חיים בצל הרכס

ואז החלו הפגזים מתקרבים כאילו התותחן הנסתר בהרים שממול הבחין באנשים וניסה לפגוע בהם. סמואל לא עצר כוח. הוא פרץ בדהרת בהלה דרך השדות, הגיע באפס נשימה לאיילת השחר ובשפה עילגת גימגם: "גדות קאפוט" * יום בחיי הקיבוצים המופגזים – מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות" 1967

ההר שהיה למפלצת. אם ובנה לאחר ההפגזה על גדות [צילום אילן בראונר, ארכיון התצלומים הלאומי]

יריית הפתיחה למלחמת ששת הימים בגזרה הסורית היתה שמונה שבועות לפני שהחלה: יום שישי, ה-7 באפריל 1967 – היום בו הופלו שישה מיגים סורים, שניים מהם בפרברי דמשק. זה החל בתקרית יזומה מצד ישראל, ואחרי שהארטילריה הסורית נכנסה לעניינים ומטוסי חיל האוויר הועלו לשמיים, התפתח מעל איזור צפון הכינרת אחד מקרבות האוויר שנחרתו בזיכרון והוכיחו לתושבי המדינה שיש על מי לסמוך.

ההרעשה הסורית באותו יום היתה חריפה במיוחד ופגעה קשות במספר קיבוצים. אלה חזרו לכותרות עם  הסיפורים הידועים של ישובים תחת אש, בנחיתות טופוגרפית ושגרה של גבול אויב, בעיקר עבור החקלאים שעיבדו את האדמות. ובאמת, לא היה סימפטי להתגורר בקיבוץ בטווח קני התותחים הסורים כשעיני האויב צופות בך מלמעלה והאצבע שלהם על ההדק, אבל תקריות אש רבות החלו לאחר פרובוקציה ישראלית כחלק ממדיניות ההצהרה של לא מוותרים על אף שעל – אותם שטחים מפורזים שהיו במשך 19 שנה סלע מחלוקת בין שתי המדינות.

הסיפור המלא של אירוע ה-7 באפריל עוד יתפרסם כאן מתישהו. בינתיים קבלו הצצה לחיי הקיבוצים שעל הגבול הסורי, בעקבות אותה תקרית. שבוע לאחר מכן, בגיליון יום שישי של ה-14.4.1967 התפרסמה הכתבה הבאה ב"ידיעות אחרונות" מאת אביעזר גולן – "חיים בצל הרכס", שסיפרה על שגרת יומם של הקיבוצים שמתחת הרמה הסורית.

להלן הכתבה:

___________________________________________________________________________________________________________________________

הרפת של עין גב וברקע הרמה הסורית

באחד הלילות הסוערים ביותר בחורף, ליל ברקים ורעמים, נכנס שומר החצר לבית הילדים בקיבוץ האון לוודא שהתריסים מוגפים ושהכל כשורה – ונחרד. המיטות היו ריקות. התברר שהפעוטות המורגלים והממושמעים שניעורו משנתם על-ידי הרעמים קמו ממיטותיהם ובלי שיגידו להם ירדו למקלטים.

בהאון הגיעו גם להישג טכני גדול: מנהרה תת קרקעית מוליכה ישר מבית הילדים למקלט. אבל אלו חוויות נחרתות בנפשם של הילדים שמנהרה אפלה זו היא שדה המשחק שלהם?

בתל קציר הוקמה חומה גבוהה למגן מפני צליפות ופגזים, לאורך כל צידו הצפוני של חדר האוכל. החומה מסתירה מן העין את ההר שעליו יושבת תאופיק ושעליו מוצבים הטנקים הסורים. אבל אי אפשר להרחיק את ההר מן התודעה. בפי הילדים נחלק העולם שלהם – הגבעה שעליה הוקם קיבוצם – לשניים: "הצד השקט" ו"הצד של ההר".

ב"צד השקט" אפשר לנהל אורח חיים נורמלי כמעט, אבל בעיתות מתיחות אסור להתרחק הרבה מפתחי המקלטים. ואילו "הצד של ההר" הוא כתם אפל של סכנה. פעם כאשר תקופה שקטה יצרה אשליה כי הנה הגיע השלום לגבול, נקבע מגרש הכדורסל באותו צד, ובתל קציר לא משחקים עתה כדורסל.

בקיבוץ גדות אשר 16 מבתיו, ובכלל זה אחד מבתי הילדים, ספגו פגיעות ישירות ב-40 הדקות הנוראיות של ה-7 באפריל 1967, נערך מעקב אחר תגובות הילדים להפגזה. בחנו את הציורים שציירו הילדים בשבוע שלאחריה. רק ילד אחד נתן ביטוי לרחשיו, אולי לפחדיו, בציור מלחמתי של תותחים ואווירונים. האחרים ציירו את ציוריהם הרגילים – פרחים, ניר, פרות, כאילו נמחתה ההפגזה מלבם.

מגדל השמירה של מוצב תל קציר בחלק הדרום-מזרחי של הקיבוץ

גם בני מהאון וגדעון מתל קציר מנסים לשכנע שניתן לגדל ילדים נורמלים בצלו של ההר. "הילדים יודעים שבמקלט יש ביטחון גמור", אמר בני, "לא מרטיבים אצלנו יותר מאשר ילדים בקיבוצים רחוק מהספר, או בעיר, ואין חלומות בלהה".

"הילד שלי נכנס לראשונה לבונקר כשהיה בן שישה ימים", אמר גדעון מתל קציר, "זה הפך אצלו לחלק מן ההווי. בוודאי שלא נוח בבונקר, בפרט כשצריך לשבת שם תשע שעות רצופות כמו ביום ו' האחרון. אבל העצבנות היא תוצאה של הצפיפות, של חוסר הנוחות, לא של פחד".

באותו יום ו', ה-7 באפריל, כשכל ילדי בקעת הכנרת הוכנסו למקלטים מאז הבוקר, חל יום הולדתו השמיני של רונן במעגן. הוכנה חגיגה בבית הספר והמורה הסבירה לרונן שמוכרחים לדחות אותה. אבל הוא סירב לקבל את הדין – וניצח.

הורידו לבונקר את כל הקישוטים שהוכנו בשביל הכיתה. תלו בלונים צבעוניים על כתלי המקלט. הביאו את עוגת יום ההולדת ובעוד שבחוץ מהדהדים הדי הפגזים הנופלים בתל קציר השנה – חגגנו בבונקר של מעגן את יום ההולדת של רונן. החיים מנצחים אפילו את המלחמה.

ביום ב' אירחו ילדי גדות כיתה של בית ספר מעכו, שבאה לברך אותם על הצלתם המופלאה ולהביע את הזדהותם עם ילדי הקיבוץ המופגז. ילדי עכו הביאו שי לחבריהם מגדות – חפיסות שוקולדה, וילדי גדות החזירו להם שי – רסיסי שרפנלים שנפלו בחצר המשק.

ההר – הרמה הסורית המתרוממת במדרון תלול מחוף הירדן והמנוקדת עמדות תותחים ומוצבים של טנקים מחופרים בקרקע – חולש כאן על הכל. אף לרגע אין אדם בן חורין להשתחרר ממנו. "כשעורכים את סידור העבודה", אמר גדעון גזית, איש תל קציר, "ומתעוררת השאלה מי ייצא ל'צד השני', נעצרת היד. בסעיף זה אתה יכול לדעת רק מתי יוצאים לצד השני, לעולם לא מתי חוזרים. ואם חוזרים, אז מי אתה שתכריע על גורלו של חבר?".

בתל קציר ובהאון, ובכל יתר המשקים שיש להם חלקות פרובלמטיות, נקבע עיקרון שאין כופים יציאה לשטחים מסוכנים. זכאי אדם לקום ולהגיד: "נשבר לי". ואז מחליפים אותו ללא כל ויכוח. ובאמת, מי מוסמך לקבוע היכן נקודת השבירה של אדם? הוא עשוי לצאת עם טרקטור ולהילכד תחת אש פעם ופעמיים ושלוש, ולהחזיק מעמד בגבורה, ולחזור ולהתלוצץ על השעות הנוראות שעברו עליו לבדו בשדה החשוף והמופגז. וברביעית, או בשישית או בשמינית הוא מתמוטט או שמתרופפים עצבי אשתו, והוא אומר די. כאמור, אין מתווכחים איתו, כי "באנו לכאן לחיות, וזכאי איש תל קציר לאותם חיי בטחה ושקט כמו איש שפיים", טוען גדעון.

אבל מעולם לא התבטל או נדחה עיבוד של שטח פרובלמטי בשל מחסור באנשים הנכונים לצאת אליו לעבדו. וכאשר ביקר ראש הממשלה ביום שבת, למחרת ההפגזה, בישובים המופגזים, התייצבו לפניו משלחות גם בהאון, גם בתל קציר, ותבעו במפגיע את המשכת העיבוד בחלקות הפרובלמטיות.

בסגנון דומה, כאילו נדברו מראש, אמרו לו: "כאן ביתנו, וכל פגיעה וכל הרס יכאבו לנו, אבל באנו לכאן כדי להמחיש בנוכחותנו את ריבונות ישראל בגבולותיה. ועל כן אנו מקבלים עלינו את הסיכון ודורשים להמשיך בעבודה".

ואם כי לא היה זה השיקול היחיד, אין ספק שנכונותם של המשקים לעמוד בהפגזות נוספות השפיעה על ההכרעה להמשיך בעיבודים.

קיבוץ תל קציר עם הפנים לכינרת

כשעומדים על מדרונו הצפוני של תל קציר ומשקיפים על העמק החוצץ בינו לבין הרמה הסורית (מנגד נראים היטב בתי תאופיק הנודעת לשמצה ובן הקיבוץ מסביר: "שם בין הבתים התרוצצו ביום שישי שני טנקים סורים, ירדו פגז ומיד נסוגו אל בין הבתים. עוד פגז, ושוב נחפזו להסתתר. רק כאשר נפלו הפגזים שלנו בקרבתם והם הבינו שמחכים להם – נעלמו") מתחילים להבין את פשר המונחים המשונים כמו "האף" ו"הפרסה" ו"הקו השחור", הנזכרים לעתים קרובות כל כך בהודעות הרשמיות על התקריות, אבל חדלים להבין את ההיגיון שבתגובות הסוריות על עיבוד חלקות אלו.

הנה "האף" – חלקה קטנה למדי שצורתה כעין משולש לא שווה צלעות. אם תרצה, היא באמת נראית כחוטם גדול שחודו כלפי צפון. היא זרועה כולה ובעונת אביב זו צבע הקמה הוא ירוק עמוק רענן. מדרום לה עוד חלקה מרובעת, אף היא זרועה. בלי שם, לא פרובלמטית, אבל בין "האף", ובין החלקה ללא שם – פס צר של בור, ובו שני עצים, זוהי "חלקת שתי הסדריות". משום מה החליטו הסורים שבחלקה זו אסור לעבד. וכאשר הטרקטור עובר בה בדרכו מן החלקה המרובעת אל "האף" – פותחים הסורים באש, אבל בדרך כלל מפסיקים כשהוא יוצא משטחה.

מדוע? אני שואל, היכן כאן הגבול?

"אין גבול. בזמן המנדט עבר הגבול הבינלאומי למרגלות הרמה הסורית. אבל הסורים אינם מכירים בו. העיירה אל חמה נכללה בזמן המנדט בשטח ארץ ישראל, אבל מאז נהרגו במארב שבעה אנשי משמר הגבול ב-1950 בדרכם לשם, לא דרכה רגל ישראלי באל חמה. הכפר נוקייב שעל חוף הכינרת, מצפון לעין גב, היה אף הוא בשטח ארץ ישראל, ונמצאה שם תחנת גבול של משטרת ארץ ישראל, אולם מאז 1951 השתלטו עליו הסורים ואף בו, פרט ללילה קצר אחד ב"ליל נוקייב" ב-1962, לא דרכה רגל ישראלי.

בעמק שלמרגלות הרמה ממזרח לכינרת היו שלושה קווי גבול: הגבול הבינלאומי שנשכח, ו"הקו של זרו" – תלם שנחרש בימים שאלוף זורע היה אלוף פיקוד הצפון, ו"הקו השחור", שנקבע ע"י ראש משקיפי האו"ם העוין, קרל פון הורן. כל קו היווה נסיגה לעומת קודמו, אך הסורים מצפצפים על שלושתם.

למעשה, הגבול הממשי הוא זה שנתחם ע"י קו של תלמים ודרכי פטרולים, או כפי שאמר כאן מישהו – "הקו של המחרשה והרובה", ועל הקו הזה ניטש המאבק. "אם תרצו", אמר מישהו מאנשי הביטחון של האיזור, "הרי כל עניין העיבודים בגזרה זו אינו אלא עניין של צביעה. היום אחרי גשמי הברכה העמק כולו ירוק. אנו עולים וחורשים אותו, וצובעים אותו חום. כשתבשיל הקמה, הוא יהיה צהוב, ואחר כך ישרפו הסורים את השדה והוא יהפוך לשחור. אבל אפילו אם יינצל השדה משריפה ונזכה לקצור את היבול, הרי כל גרגר חיטה שייקצר כאן יעלה יותר מאשר לו הבאנו את הגרגרים מארצות הברית כשכל אחד מהם עטוף לחוד בצמר גפן ונייר צלופן".

חלקות המריבה של תל קציר בשטחים המפורזים מתחת לרמה הסורית

האם זה כדאי?

השאלה מרתיחה את גדעון. "וכשאנחנו זורעים אבטיחים בחלקה פרובלמטית ולמעשה מסתכנים בתקרית רבת מימדים, גם אז אתה יכול להגיד: מסכנים את המדינה בגלל אבטיח, האם זה כדאי? אם כך, האם כדאי בכלל שנשב פה? הרי יכולנו לשבת בשפיים".

בני הקיבוצים שהקימו את האון ובני העיר שבנו את תל קציר באו לשם משום שזוהי ארץ גבול. "משום שנוכחותנו כאן קובעת את ריבונותה של ישראל בשטח זה". שורת המכוניות המפוארת שבהן הגיעו סבים וסבתות מתל-אביב למחרת ההפגזה, לשאול לשלום נכדיהם, מעידה שלצעירים אלה פתוחות אפשרויות לחיים קלים יותר, חיים ללא דאגה. אבל משום שמרצונם הפכו לאנשי גבול, הם קמו למחרת ההפגזה ושוב העלו את הטרקטורים שלהם על חלקת הקטניות. "זו לא הרפתקנות", טענו, "אבל מבחינה משקית טהורה אין אנו יכולים לוותר על השטחים הפרובלמטיים. בתל קציר נכללים במושג זה אלף מתוך 2,100 הדונמים של המשק. בהאון – 800 מתוך 2,300. אבל זה לא רק עניין משקי. "הניסיון הוכיח שאם אנחנו מוותרים לסורים אין אנו רוכשים את השלום, אלא פשוט מזמינים אותם לערער על ריבונותנו בשטח הסמוך".

"הנה", אומר גדעון, "בשנים הקודמות הוחלט למען השלום לוותר על עיבוד 'השולחן' וה'איקסים'. האם זכינו בשלום? הסורים פשוט הפכו את חלקת הקטניות לחלקת מריבה".

חברי קיבוץ תל קציר בוחנים בור מפצצה סורית במהלך הפגזות ה-7 באפריל 1967 [ארכיון התצלומים הלאומי]

ובהאון – חלקות 51, 52 ו-53, על שם קו הגובה שלהן במפה, מעולם עד השנה לא היו חלקות פרובלמטיות. הן נחות ממש על הכביש לעין גב, מעברו השני של חצר המשק. כשעברנו על פניהן השבוע היו חסידות נוברות אחר תולעים בתלמים התחוחים ושלווה היתה פרושה עליהן. כאילו לא היו חלקות אלו לפני ימים מעטים שדה אש נורא שפגזים התפוצצו בו, ושנהג הטרקטור המשוריין בתוכו קרא אל המשדר: "הפגזים נופלים שלושה מטרים ממני, מה לעשות?", ונענה: "תמשיך כל עוד אתה יכול".

ביום שישי האחרון נכתבה היסטוריה ב"ספר הגבול". לא רק על-ידי הפלת ששת המיגים, לא רק על-ידי שקבענו כי בעתיד לא תהיה תגובה מוגבלת על-ידי צורת הפעולה הסורית, לא רק על ידינו. גם הסורים כתבו היסטוריה חדשה באותו יום. גם הם הפגינו שלא יהיו מוגבלים עוד לחלוקה של איזור הגבול לגזרות.

בעבר לא נהגנו כך. אם לא יזמו תקריות בגזרה הצפונית (איזור דן-דפנה) הם לא חרגו ממנה. אם החליטו לחמם את הגזרה הדרומית (בקעת הכינרת), נשארו בתחומי הגזרה. משום כך, כאשר הוחלט לחזור ולעלות ביום שישי לחלקות 51, 52 ו-53 של האון, על אף שהסורים ירו על החורשים בחלקות אלו בראשית השבוע, לא מנע הדבר בעד מאות מלהתקהל ברחובות ועל הגגות בצמח ולחזות בהצגה. והאנשים לא התפזרו אפילו כשהופיעו המיגים ממעל. למודי ניסיון העבר יצאו אנשי הגזרות האחרות של הגבול הסורי לעבודתם כרגיל.

גדות. יעד קבוע להפגזות [ארכיון התצלומים הלאומי]

ואז הונחתה המהלומה על גדות.

בתחילה התפתחה התקרית ככל התקריות האחרות. אש מקלעים נפתחה על חורשי האון – והושבה. אז הפעילו הסורים טנקים מעמדות חפורות ומבין הבתים בתאופיק, אך שותקו על-ידי אש מדויקת שפצפצה טנק אחד כמה עשרות מטרים מעמדת התצפית של משקיפי האו"ם מעל לתאופיק. בשלב הבא הכניסו הסורים למשחק מרגמות 120 מ"מ, המוצבות על מדרונו האחורי של ההר. רוב הפגזים החטיאו את האון (נפלו בכינרת) ואת תל קציר (רובם נפלו במדרון הדרומי של התל), אולם כ-50 פגזים נפלו על החוף ובין בנייני המשק בעין גב, ומטח אחד פגע ברפת בה נמצאה אותה שעה רק עובדת אחת, ענת שטיינברג. ענת הספיקה עוד לפתוח את הגדר ולשחרר את הפרות שלא נפגעו בטרם נחפזה למקלט, שם נמצאו כל אנשי המשק.

ואז הופעל חיל האוויר שלנו. תחילה נגד המרגמות הסוריות ולאחר מכן נגד חיל האוויר הסורי.

בגדות, המרוחקת כ-40 ק"מ צפונה, ראו מרחוק את המטוסים. אפילו שמעו את שריקת הסילונים, אבל "זה לא היה שייך לגזרה שלנו". אולם סמוך לשעה 3 אחה"צ, כאשר בגזרה הדרומית כבר פוצפצו עמדות המרגמות וכאשר חיל האוויר הסורי כבר נחל את תבוסתו הגדולה ביותר, החליטו הסורים למחוק את חלוקת החזית לגזרות. התותחים שלהם מעל לגשר בנות יעקב פתחו באש.

"ב-3 אחר הצהריים", סיפר לי אביק, צעיר גברתן ששימש איש יחסי ציבור תורן של גדות, וזה כילה להוליך כיתה מבי"ס בקרית שמונה לסיור מודרך במשק ההרוס – "זוהי השעה שרוב החברים מסיימים את עבודתם ומתחילים להגיע מן השדות. זוהי גם השעה שבה קמים הילדים משנת הצהריים".

כמעט כל חברי המשק נמצאו בחצר כאשר נפל הפגז הראשון, כמאה מטרים מצפון לבניין הקיצוני. "עוד התווכחנו לרגע אם זהו באמת פגז או שמא בום של מטוס על-קולי, כשהחלו הפגזים להגיע. השלישי נפל ליד אחד מבית הילדים".

השעה היתה 2.55 בצהריים. ב-40 הדקות הבאות נפלו בחצר המשק יותר מ-300 פגזים. מבחינת ריכוז האש ועוצמתה לא נפלה הפגזת גדות מכל הפגזה קרבית.

"כשהתברר לנו כי אנחנו המטרה", סיפר אביק, "פתחו הכל בדהרה אל עבר בתי הילדים. כל אחד מאיתנו חטף ילד או שניים ודהר עימו למקלט הקרוב ביותר. תוך שלוש דקות לכל היותר היינו כולנו מתחת לאדמה".

לא כולם. יהושע וזיוה אילן נמצאו בחדרם כשהחלה ההפגזה. זיוה היתה חולה, יהושע ניסה להקימה מהמיטה, אולם כאביה היו גדולים. היא לא יכלה לזוז. הזוג החליט להסתכן ולהישאר בחדר. יהושע פרש לזוגתו מזרן על הרצפה והם שכבו שם, מתכווצים לשמע כל התפוצצות בחוץ. לאחר מכן היו רשמיהם מבולבלים ביותר. הם אפילו לא הבחינו כאשר פגז פגע ישירות בביתם (אמנם בקצהו האחר). "רק חשבתי שמשהו נפל קרוב מאוד", סיפר יהושע מאוחר יותר.

עוד זוג, גל ואסנת, נתקעו בתעלת קשר רק 40-30 מטר מפתחו של מקלט. אבל ההפגזה היתה כבדה מכדי שיעזו להסתכן ולחצות מרחק זה. הם שכבו על פניהם בתעלה ורסיסי הפגזים שרקו סביבם.

ילדי המקלטים של קיבוץ גדות לפני מלחמת ששת הימים

15 מטר מהם, באותה תעלת קשר, התכווצה לבדה אסתר בנס. אף היא לא הספיקה להגיע לבונקר שעה שהחלו הפגזים לנפול. סביבה התאבך אבק ועשן סמיך. נשמעו קולות נפץ והורגש ריח חריף של אבק שריפה. דומה היה עליה שנותרה לבדה בעולם. היא חזרה ושיננה לעצמה: "רק לא להיתקף בפאניקה". ואומנם הצליחה להתגבר על הפחד המשנק את גרונה ולשמור על עשתונותיה. בסופה של מחצית שעה איומה, כאשר השתררה הפוגה קצרה בהפגזה, זינקה אל תוך המקלט.

ז'אני השבדית (אחת משמונה אנשי הבריגדה הבינלאומית, סטודנטים ותיירים העובדים במשק) לא טעמה מעולם טיבה של הפגזה. כיתר אנשי הבריגדה (שבדים, שווייצרים וקנדי אחד) באה אף היא מארץ שלא ידעה מלחמה זה דורות. "אפילו מפי אבי לא יכולתי לדעת מה משמעות הדבר", הצטחקה.

"אולי היתה זו טעות שלנו שלא אמרנו להם מה צפוי להם וכיצד לנהוג", הודה אביק, "אבל עברו מספר שנים מאז ההפגזה האחרונה, בעצמנו כמעט ושכחנו".

כאשר החלו הפגזים לנפול היו ז'אני ושתי חברותיה בחדרן, בקצה הדרום-מזרחי של המשק. הן יצאו החוצה וראו רק תמרות עשן מסביב. צריף העץ הסמוך נפגע ועלה בלהבות. רסיסים פילחו את הקיר גם בבניין שלהן. "פחדנו נורא", סיפרה ז'אני, "לא ידענו מה לעשות… ואז נזכרנו במקלט שליד בניין המזכירות ורצנו לשם".

בהיותן בין יתר חברי הקיבוץ ובהיווכחן כי הבונקר הוא מקלט בטוח, שכך פחדן. לאחר מכן לא נותרה אלא בהלה קלה מתובלת בשביעות רצון ש"עמדנו בזה". בערב הן עמלו עם כל חברי הקיבוץ בשיקום ההריסות, ולמחרת כמו כל חברי הקיבוץ הן ויתרו על חופשת השבת.

"למען האמת היינו בטוחים שכל השמונה יקומו ויעזבו", סיפר אביק, "לאחר הכל מה מחזיק אותם כאן? הם אפילו לא יהודים. אבל עד כה אף אחד לא הודיע על עזיבה".

סמואל, היהודי היחיד מבין השמונה, נמנה על פועלי הפלחה בסידור העבודה של יום שישי, וכאשר החלה ההפגזה נמצא בדרכו חזרה למשק ביחד עם חבר קיבוץ מאחד השדות בצפון. לפתע החלו לנפול פגזים מסביב. השניים השתטחו על הארץ בשדה הפתוח וראו כיצד "המשק נהרס לנגד עינינו".

ואז החלו הפגזים מתקרבים כאילו התותחן הנסתר בהרים שממול הבחין בהם וניסה לפגוע בהם. סמואל לא עצר כוח. הוא פרץ בדהרת בהלה דרך השדות, הגיע באפס נשימה לאיילת השחר ובשפה עילגת גימגם – "גדות קאפוט".

חברו, עומר בגדי, הוסיף לשכב בשדה ולעקוב אחר אלומות העשן העולות מבין מבני המשק. "בוודאי לא נותרה שם אבן על אבן", הירהר, "היכן חיל האוויר שלנו?".

זו היתה גם השאלה שנשאלה בתוך הבונקרים. אך התיישבו כולם במקלטים, החל המיפקד. באמצעות הקשר הטלפוני שבין הבונקרים התברר במהרה כי כל הילדים הורדו למקלטים. לעומת זאת עדיין שררה אי בהירות ביחס למבוגרים, ולא רק לאלו שנמצאו בשדות כשהחלה ההפגזה, אלא גם ביחס לדיירי "שיכון הקמפ" (שהוקם על מקומו של מחנה צבאי לשעבר), אשר המקלט שלהם רק נבנה וטרם חובר לרשת הטלפון התת-קרקעית. בהלה חמורה יותר שררה במקלט זה, אליו זינקו מספר הורים שלא ידעו מה גורל ילדיהם.

"היתה אם אחת שממש בכוח נאלצנו לעצור מבעדה מלצאת בשיא ההפגזה", סיפר אביק שאף הוא מצא מקלט בבונקר זה, "היא רצתה להגיע לבית הילדים ויהי מה".

אבל ברגע של הפוגה הגיע במרוצה שליח שנשלח לברר מי נמצא במקלט הקמפ, וגם להרגיע שלכל הילדים שלום.

בבונקר הילדים, זה שליד מעונות הילדים, שררה צפיפות רבה כי מילאו אותו רבים מן המבוגרים אשר סייעו בהורדת הילדים למקלט. כמו בכל קיבוצי הספר, אף בגדות הוכן בונקר הילדים למצור ממושך. היו בו מיטות עבור הפעוטות וציוד להכנת מזון ומה שחשוב מכל – צעצועים. את הילדים המבוגרים ארגנו מיד לשירה בציבור ולמשחקים. הקטנים בכו קצת, "אבל בסך הכל לא היתה בהלה גדולה".

בחוץ הוסיפו הפגזים לנפול במטחים צפופים. והאנשים שומעים ומריחים כיצד הולך המשק ונהרס. שאלו איש את רעהו – "עד מתי?".

קיבוץ גדות כיום. כל חברי המשק היו בחצר כשנחת הפגז הראשון

ב-3:30 אחה"צ, כשאסתר בנס זינקה לתוך אחד המקלטים, לאחר ששהתה בחוץ לבדה כחצי שעה, היא הביאה עימה את הבשורה: "המטוסים שלנו הגיעו". ואכן, מאותו רגע ואילך נחלשה ההפגזה, ואילו ממרחקים הגיע הנפץ העמום של פצצות האווירונים, וכעבור עשר דקות נשתתקה כליל. ובתוך הדומיה הפתאומית שנשתררה מסביב נשמע טרטור מכונית – הגיע האוטובוס של אגד עם נוסע יחיד לגדות.

אין ספק כי מה שהתרחש בגדות וביתר הישובים המופגזים בשעות ובימים הבאים, אף הוא חלק מאותו הווי חיים שנוצר בצל הסכנה.

"ב-4:30 אחה"צ", מספר אביק, "בעוד אנחנו יושבים במקלטים (היתה הוראה להישאר בהם עד חשיכה) הגיעו חברים ממחניים ומאיילת השחר לשאול אם אפשר לעזור".

מיד בעקבותיהם הגיעו עובדי חברת החשמל ואחריהם החשמלאים של חולתה (לגדות, לעין גב ולתל קציר הגיעו חוליות חשמלאים מעמק הירדן). מכל ישובי הסביבה הגיעו מתנדבים לגדות והתייצבו מיד בחדר האוכל לסייע בהכנת ארוחת השבת. למעשה היא היתה כבר מוכנה, רק לחמם אותה היה צריך. ומבוקר השבת החלו להגיע מתנדבים לעזור בשיקום ההריסות, ומברקים המציעים עזרה מפועלי נמל חיפה. עובדי הכור האטומי בדימונה הציעו לשלוח 50 איש ליומיים-שלושה. האימפלה המפוארת של מנהל אמקור הופיעה בתל קציר לשאול אם המפעל יכול לעזור במשהו.

"מלחמה ממש". דיווח של "מעריב" [מ-9.4.67] על התקרית הנרחבת

משקי עמק הירדן תרמו כל אחד פרה חולבת מעולה על מנת שהרפת של עין גב תוכל לעמוד במכסת החלב שלה, ופועלי חצור, רובם ככולם עובדי דחק, תרמו שתי שעות עבודה כ"משך הזמן שאנשי גדות ישבו במקלטים".

כבר בליל שבת, כאילו נתקבלה ההחלטה מראש שהעסקים כרגיל, התקיימו מסיבות השבת הרגילות בתל קציר ובהאון. בעין גב ערכו חגיגה לכבודו של הרץ המרתוני יוסף בצרי, חבר המשק, שתפס מקום שני במירוץ התבור. ובגדות, שם תוקן החשמל רק ב-11 בלילה, הסבו חברי המשק עם אורחיהם מהסביבה עד אשמורת הבוקר וסיפרו על "40 הדקות".

שלשום עדיין היו אותות ההפגזה ניכרים בגדות. הבתים שנפגעו עדיין עמדו בחורבנם וציבורי זכוכית שבורה נערמו בכל מקום. קערי פגזים הכתימו בכתמים מכוערים את הדשא וענפים שנקרעו בהדף הפצצות היו מוטלים בכל מקום. אך בשבתי לפני בניין המזכירות יכולתי לשמוע את קולה המונוטוני של המזכירה בטלפון: "כאן גדות, אצלנו הכל בסדר, תן לי את אברהם… מדברים מגדות, מצב הרוח מצויין, את ועדת המשק בבקשה… כאן גדות… כן הכל כשורה, לא צריך לדאוג, אפשר לדבר עם מהנדס החשמל?".

כאן ארץ גבול.

ולא צריך לדאוג.

___________________________________________________________________________________________________

28 באפריל 2015: גונן, כפר סאלד ושמיר שוב במקלטים 

תוספת מאוחרת: כאילו לא עברו להן 48 שנים – ירי מכיוון סוריה הקפיץ מחדש את הקיבוצים שהיו פעם על הגבול. ב-1967 האפליקציות האלה עם ה"צבע אדום" לגמרי לא היו בתכנון.