כך הגענו אל נקודה 2224 בחרמון

נדבך נוסף לתפיסת החרמון: כוח מחטמ"ר 3 טיפס ממג'דל שמס עם פרדות עמוסות בציוד בעקבות כוח מגדוד 13 של גולני, שעלה להר ב-12 ביוני 1967 * נח אפרת, קמ"ן גדוד שריון 181 של פיקוד צפון, תיעד בצילומים את המסע וההגעה, ואף שיכנע את קמ"ן גולני לשפר עמדות ולתפוס נקודה גבוהה יותר

המילואימניקים של חטמ"ר 3 במצפה שלגים ביוני 1967 [צילום: נח אפרת]

מאת זיוה רענן

———————-

כשאבא שלי היה ילד הוא שמע סיפורים מאמא שלו איך טיילה לבעל-בק שבלבנון ואיך עלתה לחרמון על גב חמור. ופתאום, עם סיומה של מלחמת ששת הימים, היתה הזדמנות להגשים את החלום. שנים לאחר מכן, כשמלאו לאבא 80, טיילנו איתו ברחבי הארץ, וכששמענו את סיפור העלייה לחרמון נותרנו בפה פעור.

כשאבא התקרב לגיל 80 התכנסנו "הילדים" לחשוב איך נציין את התאריך המיוחד. אנחנו לא אנשים של קבלות פנים ולחיצות ידיים ובמיוחד לא אבא. יותר מכל, אבא אוהב לטייל, ולכן בחרנו לטייל איתו בארץ ולשמוע ממנו סיפורים על העבר. אחי הגדול, ערן, ביקש לשמוע מאבא סיפורים על מה שעבר עליו במלחמות ברמת הגולן. אני רציתי לשמוע את המורשת האזרחית: על הילדות של אבא בנשר ועל פרק ההתנדבות של ההורים במושב גבעת יערים בראשית דרכו. החלטנו לשלב את כל הרצונות, ולשמחתנו אבא שיתף פעולה עם המטלה שהטלנו עליו לכבוד יום הולדתו.

כשהגענו לגולן הבנתי שאי אפשר להתעלם גם מהפרקים האלה הטעונים של שדה הקרב. איך אפשר לצאת למלחמות ולהתמודד לבד עם העול של החוויות? אולי אפילו נזכרנו קצת מאוחר. ובאמת שמענו מאבא סיפורים מצמררים על החוויה של מלחמת יום הכיפורים. הבנו שרק מקרה הוא שיש לנו אבא ולאחרים אין. אבל כששמענו את הסיפור על העלייה לחרמון בסיומה של מלחמת ששת הימים נדהמנו. איך אבא שלנו, הצנוע, שמר את הסיפור לעצמו לאורך כל השנים? הוא לא סיפר כי לא ביקשנו. אחת מגיסותיי אמרה לי אז: זיוה, תכתבי את הסיפור הזה. אבל עברו עוד למעלה מחמש שנים, ועכשיו כשאבא כבר לא ילד, הגיע הזמן של הסיפור להיכתב.

בתחילת קיץ 1967 אבא היה קצין מודיעין במילואים בגדוד שריון (גש"פ 181) שהיה מוצב בשדה אליעזר במהלך "תקופת ההמתנה" – שלושת השבועות המתוחים שקדמו למלחמה. הוא כבר היה אז אבא לארבעה ילדים. אני, השלישית מילדי המשפחה, הייתי ילדת גן. אחי הצעיר היה פעוט.

גם כשהחלה המלחמה עדיין ישבו הכוחות בצפון בהמתנה, כי המאמץ של הצבא התרכז בחזיתות של מצרים וירדן. הגבול עם סוריה היה גבול חם מאז קום המדינה. מאבק ניטש על על מקורות המים ותושבי היישובים שלאורך הגבול, מתל קציר שבדרום מזרח הכינרת ועד ליישובי עמק החולה, סבלו מאוד. על האווירה של התקופה ההיא מעיד באופן הטוב ביותר השיר על הילדה מגדות שנכתב לאחר המלחמה, כשהתושבים יצאו מהמקלטים. מנגד, היו חששות מתגובה של ברית המועצות ליזמה התקפית של ישראל וגם מהקושי שבעלייה לרמה. השיקולים האלה והאלה עמדו זה מול זה על כף המאזניים.

בניגוד למלחמות אחרות, במלחמה הזאת היה זמן לכוחות להתכונן היטב, וכשבסופו של דבר התקבלה ההחלטה לעלות לגולן לקראת סופה (ליתר דיוק ב-9.6.67, ביום החמישי למלחמה) הצליחו כוחותינו להפתיע את הסורים מצפון. הקרבות לא היו קלים וגבו אבידות. הקרב שזכור יותר מכל בהקשר הזה הוא על תל פאחר. המלחמה הוכרעה תוך פחות מיומיים והסתיימה מהר. הסורים היו מבוהלים ונסוגו מהשטח. נוצר חלון הזדמנויות קצר לתפוס את השטח הגדול של הרמה ולשפר עמדות, עד שיגיעו חיילי האו"ם לסמן את קו שביתת הנשק החדש.

הגדוד של אבא עלה לגולן דרך מוצבי ג'לבינה, גשר בנות יעקב ואיזור הבטחה. בבוקר ה-10.06.67, היום האחרון למלחמה, קיבל הגדוד פקודה לתפוס את קונייטרה ואחר-כך להצטרף אל חטיבת גולני ולהיות תחת פיקודה. אבא נסע עם המג"ד [סא"ל אברהם אלתרמן] לפגוש את מח"ט גולני, יונה אפרת. ביישוב הדרוזי מסעאדה שמעו מיונה אפרת שהמשימה הנוכחית של גולני היא להשתלט על החרמון בעקבות בקשה של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר. המשימה בוצעה בשיתוף עם חיל האוויר, ששלח שני הליקופטרים להוריד את חיילי גולני [גדוד 13] בחרמון.

ההליקופטרים לא הצליחו להתרומם לגובה הפסגות הגבוהות של החרמון והורידו את החיילים בגובה של כ-1,700 מ', הגובה של תחנת הרכבל התחתונה של היום. בנוסף, הם היו יכולים להוריד בכל פעם רק שלושה חיילים וקצת ציוד.

היום כבר הגיע לסיומו, על ההר ישבה קבוצה קטנה בלבד של חיילי גולני, והיה ברור שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר. הוחלט לשלוח עוד בלילה את פלוגת הפרדות של הצבא לעלות לחרמון עם ציוד, כדי לחזק את החיילים שנמצאים על ההר ולהגביר את הנוכחות.

חמורים בשלג החרמון, חורף 1974

מאז ומתמיד אבא אהב מאוד לטייל ברגל, ובנקודת הזמן הזאת הוא נזכר בסיפורים של אמא שלו ובחלום לעלות לחרמון. אבא ניגש אל יונה אפרת, מח"ט גולני, סיפר לו על החלום וביקש להצטרף אל פלוגת הפרדות. אחרי שקיבל אור ירוק לטיול המיוחל, ניגש אבא אל חבריו ממחלקת הסיור של הגדוד וסיפר להם שהוא עולה לחרמון. אחדים מהם ביקשו להצטרף ויונה אפרת אישר לחבורה לעלות בתנאי שימהרו לחזור בבוקר ולא יתמהמהו על ההר.

כך יצאו שישה מילואימניקים להרפתקה בהר ביחד עם פלוגת הפרדות: אבא שלי – נח אפרת (אין קשר משפחתי ליונה אפרת), סיני אלון, שכן שלנו מהקיבוץ שעבר ביחד עם אבא כברת דרך ארוכה, הרופא של הגדוד ועוד שלושה חברים.

המשלחת החלה לעלות ממג'דל שמס מעט לאחר החשיכה. המסע היה מאוד קשה. הדרך היתה תלולה. נסו לדמיין הליכה בחושך, אין סימון שבילים וגם אין שבילים. מדי פעם נפל ציוד לאחת הבהמות וקרה שאחת מהן נפלה. החבורה התקדמה בקצב מאוד איטי. המסע נמשך שעות. לא כך ראה אבא בדמיונו את הטיול לחרמון. החלום הלך והתרחק.

חיילי המילואים מקבלים אישור להגשים את החלום

בסביבות השעה 03.00 לפנות בוקר ניגש אבא למפקד הפלוגה, הסביר לו שהוא הצטרף בשביל לראות את החרמון והוא מבקש להתקדם מהר יותר ביחד עם חבריו מיחידת הסיור. בשיחה במכשיר הקשר עם קצין המודיעין של גולני, אורי שמחוני, הסביר אבא שאין מה לפחד כי השטח פנוי ואין חיילים סורים בשטח. אורי שמחוני אישר את הבקשה בתנאי שיקחו איתם מכשיר קשר ויעלו רק עד למקום שבו מחכים החיילים. כשעלה אור היום אבא התחיל לתעד את המסע. אבא החזיק איתו באופן קבוע מצלמה והיה מצלם שקופיות.

הר החרמון, המאהל של גדוד 13 גולני. צולם כנראה בבוקר ה-14 ביוני 1967, יומיים אחרי שהכוח הראשון תפס מאחז

לפנות בוקר הגיעה החבורה אל החיילים של גולני ומצאה אותם ישנים באוהלים. אחרי ההתרגשות הראשונה ראה אבא שמהמאחז החדש לא רואים הרבה. לא לשם כך נעשה המאמץ של צה"ל להעלות חיילים אל ההר. שוב שוחח בקשר עם אורי שמחוני והציע שינסה לעלות ביחד עם חבריו ממחלקת הסיור גבוה יותר.

אל החבורה שלהם הצטרפו עוד שני חיילים של גולני והם המשיכו לטפס בהר ועלו עוד למעלה מ-500 מטר בגובה, עד שהגיעו אל נקודת גובה 2224 (כך הכיר צה"ל את פסגות החרמון), הידועה היום כמצפה שלגים.

הרגע המרגש

מצפה שלגים היא הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון שבידי ישראל אשר זכתה להיקרא "העיניים של המדינה". משם הנוף כולו היה פרוש לפנים, מכינרת ועד הים התיכון, ומהרי הגלעד ועד לאגן דמשק והרי הלבנון. אף על פי שזו אינה הפיסגה הגבוהה ביותר של החרמון היא מאוד אסטרטגית. אחד מחיילי גולני שלף דגל שהביא איתו, וחבורת המילואימניקים הצטלמה.

יוני 1967, מצפה שלגים

החבורה יצרה קשר עם הפיקוד של גולני כדי לדווח שהגיעה למצפה שלגים והם מתחילים לרדת כפי שהבטיחו. "אל תזוזו ממקומכם", פקד עליהם יונה אפרת, שהיה מופתע מההישג. כעבור כשעתיים הגיעה פלוגת הפרדות ויחידת הסיור ירדה מההר בלי לחכות לחיילי האו"ם. כבר לא היה צורך.

שאלתי את אבא: מה לדעתך היה קורה לולא עליתם למצפה שלגים? האם חיילי גולני או פלוגת הפרדות היו עולים לשם בכל מקרה? אבא משך בכתפיים ואמר שהוא לא יודע. לא נוכל לדעת את התשובה, אבל השאלה הזאת מהדהדת.

מצפה שלגים 1967

כך או כך, אבא וחבריו לנשק היו הראשונים שזכו לראות את החרמון מקרוב בסיום המלחמה. מי ידע אז שההזדמנות הזאת אינה חד-פעמית ושנמשיך להחזיק בחרמון כל כך הרבה שנים?

בנוסף לכך, נדמה לי שהסיפור שופך אור על פרטים שנשכחו מההיסטוריה כמו יחידת הפרדות של צה"ל. בכל האזכורים שמצאתי ברשת נכתב שצה"ל הפסיק להשתמש בפרדות שנים קודם לכן, ובכתבה שהתפרסמה בביטאון חיל האוויר ב-2003 סופר שמוטי הוד אמר פעם שההליקופטרים הורידו את החיילים במצפה שלגים. סיפור העלייה להר בלילה נשכח, אבל ברור לי שאבא שלי יודע מה הוא אומר.

אבא, חבורת המילואימניקים שהיו איתו, הפרדות והחיילים שהוליכו אותן, צלחו הפרש גובה של למעלה מאלף מטר ממג'דל שמס ועד למצפה שלגים בדרך לא דרך, ללא שביל וללא סימון כלשהו, רוב הזמן בחושך.

אבא מטייל בפייפר אחרי המלחמה

בירכת רם ב-1967

אחרי המלחמה פנו מהצבא אל אבא בבקשה מיוחדת. כקצין מודיעין שיש לו חיבור אמיתי לשטח, אבא התבקש לערוך סיורים באוויר כדי להכיר טוב יותר את השטח החדש. וכך, אחת לשבועיים, לאחר סיום יום עבודתו בשדות הקיבוץ, היה מטלפן לקצין המודיעין של פיקוד צפון והיו מתאמים לו טיסה בפייפר. הוא היה נוסע לשדה התעופה ברמת דוד, במרחק קצר מהבית, היה טס מעל לרמת הגולן ולחרמון ומוסר אחר כך את רשמיו. פעם היו דברים כאלה, ובכלל אבא שירת במילואים עד גיל מאוד מאוחר והחיבור של בית-משפחה-צבא-מדינה היה אז כל כך הרמוני ומובן מאליו.

הקרב על מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים הוא מהידועים שנחרטו בזיכרון. האמנית מיכל נאמן הציבה בשנת 1974, אחרי המלחמה, שני שלטים בחוף תל-אביב, עם הכתובת "העיניים של המדינה". המיצב שלה דן בקשר שבין הנראה לבין הייצוג שלו. וכמו כן השלט המתייחס לנקודת גובה 2224 שנכתב במכוון ברישול, במטרה להנמיך את ערכו, והוצב בגובה פני הים, גובה 0, מעמיד בסימן שאלה אתוסים כמו זה שנוצר סביב החרמון. הדיון החברתי הזה מאוד לגיטימי ואפילו רצוי, אבל לתחושתי, את ההיסטוריה חשוב לזכור.

—–