לא על החרב לבדה

קיבוץ דפנה עורך קבלת פנים נלהבת ללוחמים שחוזרים, האמא הנואשת שמחפשת את בנה שלא חזר וכתבת הלל פתטית על הניצחון בחזית הסורית * פרקים מתוך "לא על החרב לבדה" – מספרי מלחמת ששת הימים

"לא על החרב לבדה" הוא ספר המאגד רשימות ומאמרים שנכתבו בכלי תקשורת ובפרסומים שונים לפני מלחמת ששת הימים, תוך כדי הקרבות ולאחר הניצחון. לקחנו מהספר כמה פרקים שקשורים לחזית הסורית. ליקטו וערכו: רות בונדי, אהד זמורה ורפאל בשן.

————————————————————————————————

לא על החרבמתוך יומן קיבוץ דפנה, מתוך "בקיבוץ", 21.6.1967

שבת, 10 ביוני 67

הרמה הסורית בידינו! צה"ל נמצא בקונייטרה!

מצב הכוננות עוד נשאר בעינו, אך ציבור גדול התרכז ליד השער משעות הבוקר המוקדמות לחזות בלב נפעם בשיירת השריוניות והטנקים החולפים על הכביש. מפי החיילים שמענו כי רמת הבניאס ותל חמרה בידינו. אחד החיילים, עטוף כאפיה אדומה, צעק לעברנו: "די, כבשנו את הכל, יותר לא יהיו לכם צרות".

היה מרגש לשמוע זאת והיה נפלא לראותם, את החיילים המאובקים, עטורי הזקנים שהעייפות על פניהם, אך מחייכים ומנופפים בידיהם לשלום.

מפי החיילים שתינו בצמא סיפורים אודות השבוע בן חמשת הימים שנראה ארוך לאין קץ. כאן ליד השער יכולת לפגוש את החברים שמתחילת השבוע לא ראית את פניהם, חברות וילדים ממקלטים, אנשי המוצבים ואנשי צבא. העומדים בשער תרים בעיניהם אחר פנים מוכרות, שואלים על חברים שלנו. חברות שלנו תפסו יוזמה, ריכזו עוגיות וקפה, הפכו את מרפסת אחד החדרים שליד הכביש לבית קפה והזמינו לשתות חיילים שנעצרו. עם כל שיירה שעוברת רצו החברות שלנו כשהילדים עוזרים לידן עם משקאות ועוגיות. אחרים זרקו חפיסות סיגריות לידיהם של החיילים.

שבע שריוניות חלפו ביעף, מניפות דגלים סורים בצבע אדום-ירוק-שחור-לבן. חייל מחצצר בחצוצרה סורית. מעל לשריונית תמונותיו של נאצר מתנוססות בידי חיילים שלנו. "טוב שהוא שם את התמונה הפוך, זה מגיע לו", מעיר אחד הילדים.

חייל אחד צועק ממרומי טנק מקושט בפרחים: "חבר'ה, תעשו מהמקלטים שלכם מוזיאונים".

———————————————————————————————

הרבה שמועות נפוצו בישראל אודות השתתפות מומחים וקצינים רוסים בלחימה על הרמה. לדעת האלוף אלעזר הדריכו הרוסים את הצבא הסורי, פיקדו על קורסים של סיור, שריון ותותחנים והשתתפו בתרגילים. אך אין להניח כי השתתפו בקרבות ממש. הישראלים לא מצאו סימנים לנוכחותם.

מתוך ידיעה ב"על המשמר", 20.6.67

לוחם ישראלי, רפי קוצר מקיבוץ שער הגולן, מצא באחד הבונקרים על רמת הגולן את כתבי בלאזק ברוסית. פגשתי את רפי קוצר ביריחו. הוא סיפר לי דברים אלה והוסיף כי מסתבר שמישהו מחיילי הצבא הסורי הוא אינטליגנטי מאוד, אם מצא זמן בין טיווח לטיווח של התותחים לעבר עין גב ללמד רוסית ולעיין בכתבי בלאזק.

————————————————————————————————-

באופן יחסי לכל צבא מנצח בעולם התנהגו החיילים הישראלים כג'נטלמנים, אם כי לא תמיד הספיק להם הכוח לעמות בפני פיתויי השלל בכפרים העזובים. היו שלקחו חפץ למזכרת, היו שלקחו יותר ונשפטו, והיו רבים שלא נגעו ברכוש הנטוש מתוך עיקרון. אחד הלוחמים סיפר:

מאת בלה י', סיפורו של לוחם, מתוך עלון הקיבוץ יולי 1967:

היה זה לאחר הקרב. היחידה התכוננה לרדת מהרמה. החיילים מיהרו ואספו עוד פה ושם אי-אלה חפצים למזכרת. המפקד לא הגיב.

אני זכרתי היטב את האזהרה שהשמיעה אמי באוזני אחיי המבוגרים עוד בימי מלחמת העצמאות ומבצע סיני. תמיד חזרה ואמרה שלא יביאו לה מאומה. לא רצתה שום מתנות, שום מזכרות. רק את החיים ביקשה לשמור.

אבל מן האדמה קרץ אליי כד חרס קטן, מיניאטורי ממש. כל חייל בעט בו בעוברו, ומשום מה לא נשבר. הרמתי אותו וחשבתי: אביא אותו לחברתי למזכרת.

ירדנו מרמת הגולן ונסענו. בהגיענו ליריחו עמדנו לנוח. ואז הוציא המפקד ספר תנ"ך מכיסו וקרא לפנינו את הפרק על הביזה מספר יהושע. בסיימו הניחו כל החיילים בדומיה את החפצים שאספו, ערמו הכל לערימה אחת, שפכו עליה בנזין ושרפוה.

מכאן המשכנו דרכנו אל הכותל המערבי. ההתרגשות היתה גדולה. גם אני התרגשתי והנחתי פתק בין אבני הכותל: "שיהיה שלום".

——————————————————————————————–

ימים אחרי הקרב אי אפשר היה להשיג קשר טלפוני עם ישובי הצפון. יום ולילה ביקשו הורים מודאגים לדעת האם שלום לכם? יום ולילה נמסרו הודעות החיילים שלחמו ברמה אל משפחותיהם בעורף: חזרנו בשלום. ומי שלא שמע מאומה מבנו בחזית ירדה עליו חרדה איומה.

מאת מאשה שפירא, טרמפ מקונייטרה לתל-אביב, "על המשמר" 23.6.1967

בעיירה קטנה ליד מגרש חניה בו חונה רכב צבאי משלנו, מרימה אשה זקנה את ידה לבקש טרמפ. מצומקת, עם מטפחת קשורה לראשה וסל קניות פלסטי וארנק בידה. כשאנו נעצרים מתברר כי איננה זקנה בשנים, רק בסבל.

"לאן? מה את עושה כאן לבדך בכביש הזה?".

"קח אותי לגשר בנות יעקב, אני ממהרת".

כשאנו מסבירים לה שאין פנינו לגשר, מוכנה היא לנסוע עימנו לכל מקום שממנו אפשר לנסוע לתל-אביב. שפתיה ההדוקות כאילו כדי לעצור את המילים, נפתחות לפתע: "אני מחפשת את בני, הוא לא חזר, איש לא יודע עליו דבר, הוא נעלם. אני מחפשת אותו. הוא לחם כאן על הרמה, בטנק. איש לא רוצה לדבר איתי, איש לא עונה לי. חושבים – אשה זקנה, מטורפת, סתם מחפשת בן. אבל אני יודעת שזה לא טירוף. אני לוחמת ותיקה מזמן האנגלים. חברת מושב. הבן שלי הלך, גוייס, לא הספיק אפילו לבוא הביתה להיפרד מאיתנו. ואני משחזרת עתה את כל המלחמה שלו, מדברת עם מפקדיו. לא רוצים לענות לי, אבל אני לא מוותרת. אני מוכרחה לדעת מה קרה לו. שיסרקו את השטח! בהליקופטר! הלכתי, חיפשתי, אבל כמה יכולה אני לחפש? דיברתי עם קצין הרפואה שחבש את הפצועים, השם לא מופיע אצלו. אבל אני אמצא, אני אמצא".

מתוך שקית ניילון היא שולפת ניירות, פיתקאות, פנקס קטן. "כאן רשמתי כל פרט, כל שם. הייתי אצל כל מי שיכול לדעת. כאן על הרמה הוא לחם לאחרונה, לכאן אחזור, אהפוך כל אבן עד שאמצא אותו".

מלחמה מודרנית: תותחי לא רתע, מבצרי בטון, טיווח אלקטרוני ופקודות באלחוט – ואם שסורקת את השדות ומחפשת בין הסלעים את בנה.

———————————————————————————————

חטיבה 37 עולה מאיזור גונן למוצבי ראוויה [צילום: ארכיון צה"ל]

חטיבה 37 עולה מאיזור גונן למוצבי ראוויה [צילום: ארכיון צה"ל]

שישה ימים הצטופפו אנשי הצפון במקלטים וביום השביעי יצאו אל אוויר העולם, השקיפו אל ההרים שמעליהם, התבוננו בעמדות הריקות, בבונקרים העזובים, בטנקים הסורים השרופים שבצידי הדרכים ובפעם הראשונה אחרי שנים רבות טעמו טעם של שלווה.

מאת אהרן דולב, "אתם נראים עליונים שבעתיים", מעריב 23.6.67

מעבר לחורשת האקליפטוסים שאש הארטילריה הסורית גילחה את צמרותיו, צצים בתי משק דן והמושב השכן שאר ישוב. שניים שמיצו את המושג ספר, מיצוי שאין מוחלט ממנו. 19 שנים תחת מניפת האש עם הכוונת הסורית התקועה בגב וקני המקלעים הנטויים היישר אל תוך חלונותיך. מעולם לא ידעת אימתי ינהמו התותחים ומטר הפגזים יפעיר לועות בכותלי ביתך, שדותיך יעלו בפטריית עשן וילדיך יוציאו את הלילה במחילה תת קרקעית. כי המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949 נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני 1967. נסתיימה. דן ושאר ישוב איבדו את הילת הספר. צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים הרחוקים. שלוות אמת ירדה אל ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת.

המכונית מטפסת בדרך זרועה מהמורות בין פגרי טנקים מפוייחים שנבלמו בשעטת הפלישה אל העמק, בגופם של המעפילים אל ההר שהסתערו קדימה על פני שדות מוקשים, תחת מטרות פגזים, אל מול בונקרים יורקי אש תופת. הם העפילו מן העמק, מגן העדן של מטה אל הגיהנום של מעלה, הדפו, כבשו, טיהרו.

42 שעות שעות עקובות מדם ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך 19 שנים, דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחת שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות לבין בקעתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי בזלת. אתה חולף בנוף קודר שקירחותו קשוחה ועויינת. בכל אשר יפנה מבטך, קילומטרים על קילומטרים, לאורכם ולעומקם של רכסי הגולן – גבבי גדרות תיל דוקרני, תעלות, משלטים, מוצבים הכרויים בגושי הבזלת, מחילה בתוך מחילה, מדופנים בטון ופלדה. אשנבי הירי מקיפים אותך מכל העברים ואתה חולף, עובר ונמסר הלאה מבונקר אחד לשני. מבעד לקפל קרקע מציץ טנק, ומעליו בראש מתלול מחודד זוקרים תותחים את קניהם.

מכונת המלחמה הסורית חרשה לאורך, לרוחב ולעומק כל שעל מאדמת ההר. למטה פרושה הבקעה כמו "פרסקה" ענקית מצויירת בידי אמן. תמונה קוביסטית, לוהטת בשלל צבעיה. חום וירוק וצהוב ואדמדם, רצים בערבוביה. הכל במטחווי הושטת יד, בטווח בחירתך: מכאן אתה יכול לצלוף אל חדר האוכל של קיבוץ דן, או לקלוע היישר אל תוך חדרי הילדים בבתי שאר ישוב.

ברמת התוקפנות מחזיק צה"ל, העמק שוחרר. אתה ניצב משתאה אל מול מאמצי הכוננות ואמצעי הלוחמה שהשקיעו הסורים ברכסים הקשוחים. הם חצבו בסלע, ביצרו כל שעל אדמה, חימשו את אוכלוסיית הרמה ואת כפריה הפכו לקסרקטיני צבא. בעמק שלמטה מתגוררים אזרחים. על ההר שכנו אנשי צבא. למטה – שלשלת ישובים. למעלה – הנך הולך ממחנה צבאי אחד למשנהו. העמק – ירוק, צהוב, אדמדם. ההר – אפור, צרוב, סטרילי. גם יושביו האזרחיים חיו על הצבא למען הצבא. אין בו אלא קמצוצי עיבודים, בין כתמי הירק הבודדים לא תמצא פרח יחיד לרפואה. זו ארץ התוקפנות, אוטונומיה של מיליטריזם אבסולוטי.

אתה מתנער מן החרדה לקול שקשוקם של מים וצהלת חיילי צה"ל שרגליהם תפוחות מכנס משכשכות בבריכת הבניאס. אינך יכול שלא לחוש בעליונות טקטית המוחלטת שנטעה כאן ביטחון בשלוש חטיבות סוריות מתוגברות ביחידות של שריון וארטילריה ומצויידות בכמויות בלתי מוגבלות של נשק חדיש, פאר התוצרת הסובייטית והצ'כית.

קונייטרה, עיר מיפקדת החזית עם ישראל, שוכנת בגובה אלף מטר מעל פני הים. הסורי הגבוה החזיק את העמק הישראלי בכף היד.

"הם ידעו שכל פגז, כל כדור, פוגע באזרחים, לא באנשי צבא", אומר סא"ל מ', מפקד חטיבת חי"ר מילואים [הכוונה למנו שקד, מח"ט 3], שכבשה את משלטי הקו הראשון בצירי הפריצה וההסתערות אל הרכס, מעכה את קיני ההתנגדות במוצבי ג'לבינה, בית המכס, מורתפע ודוריג'את (גזרת גדות), תל הילל ודרדרה (גזרת חולתה-יסוד המעלה), עורפיה ו-8100 (גזרת גונן) והדפה את נסיונות הפלישה הסורית מכיוון תל חמרה ותל עזזיאת (גזרת דן ושאר ישוב).

מ', שזכה לאלחט אל בונקר המיפקדה של משק גדות את בשורת השחרור, שעה שניצב בצהרי "השבת הגולה" על רכס הרמה, מעל ביצורי הכפר ג'לבינה, ש-3,000 מפגזי תותחיו נפלו בחצר המשק, דיבר מעט על הסורים, הרבה על הישראלים.

"היום", אמר מ', "מותר כבר לגלות: מול שלוש חטיבות סוריות ישבנו אנחנו כל השנים עם מעט חיילים. הצבא הסורי החזיק על הרמה את כל סוגי הנשק הידועים לכוחות היבשה. מקלעים ומרגמות קלות, מקלעים כבדים ותותחי נ"ט, טנקים וארטילריה מכל הסוגים, כולל קטיושות ותותחי 112 מ"מ. הכלי הגדול ביותר שהעמדנו אנחנו מול העוצמה הסורית הזאת, עד שהחלו מתקדרים ענני המלחמה, היתה מרגמה 81 מ"מ. וכך התנהל לו כל השנים דו-קרב בין שלוש חטיבות חמושות ומשוריינות, הרוכבות על אוכפי הרכסים כאלף מטר מעלינו, לבין כמה חיילים ישראלים וסוללות מרגמות. ושים לב", מצטחק מ', "אנחנו משתקים אותם".

איך? מ' מושך בכתפיו. פעם ערך סיור צבאי באירופה, סר גם לקו מז'ינו. "תראה", הוא אומר, " בלי גוזמה, מה שראית הבוקר על רמת הגולן במו עיניך זה קו מז'ינו זוטא. ואנחנו הצלחנו לעקוף את קו מז'ינו שלהם. עוד כשהיינו למטה ידענו שמעלינו מתנשאת רמה מבוצרת, אף על פי כן לא תיארנו לעצמנו מה שמצאנו פה. ואם אתה שואל איך קרה הנס שביום השישי, 9 ביוני, היום הראשון ולפני האחרון של מלחמת הסורים בישראל, בבוקר כבר ישבנו במוצבי תל הילאל ודרדרה, ובאותו ערב נפלו בידינו עורפיה ובנותיה, דרבשיה ו-7175, ואור ליום שבת כבר כבשנו את הכפר המבוצר ג'לבינה – אז אגיד לך שלנס הזה קוראים לוחם ישראלי.

"דוגמאות? אתן לך אחת. החטיבה כבר היתה מגוייסת כשבוקר אחד הופיע אחד מחיילינו לשעבר. הוא בא להתנדב. ניסינו לדבר על לבו, שידלנו אותו שייסע הביתה והוא בשלו. לא יזוז מן המקום עד שלא נטיל עליו תפקיד כלשהו. הוא תבע שניתן לו אקדח, כי באקדח אפשר לירות גם ביד אחת. הוא גידם שאיבד את זרועו בעת האימון השנתי של החטיבה. לא שלחנו אותו הביתה. הוא סימל את הכל, את רוח הגבורה שאחזה בכל חיילי המילואים שלנו, שאחזה בעם כולו".

מראה מעל קיבוצי הכינרת: חיל האוויר מפציץ מוצבים סורים [צילום: "במחנה"]

מראה מעל קיבוצי הכינרת: חיל האוויר מפציץ מוצבים סורים [צילום: "במחנה"]

בליל שבת פשטו חיילי המילואים של החטיבה במבואות הכפר ג'לבינה, שם נלחמו על כל בית, טיהרו חפירה אחר חפירה בקרבות פנים אל פנים. עם שחר ישב כבר הכוח על הרמה וכששעטו הטנקים דרך שבילי ג'לבינה, פרצו חיילי החטיבה בשלושה צירים אל עבר מוצבי בית המכס כשמטוסי חיל האוויר מרססים אותם היטב.

כחטיבה התגייסו חייליה בגבור המתיחות, יחידותיה התמקמו במוצבי ההגנה העיקריים בגזרת הגבול הצפוני, משקי החזית פתחו את ביתם ולבם. המיזוג הצבאי במרחב החקלאי נמשך עד הפריצה לסיני. כשהחקלאים במדי צבא וחיילים בבגדי עבודה נמהלים עד לבלי הכר בשדות משקים שהגיוס דילל את אוכלוסייתם העובדת.

ב-5 ליוני פרצה המלחמה. החטיבה ליחידותיה במשימות לוחמה. בשחר ה-6 ביוני תקפה פלוגה סורית את בתי אשמורה. הפולשים הגיעו מתל הילל ודרדרה, מרחק קילומטר אחד בלבד. ובחסות ערפילי הבוקר האביך הגיעו עד לגדר החסימה. הם הציבו את כלי הירי שלהם אל מול אשנבי הבונקרים שלנו. ההתקפה נהדפה והתחדשה בשחר יום המחרת. עתה ניסו כוחן שתי מחלקות חי"ר סוריות, בקצה הצפוני של גזרת החזית. הם ירדו מן הרכס התחתון להסתער על קיבוץ דן, דרך אדמות המושב שאר ישוב. אש מרוכזת קידמה את פני הפולשים. האוכלוסיה הלוחמת ירתה מן הבונקרים ויחידות חי"ר הסתערו והדפו. בהתקפת הפולשים השנייה אותו יום שיגר המח"ט פלוגת טנקים לעזרת המושבים. היתה זו טרחה מוצדקת, אך מיותרת. משהגיע טור השריון כבר הונסו הפולשים באש הלוחמים.

בלילה דיווחו התשמועים: תכונה חשודה עולה מאיזור בית המכס. ערנותם של התשמועים זיהתה רעש מנועי טרקטורים ושאון מחפרים. ניתנה הוראה להאיר את השטח באור זרקורים. החשד נתאמת. הסורים ניסו להכשיר דרכי מעבר אל הירדן כפי הנראה על מנת לחזור על מבצעם מלפני 19 שנה כשכבשו בדרך זו את משמר הירדן. השטח הואר, כאמור, ואש עזה ופתאומית ריסקה את הציוד הכבד ושמה לאל ניסיון פלישה נוסף. כך הופסק מבצע הכשרת מסלולי פלישה על גדת הירדן.

בעיצומה של המערכה על כיבוש ההר, נשאו מפקדים, חיילים ושריונאים עיניהם למרום: "כל מטוס שלנו שהיה מגיע נתן לנו אורך נשימה", אומר מ'. "האנשים הרגישו קרבת נפש אל הטייסים. כמנגינה ערבה נשמע רעם הסילון באוזני החיילים הפורצים, חשופים במעלה הרמה".

ואז נפגע מיסטר באש נ"מ. טייסו צנח מגובה של 4,000 רגל. אש עזה רוכזה לעברו מכיוון מוצבי בית המכס. מאות לוחמים עצרו את נשימתם בשדה הקרב. הסורים נשכחו לשניות אחדות. וגורלו של טייס יחיד היה לאחד משיאיה הדרמטיים של המערכה. מספר מ': "למען הצלתו של הטייס הפעלנו גדוד חי"ר על אשו, כוח טנקים שנפרש מול מוצבי הסורים לשתק את אשם שכוונה לעבר המצנח התלוי באוויר, ושני מפקדים שסיכנו את עצמם כדי לחלץ את הטייס. האש מכיוון בית המכס שותקה. מספר חוליות שנשלחו ברכב וברגל אל מקום נפילתו המשוער של הטייס, ג'יפ ובו הסמג"ד עוזי וקמב"צ הגדוד אורי דהר מאיזור גדות בעוד הסורים ממטירים אש מכל עבר. טייסנו נפל והם הגיעו אליו בזחילה, חילצוהו, גררוהו אחריהם והסיעוהו בשלום אל בונקר המיפקדה. זה היה מעשה מופת של רבים למען יחיד. סא"ל יצחק חלפון, מפקדו של אחד מגדודי החטיבה, היה היחיד שמסר את נפשו למען הרבים.

"ביום שישי בבוקר כשהודיעיני אלוף הפיקוד שזזים להתקפה, הוחלט לעלות על דרדרה ותל הילל. המשימה הוטלה על הגדוד של חלפון. אספתי את המפקדים, דיברתי אליהם ושלחתי אותם להתקפה. הקושי בכיבוש היעדים האלה היה במעבר על שני הגשרים שמעל תעלות הירדן. היתה התקפת יום, והגדוד שעט חשוף לאש הסורית. מיד לאחר שעבר הגדוד והציב את הנשק המסייע נפתחה עליהם אש איטית אבל אפקטיבית. פגז הנופל על צמרות עצים ממטיר גשם של רסיסי מחץ כלפי מטה. האנשים היו למטה בין העצים. והאש מכיוון ג'לבינה, דרדרה ותל הילל, והארטילריה הכבדה ממעמקי הרמה, נתחזקה והלכה. הגדוד של חלפון קרא תגר לאש, נערך ויצא לתקוף את שני יעדיו בשני צירים שהאחד מוביל לדרדרה והשני לתל הילל. הקרב על דרדרה היה קצר. האויב נס בבהלה והשאיר אחריו את אבדותיו ונשקו. שונה היה הקרב על מוצבי תל הילל. כאן ניהל האויב קרב מר. אנשינו פרצו גדרות תיל, הסתערו לאור היום דרך שדות מוקשים תחת אש ארטילרית. לבסוף התרופפה ההתנגדות הסורית, חיילי האויב שלא ברחו נקטלו. היעדים היו בידינו, אך מיד בגמר הכיבוש החלו הסורים להפגיז את המוצבים הכבושים וברכסים שממעל הופעלו צלפים. הכוח נקלע למלכודת אש. חילוצו מסכנת קטל חייב איתור עמדות הירי הסוריות כדי לשתקן. זו היתה עתה המשימה החשובה ביותר. המג"ד יצחק חלפון לא הטיל אותה על אחד מפיקודיו, אלא נטלה לעצמו. הוא התרומם מעל פתחה של התעלה, חשף את ראשו והספיק לאתר את כיווני האש הסורית וגם לחלק את פקודות הירי כשכדור צלף פגע במצחו מעל משקפי הראייה והוא נפל מת לזרועות פיקודיו. יצחק חלפון היה בן 36, החייל הטוב ביותר בגדוד. האש הסורית הציבה בפניו בעיה גורלית – קיומה של יחידתו בתוך היעד הכבוש. הוא פתר אותה בעצמו ושילם בחייו".

דרדרה כיום

איזור דרדרה כיום

בשעה 11 בבוקר, שבת 10 ביוני, ניצב מ' על רכס הנושא על כתפו את בית המכס העליון וקרא אל סגנו במכשיר האלחוט: "צלצל בטלפון לגדות, מסור להם מברק ממני – 'לגדות, הסיוט חלף, אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים', עבור".

לא עברו שניות אחדות ומכשיר הקשר טירטר לרגלי המח"ט. הסגן היה על הקו. "מברק תשובה מגדות – 'לצה"ל ולחטיבה כה לחי, ממשק גדות', עבור".

הרמה הניפה דגל לבן. במבואות קונייטרה, עיירה שוקית מוקפת מחנות צבא, בניין תלת קומתי ורחב ידיים. זו מיפקדת החזית עם ישראל. עתה מתנוסס דגל ישראל על גג המיפקדה וברחבת השדה שממול נערמים מצבורי השלל הצבאי שנפל בידי כוחותינו. במיפקדת החזית הסורית יושבים חיילינו. מישהו כתב בצרפתית "ויו ישראל" ו"יחי צה"ל" בעברית ובערבית.

המיפקדה הסורית ברחה והשאירה הכל: מחסנים מלאי ציוד ותחמושת וחומר למכביר. סגן אורי שוכן עתה בחדר המודיעין שלהם: "כאן ישב אחמד אל עמיר בדרגת עקיד, מקבילה לאלוף הפיקוד אצלנו", מודיע אורי. והבניין הזה כולו היה מוקד עם החזית עם ישראל. מדינה צבאית בפני עצמה. מלבד שלוש חטיבות חי"ר על גדודי השריון והארטילריה שלהם נשאבו גם חיילי המה"ל (המשמר הלאומי) מקרב האוכלוסיה. חדרו המפואר של מפקד החזית מרוהט בטעם לבנטיני, גדוש כיסאות מרופדים קטיפה אדומה. מפקד החזית הציל את עורו במנוסה שהיתה מן הסתם מבוהלת מאוד, כיוון שלא נטל עמו אפילו את תוכנית המיתקפה הגדולה על ישראל, והיא נמצאה על-ידי הכובשים. על הקיר תלויה מפה זרועה חיצים לסימון כיווני ההתקפה, על סדר יחידות צה"ל וגודלן בצד גודלן של הכוחות הסוריים שיסתערו בכל איזורי ישראל ובתוספת הוואריאציות האפשריות.

בגדות יצאו 80 תינוקות, פעוטות וילדים מששת ימי החיים מתחת לפני הקרקע אל האוויר החופשי ומילאו את חללו של המשק בחוויות נרגשות. מן הבונקרים והתעלות הגיחו ההורים, האוכלוסיה הלוחמת יצאה לחזות במראות החורבן. גדות ליקקה את פצעיה. 3,000 פגזים הומטרו על גדות, מחציתם נפלו בחצר המשק. מתקנים נהרסו, מבנים נחרבו, אין בית שלא ניזוק. בבית הילדים פערו הכתלים לועות חלולים. תקרות צנחו, דלתות נעקרו מסיפים. "לא להיכנס – סכנת מפולת", מזהירים השלטים.

"ימים קשים לפנינו", אומר אביק מלכון בן ה-32 האחראי לגידולי שדה. "ימי קימום הריסות. למשק נגרמו נזקים אנושיים, אין מיבנה שלא ניזוק, כוח הייצור נפגע קשות, הלול כולו הלך. 24 אלף פגרי תרנגולות. שלוש הרפתות נהרסו וההפגזה הכבדה עשתה שמות בכותנה. 900 עצי פרי נעקרו, רשת החשמל נהרסה כליל, רשת ההשקיה נפגעה, המוסך נהרס, כל הטרקטורים ניזוקו, צריך להתחיל מן ההתחלה".

כמה פעמים אפשר להתחיל מן ההתחלה?

"יש להתכונן לבאות, זה לא כל כך פשוט. יותר מדי זמן היו חיינו וחיי ילדינו בסכנה, בתינו ושדותינו הפקר. אתמול עלינו בפעם הראשונה אל מוצב בית המכס, ובפעם הראשונה תפסנו את מצב הקיום שלנו לאשורו. ראינו משם איך אנחנו נראים כאן. טוב שלא ראינו את עצמנו משם בשנים קודמות. עצם המחשבה שצבא סורי שוב יישב על הרכס הזה מעוררת חרדה. זה אולי מה שנשתנה".

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לא על החרב לבדה

  1. תגובה אישית לשלמה מן
    כבוד גדול לכתבות המתפרסמות בבלוג"נעמוש הרמה הסורית"
    מתוך תוכן ספרים שנכתבו מיד לאחר מלחמת ששת הימים מתוך להט הניצחון הבלתי נתפס של העם והעולם כולו בעוד הדוחים חמים בלי טיוחים.
    אולם חבורת הכושלים שהנהיגו מאז את המדינה לא עשו כלום למנף את הניצחון של "הלוחם הישראלי" לשלום!
    כפי שזה היה לאחר מלחמת העצמאות ומלחמות נוספות עד היום מנהיגות כושלת לעם זהב…
    תגובה לכתבה "לא על החרב לבדה"
    ציטוטים
    "אתה מטפס לרמה שכול כולה מצודה צבאית אחת גדולה"
    "חפורה ויצוקה בין גושי בזלת"
    "בכול אשר תפנה מבתך קילומטרים לאורך לרוחב ולעומק גבבי גדרות תיל דוקרני"

    תעלות מוצבים משלטים מחילות מדופנות בטון יצוק אשנבי הירי מקיפות אותך מכול עבר טנקים ותותחים"
    "מכונת מלחמה סורית חרשה לאורך לרוחב ולעומק את הרמה"
    ויש מחפשים בשנת2015 ומוצאים את הטעויות של67 וקובעים כמה קל היה לעלות על הרמה. אז כדאי לקרוא תיאור מצב שהיה
    מכותבים שכתבו עם זיכרון של אז !ולא ממספרים שכול משפט שלישי אומרים את זה אני לא זוכר ומצירים מפות חדשות עכשיו ב 2015
    ראו בכתבה צילום ארכיון צהל "מעל קיבוצי הכנרת והגולן כך אפשר לתאר את מה שקרה לאורך כל הרמה מול כול המוצבים
    שנכבשו ביום שישי9.6.67 וגרמו להתמוטטות הצבא הסורי ובריחתו עד דמשק."נס הלוחם הישראלי"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s