מכים בירדנים ובסורים

גדוד 17 שהוקם חודש לפני מלחמת ששת הימים על בסיס בי"ס למ"כים של גולני, הספיק להילחם בשתי חזיתות * המג"ד משה יוסף מספר על כיבוש שכם ועל עוד שלושה מוצבים סורים בגזרת גונן * ויש לו מה להגיד גם על תל פאחר

משה יוסף תמונה

סא"ל משה יוסף (מימין) ב-1967. בתמונה המרכזית: גדוד 17 מתקדם ברחובות שכם

תחילת תקופת ההמתנה במאי 1967 תפסה את סא"ל משה יוסף רחוק מענייני צבא. הוא לקח לעצמו כמה חודשי חופש כדי לסיים עבודות במסגרת לימודיו באוניברסיטת ת"א. ואז הטלפון צילצל, ומח"ט גולני, יונה אפרת, סיפר שיש רחשי מלחמה. עם כל הכבוד לרחשים, יוסף רק ביקש להמשיך בחופשתו ולגמור את מה שצריך, אבל אז אפרת חידד את המסר: מתקרבת מלחמה והצבא קורא לך כדי שתעמוד בראש גדוד חדש שיוקם. משה יוסף עזב את הכל והגיע. עם סיום מלחמת ששת הימים רשם גדוד 17 שבפיקודו השתתפות בלחימה בחזיתות הירדנית והסורית עם מינימום נפגעים. "אריות הגולן" יצאו לדרך.

יוסף, כיום בן 82, עלה לארץ מרומניה, התגייס בתחילת שנות ה-50, הספיק להשתתף בקרב תל מוטילה, היה סמ"פ בקרב רפיח במבצע קדש, ובהמשך שירת כמ"פ בגדודים 50 ו-51, חלק מהתקופה ביחד עם מוסא קליין. הדריך בקורס קצינים ואחרי שהקים את גדוד 17 ולחם איתו בששת הימים, מונה לאחר מכן למג"ד 12 כדי לשקם אותו בעקבות קרב תל פאחר. בהמשך מילא תפקידים כמו סמח"ט גולני, מח"ט הבקעה, מפקד בית הספר המרכזי לחיל רגלים, מפקד אוגדה וראש מטה פיקוד מרכז. השתחרר בדרגת תא"ל.

משה יוסף כיום

משה יוסף 2014. שמח בחלקו

בעת שיצא לחופשת לימודים הוא היה הקמב"צ של חטיבת גולני. אפרת הזעיק אותו במאי ושלח אותו לג'וערה להקים את גדוד המ"כים של החטיבה. יוסף קיבל פלוגה של 150 חבר'ה מקורס המ"כים שאותם הפך לשתי פלוגות, ועוד שלוש פלוגות מהנח"ל. "עשינו חודש שלם אימונים עם חומר גלם בלתי רגיל", הוא מספר. "אורי ולדיסלבסקי (ירון) היה הסגן שלי. מפקד סיירת גולני לשעבר, בחור פרא אדם משהו בלתי רגיל. עבדנו יום ולילה. ג'וערה זה מקום קטן, אבל הקמנו מאהלים מסביב. עשינו תכנונים מה הגדוד הזה יעשה אם תהיה מלחמה, ואפילו הספקנו לקיים בחודש הזה שני תרגילים גדודיים, אחד ביום ואחד בלילה".

לגדוד 17 לא נועד מקום במסגרת מקבת צפון של גולני. תחת זאת הוא עמד לרשות חטמ"ר 3 של מנו שקד, ונקבעו לו מספר משימות במסגרת "מקבת מרכז".

בעוד שחטיבת גולני היתה בצפון בכל תקופת ההמתנה, גדוד 17 התאמן יום-יום בג'וערה. יוסף: "אני ביקשתי בתוקף מיונה לא לרוץ למעלה ולמטה. הוא רצה ממני שאהיה מוכן ב-1 ביוני ואמרתי לו שאני רוצה להיות מוכן בלי הפרעות. רציתי חודש עבודה מלא, להכיר את המפקדים ולעשות תרגולים על מודל כי ידעתי על מה אני הולך".

בשעות אחה"צ ביום השני למלחמת ששת הימים, ה-6 ביוני, הוטל גדוד 17 למערכה ביחד עם מרבית חטיבת גולני (מלבד גדוד 51). יונה אפרת הודיע ליוסף בקשר שמפקד אוגדה 36, אלעד פלד, שנע לכיוון גזרת ג'נין-שכם, רוצה להיפגש איתו. הגדוד קיבל אוטובוסים ויצא מג'וערה לציר טובאס-שכם. המג"ד והמ"פים נסעו בשני ג'יפים. "בציר פגשתי את מוסא פלד (ראש מטה האוגדה) שהסביר לי מה קורה. אמרתי לו שכדאי שאהיה אחריהם ומספיק שהמ"פים שלי יידעו מה קורה, מאשר אם נלך בשיירה והעבודה תיעשה עם הטנקים שלהם קדימה. הוא הסכים. הייתי עם החפ"ק האוגדתי וכך התקדמנו. היו פה ושם יריות, לא משהו רציני, אבל הבעיה היתה בשכם".

בעוד שחטיבת גולני הוחזרה לאצבע הגליל למחרת בבוקר לצורך ביצוע מקבת צפון בחזית הסורית, גדוד 17 החדש של גולני נשאר בשטח כת"פ אוגדה 36.  משה יוסף פנה למח"ט 37, אל"מ אורי רום, וביקש להכניס את הגדוד שלו לעניינים, אבל נענה שבידי החטיבה יש מספיק כוחות. רק בהמשך היום קיבל הוראה להיכנס לשכם ולטהר אותה. "היתה בעיה להיכנס לעיר", מספר משה יוסף, "כל מי שנכנס היה חוטף. קצין המודיעין – צלף הרג אותו. אז אמרתי בואו נשתלט על הציר, ניקח את כל הקטע הזה. עלינו לכיוון הר עיבל מתוך החלק הצפוני של העיר כשהמרכז היה בית הקברות, שם נפצעתי. שלוש פלוגות עלו למעלה ואני הייתי בתוך העיר. עלינו לאט לאט בשני צירים, ניקינו את כל הצלע כדי להבטיח את כל שמי שנוסע על הכביש הראשי".

גדוד 17 החל בהתקדמות שלו לתוך העיר מבניין המשטרה המקומית. התנועה נעשתה תחת ירי צלפים בלתי פוסק. לאחר שפלוגה ב' נתקעה באיזור בית הקברות עם מספר נפגעים, לקח משה יוסף את הכוח של הבא"ח שנשאר במקום ולא חזר עם החטיבה לצפון (בפיקודו של רס"ן צבי פז, גולדה) והתקדם איתו לעבר פלוגה ב'. כוח המג"ד החלה לספוג אש צלפים, ממנה נפצע יוסף בידו.

בתום יום של לחימה פסקה האש והעיר שקטה. אבידות גדוד 17 היו שלושה הרוגים – זבולון גדיאל, אהוד רפמן ואברהם קאופמן, וכ-20 פצועים. כוחות הגדוד שפעלו: פלוגה א' בפיקוד סרן יעקב אגמון, פלוגה ב' – סגן דב דרור, פלוגה ג' – סגן יוסי מושי, פלוגה ד' – סגן אמנון בר יוסף. פלוגה מסייעת – סרן גרשון אקשטיין.

משה יוסף וסגנו

מדליקים סיגריה למג"ד משה יוסף כמה ימים לאחר שנפצע בידו. מימין: סמג"ד 17 אורי ולדיסלבסקי (ירון)

משה יוסף מספר: "קיבלתי כדור ביד שפירק לי את העוזי. המזל היה שהיד היתה צמודה כי אני לא ידעתי שנפצעתי. פוניתי לבית החולים בעפולה ולא לרמב"ם, כי תכננתי להגיע לרמה וזה היה על הציר. הגעתי לבית החולים בערב ולמחרת (9.6) יצאתי ממנו. הגדוד נסע בינתיים לנבי יושע, ואני והמ"פים שבאו לקחת אותי נסענו ישר לגבול, ללהבות הבשן, כדי לנהל את הקרב. כשהייתי בשכם עוד לא ידעתי שתהיה גם החזית הסורית, אבל ידעתי שאם היא תהיה אני אצל מנו (שקד). ידעתי שאני צריך לכבוש ארבעה יעדים מעל גונן שתומכים במערכת מוצבים מדרבשיה ודרומה וצפונה לכיוון שמיר – מוצב 8100, עורפיה וראוויה".

בשעה 11:00 כשגדודי 33 ו-34 החלו בהתקפה בגזרת דרדרה-ג'לבינה, התמקם משה יוסף במוצב גונן. בשעה הקרובה הגיע הגדוד באוטובוסים ממושב דישון. הסמג"ד ולדיסלבסקי הגיע לחפ"ק של חטמ"ר 3 בנבי יושע כדי לקבל משימות ויצא ממנו אחרי תדרוך של שניות אחדות. המח"ט מנו שקד אמר לו: "אתה מיועד לכבוש את עורפיה (מוצבים 7190, 7191) ואת מוצב 8100 בלילה, אבל אתה מבצע את זה ביום, זוז!".

הלחץ והבהילות לתפוס כמה שיותר וכמה שמהר היו גדולים בגלל הדיווחים על הפסקת אש שביקשה סוריה. כשמנו שקד הגיע לגונן כעבור זמן קצר, הוא ראה את המ"כים של גולני בתנועה כלפי מעלה.

גדוד 17 חולק למשימות ונע רגלית ליעדים תוך חיפוי 4 קנים של 81 מ"מ, שהופעלו נגד 8100 – מוצב דו-מחלקתי, לא מבוצר במיוחד, שצפה מגובה של כ-300 מטר על גונן ולהבות הבשן. בהמשך הגיע סיוע אווירי (שתי גיחות של מיסטרים בשעה 10:40 ועוד שתיים של ווטורים בשעה 13:40) וגם ארטילריה של תותחי 155. הודות לכך נכבשו המוצבים ללא בעיות. תוך כדי תנועה הצטרפה לכוח פלוגת טנקים מחטיבה 37. ההתנגדות היחידה היתה ירי מקלעים ונ"ט מהכפר ראוויה ששותקה בהמשך. הדיווחים בפיקוד צפון על תפיסת היעדים מצד גדוד 17 הגיעו בסביבות השעה 14:15.

8100 בידינו

תמונה למזכרת. לוחמי גדוד 17 בתעלות מוצב 8100 לאחר כיבושו

מפת 8100

מפת המוצבים שכבש גדוד 17. להגדלה – לחצו על המפה

משה יוסף: "בצהריים התחלנו לעלות אחרי שקיבלנו סיוע אווירי. זה היה השוני בין התקפת יום ללילה, כי ארטילריה לא היתה מספיק והסיוע הגדודי היה שווה לאפס יחסית לכמות היעדים, כי לא היה לנו ברור כמה יש בכל מקום. היה ברור שיש יעדים חפורים ושחלק מהמוצבים ייתפסו על-ידי כפריים, שהם למעשה אנשי המה"ל שלהם. כשאני מתחיל בחלק שלי אני יודע שבמקביל לי פועלים כוחות אחרים מדרום. התחלנו לעלות בתנועה קרבית, כל פלוגה למוצב שלה. היתה עלינו אש, אבל לא נורא כל כך. מאחר וידעתי שלוי חופש (מג"ד 65 של הצנחנים) עולה על דרבשיה מדרום לי, אז לקחתי סיכון רב יותר והייתי חשוף בהליכה לדרבשיה, אבל היה לי חשוב שהדרך תהיה מוגנת מיתרת המוצבים כי עלינו ביום. השתמשנו במרגמות 81 קצת לעשן, אבל זה לא היה רציני. תיכננו שהסיוע האווירי יקל את ההליכה שלנו. אני אמרתי שבגלל שזה התקפת יום אני רוצה ארטילריה ומטוסים. רק הבזים שהם יעשו, ולא משנה מה הם יזרקו שם, יעשו מהומות. ובאמת כשהגענו ליעדים לא פגשנו כמעט בחיילים סורים. היו לנו פצועים אחדים, וגם זה מנתזים כתוצאה מחוסר זהירות. גמרנו לקראת הלילה להשתלט על כל המוצבים שהיינו צריכים להשתלט. ואז אני שואל את המח"ט (שקד) מה עושים, אמר לי תדבר עם יונה (אפרת). יונה שלח אותנו באוטובוסים לגשר בנות יעקב, ומשם עלינו למחרת לרמה והגענו לקונייטרה".

יוסף מספר שאנשיו תפסו מספר שבויים, ומוסיף: "אנחנו לא הרגנו שבויים, אני דאגתי בצורה קיצונית שיידעו שמלחמה זה מלחמה, צריך להרוג כשזה מפריע וכשזה משפיע, אבל אם הסורים כבר ביד – אז לא".

תפיסת שבוי

חייל סורי שנתפס בקרבות גדוד 17 באיזור הכפר ראוויה. יוסף: הכוחות שלי לא הרגו שבויים

אם אצלך לא הרגו שבויים, איפה כן? "אני מעריך שבהרבה מקומות. האנדרלמוסיה היתה כזאת שגם לא דיווחו. אני באתי מעמדה אחרת. אני לא הייתי עם סכין בין השיניים. ביד כן, אבל לא בשיניים".

ידוע לך על הרג שבויים בגזרה הסורית? "זה היה בכל מקום במלחמה, אבל אני לא מתפלא אם גם בגזרה הסורית".

אתה יודע על משהו ספציפי? "באיזור תל פאחר לא היו רחמים. וקשה לשפוט אותם. כי המפקדים היו פגועים מהאירוע, מהמצב בו היו. אצלי החיילים היו דבר אחר. אצלי היו פלוגות מ"כים נבחרים, אנשי נח"ל וגרעינים שהיו צריכים ללכת לגדוד 50, הנוף ברובו היה שונה, היה לי קל יותר לשלוט בהם, אני מודה. תראה, כשהייתי מג"ד 12 מאוחר יותר וישבנו באיזור מסעאדה, אני ראיתי שם, מה אני אגיד לך, אני לא חושב שאנשים יכלו לשבת במשאית או באוטובוס מעומס הדברים שהיו איתנו. בשבוע השני אושר לגדוד להוציא פלוגה הביתה. ואז אמרתי הפלוגה שבלילה תעשה את המדורה הכי גדולה עם כל מה שלא צריך ונחוץ – יוצאת לחופש. מה אני אגיד לך, באותו לילה כל הרמה בערה. כורסאות, שטיחים, טלוויזיות, כל מה שאתה מתאר לעצמך. אז הבנתי באיזה מצב אני. נזכרתי במבצע קדש שאחד המ"פים אומר לי – תשמע, לפני שאנחנו מוציאים את החבר'ה לחופשה נעשה להם מסדר ונבדוק להם את התיקים. מה אתה חושב שמצאנו? כובעים, תחתונים, המון דברים. אפילו המשקפיים שהמ"פ איבד אותם בתעלה, חייל אחד מצא ולקח את זה כי חשב שזה שלל. נזכרתי בזה ואמרתי לא יכול להיות שזה לא השתנה. אבל זה לא. ועשינו את המדורות".

כבשתם את שכם באבידות מועטות ועשיתם את שלכם במשימות ברמה הסורית מעל גונן. "תביט, מה שעשינו זה לא היה תל פאחר, אבל גם תל פאחר לא היה צריך להיות כמו שהיה".

משה יוסף וחייליו

המג"ד משה יוסף בראש לוחמיו

מה לדעתך השיבוש העיקרי שקרה בתל פאחר? "לדעתי הבעיה היחידה היתה ציר התנועה. ציר התנועה לא היה ציר מוגדר וברור, אלא תוואי ערטילאי, מין כיוון. כשאתה הולך ברגל אתה הולך ימינה ושמאלה, וכשאתה הולך בשדרה עם זחל"מים זה סיפור אחר. אני זוכר את התוכנית שהיתה צריכה להיות אגפית, לבוא מדרום. אבל מסלול התנועה היה בלתי אפשרי. הם טעו בתוואי, לא יעזור שום דבר".

לא היתה טעות בתוואי, אלא שמוסא קליין מסיבות שלו החליט לקצר וללכת קדימה. "זו היתה הטעות הגדולה ביותר. הוא היה צריך להמשיך לפי התוכנית. הבעיה היתה שהמסה שהיתה צריכה להגיע ולתת את המכה הגיעה מכיוון לא טוב ובתנאים שלא יכלו לבטא את מה שהיה להם. והמג"ד מאיפה עלה, אתה יודע? ממש בחזית. נו, באמת. אם המג"ד עולה בחזית אז איפה הגדוד?".

היית חבר של מוסא קליין, שירתתם ביחד כמ"פים, אתה יכול להבין אותו? "מה שאני יכול להבין זה שהזמן הוא מרחב שהוא היקצה לתנועה, עם אופציה שיירו עליו, היה איקס וכנראה שזה גרם לאיקס פלוס מדי. ואז אתה מתחיל לאלתר. כשאתה מאלתר באמצעים זה דבר אחד, וכשאתה מאלתר בתוואים פיזיים שעליהם אתה צריך לנוע זה דבר אחר לגמרי. מוסא היה ידיד שלי וצר לי עליו".

תל פאחר הוא הצלחה או כישלון? "הבט, אני אצטט את אריק (שרון) ז"ל. כשאריק שמע מה קרה בתל פאחר, הוא היה אז מפקד אוגדה, הוא אמר – זה המצב שדמיינתי לעצמי שיחידה שמבצעת את המבצע למרות נפילת מפקדים, פציעת מפקדים, פגיעה בכושר המרכזי של הגדוד, אם הוא השתלט ובסופו של דבר הגיע למה שהגיע, לדבר כזה ציפיתי שלי יקרה במלחמה. יכול להיות שבאופיו זה נכון, אבל אפשר היה גם בלי זה (בלי האבידות הרבות). כל המי ומי שרק יכול היה ברגעים מסויימים לעשות תרם את חלקו, אבל לא גדוד 12. אני מתכוון לסיירת ולסמח"ט, כל ההתערבויות האלה של גופים או בודדים מתוך רצון טוב. תשמע, כשאני מוניתי למג"ד 12 התפללתי לאלוהים שיהיה לי את הזמן להכיר את האנשים מהר ולהשתמש בחומרים הכי חיוביים שיש גם ברמת הפיקוד וגם אצל החיילים. לתת להם לא את מה שהם רוצים, אלא את מה שהם צריכים, ומהר ככל האפשר. וגדוד 12 היה אז ראשון בכל דבר: בנשק, באימונים, במבצעים. כשבעמק הירדן התחיל ב-68 ה'אייסה בסייסה' שם, קיבלתי טלפון מהרל"ש של אלוף הפיקוד דדו, ואמר לי תשמע משה, נגמרה עכשיו ישיבה, עוד מעט המח"ט יודיע לך, אבל תדע לך שנקבע שגדוד 12 יורד לעמק בית שאן ת"פ חטיבה 2 לעשות שם סדר. וכשאתה מקבל כזה טלפון, מה צריך יותר?".

משה יוסף ודדו

תודה מדדו על כל מה שעשית. סא"ל משה יוסף בטקס הענקת מגיני הוקרה למפקדים בכירים בפיקוד צפון על חלקם במלחמת ששת הימים

איך היתה האווירה בחטיבה אחרי המלחמה? "אווירה טובה מאוד. יונה ידע לאזן את הדברים, ידע לשים דגשים בצורה מאוד נאורה וגם העריכו אותו".

איך אתה מסכם את מלחמת ששת הימים שלך? "נכנסתי למלחמה במקרה. והזמן עשה לי את מה שאחרים אולי לא היו מנצלים. אמרתי לעצמי אם אני כבר גמרתי עם הלימודים לפרק זמן וצריך לעשות את המלחמה, אז לעשות את זה עד הסוף. עד כדי כך שבכל החודש הזה של מאי כמעט שלא הייתי בבית. הזמן נתן לי את כל האופציות לעשות את הכי טוב שאפשר. בשנה אחת עשיתי שלושה תפקידים – מג"ד 17, מג"ד 12 ואחר כך סמח"ט (סגנו של קותי אדם). זה זרם טוב, ואני שמח בחלקי".

משה יוסף בקונייטרה

פיקוד חטיבת גולני בקונייטרה 1967. עומדים מימין: קצין הקשר עידו רטן, מג"ד הסיוע הארטילרי אלי עשת, המח"ט יונה אפרת, מג"ד 17 משה יוסף (חבוש בידו זכר לפציעה בשכם) ומתי רבינוביץ' (ניב) השליש. יושבים, מימין: מג"ד 12 הזמני חיים יפרח, הסמח"ט משה גת, הקמ"ן אורי שמחוני וסמג"ד 51 אמיר דרורי (יושב מרוחק). משמאל עם המצלמה: פנחס אלוש מג"ד 13. להגדלה – לחצו על הצילום

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “מכים בירדנים ובסורים

  1. "…כל המי ומי שרק יכול היה ברגעים מסויימים לעשות תרם את חלקו, אבל לא גדוד 12. אני מתכוון לסיירת ולסמח"ט, …". לא יודע מהיכן שאב מגד 17 את המידע אבל ממה שקראתי כאן בפוסטים השונים , נאמר בעדינות שיש כאן עלבון ללוחמי הגדוד והפרזה בתרומתה של הסיירת שלא זזה עד שבא הסמחט .

    • יותר מכך, הוא מונה למג"ד 12 כשבועים אחרי המלחמה.
      לא זכור לי שמישהו הזכיר שהיה תחקיר שערך (אשמח אם מישהו יתקן אותי).
      במועד כה קצר לאחר הקרב בתל פאחר, וכמג"ד שבא לשקם את הגדוד היתה זו חובתו (גם המוסרית לא רק המקצועית) לדבר עם המשתתפים וליזום תיחקור והסקת מסקנות.
      כיתר צמרת החטיבה ופיקוד צפון, בחרו להשתתף בחגיגות הניצחון ולשכוח את תל פאחר ואנשיו שעדין היו אז בבתי החולים ואת המשפחות שעוד היו באבל. מדוע "לעורר דובים ישנים" כמאמר יונה אפרת בשנת 1982.
      תל פאחר התקבע אצלו כהצלחה של "המי ומי" … "ואני מתכוון הסיירת ולסמח"ט" "אבל לא גדוד 12".
      אם כך, ברור מאין שאב את המידע. הידע שהיה לו ונשאר איתו עד היום בא מהחבורה שבצילום "פיקוד חטיבת גולני בקונייטרה 1967."
      גם דברי הנשים של יונה אפרת ומשה גת משקפים את אותם מקורות מידע.
      עד עצם היום הזה לא טרחו ללמוד את העובדות והעדיפו להשאר עם כביכול "האמת שלהם" (המציאו טעות בניווט שלא היתה, והעלימו כשלים בפיקוד שכן היו) שגם אותה לא טרחו להציג בצורה גלויה ושקופה ולהתמודד עם זכרונות של אנשים שהיו שם.
      עוד חיים איתנו מספר אנשים שהיו שם וכל יום עוברים טיפולים וכל לילה שנתם נודדת.
      גם אתם מפקדים בכירים שעוד איתנו, איזרו אומץ ובקשו מהם סליחה.
      אני מקווה שאני לא מגזים אם אומר שההתנהגות הזו של צמרת צה"ל הובילה ליוהרה שלפני מלחמת יום כיפור.

  2. אנקדוטה קטנה על כבוש שכם. כשהייתי חניך ב-פו"מ בתחילת שנות ה-80 , עשינו תכנון לכבוש שכם והתובנה הראשונה שעלתה היתה הצורך לשלוט בהר עיבל כתנאי לשליטה בציר החוצה את העיר וגם להבטחת קשר . אם היינו יודעים מור"ק של כבוש שכם בששת הימים היינו מבינים שתוכנית כזו כבר עמדה במבחן המציאות.

  3. חבל שבריאיון עם הסמח"ט גת לא עלה נושא הרג השבויים בתל פאחר, גם לא בשיחה שנערכה כאן מזמן עם אנשי הסיירת. צבא מסודר לא עושה דברים כאלה ואם זה בא מצמרת החטיבה ב-9 וב-10 ביוני זה רחוק מלהיות מכובד, גם אם האנשים היו בהלם מהיקף הנפגעים. בסופו של דבר החיילים הסורים עשו את שלהם ואחר כך נכנעו, לא הייתה סיבה להוציא אותם להורג.

  4. את מי מענין הרג שבויים ממלחמה לפני 50 שנה ?
    גם אם היה מקרה מעין זה זה מקרה ספוראדי של חיילים צעירים חמומי מוח , לא תמיד המפקדים יכולים למנוע.
    אם תבדקו הרג שבויים ישראלים בידי ערבים תגלו שגם זה היה קיים תמיד.
    תמשיכו במלאכת הקודש שלכם מהמלחמה בלי להתעסק בזוטות.

  5. הרג השבויים היה ספורדי? השאלה מה זה כמותית ספורדי? בכל מקרה הוא לא נעשה רק על ידי צעירים חמומי מוח. הייתי שם וגם שמעתי עדויות חברים על מקרים דומים. גם בשכם וגם ברמה. קצינים היו מעורבים בכך והנושא חשוב ואקטואלי. אני מקווה שמי שהרג אדם או גרוע מזה נתן פקודה כזו שנתו נודדת. למגיב שקורה למעשים כאלה זוטות יש בעצם הימים הזדמנות להביע שוב את דעתו באינתיפאדת הסכינים. השנים חולפות הבעיות המוסריות תקפות לעד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s