פתאום נעלם לי הפחד

סיפורו של יעקב העליון, הפצוע המפורסם ביותר מתל פאחר, והרגע ששינה את חייו: ההחלטה לצאת עם הטנק שלו מהשיירה בדרך ההטיה כדי לסייע לחיילי גולני ולמחלקה של עזרא ברוש * הציון שהוא נותן לפלוגה שלו בקרב: "כמעט אפס, היא לא עשתה את מה שנדרש מגוף לוחם, לא היה מי שייתן פקודות" * עדכון: בסוף מרץ 2021 נפטר העליון בגיל 84

"חשבתם שקטלתם אותי ואני חי". יעקב העליון (מימין) חוזר לתל פאחר ביוני 1968 עם לוחמי גולני יצחק חמווי ושמיל גולדברג (צילום: מעריב)

ליעקב העליון היתה חוויה מוזרה עוד לפני שהחלה ההסתערות על מוצב תל פאחר. היא ליוותה אותו עד לפציעתו הקשה לרגלי תל פאחר. הוא מגדיר אותה כ"היעלמות הפחד", והיא שגרמה, בעקיפין, לפציעתו האנושה למרגלות התל. הוא נפצע ב-15 איברים, מכף רגל ועד ראש, לרבות  קטיעת רגל, עין אחת שהתעוורה ורסיסים גדולים שחדרו למוח. מאז אותו קרב מתנהלים חייו תוך כאב פיזי גדול ומתמשך, גם סבל נפשי של הלם קרב ופגיעה מוחית. כל חייו רצופים מלחמה והתמודדות עיקשת על מנת לתפקד כאדם בריא. לא כמי שנושא עמו נכויות באיברים כה רבים.

ב-1973 פירסם את ספרו "רגל של בובה", שזכה לתהודה רבה. בספר גולל את סיפור פציעתו הקשה והמלחמה שלו על שיקומו. במאבק הזה, הוא מספר, ניצחתי.

על אף שחווה קרב קשה עשר שנים לפני כן, במבצע קדש, באבו עגילה, הזדעזע העליון ממה שראה כבר בתחילת העלייה לרמה הסורית. בצידי הדרך העולה לרמה, סמוך לגבעת האם, היו מוטלות גוויות שני חיילים ישראלים וטנדרים עמוסי פצועים (אנשי חטיבה 8) דהרו לעבר התאג"דים. "עברה בי חלחלה", הוא מספר, "פתאום אתה רואה את המחיר ששילמו קודמיך שעלו לפניך אל הרמה הסורית".

זו היתה רק ההקדמה. "בשביל במעלה הדרך ראיתי זחל"ם בוער ולידו גופת קצין. המראה היה קשה. מה שהפחיד אותי מאוד היתה העובדה שהשביל היה צר מאוד והזחל"ם הפגוע נמצא ממש לצדו. לפיכך היה עלי להתקדם כשהטנק שלי ממש כמעט צמוד אליו. התחלחלתי מהמחשבה שאש הזחל"ם תדבק גם בטנק שלי הגדוש בחומרי נפץ, פגזים וקליעים בכמות שהיתה יכולה להפיל את כל מגדלי עזריאלי. חשבתי שאם נעלה באש, נתפוצץ לרסיסים ונעלה מרוסקים השמיימה. אבל מהרגע שחלפתי על פני הזחל"ם הבוער חשתי את עצמי כמי שאינו שרוי במציאות, אלא צופה בסרט של מלחמה נוראה. להיות צופה בסרט אינו דבר מפחיד, אף כי במקרה הזה הייתי מודע לכך שאני אחד השחקנים המשתתפים בו. התמורה הנפשית הזו, היעלמות הפחד, הדהימה אותי. הייתי שרוי בגהינום הקרב, אבל לפחד לא היה אחיזה בי".

אולי בגלל זה נותר חשוף בצריח כל משך הנסיעה בדרך ההטיה, על אף ההפגזות. הפלוגה שלו עוד היתה רחוקה מהמוצב וכל השטח שלפניו היה מוכה פגזים שהתפוצצו והפכו לעתים למדורות קטנות.

1957, העליון בקורס מט"קים

מלחמת ששת הימים, שאליה גוייס כאיש מילואים, היתה השנייה שלו. ב-1956, במבצע קדש, בהיותו בן 19, השתתף כטנקיסט בכיבוש מחנה אבו עגילה, שבמרכזו היה המוצב המצרי המבוצר – "סכר הרואפה". העליון היה תותחן שרמן בפלוגה א' של גדוד 82 וכבר בראשית המלחמה נפצע בידו, ניטלה ממנו היכולת להפעיל את תותח הטנק והוא הועבר לזחל"ם.

אחרי כיבוש אבו עגילה אירעה במקום אחת הטראומות הקשות בתולדות צה"ל. הגדוד קיבל ידיעה מודיעינית כי שיירת טנקי שרמן מצרית, שנסוגה כנראה מאל עריש, עומדת להגיע לכביש שלרגלי הגבעה בה נמצא הגדוד. ניתנה פקודה להיערך למארב ולחסל אותה. פלוגת השריון המנוסה מאוד באימונים ובמטווחים, פגעה קשות בטנקים המצריים לכאורה, מלבד אחד. רק בדיעבד התברר כי היה זה כוח ישראלי של אנשי מילואים.

העליון מספר: "איני זוכר כמה זמן  עבר מאז שהתחלנו לפגוע בטנקים שעל הכביש, אבל תוך כדי הירי או זמן קצר אחריו, נחת פייפר על הכביש. הטייס שלו קפץ ממנו ורץ לעבר זחל"ם המג"ד אברהם אדן ואמר לו שנפלה טעות נוראה וכי בניגוד למה שנמסר לנו הטנקים שחיסלנו היו ישראלים".

העליון, שנמצא ליד המג"ד ושמע את דברי הטייס, הזדעזע למשמע הבשורה. כשצפה בטנקים הפגועים ראה  כי אחדים מחיילי הכוח שנפגע ונשארו שלמים התעשתו והחלו לברוח לכיוון יחידות הצבא המצרי שעדיין נמצאו באיזור. מתוך חשש לגורל הנמלטים, תפס העליון יוזמה ובלי רשות ביקש מנהג הזחל"ם שבו ישב לדהור אל הנמלטים. תוך שהוא חולף ליד הטנקים הבוערים שלהם ובהתקרבו אליהם צעק להם – "אל תברחו, אנחנו יהודים". זה לא עזר. אחד הנמלטים אף הסתובב וירה לעבר הזחל"ם.

זמן  קצר אחרי שצה"ל פינה את סיני, נשלח העליון לקורס מפקדי טנקים ובסיומו הוצב כמדריך בבית הספר לשריון. בשנים שחלפו ממבצע קדש ועד מלחמת ששת הימים נקרא למילואים בכל שנה לתקופות ארוכות, כמו כל חבריו ליחידה. הוא העדיף לא לנצל את האפשרות לשרת במילואים ככתב בדובר צה"ל, כפי שעשו עיתונאים רבים, אלא להישאר חייל קרבי.

עוד בהיותו בשירות סדיר כבר כתב מאמרים שהתפרסמו בעיתון "חרות". אחרי לימודי עיתונות התקבל ב-1958 למעריב ונשלח להיות כתב העיתון באילת. לאחר מכן הועבר לסניף מעריב בחיפה. בסוף  1965 עבר לת"א, העיר שבה נולד וגדל. לצד תפקידי עריכה בכירים של מוספים ועריכת עמוד הפובליציסטיקה היומי, הירבה לכתוב בנושאים שונים. מכיוון שלא נראה לו ששמו יופיע פעמים כה רבות באותו יום, חתם על אחדים ממאמריו בשמות-עט. אחד מהם היה "תרצה בוקסר", על שם כלבתו. במשך שנים עמד בראש מחלקה במעריב, שעסקה בטיפול באלפי עוולות שנעשו לאנשים. התלונות והטיפול בהן פורסמו במדור שנקרא "מה כואב".

את צו 8, ערב ששת הימים, קיבל העליון בשעת לילה מאוחרת. לפני צאתו נכנס להיפרד מבתו תמי בת ה-3.5. היא ישנה עמוקות, הוא נשק לה ברוך כדי לא להעירה. לפני שיצא מחדרה הבחין על מדף ליד מיטתה ברגל עקורה של בובה ולקח אותה בתור קמע. אחרי שנים הפכה הרגל לשם ספרו – "רגל של בובה", שהודפס בכ-20 מהדורות. העליון בחר בשם הזה גם מפני שיצא מהמלחמה עם רגל של בובה – הרגל המלאכותית מפלסטיק במקום זו שנקטעה.

באותו לילה הוסעו הוא וחבריו למחנה כורדני, הבסיס הקבוע של חטיבת הטנקים שלו, צפונית לקריות. לאחר שהטנקים צוידו וחומשו נשלחה יחידתו לחורשה שלרגלי כפר גלעדי, שם עשו את תקופת ההמתנה. באותם ימים הוא זוכר שעות של אפס מעשה עם ציפייה דרוכה, שעברו בצל הפגזות סוריות. להעליון היתה תחושה שמהמלחמה המתקרבת הוא לא ייצא בשלום: או שייהרג או שייפול בשבי. זה גרם לו לכתוב מעין צוואה ששלח לידידים קרובים, כדי לא להפחיד את אשתו יעל.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים הוזעקה פלוגה ז' של העליון למטולה, בגלל דיווח על כוונת הסורים לתקוף את המושבה. הידיעה התבררה כדיווח סרק. בדרך חזרה לכפר גלעדי כמעט שקרה אסון. הטנק של העליון עמד להידרדר לתהום. "הטנק צבר מהירות רבה במורד התלול מאוד ממטולה. אברשה, הנהג שלי, ממש התקשה לבלום, אולי בגלל תקלה בבלמים. אלה היו רגעים מפחידים מאוד. חשבתי שהנה אנו נהרגים עוד בטרם החלה המלחמה, אבל איכשהו יצאנו מזה".

למחרת, ב-6 ביוני, הוזעקה הפלוגה להדוף את ההתקפה הסורית על קיבוץ דן, שכללה כמה טנקים. כבר ביציאה מכפר גלעדי בדרך לדן, חש העליון את מה שהוא עתיד להרגיש בדרך לתל פאחר שלושה ימים אחרי כן. "כאילו נקלעתי לסרט או חלום, ולא  שאני שרוי במציאות מסוכנת מאוד שצריך לפחד בה".

הוא זוכר מאותן שעות שתי תמונות. הראשונה בהן הותירה בו רישום עמוק ומטלטל עד היום: "כל האיזור, לרבות קרית שמונה, הופגז על ידי הסורים. כשדהרתי על הטנק ביציאה מקרית שמונה אל כביש המצודות המוליך לקיבוץ דן, הבחנתי בקשישה הניצבת על הדרך. כשחלפתי על פניה היא הסתכלה עלי במבטים חמים, הרימה ידיה לעבר השמיים כאילו בתפילה אדירה לשלומנו. או אז אמרתי לעצמי שהיא-היא המלאך  שנשלח לשמור עלינו. אני זוכר את המחשבה בנושא שניסיתי להגדיר לעצמי כל ימי ההמתנה: מדוע אני יוצא להילחם ולמען מי? ברגע שחלפתי ליד הקשישה המתפללת עליי, כאילו באה לי התודעה שהיא הסיבה ולמען שלומה עלי להילחם, כמובן גם כדי להגן על משפחתי ועל עמי כולו. למרות שכבר חלפו מאז 47 שנים אני זוכר את האישה ההיא, את לבושה, את מבטי הדאגה שלה ואת תפילתה. אפילו את הקמטים שליד עיניה".

כשהטנקים התקרבו לדן, בהמולת קולות הנפץ, הוא זוכר שבמקום לחשוש מן המפגש מול הסורים, הרגיש חוסר נעימות על ששרשראות הטנק שלו רומסות את שדות הקיבוץ.

במהלך ההסתערות על הסורים, כשאלה החלו לסגת, ביקש מ"פ הטנקים להתחלף עם העליון: יעקב הועבר לזחל"ם הפיקוד והמ"פ עלה על הטנק. במהלך התנועה התהפך הטנק שבפיקוד המ"פ אל תעלת נ"ט ישראלית. עד שהצוות הטכני יסיים להפוך את הטנק, נשלחו העליון ואנשי הצוות שלו לתל אל קאדי (שמורת דן). העליון, שאהב להתבודד, התרחק מעט מחבריו וישב על שפת הנחל. הוא מספר שנקלע אז למחזה סוריאליסטי: "קרוב מאוד אליי עדיין התנהלו חילופי אש עזים  וניתכו פגזים סורים, אני יושב על שפת הנחל השליו, מסיר את נעליי וטובל את רגליי במים הקרים. פתאום מה שט לו בנחל? לא האמנתי למראה עיניי. המים נשאו את השבועון 'בול" לעברי. 'בול' נחשב באותן שנים לנועז, היו מודפסות עליו תמונות נשים בעירום חלקי. הגיליון ששט לעברי היה דבר הזוי. עצרתי את הגיליון ברגליי ושלפתי אותו מהמים. הוא היה רטוב מכדי שאפשר יהיה לקרוא אותו, אבל מהשער האחורי ניבטה אליי יפהפייה חשופת שדיים. אמרתי לעצמי: זו לא אמת מה שקורה לך עכשיו. סביבך מלחמה עזה, אנשים מבקשים לחסל אלה את אלה, אתה יושב חולמני ליד נחל ופתאום איזה מלאך שובב שמתפקע מצחוק שולח אליך את היפהפה העירומה למחצה".

בעקבות תקיפת קיבוץ דן קודמה הפלוגה אל חורשת טל, שם שהתה תחת הפגזות סוריות. "למיטב זכרוני", הוא מספר, "נאמר לנו שבקטע בחורשה יש קבוצת עצים הקדושים למוסלמים ולכן מוטב שנימצא סמוכים אליה, מכיוון שהסורים לא ירצו להפגיז מקום קדוש להם. אינני יודע אם יש אמת בסיפור".

העליון מספר כי לפני עלייתם לכיבוש הרמה הסורית לא נמסר לו ולחבריו דבר על יעד הלחימה. הוא מעולם לא שמע את השם תל פאחר ולא ניתנו תדריכים על היעד שעליהם להילחם בו. "יכול להיות שהמידע היה ידוע למ"פ שלנו ולמפקדי המחלקות. לטנקיסטים לא סיפרו דבר. ידענו שיש תל עזזיאת, תל חמרה ומוצבים סורים אחרים. לא הכרנו את השטח, לא עשינו תצפיות, לא ידענו על הגזרה. יצאנו לקרב כסומים בארובה".

אגב, עזרא ברוש, מפקד מחלקת החוד של הטנקים בקרב תל פאחר, מספר כי בפלוגה לא דיברו על תל פאחר, אלא השתמשו בשם הקוד של המוצב – "שפרה". העליון אומר שגם את השם הזה לא שמע מעולם.

יום לפני הפקודה לכיבוש הרמה, הופתע העליון לראות את דן שילון, כתב קול ישראל, בחניון פלוגתו. השניים היו מיודדים מהתקופה שהעליון שימש עיתונאי מעריב בחיפה ושילון דובר העירייה. שילון סיפר להעליון כי כנראה שלא תהיה מלחמה עם הסורים, מכיוון שהם ביקשו הפסקת אש בעקבות תבוסות המצרים והירדנים. העליון שמח למשמע הבשורה, אלא שלמחרת הכל התהפך.

תקופת ההמתנה: שרמנים מחכים בצד הדרך. העליון על קרב תל פאחר: הפריע לי שאנחנו עומדים בחוסר מעש ומסביב חיילים נהרגים

בבוקר יום שישי ה-9 ביוני קיבלה פלוגה ז' של גדוד 377 פקודה להתניע ולצאת לכיוון כפר סאלד, שם חנתה בצד הכביש. העליון: "ראינו טנקים ישראלים ורכב משוריין אחר מעפילים לרמה. רק לימים יוודע לי כי היו אלה הטנקים של חטיבה 8 שעלו לכיוון הכפר הסורי קלע ומוצביו".

בעודם ממתינים גילה העליון את דן שילון באחד הזחל"מים לא הרחק ממנו. הוא נופף לשילון וזה קרא לעברו "להתראות בשעה שש אחרי המלחמה".

העליון: "בערך בחצות היום יצאנו לעבר היעד שלנו. בהתחלת המסלול הצטווינו להתפזר בתוך חורשה קטנה, שהיא וסביבתה הופגזו קשות. הפגזים פגעו בעצים שלידנו והבעירו אותם. אני בטפשותי לא התחבאתי בתוך הצריח ולא סגרתי מעליי את מכסהו. עמדתי כשחצי גוף בחוץ, צופה בסקרנות במתרחש. אני זוכר מישהו מהצוות שלי צועק שהוא רוצה לצאת להטיל את מימיו. אמרתי לו – אם אתה מוכרח תצא, אבל דע שזה מסוכן מאוד. אחרי זמן מה קיבלנו  פקודה להתקדם במעלה הרמה. פתאום בפעם הראשונה אני רואה את עמק החולה מצד מזרח. נוף יפהפה. אמרתי בקשר לאנשי הצוות – תשכחו לרגע את המלחמה, תפתחו מדפים ותראו כמה יפה נראית מכאן החולה.

"אנחנו מתקדמים ועדיין לא שמענו מילה לאן מועדות פנינו ומה אנחנו אמורים לעשות. נסעתי אחרי הטנק שלפניי, לא זוכר מי ישב בו. והנה לא הרחק מגבעת האם דוהרים לעבר שטח ישראל רכבים עמוסים בפצועים (מחטיבה 8). נשימתי נעתקה כשראיתי בצד הדרך שני הרוגים שלנו על הקרקע ליד שיחים".

בשלב מסוים, הוא מספר, פלוגת הטנקים היתה ממוקמת במקום פחות פגיע מאשר לוחמי גולני. העליון זוכר תמונות מחרידות שעתידות לגרום לו הלם קרב הנמשך עד היום. זחל"מים של גולני מתפוצצים ועולים באש בזה אחר זה. לוחמים עפים מתוכם או מזנקים החוצה כדי להציל את עצמם. היו שרצו כמדורות אש בוערות עד שהתמוטטו וקרסו אל מותם.

במיוחד הוא זוכר מראה זחל"ם שהתפוצץ ועלה באש, ואת הלוחם שנלכד במקומו אבל ממשיך לירות. "המראה הזה נחרת בזכרוני כמכת אש. נשארו בי חדות וברורות תמונות לחימתו של הצעיר הזה. לימים, כשחזרתי לחיים תקינים, החלטתי לחקור עליו. התגלה לי כי שמו של הגיבור הזה הוא משה דרימר, תושב רחובות, לוחם למופת, שלמרות פציעתו הקשה המשיך למלא את תפקידו. התמונה שלו מאז עולה אצלי שוב ושוב ביום ובחלומות הלילה. בכל פעם שזה קורה לי אני מצדיע לו בהערצה.

"אני לא שוכח תמונות של מה שקרה לאנשי גולני. זוכר שממקומי בטור הטנקים, כ-200 מטר מהם, צפיתי המום במתרחש. כל אותו  זמן ניקרה בי השאלה מדוע איננו עושים דבר ולא מתקדמים לעבר יעד כלשהו?".

העליון מספר שחוץ מהמחלקה של ברוש שהתקדמה בראש, הטנק שלו וכל היתר עמדו בבטלה גמורה על הדרך בלי שום הוראות ופקודות. חוסר המעש הזה, כשרבים מחיילי גולני נפגעים באותה שעה, נראה לו מוזר ולא תקין. במצב הנפשי שבו היה, העליון הרגיש משוחרר כליל מפחד ורוצה לפעול".

פתיח הכתבה של העליון במעריב, יוני 1968

ב-2002, בבטאון ארגון נכי צה"ל ,"הלוחם", התפרסם ראיון עם שמיל  גולן, סמ"פ א' של גדוד 12 בגולני, עם פרישתו מצה"ל כתת אלוף. שמיל הזכיר שם את העליון כ"מפקד מחלקת טנקים", שאנשי  גולני נעו בעקבותיה. אלא שהעליון לא היה מפקד שום כוח טנקים ("סתם סַמָל, מפקד טנק"). שמיל אמר זאת אולי בגלל שהטנק של העליון יצא לפתע מהשורה והחל לנסוע לעבר התל. את הקטע הזה העליון אפילו לא הזכיר בספרו. הוא לא חשב שהוא צריך להתפאר במשהו, אבל אלו העובדות.

העליון מספר על כך כעת לראשונה: "אני רואה את החבר'ה של גולני נפגעים ונשארים במקומם בשדה הריגה נורא, שומע את עזרא ברוש צועק בקשר שיבואו לעזור לו. הבנתי כי נקלע למצוקה. לי אין שום תמונה ושום מידע על המקום שבו אנו נמצאים ועל המקום שעלינו לתקוף. רק רואה בכאב עצום חיילים נפגעים. אני אדם שלא יכול להימנע מלהתערב כשאנשים שרויים במצוקה. גם אז במלחמה לא יכולתי להישאר בלתי מעורב. משהו בתוכי הניע אותי לפעול, ציווה עלי לעקוף את הטנקים שלפניי ולהתפרץ לעבר המלחמה.

"אני נזכר במה שקרה הלאה כמו היה זה חלום. מצאתי עצמי מתקדם אל גבעה הנראית אתר נוף תמים ויפה, אבל הבחנתי כי נורית ממנה אש כבדה אלינו. בדיעבד נודע לי שזה היה תל פאחר. לא זוכר בדיוק כמה זמן וכמה מרחק עשה הטנק שלי שהחל לעלות אל התל, 50 או 100 או 200 מטר, פתאום בא בום ענק שהמם אותי. פלג גופי העליון הוטל מטה אל צריח הטנק. הפגז שפגע בנו נורה כנראה מתל פאחר.

"אחרי זמן-מה, אני לא זוכר כמה, אל תוך ההלם שהייתי בו -ולפני שהבנתי שאני פצוע מאוד, כנראה במצב של סף חוסר הכרה, שמעתי שני אנשי צוות שלי, התותחן והטען, קוראים – יענקל'ה, יענקל'ה, אנחנו פצועים. אני שומע אותם ועדיין לא מבין מה קרה. עוד לא הבנתי שאני פצוע וכנראה עיוור. עוד לא מודע לכך שדם זורם על פניי וגופי, וראשי ממש קרוע ומרוסק. הקריאות מתוך הטנק נמשכו והבנתי שצריך להזעיק עזרה. גיששתי בידי לעבר המיקרופון של מערכת הקשר והודעתי שאני זקוק לעזרה, יש לי פצועים בטנק, ואז כנראה איבדתי את ההכרה.

"כשהנהג והמקלען, אנשי התובה, החלק התחתון של הטנק, לא שמעו אותי נותן להם פקודות, הם הסתכלו אל הצריח וראו את חלק גופי התחתון ומכנסיי שטופים בדם. אז תפסו שנפצעתי. באותו רגע שני אנשי הצוות בצריח כבר אינם בו, בדיעבד התברר כי עזבו את הטנק. לא ראיתי אותם מאז. כשנטשו עשו בבחינת 'והצלתם את נפשותיכם'. להישאר בטנק חשוף לאויב זה כמו התאבדות. הנהג והמקלען היו נרעשים ממראה הדם שעליי, טיפסו לצריח, חילצו אותי, הניחו אותי ליד הטנק וגם הם הסתלקו מפני אש המקלעים שנורתה כל הזמן לעברנו. בחוכמה עשו.

"גם אחרי שחילצו אותי והניחו אותי על הקרקע לא הייתי מודע עדיין כמה קשה נפגעתי. הפגז שפגע בטנק גרם לכוויות בשתי ידיי. עין אחת נפגעה קשה ולימים התעוורה, רסיסים חדרו עמוק לתוך המוח, עור הקרקפת נקרע ולימים הטליאו אותה בעור שנלקח מירכי. אוזני ושמיעתי נפגעו, אני נושם עד היום רק דרך נחיר אחד וגם שיניי נפגעו. אין מקום בגוף שלי שלא חטף. למראה הפלא, למרות הפציעה הנוראה, לא חשתי עד אותו רגע כאב כלשהו. רק טשטוש כבד ואיבוד הכרה.

"ואז בא פגז שני שנחת כנראה סנטימטרים ממני. רסיסיו ריסקו לי רגל אחת ופגעו ברגל השנייה. פגיעתם גרמה לכך שסוף סוף חשתי כאב. כאב נורא. הוא היה מחריד. פרצו מפי  זעקות נוראות של מי שגופו עבר ריסוק, עד ששוב אבדה הכרתי למזלי. נשארתי מחוץ לטנק הרבה מאוד זמן עד שבאו לחלץ אותי. שוב משהו עורר אותי מן הערפילים שבהם אני שקוע. בוקעים קולות. אני שומע מישהו אומר – 'אין טעם לעצור כאן, כי כל המוח שלו נשפך החוצה והוא מת!'. אבל שמעתי גם את מאיר צוק, מ"מ בפלוגה שלי, שאומר להם שאני חי ויש לטפל בי. ושוב שקעתי לחוסר הכרה. לא יודע מה עשו בי.

המקום המשוער בו נפגע הטנק של העליון. מבט ממערב למזרח (לחצו להגדלה)

"בשלב ההתעוררות הקצר הבא התברר לי שנאספתי  לאיזה זחל"ם. ואז אני שומע מישהו אומר בנעימה של הפצרה – 'יעקב, תירק את הדם מהפה, אחרת תיחנק'. התברר לי כי האינסטלציה של הגוף שלי לא רק הגירה דם החוצה, אלא זרימה פראית של דם התרחשה גם בתוך גופי. לכן הפה שלי כל הזמן התמלא בדם. לא רציתי לירוק את הדם, כי פתאום חדרה לשרידי הכרתי תחושה שהתעוורתי. עובדה שאיני רואה דבר. אמרתי לעצמי שמוטב לי להיחנק מן הדם, אני לא רוצה לחיות, לא אחזור להיות אבא עיוור לילדה הקטנה שלי. אבל מוחי קדח שם בזחל"ם. אמרתי לעצמי – נא באוזן! הסורים לא ינצחו אותי. אני אחיה. ואז ירקתי את הדם כמה שיכולתי.

"אני לא זוכר מתי בדיוק בנסיעה הזו מישהו אמר דבר שהבנתי ממנו שעימנו בזחל"ם עוד פצועים. נמצא בו  גם רופא שהזריק לי מורפיום והוא שהפציר בי לירוק את הדם. ואז תוך כדי הנסיעה אני שומע מישהו שואל  אותי ברכות לשמי. במאמץ  כביר הצלחתי לענות בקול רפה – שמי יעקב. הוא שאל – ואיך עוד? אמרתי: העליון. נפלה שתיקה. איני יודע מה היתה הבעת פניו כששמע את שמי. הייתי עיוור, אבל חשתי שהוא ממש משתנק. 'יענקלה, הוא אמר לי כמעט בצעקה, יענקלה, זה אני חברך, דן שילון, אל תדאג, לא אעזוב  אותך, אשמור עליך מעכשיו'. הייתי כהוזה. לימים יוודע לי כי שילון שהועף מן הזחל"ם שלו שעות לפני כן, התגייס לעזור בטיפול בפצועים. בשל היותי כה מרוטש הוא לא זיהה אותי. האם כך מימש הגורל את הבטחתנו על הכביש ליד כפר סאלד להיפגש 'בשש אחרי המלחמה'? אולי עכשיו באמת היה שש בערב".

גם אשתו, יעל, לא הצליחה לזהותו כשהוזעקה לבית החולים רמב"ם. יעל ושני חברים קרובים עברו ממיטה למיטה ולא הצליחו לזהות אותו גם כשעמדו לידו. העליון היה מחוסר הכרה, ראשו היה נפוח כמעט פי שניים, הוא היה קירח לגמרי כיוון שסיפרו אותו לצורך השתלת עור בראשו, וחלק מפניו היו חבושות. השלושה שנואשו מלאתר אותו בבית החולים הגדוש בפצועי מלחמה, הלכו לחפש אותו גם בחדר המתים, עד שלבסוף איתרו אותו במחלקה.

העליון: "כל זמן אשפוזי הייתי בהשפעת סמים וכנראה שהרביתי להזות. פעם הזיתי שדרך החלון מעופפות שתי דמויות אל החדר שלי. הם קרבו אל מיטתי ונוכחתי כי הם חיילים סורים. הם אמרו לי שבאו לבקש סליחה. שאלתי אותם על מה הם מבקשים שאסלח להם, והם ענו שלא היו פייר. אמרו לי – פגענו בך כשהיית בטנק, אבל לא היינו צריכים לפגוע בך פעם שנייה כששכבת על האדמה כמו גוויה. זה ממש לא היה פייר. כשהתעוררתי מההזיה חשבתי שתת-התודעה שלי היא שהמציאה את המבקרים הסורים, כדי שיבטאו את מחשבותיי, לפיהן באמת לא היה הוגן לפגוע בי בשכבי כמת. כאילו התעללו בגוויה. בהזיה עצמה עניתי להם שהם לא צריכים לחוש שלא בנוח, שהרי מילאו את חובתם כחיילים. הרי יכול היה להיות מצב הפוך שאני אפגע  בהם.

העליון: למרות הכאבים החלטתי שלא אצעק

"אשתי ישבה לידי ברמב"ם יומם ולילה. אחרי כשבועיים החליטו להעביר אותי לתל השומר, הקרוב לביתנו בתל אביב. אי אפשר היה להשאיר את תמי הקטנה כל כך הרבה זמן ללא שני הוריה. הנסיעה לתל השומר היתה עינוי גדול. כל תזוזה קטנה או טלטול קל של מיטתי, כמו החלפת מצעים, גרמו לי כאבים נוראים. צרחתי רק בתוכי, כי אף פעם לא הרשיתי לעצמי לצעוק בקול. ביום המעבר מרמב"ם הכניסו אותי לאמבולנס, שהיה אמור להביא אותי לתל השומר. הנהג נסע בפראות, היו לי כאבי תופת, דמעות זלגו מעיניי וגם מעיני יעל, שליטפה את זרועי חסרת אונים, מתחננת שוב ושוב באוזני הנהג לנהוג יותר לאט. הוא ענה לה בגסות שאין לו זמן והוא ממהר. בדיעבד גם הסתבר שהנבל ההוא החליט לעשות חנייה בביתו בישוב דרומי לחיפה. הלך לביתו ונטש אותי פצוע ברכב ללא ההשגחה הרפואית המתמדת שהייתי חייב בה. עד היום לא סלחתי לאותו נהג. לימים חשבתי הרבה פעמים בזעם שאם הייתי פוגש אותו, הייתי מואשם ברצח חיית אדם. הכעס שלי עליו היה לא רק בגלל היסורים שגרם לי באכזריותו, אלא גם גרם לי לצעוק ולצרוח נורא. הרי בכל תקופת האשפוז שלי שהיתה כרוכה בכאבים שקשה לתאר, נאבקתי שלא לאבד צלם אנוש. במחלקה שלי היו פצועים שצרחו מכאב. אני למרות שהייתי הפצוע הכי קשה, פצוע רב-מערכתי כפי שאומרים היום, גזרתי על עצמי לא לצעוק ויהי מה. עמדתי בהחלטתי, מלבד פעם או פעמיים כשהתעוררתי מניתוח קשה, ולא במצב שבו יכולתי לשלוט על עצמי. נהג האמבולנס גרם לכך שאצרח.

"כדי להתמודד עם המצב סיגלתי לעצמי דבר נוסף – עישון באופן כמעט אובססיבי. לפני הפציעה הייתי מעשן מתון, אבל בבית החולים עישנתי ללא הפסקה, סיגריה אחרי סיגריה, כמעט בכל שעות היממה, כי לישון בלילות כמעט שלא יכולתי. הייתי מחסל חמש חפיסות ביום. לילה אחד בגלל הטשטוש והתשישות, סיגריה נשמטה מידי אל הסדין והדליקה אותו. כמעט שהעליתי באש את המיטה ואת עצמי".

בתל השומר עבר העליון ניתוחים רבים, בהם כמה קשים ומסוכנים, לרבות ניסיון נפל להציל את עינו שהתעוורה, וניתוח מוח מסובך ומסוכן שעלול היה להפוך אותו לצמח. נעשו מאמצים לשקם את הרגל המרוסקת, אבל לבסוף הרופאים הרימו ידיים והחליטו לכרות אותה. חודשים אחדים לאחר מכן נבנתה עבורו רגל תותבת במרכז השיקום בתל השומר.

לימים החליט העליון לעזור לפצועים אחרים להילחם בפציעה ובנכות. בין היתר, כשהיה מאושפז במרכז השיקום, כתב למעריב כתבה תחת הכותרת "בית התקוות הגדולות". הוא תיאר בה את הפעם הראשונה ששמו עליו פרוטזה ואת שמחתו כשהצליח להתהלך באמצעותה. באותו יום כשיצא עם הפרוטזה, הבחין בצל שלו וראה אדם המתהלך על שתי רגליו. המראה גרם לו אושר.

מאז הפציעה שאף העליון לחזור ולראות את תל פאחר, המוצב ששינה את חייו. ביום השנה לפציעתו הגיע אל התל, לדבריו גם כדי להוכיח לעצמו ולסורים שהם לא ניצחו אותו. הוא פגש שם את אנשי גולני, שמיל גולן ויצחק חמווי, ולראשונה שמע מה קרה בקרב. "בעקבות הביקור כתבתי רשימה במעריב – 'חזרתי אליך תל פאחר'. פתחתי את הרשימה במילה 'בעלתי אותך תל פאחר', כאומר למקום ולאלה שפגעו בי – הנה אני פה, והפעם אני הוא הכובש אותך. חשבתם שקטלתם אותי ואני חי! והיכן אתם? נוצחתם.

"נכון שחשתי מנצח גם אם מאז הפציעה ועד היום אין לי יום ללא כאב. אני נאלץ לטפל בנכויות שלי שוב ושוב במחלקות השונות של בתי חולים ובמרפאות כאב, לרבות שלוש פעמים שנשלחתי לטיפול בארה"ב, כי כאן הרימו ידיים. מאז אני לא ישן בלילות בשל הלם קרב שאינו מרפה ממני. לא מפני מה שקרה לגופי, אלא  בגלל המראות הנוראים שראיתי, כל מה שקרה ללוחמי גולני והקטל לרגלי תל פאחר. זה סיוט שאיני משתחרר ממנו. מאז ומעולם אני מתקשה לחזות בסבל של אחרים. לכן, גם אחרי 47 שנים, הסבל שלהם אינו מרפה ממני כאילו הוא מתרחש גם עכשיו".

מה הציון שאתה נותן לתפקוד הפלוגה שלכם בקרב?

"מתוך מה שאני יודע שקרה איתה עד שנפצעתי, הציון הוא כמעט אפס. אף כי קטונתי מלקבוע. למיטב ידיעתי, ואיני רוצה לחטוא בלשוני, הפלוגה שלנו לא עשתה את מה שנדרש מגוף לוחם. כמובן זולת מחלקתו של עזרא ברוש, שממש נלחמה ושילמה מחיר כבד. הפלוגה אומנם הניסה ימים אחדים לפני כן את הסורים כשניסו לכבוש את קיבוץ דן, אבל עד כמה שאני יודע הטנקים לא עלו על תל פאחר. חס וחלילה לא כי אנשיה היו פחדנים ומוגי לב, אלא מפני שלא נמצא מי שייתן להם את הפקודה לפעול. אני לא רוצה להרחיב על כך את הדיבור".