגילה לעלות למעלה. ניסיתי להשיג ממנו אינפורמציה מה קורה, כיוון שבחדשות אי אפשר היה לדעת שום דבר, ואני מתאר לי שאתם זוכרים, ולא ידענו מה קורה חוץ מאשר סקרנות אישית. מג"ד יוצא למלחמה, קצת מודיעין. התשובות שקיבלתי זה שלוחצים חזק מאוד. אני זוכר שהביטוי מאוד לא מצא חן בעיניי. זה שמעתי ממן, סגן מפקד האוגדה. הוא אמר שהם לוחצים חזק מאוד והמצב מתוח או קשה, משהו בדומה לזה, אבל תכלס, מספרים או נקודות איפה, מה, מי – שום דבר, כלום. טוטאלית יבש לחלוטין.

"המשימה שקיבלתי, נדמה לי שזה ממן, לעלות לכביש הראשי לרמה ולהצטרף למח"ט שנמצא באיזור קונייטרה. הוא אמר בשעות הבוקר המוקדמות, ברגע שאהיה מוכן. האמת היא שאני עיכבתי קצת את היציאה כיוון שלא הסכמתי לצאת בלי תיאום כוונות מסודר, בלי משקפות ובלי טנקים עם פגזים".

מג"ד 93 רן גוטפריד בברכת רם אחרי שהחלים מפציעתו במלחמת יום כיפור

אורי: היו בעיות עם תיאום כוונות?

גוטפריד: "לי לא היה כיוון שאני נעצרתי, נסעתי בצורה מסודרת, עשיתי תיאום כוונות, מקום מסודר, שהשמיים יפלו, לא עניין אותי. טנק בלי תיאום כוונות זה לא טנק. עשיתי גם רשות וגם תיאום כוונות מסודר וגם דאגתי שכל מט"ק תהיה לו משקפת ופגזים. אני לא זוכר את הכמות, היתה לנו כמות יותר קטנה, אבל סך הכל היו לנו כמה עשרות פגזים לכל טנק ועלינו שמונה טנקים בסך הכל לכיוון הרמה. אני מוכרח לציין, שלחתי כמה טנקים, אני לא זוכר את הכמות, לפני כן שיצטרפו למח"ט ואני עליתי עם השמונה הכמעט אחרונים".

אורי: בוא נעשה סיכום קצר. שלחת בערך עשרה טנקים עם המח"ט בהתחלה, עוד ארבעה ראשונים לגשר אריק.

גוטפריד: "ועוד כמה, פחות מעשה למח"ט, במשך יום ראשון בבוקר, זה הלך נדמה לי בשתי קבוצות".

אורי: ואתה עם השמונה האחרונים. סך הכל כמה טנקים שלחת, אתה יודע?

גוטפריד: "בסביבות 30. יכול להיות 25 ויכול להיות 32, אבל סדר גודל של 30. כשאני יצאתי כבר למעשה מרבית הגדוד יצא".

אלדד: איך היה המצב הטכני של הטנקים?

גוטפריד: "המצב הטכני של הטנקים היה לא מזהיר, בוא נאמר כך. היו לנו בעיות. מתוך השמונה טנקים, שניים לא משכו, אחד לא נכנס להילוך וצרות שלמות, וזה גם דרך אגב האט את קצב ההתקדמות שלנו. בבית המכס העליון חיכיתי לפחות חצי שעה עד שהצטרפו אליי כל הטנקים, ובבית המכס העליון אספתי איתי עוד ארבעה טנקים של יחידות אחרות שראיתי אותם מסתובבים בשטח. אני חושב שזה היה של חטיבה 179 של רן שריג, כיוון שזה היה שוט קל, וזה לא היו אנשי סדיר, אז אין הרבה ברירות, זה היה 179, כיוון שלחטיבה 679 היה שוט בנזין, שוט מטאור. הם נשארו איתי עד הסוף, עד הקרב. הטנקים היו במצב טוב, הם פשוט עלו גם כן למעלה להצטרף לכוחות הלוחמים. אני פשוט ראיתי טנקים, אז צירפתי אותם. למעשה, כשעברתי ליד נפח, ונפח זו נקודה שצריכים לציין, הייתי עם 12 טנקים".

אורי: בערך באיזה שעה יצאתם?

גוטפריד: "אני יצאתי לפני הצהריים, בערך ב-11:00-10:00. הגעתי לנפח בסביבות שעה 12:00. משהו דומה לזה, פלוס מינוס. למעשה עברתי את נפח כקילומטר, ולמרגלות תל אבו חנזיר נעצרתי כתוצאה מדהירה פראית של איזה טנק מחטיבה 188, שהמט"ק נהרג והצוות הסתלק עם הטנק, ונסעו בצורה פראית מולי והורידו אותי מהכביש יחד עם עוד כמה טנקים כיוון שהנהג היה אחוז אמוק. הנהג השתגע לגמרי, הוריד אותנו מהכביש ואחרי זה כמעט התהפך. באותו רגע שנעצרתי השיג אותי ג'יפ שבו היה קצין סיור מהאוגדה וביקש שאבוא איתו למפקד האוגדה בנפח. עצרנו את הטנקים בצד הדרך".

אורי: מבחינת קשר, אתה פעלת ברשת הגדודית?

גוטפריד: "אני פעלתי ברשת הגדודית כשאצלי הקשר לא עבד בצורה טובה. כתוצאה מזה לקחתי איתי טכנאי קשר, שהוא גם טכנאי אלקטרוניקה בחיים הפרטיים, הוא הלך איתי בתור טען-קשר, אבל אני יודע בפירוש שלא נשמעתי טוב. לאור זאת נסע מאחוריי הקמב"צ שלי צמוד עם זחל מבצעים, אורן שביט, והוא שמע אותי ובמידה והפקודות לא נשמעו הוא העביר את הפקודות הלאה. הוא היה צמוד אליי עד המלחמה עצמה".

אורי: הכוח שלך היה ברשת הגדודית, וחוץ מזה?

גוטפריד: "הייתי בהאזנה על רשת הקשר החטיבתית (הייתי מספר 3) והקשר היה גרוע. לא שמעתי טוב וכנראה שהם גם לא שמעו אותי טוב. זה לא היה יעיל, הרשת החטיבתית לא היתה יעילה".

אורי: כלומר, לא יכולת להבין מה קורה ממנה ולא יכולת לקבל פקודות שם.

גוטפריד: "לא, בכלל לא. לגביי החטיבה היתה out לחלוטין. בזמן הזה כבר היו נפילות באיזור נפח של מרגמות, בזמן שבא לקחת אותי קצין הסיור. נסעתי לחפ"ק, לבור שם בנפח, נכנסתי למקום שהיתה בו מהומת אלוהים. זה הרשים אותי בצורה לא רגילה איך אנשים יכולים להבין אחד את השני בכזו מהומה, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. היו שם עשרות רבות של אנשים בכל חדר, היו צעקות, לא הבנתי איך מישהו מצליח להבין משהו, את עצמו, בבלגן הזה.

"רפול תפס אותי יחד עם קצין האג"מ שלו ומסרו לי שאני עוזב את המח"ט, אני עכשיו ת"פ האוגדה והמשימה שלי לרוץ להצטרף לכוחות שבחושניה, על ציר פלא. היה ויכוח על איזה ציר אני אסע. הוויכוח לא היה ביני לבינם, אלא בינם לבין עצמם, על איזה ציר כדאי שאני אנוע. בסוף הם סיכמו שאני אנוע על ציר פלא".

אורי: אתה זוכר מה היה הרקע לוויכוח? זאת אומרת למה ציר זה ולא זה?

גוטפריד: "לא היה ויכוח אם יש אויב על ציר הנפט או אין אויב על ציר הנפט, אלא מה יילך יותר מהר – תנוע על ציר פלא לחושניה".

אורי אור, מח"ט 679 במלחמת יום כיפור, מספר על הקרבות לאנשי מכון לחקר מלחמות ישראל

אורי: מה נמסר לך חוץ מזה?

גוטפריד: "לא נמסר לי כלום חוץ מזה. שאלתי – מה זה לנוע? לנוע בתנועה מאובטחת? להיכנס לשדרה ולרוץ עם הכוחות מה שיותר מהר? מה זה? מה קורה בחושניה? יש אויב בחושניה? למי להצטרף, למה להצטרף? זה היה בדיוק כך. אמרו: אין בעיות, אין כוחות, ורפול במפורש אמר: תנוע בשדרה בריצה מהירה, כמה שיותר מהר לחושניה ותצטרף שם לבן שוהם [מח"ט 188]. בן שוהם שם בסביבה (או שאמר 188 או שאמר בן שוהם, אני לא זוכר) ותצטרף לכוח שישנו בחושניה, אתה תגיע וכבר ייצמדו אליך ויעבירו אותך לרשת. קח את מספר הערוץ שלהם, רשמתי את הערוץ. אני לא זוכר איזה רשת, ותרוץ כמה שיותר מהר.

"אמרתי – חבר'ה, אני כבר עברתי את גיל 28, מה זה לרוץ? מה קורה? עד אז האינפורמציה היחידה שהיתה לי שהמצב מתוח, לחוץ, קשה, הכל בסופרלטיבים, אבל מתמטיקה אף אחד לא דיבר. חזרתי ליחידה, הפניתי אותם לציר פלא והיות ואני לא מאמין בדרך כלל לאנשים אז החלטתי לנוע בתנועה מאובטחת כיוון שגם היו נפילות קרובות מאוד בסביבה והחלטתי שאני נע בתנועה מאובטחת, וזה היה המזל הגדול. זה היה בסביבות הצהריים, הייתי בבונקר כרבע שעה או עשר דקות, בסביבות 13:00".

אורי: הכוח שלך, לפני שבאת לבונקר עבר כבר את צומת פלא-יבשה? [הערת הבלוג: ציר יבשה – הכביש מנפח לכיוון קונייטרה, ציר פלא – הדרך ממחצבות כפר גלעדי דרומה במקביל לדרך הנפט].

גוטפריד: "כן, אנחנו למעשה, הטנק האחרון שלי היה בצומת פלא-יבשה, זה המחצבה, הטנק הראשון שלי היה למרגלות תל אבו חנזיר מצד מערב שלו. הפניתי את הטנקים, העליתי אותם על ציר פלא מיד אחרי המחצבה, פרסתי את הכוחות כשהסמג"ד נמצא מימיני, זאת אומרת מצד מערב שלי, דרום-מערב, והמ"פ שושני נמצא ממזרח לי, צפון-מזרח, מצד שמאל שלי, כשאני הייתי על הציר עצמו וכאמור היינו 12 טנקים ומאחוריי היה חמ"ל מבצעים שלי, וככה התחלנו לנוע".

אורי: בכל אגף כשישה טנקים?

גוטפריד: "בערך. נדמה לי שטנק אחד של 179 הסתלק, אבל זה בערך התמונה שהיתה כשקבעתי לגדוד יעד ראשון – עלייה לעמדות תצפית ברכס הראשון שקיים בציר הזה. בערך כמה מאות מטרים לאחר המחצבה יש מין רכסון בגובה 5-4 מטר, מין התרוממות כזאת לפני סינדיאנה, שם עלינו לעמדות תצפית וראינו, גילינו כמות של כמה עשרות טנקים סורים טי-62".

אורי: מבחינת מסגרות, מה היית אומר?

גוטפריד: "אני מעריך את העסק הזה כגדוד קדמי של חטיבה, אבל מה שאני ראיתי מול העיניים זה סדר גודל של גדוד פלוס. דבר נוסף שצריך לציין שאני הבחנתי רק באלה שהבחנתי, אני לא ראיתי את אלה שלא הבחנתי".

אורי: באיזה מצב הם היו?

גוטפריד: "מצב נסיעה, הם היו במצב תנועה".

אורי: משני צידי פלא?

גוטפריד: "הם היו משני צידי פלא, בעיקר אם נאמר פלא-יבשה מן המחצבה. עיקר הכוח שלהם למעשה היה מצד צפון-מזרח של פלא, בחורשות האלה של סינדיאנה בתנועה לקראת נפח. זה למעשה היה המצב העיקרי שחלק מהם היה גם מצד דרום-מערב, מהצד השני של פלא.

"למעשה, עיקר  הבלגן היה בגזרה הזאת והיו כמה עשרות טנקים כשבפירוש בגלל הסיבה שלא ידענו שיש כוחות סורים בשטח, ואני אומר בפירוש בגלל הסיבה הזאת, לא פתחנו באש לפחות דקה, דקה וחצי, עד שקראנו בערוץ חירום חש"ן כיוון שלא האמנו שיש כוח סורי פה מול העיניים, פחדנו לירות".

אורי: באיזה טווח הם היו מכם?

גוטפריד: "כמה מאות מטרים, בין 400 או 300 הראשונים, והתגובה הראשונית היתה שלא נתתי אישור לפקודת אש, אף על פי שביקשו, עד שאני לא בדקתי אישית בערוץ חירום חש"ן. אף אחד במלחמה הזאת לא זכר מה זה, אבל אני פשוט לא האמנתי וגם החיילים לא האמינו שזה טנקים סורים".

מפת הקרב של גדוד 93 המוקטן בשדות הדרומיים של נפח

אורי: אני מבין שכוחות שלנו לא ראיתם בכלל.

גוטפריד: "לא, כוחותינו לא ראינו בכלל. נתתי פקודת אש, אנחנו ירינו ראשונים כיוון שעמדנו בעמדות טובות והם הודלקו כבר במטח הראשון. זאת לא היתה חוכמה גדולה בטווחים כאלה קצרים. הודלקו כמה טנקים סורים, נדמה לי שישה או שבעה, זאת היתה חנוכייה מבחינת כמות, בגלל זה אני זוכר את המספר, ואז הסורים פתחו באש והפתיחה באש שלהם נעשתה תוך כדי תנועה ולמעשה אנחנו תוך מספר דקות, רבע שעה, עשר דקות, אבל סדר גודל של דקות נשטפנו על-ידי הסורים. הם פשוט שטפו על אף שגרמנו להם שם עוד סדרה של כמה נפגעים, אני מעריך בסביבות 30-20 טנקים נפגעו להם בתקרית הזאת ולנו נפגעו מרבית הטנקים, אם לא כולם".

אלדד: הם המשיכו לנסוע ולירות?

גוטפריד: "המשיכו לנסוע ולירות ולא עצרו כלל. אלה היו טי.62 כולם, זה מה שאני זוכר. למעשה, הגדוד הושמד, או ה-12 טנקים [שלנו] שהיו שם, רובם נפגעו והגדוד כגדוד פסק לפעול באותו רגע. אחרי זה התחדש עם הסמג"ד וכל זה, אבל הגדוד כגדוד פסק לפעול שם".

אורי: מה אתה זוכר על ההיפגעות, אולי עוד איזה פרט, אתה נפגעת בסוף, באמצע או בהתחלה?

גוטפריד: "אני נפגעתי אני מניח לקראת הסוף כיוון שאני ראיתי שלפחות 5-4 טנקים שלנו נפגעו וזה כבר היה למעשה הרוב, ובפירוש בגלל הטווחים הקצרים לא נתתי, כמה ששמעו, אפשרות לסגת כיוון שאתה יודע שבטווחים כאלה זה לא משנה לשום דבר".

אורי: אתם יריתם מאותן עמדות?

גוטפריד: "כן, שום שינוי עמדות, שום דבר, כל העסק הזה לא היה לו שום משמעות, זה היה לעמוד ולירות אחד על השני ומי שמצליח לירות יותר הוא הגיבור.

"לאחר ההיפגעות אני איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי לא היו יותר, אני לא ראיתי חוץ מטנקים פגועים, לא ראיתי טנקים סורים ולא טנקים ישראלים בשטח, כשאני עצמי התעוררתי אבל כנראה שהייתי מחוסר הכרה כמה שעות וכאן יש כמה נקודות חשובות".

אורי: זה היה ערב או…?

גוטפריד: "אחר הצהריים. תפסתי את הנהג וגררתי אותו לכביש הראשי ושם היות וירו, נכנסנו לבונקר שהיה על הכביש, תיכף תבין למה אני מספר את זה. היות ונפגענו והיינו צמאים החלטנו ללכת למצוא מים, אבל היות וירו בסביבה זה לא כל-כך הסתדר עד ששמענו טנקים עולים מכיוון נפח, על הציר, רשמי לגמרי, תנועה מנהלתית. שמעתי אותם נוסעים עם שרשראות על הכביש בששון ובשמחה, וזה מאוד שימח אותנו כיוון שהיינו בטוחים שאחינו בני ישראל עולים להושיע ועלינו למעלה, והיות ושנינו נפגענו גם בפנים לא ראינו טוב וכשזיהינו את הטנקים בטווח של 6-5 מטר והם כבר עצרו, מתברר שזה 7-6 טנקים סורים, טי-62, שנסעו בשדרה מנהלתית על הכביש מכיוון נפח לכיוון תל אבו חנזיר".

אלדד: לא זיהית לפי הרעש של שהרשראות שזה לא…

גוטפריד: "תשמע, ברגע שאתה עם 30 אחוז כוויות בלי מים, אתה שומע טנקים אז אתה רוצה לשמוע את כוחותינו, וגם כשהם על שרשראות לך תדע איזה טנקים היו שם בגזרה בכלל.

"המפקד שלהם ירד לקחת אותנו, אבל עם בעיטה בישבן של הנהג שלי ברחנו כמו מטורפים לכיוון המחצבה. היו שם בטונדות והתחבאנו בפנים. פתחו באש, אבל לא פגעו ואחרי זה הם המשיכו לנסוע ועקבתי אחריהם. הם עלו לתל אבו חנזיר, נכנסו לכיוון השקע שהיה בתל אבו חנזיר, והסביבה היתה ריקה חוץ מאשר פה ושם היו טנקים בודדים שניהלו אש. החלטתי שכל הנושא מחייב דיווח והחלטתי ללכת לנפח לדווח את זה לרפול שהסביבה ריקה".

אורי: באיזה מקום הייתם? בצומת?

גוטפריד: "לא, קצת למעלה מהצומת, איזה 200 מטר מעל הצומת, יש איזה מחפורת. היתה ארטילריה כבדה מאוד שם בסביבה וגם איכשהו בין הטיפות הגענו לנפח וכמו שאומרים – אין אף אחד".

אורי: באיזה שעה?

גוטפריד: "אני מניח 16:00 או 17:00, משהו כזה, לפני הלילה. לא היה אף אחד חוץ מאשר במחנה הדרומי של נפח עמד איזה טנק ליד הגדר, טנק שלנו, מאחוריו עמד עוד טנק, נדמה לי שזה מה שקראתם לו אחרי זה כוח צביקה, אם כי אני לא בטוח".

"שוטים" וזחל"מים בקרבות 1973 ברמת הגולן [צילום: רם לחובר]

אורי: טנקים פעילים היו?

גוטפריד: "כן, טנקים פעילים הם ירו עלינו, כנראה שחשבו שאנחנו סורים, אבל אחרי זה הפסיקו. מזל שלא קלעו טוב. מסרתי להם שיעלו, ביקשתי את המפקד שלהם, דיברתי עם איזה סגן אחד, אני אפילו לא זוכר את שמו, אמרתי לו – תשמע, תרוץ ותתפוס את הצומת למעלה כי הצומת ריקה. הוא אמר יהיה בסדר ונשאר במקום. ירדתי עוד למטה, חיפשתי את רפול, אבל לא מצאתי אותו ובזה זה נגמר. כנראה שהוא עלה אחרי זה מכיוון אחר. לי הוא סיפר שהוא עלה למעשה לגבעות וזהו".

אורי: כן, הוא היה צפונה שם.

גוטפריד: "ניסיתי לתפוס כמה חפ"קים, הסתובבו חפ"קים, ירדו אלופים, סא"לים, אתה יודע 'ערב רב', ניסיתי לומר שיעלו לתפוס את נפח, שנפח ריקה, אבל זה לא עשה רושם על אף אחד".

אורי: מתי? באותו יום?

גוטפריד: "באותו ערב".

אורי: התחילו לחזור.

גוטפריד: "זה הכל היה באותו יום".

אורי: כן, אבל אני מבין כשבאת לבונקר של החפ"ק האוגדתי הוא היה ריק ואתה נשארת במקום?

גוטפריד: "לא, אני סחבתי את הנהג וירדנו לכיוון עליקה, עברנו גם את עליקה ברגל".

אלדד: אף אחד לא עצר אותכם בעליקה?

גוטפריד: "לא, בעליקה לא עצרו אותנו. היה דווקא אור שם".

אלדד: באת ולא ראית את כוחותינו שם?

גוטפריד: "לא, לא ראיתי שם. הטנקים היחידים שאני ראיתי, אני ראיתי טנקים אחרי עליקה, יותר למטה מעליקה, יותר מערבה. הטנקים היחידים שראיתי זה הטנקים שהיו צמודים למחנה הדרומי של נפח, המחנה התחתון של נפח".

אורי: בערב החפ"ק היה תפוס שוב?

גוטפריד: "כן, בערב כן, אנחנו ירדנו עם ערביים ויכול להיות שעקפו אותם, לך תדע מי נוסע ונסעו הרבה למעלה. עצרנו את מי שיכולנו, אבל הרבה כבר לא הועלתי לאחר מכן. הגעתי לבית חולים אחרי איום באבן על מישהו שייקח אותי ובזה נגמר העסק. אף אחד, כל אחד רצה לנסוע למלחמה, בסוף החלטנו שזה נמאס לנו, לקחנו אבן, עצרנו איזה נהג, איזה עולה חדש שהסתובב כמו סהרורי בשטח בין נפח, עצרנו אותו, אמרנו לו – אתה מוכן לקחת אותנו לצפת? הוא אמר – תראה, אני צריך לנסוע… הרמנו את האבן ואמרנו – עכשיו אתה מוכן? ובזה נגמרה המלחמה ולמעשה את הפיקוד קיבל הסגן, רס"ן… תיכף אני אזכר בשמו".

אלדד: את הפיקוד על מה?

גוטפריד: "את הפיקוד על שאריות הגדוד. הוא ריכז עוד כמה טנקים, עוד איזה 3-2 טנקים שהגיעו ועלה עוד פעם ונפצע שנית וגם כן אושפז ובזה נגמר".

אורי: רגע, הוא אסף את מה? שאריות מה-12?

גוטפריד: "כנראה שהוא אסף שאריות מה-12 טנקים".

אורי: ידוע לך כמה נשארו מהם?

גוטפריד: "שניים או שלושה, אבל זה לא בדוק. שמו של הסגן הוא ישראל… הוא איש שירות הביטחון, איש המוסד נדמה לי, משהו כזה. זה הסיפור של הגדוד.

טנק סורי מוטל על גבעונת בשדות סינדיאנה

"דבר אחד יש כאן לציין כמה עובדות: א) לא הודיעו לנו שיש אויב. ובפירוש אם היו מודיעים יכול להיות שהתוצאות היו אחרות לחלוטין כיוון שלא היינו נכנסים בטווחים של 200 מטר ולא היינו נעים לאחור, או שעולים על תל אבו חנזיר או למקומות שולטים בשטח והיינו יכולים לדפוק את הסורים.

"ב) לאחר הקרב, בכל אופן שעתיים-שלוש אחרי הקרב, אחרי שאני התעוררתי לא היו טנקים סורים בשטח, הטנקים היחידים שראיתי זה היו הטנקים שעלו על הכביש לכיוון קונייטרה, אלה שניסיתי לעצור אותם טרמפ והצומת היתה ריקה. איזור נפח היה ריק. בכל אופן בזמן הזה שאני הייתי. זה ברור לי לחלוטין מכיוון שהסתובבתי שם".

אורי: טוב, בינתיים היה שם קרב רציני.

גוטפריד: "אני יודע שנכנסו אחרי זה והכל, השאלה באיזה שעות זה היה".

אורי: עד אחרי הצהריים, אתה נכנסת בצהריים. מבחינת רשתות קשר, כשנעת לקרב נעת בתדר הזה שנתנו לך?

גוטפריד: "כן, התדר של 188, שמתי אחד במקלטי העזר".

אורי: ואתה המשכת ברשת הגדודית?

גוטפריד: "כן".

אורי: ועם החטיבה הפסקת.

גוטפריד: "הקמב"צ נשאר על החטיבה ועליי, אבל לי עצמי…"

אורי: אתה בעצם הוכנסת ת"פ 188.

גוטפריד: "להלכה כן, למעשה לא".

אורי: ב-14:00 בערך נטשו את נפח בפעם השנייה.

גוטפריד: "זהו, זה בערך כשנגמר הקרב שלי, נטשו כנראה את נפח".

כאן נלחם גדוד 93. שטחי האש של נפח: מגדל תצפית, תל שיפון והרבה חולות

אלדד: האם ראית על ציר פלא איזשהו טנק שהיה פגוע שלנו?

גוטפריד: "על ציר פלא לא. שום דבר, הציר היה ריק לחלוטין, שום טנק פגוע בשום צורה שהיא. האקט הזה של ההיתקלות עם הסורים היה לכולנו תדהמה לא נורמלית, ועובדה היא שלא רצינו לירות עד שלא היינו בטוחים במאת האחוזים שזה סורים. תשמע, אתה רואה טי-62, אבל לך תדע אם זה בטוח טי-62 או 55. באותו רגע שאתה הולך לדפוק בו פגזים לתוך הטנק אתה רוצה להיות בטוח במאה אחוז. היות ולא ראינו צבעים בהתחלה, השערה ראשונה היתה שהעלו טירנים בכלל לרמת הגולן [טנקי T-54 שנתפסו בששת הימים והוכנסו לשימוש בצה"ל], לא עלה על דעתנו בצורה המזוויעה ביותר שיש שם סורים במרחק 300 ו-400 מטר מנפח".

אלדד: איך המטאורים היו בזמן הלחימה? איך הם פעלו? האם היה איתם בעיות מסוימות?

גוטפריד: "בטח שהיו בעיות. עד שהכנסת למהלך ועד שנסעת, וגם שהם בערו מאוד מאוד יפה. זה בנזין והטנק עם בעיות היגוי ובעיות מנוע יוצאות מגדר הרגיל".

אורי: כשהיית על רשת 188 כשנעת לקרב אתה שמעת אותם?

גוטפריד: "תשמע, אני למעשה על רשת 188 הייתי חצי דקה, בוא נאמר כך, כיוון שכשחזרתי לטנק אז תוך כדי תנועה נתתי הוראה לטען-קשר לעלות על הרשת שלהם. עכשיו כל העסק זה טווחים של מאות מטרים, סך הכל עד שההוא ירד לחפש ולא עשה את זה מיד, ופקודת היכון לירי אני זוכר טוב, אך ורק בגלל זה שהיו היריות בסביבה וזאת הסיבה".

אלדד: שמתם פגז בקנה?

גוטפריד: "כן, חוסר אמונה, אתה יודע, זה יותר מדי קרוב וזה היה מרגמות".

אורי: איזה מרגמות זיהיתם?

גוטפריד: "אני חושב שזה היה 120. זה היה טווחים קצרים וזה מה שהזהיר אותי למעשה, וגם הטנק של 188 שסיפרתי קודם, שהוא נכנס לאמוק והשתולל על הכביש. תיארתי לעצמי שאם טנק בורח מהקרב…"

אלדד: מאיפה הוא הגיע?

גוטפריד: "מכביש קונייטרה".

אורי: אתם התחלתם לראות אותו ממערב לצומת פלא-יבשה?

גוטפריד: "ראיתי אותו מכאן נע על הכביש, הוא יכול להיות של 7 או של…"

אורי: זאת אומרת מצפון להר שיפון.

אלדד: למה דווקא אמרת של 188?

גוטפריד: "עכשיו כשאתה שואל אותי אין לי שום סיבה להגיד שזה של 188".

אלדד: אז בוא אני אשאל אותך שאלה אחרת – איזה מקלע מפקד היה לו?

גוטפריד: "לא זוכר, אני לא זוכר. הרושם שזה של 188 נתקע לי בראש ואני לא יודע מה הסיבה. או שהחייל אמר את זה, או שזה כתוצאה מזה ש-188 חטפה את עיקר ה'בלאק' במלחמה".

אורי: זה יכול להיות של 679?

גוטפריד: "לא, זה היו אנשי צוות סדירים. זה שזה היו סדירים זה בטוח. זה היה שוט קל והיו שם שלושה ילדים בני 19-18 בפאניקה נוראית. ו-679 ו-179 הגיל הוא לא של 20-18. זה היה טנק סדיר, הוא היה מסודר מאוד. הם היו בפאניקה כיוון שראש המט"ק נחתך ונשאר להם והם פחדו לגעת בו. אבל הם היו שלושה ילדים וזה הדליק אצלי אור אדום יחד עם המרגמות. המרגמות היו דבר קרוב מאוד ואז החלטתי לנסוע בצורה כזאת [בתנועה מאובטחת].

עד כאן תחקיר מחלקת היסטוריה

עם פרייבט שטוחת גחון בשדה הקרב של גדוד 93

יש כמה משפטי השלמה לסיפור של גוטפריד, אבל לפניהן זווית אישית לסיפור: באפריל 2020 בעיצומו של משבר הקורונה, נסעתי יום אחד להסתובב בשדות נפח-סינדיאנה, כדי להתרשם ממקום הקרב של רן וגדוד 93.

כבר כשסטיתי מכביש 91 לאיזור מחצבת כפר גלעדי הנטושה אפשר היה להרגיש בסוריאליזם שמרחף באוויר. המחצבה הלכה לעולמה מזמן. היתה בנויה בחלקה על מבנים סורים ואפשר היה להתרשם שהמקום שימש כמגורים לעשרות עובדים. הדרך נמשכת מכאן דרומה – זהו ציר פלא – כשממזרח מביטים כל הזמן תלי שיפון ויוסיפון.

היה זה רכב פרייבט לגמרי. כמעט תואם פיאט 600 של פעם. מרווח גחון: 1.5 ס"מ לערך. חוזק צמיגים: מרשמלו. קפיצים: קורסים תחת כל במפר. עם החימוש הזה התחלתי את הדרך כדי להגיע הכי קרוב לבית הקברות של טנקי T-62 שעדיין פזורים בשטח.

התחלת הדרך היתה מעודדת – דרך עפר מהודקת ולא רעה, אבל ההמשך היה פחות סימפטי עד שכבר אי אפשר היה להמשיך.

הרכב אי שם, ברקע תל שיפון

הצלחתי להרחיק עם הרכב כ-600 מטר דרומה, או מעט יותר, ולהגיע לכמה גוויות של טנקים סורים. אבל בדרך חזרה הדרך היטשטשה פתאום, איבדתי אותה ומצאתי את עצמי מקרטע בלב לבו של שטח עם מהמורות, בורות, עליות ומורדות, פה ושם שלולית שנעקפה באלגנטיות, אבל גם מצבורי חולות. למרבה המזל, היינו שלושה ימים אחרי גשם, כך שהאדמה הספיקה להתייבש יפה. כל אלה הם מאכל תאווה לרכבי שטח מאותגרים, אבל לא לרכב האדום הזה שהחל לרעוד כעלה נידף והתחנן שאחלץ אותו.

עברנו את רגעי החרדה המוכרים מפעמים קודמות דומות, כשמתחנו את יכולות הרכב לקצה גבול יכולתו בתנאי שטח לא קלים. בשלב מסוים היה הכרח לנטוש את הרכב ולהסתובב ברגל בתוך השטח הפראי על מנת לחפש מוצא. לך תדע שאיזה חתיכת בור לא מסתתר מתחת לקמה הגבוהה והיבשה.

הימרנו על תנועה בשטח לעבר גדרות מחנה נפח, כ-700 מטר שנראו כמו הנצח. במידת הצורך אולי נבקש חילוץ מצה"ל וישלחו לנו אחר כבוד מרכבה סימן 5. אחרי נסיעה מורטת עצבים במהירות 5-4 קמ"ש הגענו איכשהו לדרך טובה, שבהמשכה כביש אספלט עם בורות פה ושם, שנע לאורך גדרות המחנה.

תוך כדי אנחת רווחה ראינו מצדו האחר של הגדר מצבור של טנקי צנטוריון ו-T סורים מכמה דגמים. זכר לאותו קרב מר שהתדפק על שערי הבסיס.

מחסן הגרוטאות של מחנה נפח

נשאנו תחינה שהכביש הזה יוציא אותנו החוצה ולא יסתיים בשער אחורי סגור של הבסיס, ואכן למזלנו היתה זו דרך היקפית חיצונית שהוציאה אותנו לכביש הראשי. אנקדוטה קטנה בלב התחקיר של גוטפריד ממלחמת יום כיפור.

גוטפריד: התקרבנו למחנה נפח לבקש עזרה משני טנקים שלנו והם ירו עלינו ח"ש

הקוראים מוזמנים להביע את דעתם על התחקיר של רן ואף לשאול, ואם ירצה יענה. רן הוא אחד האנשים שיכולים להעיד איך מחנה צה"ל, בין הגדולים והחשובים בבסיסי רמת הגולן, שכמה שעות קודם לכן היה שוקק והומה באופן שהדהים אותו, הפך בבת אחת לשממה אחרי שננטש בבהלה, ואיך בשעות אחר הצהריים של אותו יום טנקים סורים עוד עלו כאן ממערב למזרח.

בכל זאת, שאלנו את רן, בהמשך לדבריו בתחקיר מ-1976, איך ייתכן שאחרי שהתעורר אמר שלא היה סביבו דבר, הרי נפגעו שם עשרות טנקים. לאן הם נעלמו?

גוטפריד, שנת 2020: "התעוררתי כשאני פצוע קשה עם 30% כוויות מהחגורה ועד למצח, וסביבי היה רק נהג הטנק שנפצע אף הוא קשה. לא זוכר את שמו היות וזה היה ציוות חדש. מסביב היו טנקים פגועים משני הצדדים, נפילות פה ושם ואין כוחות שלנו פעילים. שקט, חוץ מפיצוצים, ופה ושם צעקות פצועים. הייתי עם חצי גוף בחוץ בזמן הפגיעה היות ופקדתי על הגדוד. עפתי מהפגיעה החוצה וכנראה שגם הצריח עף לצד הטנק. הכוחות הסורים שטפו אותנו ונשארו בשטח טנקים שלנו וסורים פגועים, ואנשי צוות ישראלים וסורים פצועים או מתים".

גוטפריד הוסיף: "זוכר שאחרי הפציעה, הצימאון היה בלתי נתפס ומוטרף. על אף הירי, הכאב וההפגזות חיפשתי מים בטנקים הפגועים והשרופים היות וידעתי שללא מים פשוט לא נשרוד. הורדתי ג'ריקן מים מצריח טנק פגוע, שחלקו עדיין בער כשאני עם כוויות של 30% ועוד, כמו שהוגדרתי ברמב"ם לאחר מכן, ועם פנים נפוחות מהכוויות וראייה מצומצמת. התחושה של הרוויית הצימאון היתה שווה את המאמץ, הכאב והירי מסביב.

קילומטר ממזרח לנפח. אתר ההנצחה של חטיבה 679. ברקע T-62 ועליו חקוקים שמות 75 הרוגי החטיבה

"לפני שמצאנו מים הרטבתי את השפתיים בשתן מרוב צמא. כשהתחלנו לרדת בכביש לכיוון נפח, הייתי רק עם מכנסיים וחצי גוף עליון ושרוף ופנים שחורים ונפוחים מהכוויות, כשאני רואה מטושטש וחלקי. כך זיהינו את המ"פ הסורי שעלה מנפח בנסיעה מנהלתית עם הטנקים שלו מטווח של כמה מטרים, כשאת רעש השרשראות שמעתי ממרחק. היות שהם עלו מלמטה למעלה, ממערב למזרח, מכיוון נפח, הייתי בטוח שאלו טנקים שלנו שיגישו לנו עזרה. הוא היה בטוח שאנחנו פצועים סורים וירד להגיש עזרה. הריצה שלנו עם פציעות קשות היתה כזו, שאוסיין בולט היה צב לעומתנו. זינקנו לבטונדות במחצבה ובמסתור למעביר מים קטן. הסורי הסתפק בכמה צרורות והמשיך בנסיעה לכיוון תל אבו חנזיר, שזכור לי היטב מששת הימים אחרי שטיהרתי אותו בסוף המלחמה והוא היה ריק.

"אחרי שהסורים עברו החלטתי שאני מסווה את עצמי במידת היכולת והלכנו לאחד הטנקים הפגועים (מסביב קצת נפילות, הרוגים וגם פצועים) לקחתי שתי שמיכות, התעטפנו בהן והלכנו לכיוון נפח. כשהתחלנו לרדת מהגבעה לכיוון שני הטנקים הישראלים שהיו צמודים לגדר הצפונית, ירה אחד מהם ח"ש אלינו שפגע כמטר ממני. נפנפנו ביד והוא לא המשיך.

"היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. נכנסנו לנפח הנטוש. שם עמדה חיפושית פולקסווגן במצב טוב. ידעתי שאם לא נקבל עזרה רפואית דחופה, נתפגר שנינו הן מזיהום והן מחוסר נוזלים, ובכלל. היה כאב, אך הראש עבד. הרכב היה נעול. לקחתי אבן ושברתי את החלון ונכנסתי פנימה מתוך תקווה להידרדר איתה לכיוון הירדן. ההגה היה נעול. עזבנו אותו.

"כבר נהיה ערב וירדנו ברגל על הכביש כשכוחות ישראלים מסייעים בעיקר (לא לוחמים) עולים למעלה. חיפשתי את רפול האוגדונר לעדכן אותו שנפח ריקה, אבל אף אחד לא ידע היכן החפ"ק. עידכנתי כמה מפקדים זוטרים בשיירות הארוכות. כמובן שגם עזרה ראשונה לא קיבלנו היות וכל הכוחות עלו מזרחה לכיוון הקרבות.

"ואז בא הסיפור עם סובארו סטיישן ונהג עולה מרוסיה, שאמר לי שהוא נוסע להיאחזות קשת, נדמה לי. הרגשתי שזאת כנראה הזדמנות אחרונה שלנו והרמתי אבן משכנעת כדי שיבין את המצב. הוא הבין ולקח אותנו לבית המכס התחתון, שם היה תאג"ד גדול. אני זוכר שהרופא לא הצליח למצוא וריד לאינפוזיה ואז ביצע חתך ליד הקרסול ותקע שם את המחט. עטפו אותי במשהו ואמרו לשלוח אותי באוטובוס עם אלונקות לצפת. הרופא שהיה שם אמר ואני זוכר כל מילה: 'באוטובוס יגיע לצפת מת. שילחו אותו בהליקופטר לרמב"ם, אולי יחיה'. טסנו לרמב"ם. עד היום אני זוכר את המראה הראשון שראיתי בטיפול נמרץ לאחר שהתעוררתי: אחות עם עיניים יפות, עם מסקרה בצבע סגול".

——————————————————————————————-

112 מחשבות על “"לא האמנתי שאלה טנקים סורים"

  1. שלום שלמה, אחלה כתבה כרגיל.
    מציע כמה תיקוני דפוס: "וארבעה אנשי טובה כאן" וצריך להיות: תובה.
    "מג"ד 93 רן גוטפריד במובלעת ברמת הגולן", אבל נראה לי שהתמונה היא על רקע ברכת-רם.
    "כיוון שזה היה שוט קל": אולי כדאי להוסיף הערת-בלוג, ש"שוט קל" הוא צנטוריון חדיש יותר (אז), עם מנוע דיזל (קל=קונטיננטל), להבדיל מטנקי המטאור של המילואים, שלהם היה מנוע בנזין ישן.
    וגם: אולי כדאי לתקן "פולסווגן" ל"פולקסווגן" (כך בגרמנית…).
    אח"כ מחק את התגובה שלי.
    בהצלחה, אבנר

    אהבתי

  2. "ואז בא הסיפור עם סובארו סטיישן ונהג עולה מרוסיה, שאמר לי שהוא נוסע להיאחזות קשת, נדמה לי. הרגשתי שזאת כנראה הזדמנות אחרונה שלנו והרמתי אבן משכנעת כדי שיבין את המצב. הוא הבין ולקח אותנו לבית המכס התחתון, שם היה תאג"ד גדול"

    ייתכן ורן מתכוון לאוריאל חפץ ז"ל.
    אוריאל נסע עם הרכב האזרחי שלו על הציר , חילץ משם פצועים והעביר אותם
    לתאג"ד ליד בית המכס.
    אוריאל ז"ל אדם עתיר זכויות בפעולותיו למען בטחון ישראל ןלהצלת חיי אדם.
    כדאי לקרוא עליו בויקיפדיה.
    להלן הכתובת :
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%97%D7%A4%D7%A5

    היה קושי לזהות בין פצועים שלנו לפצועים סורים.
    ולכן כנראה היה צריך לשכנע את אוריאל שמדובר כאן בחייל ישראלי.
    ( המושב קשת הוקם רק לאחר מלחמת יום הכפורים ).

    יישר כח על העלאת רשומה זאת ובכלל.

    אהבתי

    • מי שהסיע אותנו עם הסובארו סטיישן היה בחור בשנות העשרים המאוחרות (מהזיכרון ) שאמר שהוא נוסע להיאחזות שלו שהייתה בקוניטרה העיר (נדמה לי שאמר קשת)

      אהבתי

      • בפרוץ מלחמת יום כיפור היו בצפון הגולן 3 ישובים צעירים: מרום גולן, אל-רום ועין זיוון, שווה אולי לשאול את הוותיקים שם אם זוכרים דמות כזו, עין זיוון נראה הכי מתאים לפי הקירבה לקונייטרה

        אהבתי

  3. גדוד רן גוטפריד בגלל השתהותו הופנה למקום הנכון ללחימה וגם זה בטעות. רפאל איתן רצה שיגיע לחושניה לעזור ל188 אבל גם רפול לא ידע שהסורים קרובים מאוד למחנה הפיקוד של האוגדה בנפח. רפול שלח כמה שעות קודם את עיקטר חטיבה 679 להגן על פתחת קוניטרה בלי לדעת יותר מדי מה קורה שם. הסוף היה שכל חטיבת 679 של אורי אור קיבלה פקודה בהולה לעזוב את קוניטרה ולהגיע לעזור בהדיפת הסורים בנפח איפה שבנתיים הגדוד של רן ג' נשחק והושמד כמעט עד תומו. אם הבלוג הזה משנה כיוון ליום כיפור אני ממליץ לבדוק טוב טוב את תהליך קבלת ההחלטות של רפול כשאני כבר אומר לא היתה קריאה נכונה של שדה הקרב ותהליך קבלת המידע ועיבוד התמונה היו דפוקים מן היסוד והובילו לקבלת החלטות מוטעות של מפקד האוגדה שכמעט עלו בגורלה של רמת הגולן.

    אהבתי

    • במסגרת הבלגן האדיר , ערפל קרב סמיך והאנרכיה ששררה שם ביום שבת וראשון, זה מה שדווח מהכוחות בשטח ,וזה מה שהחמל קלט ושרפול הבין, אחרת כמובן היה שולח אותי למשימה רלוונטית ותמונת הקרב הייתה כנראה שונה. אבל זה מה שהיה. בנימה אישית, רפול היה לוחם ומפקד אמיץ וחכם. אחרי שבועיים היינו 42 ק"מ מדמשק בפיקודו של רפול, הישג כמעט ללא תקדים בהיסטוריה הצבאית. אני מקווה שהופקו הלקחים הנכונים.

      אהבתי

      • https://www.israeldefense.co.il/en/node/9980
        בבוקר היום השני למלחמה, "שעה 08:00 הנחה האלוף את מפקד אוגדה 36 שלא לשחוק כוח ולא "לקפוץ קדימה" ולהיפגע. .. עדיף, אמר, ששטח יישאר אצל הסורים וכוח לא יאבד. האלוף גם הורה לרפאל איתן לרכז כוח ולא להכניס אותו "חתיכות חתיכות". בכוונתנו, אמר, לרכז אגרופי שריון חזקים בגולן.. . חרף פקודתו המפורשת של אלוף הפיקוד, נשלח אוֹרי אור לפִתחת קוניטרה, על ידי מפקד אוגדה 36"
        מפקד האוגדה רפול, היה כנראה מפקד שכאשר המצב לא ברור, חיב לעשות משהו, כמו לשלוח כוחות קדימה, במקום לפעול לפי פקודת האלוף חופי מפקדו ולרכז כוחות.
        הוראתו הכושלת למג"ד גוטפריד לנוע דרומה על "פלא" לכיוון חושניה, המיטה אסון על הגדוד של גוטפריד. לפי מיעוט הפרטים שמסר לגופריד והויכוח על הציר, רפול לא ידע מה קורה באזור, ושוב החליט שחייבים לרוץ קדימה במקום לערוך את הטנקים על תוואי שולט עד להתבהרות התמונה.
        המצב היה קשה, אבל כפי שאמר חופי, עדיף להקריב שטח במקום לאבד חילים וטנקים. מכיון שבצה"ל לא מפיקים לקחים, רפול התקדם ונעשה רמטכ"ל.

        גם הסגן של רפול, מנחם אבירם , פעל רע בלחץ לצאת ללחימה מהר אפילו בלי תיאום כוונות, בלי משקפות ועם מעט פגזים. מי יודע כמה נהרגו לנו בגלל שהטנקים שלהם חסרו את כל אלה.

        אהבתי

        • מתוך ויקיפדיה – הקרב על נפח.

          "לאחר פציעתו של חיים ברק לקח מ"פ א', אלי גבע, את הפיקוד על הכוח. בסביבות השעה 11:30, לאחר שראה כי אינו מצליח לבלום את הסורים וכי מצבו נואש, ניסה גבע לדווח בקשר למפקדיו (סמח"ט 188, מח"ט 188 ומפקד אוגדה 36) על מצבו, אולם לא הצליח ליצור עמם קשר. לבסוף, עלה מול אביגדור בן-גל, מח"ט 7 ומפקדו האורגני, וזה הורה לו לסגת צפונה ולחבור אל כוחות החטיבה בצפון הרמה. הכוח מגדוד 82 נסוג צפונה על ציר "פלא", וחטיבה 91 החלה להתקדם צפונה על ציר "פלא", אל צומת נפח. מח"ט 188 ומפקד האוגדה לא עודכנו בנסיגת הכוח, ולא ידעו כי ציר "פלא" נותר ללא מגינים."

          אז אולי כאן הבעיה.

          אהבתי

          • לפי אותו מאמר בויקיפדיה, בשעה 12:45 , כוח סמג"ד 82 דיווח על טנקים סורים ממערב לציר "פלא", שנעים צפונה לכיוון "נפח". רן גוטפריד כותב פה כי בערך בשעה 13:00 רפול נתן לו את ההוראה האומללה להתרחק מ"נפח" דרומה על ציר "פלא" ולהגיע לחושניה. אם המפקדה בנפח היתה מתפקדת כראוי ולא מלאה באנשים צועקים, רפול היה יודע שנפח מאוים ולא שולח את גוטפריד דרומה, ואם כבר שלח, היה עוצר אותו.

            בנוסף, גם אם רפול לא עודכן על נסיגת גדוד 82, הוא עדיין הפר את ההוראה המפורשת של מפקדו חופי "לרכז כוח ולא להכניס אותו "חתיכות חתיכות". במלחמה צפויות הפתעות, וחשוב לרכז עתודות שיטפלו באירועים בלתי צפויים.

            אהבתי

            • נראה לי שאנחנו לא יכולים לבקר את מי שאינם איתנו ,
              ולו בגלל שהם אינם יכולים להשיב.
              אנחנו רק מנסים להבין .
              לעצם הענין , מי שעצר את הסורים בפועל היו חלקי כוחות שהגיעו טיפין טיפין.
              לא בטוח שניתן היה להמתין ולצבור כח.

              אהבתי

              • מסכים שיש טעם לפגם בביקורת על מי שכבר איננו, אבל מצד שני חשוב לדון בתופעה של התקדמות לשם התקדמות, במין רולטה רוסית,שכתוצאה סופגים הרוגים רבים, ושקרתה במלחמות נוספות שלנו. לכן אני משתדל לנמק ולצטט חכמים ומנוסים ממני, למשל חופי שבבוקר הורה לרפול לאגד כוחות ולשמור על הכוח גם אם יאבד לנו שטח, ולמרות זאת רפול פעל ההפך.

                אגב, לענין מסקנות אישיות, ועדת אגרנט נהגה בחכמה שלא כמו בית משפט, ולא פגעה באלוף חופי למרות שהיו לו גם פשלות: האין הגנה על מוצב החרמון, ציוד חסר בימ"חים, לא עמד על קיום הוראת הפיקוד למיקום כל אחד משלושת גדודי הטנקים של ינוש כעתודה, וזאת כנראה מתוך מתן משקל רב לפעולתיו המבורכות לפני ובמהלך המלחמה. יתכן כי אם היו חוקרים את רפול, היו פועלים בדומה ומאזנים מול פעולות חיוביות שלו.

                מסכים עם מה שכתבת שהכוחות הקטנים שהגיעו טיפין טיפין הם שעצרו את הסורים. אבל זה נכון עד לפקודת האלוף חופי בבוקר יום א', היום השני למלחמה, שהורה אז לצבור כוחות ולהפסיק עם הטיפין טיפין.

                http://archivesdocs.mod.gov.il/Agranat3/19-383-1975/index.html
                בעדותו לפני ועדת אגרנט, חופי הסביר שבשלושת הדרכים הדרומיות מהקו הירוק לתוך הרמה, קימים איזורים של מעבר צר שכאשר שלטנו בהם, הסורים לא יכלו להתקדם עוד לכיוון הירדן \ הכינרת. לפי ויקיפדיה, "חטיבה 179 במלחמת יום הכיפורים", עד שעה 07:30 כבר שלטנו באיזורים אלה.
                להבנתי, בדרכים שצפונה מהם, כבר היו אז כוחות שלנו על הרמה, והסורים לא יכלו לרדת שם מהרמה לכיוון ישראל.

                http://www.mh-stage.com/?p=1283
                טבלה ובה פירוט הטנקים שלנו ב 7.10.1973 בשעה 06:00 בתיאור של בריליאנט.

                אהבתי

        • //yadlashiryon.com/wp-content/uploads/2017/02/גליון-מספר-45.pdf
          מצטער, כתובת האתר משובשת
          עמ' 49
          “סמוך לשעה 08:00 תדרך גםהרמטכ"ל את אלוף פיקוד הצפון. הרמטכ"ל הורה לו שלא לשחוק את הכוח ולא לתקוף התקפות מקומיות, אלא לבלום ולהיערך בעמדות טובות אפילו אם לשם כך יהיה צורך לשפר עמדות לאחור “

          כפי שצינתי האלוף חופי הורה כך לרפול, ולמרות זאת רפול שלח את כוח אורי אור לקוניטרה ואת כוח רן גוטפריד דרומה על ציר "פלא". בעקבות החלטות רפול נהרגו לנו לוחמים והלכו טנקים..

          אהבתי

    • גיל האלחוטן, הטען קשר נחלץ לצד השמאלי\ המזרחי של הטנק כשהוא פצוע קשה ובמסע הרואי , כשהוא יוזם וכואב הגיע בסופו של דבר לתאג"ד .
      אני שנכוותי מאותם להבות עפתי לצד ימין\ המערבי של הטנק. נשארתי שם כמה שעות מחוסר הכרה. כשהתעוררתי מצאתי רק את הנהג ואז התחלנו את המסע שלנו. אכן הטנק נשרף כליל. סיפורי היחלצות כמו של גיל, הנהג ושלי היו לא מעטים כנראה. כל אחד ועולמו שלו. חלק לא זכו.

      אהבתי

    • סיפורו ל גיל מתחבר איך שהוא לסיפור צוות הטלויזיה הישראלית, הכתב חים גיל המקליט בני ליס והצלם שיעקב ספןרטה, שתפסו טרמפ לרמה עם עולה חדש מרוסיה בשם יורי קוגן-צדיק אמיתי אשר עלה לרמת הגולן עם רכבו הפרטי והחל בפינוי נפגעים במשך מספר ימים ברציפות. ראו כאן, החל מדקה 43 בערך https://www.youtube.com/watch?v=nP5YwJM3i4A

      אהבתי

        • כתבה גדולה, יוצאת מן הכלל מבחינת החומרים. לפי יורי 2020 הוא הגיע למעלה לרמה ולא ידע מה לעשות. למעשה המפגש שלו עם גוטפריד ונהג הטנק שלו הפצועים, ואחרי זה גוטפריד שאומר לו שיוריד אותם ומרים עליו אבן, הפכה מאותו רגע את יורי לנהג שמפנה פצועים לתאג"ד וגם מביא מצרכים ומזון לחיילים שנלחמים באיזור בית המכס-נפח.

          בזכות העדות של גוטפריד למחלקת היסטוריה ועכשיו הסרט של ערוץ 1 בתאגיד "כאן" 11 של היום, אפשר לתפור את העניין הזה. חסר באמת מפגש של השניים. מעריך שזה בוא יבוא.

          אהבתי

      • ואגב, מי שיאזין לשיחה עם הרב חיים סבתו, על ספרו "תיאום כוונות" יצמא שהיה עוד אדם, אזרח עם סיטרואן אזרחי שפינה את הפצוע פרץ טיקטין. זה לא יורי שמספרים עליו בטלויזיה כיוון שהרב סבתו מספר שבעל הסיטרואן נפל בטבח במעלות.

        אהבתי

  4. מודה שהיה מטריד מעט לקרוא על תחושותיו של סגן אלוף מג"ד טנקים מכובד וקצין בכיר יחסית שמצא עצמו בבור הפיקוד האוגדתי והויכוח שהתוכחו לו מעל הראש מאיפה הוא יסע בלי לשמוע את דעתו אולי יש לו משהו לתרום וכאילו הבנאדם לא קיים… מביך לא?

    אהבתי

    • בניה. זה היה זמן חירום במהומת אלוהים כשהמטרה לבלום את הסורים בכל מחיר. באמת לא נעלבתי ולא נפגעתי. כל אחד עשה את המכסימום בכאוס אמיתי. הדחיפות להציל את המדינה הייתה מעל הכל וכל זאת עם מעט מאוד מידע

      אהבתי

    • בני
      מביך בריבוע
      מצד שני מה יכול לתרום קצין סא"ל שאך זה עלה מלמטה ואין לו מושג מה קורה בשטח
      למה שיתיעצו עימו? מה הוא יכול לתרום??
      ועדין מביך שהתייחסו אליו כמו לרב"ט מושתן
      בפרט שהמודיעין שלהם על מה נעשה בשטח היה דל מאד

      אהבתי

  5. מספר הארות :

    א. "לפנות ערב קיבלתי משימה ראשונה, למעשה זאת היתה המשימה הראשונה של החטיבה, והמשימה היתה לשלוח לגשר אריק שלושה טנקים בפיקוד סמ"פ".

    אני מבין שהכוונה לניצן יוצר.
    בתחקור שלו הוא אומר שהגיע עם הטנקים שלו עד קצת מעבר לצומת קצביה.
    ( איפה שאנדרטת הג'יפ של שני לוחמי התותחנים , כ 600 מטר מצומת המפלים ).
    שם בערו שלוש משאיות תחמושת של התותחנים והג'יפ הפגוע.
    הוא נלחם שם מול הטנקים הסורים כל הלילה עד שהגיעו הטנקים של חטיבה 179
    לפנות בוקר , ואז הצטרף אליהם.
    תוכן התחקיר נמצא באתר של חטיבה 679.

    ב. לוי מן היה סמח"ט 679.

    ג. ",,,עשיתי תיאום כוונות, מקום מסודר, שהשמיים יפלו, לא עניין אותי. טנק בלי תיאום
    כוונות זה לא טנק."
    כפי הנראה תאום כוונות היה רק לאותם שמונה טנקים שהיו עם רן ,
    וזאת מכיון ש דב ריימן מ"פ טנקים בגדוד 93 מציין בסרטון שלו ,
    שלא עשו תאום כוונות.

    מצדיע לכולכם !

    אהבתי

  6. המעשה החכם ביותר היה להמתין, להצטייד במשקפות ותחמושת ובעיקר- תיאום כוונות. יותר מידי טנקי מילואים לא עשו את זה, עלו רק עם מעט תחמושת, בעיקר מעיך וללא תיאום כוונות. כתוצאה מכך הם לא היו כלי לחימה בפועל, אלא לכל היותר מרכבות מוות לצוותים. ראה סיפור הפלוגה הראשונה של גדוד 266 מחטיבה 179 שהושמדה על ציר הנפט

    אהבתי

    • לבני,שלום

      עצם ההופעה של הטנקים שלנו והירי שלהם למרות שלא פגעו
      הרתיעה את הסורים.
      הנחישות שלנו וחוסר הנחישות שלהם פעלו להצלחתנו להדוף אותם.
      צפיה בסרטון של טיקטין מדקה 35 תבהיר זאת.
      יש לציין שגם יוסי עמיר מג"ד 278 חטיבה 179 ציין זאת בסרטון שלו.
      גם מפקד מוצב 116 שהדף את הסורים עד להגעת כוחותינו עמד על חוסר הנחישות שלהם.

      אהבתי

      • אז מה אתה רוצה לומר, שאפשר לצאת לקרב בלי תיאום כוונות וללכת אחר כך ולספר סיפורים על חיל ורעדה שאחזו באוייב. אני לא מאמין שטנקים שלא פוגעים הרתיעו את הסורים. טנקים שלא פוגעים סופם להיות מושמדים. זה סיפורה של של פלוגת אמנון שרון. אם נמשיך להאמין בסיפורי הרתעה ונזלזל בתיאום כוונות ועוד כמה פעולות הכנה בסיסיות כנהוג בפרטציה, אז אפשר להחזיר את המפתחות של המדינה.

        אהבתי

        • בספר "תאום כוונות" מתואר הלחץ האדיר שהופעל עליהם לעלות לרמת הגולן,
          עד כדי כך שהפסיקו אותו באמצע שהוא ביצע תאום כוונות !
          הם חשבו שיתאפשר להם לעשות זאת בהמשך.
          לגבי אמנון שרון ,
          בנוסף לכך שלא היה להם תאום כוונות,
          גם לא הייתה להם מערכת לראיה בלילה כמו שהיתה לסורים.
          השאננות פגעה בנו קשות.
          גם בדרג המדיני וגם בצבא.

          אהבתי

  7. שלמה, תוכל לתת נקודת ציון מדויקת למגרש הגרוטאות בנפח? והאם כל אחד יכול לגשת לגדר?

    בספר של אבירם ברקאי (על בלימה) נכתב שרן גוטפריד עלה עם כ-22 טנקים. לא זוכר במדויק מה נכתב בספר של אורי אור אבל אני חושב שהמספר דומה. גם המספר של 20-30 טנקים סורים מושמדים בנקודה הזו ע"י הפלוגה או הגדוד של גוטפריד לא נזכר. למעשה נכתב שהטנקים של גוטפריד נתפסו בשטח נחות ולא הצליחו כל כך לפגוע בסורים.

    אהבתי

    • לשי: אם אתה מגיע מכיוון בית המכס, כנס ימינה לדרך שנכנסת לשער הראשי של מחנה נפח. לפני הכניסה יש כבישון מצד שמאל (צמוד לחניה), תעלה עליו ואחרי כ-250 מטר הדרך פונה ימינה ונעה לאורך גדר הבסיס. סע עליה בערך 300 מטר עד שתראה את ערימת הטנקים. בעיקרון זה בחלק הדרום-מזרחי של הבסיס. צילמתי מבחוץ בלי בעיה.

      לגבי מספר הטנקים שהיו לגוטפריד – 12 או 22, כדאי שהוא יענה על זה.

      אהבתי

      • עליתי עם 8 הטנקים הפעילים האחרונים. בדרך אספתי עוד 4 טנקים מיחידות אחרות כך שהגעתי לרפול היו לי 12 . אחד או שניים לא הצטרפו אלי לציר פלא כך שלדעתי נשארו כ10. בקרב הקצר הודלקו כנראה יותר מ8 טנקים (לפי זיכרוני ) סורים היות וזכרתי את המראה שנחרט בזכרוני כמו חנוכיה עם עשן וזאת עד לפגיעה בטנק שלי ולפציעה. כשעליתי לעמדות תצפית וירי הסורים הראשונים היו כבר בטווחים של כמה מאות מטרים מאיתנו. צא וחשב מהירות נסיעה של טנק בשטח עביר ותבין שהיו כמה דקות קטנות עד שהטנקים הסורים פשוט עברו דרכנו ואותנו.
        לגבי ספרו של אבירם ברקאי, לא שוחחתי איתו מעולם. ההוראה שקבלתי מס. מפקד האוגדה או ו מאורי המחט הייתה לשלוח למעלה כל מה שאפשר ואני אעלה עם האחרונים.

        אהבתי

        • לרן , שלום
          " אחד או שניים לא הצטרפו אלי לציר פלא ".
          נראה לי שמדובר במ"מ פרץ טיקטין .
          הצטרף אליכם כטנק אחרון בשדרה, אולם בגלל "ההזדחלות" של הטנק שלו,
          הצטרף לטנק אחר ללחימה על ציר הנפט.
          לתאורו של טיקטין את מהלך הדברים ,
          להלן כתובת הסרטון של טיקטין.
          צפיה מדקה 30.

          אהבתי

      • בהמשך כביש זה ובמרחק קצר יש את האנדרטאות של
        בן שוהם מח"ט 188 ושל ישראלי הסמח"ט.
        זהו ציר הנפט העובר מאחורי מחנה נפח.

        אהבתי

  8. נאמן. נכון זה כנראה היה טיקטין. הכוח שאליו הצטרף בהתחלה היה שלי .גם הוא זוכר שהיינו 12 טנקים כולל ארבעה שהצטרפו אלינו. אנו פנינו דרומה בהתאם לפקודת רפול (שאמר לי שאין אויב בשטח )עלינו מיד לעמדות תצפית וירי והקרב התנהל בטווחים של כמה מאות מטרים. הטנקים הסורים שעזבו את נפח לכיוון מזרח אלו הטנקים שאחרי שנפצעתי וירדתי עם הנהג בכביש, הייתי בטוח שהם כוחותינו היות ועלו מכיוון ישראל . בגלל הכוויות שלנו גם בפנים זיהינו שהם סורים רק בטווח נגיעה ממש. הם היו בטוחים לדעתי שאנו סורים היות וחצי הגוף העליון היה שרוף והלכנו אליהם באמצע הכביש בשאננות . הצבנו שיא ישראל בריצת 50 מטר לפצועים במהירות שרצנו משם לבטונדות תוך כדי ירי של המ.פ. שלהם עלינו.

    אהבתי

  9. לרן , שלום

    ראיתי את תגובתך לגבי טיקטין ושמחתי שסייעתי בענין זה.

    יחד עם זאת אני מבקש , אם אפשר , להתייחס לשני עניינים :

    א. בסרטון של דב ריימן , מ"מ בפלוגה של שושני , הוא
    מצר על כך שלא נעשה תאום כוונות.
    אולי רק הטנק שלך עשה תאום כוונות ?

    ב. דב ריימן מספר שאתם הייתם 8 טנקים
    ועם הכח של פרלוב הייתם כ – 22 טנקים.
    האם ידוע לך על כך ?

    נ.ב בסרטון של ריימן – דקות 23-32 .

    תודה.

    אהבתי

    • כל הטנקים ללא יוצא מהכלל עשו תיאום כוונות אחרי הירדן קרוב לבית המכס העליון. בוודאות. עצרתי שם למטרה זאת בלבד . רובנו עם חוטים וגריז. אבל עשו. עלינו 8 טנקים. הצטרפו 4 מיחידות אחרות שמהם ירדו 2 לפני הקרב. מה היה לאחר הקרב כשהטנקים הסורים עזבו את נפח ולאחר שנפצעתי לא מכיר ולא בקי . המספרים שמסרתי בזמנו אחרי ההחלמה,כשהייתי מגד גד 71 ב188 בתקופת ההתשה ולמחלקת היסטוריה בשנת 1975 ברורות. פשוט מערבבים זמנים. (קורה אחרי הרבה זמן …)

      אהבתי

    • נאמן . אגב, המיקום שבחרתי אישית לתיאום כוונות הוא כמעט מישורי ושלחתי רכב (לא זוכר אם זה היה גיפ או זחלם) לטווח 1000 לביצוע. אין מצב שמישהו מהטנקים לא ביצע זאת. המשכנו בתנועה רק שכולם דיווחו על ביצוע. אני זוכר גם היום שלחצתי למהר אבל שהתיאום יעשה נכון. לי אישית, התיאום וכמות התחמושת היה קריטי לפני כניסה לקרב. הייתי בוגר סדיר עם הרבה ירי, קרבות שריון בששת הימים ובהתשה (בהתשה רק ירי בטנקים ) לאחר מכן. פשוט כולנו לא זוכרים כל דבר שקרה לפני עשרות שנים. (גם לא מה שקרה לנו לפני כמה שנים או שבועות). שבת שלום

      אהבתי

  10. שבוע טוב לכולם.

    לרן , תודה על תשובתך.
    יש עוד נקודה שצריכה ברור,אם אפשר.
    במקורות שונים נכתב שהיו 22 טנקים ולא 12.
    ( אולם כאמור הוכח שזה מה שהיה – 12 טנקים , ומתוכם 2 שירדו לפני הקרב ).
    נראה לי ש 22 טנקים זה בגלל שספרו גם את הטנקים של ישראל פרלוב .
    שאלתי היא – האם כשלקחת ימינה אל המחצבה הייתה מודע לכך ,
    שפרלוב עם הטנקים שלו נמצא ימינה לך ליד נפח.
    האם הייתה בקשר איתו , במילים אחרות האם קיבל ממך פקודות ?
    אולי בשביל ההיסטוריה כדאי להבהיר זאת ?
    תודה.

    אהבתי

    • הי נאמן. קראתי עכשיו בפעם הראשונה את מה שכתוב בוויקיפדיה על היום ראשון (07.10) יש שם טעויות פשוטות כגון שהופנתי להגן על נפח. לא היה ולא נברא. הופנתי אישית על ידי רפול ויהודה ק. האגם היה עד לכך , לרוץ בשדרה עם הטנקים שהיו איתי על ציר פלא ( מקביל לציר הנפט ) לעזרת בן שוהם. באותו זמן החמל עם רפול לא ידעו על חטיבת טי 63 מדיוויזיה 1 שנמצאת מאות מטרים מנפח. יש גם בלבול בקשר למספר הטנקים ומאחדים זמנים לא רלוונטיים. לא היו טנקים אחרים באותו זמן באזור. כמה שאני זוכר , פרלוב היה מימיני (מערבית ) אבל זה צריך לשאול אותו. אני אישית לא הייתי מעורב בכתיבת ההיסטוריה ובעדויות באינטנסיביות הראויה והעורכים של הסיפור הזה, היות וגם לא הייתי ת.פ. של החטיבה לא בדקו עד הסוף. זה מה שיש ואלו העובדות לא שזה משנה משהו בתמונת הקרב וגם לא בתוצאות. הרבה בריאות. רן

      אהבתי

  11. אגף ההסטוריה של צהל מלא בטעויות עובדתיות ואי הכרת החומר, לא יתכן שעושים תחקירים אחרי 3 שנים… לא מקצועי ולא הגיוני.

    אהבתי

  12. לרן, שלום
    צפיתי בדבריך בסרטון , שעלה ב 3 באוגוסט לרשת ,
    " הקרב על נפח ביום א' 07/10/73 מהסיפורים האישיים של לוחמי חטיבה 679 ".

    הארה אחת :
    א. מח"ט 188 בן שוהם ז"ל נהרג בערך בשעה 14.10

    כל טוב.

    אהבתי

  13. לרן , שלום

    יש עכשו גם את הסרטון שלך !
    "רן גוטפריד, סא"ל בדימוס, מפקד גדוד טנקים בחטיבה 679 במלחמת יום הכיפורים ".

    בריאות איתנה !

    אהבתי

  14. לרן , שלום

    השלמתי את הצפיה בסרטון שלך.

    מזדהה בהחלט עם הפסוק שציטטת – שומר פתאים ה' ,
    גם מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית.
    ממצב בלתי אפשרי לנצחון גדול.

    לגבי שני הטנקים שאחד מהם ירה לכוונך ח"ש ,
    נראה לי שהמדובר גם פה בטיקטין עם טנק נוסף שהיה איתו
    ושהתמקמו , בטווח הזמן שהתייחסת אליו , באזור הכניסה לנפח מצפון.
    לאחר זמן הטנק הנוסף פינה פצועים וטיקטין נשאר שם לבדו.
    לצפיה בסרטון של טיקטין בדקות 39-40 .

    כל טוב.

    אהבתי

    • תודה
      יכול להיות שיורי הזה פינה אותי, היות ושאמר שהוא נוסע להצטרף לקבוצה שלו . אם זה הוא אז אני הייתי זה ששיכנע אותו לבצע את המצוות האלו, עם איום עם אבן גדולה לכיוון ראשו שיפנה אותנו (בניגוד לכיוון התנועה של הכוחות) ועל כך לאותו אחד ,שבמעשה זה הציל את חיינו, תודתי הרבה.
      מעניין אם זה הוא.

      אהבתי

  15. קצת הבנה איך הגיעו הטנקים הסורים לנפח.

    מתוך ויקיפדיה על לחימת כח סמג"ד 179 במלחמת יום הכפורים:

    " אחר חצות יצאו ממחנה פילון 14 הטנקים הנותרים מגדוד 266, תחת פיקודו של הסמג"ד ברוך לנצ'נר. בסביבות 02:00 התפצל הכוח לשניים: שישה טנקים, כולל לנצ'נר ומפקד הפלוגה ששי קרן, עלו על ציר "פלא" ובהמשך חברו לכוח של גדוד 82 שפעל בציר, תחת פיקודו של מג"ד 82 חיים ברק. שמונת הטנקים הנותרים, בפיקודו של מפקד הפלוגה איז'ו ריבנבך, עלו על ציר הנפט לפנות בוקר וחברו לצביקה גרינגולד.

    ב-7 באוקטובר בשעות הבוקר פעלו הטנקים של גדוד 266 תחת פיקוד חטיבה 188. טנקי הגדוד היוו חיזוק משמעותי לכוחות הסדירים הדלילים שנותרו בגזרה המרכזית וסייעו במאמצי הבלימה של הכוחות הסורים שהחלו להתקדם אל נפח. אל כוח צביקה/ריבנבך על ציר הנפט הצטרף סמח"ט 188, דוד ישראלי, עם שישה טנקים נוספים ובהמשך גם מח"ט 188, יצחק בן-שהם. כוח ריבנבך, יחד עם טנקי 188, סייע בבלימת חטיבה 51 הסורית מדרום לנפח.

    במקביל, גדוד 82 יחד עם כוח הסמג"ד לנצ'נר, נתקל בטנקי T-62 של חטיבה 91 הסורית שהשתייכו לדיוויזיה הראשונה הסורית, והתקשה לעצור אותם. טנק הסמג"ד נפגע וברוך לנצ'נר נהרג. חיים ברק נפצע והפיקוד עבר לאלי גבע, מפקד פלוגה מגדוד 82, שניהל קרב נסיגה והשהיה מול הכוח הסורי העדיף. הכוח סבל ממחסור חמור בתחמושת, וגבע הבין שלא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. הוא ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם מפח"ט 188, ולבסוף קיבל הוראה ממפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל, לחבור אליו בגזרה הצפונית. נסיגת הכוח מציר פלא יצרה פרצה במערך שהגן על נפח ואיפשרה לכוחות הסורים לזרום צפונה. בצהרי היום הגיעו הטנקים הסורים למחנה נפח. כוח מח"ט 188 פנה צפונה ונכנס לקרב עם הטנקים הסורים אשר צבאו על גדרות המחנה. בסופו של הקרב על נפח הצליחו הכוחות, בסיוע טנקים מחטיבה 679, להדוף את הסורים מהמחנה, אולם חיילים וטנקים רבים מגדוד 266 נפגעו. "

    אהבתי

    • 179 מספר רק את הצד של 179. התמונה השלמה היא שגדוד 93 בפיקודי של חטיבה 679 בלם חלקית את
      הכוחות של דוויזיה 1 עם טנקי T62 בציר פלא עד שעברו אותו. זה כנראה השפיע על עזיבת הסורים את נפח כמה שעות לאחר מכן לפני ש679 תקפה מאוחר יותר. בשעות אחר הצהרים של יום ראשון נפח הייתה ריקה לחלוטין מסורים וישראלים. הייתי שם אישית כפצוע קשה בחיפוש אחר תאגד .(אגב, את ששת הימים וההתשה לאחר מכן עשיתי בתפקיד ממ, מפ וסמגד ב266)

      אהבתי

  16. זוועה הסורים הגיעו עד נפח. טנקים שלנו נשחטו כמו קציר בעונה.
    עם קצת יותר תעוזה היו בלי בעיה יורדים ומגיעים לגשר בנות יעקב.
    למזלנו הסורים לא הבינו מה קורה ומה עומק המחדל ונבהלו מהניצחון שלהם ועצרו.
    צפון מדינת ישראל ניצל ברגע האחרון.

    אהבתי

    • צפון המדינה ניצל בגללנו הלוחמים ומפקדים מכל היחידות שלא וויתרו והמשיכו להילחם למרות הקשיים העצומים והנפגעים והקורבנות ושלא רק הדפו את הסורים אלא שלאחר שבועיים היינו 42 קמ מדמשק. לא ניסים ולא בטיח. לחימה קשה , עיקשת והרבה קורבנות.

      אהבתי

  17. אתמול צפיתי בערוץ 11לסיפור המלא של יורי קוגן ממושב מטע על חילוץ הפצועים שלו ממכוניתו הפרטית ביום השני של המלחמה (תודה לנאמן שהפנה אותי לפרומו).
    הלו"ז מדויק וזהה לשלנו. הסיפור שלו זהה לשלי כולל גם בעדותי לפני 45 שנה. הוא מספר ששנינו (הנהג ואני) היינו שרופים ושאחזתי בידו , מה שהיה נכון (כדי שלא ילך לאיבוד ויבוא איתי) לאורך כל הדרך מהמחצבה עד לפגישה אחרי עליקה עם יורי. מה שיורי המציל היקר השמיט זה מה שעזר לו להחליט מהר, הקטע שאחזתי אבן גדולה מול החלון בידי מוכן להשתלט על הרכב אם יאמר לא לבקשתי היות והייתי משוכנע שבמצב הפציעות הקשות שלנו נגיע לבית קברות אם לא נקבל עזרה מיקצועית דחופה. זאת כמוצא אחרון לאחר שלאורך כמה ק"מ סירבו הכוחות שעלו למעלה לטפל בנו (ובצדק היות והיינו מעכבים אותם) . אני מניח שיורי המלאך, בסבירות גבוהה , הציל אותנו בהבאתנו למכס התחתון . (הוא קורא לזה התאג"ד בצד השני של הירדן וגשר ראש פינה אבל התיאור זהה). אחרינו הפך את החילוץ למנהג והמשיך במיצוות וצוות של ערוץ 11 תיעד זאת. איש יקר .

    אהבתי

  18. רן היקר , שלום.

    ציטוט מדבריך :
    "לא ניסים ולא בטיח. לחימה קשה , עיקשת והרבה קורבנות."

    קצת מושגים ביהדות.

    יש שני סוגי ניסים:
    א. ניסים גלויים – כגון : קריעת ים סוף , " שמש בגבעון דום " , ועוד.
    ב. ניסים בדרכי הטבע.

    מהלך התחייה של עם ישראל בארץ ישראל הינו מהלך גאולה בדרכי הטבע.
    דרך מסירות הנפש שלנו והעשיה שלנו ארץ ישראל הולכת ונבנית .
    צבאית, כלכלית, מדינית וכו'.
    ה' נמצא בפנים, והוא מקדם את התהליך על ידינו.

    " רבי שמעון בן יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן
    אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא" .(מסכת ברכות דף ה' עמוד א').

    אגב , סיום התהליך יהיה בניסים גלויים.

    לרן, אני גר בצפון הארץ , בחצור הגלילית.
    הייתי בן 15 במלחמת יום הכפורים.
    אני זוכר שבימים הראשונים של המלחמה , כשהנחתי את ראשי על הכרית כדי לישון,
    הרהרתי ביני לבין עצמי , אולי חלילה אני אתעורר עם טנקים סורים
    ברחובות כאן, או אולי אוטובוסים שיבואו לפנות אותנו לצפת.
    בזכות מסירות הנפש של כולכם המשכנו אנו לחיות את חיינו כאן בבטחה.
    אתם גיבורים.
    יש לי הכרת טובה אליכם.
    היתה לי הזכות לשרת כאיש צוות בסדיר ובמלואים בחיל השריון.

    נ.ב רבים מן המפקדים אמרו שהדברים היו תלויים על בלימה,
    וכלשונו של רפול – "על חוט השערה".
    איחור של שעתיים בהגעתם של כוחות שונים היה עלול להיות בלתי הפיך.

    אהבתי

    • ידידי. איש באמונתו יחיה. כולנו יהודים ורובנו ציונים אוהבי ישראל. אגב, בן גוריון , הגדול והחשוב במנהיגי ישראל בעת החדשה טען שמי שלא מאמין בניסים בעם ישראל הוא לא ריאליסט. אני בצניעות וענווה מצטרף לדעתו. רן גוטפריד

      אהבתי

  19. רבותי המלומדים ,עמק הבכא האמיתי בגולן 1973 לא היה חטיבה 7 עם קהלני ועם כל הכבוד לה
    הבכא היה חטיבה 679 בציר פלא (נפח) סינדאנה חושניה,זו הבלימה העיקרית שהצילה את עמק החולה מכיבוש ודאי
    לצערי מי שניצח בקרב על הזיכרון היה מי שהיו לו יחסי ציבור טובים,
    יקי

    אהבתי

    • אכן רבין ז"ל אמר לאחד הלוחמים כי הקרב העיקרי ברמת הגולן
      היה הקרב על נפח.
      זאת מכיון שבנפח עוברים צירי אורך ורוחב של רמת הגולן.
      לגבי הזכרון , נראה לי שהודות לפרוייקט הסרטונים של חטיבה 679 ,
      הדברים שבים אל תיקונם.

      אהבתי

  20. לא מבין את הוויכוח האם זה היה נס או מזל או כוחי ועוצם ידי, רפרפתי חזרה למעלה לכתבה קראתי עוד כמה ספרים ומאמרים, עדויות ותחקירים עיתונים מהתקופה ולאחריה ועוד ועוד.
    ואין לי ספק בכלל מה היה שם.
    מסקנתי לא אומר, אומר רק, שכוחי ועוצם ידי או צבא חזק ובלתי מנוצח בוודאי לא היה, להיפך, בושות גדולות!

    אהבתי

    • על מלחמה צריך להסתכל על תוצאותיה. אין ספק שהתחילה בכישלון מודיעיני גדול וכתוצאה מכך בתנאים קשים ביותר אבל תוך שבועיים הדפנו את האויב וכבשנו שטח סורי ואיימנו על דמשק .זה ניצחון גדול. כל אחד שיקרא לזה כרצונו. אך אלו העובדות

      אהבתי

  21. לכבוד לוחמי השריון לדורותיהם.

    בעקבי הדרך
    מילים: שוש פלדי
    לחן: יאיר רוזנבלום

    החולות שהיו אז עדים
    כבר חלפו ועברו נודדים
    ומהדיונות הנדלקות
    צרובים רק עפעפינו

    משימחת שבת צוות גם יחד
    מיום גשם ורוח צורב
    מן האש העשן האבק
    מפיסות הבית בלב
    ועולה וצומחת רעות גדולה
    של אדם ואדם
    של אדם ומכונה
    וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
    שיניהם בעקבי הדרך

    במרחב הגדול הפתוח
    ממרומי רמות הבזלת
    שם חורקים שריוני הפלדה
    שיניהם בעקבי הדרך

    משימחת שבת צוות גם יחד
    מיום גשם ורוח צורב
    מן האש העשן האבק
    מפיסות הבית בלב
    ועולה וצומחת רעות גדולה
    של אדם ואדם
    של אדם ומכונה
    וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
    שיניהם בעקבי הדרך

    והטנקים למלוא כל העין
    אז שוטפים בפריסה רחבה
    בהתמד עקשני וחזק
    כמו נוצקה בהם איזו גאווה

    משימחת שבת צוות גם יחד
    מיום גשם ורוח צורב
    מן האש העשן האבק
    מפיסות הבית בלב
    ועולה וצומחת רעות גדולה
    של אדם ואדם
    של אדם ומכונה
    וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
    שיניהם בעקבי הדרך

    ומביט הטנקיסט ממקומו
    וזוכר את האור והצל
    וחש כי הוא חוטר לגזע
    של חיל יצוק מברזל

    משימחת שבת צוות גם יחד
    מיום גשם ורוח צורב
    מן האש העשן האבק
    מפיסות הבית בלב
    ועולה וצומחת רעות גדולה
    של אדם ואדם
    של אדם ומכונה
    וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
    שיניהם בעקבי הדרך

    אהבתי

  22. למג'ד גוטפריד באם הנך קורא כאן, התרשמתי מהסיפור שלך ושאלה לי אליך, איך התמודדת עם הכוויות אחרי המלחמה ? האם אתה סובל מהם עד היום?
    תודה חג שמח.

    אהבתי

    • לקח קצת זמן, טיפול אינטנסיבי של 3 שבועות (אחר כך עליתי עם תחבושות ותרופות וקיבלתי פיקוד על גד 71 להקימו בהתשה כשאנו גדוד טנקים הקדמי של צהל 42 קמ מדמשק במשך 7 חודשים) ועם הרבה מזל וטיפול מעולה.,הייתה ברמב"ם ובתל השומר כמות קטנה תרופה נוזלית שעדיין הייתה בניסויים למניעת זוהמה וטיפול בכוויות שהגיע מארה"ב לישראל ולויאטנאם לניסוי על חולים- נוסה עלי ועבד נפלא. הכניסו אותי יותר מ10 פעמים לחדר ניתוח ודחו כל פעם את הניתוח לאור ההתקדמות בטיפול עם התרופה.( בסוף הFDA לא אישר אותה) הכול הסתדר מעולה.

      אהבתי

  23. שלום לכולכם,
    אנשים יקרים.
    קראתי בשקיקה את הכל וצפיתי באינטרנט בראיונות.
    חשוב שכל אזרח יכיר וידע מה הקריבו אנשים כה רבים – דבר אשר יהפוך אותנו לצנועים יותר ומעריכים את מה שיש לנו.
    תודה רבה.
    יובל

    אהבתי

  24. " גוטפריד, שנת 2020: "התעוררתי כשאני פצוע קשה עם 30% כוויות מהחגורה ועד למצח, וסביבי היה רק נהג הטנק שנפצע אף הוא קשה. לא זוכר את שמו היות וזה היה ציוות חדש. "

    מעניין אם הנהג הזה נשאר בחיים.

    אהבתי

  25. רן אומר בסרטון שלו ( 1:44:00 לערך ) :

    "סובארו סטיישן בפנים יושבים שני חברה,,,הכניס אותנו מאחור,,,".
    אנחנו מבינים שהנהג הוא כנראה יורי קוגן.
    מי הוא השני ?
    האם השני נשאר באוטו כשהנהג לקח אותם לתאג"ד מעל גשר בנות יעקב ?
    ( מול משמר ירדן הישנה ).
    האם השני הוא אוריאל חפץ ?

    אהבתי

  26. לרן , מה עלה בגורלו של התותחן , האם זהותו ידועה לך ?
    אני מבין שבגלל הלחץ לא היה רישום של שיבוץ קרבי . האומנם ?
    תודה.

    אהבתי

  27. שלום רב
    שמי גיל נעמן ואני טכנאי הקשר שנכנס לטנק של רן גוטפריד כטען קשר.
    שמו של התותחן, שיצא עם פציעות קלות יחסית הוא יהודה שוורץ.
    ולגבי התיאור של רן, ברצוני להוסיף כמה פרטים כפי שזכורים לי.
    שלושת הטנקים הראשונים שיצאו במהלך הלילה לכיוון גשר אריק, כאשר היו מוכנים לתנועה לא הצליחו להקים קשר. קצין הקשר החטיבתי שהכיר אותי מסדיר, ביקש מימני לעלות ולבדוק. כאשר הצלחתי לוודא שהם מצליחים להקים קשר, ראה זאת רן ואמר לי לעלות לטנק שלו כטען קשר. כאשר יצאנו ממחנה יפתח עדיין היינו למעשה 5 אנשי צוות בטנק כולל מי שהיה המט"ק המקורי, הוא לא רצה לרדת ורק בראש פינה עבר לזחלם שנסע אתנו בשיירה.
    היות ולא היו מספיק כדורים לנשק הקל שהיה לכל איש צוות, ביקש רן שנעביר לו את המחסניות והוא ריכז אותם לידו על הצריח.
    את תאום הכוונות עשינו בדרך לרמת הגולן על בתי היישוב משמר הירדן.
    הטנק שנוסע בפראות בירידה מהרמה, למיטב זכרוני פגשנו בו בקטע שבין עליקה למחנה נפח, זכור לי שהנהג של השוט קל מוציא את ראשו מחוץ לתא וצועק לנו תוך כדי סיבסוב על הכביש שהמפקד נהרג.
    העליה והנסיעה עד לשיפון, הייתה בגדול שקטה. רן ביקש ממני שאני אקשיב לרשת החטיבתית והוא היה על הרשת הגדודית. ככל הזכור לי כאשר עברנו את נפח והטנק שלנו שהיה הראשון היה ממש מתחת לשיפון, שמעתי את רפול האוגדונר, קורא לנו בקשר וביקש שאמסור למג"ד שיבוא אליו לנפח מהר. זכור לי שאמרתי לרן, האוגדונר רוצא שתגיע לנפח. רן עצר את הגדוד ירד לג'יפ שלו שהיה בשיירה ונסע לנפח. כאשר חזר זכור לי שאמר, הסורים עולים על נפח.
    בתנועה לכיוון המחצבה נתן לי רן הוראה להכניס את הראש ולסגור את המדף של הטען קשר.
    כאשר החל הקרב, היינו עם פגז בקנה. רן מיקם את הטנק בעמדה שתאפשר לו תצפית, זכור לי שהתותחן קורא בקשר פנים שיש לו טנק על הכוונת, ורן מסביר לו שימתין, אחרי זמן קצר שוב התותחן אומר שיש לו טנק על הכוונת, אני הולך קדימה בצריח להוציא פגז מהכוורת, ואז אנחנו חוטפים פגיעה.
    אני מאבד הכרה בתוך הטנק. כאשר אני מתעורר הטנק בוער וכך גם אני. אני יוצא מהצריח ומתגלגל על הקרקע. (לימים בתצלום אויר של היום השני של המלחמה, זיהיתי את הטנק שלנו שרוף במיקום שהיה מצפון לציר החוצה את המחצבה, ליד העצים).
    אני יוצא מהטנק עדיין מתרחשת לחימה במחצבה, טנק אחד שלנו הנמצא במגמת יציאה מהמחצבה לכיוון הציר ועליו פצועים, מסביר לי שכבר אין לו מקום וממשיך לנסועה. כל הזמן הסורים ממשיכים לירות ומהירי הזה אני מקבל בהמשך רסיס ברגל.
    אני נכוותי קשות, 60% דרגה שלישית, ובסופו של מסלול הליכה ארוך שהלכתי, על ציר הנפט לכיוון צפון מערב, פינה אותי טנק של הגדוד, מ"מ שמצא עצמו בלי יכולת ירי ועשה מסלול דומה לשלי, ראה אותי הולך והעלה אותי לטנק, נתן לי לשתות כמות רצינית של מים ופינה אותי לעליקה שם היו מספר טנקים עם קמ"ן 188 צוריך (זה ממידע מאוחר יותר) ושם העלו אותי לרכב של צלם טלביזיה ישראל גל, שפינה אותי לתאג"ד שהוקם בסביבות ארבע אחר הצהריים של יום ראשון ה 7 לאוקטובר, בבית המכס העליון. משם פוניתי במסוק במהלך הערב לרמב"ם.
    לימים למרות 88% נכות, חזרתי לצה"ל לחיל המודיעין ושרתי עשרים שנה, פרשתי בדרגת סא"ל, ואז עוד 11 שנים במשרד ראש הממשלה.

    אהבתי

    • הי גיל. מעבר לתיאור הכללי הנכון שתי נקודות. רפול בפירוש הורה לי (עם ק. האגם יהודה מימון שנתן לי גם מפה של ציר פלא לחושניה) בהי לישנא " לרוץ לעזור לבן שוהם על ציר פלא לכיוון חושניה." רפול לא ידע אז על הטנקים הסורים הקרובים אחרת היה מפנה אותנו אליהם. הוא הורה לי במדויק לנוע בטור מהיר ללא אבטחה לטובת בן שוהם. אני מהבלגן והירי החלטתי להכנס לתנועה מאובטחת. את הנקודה הזאת דיסקסתי עם רפול אחרי המלחמה ולא היה כל וויכוח על כך. יכול להיות שאמרתי שהסורים עולים על נפח כמסקנה אישית היות ואני מכיר את הרמה היטב גם ממלחמת ששת הימים וגם מההתשה לאחר מכן. לגבי עצירת הירי לדקה זה היות ולחצתי על ערוץ חירום חש"ן (10)לוודא שהם לא טנקי שלל
      T55 ממלחמת ששת הימים טירנים שלנו שעולים מהדרום ותהיה אש על כוחותינו. אגב, לי זכור שאת התיאום כוונות עשינו על רכב ששלחתי קדימה ליד בית המכס העליון. יהודה ק. האגם סיפר לי אחרי המלחמה שדיווח עלי כהרוג. מעבר לכך נזכר עכשיו שנדמה לי שיש לנו קשר משותף למשפחת פוגל או שאני טועה? כמו כן שכבנו ברמבם באותו זמן. אתקשר. רן

      אהבתי

  28. הייתי בקשר באימייל עם גיל וכתב לי בין היתר על התותחן והנהג כדלהלן :

    "לא זכור לי שמו של הנהג. זוכר רק ששכב ברמב"מ .
    ככל הזכור לי היה לו פציעה מרסיס שהסתבכה.
    יהודה שוורץ היה מורה בישיבה באלון שבות,
    הייתי אתו ב1974 במשלחת של נכי צה"ל בלונדון."

    אהבתי

  29. לרן , שלום

    "את הנקודה הזאת דיסקסתי עם רפול אחרי המלחמה ולא היה כל וויכוח על כך."

    האם ידוע לך אם רפול היה מודע לכך שיאנוש הוציא את אלי גבע מציר פלא ?
    במילים אחרות, האם יאנוש דיווח על כך לרפול ?

    אהבתי

  30. 7 באוקט הסורים כבר לא על הגדרות, הסורים פרצו את הגדרות, אף אוגדונר לא יודע מימינו ומשמאלו, שולחים גדודי טנקים לתגבורות לחושניה לחט' 188 בלי שתהיה תמונה מלאה, המודיעין בקרשים, כל מח"ט עושה כטוב בעניו וככה זה נראה..

    אהבתי

    • לא. תודה. זה לא הנהג ולא הרכב. היום אני יודע מי היה הנהג. חי וקיים וגם שוחחנו. באיזה שלב אחרי הקורונה גם נפגש. שמו יורי כוגן.

      אהבתי

  31. שבוע טוב לכולם.
    בסרטון הנ"ל מסביר חנוך פלסר החל מדקה 26:32 את כבוש החרמון הסורי על ידי הצנחנים במלחמת יום הכפורים.
    הוא מדגיש את החשיבות הגדולה של הסיוע הארטילרי הצמוד והמדויק שקבלו
    במהלך הקרב , עד כדי כך שמהלך הקרב היה עבורו כמו "תרגיל גדודי".
    תאור זה הביא אותי להכרת החשיבות של חיל התותחנים לכיבושם של יעדים ,
    ובמינימום נפגעים.
    הסיוע הארטלרי ניתן להם ממרחק של 20 ק"מ .
    זה מעורר מחשבות אם נעשה שימוש נכון בארטילריה בכבוש החרמון הישראלי
    במלחמת יום הכפורים.

    אהבתי

  32. בסרטון על כיבוש החרמון הישראלי "למות או לכבוש את ההר" (דקה 9:40 ),
    מציין יואב גולן שדווקא על גבעה 16 עליה היה מרוכז רוב הכוח הסורי ,
    לא נורתה עליה אש ארטילרית של כוחותינו.
    כמו כן גם הסורים לא טמנו ידם וירו גם הם אש ארטילרית על כוחותינו.
    בזכות הנחישות של גולני המוצב נכבש.

    אהבתי

  33. ציטוט : " בזכות הנחישות של גולני המוצב נכבש ".
    נראה לי שצריך לומר בזכות מסירות הנפש של גולני המוצב נכבש.
    בחרמון לא הספיקה הנחישות היה צריך הרבה מסירות נפש.
    עשרות הנופלים בכיבוש החרמון עדות הם לכך.
    יהי זכרם ברוך.

    אהבתי

  34. לרן ,
    להלן כתובת סרטון של איתן קליגמן .
    הוא החזיר אותך במלחמת יום הכפורים מחיפה אל רמת הגולן .
    לצפיה החל מדקה 32:24.
    מספר גם על יורי קוגן שלקח גם אותו ברכבו.
    לצפיה דקה 20:00 וכן 51:28.

    אהבתי

  35. רן היקר היקרבת וחרפת את נפשך למען בטחון המדינה
    קבל עדות קצינת נפגעים 679 ד"ר פזית על ביקור הפצועים בבתי החולים
    כל יום נוסעת לרמב"ם, כרמל, נהריה, עפולה, פוריה, צפת, הלל יפה.
    בעבודה פרימטיבית וסזיפית של רישום הפצועים במחברת שורה
    וטראומה ממחלקות כוויות

    אהבתי

  36. מלפני ימים אחדים ישנו סרטון של :
    ששי קרן סא"ל בדימוס מג"ד בחטיבה 679
    מ"פ בחטיבה 179 במלחמת יום הכיפורים 1973.

    מתברר שמהכח שלו שמנה 9 טנקים ושהיה מיועד להגיע לציר "פלא",
    הגיעו בסופו של דבר 2 טנקים בלבד וזאת בשל תקלות שונות.
    הטנק של הסמג"ד רב סרן ברוך לנצ'נר ז"ל ,
    והטנק של יבל"א ששי קרן.
    הם היו על ציר פלא כל הלילה הראשון של הלחימה.
    היו שם גם הטנקים של פלוגתו של אלי גבע.
    בבוקר הסתערו בגזרתם עשרות טנקים סוריים אל נפח.
    הטנקים של אלי גבע התפנו וחזרו אל החטיבה שלהם.
    כך שנותרו בשטח מול עשרות הטנקים הסורים רק לנצ'נר וששי קרן.
    הם החליטו לסגת אל נפח דרך ציר הנפט.
    משם הם הגיעו אל המחצבה בעיצומו של הקרב של רן גוטפריד מול הסורים.
    הם הצטרפו אל הגדוד של רן בלחימתם מול הסורים .
    הטנק של לנצ'נר נפגע על צוותו ובטנק של ששי קרן נהרג הנהג.

    נותרה התעלומה אם רפול ידע על כך שהכח של אלי גבע חזר אל יאנוש,
    וכי על ציר פלא אין אף כח שלנו.
    לששי קרן עצמו לא היה קשר חוץ אל רפול.

    אהבתי

  37. מלחמת יום כיפור בחזית הצפון – האלוף בדימוס אורי שמחוני – עם ד"ר אורי מילשטיין .
    סרטון חשוב להבנה של מהלך המלחמה ביום הראשון ברמה של פיקוד צפון.
    מדהים שהקלטות הקשר של פיקוד צפון – "נעלמו" ! !

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s