מדן ועד נוחיילה

ביקור בשני מוצבים שהיו משני עברי הגבול ורק ואדי צנוע הפריד ביניהם

טנק הפנצר הסורי ליד מוצב נוחיילה. העצים ברקע – המוצב העיקרי שהגן על דן (להגדלה – לחצו)

אי אפשר לכנות פסטרוליה את השקט הכבד המרחף בין חורבות מוצב נוחיילה. זו יותר דממת מוות, משהו מאיים שלא תדע מהו. הפסיעות על דרך הטרשים באמצע שום מקום לא מחרידות כלום. ולא שאין כאן טבע וחיים, אבל עכשיו [אוקטובר 2013] כמעט הכל עודנו יבש וצחיח. על האדמה מתגוללים גללי פרות ועיזים, שלדי בקר, דוקרנים של דורבנים, תלי נמלים, פה ושם זבובי בקר אימתניים שמזנבים ללא רחמים באורחים שלא שייכים לכאן, זנב נחש חומק במהירות בתוך הסבך, שיחי סברס מיובשים מטעים לחשוב ממרחק של 200 מטר שמדובר בכלי מלחמה מפלצתי.

אלא שהטנק היחידי בשטח, פנצר-4, מתייבש לאיטו מתחת לשמש הקופחת, מספר את סיפורה של תקופת מתח ואש במרחק קצר מקיבוץ דן. נוחיילה היה מוצב סורי כ-700 מטר מהמוצב-משלט שבתל דן. יש כאן היסטוריה לא ארוכה מדי של תקריות אש. מה שנותר מהמבנים של המוצב, כולל כפר פלאחים קטן, הוא הריסות כבדות ומכוערות של חיל ההנדסה לאחר מלחמת ששת הימים, שהרס כאן עד היסוד.

לנוחיילה "מהכיוון הסורי" מגיעים מצומת הטנק בכביש 999, צפונה לכיוון הכפר עג'ר. אחרי כשני ק"מ מגיעים לעלייה תלולה מצד ימין ("מעלה גדעון"). העלייה אסורה: היא נפגשת כעבור כמה מאות מטרים עם איזור גבול לבנון. מחנים את הרכב ועוברים לצד השני, חוצים את הגדרות בזהירות לכיוון דרום-מערב.

ההליכה למוצב אורכת כרבע שעה והיא כוללת היתקלות אפשרית בעדר הבקר של קיבוץ שניר הסמוך. ברגע שהטריטוריה שלהן הופרעה נעמדו מולנו הפרות על השביל במבנה הגנה-תקיפה. אלו היו דקות שבהן צריך להתגבר על הפחד מהבהמות שעמדו מולנו בעיניים מזרות, חלקן היו מקורננות, ולא חסר הרבה שאחת מהן תסתער ממרחק אפס ותשבור לך צלע, ככה בקטנה.

עדר הפרות לא היה הסכנה היחידה. החשש שהשטח ממוקש מלווה תמיד במקומות כאלה. על אף שמסביב לא נראו השלטים הצהובים המזהירים מפני מוקשים, וייתכן שהשטח אף נסרק בזמנו ביסודיות ע"י פלסים, עדיין הפסיעות זהירות, מדודות, בוחנות. במפות 1967 מסומן השטח מסביב למוצב נוחיילה כממוקש.

טנק הפנצר הסורי, שמחליד בשיבה לא טובה, נפגע כנראה במהלך תקרית אש יוזמה בנובמבר 1964, במסגרת הקרב על המים. מדובר בשתי תקריות אש, שהראשונה היתה פיאסקו של השריון הישראלי שירה עשרות פגזים שלא פגעו בכלום. בעקבות הכישלון נערך חיל השריון מחדש ושינה את תורת התותחנות. כעבור מספר ימים, בתקרית נוחיילה השנייה, הושמדו שני הטנקים שעמדו בנוחיילה. את הסיפור המלא של הפאשלה בנוחיילה כתב יוסי ארגמן והוא מופיע באתר יד לשריון.

חילופי אש בין דן לנוחיילה היו עניין שבשגרה בימי המלחמה על המים, 1964, בתקופה בה החלו הסורים בהטיית מקורות הירדן. תקריות אירעו באותה תקופה בעקבות חילוקי דעות איפה עובר הגבול ולאחר שצה"ל הרחיק את דרך הפטרולים שלו בכ-20 מטר לכיוון השטח הסורי. עוד על הנושא אפשר לקרוא בפוסט שהתפרסם כאן – "כשהמלחמה זרמה בנהר".

נוחיילה ודן התעמתו שוב בתקיפה סורית נרחבת על הקיבוץ ביום השני למלחמת ששת הימים. זה קרה עם שחר ה-6 ביוני 1967: קודם הרעשה ארטילרית כבדה ואז מספר טנקים ופלוגת חי"ר שירדו מרמת הבניאס והתקרבו לגדרות הקיבוץ מצידו המזרחי. אנשי ההגנה המרחבית, שכללו את בני הקיבוץ, הצליחו להדוף את ההתקפה. במקביל נערכה התקפה גם על מוצב תל דן שאוייש על-ידי פלוגה מגדוד החי"ר 34 [ת"פ חטיבה 3] ועוד מחלקת טנקים מגדוד 377. גם כאן נבלמה ההתקפה הסורית, ובהמשך הגיעו מטוסי חיל האוויר כדי לשתק מקורות ירי.

בדיעבד התברר שהיתה זו התקפת הסחה שנועדה להסתיר את המאמץ העיקרי הסורי לפרוץ בגשר בנות יעקב.

וממול: למוצב דן, הבנוי כמשלט בטעם של פעם, אפשר להגיע רק דרך כניסה (בתשלום) לשמורת הטבע תל דן. מכאן אפשר להשקיף אל הנוף המרהיב. מימין שלוחות החרמון ובשיאן רכס רמתה (מוצב צה"ל). משמאל הכפרים הלבנוניים וממול העצים של נוחיילה. משקפת בסיסית תסייע להתבונן היטב בטנק הפנצר שחטף פגיעה ישירה בצריח, מה שלא הותיר סיכוי רב לאנשי צוותו. שווה קפיצה, גם בזכות הטיול המזכך בין פלגי נחל דן.