עוצמה של יגון וניצחון

על תל עפר ישב קצין צעיר מגולני. ראשו מורכן, נתמך בשתי ידיו, מכונס בתוך עצמו * אלוני זמורה כתב על חוויה אישית מתל עזזיאת

יגון וניצחון מתערבבים בחוסר היגיון מטורף. הקצין מתל עזזיאת. צילום: אלכס אגור, "במחנה" / ארכיון צה"ל (להגדלה – לחצו על הצילום)

כשקראתי מתישהו לאחרונה את התיאור על החייל היושב מהורהר במרומי תל עזזיאת לאחר שנכבש, נזכרתי בצילום הזה שנמצא אצלי איפשהו. הוא התאים לטקסט מאת אלוני זמורה מתוך יומן שכתב במלחמת יום כיפור ושאותו פירסם באתר גמלאי חיפה. קטעים מהיומן אמורים להתפרסם במוסף יום כיפור הקרוב של ידיעות אחרונות במלאת 40 שנה למלחמה.

וזה מה שכתב זמורה, ששירת כאיש חוליה טכנית בחיל השריון. תשפטו אתם אם הוא מתאים לצילום הנפלא הזה של אלכס אגור מ"במחנה".

* * *

הנעליים הצבאיות שקיבלתי מצה"ל התבלו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה נאלצתי לקשור את הסוליה בחבל, כדי שאלו לא יפערו את פיהן. במצב זה הגיעו נעליי עד ל"תל עזזיאת" שבמעלה רמת הגולן, שעות ספורות לאחר כיבושה על ידי חיילי "גולני".

בדרכנו לרמת הגולן נעצר הזחל שלנו ב"תל עזזיאת" לצורך חילוץ כלי רכב תקועים בציר הצר והתלול. הגבעה היתה עדיין עשנה. גוויות חרוכות היו מפוזרות בשטח, בין שברים של כלי רכב ותחמושת מסוגים שונים.

על תל עפר ישב קצין צעיר מ"גולני". ראשו מורכן, נתמך בשתי ידיו מכונס בתוך עצמו. הוא התעלם מכל ההמולה הסובבת אותו. היתה בתנוחה זו, של הקצין הצעיר, עוצמה של יגון, של כאב, ושל צער על המלחמה האכזרית שהתרחשה במקום, ובאותה מידה הוא שידר גם את עוצמת הניצחון. יגון וניצחון מתערבבים זה בזה
בחוסר היגיון מטורף.

ברגעים אלה, חשתי צורך להביע רגשות הזדהות איתו. ישבתי לידו על התל העשן. ישיבתנו המשותפת על תל הבזלת נתמשכה רגעים ארוכים, באלם מוחלט. חשתי שלמרות השתיקה הממושכת, היתה בינינו, עם אותו קצין צעיר אלמוני מ"גולני", שאת שמו איני יודע, תקשורת ושפה משותפת.

ליד הקצין, היו מונחים זוג נעלים צבאיות סוריות. חדשות הנעלים, מפורזלות בפרסות ברזל. הקצין הצעיר הסתכל לעברי, לאחר מכן השפיל את מבטו וראה את נעליי הקרועות. בלא לומר מילה הושיט את הנעליים לעברי. חלצתי את קרעי נעליי ונעלתי את הנעלים הסוריות, שבאורח פלא תאמו את מידותיי. קמתי ועזבתי אותו לנפשו כשהוא שקוע במחשבותיו. עליתי על הרכב המשוריין שלנו והמשכנו בדרכנו.

את הנעליים הסוריות האלה, חיפשתי עכשיו במחסן. גיליתי אותן מתחת לשקי השינה, שלא מזמן שימשו אותנו בפיקניק המשפחתי בחורשת טל. היו אלה נעליים כבדות ואמינות. החידוש בנעליים היו מדרסי גומי שהכנסתי לתוכם. הם נתנו לי תחושה של קלילות מדומה. מאוחר יותר, בעיצומן של הקרבות בתוך המובלעת הסורית, גרמו לי הנעליים, עם סימן הזיהוי הסורי, דאגה מרובה מחשש פן אפול בשבי…

לקריאת יומן המלחמה של אלוני זמורה (zmoraal@netvision.net.il) "ימים של אשמורת 1973" – לחצו כאן. 

אלוני זמורה 1967, בקיבוץ דן, לפני העלייה לרמה