גירוש הסורים מהגולן (3), עדויות

גירוש הסורים מהגולן פרק 3 * החיים על הרמה הסורית לפני מלחמת ששת הימים ועדויותיהם של אזרחים סורים שנעקרו מבתיהם והפכו לפליטים בארצם * "בא חייל וביקש מאיתנו לעזוב את הכפר ולהתרחק לכיוון קונייטרה. חבריו התחילו לירות באוויר"

רגעים אחרונים בכפר סוקופיה בדרם הגולן, יוני 1967. תושבים מקומיים מול חייל ישראלי [צילום: בניה בן-נון]

זוהי כתבה שלישית על גירוש האזרחים הסורים מרמת הגולן ומחיקת הכפרים לאחר מלחמת ששת הימים, ולמעשה עד 1974 לאחר שישראל נסוגה מקונייטרה, לא לפני שהרסה אותה לגמרי.

פרק זה עוסק בחיים בגולן הסורי לפני מלחמת ששת הימים ובמספר עדויות של פליטים, או עקורים כפי שהסורים כינו אותם. גם כתבה זו, כמו קודמתה, היא מהזווית הסורית-פלסטינית.

כתבה זו מתבססת על חומרים שהתפרסמו באתר "גולן" [לשעבר Jawlan] באתר "נכבה" ובאתר "זוכרות".

לפרק 1 של גירוש הסורים מהגולן לחצו כאן.

לפרק 2 של גירוש הסורים  לחצו כאן

סיפורי העקורים הסורים מ-1967 מזכירים את סיפורי הפליטים הפלסטינים מ-1948. רבים מהם סיפרו כיצד ברחו מכפריהם בגלל ההפגזות, ישנו בשדות ועברו מכפר לכפר עד שהגיעו למקום מבטחים.

הגולן פרח והתפתח אחרי 1948. אלפי פלסטינים גורשו על-ידי הכוחות הישראלים, חלק מהם מכפרים בגליל העליון. העלייה במספר התושבים לא היתה בשל ריבוי טבעי, אלא בגלל הגירה לגולן מהמחוזות הסורים השונים בשל צמיחתו והתפתחותו הכלכלית. איזור הגולן הפך למקום חשוב מבחינה צבאית וכלכלית בשל קרבתו לפלסטין.

ערב מלחמת יוני 1967 חיו בשטח הגולן כולו, כולל זה שלא נכבש בידי ישראל, כ-153 אלף תושבים ב-275 ערים, כפרים וחוות. המספר אינו כולל את אנשי הצבא הסורי ששירתו בגולן ואת בני משפחותיהם.

בשטח הגולן שנכבש על-ידי ישראל ביוני 1967 התגוררו כ-128,000 תושבים – בעיר קונייטרה ובעוד 222 ישובים כפריים. רוב הכפרים היו קטנים – פחות מ-1,000 נפש, וכמה עשרות היו קטנים מאוד והתגוררו בהם פחות מ-100 איש [הנתונים הם על פי מחקרו של ד"ר יגאל קיפניס, על היישוב הסורי בגולן ערב מלחמת ששת הימים שהתפרסם באתר קתדרה ב-2003].

קונייטרה, ששימשה כבירת המחוז וכמרכז עירוני ראשי בגולן, מנתה בין 20 ל-30 אלף איש. בפיק, ששימשה כבירת נפה ומרכז עירוני לדרום רמת הגולן, התגוררו פחות מ-3,000 תושבים.

פרנסתם של תושבי הגולן התבססה בעיקר על חקלאות. אפילו ביישוב עירוני כמו קונייטרה החקלאות היתה הפרנסה העיקרית. רוב החקלאות נועדה לצריכה עצמית של החקלאים וכמעט שלא היה מסחר של תוצרת בין הכפרים.

עיבוד הקרקע התבסס על שיטות מיושנות והיבולים היו דלים. הגידולים העיקריים היו חיטה, שעורה וקטניות. בצפון הגולן היו איזורי מרעה רחבים, ובכפרים הדרוזים שלמרגלות ג'בל א-שייח' [החרמון] גידלו גם עצי פרי. מקורות פרנסה נוספים היו מסחר, תעשיה, בניין, שירותים ותחבורה. הכפריים עבדו גם בעבודות מזדמנות עבור הצבא.

ביתו של הפלח הבדואי המסורתי בדרום הגולן היה בנוי לרוב מטין, ולפעמים מעורב באבני בזלת. בבית היו שני חדרים. בחדר המגורים ישנו בני המשפחה על מזרונים ושמיכות, שהיו פרוסים לאורך הקירות. בשקעים שבקירות אוכסנו חפצי הבית, לרוב חפצי הנשים, כגון כלי איפור, תפירה וסריגה וכן תכשיטים, קמעות וצעצועים. החדר השני שימש כמחסן מזון וכלי עבודה של בעל הבית. שמן זית הוחזק בכדי חרס.

חורבות הכפר סיר א-דיב כשלושה ק"מ ממזרח לקיבוץ שמיר [צילום מרחפן. לחצו להגדלה]

מחוץ לבית היתה חצר המוקפת חומת אבן ובה פינת בישול (תנור אפייה) ופינת מים, שאוחסנו בכד ענק שעמד בפינה. מתקן מיוחד היה לחביצת חמאה. גללים מיובשים שימשו כחומר הסקה. המשק החי כלל תרנגולות שהסתובבו בחצר וכמה ראשי צאן ובקר.

ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצרכי הצבא, סללה כבישים ומתחה קווי חשמל וטלפון. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסיה האזרחית, בעיקר זו שישבה לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן היתה אספקת מים מסודרת, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר הישובים השתמשו במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.

ברחבי הגולן היו למעלה מ-100 בתי ספר יסודיים, ורק כ-10 עד 15 בתי ספר תיכוניים. מבני הבטון של בתי הספר בלטו על רקע בתי הכפרים. בבתי הספר היסודיים מספר התלמידים היה כפול ממספר התלמידות, ואחוזי הנשירה היו גבוהים: בכיתות א' היו פי שניים תלמידים מאשר בכיתות ו'. בבתי הספר התיכוניים למדו בעיקר בנים.

שירותי הבריאות בגולן היו מצומצמים ביותר: מרפאות היו רק בקונייטרה ובפיק, וכנראה גם במג'דל א-שמס. שירותי אשפוז אזרחיים לא היו כלל.

גירוש הגולן בעיני הישראלים

ההיסטוריוגרפיה הציונית מתעלמת לחלוטין מגירוש תושבי הגולן ב-1967 והרס כפריהם. ההסבר הישראלי הרשמי, שנתמך בידי היסטוריונים ציונים, הוא שתושבי הגולן ברחו ב-1967 כפי שהפלסטינים ברחו ב-1948.

כך למשל נכתב על רמת הגולן בלקסיקון "כל מקום ואתר" בהוצאת משרד הביטחון הישראלי: "במלחמת ששת הימים נכבשה רמת הגולן בידי צה"ל ורוב יושביה נמלטו".

לקסיקון סמי-צבאי אחר ["לקסיקון לביטחון ישראל", איתן הבר וזאב שיף] כתב על תושבי הגולן: "רובם נטשו את בתיהם במלחמת ששת הימים", מבלי לציין את העובדה שבסיום המלחמה הם ניסו לחזור לבתיהם והצבא חסם את דרכם ובהמשך הוחל בהרס הכפרים.

חורבות הכפר העלאווי היוקרתי עין פית שבצפון מערב רמת הגולן. יחידות צה"ל מתאמנות בו לעתים

ההיסטוריון נתן שור אף הרחיק לכת וטען כי "לפני נסיגתם נתנו שלטונות הצבא הסורי הוראה ליושבי הכפרים בגולן לנטוש את בתיהם ורכושם, ולצאת מיד מכפריהם לגלות במרחבי סוריה. רק יושבי הכפרים הדרוזים בצפון הגולן לא נשמעו להוראה זו. מכל שאר הכפרים נעלמו התושבים כבמחי יד".

גם מיכאל אורן בספרו "שישה ימים של מלחמה", כתב על "מבוכה" ב-10 ביוני בעקבות "יציאתם של 95 אלף אזרחים סורים מן הגולן", ונתן דוגמאות של אנשים שברחו. לטענתו, רק "הדרוזים והצ'רקסים" נותרו במקום כדי "לקדם בברכה את הכובשים".

רמזים לפרשת הגירוש עלו מפעם לפעם במאמרים ובספרים ישראלים, בעיקר בהתדיינות על רקע פוליטי. אחד הראשונים שהתייחס לכך היה הגנרל הישראלי בדימוס רחבעם זאבי, שבוויכוח עם איש פלמ"ח בעיתון "ידיעות אחרונות" טען כי "הפלמ"חאי דוד אלעזר (דדו) ז"ל סילק את כל הכפרים הסורים מרמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים, באישורם של רבין הרמטכ"ל, דיין שר הביטחון ואשכול ראש הממשלה".

ישראלי נוסף שהתייחס לפרשה היה הגיאוגרף פרופ' ארנון סופר, שטען בפני הסופר דויד גרוסמן, שברמת הגולן "גירשנו בפראות 70 אלף סוריים ביומיים".

ההיסטוריון בני מוריס בספרו "קורבנות" כתב ש-90-80 אלף אזרחים ברחו או גורשו מרמת הגולן. לדבריו, מפקדי הצבא הישראלי "חתרו לפינוי האוכלוסיה האזרחית של רמת הגולן, וזו אכן ברחה כמעט כולה במהלך ההפצצות וההפגזות של צה"ל ברחבי השטח בימים 5 עד 8 ביוני, ובמהלך התקיפה על הקרקע ב-9 ו-10 ביוני".

העיתונאי הבריטי פטריק סיל כתב שישראל בזזה את קונייטרה, פינתה את הכפרים המקיפים אותה ובששת החודשים שלאחר המלחמה גירשה "בכוח ובחוסר כל" כ-90 אלף איש לסוריה. אלה הצטרפו ל-30 אלף נוספים שנמלטו בזמן הלחימה.

ההיסטוריונית טביתה פטרן כתבה, ש"בששת החודשים שלאחר המלחמה ישראל גירשה עוד 95 אלף בני אדם על ידי הרס כפרים, ניתוק אספקת מים ומזון, ואיומים מגובים על ידי עינויים והוצאות להורג של אלה שסירבו לעזוב. המגורשים אולצו לעזוב מאחוריהם את כל רכושם – חנויות מלאות כל טוב, כבשים ועיזים, בגדים וחפצי בית, וגם אדמות, בתים, כרמים ומטעי תפוחים".

גירוש הגולן הסורי ומחיקתו מעל פני האדמה הוא סיפור שכמעט ואינו ידוע בשיח הישראלי. הוא מיוחד במינו בגלל שיעור המגורשים הגבוה במהלך תקופה קצרה: 96% מתושבי הגולן. רק 7,000 איש נותרו בכפרים הקיימים כיום בצפון הגולן.

מניעת השיבה

כדי למנוע מהפליטים שברחו לסוריה לשוב לכפריהם בגולן, ישראל איימה לירות – ואף ירתה, בכל מי שייכנס לשטחי הכיבוש. המימשל הצבאי הכריז על הכפרים הנטושים כ"שטחים צבאיים סגורים", ובמקביל החלו הציונים להרוס אותם. מי שנתפס מסתנן לכפר שלו נאסר או נקנס.

בהדרגה החלו לקום בגולן התנחלויות יהודיות במקום כפרי הערבים הסורים. ב-1969 אישרה ממשלת ישראל תוכנית לעשר שנים, שכללה את סיפוח הגולן למדינת היהודים, יישובו ב-50 אלף מתנחלים ישראלים והקמת עיר בת 30 אלף איש. בגולן הכבוש הוקמו עם הזמן 33 התנחלויות, שחלקן פזורות על אדמות ושרידי כפרים הרוסים, שבהם חיים כיום יותר מ-30 אלף מתנחלים יהודים.

המתנחלים מנצלים כחמישה אחוז מהשטח החקלאי של הגולן. 11% מהשטח מוגדר כשטח פתוח, 17% מוגדר כשמורות טבע, בנוסף לרוב השטח של הר חרמון. שאר האדמות משמשות למרעה, למחנות צבאיים ואיזורים צבאיים סגורים לצורכי אימונים, בנוסף לשדות מוקשים. בגולן יש כמעט 60 מחנות צבא ו-67 שדות מוקשים. חלק מהם נמצאים בתוך או בקרבת תחום השיפוט של הכפרים הערבים המאוכלסים.

הדרוזים שנשארו בגולן משתמשים רק ב-75 קמ"ר מהאדמה. מתוך 31 מיליון ממ"ק מים הנשאבים כל שנה, 28 מיליון מיועדים למתנחלים ורק ארבעה מיליון לתושבים הדרוזים. הדרוזים משלמים על המים לחברת "מקורות", זאת למרות שרוב המים נשאבים מבארות בתוך אדמתם, שישראל חפרה והכשירה.

מאז 1967 נהרגו 21 איש ונפצעו 31 מיריות כוחות הכיבוש הישראלים. כ-700 איש נידונו למאסר על פעילותם הפוליטית.

1967, כפר אל חמה הנטוש מ-350 תושביו, שנהרס בהמשך. בסמוך נמצאים כיום מרחצאות ועתיקות חמת גדר [צילום: יצחק עמית, אוסף הרווארד]

להלן מספר עדויות של תושבי הגולן הסורי. תירגם: איימן אבו ג'אבל.

פאדא אל סאלח: חיה את הגירוש השני על ידי אסד

"במשך עשרות שנים אבא שלי חי בתקווה לחזור לעיר הולדתו בגולן. עכשיו אני חיה את אותה הטרגדיה שלו, פעמיים. פעם אחת כשקיבלתי מעמד של 'עקור', נאזח, מלידה, והאחרת לאחר מסע העקירה בכפייה לצפון סוריה, אחרי המלחמה של אסד נגד העם הסורי.

במאי 2018, עם יציאת האוטובוסים לעבר המחסום הרוסי בסוריה, נתקעה במוחי המחשבה: מה ההבדל בין תאריך 5.5.2018 ל-10.6.1967?

הרגשתי שפניהם של הכובשים זהים, כל עוד התוצאות דומות. לגלגתי על התואר 'עקורה' שהוצמד לי. מה ישתנה אז? אמרתי לעצמי, מנסה לחפש תרחישים אפשריים חדשים לגבי החיים שמחכים לי בצפון סוריה, המקום שמאפשר לי לברוח מהמוות, מההריסות ומההרג שמבצעים אסד, הרוסים והאיראנים בכל סוריה, החותרת לחרות ולסיום שלטון הבעת'. כולנו חיכינו לזמן הנכון לוותר על גאוותנו.

יוני 1967, נשים בכפר בגולן בוחנות פגיעה שנגרמה לבית [צילום: אתר jawlan]

באוטובוס חאג' מוחמד לא שלט בעצמו כשהגענו לעיר עדרה. עיניו זלגו בנדיבות ובשתיקה.

ניגשתי אליו בניסיון לנחם אותו. שאלתי אותו בבדיחה: 'כשגורשתם  מהגולן בשנת 1967 יצאתם בהליכה על הרגליים והעשיר ברח על גב החמור. תראה איך העולם השתנה. היום אתם מגורשים שנית – אבל באוטובוסים ירוקים עם מזגנים'.

הוא שיחרר חיוך חיוור: 'עכשיו אני יודע לאן ללכת, ושאי-שם אוהל מחכה לי'.

כשגורשנו מהגולן, סיפר לי, הייתי בן 17, תלמיד תיכון. בבוקר ה-10 ביוני 1967 שמענו את הצהרת רדיו דמשק שקונייטרה נפלה. היחידות הצבאיות החלו לסגת. רובן השאירו את כלי הנשק וברחו. המטוסים היו הדבר היחיד שראינו. האנשים החלו לעזוב את המקומות. הכפרים והחוות התרוקנו מתושביהם. כולם פנו לכל מיני מקומות באיזור קונייטרה ולאחר מכן התפזרו בסוריה. חלק הגיעו לדרעא ואחרים לדמשק ולחומס.

בשנת 1967 העם היה חי בשקט עד אשר גורש. כשנכנסו היהודים לכפר שלנו באל-חושניה היינו מחוצה לו ליד הבוסתן, בצל העצים. כשחזרנו לכפר היו הרבה חיילים וטנקים של היהודים. פחדנו מאוד. בא חייל וביקש מאיתנו לעזוב ולהתרחק לכיוון קונייטרה. חבריו התחילו לירות באוויר. ביקשנו מהם בסימנים לחזור לבית ולקחת דברים. לא נתנו לנו. אחד מהם היה ג'נטלמן, התקרב ואמר בשפה שדומה לערבית – 'תתרחקו מהר, אחרת  יירו בכם'.

הסורים הפסידו במלחמה. היהודים  הפכו לאדוני הארץ הזאת".

מרכז הגולן הסורי במפה ישראלית לפני מלחמת ששת הימים. קדריה, סמסם, נירן, דבורה, ג'לבינה, דיר סרס, עמודיה, עלייקה ועוד

יוסף איברהים ממג'דל שמס: הצענו לחיילים דובדבנים בתמורה להשבת הכסף שלקחו מאיתנו

"משפחתי גרה בקונייטרה מאז 1952. כשפרצה המלחמה ב-1967 הייתי בגיל 19 ועבדתי בתפירה. לפני המלחמה שמנו לב כי יש אווירה של מתח והכנות צבאיות: נחפרו תעלות בנקודות רגישות, כמו למשל בכיכר המפקד ליד כיכר הקצינים. האנשים שקדו על אגירת מזון ומצרכים.

בבוקר שמענו שהמלחמה התחילה. האנשים התגודדו והחלו לנוע ברחובות עם קריאות 'רוצים להילחם' – בדנא נחארב, בדנא נחארב. האויב הנחית את המכה הראשונה על מבנה המיפקדה. פנינו לאחד המרכזים הצבאיים כדי להשיג נשק, ובעוד אנחנו מחכים שם הותקף המקום והופצץ על-ידי מטוס ישראלי. אני זוכר שהאבק והעפר כיסו אותנו. במשך שלושה ימים אחרי זה נשארנו בבתים ובמקלטים.

בתום שלושת הימים החליט אבא שלי לעבור למג'דל שמס. הוא נתן לי באותו יום 500 לירות והשכיר רכב לנדרובר ממישהו מבניאס. בדרך, כל פעם שראינו מטוס ישראלי, היינו עוצרים בצד ונשכבים על הארץ, עד שהגענו למג'דל שמס.

קונייטרה, יוני 1967. חנויות פרוצות וסגורות. ימים אחרונים בבירת הגולן [צילום: אנה ריבקין-בריק, האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

יומיים אחרי זה הגיעו היהודים לפאתי מג'דל שמס. אני ועוד מספר חברים הלכנו לברכת רם, כדי להסתכל עליהם ולצפות בהם מאחר והרבה סיפורים נשזרו סביבם וסביב המראה שלהם. כאשר הם הבחינו בנו שם, כמה חיילים תקפו אותנו וכיוונו את נשקם אלינו. ציוו עלינו לרדת על הברכיים והתייחסו אלינו כאילו היינו חיילים שבויי קרב. חשבנו שהם הולכים לירות בנו.

הם לקחו את כל מה שהיה בכיסים שלנו, את ה-500 לירות שאבא נתן לי ואת השעונים והשרשראות. אחרי שעתיים של פחד ובהלה, ציוו עלינו לרוץ לכיוון מזרח עם ידיים מורמות מעל לראש.

הגענו לקבר אל יעפורי, כאובים על האובדן שלנו (באותם ימים 500 לירות סוריות היה סכום גדול) בנוסף לאבידה הגדולה שלנו – שנוצחנו במלחמה. אחד החברים שלי העלה רעיון – לשחד אותם בדובדבנים כדי שיחזירו לנו את מה שלקחו מאיתנו.

הלכנו לאחד הכרמים הגדולים של הדובדבנים, אספנו כמות גדולה של פרי וחזרנו אליהם. הם שוב כיוונו את נשקם אלינו, אבל אנחנו כיוונו אליהם את הדובדבנים שלנו. הם התפלאו למראה הפרי הזה, וכדי שיירגעו ציוו עלינו לאכול כמה פירות, ואז אכלו אותם כמו משוגעים. רעיון הדובדבנים הצליח – קיבלנו בחזרה את מה שלקחו לנו.

אחרי שהצבא נכנס למג'דל שמס, החליטו כמה אנשים מהכפר לעקור ממנו. אבל קבוצת שייח'ים בכפר, בראשם עמד השייח' אחמד טאהר אבו סאלח ז"ל, עמדו בדרכם והטיפו להם שלא לעזוב את הכפר יהיה אשר יהיה".

אם ע'סאן נהאד מחמוד – מג'דל שמס: הבת שלי צעקה לחיילים – אתם בני השטן

"שנה לפני המלחמה עברנו לגור בקונייטרה. בעלי אבו ע'סאן עבד בגיהוץ. קצת לפני המלחמה עברנו חזרה למג'דל שמס.

בבקר שמענו את קולות המלחמה. האנשים קמו מבוהלים, במיוחד אחרי ששמענו שהיהודים כבשו את קונייטרה. המלחמה היתה הפתעה לכולם. היא היתה מהירה מאוד. לא הבנו איך הספיקו היהודים להגיע לכל מקום. אפילו לא הרגשנו במלחמה.

שיירת העוזבים מכפרי הגולן היתה גדולה מאוד. חלק מהם עברו דרך מג'דל שמס. הם באו מכפר ג'ובתא א-זית וזעורה. חלק גדול התאספו בכיכר בית הספר. תושבי הכפר אירחו אותם ואחר כך הוגשה להם עזרה במעבר לכיוון דמשק.

מג'דל שמס 1967 [צילום: אן ריבקין-בריק, אוסף אונ' הרווארד]

באותם ימים הבת שלי, פריאל, היתה קטנה. כשהתקרב אליה אחד החיילים כדי לתת לה ממתקים, היא צעקה עליו: 'אתם בני השטן!'. הוא לעג לה וצחק עליה יחד עם חבריו.

חשבנו שהמצב הזה הוא עניין של כמה ימים, ושהיהודים יעזבו את רמת הגולן בקרוב. אבל זה לא מנע מכמה אנשים להזדרז לעזוב את הכפר. לולא התערבותם של כמה מהשיי'חים בכפר, הם היו עוזבים.

אחרי שהמצב נרגע החלו בעלי הבתים לבקש מהמושל הצבאי אישורים כדי לבקר בכפר שלהם. כאשר בעלי ביקש אישור לנסוע לקונייטרה, כפו עליו מעצר בית למשך שלושה חודשים.

כך היה עלינו להיות בצל הכיבוש אחרי מלחמה, שהתחילה ונגמרה כהרף עין. השלטון עצר את בעלי (אבו ע'סאן) בפברואר 1973 כשעבד באילת עם כמה חברים, שנעצרו גם הם. היו לנו חמישה ילדים שהגדול ביניהם בן 5. היתה לי תחושה שבעלי ייכנס לכלא לתקופה ארוכה.

בהתחלה לא נתנו לי לבקר אותו. הוא עמד בעינויים קשים ולא הודה בהאשמות אשר יוחסו אליו. באחד הדיונים בבית המשפט עצרו אותי. אישה אחת הכניסה אותי לחדר חקירות וניסתה לערוך עליי חיפוש בצורה משפילה. דחפתי אותה וצרחתי עליה. אחד הקצינים שעמדו בחוץ שמע אותי וכשיצאתי החוצה אמר לי: "נאהד, למה אנחנו תמיד שומעים את הצרחות שלך?". עניתי לו :"כי אתם מכריחים אותי לעשות כן". הוא אמר לי: "את מהווה סכנה גדולה!".

אני זוכרת עד היום שבאחד מדיוני בית המשפט אמרתי לבני הקטן, ג'מיל, לזחול מתחת לכיסאות לכיוון הסורגים איפה שאבא שלו. הוא הצליח להגיע אליו בלי שיבחינו בו. ואז אמר לו: "אבא, זה אני ג'מיל!". זה היה מחזה מרגש. השומרים ניסו להרחיק אותו, אך השופט ציווה עליהם שיעזבו אותו ומאז אישרו לבני האסירים להתקרב אל אבותיהם.

אבו ע'סאן בילה בכלא 12 שנים מתוך 13 שקיבל. במשך כל אותה תקופה הייתי אמא ואבא לילדים שלנו. עבדתי כדי לספק להם את צרכיהם, ולימדתי אותם כי אהבת המולדת היא הדבר הנעלה מכל".

האב ג'ורג מחסל: נכנסתי לכנסיה שבניתי בידיים שלי, איזה מראה נורא

"שנת 1967 היתה טרגדיה לאומה הערבית ושואה לבני צאן מרעיתי וכנסייתי בקונייטרה, אשר סיימנו לבנות והיינו גאים בה. כנסיות אחרות ומאמינים תרמו אייקונים יקרים לכנסייה. הבאנו אבני מרמר מאיטליה בשביל גדרות הכנסייה, ומנורה מארץ אחרת. הכנסייה היתה יפהפייה. בכיבוש של 1967 פלשו החיילים הישראלים לתוך העיר שלי אל-קונייטרה, שהיתה ידועה כפרח של הגולן.

הכנסייה היוונית על רקע הריסות קונייטרה [צלם לא ידוע]

הכיבוש של 67' גרם לגירוש בני אל-קונייטרה. הם הוכרחו לעזוב את הבתים שלהם. אפילו אחרי שבע שנים עוד חשבנו שנחזור. מספר חודשים אחרי מלחמת אוקטובר 1973 הצבא הישראלי עזב את אל-קונייטרה. הייתי בין הראשונים שנכנסו לעיר, ליתר דיוק למה שנשאר ממנה.

נכנסתי לכנסייה שאותה בניתי בידיים שלי. איזה מראה נורא! נהרסו הרבה חלקים ממנה, היא היתה עירומה, שדודה. הצלב, הפעמונים, המנורה, התמונות היקרות ואפילו החלונות המקושטים, כולם נגנבו או שהיו שבורים. הגדרות היו ללא אבני המרמר היקרות. לא הצלחתי למצוא את הבית שלי בין ההריסות של הכנסייה.

אפילו את בית הקברות חיללו. שברו מצבות וקברים ברובים ובפצצות ידניות. שאלתי את עצמי פעם אחר פעם – איך יכול בן אדם לעשות מעשה נוראי כזה?".

"זוכרות" את כיבוש הגולן

עמותת "זוכרות" מארגנת סיורים בכפרים פלסטינים הרוסים ברחבי מדינת ישראל ומפיקה חוברות לזכר הנכבה הפלסטינית והפליטים משנת 1948 ו-1967.

בשנת 2006, לציון 39 שנות כיבוש ברמת הגולן, התארחה עמותת "זוכרות" אצל עמותת "אלג'ולאן ללתנמיה" (הגולן לפיתוח) במג'דל שמס. עמותת הגולן פועלת משנת 1991 בארבעה תחומים עיקריים: בריאות, חקלאות, סביבה ותרבות, ועוסקת גם בתיעוד אירועי כיבוש הגולן. הסיור נערך בכפרים חושניה ורמתניה במרכז הרמה.

סיור "זוכרות" בחורבות הכפר רמתניה ברמת הגולן 2006 [מתוך אתר "זוכרות"]

החוברות שמפיק האתר נועדו לספר את גירוש העקורים הסורים, תושבי הגולן הכבוש, והרס הערים והכפרים בזמן פלישת הצבא הישראלי ב-9 ביוני 1967 ולאחריו. זאת במטרה למקד את תשומת הלב לטרגדיה שהתרחשה ונמשכת מאז 1967, ולהדגיש את החשיבות של סיום הכיבוש בגולן וחזרת הפליטים.

————————————————————————————————