הצלף והמג"ד

המלחמה על המים – צה"ל נגד פרויקט ההטיה הסורי 1966-1964 * תותחן הצנטוריון שלום כהן מספר על ימים בלתי נשכחים שבשיאם פגיעה בטרקטור ממרחק 11 ק"מ, הצל"ש שקיבל מהאלוף טל והדלקת משואה ביום העצמאות * המג"ד בנימין אושרי התעקש להשתתף באחד המבצעים כמט"ק, נפצע קשה בראשו ולא חזר לעצמו * נכדו עדי הלך בעקבות הטנק של סבא על הגבעה במושב כרכום * סיפורם של שניים מגיבורי התקופה

כל פגיעה – בול! [כמעט]. התותחן שלום כהן מאחור והטען קשר מאיר בן שטרית על הצנטוריון במדרון אחורי בתל דן [מתוך בטאון השריון"]

בנובמבר 1964 נקלעה מדינת ישראל למזימה ערבית לא סימפטית, שאילצה אותה לפעול כדי למנוע מחסור חמור במים.

הסורים, לאחר החלטה חד משמעית בוועידת מדינות ערב, פתחו במבצע הנדסי מורכב ומאתגר שנועד לפגוע ביעילותו של פרויקט המוביל הארצי של ישראל. התוכנית: מי הבניאס והחצבני, שזורמים לנהר הירדן ומשם לכינרת, יוטו לתעלה חדשה בשטח סוריה שתיחפר לאורך כ-70 ק"מ ותישפך לסכר שייכרה בירמוך. מאגר זה ישמש להשקיית שדות חקלאיים בסוריה ובירדן.

היתה זו סכנה אמיתית לישראל, שחנכה את המוביל הארצי ביוני 1964. אומנם ישראל לא היתה מתייבשת כתוצאה מההטיה הסורית, אבל פרויקטים חקלאיים ותוכניות פיתוח שיועדו לנגב ולמקומות אחרים ברחבי המדינה היו מתבטלים לנוכח האפשרות שהירדן לא יעניק לכינרת את אותה כמות מים.

ישראל היתה נחושה לא לאפשר את פרויקט ההטיה הסורי. היא הכריזה שפרויקט ההטיה הוא עילה למלחמה, אבל חיפשה דרכים יצירתיות איך לסכל את ההטיה בלי להיגרר למלחמה, ואפילו בלי לחצות את הגבול בפעולה יבשתית, בלי לקבל ריקושטים מיותרים באו"ם ובלי לחטוף סנקציות בינלאומיות.

גזרת העימות בתל דן, צילום לכיוון צפון

הבחירה נפלה על פטנט שכבר נוסה עשרות פעמים בתקריות הגבול בין ישראל לסוריה מאז 1949: מאתגרים את הצד השני על-ידי שליחת טרקטור לעיבוד חלקות באיזורים בעייתיים – שטחים שעליהם לא היתה הסכמה בין המדינות, ומייצרים פרובוקציה שממנה אפשר להתפתח לירי למקומות מרוחקים יותר – וכל לפגוע בציוד ההנדסי ובמחנות העבודה שהוקמו. זאת אומרת, מושכים לסורי בצמה, אם הוא לא מגיב מכניסים לו אצבע לעין, וכשאין לו ברירה והוא מחזיר סטירה, מכים אותו באגרוף.

דדו, טליק והקמ"ן ג'מקה באחת התקריות בגבול סוריה (המרכז למורשת המודיעין)

"המילה 'תקרית' היא לא המילה הנכונה, הכל היה יזום", מספר אבישי הדרי, מ"מ טנקי שרמן מגדוד 52 שהשתתף בכמה פעולות במלחמה על המים והשטחים המפורזים. "לישראל לא היתה ברירה כי האו"ם יושב לך על הראש וצריך להוכיח שהסורים הם שהתחילו. כמעט כל תקרית היתה מתוכננת ומוכנה מראש".

בקיץ 1964 הסורים החלו בחפירות ההטיה במורדות המערביים של החרמון, כ-2.5 ק"מ מצפון-מזרח לקיבוץ דן. כאמור, מכיוון שישראל לא רצתה לירות על טרקטורים שעובדים בשטח סוריה ולהיות אשמה בהפרת הסטטוס-קוו, היא יצרה התגרויות מכוונות. תחילתן בגזרת מוצב נוחיילה שמצפון למוצב צה"ל בתל דן, משם נוצל האירוע לירי אל הטרקטורים והציוד ההנדסי . כך בהמשך גם בגזרת כפר הנשיא-אלמגור.

כתבה זו מביאה את סיפור תקריות המלחמה על המים דרך שניים מגיבוריה: מג"ד 82 סא"ל בנימין אושרי, שהצנטריונים שלו עמדו בחזית המאבק של המלחמה על המים, וסמל שלום כהן, תותחן אחד הטנקים, שמפקד גייסות השריון דאז, אל"מ ישראל טל [טליק], בחר אישית כמי שיהיה לצידו בשתי פעולות חשובות לפגיעה בדחפורים ובטנקים סורים.

סיפור זה משותף לשני גנרלים שהיו חברים טובים – ישראל טל ודוד אלעזר. שניהם נכנסו לתפקידם החדש בתחילת נובמבר 1964 ומיד מצאו את עצמם בקרבות. טליק כמפקד גייסות השריון, שהחליף את דדו, ודדו כאלוף פיקוד צפון.

כתבה זו עוסקת בפן הצבאי של העימות, ולא במהות עניין המים: למי הם שייכים, האם לסורים יש זכות להתערב בנוגע למים שעוברים בשטח ישראל והאם לישראל יש זכות לעשות במים הללו ככל העולה על רוחה?

מעיינות דן [צילום: עמית יצחק]

המקורות העיקריים לכתבה זו:

"תקריות נוחיילה" מתוך הספר "מלחמת הצללים" מאת יוסי ארגמן.

סרטו של ד"ר צבי גנין "המלחמה על המים".

מחקר "המלחמה על המים", גבי שריג, ארכיון הגולן.

"המלחמה על המים" מאת בני מיכלסון בעיתון "השריון" 2008.

העיתונים "מעריב", "במחנה", "ידיעות אחרונות", "דבר".

אתר "יד לשריון".

המאבק הערבי על המים נגד ישראל, משה שמש.

ראיונות שקיימנו עם אנשי שריון – שלום כהן, אבישי הדרי, מוריס משאלה, ששון שילה, ועם יעל בראון ארד, בתו של המג"ד בנימין אושרי.

תקרית ראשונה – 3.11.1964: נוחיילה

הגירסה הרשמית של צה"ל לאירוע ב-3 בנובמבר 1964 מספרת על הסורים שפתחו באש על טרקטור ישראלי שעסק בתיקון דרך חקלאית. בפועל: מספר טרקטורים ישראלים עסקו בעבודות על הדרך שמתחת למוצב תל דן. דרך זו שנסללה בשנתיים האחרונות עד לאותה תקרית מצפון למעיינות דן, ונועדה לסמל את ריבונות ישראל על המעיינות. הדרך שנסללה לא היתה מקובלת על הסורים.

זה מול זה – תל דן [מעט משמאל – חצי עיגול באדום מקווקו ליד הסימון 9192] מול נוחיילה ["יפה"] במפת מודיעין פיקוד צפון

הטרקטורים עבדו כמה שעות ללא הפרעה, למורת רוחם של הסורים שנצרו אש. עד שלשטח נכנס סיור צה"ל רכוב על זחל"ם. היה זה בהוראת דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון החדש, שנכנס לתפקידו יום קודם והחליט להעלות מדרגה את היחס של צה"ל לאיזורים ריבוניים. כאן כבר לא יכלו הסורים להבליג ופתחו באש מקלעים. אחד הטרקטוריסטים נפצע בגבו. הושבה אש, חילופי הירי גברו והתרחבו בכל הגזרה.

מעריב 4.11.1964

הסורים עברו לירות מטנק אס-יו 100 ומטנק פנצר. זה בדיוק מה שחיפשו דדו ואנשי פיקוד צפון. הצנטוריונים עלו ממדרון אחורי ופתחו באש אל הטנקים הסורים. למרות שהמטרות היו בטווח של פחות מקילומטר, אף אחד מ-89 הפגזים שנורו לא פגע.

אגב, בעיתונים שלמחרת נכתב שצה"ל פגע בטנק פנצר. אבל זה היה רק בשביל המוראל הלאומי. בצה"ל ידעו את האמת. בעקבות כך פרצה שערוריה בחיל השריון. "דבר נוראי", הגדיר טליק את האירוע. "תוצאות עלובות", יכתוב לימים הרמטכ"ל רבין בביוגרפיה שלו – "התחושה הכללית היתה שמשהו לקוי בממלכה".

בראיון שנתן ב-1982 היה רבין חד יותר בהתייחסותו לאותה תקרית. לדבריו, הוא שאל את טליק ודדו שזימן ללשכתו – "בשביל מה יש לנו טנקים? עומדים 800 מבית ולא פוגעים בו?". טליק השיב: "אל תדאג, בין שלושה לחמישה חודשים יהיה חיל שריון שיודע לפגוע במטרות".

הלקחים הופקו במהירות, ניתנה הוראה לבצע שיפורים בתותח ה-105 החדש יחסית ולתגבר את אימוני הקליעה של תותחני הטנקים.

תקרית שנייה – 13.11.1964: נוחיילה וכתף החרמון 

צה"ל היה חייב לשקם מיד את יכולותיו [וכמובן את כבודו שנפגע]. עשרה ימים אחר-כך חזרו הטנקים לפעול בגזרה. ושוב הדלק שהצית בדרך כלל בהצלחה את השטח – תנועה בשטח מפורז. פעם טרקטור, פעם עדר בקר. הפעם – זחל"ם שיצא לבדיקת הדרך שמתחת למוצב תל דן. הסורים מחו בירי מקלע באוויר, צה"ל השיב באש מקלעים ישירה, הסורים העלו הילוך ומיד התווספו למערכה שריון ומרגמות.

בתים בכפר נוחיילה שנפגעו בתקרית ה-13.11.1964 [מתוך "במחנה"]

פגיעות קשות במבני הכפר נוחיילה. חץ מופנה אל צריח פנצר מחופר שנפגע

התקרית התרחבה מנוחיילה לירי גם ממוצבי תל חמרה ותל עזזיאת אל מוצב צה"ל בתל דן ואל קיבוץ דן. ארבעה חיילי צה"ל נהרגו ו-11 נפצעו. לסורים שבעה הרוגים ו-26 פצועים. שני טנקי פנצר סורים נפגעו.

ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול אישר הפעלת מטוסים, שהפציצו בנפלם את תל עזזיאת ותל חמרה. בקרב אווירי נפגע מיג 21. חברי קיבוץ דן ומשקים נוספים באיזור ירדו למקלטים. כשחברי דן ייצאו החוצה אחרי כמה שעות הם יגלו מבנים ובתים רבים שנפגעו. צה"ל פגע לפחות בשני טנקים סורים. כ-300 פגזי שריון נורו במהלך התקרית על-ידי מחלקת הצנטוריונים ומחלקת השרמנים.

באותה פעולה ירו הטנקים לכיוון ציוד ההטיה הסורי במרחק כ-2.5 ק"מ. הפגיעות היו טובות יחסית, ויותר מכך – הוכיחו שצה"ל יוכל לפגוע בציוד ההטיה גם בלי לעבור את הגבול. וזאת אחרי שבצה"ל החלו להתעסק עם תכנון מבצעים לפשיטות של צנחנים וחי"ר אל ריכוזי הצמ"ה הסורי שעסק בתוואי ההטיה.

פגיעה בטנק סורי בנוחיילה [דובר צה"ל]

טנק פנצר בכפר נוחיילה, זכר לתקריות המים 1964

תצ"א של איזור רמת הבניאס ופרויקט ההטיה בגזרה. צולם יומיים לפני פרוץ המערכה על הרמה הסורית במלחמת ששת הימים [לחצו להגדלה]

תקרית שלישית – 17.3.1965: ההתחלה באלמגור, ההמשך בתוואי הבניאס

ידיעות אחרונות 2007 [צילום: פליקס פריש]

הסורים לא נרתעו מתוצאות תקרית ה-13 בנובמבר והמשיכו בעבודות. בדצמבר החלו בעבודות בארבעה קטעים בו-זמנית משני צידי הבניאס. בקטע אחד עבדו מצפון לדרום, ובקטע אחר מדרום לצפון. קצב העבודות היו כ-100 מטר ליום. הפעם הוחלט לפגוע בהם בגזרה שממזרח לאלמגור.

ב-16 במרץ 1965 החלו חמישה טרקטורים ישראלים בהכשרת דרך לאלמגור באיזור שממערב לגבעה 62 הסורית. שלוש שעות לאחר תחילת העבודות נורה פגז נ"ט סורי שפגע באחד הטרקטורים. הטרקטוריסט שמואל לוי מחיפה נפצע קשה ונפטר. התפתחו חילופי אש ארטילריים עזים שבמהלכם דווח על מספר נפגעים בצד הסורי.

בתגובה להרג הטרקטוריסט באלמגור, הגיב צה"ל למחרת בגזרת נוחיילה-בניאס. פטרול ישראלי יצא לסיור נוכחות פרובוקטיבי מתחת לתל דן. התכנון היה שברגע שהסורים יירו במחאה צרור מקלע לאוויר, הטנקים שחיכו במדרון אחורי יגיחו ויפגעו בכל הטרקטורים הסורים שעל כתף שיאון.

וכך היה: הזחל"ם יצא לדרך, הסורים ירו באוויר, הצנטוריונים זינקו והחלו לירות. בטנק אחד ישב טליק בכבודו ובעצמו בעמדת התותחן, ובטנק השני היה סמל שלום כהן, התותחן שטליק בחר. כל טנק לקח ארבע מטרות. תוך שתי דקות נפגעו שמונה דחפורים סורים ועמדו בוערים בתוואי שמעל הכפר מע'ר שבעה. טליק ביקש בזמנו לתקן שהיו רק שבעה שבערו, כיוון שאחד התגלגל במורד [ואחרי מלחמת ששת הימים הובא לשמורת תל דן]. טרקטוריסט סורי נהרג ושניים נפצעו קשה.

אל"מ ישראל טל 1964

על התגלגלות התקרית סיפר האלוף טל אחרי כ-35 שנים בשפתו הציורית: "…הרמטכ"ל שאל מתי אנחנו יכולים לעשות את זה [את התקרית], אמרתי לו מחר בבוקר. וזה היה אמצע הלילה ואני בקסטינה. הוא אמר לי 'איך?'. אמרתי לו: יש טנקים בחורשת טל, אני לא צריך הרבה טנקים, אני אקח איתי עוד אחד, שני טנקים, ואני יכול עכשיו להניע אותם לתל דן בלילה ואני אבוא לשם. הוא אמר לי בסדר…

"נתתי הוראה לשלוח טנק צנטוריון וטנק שרמן אחד לתל דן, ביחד איתם לשלוח סמל ששמו שלום כהן, שהיה צלף טנקים, תותחן טנק טוב מאוד, ותיאמנו עם דדו שהתהליך יהיה כזה: לרגלי תל דן ישנו מקור הדן. הסורים תבעו את הבעלות על הדן. אנחנו נהגנו כל בוקר ללא יוצא מהכלל לשלוח פטרול רכוב על זחל"ם מסביב לתל דן על דרך פטרולים כזו, ולהקיף את מקור הדן עצמו כדי להמחיש את הריבונות שלנו. הסורים נהגו לירות צרור אחד של מקלע באוויר, מקלע גוריאנוב, בשביל הרקורד. כפי שאנחנו המחשנו כל בוקר את הריבונות שלנו, הם המחישו כל בוקר את המחאה שלהם, ומשקיף האו"ם היה כותב דו"ח. זה היה ריטואל קבוע.

הצנטריונאים בעמדת מנוחה בתל דן. מימין: מוריס משאלה, שמעון גולן, שלום כהן וחיים לוי

"דדו החליט לנצל את הריטואל הקבוע הזה כעילה לפתיחה באש שלנו. לכן אני ישבתי בטנק השרמן, שלום כהן בצנטוריון וחילקנו את העבודה בינינו. הוא ישמיד את ארבעת הכלים מימין לערוץ ואני את ארבעת הכלים משמאל לערוץ.

על המשמר 18.3.1965

"היה יום אביבי נחמד, מזג אוויר נהדר, פרחים, ריח חריף מאוד של הטבע והצמחייה של תל דן והמון פרפרים היו באוויר, ואידיליה פסטורלית. והסידור היה שאני מזנק עם הטנק שלי ושלום עושה מה שאני עושה. הסורים לא ראו את הטנקים, הם באו בלילה והיו במורד האחורי. וכשהיינו מוכנים, דדו היה בבונקר בתל דן, כשהוא ראה שהכל מוכן, נתן הוראה לפטרול להתחיל לנוע.

"הפטרול התחיל לנוע, אני עמדתי בצריח עם הראש בחוץ כדי לשמוע את הצרור הסורי, כי לא היתה לי תצפית, היינו במורד, בהסתר. שמעתי את הצרור, זינקנו עם שני הטנקים לעמדות האש ופתחנו באש במהירות עצומה. תוך שתיים-שלוש דקות השמדנו את כל הכלים האלה, והם בערו כמו נרות חנוכה, אבל לא שמונה, אלא שבעה כי אחד מהשמונה, מהפגיעה התגלגל במורד החרמון כמה מאות מטרים כשהוא בוער. האחרים בערו כמו נרות חנוכה לאורך החרמון, ובבת אחת נשברה כל הדממה הפסטורלית הזו. וכולנו ללא יוצא מהכלל, לא רק בתל דן ולא רק בחבורת הפיקוד של דדו, בכל אצבע הגליל, שמעו את רעמי התותחים וכולם חיכו עכשיו למכת האש הסורית האדירה, אבל לא. כלום לא שבר את הדממה. הפרפרים המשיכו לעוף, הכל חזר לקדמותו חוץ מאשר לאורך החרמון בערו האבוקות האלה".

השריונרים המצטיינים מגדוד 82 בחוף הילטון ת"א 1965. שלום כהן שני משמאל. לידו משמאל: המ"מ אבנר גולדשמידט שנהרג בקרבות הבלימה במלחמת יום כיפור

בעיתונים שלמחרת נכתב: "התגובה הישראלית המהירה הדהימה את הסורים". על הצלחת פעולה זו קיבלה מחלקה 1 מפלוגה ה' מגדוד 82 את צל"ש מח"ט 7, אל"מ שלמה להט צ'יץ' – "על פעולתה היעילה והמושלמת". הצל"ש היחידתי ציין את השמות: המ"מ סג"מ אבנר גולדשמידט, מפקד טנק – סמל יוסי פינקלשטיין, הנהג רב"ט מוריס משאלה, התותחן רב"ט שלום כהן, הטען-קשר רב"ט דוד גואטה, הנהג רב"ט נסים לסרי, התותחן רב"ט שלמה מסלג'י, הטען-קשר רב"ט חיים לוי.

תקרית רביעית: 13.5.1965 – הירדן ההררי – בית המכס

חלפו חודשיים של שקט יחסי בגבול. הטרקטורים הישראלים שעבדו בשטח לא גרמו לסורים לפתוח עליהם באש. ההסבר: ב-13 במאי 1965 פורסמה במעריב ידיעה כי הסורים החליטו לנהוג במדיניות של איפוק, כדי שהטרקטורים שלהם שעוסקים בעבודות ההטיה לא ייפגעו. "ניכר בסורים בבירור כי כוונתם היא שלא לתת לישראל עילה לתגמול חדש העלול לחרוג מגבולות הגזרה המצומצמת ועלולה לפגוע במטרות חיוניות".

עוד לא יבשה הדיו, וישראל שוב הצליחה להוציא את הסורים מאיפוק. יחידת מג"ב יצאה מתחנת משמר הירדן לסיור דרומה בדרך של הירדן ההררי. על הסיור נורתה אש ממוצב אל-עלמין על-ידי תותח ללא רתע שנפגע מיד. בהזדמנות זו הושמד בולדוזר סורי בתוואי ההטיה באיזור בית המכס העליון. שהרי זו היתה מטרת הוצאת הסיור.

תקרית חמישית: 12.8.1965 – בכרכום [מבצע בזק]

בחזרה לחלקת המריבה באיזור אלמגור, שבה נהרג חמישה חודשים קודם שמואל לוי. תצפיות פיקוד צפון מבחינות בתגבור של דחפורים וציוד בקובת קרעה, כ-11-10 ק"מ ממזרח לגבול ישראל, מול גזרת כורזים. מחליטים לנסות לפגוע במקום באמצעות ירי טנקים וארטילריה.

טרקטור ישראלי יצא לחרוש. צנטוריונים ושרמנים כבר המתינו בעמדות אש על גבעה שלימים ייבנה עליה מושב כרכום. על אחד הצנטוריונים פיקד המג"ד בני אושרי. התותחן שלו היה מפקד הגיס אל"מ ישראל טל.

1965, טרקטור בשדות אלמגור [צילום: ורנר בראון, האוסף הציוני]

הסורים עמדו לפתוח באש על הטרקטור, אבל הטנקים הישראלים ירו הפעם ראשונים ופגעו בטנקים סורים שירו עליהם מגבעה 62 וממוצב דיקה. ארבעה טנקי טי-34 ושלושה פנצרים סורים נפגעו. כן נפגע בולדוזר אחד או שניים שעסקו בעבודות ההטיה בקובעת קרעה, כ-11 ק"מ ממזרח. בתקרית נהרג חייל מחיל התותחנים, סמל אריה דורנשטרייך. מג"ד 82 סא"ל בני אושרי נפצע קשה בראשו מרסיס פגז.

התקרית התרחבה כשהסורים ירו אש ארטילרית אל כפר הנשיא וכפר טובא. פגז נפל על בית בטובא, שלוש נשים נהרגו. עבודות ההטיה בקובת קרעה הופסקו לשלושה ימים וחודשו לאחר מכן בקצב איטי יותר.

פירוט של התקרית ראו בהמשך בפרקים שעוסקים בשלום כהן ובבני אושרי

תקרית שישית – 14.7.1966 – חיל האוויר בעין סופירה

הסורים העתיקו את עבודות ההטיה מקובת קרעה לעין סופירה בדרום רמת הגולן מעל גיזרת הכינרת [כשני ק"מ מצפון-מזרח לקיבוץ גשור של היום]. לפגוע במקום הזה – הפעם קצרה ידם של תותחני השריון.

בעקבות כך הופעל חיל האוויר. העילה: שני חיילי צה"ל ואזרח נהרגים בעלותם על מוקש באלמגור. המטוסים הפציצו את מקום העבודות והשמידו שמונה דחפורים. הסורים שלחו מטוסים. מיג 21 הופל על-ידי מיראז' מעל צפון הכינרת.

תקרית זו חיסלה למעשה סופית את עבודות ההטיה. הסורים הרימו ידיים לאחר סדרת המכות שספגו. יותר מזה, תחושת עלבון וכעס על מדינות ערב שלא שלחו לה עזרה צבאית, כפי שהבטיחו בוועידת הפיסגה שנתיים קודם והותירו אותה לבדה במערכה.

מצרים הודיעה כי הקרב על מקורות המים שהסתיים בכישלון הערבים אינו סיבה למלחמה מול ישראל.

המ"מ אבישי הדרי: אם פגעת בפגז שני – נחשבת לתותחן טוב

הסבר ממצה על הטנקים שנחשפו במערומיהם בתקרית נוחיילה הראשונה והביאו לרפורמה מקיפה בחיל השריון, שמענו מאבישי הדרי, שהיה ב-1965 מ"מ בטנקי השרמן והשתתף בחלק מהתקריות של המלחמה על המים. בהמשך שירותו מילא תפקידי פיקוד בשריון ושימש מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי כתת-ניצב.

הדרי: "הסיפור בהתחלה היה חוסר ידע וחוסר מקצועיות בשריון. הובן שהשריון מאוד מאוד לא מקצועי בעיקר בתחום התותחנות. לא יודעים לעשות תיאום כוונות ולא תיקון פני עדשה. השרמנים היו גרוטאות ממלחמת העולם השנייה, שהאמריקאים אפילו לא רצו להחזיר אליהם והם שכבו באיטליה ומשם צה"ל קנה אותם. הצנטוריונים בתקופה הראשונה שלהם בצה"ל היו קטסטרופה עוד יותר גדולה. לעולם לא ידעת אם המנוע שלהם יספיק לנסוע עשרה מטר או עשרה ק"מ והפגזים לא תמיד הלכו למקום שכיוונת".

המחלקה המיוחדת של השרמנים מגדוד 52 לפני מצעד יום העצמאות 1966 בחיפה. עומד מימין המ"מ אבישי הדרי, במרכז עם כומתה המ"פ שילה ששון

על כושרם של תותחני הטנקים: "באותה תקופה לא היה מצב שפוגעים בפגז ראשון. נחשבת לתותחן טוב אם היית פוגע בפגז שני. בשביל זה צריך זיכרון חזותי יוצא מהכלל. טליק היה אחד מיחידי הסגולה וגם שלום כהן. אגב, היה אצלי בשרמנים תותחן לא פחות טוב – יצחק קררו. החבר'ה בטנקים לא ידעו לעשות תיאום כוונות, ומי שעשה את זה היה צוות מיוחד שעבר בין הגדודים".

על הירי של הטנקים לטווחים הגדולים מספר הדרי: "ירית בלי לראות את המטרה. מה שנקרא – ירי עקיף. היה צריך לפתח טכניקה ולבדוק איזה טנק יעשה את זה הכי טוב. ומה שראינו שאת הפגיעות הטובות ביותר נותנים השרמנים עם תותחי ה-75 מ"מ. הבעיה היתה שחומר הנפץ שלו היה דרדלה ולא נתן אפקט. ואז החליטו ללכת על השרמנים עם ה-105. הניסויים הצליחו. הטיווח היה עם פייפר שישב למעלה ונתן תיקוני אש. ידענו אזימוט של המטרה, אבל לא ידענו אם פוגעים".

על מנת להשיג פגיעות טובות במינימום פגזים, הוא מספר, שהציוות בתקריות היה צמדים של שרמן ושוט. שניהם ירו על אותה מטרה סוגי פגזים שונים. השרמנים – מטען חלול ונפיץ, והצנטוריונים מעיך וח"ש מינעל. לכל צמד טנקים היה מ"פ שהיה נותן תיקוני ירי – "אצלנו בשרמנים אלה היו אורי אור ושילה ששון.

"כדי להגיע לרמה מקצועית נדרשת, החליט טליק על הקמת שתי מחלקות מבצעיות של שלושה טנקים כל אחת. שלושה צנטוריונים מגדוד 82 ושלושה שרמנים מגדוד 52. צוותים אלה השתתפו בכל התקריות עם הסורים, ובכמה הזדמנויות גם מול הירדנים. מחלקות אלה נקראו בגדודים 'המחלקה המיוחדת'. כדי שלא להיחשף למשקיפי או"ם נשמרו הטנקים בגזרות שלהם בימ"ח מיוחד – בפילון עבור הפעילות באצבע הגליל, ובחצר כינרת עבור גזרת האון".

שלום כהן: התותחן שעלה לגדולה

שלום כהן 1964

מיהו הסמל בשירות סדיר שזכה לכבוד גדול לאחר שצה"ל הפך אותו למצטיין של קרבות השריון במלחמה על המים?

אותו סמל שלום כהן, שטליק בחר אישית שיהיה התותחן בטנק הסמוך לו בכמה תקריות?

הבחור שהודבק לו הכינוי "משחיל הטנקים", שהדליק משואה בערב יום העצמאות 1968 בשם לוחמי מלחמת ששת הימים, שהיה אחד מ-100 החיילים המצטיינים שהתארחו אצל נשיא המדינה זלמן שזר וזכה לראיונות אישיים בעיתונים ולהמון תהילה בצה"ל.

מי שהצליחה לאחרונה לאתר את שלום היא יעל ארד בראון, בתו של מג"ד 82 באותם ימים, בנימין אושרי, שנפצע קשה מאוד בתקרית החמישית של המלחמה על המים.

שלום כהן, כיום בן 75, גר בתל-אביב. צלף הטנקים שאחרי שחרורו עבד בבנק דיסקונט 45 שנים ומדי פעם מתרפק על הזכרונות היפים שלו כחייל בשירות סדיר.

הוא נולד במרוקו ב-1945. עוד בהיותו תינוק עברה משפחתו לאלג'יר, שם גדל. ב-1960 עלה עם משפחתו לישראל. התגוררו בקרית גת, התפרנסו בדוחק והוא עבר לגור בת"א. לפני גיוסו הספיק לעבוד כפקיד בבנק אוצר החייל.

ב-1963 התגייס לצה"ל. הגיע לשריון, עבר את קורס מקצועות הטנק בג'וליס והפך לתותחן צנטוריון בפלוגה ה' בגדוד 82 של חטיבה 7. סמוך לסוף הקיץ של 1964 היה במחלקה שתפסה את קו הגבול בתל דן. כהן מספר לנו: "הגענו על זחלים מצפת לקיבוץ דן ואחרי כמה ימים עלינו שלושה טנקים לתל אל קאדי [תל דן], שם ישבנו חצי שנה כשאנחנו מתחלפים כל שבוע עם שרמנים מחטיבה 14 [גדוד 52]. כשהיינו יורדים מהתל, ישבנו בחלק המזרחי של קיבוץ דן ליד צריפים".

את הארוחות היו אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ. "אחרי כל תקרית היינו צוחקים בינינו – מה נאכל היום? כי פעם הסורים היו יורים על הרפת ופעם על הלול".

צוות הטנק של כהן באותה תקופה: המפקד שמעון גולן, שהיה בתפקיד זמן קצר, הנהג מוריס משאלה והטען-קשר דוד גואטה. המ"מ שלהם היה אביגדור קהלני, המ"פ היה שמאי קפלן, המג"ד בנימין אושרי והמח"ט הרצל שפיר. בשרשרת שהחלה משפיר, בהחלטתו להטיל על גדוד 82 להעביר מחלקת צנטוריונים טובה לאבטחת קטע הגבול הצפון-מזרחי היתה זו המחלקה של שמאי קפלן.

שלום כהן מספר שעל התל הם היו עושים סיורים רגליים וסיורים עם ג'יפ, כדי להכיר את המטרות הסוריות. "המטרות בנוחיילה", הוא מספר, "היו שלושה-ארבעה טנקים והיה עוד תול"ר אחד או שניים. ידענו איפה הם יושבים וראינו אותם. זה היה טווח של קילומטר או פחות, ובסיורים רצינו לראות אם הם מזיזים כלים. ראינו שהם לא הזיזו את הטנקים, אלא היו עולים עליהם ויורדים".

החבר'ה בצנטוריון

על רמת התפקוד של הטנקים והצוותות הוא אומר: "ידענו מה זה תותח ומה זה לכוון, אבל לא היה לנו שום ניסיון מבצעי".

שלום כהן היה באותה תקרית נוחיילה הראשונה, שהוגדרה בסיומה כאסון לשריון לאחר שאף פגז לא פגע. "לא הייתי אומר כישלון על התקרית", הוא אומר. אלא שהעובדות הן אחרות. השריון נכנס למהפכה בתחום התותחנות והמ"פ שמאי חטף על הראש ישירות מטליק. הוא אף שקל לעזוב את הצבא, אבל טליק ידע לפייס אותו. בקרבות ששת הימים נהרג שמאי קפלן בביר גפגפה.

לשאלה איך אף אחד מ-89 הפגזים לא פגע, ענה שלום כהן: "כשעלינו לעמדות אש היינו קרובים מאוד אחד לשני. ישבנו כולם על אותו תל קטן בצפיפות וזה הפריע. רק כאן למדו למעשה לקח שטנקים צפופים, אחד מפריע לשני. אתה מקבל פקודה לירות ולא מצליח לזהות כלום, כי זה שעל ידך גם קיבל פקודת אש וגם ירה, ואז יורים גם משמאל וגם מימין, וכל זה ביחד הפריע. אנשים ירו בלי סוף ולא פגענו במטרות.

"אחרי זה הלכנו ועשינו כל מיני השתלמויות בצאלים במשך חודשיים. קיבלנו יותר הדרכות ויותר ניסיון בירי. עשינו הרבה מאוד אימוני ירי גם לטווחים שצנטוריונים לא עושים – 7 ו-8 ק"מ, ומתוך זה בכל התקריות שהשתתפתי בקרב על המים הפגיעות שלי היו הכי טובות. היה הרבה יותר קל כי הטנקים היו רחוקים אחד מהשני, לא כולם השתתפו בירי, ומי שהשתתף עשה את העבודה כמו שצריך".

שמורת תל דן – מזכרת מהמלחמה על המים. דחפור סורי שעבד על תוואי הבניאס

נהג הטנק, מוריס משאלה, זוכר כיום ממרחק 57 שנים, שכל פעם שתכננו תקרית בצפון הזעיקו את המחלקה שלהם. הם בסך-הכל היו שנה בצבא, אבל הגורל הועיד להם תפקיד חשוב מאוד בצה"ל של אז, שחיפש אקשן ומצא אותו בזכות מפעל ההטיה הסורי.

משאלה: "היו לוקחים אותנו לסיורים על הגבול, מוצאים יום מתאים ואז עושים את הפעולה, משמידים להם מה שיש וחוזרים לדרום. הגבול הסורי היה הכי חם ואנחנו היינו הקבוצה הכי מאומנת שצברה ניסיון מבצעי מתקרית לתקרית. היינו ארבעה צוותים ושלושה טנקים [צוות אחד ברזרבה] שביצעו את הפעולות. כל מבצע היה כמו מלחמה, וכל הזמן היינו במלחמה".

לשלום כהן יש גילוי מפתיע מאחת התקריות: "על תל דן היה צריף של האו"ם, שהיה 400 מטר מאיתנו הטנקים.  ולמעשה אחד הטנקים קיבל הוראה להוריד את הצריף הזה. אנשי האו"ם ירדו קודם לכן למקלט ובזמן שהיו למטה הורידו להם את הצריף. אולי אחר-כך הם חשבו שזה הסורים. ולמה הורידו אותם? כי הגיע להם, הם כל הזמן נטו לטובת הסורים".

איך הפך שלום כהן לחביבו של מפקד הגיס טל ושל יתר בכירי חיל השריון? מדוע בחרו דווקא בו לשמש תותחן במבצעים החשובים? בספר "מלחמת הצללים" מאת יוסי ארגמן נכתב כי ישראל טל ייחס את המומחיות של כהן לתכונות כמו דיוק וקפדנות, אבל בעיקר לעובדה שהיה בצוות מצומצם של מאפסי טנקים. לימים סיכם טל: "זו היתה קבוצה של ארבעה חמישה אנשים, שירו הרבה מאוד וצברו ניסיון. החלטתי לשים אותו אות ומופת לכל תותחני השריון ונתתי לו צל"ש בקול תרועה".

תל דן 1964. אנשי צוותים ממחלקה ה' בפלוגה ה' מגדוד 82. מימין: יהודה אלבז, נסים לסרי, מנשה מנצור ומוריס משאלה [מאלבומו של מוריס]

שלום מספר לנו מהזווית שלו: "תראה, אני הייתי שישה חודשים בצפון, כשחלק מהזמן הזה הייתי בהשתלמות מיוחדת בדרום, בצאלים, שם יריתי למרחקים של 6 ו-7 ק"מ עם פגיעות טובות, ומשם מפקד הגיס לקח אותי. תח"ש עשו אז שינויים בפגז, אבל גם הם לא האמינו שבטווח של 7 או 8 ק"מ אפשר לפגוע במטרה ולחסל אותה. אז היו איתנו כמה גנרלים בתרגילים והוכחנו להם שזה ניתן".

לדברי כהן הוא השתתף בכל התקריות של המלחמה על המים, ובנוספות. כך למשל בתקרית טנקים מול טנקים בג'לבינה, או בתקרית מול טנקים סורים בתאופיק בגזרת תל קציר.

אבל נראה שאת עולמו קנה בעיקר בתקרית ה-12 באוגוסט 1965 בכורזים, או ליתר הדיוק על הגבעה שעליה יקום 20 שנה מאוחר יותר מושב כרכום. כפי שסיפר לנו: "שם למעשה היינו חמישה טנקים וטליק החליט שהוא יהיה תותחן באחד הטנקים ומפקד הגדוד אושרי יהיה המפקד. הטנק הזה היה 80 מטר משמאל שלי. קיבלנו פקודה לירות, חיסלנו איזה שלושה או ארבעה טנקים ואז קיבלנו הוראה לירות על טרקטורים בטווח של 10 ק"מ – ופגענו כי הארטילריה לא הצליחה לפגוע. ושם אושרי נפגע מטנקי סורי. מפקד הטנק שלי סיפר לי על זה בסיום הקרב".

תקרית ה-12.8.1965. בכחול: טנקי צה"ל בחילופי אש עם טנקים סורים בטווחים של כ-2.5 ק"מ, וירי אל הטרקטורים הסורים בקובת קרעה, כ-10.5 ק"מ

איך פוגעים בטרקטור ממרחק כזה? שלום כהן: "העסק הזה של 11 ק"מ זה לא היה בתכנון. אבל מה שקרה שם שחיל התותחנים שלנו ירה 20 דקות ולא הצליח לפגוע בטרקטורים, ואז מפקד החטיבה צ'יץ' ביקש שנעשה זאת. יריתי בכינון ישיר. זה היה 10.8 ק"מ. יריתי נפיץ, היו תיקוני ירי פעם או פעמיים, אבל כמעט כל פגז פגענו. זיהיתי את הטרקטורים לפי העשן השחור שהוציאו, כיוונתי מתחת לעשן כי יש סטייה בירי וראיתי אותם נדלקים".

לימים, בראיון שהתפרסם בבטאון השריון, לקח טליק לעצמו את מלוא הקרדיט כתותחן על פגיעה בכל שבעת הטנקים הסורים בתקרית ה-12.8. שלום כהן כיום זוכר אחרת: "האלוף טל פגע רק בשלושה. המחלקה שלנו היא שפגעה בארבעה טנקים ובכמה דחפורים".

פנצר שנפגע בגבעה 62 ["דבר"]

על תפקודו אפשר היה לקרוא כמה ימים לאחר מכן בראיון ששלום כהן נתן לידין דודאי, כתב "במחנה". "קיבלתי פקודה לירות על הפנצר. הוא היה בתוך הכוונת שלי. לחצתי על ההדק, התותח שלידי נרתע אחורה והצריח התמלא קצת עשן. ראיתי דרך הטלסקופ שלי עמוד של עשן ואדמה מתרוממים באוויר. הפגז הראשון פגע על ידו. תיקנתי ויריתי שוב והפעם פגעתי בול. ראיתי הבהק אדום בהיר פוגע בצריח. בדרך כלל בפגיעות כאלה רואים גם חתיכות מתכת מתעופפות באוויר. אבל הפעם לא ראיתי. אני מכוון על הטבעת שבין התובה לצריח, כי שם השריון דק יותר. יריתי לאותו מקום עוד פגז. שוב היה הבהק והפעם יצאה אש גדולה מהטנק בצבע אדום כהה ואחריה עשן שחור. ראיתי חייל סורי יוצא מהטנק ומתחיל לרוץ אחורה. בינתיים יריתי עוד פגז ליתר ביטחון וגם הוא היה בול. הפנצר בער לגמרי וראיתי בכוונת רק אש ועשן וחתיכת קנה מציצה משם.

"אחרי זה קיבלתי פקודה לעבור למוצב 62. היתה שם עמדת תול"ר. יריתי אליה שני פגזים, ראיתי אחרי כל פגז ערימות עשן שחור וחול מתרוממות. דיווחו לנו שהמטרה מחוסלת".

המ"מ אבישי הדרי, לעומת זאת, סיפר לנו כי השרמנים הם אלה שנועדו לפגוע במטרות היותר רחוקות של ציוד ההטיה – "ועשינו את זה". כשאנחנו אומרים לו ששלום כהן סיפר שהוא זה שפגע בציוד, אמר: "אני לא יודע להגיד מי פגע, אבל אם שלום אומר שזה הוא – אני נותן לו את הקרדיט".

להדרי אין בעיה להיות נדיב לקולגות מהשוטים. הוא והצוות שלו, בראשות התותחן יצחק קררו, עשו את שלהם חצי שנה מאוחר יותר בתקרית בפברואר 1966 שבה השמידו טנק סורי בג'לבינה. על כך זכו לצל"ש המח"ט מוסא פלד. באותן שנים אינטנסיביות מ-1964 ועד מלחמת ששת הימים, במלחמה על המים ועל הריבונות בשטחים המפורזים מול הסורים, היו מספיק תקריות לחצי צה"ל.

ראיון עם שלום כהן בעיתון ,במחנה" 1964

שלום כהן הפך לכוכב בחיל השריון. היה את טליק, היה את גורודיש, והיה את שלום כהן. בצה"ל חוץ מלהילחם טוב, ידעו גם לזהות סיפור: חייל פשוט, עולה מצפון אפריקה, טנקיסט, פוגע בול, מכה את הסורים, מסכל פרויקט שעלול לפגוע במדינה.

הרב"ט הועלה לדרגת סמל לפני הפז"מ, טליק הפך אותו לבן יקיר לי ודובר צה"ל סידר לו ראיונות בכמה עיתונים, שבהם תיאר את הצלחתו וסיפר לאומה מי הם הוריו, מה סדר יומו ועם איזו אישה ירצה להתחתן.

"כל האליטה של הצבא ידעו עלינו והכירו אותנו", מספר הנהג מוריס, ואי אפשר שלא לחוש בקולו ערגה לימים ההם. "הרמטכ"ל וכל המדינה, כולם ידעו והכירו את המחלקה שלנו שעמדה בחוד החזית".

מוריס זוכר את סדר פסח המרכזי של חיל השריון ב-1965, שבו היו הסלבס. קצינים ניגשו לשולחנם ואמרו כל הכבוד. "רבין היה שם, בא אליי, חיבק אותי, אמר לי כל מיני דברים שהיו בתקרית הקודמת. תאר לעצמך, הוא למד להכיר אותנו בשמות שלנו. כשרצו לפנק אותנו שלחו אותנו לבית השריון לכמה ימים, לבית הבראה. הגענו לשם עם כל הפק"ל והדגמ"ח למקרה שיזעיקו אותנו".

גם הוא וגם שלום כהן נבחרו למצטייני השריון והיו בבית הנשיא. אפילו המג"ד אושרי, שנהג להחמיר עם חייליו בעבירות משמעת ולהטיל עליהם ריתוקים ומאסרים, לא עמד בפני קסמה של המחלקה המצטיינת. כשמוריס איבד פעם בגדים וציוד, הוא הגיע למשפט אצל אושרי. כל החיילים שנכנסו להישפט לפניו יצאו בשן ועין. כשהמג"ד ראה אותו, מספר לנו מוריס, הוא מיד ביטל את התלונה.

מוריס זוכר עד היום מי האחראי לכל הטוב הזה: "אנחנו הרווחנו בזכות שלום, בזכות זה שהיינו בקבוצה שלו. היו לו תכונות של סדר וניקיון, טיפוס מאוד מסודר, היתה לו עין חדה והצליח לפגוע טוב מאוד. הוא קיבל ביטחון מתקרית לתקרית. כל פעם שהיינו עולים לעמדת אש, שלום תוך שתיים-שלוש דקות היה מנקה מה שצריך".

ושלום בראיון באותה תקופה ל"במחנה" אמר בתשובה לשאלה מה הוא הכי אוהב: "אני אוהב את החבר'ה של הצוות שלי. אני אוהב את הרגעים שמוכנים כבר לגמרי לירי. הכל שקט, יודעים שהכל מוכן ובסדר ושעכשיו צריך רק לפעול והתוצאות תהיינה מצויינות. ואני אוהב את השנייה שבה אני רואה דרך הכוונת העגולה שלי את ההבהק האדום בהיר הזה של הבול. השנייה הזאת מראה לי שכל מה שאנחנו עושים מסתיים בסדר גמור

עם שחרורו ב-1966 זומן שלום ללשכתו של האלוף טל, שהעניק לו צל"ש. "הנני לציין לשבח את סמל שלום כהן על שירות מצוין וגילוי מסירות, אחריות וקור רוח בזמן קרב. בהיות הנ"ל תותחן טנק, לקח חלק בקרבות נגד טנקים סורים ותחת אש האויב גילה קור רוח ודבקות במטרה והשמיד במשך שירותו שלושה טנקים".

שלושת הטנקים שבהם פגע היו בתקריות תל דן [נוחיילה] 1964, בתל קציר [תאופיק] 1965 ובחולתה [ג'לבינה] ב-1966. הטרקטורים מפרויקט הטיית מקורות הירדן לא הוזכרו.

ביחד עם תעודת הצל"ש קיבל הסמל מהאלוף קופסת עץ מהודרת ובה רסיס פגז מתקרית ה-12 באוגוסט 1965.

שלום כהן 2021

עד כאן עלילות שלום כהן במלחמה על המים. אחרי שחרורו הוצב במילואים בחטיבה 7, שלא הסכימה לוותר עליו. שאר הצוותים במחלקה הועברו ליחידות אחרות. במלחמת ששת הימים נלחם כהן בגזרת פיקוד דרום בפיקוד המ"פ אורי אור – "התחלנו באיזור כרם שלום והגענו לגשר פירדן בתעלת סואץ".

צה"ל קרא לו לחגיגות יום העצמאות 1968, כדי שייצג את חיילי המלחמה כולה בהדלקת המשואות בערב החג. יום קודם, הוא זוכר, נפגשו כל מדליקי המשואות לארוחה חגיגית במסעדה בכרם התימנים בת"א. הוא ישב שם בחור בן 23 לצד רחל ינאית בן צבי, חנה רובינא, חיים הזז, חיים משה שפירא, מג"ד הצנחנים מיכאל בן ארי [קפוסטה] שהדליק בשם לוחמי קדש, ועוד – "אכלנו עם סכו"ם מצופה בזהב". היה זה יום העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, עם מצעד צה"ל ענק ומלהיב בירושלים.

בהתשה היה בסיני 70 יום: "גרנו כל הזמן רק בטנק ועבדנו סביב השעון, זה היה יותר קשה ממלחמת יום כיפור".

במלחמת אוקטובר 1973 היה בחטיבה 679. מפקד הטנק שלו היה הסמג"ד ישראל פרלוב. שלום מספר: "הגענו למחנה יפתח, קיבלנו טנק לא מזווד, אמרו לנו שהמצב לא טוב ושניסע לחפש את המלחמה. בצוות היו גם אברהם פולק, יוסף עזריה ואני התותחן. הגענו לקראת בוקר [7.10.1973] לכיוון נפח, שם נלחמנו מול כמויות אדירות של טנקים סורים. פגענו בכמה מהם, אבל בגלל שהיה שם בלגן לא נורמלי אפילו פגענו בטנקים שלנו. ואז חטפנו פגז ישיר, היתה פקודה לעזוב את הטנק ואני בתור תותחן הייתי תקוע עם עשן. כולם התחילו לצאת, קפצו, הנהג חטף כדור ונהרג. רצנו מהטנק והסורים ירו בנו. היתה שם קבוצה שלמה של אנשים שגם איבדו את הטנק שלהם, היינו צמודים לציר הנפט ורצנו. ירו עלינו ולא פגעו".

המג"ד בנימין אושרי בתקרית כורזים 12.8.1965: הפציעה שממנה חזר חצי בנאדם

המג"ד אושרי 1964

גיבור נוסף של קרבות המלחמה על המים 1965-1964הוא בנימין אושרי, מג"ד 82. אושרי מצא את עצמו בדרך כלל בחפ"קים בתקריות הגדולות. לפי אחד מספרי עלילות חיל השריון דאז, הוא התחנן בפני מח"ט 7, אל"מ שלמה להט [צ'יץ'], לאפשר לו לקחת חלק פעיל באחד הקרבות, אבל צ'יץ' דחה את בקשתו.

אושרי פנה למפקד הגיס אל"מ ישראל טל, שהשיב גם הוא בשלילה. הם הסבירו לו שהם לא יכולים לקחת אחריות למצב שבו ייפגע מג"ד. אושרי לא ויתר והמשיך לנדנד. לפני תקרית ה-12 באוגוסט 1965 בגזרת כורזים נעתר טליק. מאז אותה תקרית השתנו חייו של אושרי.

הוא נולד ב-1931 במושב עין עירון. התגייס לצה"ל ב-1950, עבר טירונות בגולני, סיים קורס קצינים והוצב בגדוד 79 חרמ"ש. ב-1955 השתתף בהכנות לקראת מבצע קדש. הפלוגה בפיקודו פרקה תחמושת מאוניות צרפתיות בלב ים תוך ארבעה ימים. על פעולה זו [מבצע יונה] קיבלה הפלוגה שלו צל"ש מהרמטכ"ל משה דיין. המשורר נתן אלתרמן, שהוזמן לנמל חיפה לצפות באירוע, כתב על זה את השיר "עוד יסופר", שאותו הקריא בן גוריון בכנסת.

במבצע קדש היה אושרי מ"פ בחטיבה 9 שנעה לדרום סיני וכבשה את מתחם תותחי החוף בראס נצרני. בדרכה לשם הופצצו חלק מהכוחות על-ידי מטוסי חיל האוויר בנפלם. אושרי נכווה ונפצע קשה. לאחר שהחלים וחזר לצבא עבר קורס מ"פים שריון וב-1964 מונה למג"ד 82 בחטיבה 7 של טנקי הצנטוריון. לקראת סוף אותה שנה הגדוד מצא את עצמו בקרבות המלחמה על המים, שהחלו בגזרת תל דן ונמשכו באיזור הירדן ההררי.

בין האיזור שמעט מצפון לצומת בית המכס העליון ועד לאיזור שממול לכורזים, הצליחו הסורים לחפור תוך שנה תוואי באורך של כ-11.5 ק"מ. העיניים של פיקוד צפון במטוסים הקלים ובמשקפות הענק צפו בדאגה בהתקדמות העבודות. ב-5 באוגוסט נוספו לשני דחפורים שעבדו במרחק של כעשרה ק"מ מהגבול, עוד שלושה כלים ומדחסים. בחיל השריון נעשו מספר ניסויים בירי למרחק של עשרה ק"מ ויותר.

צילום מכרכום מזרחה – לאיזור משוער של עבודות תוואי ההטיה הסוריות בקובת קרעה ב-1965 [לחצו להגדלה]

התקרית הבאה היתה ב-12 באוגוסט 1965. המוקד הפעם היה כקילומטר צפונית-מזרחית לאלמגור, במקום שלימים יהפוך למושב כרכום. מעל תוואי ההטיה הישראלי מ-1953, בגזרה ששלטה טופוגרפית על הסורים, ניצבו מחלקה של טנקי צנטוריון ומחלקה של טנקי שרמן. מחלקה אחת נועדה להתעסק עם הטנקים הסורים הקרובים בגזרה – גבעה 62 ומוצב דיקה, ועל האחרים הוטל לנסות לפגוע בציוד ההטיה שהיה במרחק של קרוב ל-11 ק"מ.

על אחד הצנטוריונים עלו מג"ד 82 אושרי ומפקד גייסות השריון טל. אושרי לקח על עצמו לשמש כמפקד הטנק, טליק ירד לעמדת התותחן. צנטוריון סמוך היה חמוש בשלום כהן.

פרובוקציית הטרקטורים יצאה לדרך בשעה 10:30. כעבור רבע שעה דיווחו התצפיתנים כי הסורים נערכים לירי מעמדת תול"ר. הפעם לא המתינו בצה"ל שהסורים ייתנו את המכה הראשונה. אושרי נתן פקודת אש וטליק ירה ופגע בתול"ר.

תרמיל פגז צנטוריון – שי לאושרי

הקרב התלקח ובמהלכו נפגעו ארבעה טי-34 ושלושה פנצרים שהיו בחיפוי לטרקטורים הסורים שעבדו בתוואי ההטיה בקובת קרעה. לשלום כהן נזקפה הפגיעה באחד הטרקטורים. היה זה הישג עצום לשריון הישראלי. שלום כהן זכה לצל"ש ולפרסום בעיתונים.

בתקרית נהרג סמל התותחנים ישראל דורנשטרייך ונפצע קשה מאוד המג"ד אושרי בראשו, מרסיסי ח"ש נפיץ שירה אס-יו 100 שפגע בצריח הצנטוריון [בשעה 13:40]. אושרי נפל מחוסר הכרה לתוך הטנק, היישר על טליק. דקות ארוכות חלפו עד שהצליחו לחלץ אותו. הוא פונה לחוות ורד הגליל בכורזים, כארבעה ק"מ ממערב לתקרית, ומשם בהליקופטר לרמב"ם.

אבישי הדרי, מ"מ מגדוד השרמנים 52, היה כ-200 מטר מהטנק שנפגע. הוא קפץ מהטנק שלו ורץ לצנטוריון.

"זה כבר היה לקראת סוף התקרית", הוא מספר, "חדלו אותנו וחיכינו לראות מה התוצאות ואז התרחשה הפגיעה. אושרי לא היה צריך להיות על הטנק, אבל ברגע שטליק נכנס כתותחן, אושרי הוציא את המט"ק החוצה ונכנס במקומו. קסדת הקשר היתה אז מפלסטיק עם חורים, זה נראה כמו אוזני פיל, ועל הפלסטיק הזה היו חובשים כובע פלדה. זה היה לא נעים ולא נוח, ואושרי עד כמה שידוע לי מהתחקיר שהיה אחר כך, התעקש לא לשים את כובע הפלדה. הוא היה בצריח מעל טליק והפגיעה היתה בבלם הלוע וממנו עפו רסיסים. אחד הרסיסים פגע בכובע הפלסטיק וחתיכה מהכובע פתחה לו את הראש והוא נפל פנימה על טליק.

"זו היתה פציעת ראש מדממת בצורה מטורפת. רצתי לטנק עם קצין נוסף וביחד ניסינו למשוך אותו החוצה. זה היה קשה כי אושרי שכב על טליק. הדבר הראשון שעשיתי זה לתפוס אותו מהחגורה ולמשוך אותו. אבל הבנאדם היה מקופל לשניים ולא יכול היה לצאת דרך הצריח, אתה חייב ליישר אותו. כדי ליישר אותו צריך לתפוס אותו מאיפשהו. ניסיתי לתפוס מהחולצה, אבל היא נקרעה ונשארה לנו ביד. ואז לקחנו חבל מהאנטנה, קשרנו אותו, טליק דחף מבפנים וככה הוצאנו אותו".

"זמאוד מאוד עצוב זה היה", נזכר הנהג מוריס משאלה מהטנק הסמוך. "המג"ד היה לא רחוק מאיתנו. אחרי שהפעולה נגמרה שמענו שטנק נפגע ואז ראינו את הסיפור. ראיתי שמוציאים אותו מהטנק. זה היה טראומה, קשה לשכוח את זה".

בבית החולים היו רופאים שאמרו שלא כדאי לטפל באושרי, ממילא אין לו סיכויים לשרוד עד הבוקר. סגן מנהל בית החולים החליט שאין מה להפסיד, ניתח את אושרי וייצב את מצבו.

"זו היתה מכה אנושה למשפחה שלנו", מספרת בתו יעל בראון ארד, שהיתה בת שנתיים כשאביה נפצע. כשאושרי התעורר מהניתוח הקשה הוא לא זיהה איש מלבד את יעל התינוקת. הוא לא ידע לדבר, לקרוא שעון, ללכת ולהתלבש בכוחות עצמו. למעשה הוא היה צריך להתחיל ללמוד הכל מחדש.

חנוכה 1969, משפחת אושרי, בנימין וזהבה [משמאל] והילדים יעל וירון, מימין הגיסה ובתה

אושרי עבר מסע שיקום ממושך בבית לוינשטיין, שאיפשר לו להגיע לרמת תפקוד מינימלית: לאכול בכוחות עצמו, להתלבש, ללכת. הוא למד להכיר את כולם מחדש. עם זאת הוא לא באמת התאושש מהפציעה בראשו, ולמעשה כפי שמספרת יעל, הוא היה מעין "מת מהלך". שדה הראייה שלו, שיווי המשקל, הזיכרון לטווח הקצר והיכולות המוטוריות העדינות נפגעו ללא תקנה והוא נותר תלוי באחרים במרבית המיומנויות היומיומיות. מקצין שייעדו לו עתיד מבטיח, הוא נשאר "חצי בן אדם", כפי שהגדיר את עצמו.

אושרי קיבל תפקיד במינהלת פרויקט תכנון טנק המרכבה, שאותו ניהל אלוף ישראל טל, ולימים השתחרר בדרגת אל"מ.

בגיל 70 ערכה לו יעל מסיבת הפתעה, שאליה הגיעו חבריו הטובים מהשריון, וביניהם טליק. בנאום הברכה שלו תיאר האלוף במיל' באריכות את הפעולה ההיא ב-1965 – איך אושרי נפל לתוך הטנק ונפצע קשות בגלל שהיה בלי כובע פלדה.

כשטליק נשאל מדוע השתתף בקרב ענה: "פעולות התגמול של הצנחנים הביאו לנו את הניצחון במלחמת קדש. היום אנו קובעים את גורל המלחמה הבאה".

בני אושרי חוגג 70. ישראל טל [משמאל] הגיע לברך

את גרסתו על התקרית נתן אושרי אחרי שהחלים. לאשתו זהבה סיפר כי תוך כדי הקרב, אנשי אחד הצוותים הסורים פתחו מדף ונמלטו. "ואז ראיתי את ההבדל בין הגישה שלנו, כאשר המפקדים מובילים את החיילים ונמצאים איתם בקו האש לבין הגישה של הסורים, שמפקדיהם ניהלו את הקרב בשלט רחוק".

יעל מספרת ששתי הפציעות של אביה הביאו לשיפורים בצה"ל. בעקבות הפצצת כוח גדוד 9 במבצע קדש על-ידי מטוסי חיל האוויר, החלו לסמן את הצריחים בסימנים מזהים, ובעקבות התקרית בכרכום הוסיפו לסרבל הטנקיסט רצועות משיכה. אבישי הדרי נזכר איך היה עם הצוות שלו עשרה ימים בבסיס תל השומר: "עשו עלינו נסיונות איך לפתח רצועות שאיתן אפשר יהיה להרים אנשים מתוך הטנק. זה לא היה פשוט. הפחד הכי גדול היה מה נעשה בחורף, כשאת הרצועות האלה נצטרך ללבוש על המעיל והיה חשש שהחגורה תיתפס בצידוד של הצריח".

אחרי שאושרי השתחרר משירות הקבע בדרגת אל"מ, הוא קיבל תחנת דלק בבית התעשיינים בת"א לצורך שיקום כלכלי לעצמו ולמשפחתו, מכיוון שלא היה בר שיקום תעסוקתי. יעל: "אבא היה הפצוע הקשה ביותר של צה"ל באותה תקופה. הוא לא חזר לעצמו מעולם. שדה הראייה שלו והזיכרון לטווח הקצר נפגעו והוא לא היה מסוגל לדאוג לעצמו".

אושרי נפטר בשנת 2005 ונקבר ב-12 באוגוסט, בדיוק ביום השנה ה-40 לפציעתו הקשה בתקרית המלחמה על המים.

נכדו עדי, שהתגייס לצה"ל ושירת כצלם בדובר צה"ל, התבקש לעשות פרויקט צילומי כלשהו למהדורת עיתון שהיתה אמורה להתפרסם ביום העצמאות. הנכד בחר לצלם את המקום שבו נפגע הצנטוריון של סבא. עדי הגיע למקום ואיתר נקודה שהתאימה לתמונה מהקרב באופן מושלם. בתמונה שצילם טליק נראה הצנטוריון לפני הקרב.

תמונת הצנטוריון "המיוחס" זמן קצר לפני תקרית ה-12.8.1965. תמונה שהעניק אלוף טל לאושרי

עדי, נכדו של אושרי, מציין את מיקום הטנק של סבא בתקרית בה נפצע קשה. שימו לב לטופוגרפיה משני צידי התמונה

עדי: "כשמצאתי את המקום והחזקתי את התמונה של הצנטוריון הרגשתי כאילו הזמן קפא מלכת ואיזור הקרב הפך לחלק ברור. יכולתי לראות בעיני רוחי את מסלולי הפגזים ולהבין את ההישג והטירוף שהתרחשו שם באותו יום.

"אני זוכר כילד קטן שטליק, צ'יץ' [שלמה להט] ואבט ישבו ודיברו על הקרב אצלנו בחצר ואת הפגז שטליק העניק לסבא, וזה הרגיש לי פשוט כאילו סבא עדיין שם".

עדי, נכדו של בנימין אושרי, במקום התקרית בכרכום

המ"פ שילה ששון: עיני הנץ של גדוד 52

תמונה בעיתון "במחנה" מ-1965 שסיקרה את אחת מתקריות המלחמה על המים הציגה את מפקד אחד הכוחות, קצין בשם שילה שצופה על השטח במשקפת.

זהו שילה ששון, שבתקריות המלחמה על המים היה מ"פ בגדוד 52 של השרמנים. הוא זוכר באופן כללי תקריות בתל דן ובגזרות גשר בנות יעקב, כורזים ותל קציר.

המ"פ שילה ששון בתקרית אלמגור [צילום: "במחנה"]

"ירינו והשתתפנו", הוא מספר. "הייתי אומנם מ"פ, אבל בקרבות האלה פיקדתי על כוח בסדר גודל של מחלקה".

המזכרת היחידה ממנו מאותה תקופה היא התמונה שבה הוא צופה במשקפת. תמונה קצת פרדוקסלית לנוכח סיפורו – "טליק [האלוף טל] היה קורא לי 'עיני נץ', כי היתה לי ראייה טובה והייתי מזהה מטרות במרחק גם בלי משקפת"…

מתקרית ה-12.8.1965 הוא זוכר שקיבל מטרות בגבעה 62 הסורית שמתחתיהם, השרמנים שלו ירו ופגעו. הוא אינו זוכר את פציעת המג"ד אושרי, אבל כששאלנו אותו על שלום כהן, אמר שהוא זוכר חייל כזה מצטיין. כל מי ששירת בשריון בשנות ה-60 לא יכול לשכוח את השם הזה.