רס"ן "גולדה": חיפש מלחמה ומצא

המשימה שקיבל היתה להוביל טנדרים לפינוי פצועים בתל פאחר, אבל התשוקה להילחם גרמה לצבי פז (גולדה) לעזוב אותם בגבעת האם ולנסוע עצמאית בעקבות סיירת גולני אל דרך הנפט עד לכניסה למוצב, שם מצא את מותו * לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל 2014: הסיפור המלא והשאלות שנותרו פתוחות 

הקדמה

הג'יפ של רפי בן מרדכי טיפס בתוואי ההררי המתון, בין שטחי פרא מוריקים. כשנגמרה דרך העפר, צץ והופיע כביש הנפט הצר והסדוק. חזית הרכב הופנתה צפונה אל עבר תל פאחר. 47 שנים אחרי שנסע אל המוצב הסורי העיקש בטנדר גלדיאטור, חזר בן מרדכי לראשונה באותה דרך שבזמנו עקפה את דרך ההטיה ואת המכשולים הקטלניים שארבו בה, אליהם נכנס גדוד 12 בעיניים פקוחות.

בכניסה למוצב הסורי, שהפך מזה שנים למצפה גולני, המתינו בציפייה בני משפחתו של צבי פז, הרס"ן שהכינוי שלו "גולדה" (Golde) צרב אותו כאחד משמות הנופלים הבולטים בקרב ההרואי-טראגי. היו שם בין היתר אשתו, צופיה פז, והבנות רולי וטלי. צופיה היתה בת 27, רולי בת 7 וחצי וטלי בת 5 וחצי, כשניחתה עליהן המהלומה שהבעל והאבא לא יחזור יותר. הקשר של המשפחה עם בן מרדכי והמפגש שלה איתו נוצר לאחר שמצאו ברשת את בלוג נעמוש.

הן הביאו את הילדים/נכדים כדי שיקשיבו לסיפור המלחמה של סבא. במיוחד עידו, שבקרוב יחגוג בר מצווה ובמסגרת השנה המיוחדת דואגים ההורים רולי ועמית קלינגר שיעבור מסע שורשים וילמד לעומק את קורות המשפחה והארץ.

תל פאחר, ה-9 ביוני 1967, שעה 15:00. תוכנית הקרב של גדוד 12 השתבשה והאירועים יצאו משליטה. בחפ"ק של גולני ניסו להבין את ההתרחשויות ולהגיב בהתאם. הקשר היה משובש, אבל המראה לא בישר טובות. הסיירת נשלפה ממקום שהותה בחורשת טל ונסעה למעלה בכוח מוגבל מאוד.

הרגעים הקריטיים האלה מוצאים את גולדה בקיבוץ מעיין ברוך, צפונית-מזרחית לקרית שמונה, עם ארבעה לוחמים – צוות מאולתר מסגל הבא"ח שאירגן לעצמו יום קודם לכן. תפקידו היה להיות בכוננות לחילוץ נפגעים. מעט אחרי השעה 16:00 הוזעק גולדה למטה החטיבה שהתמקם מתחת לגבעה בכניסה לקיבוץ הגושרים. המשימה שקיבל היתה להוביל עשרה טנדרים לכיוון תל פאחר במטרה לחלץ פצועים.

על פניו, לא יכול היה להיות מצב ששעה לאחר מכן הגלדיאטור של גולדה על חמשת אנשיו ידהר בדרך הנפט, יעצור להעמיס לוחמי סיירת וימשיך עד לכניסה הראשית למוצב.

שום סיטואציה באותה נקודת זמן לא יכלה לצפות שמפקד צי אמבולנסים מאולתר יהפוך לכמה רגעים למפקד הבכיר בשטח, שמנסה לקחת את העניינים לידיים במטרה להכריע מוצב קשה עורף.

אבל כל זה קרה לגולדה.

הוא והטנדר שלו הופיעו בתל פאחר משום מקום, בעיצומו של הקרב, והפכו תוספת פיקנטית ליוזמה ולאלתור, למקריות ולבלגן, לנחישות ולאומץ, לביצוע הלקוי ולחוסר השליטה, שאפיינו את הקרב כולו. ייתכן שעוד דקה-שתיים גולדה היה צועק ללוחמי הסיירת "אחריי" וקופץ לתעלות כדי לגמור עניין, אלמלא התעלם מהאוויר רווי הקליעים ששרקו משם לכאן ומכאן לשם, התקדם זקוף עם כל ה-1.93 מ' שלו לעבר עמדת הש"ג, משם השקיף בריכוז על השטח בניסיון להבין מאיפה יורים. את הרגע שבו ניצת להרף עין הסיכוי שקצין בכיר ישתלט על הכאוס וישים קץ למרחץ הדמים, חיסל קליע שחדר למצחו.

הכניסה לתל פאחר – מקום נפילתו של רס"ן צבי פז "גולדה"

הרשימה הזו, לזכרו של צבי גולדה פז, מתפרסמת בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ד, 2014. היא תספר על חייו ועל הקריירה הצבאית שלו, תשרטט את מהלכיו באותו יום גורלי, תנסה להבין אותם, תתעכב על דמותו של קצין הרפתקן ונועז, תיגע בקורות אשתו ובנותיו לאחר נפילתו ותתאר את התהיות שליוו אותן כל השנים.

סרן צבי פז גולדה (משמאל) מלווה את הרמטכ"ל יצחק רבין במסדר סיום קורס קצינים

פרק 1: בתחילת דרכו בצה"ל הוא בכלל לא רצה קריירה צבאית

"הוא חתר למגע כל הזמן", מעיד עליו החובש רפי בן מרדכי, אחד מאנשי כוח גולדה. "איפה שלא היתה מלחמה הוא ברח משם, ואיפה שהיתה מלחמה הוא רץ לשם".

"זה צביקה!", מאשרת צופיה פז, "הוא לא דפק חשבון לכלום, שום דבר לא עמד לו בדרך. הוא היה אמיץ, לוקח סיכונים, הולך 'דוך', סוג של שוויצר מפה ועד שם. כשהוא הגיע לתל פאחר הוא בטח לא חשב על האשה והילדים".

פז נולד ב-1938 בתל-אביב לדבורה וקופל גולדה, שהגיעו לארץ מרוסיה. התגורר עם ההורים ועם האחים ציון ז"ל, שרה, אברהם ונאוה, ברחוב בן יהודה, בצפון הישן של העיר. בצעירותו עסק בספורט ימי, השטת סירות ושחייה, היה חבר באגודת זבולון שעל גדות הירקון סמוך לרידינג. חבריו להפלגות מספרים על בחור עם חוש התמצאות ויכולת ניווט מעולה.

הוא התגייס ב-1955 ושירת בנח"ל מוצנח. השתתף במבצע קדש, וככל הידוע גם בפעולות התגמול בקלקיליה ובחוסאן. בתחילת שנות השישים הגיע לגולני, שם שימש בין היתר מ"פ וסגן מפקד בסיס הטירונים בבן עמי. דובל'ה רביד קרא לבן שלו פז על-שם חברו הטוב. השניים היו חברים לספסל הלימודים ("לדוגמא" ו"שבח"), והיו צמודים בהפלגות ובעת הגיוס. רביד מספר שהם היו עם כושר גופני מעולה, ובמספר פעמים ייצגו את היחידות שלהם בתחרויות.

הם חיכו לרגע השחרור במטרה להצטרף לקיבוץ יפתח, גרעין הנח"ל שלהם, אבל למפקדיהם היו תוכניות אחרות עבורם. למשל, קורס מ"כים. גולדה ורביד החליטו לעשות הכל כדי לא להגיע לקורס. גולדה החל בסדרה של הפרות משמעת, אבל מפקדיו לא ויתרו. כדי שגליון ההתנהגות שלו יישאר נקי, הם הענישו אותו בעצמם ולא הגישו נגדו תלונות. רביד זוכר שגולדה נענש במשך כמה ימים כשהצטווה לחפור לעצמו שוחה, שהוקפה בקונצרטינת תיל עם חייל ששמר שלא יברח.

לבסוף נשבר, עבר קורס מ"כים ובהמשך קורס קצינים. מכאן נסקה הקריירה הצבאית שלו ונדבק בו החיידק. "כשאני בצבא אני שוכח הכל, אני חושב רק על החיילים שלי ועל הצבא", הסביר פעם בבית.

סג"מ צבי פז (מימין) בסיום קורס קצינים

כשמוטה גור, מג"ד 88, הפך בתחילת שנות השישים למח"ט גולני, הוא הביא לחטיבה כמה קצינים שהעריך, גולדה וארד ביניהם, במטרה להעלות את רמת המפקדים. ארד זוכר שמוטה גור פיתה אותם בהבטחה שישתתפו בפעולות שתקבל חטיבה 1.

קרנה של גולני באותה תקופה הורם מעט בעקבות הפעולה ב-1960 על הכפר תאופיק (מעל הכינרת). גולדה וארד השתכנעו והפכו למ"פים בגדוד 51. לפעולות רציניות הם לא זכו: פה ושם כמה תקריות קטנות ועוד אחת בינונית בקו העירוני של ירושלים.

ארד זוכר שהבשורה על מותו של גולדה תפסה אותו לפנות ערב ב-9 ביוני. הוא היה אז קמ"ן חטיבה 7, כשירד ממטוס לאחר שעסק בהכוונה של חבר'ה שאיבדו את הציר. כשנחת מישהו סיפר לו שגולדה ומוסא קליין נהרגו ברמה הסורית. "כחבר של גולדה זה היה שוק לא קטן. גולדה היה חייל מצוין עם ביצים גדולות. עבורי הוא נראה בלתי הריג".

גולדה (יושב מימין, ליד השולחן) עם סגל בא"ח 1

איזי כנען, שהיה עם גולדה בטירונות, בקורס מ"פים ובגדוד 51, זוכר אותו כאיש רעים להתרועע, קצין עם כושר מעולה שהיה יכול לרוץ מפה ועד הודעה חדשה למרות שעישן. בגלל שהיה להוט אחרי סיגריות ונהג לשנורר, חמדו חבריו לא פעם לצון ודחפו פנימה אבק שריפה. הסיגריה היתה ניצתת וחורכת את שפמו.

גולדה כמ"פ בחזרה מאחת הפעולות של גולני

פרק 2: התעלם מפקודה לחזור לצפון ונלחם בשכם

תחילת הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים מצאה את גולדה בתפקיד סגן מפקד בסיס האימונים החטיבתי בבן עמי. במסגרת ההכנות למלחמה גוייס גם צוות הבא"ח: הוקמה יחידה בסדר גודל של מחלקה פלוס, שהורכבה מקצינים ומ"כים מהבסיס. היחידה הזו קיבלה אוטובוס וטנדר ויליס שהכינוי שלו היה "גלדיאטור". על הכוח פיקד רס"ן חזי אשל, מפקד הבא"ח.

כוח הבא"ח התמקם בעראבה שלב הראשון, כמו כוחות רבים אחרים של צה"ל. אחר כך נסע לביריה והתחפר שם, כשהוא ממתין למשימות.

רפי בן מרדכי התגייס ב-1966, נפלט מקורס טיס, ביקש להגיע לסיירת גולני בגלל השם הטוב שלה, הגיע לחטיבה, התגלגל לקורס חובשים ומשם לבא"ח. מהיום הראשון למלחמה, ה-5 ביוני, הוא זוכר את קול הרעם מקהיר: "היו לנו טרנזיסטורים ואנחנו יושבים ושומעים את המצרים משדרים בעברית קלוקלת איך הם כמעט כובשים את תל-אביב. היינו מיועדים לרמה הסורית, שהיתה אז דבר מפחיד, גם מבחינה טופוגרפית וגם בגלל הביצורים שלהם. כולם פחדו לעלות לרמה, במיוחד משה דיין".

גולדה בשטח. נחשב למפקד קפדן ודקדקן

ב-6 ביוני נשלחה חטיבת גולני לאיזור ג'נין כדי לסייע לחטיבה 37 בגזרה הירדנית. בן מרדכי: "נכנסנו לג'נין דרך גבעת עוז, וכל הזמן אבא שלכן נוסע בראש".

הבנות שואלות מה היה טיב הקשר בינו לאביהן, ובן מרדכי עונה: "גולדה היה רס"ן בן 29, אני הייתי טירון בן 18 ועשרה חודשים. לא היה בינינו שום קשר אישי, לא ידעתי על האיש שום דבר, רק שהוא חצי אלוהים. בקיצור, בג'נין יש מלחמה, ואז חותכים לכיוון הגלבוע הערבי ויורדים חזרה. אנחנו מתקדמים, פה ושם רואים כלים מפוחמים של הלגיון הירדני, באיזשהו שלב נעצרים, אוכלים ארוחת בוקר ואז גולדה נעלם לו עם הטנדר. אנחנו בערך בין זבבדה לטובאס, ואז מגיע משה גת הסמח"ט גם כן עם טנדר ואומר איפה גולדה. אנחנו אומרים הוא נסע לאן שהוא. אז הוא אמר – תודיעו לו שכולם חוזרים לקרית שמונה ותגיעו לצפון. אחרי שעה גולדה חוזר, אנחנו אומרים לו שיש הוראה לחזור לצפון, והוא לא מוצא חן בעיניו העניין הזה. הוא אמר: עוד פעם הולכים לייבש אותנו, לא עושים איתנו כלום".

חטיבת גולני חוזרת לצפון, מלבד גדוד 17 שהושאר ת"פ אוגדה 36. במקום למלא אחר הפקודה, גולדה הולך למג"ד 17, משה יוסף, ומציע לו להצטרף עם הכוח של בא"ח. יוסף אומר למה לא, והמחלקה של הבא"ח הופכת לת"פ גדוד המ"כים.

גולדה מנהל את אימון חייליו

משה יוסף מספר: "הכרתי את גולדה שהיה אחד המדריכים בבה"ד 1. הוא היה פרא אדם, שובב גדול ובלתי נשלט, מאוד אינטואיטיבי, מאוד זריז, זורם יפה, לא חושב פעמיים. פתאום הוא בא אליי שם ואומר לי – תשמע, החטיבה הלכה צפונה, אני לא רוצה להיות בין לבין ולא לעשות כלום. אז צירפתי אותו אליי. הודעתי לחטיבה שהוא אצלי וזהו".

רס"ן אשל, מפקד הבא"ח, שגולדה היה סגנו, מספר כי היה ליד המח"ט יונה אפרת בעת שניתנה לגולני הפקודה לחזור לצפון. אשל נסע עם הג'יפ שלו, ובהגיעו לקרית שמונה הופתע לגלות שגולדה וכוח הבא"ח נותרו בגזרה הירדנית. "למעשה", הוא אומר, "גולדה לא מילא אחר הפקודה. לא הצלחתי לדבר איתו על זה כי מיד מוניתי לקצין קישור של גולני עם חטיבה 8 והתעסקתי עם דברים אחרים. גולדה היה קצין מצוין, אכפתי, אחד שנכנס לפרטים. הוא לא היה צריך להיות לא בשכם ולא בתל פאחר, אבל הוא היה מאלה שתמיד ששים למלחמה".

בינתיים, בין ג'נין לשכם, הצליח משה יוסף לשכנע את מח"ט 37 לסדר קצת עבודה לו ולחייליו המשתוקקים לאקשן. המשימה שקיבל היתה להיכנס לשכם ולטהר אותה. עם כניסת גדוד 17 לאיזורים שונים של העיר, הוא נתקל בהתנגדות עזה שכללה בעיקר אש צלפים. פלוגה ב' נמצאה בנחיתות באיזור בית הקברות תחת צליפות מדוייקות, ותוך זמן קצר נרשמו אצלה עשרה נפגעים. למשמע הדיווח, צירף אליו המג"ד משה יוסף את כוח הבא"ח והתקדם למקום.

שכם, 7 ביוני 1967. גדוד 17 מטהר את העיר

גולדה מקבל את המשך המשימה מהסמג"ד סרן אורי ירון (ולדיסלבסקי): להמשיך לנוע לתוך העיר באיגוף דרומי, מתחת לבית הקברות ולטהר את הציר. בן מרדכי: "עברנו מבית לבית, למדנו גם מה זה ביזה. גולדה הזהיר בלילה מלקחת דברים. בקיצור, גמרנו תוך כמה שעות, מלחמה רצינית לא היתה שם".

סג"מ איציק שגב (לשעבר מזרחי) היה אז מד"ר בבסיס הטירונים של גולני וחלק מכוח הבא"ח. הוא זוכר את גולדה כקצין אמיץ שלא פחד מכלום ושסימן הזיהוי שלו היה עשן הסיגריות שהיה בוקע משפמו. "גולדה זכור לי היטב מישיבות מטה ותיאומים. הוא היה קצין שירד לפרטים כדי למנוע תקלות, לא היה אצלו 'יהיה בסדר'. הוא ידע להתבדח בעת הצורך, ואנחנו הערכנו והערצנו אותו".

שגב, שלימים היה מח"ט שכם וסגן מפקד יו"ש, מספר: "לפני הכניסה לשכם גולדה נתן לנו תדריך קצר והלך בראש הכוח, שנע רגלית בשני טורים כפי שנעים בשטח בנוי. מדי פעם צלפים ירו עלינו וברקע היה קולו של המואזין. גולדה שהיה הגבוה מכולם נשכב כשהיה צריך, ולא מתוך פחד. הביטחון האישי שהקרין, נתן לנו תחושה שלפנינו מפקד בעל ניסיון ושיש על מי לסמוך". הצילום האחרון של גולדה – בשכם. התמונה הזו צולמה בבוקר יום חמישי ה-8 ביוני 1967, יום לפני שגולדה נהרג בתל פאחר. נראים בה חמישה מאנשי הבא"ח יום לאחר כיבוש שכם וזמן קצר לפני שחזרו לצפון. התמונה צולמה על הר עיבל. ברקע משמאל נראים שיפולי הר גריזים. גולדה שני משמאל ולידו מצד שמאל איציק שגב

רולי: "אבא מחליט על דעת עצמו להישאר בגזרת שכם במקום להישמע להוראה לנסוע צפונה. מתוך הסיפור אנחנו מנסות להבין מי האיש".

בן מרדכי: "תראו, אריק שרון ורבים כמותו הנהיגו בצה"ל את הרעיון שהוראות שאומרות לך ללכת להילחם הן מחייבות, אבל אם הן אומרות לך לשבת בעתודה אז הן לא מחייבות. יש בצה"ל מה שנקרא חתירה למגע ויש קריאת קרב. זה אומר שברגע שיש בלגן אתה עושה, ואם אין בלגן תעשה אותו. כלומר, אתה מחפש את המלחמה. וזה היה גולדה לגמרי. הוא חיפש את המלחמה. הוא ראה את ייעודו כקצין קרבי, וזה אומר להיות איפה שנלחמים ולהילחם. הוא היה איש מאוד אמיץ וגיבור, ועם אנשים כאלה צה"ל מנצח".

פרק 3: גדוד 12 מסתבך וכוח גולדה מקבל משימה

כוח הבא"ח חזר משכם בצהרי ה-8 ביוני והתמקם לאורך שדרת אקליפטוסים בקרית שמונה. גולדה ננזף על שלא מילא את ההוראה לחזור לצפון. בן מרדכי: "אמרו לו – בגלל מה שעשית, אתה עכשיו תהיה בעתודה. לא נעים לי להגיד, אבל התאים לנו להיות בעתודה כי גדוד לא היינו ואפילו לא פלוגה. היינו כוח עצמאי קטן".

בשלב הזה גולדה הרכיב לעצמו חוליה אישית: רפי בן מרדכי החובש, ששון קרקוקלי המקלען, ועוד קשר ונהג (שמותיהם לא ידועים). צופיה זוכרת שקרקוקלי היה הנהג, אבל בן מרדכי מתעקש: "ששון היה מ"כ שתיפקד כמקלעוניסט והיה עוד מ"כ שהיה קשר וחוץ מזה היה נהג. היינו חמישה אנשים ביחד עם גולדה, ואנחנו איתו על הטנדר".

אם לנסות לנתח את המהלך הזה על פי אישיותו המלחמתית של גולדה, הוא בונה לעצמו יחידה אישית אולי מתוך מחשבה שיוכל להתנייד ולהגיע לכל מקום בתור כוח קטן של מ"פ עצמאי בשטח, סוג של חוליית שליטה להשכיר.

רפי בן מרדכי

בן מרדכי: "ביום שישי בבוקר מתחילה מלחמה איומה בחזית הסורית, חיל האוויר מפציץ את התלים ומשחיר אותם בנפלאם, הסורים משיבים אש בתותחים, כל העמק דולק, הרבה בומבות, עשן, כל גדוד הולך לאן שהוא צריך להילחם, וגולדה משתגע. כולם נלחמים ורק הוא לא. הוא לוקח אותנו ושם אותנו על מגדל במעיין ברוך, משם אנחנו מסתכלים על מה שקורה ורואים את כל המלחמה".

בערך ב-15:00 החלה ההסתבכות של גדוד 12 בתנועה אל תל פאחר. תעבור עוד שעה ארוכה עד שהחפ"ק יקלוט את גודל הבלגן ויגיב. כשזה קורה לבסוף, גולדה מקבל את ההזדמנות שלו. ממטה החטיבה שהתמקם מתחת לגבעה בהגושרים קראו לו להגיע.

בן מרדכי מספר: "שמענו שגדוד 12 בצרות, ואז גולדה קיבל משימה".

רולי: "אנחנו שמענו אחר כך שגדוד 12 טעה בניווט ושהם עלו מול התל עם שמש יוקדת".

בן מרדכי: "המשימה שקיבלנו היא לנסוע לחורשת טל ולקחת משם כוח של טנדרים, ויליסים, שהיה להם מיתכון שהפך אותם לאמבולנסים מאולתרים עם ארבע אלונקות על כל אחד. קיבלנו קבוצה כזו שהיינו צריכים להוביל לתל פאחר ולחלץ פצועים".

כוח הטנדרים של גולדה מתקדם לגבעת האם, אבל בתחילת העלייה הוא נתקע בפקק של זחל"מים, משאיות, טנקים וטנדרים. מדובר בציר ששימש באותו יום את חטיבה 8 וחטיבה 1.

"לגולדה זה לא התאים", מספר בן מרדכי, שישב בטנדר מאחור, "הוא פנה למ"מ חיים לזבניק (מפקד מחלקת תול"ר), שאותו לקח מחורשת טל, ואמר לו אתה תביא את הכוח לאן שצריך. ואז הוא שבר הצידה מהשיירה, ירד לתוך שדה ועקף את הפקק 30-20 מטר מצד שמאל, ואחר כך עלינו חזרה על הדרך".

רולי מתגאה: "זה אבא שלי".

מה גרם לגולדה לסטות מהמשימה שקיבל?

כמו שזה נראה, בזמן שנתקע בפקק הוא זיהה שני זחל"מים ובראשם ג'יפ ובו מפקד סיירת גולני, רובקה אליעז, כשהם עוקפים את השיירה בדרך למעלה. גולדה מבין שהסיירת קיבלה משימה ובלי לחשוב פעמיים מורה לנהג הגלדיאטור לרדת מהדרך ולהידבק לזנב של הסיירת.

פרק 4: כוח גולדה בעקבות הסיירת

הסיירת עולה ואז פונה דרומה, חולפת על פני מוצב נעמוש ומשם מטפסת מזרחה אל דרך הנפט, בנתיב שממנו עלו כמה שעות קודם לכן חלק מהטנקים של חטיבה 8. באותו יום לוהט וצורב, זו היתה הדרך המהירה והיחסית בטוחה להגיע לציר מרכזי, שבין היתר משמש כדרך המלך לתל פאחר.

בן מרדכי חזר לאיזור הזה בחודש שעבר בנסיעה ששחזרה את מסלול הגלדיאטור מגבעת האם עד לתל פאחר (ראו מפה בהמשך). הוא לא זכר מאומה מהדרך, ולא פלא: הוא ישב בארגז מאחורה והמבט שלו היה מוגבל רק לדרך מאחור.

הגלדיאטור מודל 2014. רפי בן מרדכי בג'יפ שלו סמוך למוצב נעמוש בדרכו לכביש הנפט ומשם לתל פאחר. לראשונה עשה את אותו מסלול שעשה עם גולדה ב-1967

טנדר גלדיאטור

הסיירת דוהרת בנתיב הזה, והגלדיאטור איפשהו בעקבותיה. כקילומטר לפני תל פאחר טעתה הסיירת: היא המשיכה ישר לכיוון עין פית, במקום לרדת עם הדרך אל תל פאחר. זחל"מי הסיירת חוטפים תול"ר או שניים, חיילים קופצים החוצה, רובקה מסובב את הג'יפ ותוך שניות מתקן את הטעות, חוזר לציר הנפט ויורד לכיוון תל פאחר. גולדה שמגיע לעיקול עין פית דקה או שתיים אחר כך, מבחין בלוחמי הסיירת וצועק להם לקפוץ לטנדר שלו. ארגז הנוסעים מתמלא במהרה. כמה לוחמים נתלים על הטנדר מבחוץ. "זה נראה כמו אוטובוס הודי", מתאר בן מרדכי.

"הזחל"ם שלנו נפגע מתול"ר והפסיק לנסוע", אומר צביקה פרגמין, לוחם הסיירת. "התארגנו לרדת ברגל ואז פתאום הופיע הטנדר, קצין צעק לנו לעלות, קפצנו עליו איזה 15 חבר'ה והרכב נסע כמו מטורף עד לכניסה למוצב".

הגלדיאטור הגיע לאיזור הכניסה לתל פאחר. השעה 17:10 לערך. הוא עוצר כמה עשרות מטרים לפני הכניסה, כנראה בגלל אש שנורתה עליו, כולם מזנקים החוצה ורצים למקום הכינוס שתפס רובקה מול הבודקה של הש"ג בחלק הצפוני של המוצב. בסך הכל מתכנסים כאן כ-25 לוחמים.

היחיד כנראה שלא הגיע לשם היה רפי בן מרדכי. "אני זוכר שהגענו לשטח פתוח ומסביב תעלות נמוכות והרבה מאוד פצועים, הרוגים, חלק צועקים (בשטח של התל הדרומי). כולם יצאו החוצה מהטנדר, גולדה נעלם ומאותו רגע איבדתי איתו קשר. הוא יצא לי לגמרי מהראש, כי אני חובש ומסביב פצועים צועקים, ולא אכפת לי אם יורים או לא יורים, אני נכנס מהר לשטח לטפל בהם".

פרק 5: הגלדיאטור מגיע לתל פאחר

בכניסה למוצב גולדה לוקח את העניינים לידיים. הוא כעת הקצין הבכיר בשטח. מכיוון צפון נשמע רעש של רכב כבד מתקרב. רובקה חושש שמדובר בטנקים סורים. בינתיים הוא מתדרך את מפקדי המשנה שלו לאפשרויות הכניסה ליעד בעוד שגולדה מנסה לאתר מאיפה הסורים יורים.

בעדות שמסר רובקה אליעז כמה שנים לאחר המלחמה למשורר יעקב אורלנד, שנפגש עם לוחמים לצורך הכנת ספר הבלדות "יום תל פאחר", הוא סיפר: "תוך כדי התדרוך ראיתי את גולדה עומד ליד גדר אבנים ומשקיף לעבר היעד. צעקתי לעברו וקראתי לו לשכב והמשכתי בתדרוך. במבט שני, ראיתיו נופל מכדור צלפים. קיבל בראש. מתברר שהלקח שלו משכם היה נכון, אבל לא נלמד. איזה אבידה. הבחור הזה אומץ בלתי רגיל".

רובקה התכוון לשיחה שלו עם גולדה יום קודם, לאחר שחזר משכם. הלקח העיקרי של גולדה מהקרב הזה היה שצריך להתמקד בצלפים, שהם דבר קטלני בשטח בנוי. אלא שהניסיון שלו לאתר את מקור הצליפות בתל פאחר היה יומרני ועלה בחייו. רובקה הורה לכסות את ראשו של גולדה.

השניים היו ידידים טובים. דרכיהם הצטלבו בעת שהדריכו בבה"ד 1 (ראו צילום). ייתכן שההלם לנוכח גולדה ההרוג היא שגרמה לרובקה להמשיך לתפוס מחסה ולחכות עם ההסתערות. הזעזוע היה כנראה כה גדול עד שרובקה שלח פנימה לבד את כוח סולוביץ', סמ"פ ב', שהגיע למקום בזחל"ם שניות אחדות אחרי שגולדה נהרג. לאחר שקיבל פקודה מרובקה, נכנס סולוביץ' עם חייליו לתעלות הצפוניות של המוצב, שם נהרג ביחד עם כמה מאנשיו. ההתנהלות הזו של רובקה זכתה בהמשך לביקורת קשה מצד קצינים בגדוד 12, במיוחד של הסמח"ט משה גת.

בתקופת ההדרכה בבה"ד 1 בכפר סירקין – גולדה ורובקה באותה שורה. גולדה יושב ראשון מימין, רובקה רביעי מימין. דרכיהם הצטלבו שוב בכניסה לתל פאחר

משה וייסהוט, לוחם הסיירת, זוכר שהגיע ראשון לתל פאחר אחרי שרובקה והזחל"מים פנו בטעות לכיוון עין פית. וייסהוט דווקא המשיך ישר לתל פאחר כשהוא על גבי זחל"ם עם תותח 90 מ"מ, שאותו "החרים" איפשהו באיזור מוצב נעמוש לאחר שהג'יפ שבו נסע נפגע מרסיסים. הזחל"ם היה ששיך לחטיבה 8 ועמד בצד הדרך. כמה מלוחמי הסיירת עלו עליו ומשה וייסהוט הורה לנהג לנסוע לכיוון דרך הנפט בדרך שעשו ג'יפ המפקד והזחל"מים. בהגיעו לתל הוא זוכר שרובקה מגיע מיד אחריו וכעבור זמן קצר גם הגלדיאטור על אנשיו.

וייסהוט: "הגעתי ראשון מול הכניסה למוצב, אני זוכר אדמה שחורה ובזלת שחורה, יורים עלינו ולא ברור מי. המחשבה היתה שגדוד 12 כבש את היעד והוא זה שיורה עלינו. ואז מגיע גולדה ונעמד על ידי. בזיכרון העמום שלי הוא מביט במשקפת עם בגדי א' ובלי קסדה, ופתאום אני רואה אותו נופל. אמרתי 'מה זה?' ואז הבנתי שירו עליו. יריתי מיד בתותח לכיוון צפון, כי זיהינו לא רחוק מהבניאס איזה כוחות סורים וחשבנו שהם אלה שיורים. הם לא היו בטווח שלנו, אבל ירינו בכל זאת איזה פגז אחד".

לוחם הסיירת, פרגמין, משחזר: "היה בור קטן ליד הש"ג שכולנו היינו שם ביחד, שוכבים על האדמה, וגולדה פשוט נעמד לראות מאיפה יורים עלינו. הוא התרומם והשקיף לכיוון צפון, אולי אל איזור הבניאס, לא היה לו כובע פלדה ולא כלום. הוא התרומם ותוך שנייה חטף את הכדור. רובקה אמר לי תעצור לו את הדימום עם היד, אבל לא היה מה לעשות. הוא נהרג במקום, התמוטט ומת".

על פי הדיווחים בקשר החטיבתי, השעה בה נהרג גולדה היא 17:23.

על ששון קרקוקלי אין פרטים כיצד נהרג ואיפה בדיוק. באתר יזכור נכתב כי נהרג בלחימה בתעלות, ואם כך ייתכן שהצטרף מיוזמתו לכוח סולוביץ', או בהמשך ללוחמי הסיירת.

כששמיל, סמ"פ א', ראה את גולדה עומד זקוף עם משקפת מול המוצב זה הזכיר לו את הגנרל הבריטי המהולל מונטוגומרי (צילום: אנציקלופדיה בריטניקה)

שמיל גולן, סמ"פ א', סיפר כאן לא מזמן כי מהמקום בו נלחם באיזור הדרומי של המוצב, שם ניהל חילופי ירי עם הסורים ולאחר מכן נפצע, הוא ראה היטב את גולדה. שמיל: "תוך כדי שאנו ממשיכים בתעלה אנחנו מבחינים בגלדיאטור שיורד מדרך הנפט מדרום לצפון. אני הסתכלתי על שוורצי (סמ"פ ג'), שוורצי הסתכל עליי, לא הבנו מה גלדיאטור עושה כאן. הגלדיאטור יורד במהירות מטורפת, מגיע לשער הצפוני, קופצים ממנו חיילים, רצים לכיוון שטחי הצבר ואחרי דקה או שתיים מזהים דמות של קצין לבוש בגדי א', את זה אני זוכר בוודאות, עם קסקט, כובע בד. רואים תמונה שלא קשורה לכלום. פתאום מתרומם קצין עם מדי א' בלי חגור, שממש לא מתאים למקום הזה, נעמד עם משקפת כאילו הוא מונטוגומרי ותוך כמה דקות הוא חוטף כדור ונופל. בוודאות של מאה אחוז שקיבל כדור. בדיעבד התברר לי שזה גולדה".

בראיון שהתפרסם כאן עם דוד כהן, שהיה במלחמה סגנו של מפקד הסיירת רובקה, הוא סיפר: "הופתענו מזה שגולדה נהרג. לא ידענו איך הגיע לשם, כל הדברים האלה הרי מתבררים אחר כך. התייעצנו מה עושים ואז רצים קדימה" (לתוך המוצב).

עוד לפני שרצו קדימה, הסיירת כאמור בהלם ממותו של הקצין הבכיר. כעבור שניות התברר שרעש השרשראות שנחשד קודם לטנקים סורים היה של זחל"ם הסמ"פ אברהם סולוביץ', שהגיע מכיוון צפון מהדרך העוברת בסמוך לגדרות המוצב. הוא הגיע לכניסה של תל פאחר, נעצר ליד הסיירת ואנשיו ירדו ממנו במהירות.

אחד מהם היה צביקה אייזנברג, שסיפר כאן לא מזמן: "ירדנו מהזחל"ם לתפוס מחסה. היו שם כבר שני ג'יפים של הסיירת ושכב שם קצין, לא שמתי לב לדרגות שלו. היום אני יודע שזה היה גולדה ואמרו לך תטפל בו. בהתחלה לא ראיתי איפה הוא פצוע. הורדתי לו את הקסדה, ראיתי חור קליע בראשו. עשיתי מה שמלמדים אותנו לעשות – בייגלה כזה. לא שזה עזר. הוא כבר היה מת. המראה שלו רדף אותי הרבה זמן".

טלי, בתו הצעירה של גולדה, מודה: "זו פעם ראשונה בחיים שאני שומעת את הסיפור המלא על אבא שלי".

רולי: "אנחנו שמענו אגדה שרובקה ראה את אבא נופל, והוא אמר – אני לא מאמין שכדור יהרוג אותו, והוא עשה לו הנשמה מלאכותית תחת אש".

צופיה: "רובקה סיפר לי שראה את גולדה נופל, והוא לא ויתר והנשים והנשים למרות שידע שזה אבוד".

ליד המקום בו נהרג גולדה בכניסה לתל פאחר. רפי בן מרדכי, החובש מכוח גולדה עם בנותיו של צבי פז – טלי (מימין) ורולי (משמאל) והאשה צופיה

בן מרדכי, בשלב הזה של הלחימה, אינו יודע דבר על גורלו של גולדה. הוא נמצא בחלק הדרומי של תל פאחר, עובר בין פצועים ומטפל בהם, חלק מהזמן תחת אש.

אחד הפצועים היותר קשים היה לוחם בשם מיכאלי. "היה לו חור בחזה, הוא חירחר ונופף לי בידיים", מספר בן מרדכי. "אני מגיע אליו, סוגר עם תחבושת מצד אחד ותחבושת מצד שני, פותח אלונקה ומחבר אותה לטנדר עם משולשים. זו היתה פציעה סופר-מסוכנת והיה ברור שצריך להעיף אותו משם מהר. לקחתי כמה פצועים שיכולתי, כולל הרוג אחד שלא הייתי צריך לעשות. שמתי פצוע לא קשה במיוחד בטנדר מקדימה, ואת האחרים שמתי מאחורה עם חבישות וקיבועים. העליתי את מיכאלי על אלונקה שקשרתי והוריתי לנהג לנסוע חזרה לגבעת האם. כל הדרך לחצתי עם היד על החבישה של מיכאלי ועם הרגל החזקתי את האלונקה של ההרוג, שעמדה ליפול החוצה. חזרנו עם אוטו בלי בלמים בגלל המכות שקיבל מלמטה. כשהגענו לחורשת טל כבר היה חושך".

אני אומר לבן מרדכי שבנעמוש היה תאג"ד של חטיבה 8. "לא ידעתי את זה", הוא אומר, "אחרת הייתי עוצר שם ורץ לרופא שייתן לו משהו דחוף". מיכאלי, בכל אופן, ניצל.

פרק 6: חתירה אמיצה למגע או פעולה מיותרת?

הדעות חלוקות על היוזמה של גולדה, שזכה לעיטור המופת על פעולתו. יש קצינים מגולני של אז שמעריכים מאוד את מעשהו. אחד מהם אומר: "הוא לא ישב בחיבוק ידיים כמו שעשו חלק מהאנשים שניהלו את הקרב. הוא פשוט קם והגיע למקום שצריך היה להגיע וניסה לראות מה הוא יכול לתרום. כשאחרים ישבו על התחת, הוא חתר למגע. הלוואי והיו עוד כמוהו".

כשאני שואל קצין נוסף אם לגולדה מגיע צל"ש או טר"ש, הוא משיב: "הייתי נותן לו שני צל"שים, לא אחד. הוא היה אמיץ יותר מכל קציני החפ"ק שלנו. הרי בסיכומו של דבר האנשים שהוא הביא איתו בטנדר הצילו חיים של פצועים, כך שהוא כן מילא את המשימה שלו. אז מה לא בסדר בזה? אני רואה במה שעשה מעשה גבורה. הבעיה שלא היה לו מזל והוא חטף".

המצבה שהוקמה בתל פאחר לאחר המלחמה לזכרם של פז וקרקוקלי, אנשי בא"ח 1 שנהרגו במוצב. האנדרטה לא קיימת כיום

אלה שלא רואים בעין יפה את היוזמה, אומרים שזה היה מעשה טפשי: "גולדה השתלב בבלגן של הקרב. הוא גילה חוסר אחריות. מי שחותר למגע לא עושה את זה בבגדי א' ובכובע מצחייה, או בלי כובע בכלל".

דוד כהן, ממפקדי סיירת גולני, אמר על כך בראיון לבלוג: "היוזמות האלה לפעמים עולות ביוקר, אבל מסתבר שככה זו דרכה של ההיסטוריה. החלטות כאלה לא צריכים לחשוב עליהן יותר מדי לעומק, אלא קודם כל צריך לנוע קדימה ולעשות מה שאפשר. אחר כך מתבררות העובדות אם זה היה נכון לעשות את זה".

הצל"ש – על גילוי אומץ. לחצו להגדלה

חזי אשל, מפקד הבא"ח ב-1967, לא מתרשם ממעשהו של גולדה, אבל מבין אותו: "גולדה לא היה צריך להיות שם. כל מי שלא היה לו רכב משוריין לא היה צריך להגיע לשם. אבל הוא היה מאלה שששים למלחמה. זה היה בדם שלו לרוץ לקרב והוא לא היה יכול להתגבר על זה. אני בטוח שהוא חשב שהוא עושה את המעשה הנכון, אבל זה היה לא לצורך".

איזי כנען, חברו של גולדה בטירונות ובקורס קצינים, מחדד את הדברים: "צריך להבין שרוב אנשי גולני הם אנשים מורעלים. אם הם לא משתתפים בפעולה קרבית הם מרגישים כאילו הורידו להם יד או רגל, ולכן הם יכניסו את הראש שלהם לכל מקום שיש בו אש. לפעמים הדחף שלהם להילחם מביא אותם לפינות שהם לא יוצאים מהן".

מג"ד 17, משה יוסף, מסכם: "לצערי, במבחן התוצאה גולדה לא עמד".

טנדר אקספרס לתל פאחר: מעיין ברוך, הגושרים, חורשת טל, גבעת האם, דרך הנפט. המסלול שעשה כוח גולדה מהרגע שהוזעק על-ידי מיפקדת גולני

רפי בן מרדכי: "אני הייתי אז ילד, עוד לא בן 19, וגם אני חיפשתי את המלחמה. מי שזה לא הראש שלו, שיילך למקומות אחרים. בעיניי, גולדה הוא איש גבוה מאוד, ממושקף מאוד, משופם מאוד, הולך עם כובע שהיה רק לאינטליגנטים, כובע מצחייה של לגיונרים צרפתים, ועם מדי א'. אני לא הייתי הולך להילחם ככה".

רולי: "אתה יכול להסביר למה הוא היה עם מדי א'?".

בן מרדכי: "אין לי מושג ירוק".

רולי: "אנחנו שמענו מחברים של אבא שהוא כבר היה צריך להיות בדרכו הביתה, שהוא את המלחמה שלו סיים".

בן מרדכי: "כשיש מלחמה כולם זורקים את הכל ומגיעים. תסתכלו למשל על דוד כהן. הוא היה אקס מפקד הסיירת, אבל הוא רץ לרובקה ואמר לו אני איתך. בקיצור, גולדה עומד זקוף מול הסורים, ואיש כזה גם אם הוא לבוש בבגדי הסוואה בולט מאוד בשטח. זה אנטי חיילות לעמוד ככה".

צופיה: "הוא לא זרק חשבון לכלום".

טלי: "מעניין אם כשהוא עמד שם בכניסה לתל הוא זכר אותי ואת רולי. לי נראה שהוא שכח אותנו בדרך".

פרק 7: שברי זכרונות מבית אבא

צופיה וגולדה הכירו ב-1956, בקן הימיה בתל-אביב. היא היתה מגיעה לשם מיד אליהו עם חברותיה. כשבצבא רצו לשלוח אותה לקורס קצינות, גולדה אמר לה שאין שני קצינים במשפחה אחת, ושהם מתחתנים. הם התחתנו ב-1958 בבית האזרח בר"ג והתגוררו בתל-אביב. היא עבדה כמורה סייעת לילדים קשי חינוך. הבנות נולדו בהפרש של כשנתיים זו מזו. בגלל שירותו בצפון התגוררו חצי שנה בקיבוץ מעיין ברוך, ולפני ששת הימים עברו לשיכון צבא קבע בנהריה.

עד שהמוות הפריד ביניהם. 1958, צופיה וצבי פז בטקס חתונתם ברמת גן

טלי זוכרת מאביה שברי זכרונות: את ריח המדים, איך היא ורולי קופצות עליו ומחבקות אותו כשהיה חוזר, את טיולי השטח ואיך פעם נתקעו בכניסה לבסיס צבאי.

רולי פז בזרועות אביה. היתה גאה בו

רולי זוכרת שהיתה מאוד גאה באביה, וכמה רצתה שיבוא איתה לבית הספר. "יש לי תמונה בראש שפעם הוא בא איתי לבית הספר ואני מושכת אותו ורוצה שהוא לא ייפרד ממני בדלת של הכיתה, אלא ייכנס פנימה. הוא נראה לי האבא הכי גיבור עלי אדמות. כילדה הרגשתי נורא בטוחה שיש לי אבא כזה. אני זוכרת געגוע אליו כאבא שלא מרבה להגיע הביתה ותמיד יש ציפייה, וכשהוא היה מגיע הוא היה אומר 'קודם כל הגדולה', ומחבק אותי ראשונה. אני זוכרת שאחרי מותו הרגשתי שעולמי חרב עליי, שיותר גרוע לא יכול להיות, שאחרי שלקחו ממני את אבא שלי שום דבר לא יכול להכאיב לי יותר".

אנחנו עומדים בכניסה למצפה גולני ומסבירים לבני המשפחה מאין הגיע הגלדיאטור, היכן בערך עצר ומאיפה גולדה התקדם עד שנורה בכניסה למוצב. "חשוב לי שנדייק", אומרת צופיה, "זה מאוד מעניין אותי אם הוא נכנס פנימה או שעמד בחוץ ונפגע, ואם זה היה המקום. לי אמרו שהוא הגיע לכאן בגלדיאטור וישר צלפו בו".

כשאנחנו נכנסים לסייר במתחם, היא מעדיפה להישאר במכונית. "המקום הזה עושה לי לא טוב", היא מסבירה, "אין לך מושג כמה אני שונאת אותו". ואת זה היא אומרת על אף שבטיולים הרבים של המשפחה לאיזור הצפון, אין מצב שהם לא יתנו קפיצה לתל פאחר.

פרק 8: במקום הודעה על מותו – קיבלה ממנו דרישת שלום

יום לפני שנהרג, צילצל גולדה הביתה לבשר לצופיה שהוא חוזר מחר ושתכין עוגה. כשהשבת ירדה על הארץ, מילאו ריחות אפייה את בית משפחת פז בנהריה. "אני זוכרת שהדלקתי נרות וחשבתי לעצמי רק שיחזור הביתה, לא משנה איך, פצוע או לא פצוע, רק שיבוא", היא מספרת.

באותו יום שישי, בשעת ערב, קיבלה ממנו אות חיים. היה זה חבר קיבוץ מעיין צבי, בחור בשם פרץ, שפגש את גולדה בעת שהתמקם עם הכוח שלו על מגדל המים. הם הכירו מהתקופה שמשפחת פז התגוררה בקיבוץ מספר חודשים. גולדה ביקש ממנו שיצלצל הביתה וימסור ד"ש לצופיה. מתברר שפרץ שמע מאוחר יותר באותו יום על נפילתו של גולדה, אבל לא סיפר לצופיה דבר, רק מסר לה ד"ש.

צופיה מספרת: "הוא מסר ד"ש ואמרתי לו – פרץ, שתהיה לי בריא, אתה הראשון שמודיע לי שהוא בסדר. כל היתר ממש גמגמו לי והיתה לי תחושה שהנורא מכל קרה. ובדיעבד פרץ סיפר לי שבגלל שזו היתה הבקשה האחרונה של גולדה, הוא רצה למלא אותה כלשונה. הוא כבר ידע שגולדה נהרג ונטע בי תקוות שווא, אבל אני לא כועסת עליו. זה היה טלפון שהתרפקתי עליו והרים אותי לשחקים".

רגע של אושר. צופיה וצבי בסוף שנות ה-50

איך הודיעו לך על נפילתו? צופיה: "לא הודיעו לי כמו שמקובל. לא היה מצב שדפקו בדלת ואמרו גולדה נפל. ביום שישי הוא נפל, ובשבת החלו לזרום אלינו הביתה קרובי משפחה וחברים. אני נבהלתי מזה כי צביקה ביקש ממני לא לעשות דמורליזציה, לשמור תמיד על מוראל גבוה כי אני אשתו של קצין בכיר. וזה בגלל שהייתי רגישה ופחדנית עם הסיפור של הצבא. ואז התחילו להגיע הוריי ודודי ודודתי, ואמרתי להם מה אתם עושים פה, הוא עוד יבוא הביתה ויראה את כולם ויחשוב שאני עשיתי את כל הפאניקה. נכנסתי לאחד החדרים וחשבתי מה אני אעשה אם צביקה בא ורואה את כל האנשים, מה אני אגיד לו? החלטתי שאגיד לו אתה האחרון שהגעת הביתה ואתה האחרון שצלצלת. כי גרנו בשיכון צבא קבע בנהריה, כולם מקבלים טלפונים הביתה מהבעלים ורק אני לא. יצאתי החוצה לראות אם מישהו מגיע, ראיתי את השכנות שלי שהיו נשות צבא קבע של קצינים שהיו בקרב, והכל אצלן בסדר. בדיעבד נודע לי שאנשי צבא קבע שמעו שגולדה נפל וצלצלו לנשים שלהם ואמרו – תשמרו על צופיה, עוד לא באים להודיע לה. ובינתיים כל המשפחה החלה להגיע ואמרתי לעצמי משהו קורה פה, אבל דחיתי את המחשבות האלה.

"בשלב יותר מאוחר הגיע דוד שלי, שהיה מאכער כזה, עם השברולט הענק שלו, כולנו נכנסנו לאוטו ונסענו להורים שלי בתל-אביב. רולי התעקשה להשאיר לו פתק וכתבה לו: אבא, אם אתה בא תבוא ישר לסבא וסבתא. למחרת בשבת אבא שלי והדוד נסעו למשרד הביטחון לראות אם הוא ברשימת הנופלים. אמרו להם סעו הביתה, גולדה לא מופיע ברשימה. אבא שלי פתח בקבוק קוניאק וכולם שתו לחיים. אני רעדתי כולי, לא האמנתי. רק שאלתי את עצמי אם הוא בסדר למה כולם הגיעו אלינו. ביום ראשון בבוקר שוב הולכים למשרד הביטחון, ואז הוא כבר היה ברשימת הנופלים האחרונים. מי אמר לי בדיוק, אני לא זוכרת, אבל זה לא היה משרד הביטחון ולא שליחים של משרד הביטחון, זה היה מישהו מאיתנו שאמר לי. שעה אחרי זה הגיעו קצין העיר ורופא. הרופא תקע לי זריקה שחשבתי שאני מתה ממנה. זו היתה זריקת הרגעה מחורבנת שהרדימה אותי".

עובר מכשול אש באחד הקורסים בשנות ה-50. המח"ט יונה אפרת אמר שגם אם היה קושר את גולדה, הוא היה מגיע למלחמה

מפקד סיירת גולני, רובקה אליעז, מהאנשים שהיו סמוך לגולדה בעת נפילתו, הגיע לנחם אותה אחרי כמה ימים. הוא סיפר לה שניסה לעשות לגולדה הנשמה מפה לפה, אבל לא היה כבר מה לעשות. רובקה הביא למשפחת פז מזכרת ניחומים: חרב סורית שעליה נכתב "לגולדה, מחבריך לנשק". החרב נגנבה ב-1977 בפריצה לבית המשפחה, שהתגוררה אז בחולון. בעיתון מעריב התפרסמה ידיעה שבה פונה המשפחה למצפונו של הגנב ומבקשת ממנו שיחזיר לפחות את החרב. אלא שהגניבה לא הוחזרה מעולם.

רולי זוכרת שחרושת השמועות על נפילת אביה פשטה עוד לפני הידיעה הרשמית. "אני שיחקתי למטה ואנשים החלו להתקבץ ולהגיע מכל הארץ. הבנתי שקרה משהו נורא. לקחו אותי ואת טלי לדודים שלנו בקיבוץ ארז, לא רצו לספר לנו שאבא נהרג. ואני ידעתי שקרה משהו. שיחקתי עם הילדים והשווצתי באבא שלי, ואז הם אמרו לי – מה את משוויצה, אבא שלך מת. באתי נסערת לדוד שלי, שלא רצה לספר לי כי אמא היתה צריכה לעשות את זה. והאגדה המשפחתית מספרת שאמא אומרת לנו שאבא נפל, וטלי שואלת אז למה לא הרימו אותו?".

פרק 9: אחריותו של האב – הבנות מחפשות תשובות

טלי (מימין) ורולי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. האם צופיה אומרת: "הרבה מאוד שנים חשבתי לעצמי איך הוא לא חשב עליי ועל הילדות"

הילדות קיבלו קשה את הבשורה. צופיה: "שתיהן היו כל הזמן עם בכי נוראי. כל אוטו צבאי שהן ראו, הבנות ממש זרקו את עצמן על הרצפה ואמרו שהן ראו את אבא. גם אני הייתי שבר כלי. אז החלטנו, או החליטו בשבילי, שניסע לדרום אפריקה לאח של אבא שלי, טיפה להתאוורר. היינו שם חודשיים. הבנות חזרו איכשהו למסלול יותר נורמלי, אבל כל הזמן קיוו שאבא מחכה להן. כמובן שהיו להן המון שאלות ולא יכולתי לבלף אותן וגם לא לתת תשובות שיגמרו אותן עוד יותר. לא יכולתי לומר להן אבא מת, הוא איננו, נגמר הסיפור. שתיהן היו ילדות מאוד נבונות, שאלו שאלות מאוד קשות ולך תסביר להן שהאדמה מכוסה ואין אוויר".

יש בך איזה כעס עליו? "הרבה מאוד שנים חשבתי לעצמי איך הוא לא חשב עליי ועל הילדות. עד היום אני חושבת שהוא לא היה אחראי מספיק. אני פעם שאלתי אותו אם יש מצב שהוא חושב על הבית, אז הוא בפירוש אמר לי: אוי לאותו חייל שחוצה את הקווים וחושב על המשפחה בעורף, אין מצב כזה, אסור שיהיה מצב כזה. חייל שיוצא לקרב הוא עם הפנים קדימה ולא חושב על הבית".

את כבר יודעת שהדרך בה הגיע לתל פאחר לא היתה המשימה שלו. "אני יודעת וזה נורא מרגיז אותי, אבל הכרתי אותו וידעתי שזה הוא, זה לא הפליא אותי. תראה, יונה אפרת (המח"ט) בא אלינו הביתה ואמר לי – גם אם הייתי קושר אותו בשלשלאות לא הייתי מצליח להחזיק אותו. הוא סיפר שצביקה חזר מג'נין ושכם ולא ישן 48 שעות, ושהוא אמר לו – גולדה, עוד יהיה לך זמן, תישאר פה. אבל הוא לקח את הגלדיאטור ועלה".

מה דעתך על הקרב בכלל? "אני כל השנים נורא כעסתי על מוסא (קליין, מג"ד 12), כי אני זוכרת שדיברו על זה שמוסא טעה ועלה בדרך הלא נכונה וגרם לבלגן לא נורמלי, ושאם היה עולה כמו שצריך אז לא היה נגרם אסון כזה שכל כך הרבה חיילים נפלו. היום אני מבינה שמוסא לא טעה. הם גרו בשיכון לידינו, אני ממש רואה את הפנים של מוסא מול העיניים שלי, איש כזה נחמד שקשה לכעוס עליו. אני כל השנים כעסתי בעלמא".

לקריאה – לחצו על התמונה

בגיל 8, כשהיתה בכיתה ד', התפרסמה רולי בזכות חיבור שכתבה: שיחה שהיא מנהלת עם נער ערבי עצוב שפגשה. הוא מספר לה שאביו נפל בקרב, רולי עונה לו שגם אביה נהרג במלחמה, ושואלת אותו: "מדוע נאצר, חוסיין ועמר רוצים מלחמה בכל ליבם? הלוא השלום כה טוב הוא/ יותר טוב מללכת לבריכה בקיץ, יותר טוב מלרוץ בשלוליות בחורף, יותר טוב מניחוח השושנים".

החיבור התפרסם בעיתון ערבי בנצרת, ובהמשך הפך להצגה שהעלו תלמידי בית הספר הנוצרי "טרה סנטה" ביפו (לקריאת העמוד הראשון של החיבור – לחצו על הצילום).

רולי תוהה איך גולני עלו באמצע היום על המוצב – "כמו בשר תותחים". רפי עונה לה: "ראשית, בתורת הלחימה אין דבר כזה להסתער על יעד מבוצר ביום. זה טירוף. הרי יושב במוצב אויב, מספיק חייל אחד, שמוריד את כולם. התו"ל אומר שיעד מבוצר כובשים תמיד בלילה. אז למה בתל פאחר כן עלו ביום? כי באותו שלב גמרו את המצרים ואת הגדה המערבית, וכאן אוטוטו יש הפסקת אש והקיבוצים אומרים – מספיק, תכבשו אותם. ואז ההחלטה היתה שהולכים על הסורים, לא משנה אם יום או לילה. אתן מסתכלות על בעיית המחיר, אבל אתן לא גדלתן כאן. כל הזמן תל עזזיאת ותל חמרה ירו למטה וזה היה נורא. ההסבר שאני נותן לעצמי הוא שבגלל ההפצצות המטורפות של חיל האוויר, מי שברח מתל עזזיאת הלך לתל פאחר. זה היה קרב של גדוד שלנו מול פלוגה פלוס, ועניין המחיר זה עסק הגיוני. רק שאם זה היה קורה בלילה, הכל היה אחרת".

שוב עולה הדילמה בין האשה והבנות על אחריותו של הבעל והאב כלפי המשפחה. בן מרדכי: "להגיד לכן משהו? בנאדם שרוצה לגדל משפחה בשקט, לא הולך להיות קצין קרבי. קצין קרבי צריך לעשות בדיוק את מה שגולדה עשה. גולדה היה איש אמיץ ואם תקראו את הניתוחים על תל פאחר, תראו שלא כולם היו אמיצים. ואת המלחמה מנצחים בגלל אנשים כמוהו. כמפקד קרבי זה מה שהוא צריך לעשות. להתחבא מאחורי מחסה כמו שאמרו על כמה קצינים, לא זה התפקיד של איש שאמור להביא לקרב כוחות. אלא מאי? מה לעשות, כשמישהו בא להוביל הוא גם חוטף. צה"ל מלמד אותנו להסתער ולהגיד 'אחריי', לא להגיד 'קדימה'. והאנשים שהולכים קדימה נהרגים קודם ונהרגים יותר".

רולי: "היו שלבים שכעסתי, חשבתי שזה לא היה אחראי כלפיי כילדה. מה עוד שהבנתי שהוא היה בלי כובע פלדה. חשבתי לעצמי שאולי הוא לא היה זהיר. אבל אני מבינה שכשהוא הגיע לתל הוא חשב רק איך לכבוש את המקום ואיך לחלץ פצועים. הוא היה כל כולו ממוקד במשימה שלשמה הוא חשב שהוא שם. אני לא חושבת שאנחנו העסקנו אותו במחשבה".

רפי: "להיות פחדן זה טבעי, להיות אמיץ זה לא טבעי. במובן הזה גולדה היה איש לא טבעי. הוא היה האיש הכי אמיץ שהכרתי, ואלה האנשים שעושים את ההיסטוריה".

טלי בזרועות אביה. שכול בין צביקה לצביקה

צופיה מספרת שהבנות היו אומללות בתקופה הראשונה. כשהמורה היתה שואלת את התלמידים איזה אבא יתלה את הווילון בכיתה, הן היו מתביישות. "הילדות היו קשורות אליו וגאות בו. לפעמים צביקה היה עושה סיבוב בטנדר לילדים בשכונה, או שהיה בא לבית הספר ורולי היתה מאוד גאה בו. הן גדלו מאושרות מצד אחד כי קיבלו הכל מהמשפחה. ריפדו אותן בצמר גפן כל החיים. הן קיבלו המון אהבה, אבל היו בחוסר אבא".

טלי: "הייתי מאוד צעירה כשאיבדתי את אבא שלי. אין לי בפנים חוויה של אבא ואין לי ממש מושג מהי החוויה של בת עם אביה".

טלי התאלמנה מבעלה, צביקה שפיר (בנו של אלוף הרצל שפיר), שנפצע קשה ואיבד יד במלחמת יום כיפור ונפטר ב-1997. הוא הוכר כחלל צה"ל. גילי, בתה של טלי, התייתמה בערך באותו הגיל שזה קרה לאמה.

טלי: "אבא שלי נפל כשהייתי כבת 5. בגלל שהיה בצבא קבע היה מגיע רק בסופי שבוע הביתה, וכנראה שלא ראינו אותו הרבה. לכן, אני מניחה, התענגתי כל כך לראות את צביקה שלי עם הילדים, ולהתבונן באבהות שלו ובילדים שלי נהנים מאבא שלהם. כשצביקה נפטר, מעבר לאובדן הגדול של לאבד בעל, איבדתי קצת שוב אבא, או את ההזדמנות לטעום מהטעם הענוג של האבהות דרך הילדים שלי. תחושת השכול שלי נעה בין צביקה לצביקה. כשהתחתנתי עם צביקה היה לי ברור שאני לא אהיה אלמנת צה"ל כמו אמא שלי. צביקה איבד את ידו במלחמה ולכן היה ברור שיישאר איתנו במלחמות הבאות. האופן שבו שחזרתי את חייה של אמי, והעובדה שגילי התייתמה בערך בגיל שאני התייתמתי, שוזרת את חיי בסיפור כואב אחד שהוא בלתי ניתן להפרדה. יחד עם זאת אני מוכרחה להגיד שאמא גידלה אותנו בשמחה ובאהבה גדולה. גם ילדיי גדלו כך, ואנו היום, כפי שהיינו לאורך כל השנים, משפחה שמחה ומאושרת, ובלי אבא".

פרק סיום: ד"ש לסבא מהנכדים

עידו, הנכד הצעיר

רולי אומרת שאם אביה היה אמיץ פחות "הוא היה עכשיו איתנו וגאה בנכדים שלו – נעם, עמרי, דניאל, יהונתן, גילי, נדב ועידו. אני חושבת שאבא הקים שבט לתפארת ובטח היה גאה מאוד".

צופיה מסכמת: "מאז שגולדה נהרג, לא עבר יום אחד שהוא לא מוזכר בבית. אין מצב שלא דיברו עליו. הנכד שלי, עמרי (בנה של רולי), שיחיה עד 120, מאוד דומה לו, במיוחד הגובה והטיפוס. הוא גם כזה פייטר ושירת ביחידה מאוד מובחרת. אני יכולה להגיד שאם צביקה היה חי, הוא היה יכול להיות גאה בכל אחד ואחד מהילדים האלה. כל יום שישי כשאני עורכת את השולחן למשפחה ולנכדים, אני אומרת לעצמי – מיי גוד צביקה, אתה לא יודע מה הפסדת".

תל פאחר, אפריל 2014. משפחת פז-קלינגר-שפיר במפגש עם רפי בן מרדכי (מימין), החובש מכוח גולדה