מלכדנו את גשר בנות יעקב

אמנון ארז, מ"פ הנדסה של חטמ"ר 3, מספר על קורות היחידה שלו בחזית הסורית: מלכוד גשרי בנות יעקב והפקק, ההרוג מירי דו"צ בזמן הנחת שדה מוקשים, הארוחה האחרונה עם המג"ד חלפון שנהרג למחרת, הסיוע לפצועי גדוד 33 בדרך מע"צ וסריקת מחנות עלייקה * יש לו גם התייחסות לנושא אסון בית המכס: "אין לי שום קשר לאירוע, המקום לא היה באחריותי"

שיירה צה"לית ארוכה שחלקה כוח ארטילרי, חוצה את גשר בנות יעקב בדרכה לרמה הסורית שאך זה נכבשה [צילום: ארכיון צה"ל]

פרוטוקול פאנל מפקדי הנדסה שנערך אחרי מלחמת ששת הימים חשף כמה זוויות אחרות של הלחימה מצד אלה הנחשבים כתומכי לחימה אבל לא פעם הם חלק ממנה. אמנון ארז, מ"פ הנדסה של חטמ"ר 3, היה אחד המשתתפים והדוברים באותו כנס ארוך המתפרש בבלוג זה על 14 פרקים [עד כה התפרסמו 12]. הדברים שאותם נשא בפני חבריו היו ענייניים ותמציתיים, ובראיון כעת אחרי כל אותן שנים הוא הופך את הדיווח הזה לסיפור.

ארז אינו זוכר את הפאנל הזה, אבל הוא כן זוכר שאנשי ענף היסטוריה הסתובבו בשטח מיד לאחר המלחמה. "זה היה בשבוע השני שאחרי המלחמה, כשעוד היינו ברמה. הם ביקשו מכל מפקד יחידה להגיש דו"ח עם לוח זמנים, תנועות, נתיבים, וכל מה שעשינו. יצא לי לפגוש אחד מהם יותר מאוחר, שאמר לי שחלק מהדו"חות היו הזויים בצורה בלתי רגילה. אנשים דיווחו על מקומות ולוחות זמנים שאין להם שום קשר עם מה שהיה".

ארז, איש קיבוץ שער העמקים [במקור מקיבוץ אילון], התגייס ב-1960. הוא רצה להגיע לסיירת שריון, אבל שלחו אותו להנדסה. הוא מספר: "חיל הנדסה בתקופה ההיא היו יותר מ'מאו מאו של גולני'. ואז החליטו להעלות את הרמה ולהכניס קיבוצניקים ותיכוניסטים. הנדסה היה אז חיל מאוד קטן, בסך הכל גדוד סדיר אחד, אבל המסלול היה שתוך שנה וחצי אתה קצין ולא חותם יום אחד קבע. עשיתי קורס קצינים ואחר כך שישה חודשים קורס מקצועי בבה"ד 14, השתחררתי ב-1963 ובמילואים הראשונים שלי קיבלתי משימה להקים את פלוגת חה"ן של חטמ"ר 3".

הוא זוכר ב-1965 תרגיל של חטיבה 3 [בפיקודו של אל"מ אורי ביידץ] לכיבוש רמת הגולן, שנערך על הכרמל דרך המוחרקה. הוא זוכר שהרמטכ"ל רבין היה אורח הכבוד – "היה לו שם שולחן ואני הייתי צריך לבדוק שאין שם מלכודים לפני שהוא עולה לבמה".

הוא מסביר את הסיבה להקמת פלוגת הנדסה לכל חטיבה: "לכל גדוד חי"ר היתה מחלקת חבלה, אבל בצה"ל הבינו שהחטיבה צריכה כוח נוסף למשימות שהגדודים לא יכולים לעשות. ואז התחיל הרעיון להקים פלוגות חטיבתיות. אני בעצם קצין הנדסה של החטיבה, כאשר מקצועית אני שייך לחיל הנדסה. בשבועיים הראשונים של האימונים אני זוכר שעוד השתמשנו בלהביורים".

להביורים היו נשק עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה, שהשתמשו בו גם במלחמת ששת הימים. אחד ההרוגים בתל פאחר [אליהו שטיגליץ] נשא על גבו להביור שהתפוצץ. ארז: "הציוד בבה"ד 14, אפילו סוגי המטענים, היו הרבה מאוד מהצבא הבריטי. מה היתה תורת הלחימה בשימוש עם להביורים אני לא יודע, אבל אנחנו תרגלנו את השימוש בהם במסגרת הקורס. גם כשהייתי בסדיר חלק מהתקופה הייתי מדריך של יחידות מילואים ולימדתי שימוש בנשק הזה – איך מכינים את הדלק, איך מערבבים אותו. הלחימה בבונקרים עם להביורים היתה לירות דרך החלונות כדי להבריח את החיילים שנמצאים שם, אבל ירדו מזה מהר מאוד אחר כך".

איך כבשתם את הרמה הסורית דרך המוחרקה בכרמל? "סימנו כאילו שדות מוקשים על הציר שאנחנו צריכים לפתוח, והכוחות אחרינו כשאנחנו עולים כל הדרך עם קומנדקרים. אחת הבעיות במלחמת ששת הימים היתה שלא היה ציוד הנדסי לפלוגות ההנדסה החטיבתיות. לא היו שופלים, דחפורים, מגלי מוקשים מגנטיים, עוגנים [למשיכת מוקשים שהתגלו]. ציוד בסיסי לגמרי. היו מחסני חירום עם ציוד, אבל ציוד ששנים לא בדקו אותו ולא חידשו אותו. היו שם לבנות חבלה שהתפוררו מרוב שהיו ישנות".

לפחות מכשיר קשר היה לך? "היה רק לי, אבל אם אנחנו מתפצלים ביחידה אז אין מכשיר נוסף. רק בשלב יותר מאוחר הצלחנו לארגן לנו את המחסן שהיה בהר כנען".

סרן אמנון ארז בשנות ה-60

הוא זוכר את הרגע שבו גוייס בתחילת תקופת הכוננות. "זה היה ב-19 למאי בערב, שזה היה שבת. קיבלתי טלפון להגיע. הגעתי לחטיבה שישבה במשטרת ראש פינה, כשאף אחד לא יודע שום דבר וכולם במתח נוראי. לכל גדוד היתה גזרה והוא התארגן. אמרו לי למצוא מקום קרוב ולשבת שם. מצאנו חורשת זיתים בערך קילומטר אחד דרומית למשטרה בראש פינה. היינו בין 40 ל-50 איש. הפלוגות האלה לא היה בנויות כמו פלוגות קאלסיות, אבל כיחידה עצמאית. היו לנו נהגים, טבחים, מש"קים, אפילו פקיד היה לנו. המ"מ שלי היה דוד עובדיה".

מה קורה בתקופת ההמתנה? "אף אחד לא יודע מה לעשות. כל היום קבוצות פקודות בחטיבה. אני לוקח את האנשים ומתחיל לאמן אותם, מבקש תחמושת ועושה להם מטווחים. בעורף מתח נוראי, אבל בחזית היה די שקט".

עיקר פעילות ההנדסה בתקופה הזו היתה הנחת שדות מוקשים במסגרת תוכניות ההגנה של פיקוד צפון. "העיקרון של תוכנית 'צריח' ששדות המוקשים יהיו בכל פיתחה שהסורים יכולים להיכנס. חלק מהשדות אנחנו עושים, חלק גדוד 602 וחלק הגמ"ר. הפלוגה שלי עבדה בעיקר באיזור של גדות, מהכביש שיורד לבנות יעקב לכיוון גדות".

איך מניחים שדה מוקשים כזה? "ברגע שיש חושך אתה מגיע לשטח עם רכב. היו לנו מוקשי נ"ט שהיו כבדים, אבל לא רק רכב – גם בנאדם מסוגל להפעיל מוקש כזה אם אתה דורך עליו עם חגור מלא ובריצה. מוקש נ"ט יש בו כשמונה עד עשרה ק"ג חומר נפץ ט.נ.ט., שמניחים אותו בעומק כעשרה ס"מ. לטנק הוא מסוגל לקרוע שרשרת, זחל"ם הוא יכול להפוך, שלא לדבר על קומנדקר או ג'יפ. היו גם מוקשי נ"א של 40 גרם במטרה לקטוע לך רגל, כדי שייכנסו עוד ארבעה ויטפלו בך.

"לפני שאתה מתחיל בעבודה יוצאות לפניך חוליות אבטחה מחי"ר, שנמצאים קדימה מעבר לשדה המוקשים. דבר ראשון, אתה מתחיל לגדר את השטח שאותו רוצים למקש. אחר כך מסמנים שלוש שורות, כשהרווח בין מוקש למוקש [מוקש נ"ט] הוא שלושה מטר. יש חוליה שהולכת ומסמנת, ואתה חייב לסמן את הקצה אל נקודת מוצא, אזימוט מרחק, לתקוע יתד ומזה אל חוץ לגדר, שאם וכאשר תרצה להרים את השדה [לפנות את המוקשים] אתה יודע את התוכנית. לכל שדה מוקשים אתה מכין ארבעה עותקים של טופס שמועבר לפיקוד. סימנת את השורות, ואז החבר'ה מניחים את המוקשים על הקרקע. אחרי זה חופרים, וזה הקושי העיקרי, תלוי בסוג הקרקע. אחרי שגומרים לחפור כולם יוצאים מהשטח ואז מתחיל שלב החימוש. בכל שורה בנאדם אחד עובד ורק אחרי שמתרחק 20 מטר, נכנס מישהו אחר לשורה שנייה, כדי שאם יקרה משהו רק בנאדם אחד ייפגע".

עשיתם דברים נוספים חוץ מעניין המוקשים? "זו היתה הפעילות העיקרית, פה ושם קצת עזרה בביצורים ליחידות בשטח. בימים הראשונים ביצרנו את משטרת ראש פינה. שמנו שכבת שקי חול על הגג ועשינו כמה חפירות בחצר, מין תעלות קשר כאלה. אני כל הזמן הייתי בקבוצות פקודות.

"ב-27 למאי קרא לי המח"ט מנו שקד ואמר לי – ראו הרבה אורות בלילה בבית המכס העליון, אני רוצה שתכין לפיצוץ את גשר בנות יעקב ואת גשר הפקק. שאלתי אותו – אתה רוצה שנעשה את זה אחד אחרי השני, או במקביל? אמר לי – במקביל. אז לבנות יעקב אני הלכתי ולגשר הפקק הלך הסגן שלי. לגשר בנות יעקב הגענו עם הסיירת, שהמפקד שלה היה עזרא אוריון. היתה לנו ערכה מוכנה לפיצוץ הגשר. המעקות האלה שבגשר שנקראים מילואות היינו צריכים להניח בהם לבנות חבלה. לא צריך יותר מדי. אולי עשר או 15 לבנות בכל צד, וזה מספיק כדי שלא יוכלו לנסוע על הגשר".

יולי 1967, גשר בנות יעקב בצילום מנהר הירדן [מדרום לצפון]. צילום: מעריב

הגשר באותה תקופה היה חסום או פתוח? "הגשר לא היה חסום, אנשי או"ם נסעו עליו כל הזמן. המשטרה שלנו ישבה מעל הגשר [במשמר הירדן הישנה] והשגיחה. אבל רק האו"ם השתמשו בגשר. הגענו לשטח, קודם כל הסיירת ירדה ונשכבת משני צידי הכביש עד 10 מטר לפני הגשר. מודיעים לי שזה בסדר, ואני עם כמה חבר'ה עובר דרכם. בדרך אני שומע נחירות אימים, ואז חזירה עם גורים עוברת ביני לבין הגשר במרחק של שניים-שלושה מטר. לא בטוח שהבחינו בנו. עלינו על הגשר, סידרנו את הלבנות האלה בתוך המילואות ובמקביל מתחנו חוט תיל מהגשר עד למשטרה למעלה כדי שאפשר יהיה להפעיל את הפיצוץ. לקח לנו חצי שעה או שעה, יוצאים ומתקפלים. בבוקר המח"ט קורא לי ואומר – בואנה, החבר'ה עוברים ורואים את כל העסק, זה צבוע לא טוב. אמר לנו תכינו חדש עם צבע מתאים, אז באנו בלילה הבא שוב, פירקנו ושמנו חדשים והסורים לא הרגישו. סך הכל עבדנו מאוד בשקט. הסגן שלי עשה את גשר הפקק וגם שם לא היו בעיות".

גשר בנות יעקב מעל הנהר

יצוין שהמטען שהונח על גשר הפקק הופעל באופן חלקי בזמן הפגזה סורית, כנראה ב-6 ביוני, והגשר הוכרז כבלתי עביר לרק"מ. בצהרי 9 ביוני בעת הלחימה בגזרה זו נאמר לטנקים של הגש"פ, שירו מפרדס חורי [בין חולתה לגדות] להגיע ולתת סיוע צמוד לגדוד 33 בדרדרה. טנקים היו צריכים לבצע עיקוף גדול, אבל אחד הטנקים שהיה בתיקון בחולתה לא שמע על כך, והגיע למקום תוך זמן קצר לאחר שעלה על הגשר ונסע עליו ללא בעיות.

לא זוכר שהיו תכנונים התקפיים

בדו"ח סיכום חטיבה 3 לאחר המלחמה צויינו מספר יעדים לתקיפה במקרה שפיקוד צפון יקבל אישור לתקיפת סוריה, מה זכור לך מאותם תכנונים? "עד כמה שאני זוכר לא היתה תוכנית למתקפה, אבל אני לא רוצה לסמוך על הזיכרון שלי".

מח"ט 3, סא"ל מנו שקד [שלישי מימין], בהכנת גדר לקראת אימון של גדוד 33 לפני המלחמה לתקיפת הרמה [צילום מאלבומו של מנו שקד]

בצילום מאותה תקופה נראה המח"ט מנו שקד מכין גדר כדי להתאמן בלעבור אותה. "לפי דעתי, וזה אני אומר לך בערבון מאוד מוגבל, אלה היו החלטות התקפיות מקומיות מכיוון שמנו החליט שגם הוא רוצה לשים אצבע כדי שיגידו שגם החטיבה עשתה משהו, ועל זה שילמנו מחיר יקר מאוד. היו עוד כמה פעולות שהסיירת שמה מארבים בלילה בגזרות בגבול והיתה היתקלות עם איזו חוליה סורית ונהרגו לנו שניים".

זה קרה ביום שישי לפנות בוקר ה-2 ביוני על יד כפר הנשיא. "נכון. אבל זה בערך מה שעשינו פחות או יותר. תכנונים להתקפה אני ממש לא זוכר".

אם היו תכנונים כאלה היית אמור לדעת מזה? "לדעתי כן. היו המון קבוצות פקודות, בלי סוף, אני לא זוכר שהיתה קבוצת פקודות על תקיפה בגזרה הזו. חוץ מזה, זו היתה חטיבת חי"ר שלא היו לה שום אמצעי ניוד, זחל"מים לא היו, אז איך רצו לתקוף? רק לעלות רגלית? לא היה תכנון אופרטיבי לגבי איזו מתקפה, לא היתה פקודה חטיבתית לזה. לגבינו כהנדסה בטח לא".

פיזם. נהרג מאש כוחותינו

מסיפור הנחת שדות המוקשים נרשם אירוע טראגי. לפנות בוקר 3.6.1967, יומיים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, במהלך הנחת שדה מצפון לגדות, נהרג חייל מילואים מגדוד 32 שאיבטח את אנשי ההנדסה כתוצאה מירי כוחותינו על כוחותינו. היה זה טוראי יעקב משה פיזם בן 33 מצפת.

אמנון ארז זוכר את האירוע: "הדבר הזה נשמר בסוד. זה היה אש כוחותינו על כוחותינו. אני באותה שבת יצאתי הביתה ולא נכחתי בגזרה. החבר'ה שלי הניחו שדה מוקשים באיזור גדות. הכוח שאיבטח אותנו היה בין שדה המוקשים ובין האויב. האבטחה היתה בדרך כלל שתי חוליות של 5-4 איש כל אחת. בתחילת הנחת שדה מוקשים יש רעש – מסמנים, מפזרים וחופרים, וזה מייצר רעש. ברגע שגמרו לפזר ומתחיל החימוש של המוקשים, נכנס לכל שורה מחמש אחד ואז נעשה שקט. המאבטחים שקדימה שומעים רעש בזמן ההנחה ואז פתאום משתרר שקט. זה שקט שיכול להימשך שעה או שעה וחצי, תלוי בקצב חומשי המוקשים, ואז כשזה נגמר החוליות מקבלות הודעה בקשר ואפשר לחזור. כמו שזה נראה, אחת החוליות שאיבטחה הם כנראה חשבו שהעבודה נגמרה ושכחו אותם, קמו והחלו ללכת מול החבר'ה שלנו שראו אותם הולכים לקראתם. מכיוון שזה קרה אחרי התקרית שבה נהרגו לנו שניים ליד כפר הנשיא [יומיים לאחר מכן], זה יצר מתח נוראי. אז החבר'ה שלי פתחו באש על החבר'ה של 32, והבחור קיבל כדור בלב".

היתה ועדת חקירה? "אם אני לא טועה, נעשה בירור, אבל מעבר לזה לא המשיכו לטפל בעניין הזה".

עד ה-9 היוני, יום תקיפת הרמה הסורית, מה אתם עושים? "אנחנו לא עושים כלום, מחכים. ביום שישי אני זוכר שעוד הזמינו אותנו חבר'ה מראש פינה לארוחת ערב".

זכור לך שהמוראל היה בירידה בגלל שלא תוקפים את הסורים? "שמענו שיש משלחת של ראשי הישובים לממשלה [ללחוץ על אישור לפעול], אנחנו מודעים לזה, החבר'ה היו עם הטרנזיסטורים בראש כל הזמן. אני אישית לא זוכר שהייתי מתוסכל או משהו, שלא נלחמים. לא הרגשתי את זה, היו הרבה מאוד שיחות עם החבר'ה, אבל לא זוכר תסכול. אנשי הנדסה זה לא אנשים שהולכים להילחם, יש לנו דברים לבצע, אבל אנחנו לא הולכים בראש הכוחות".

סרן אמנון ארז [במשקפי שמש] ואנשיו

בבוקר השני למלחמת ששת הימים, בירי ארטילרי סורי נרחב לאורך כל קו הגבול, הופגזה גם ראש פינה. אחד הפגזים נפל בחצר בניין המשטרה בתעלה שבה הסתתרו אנשי פלוגת הקשר של חטמ"ר 3. שמונה מהם נהרגו. "זה היה שוק בחטיבה", מספר ארז, "הם היו בתוך תעלה, אחד ליד השני. לפני מלחמה כולם גיבורים גדולים ובהתלהבות, וברגע שקורה דבר כזה זה משפיע".

מה קורה ביום שישי ה-9 ביוני? "אני לא זוכר אם אני יודע שהחטיבה תוקפת, אבל בהמשך הבוקר מזעיקים אותנו לבוא לכביש מע"צ כי מתחילים להגיע פצועים. גדוד 33 מתפרק שם [בקרב על דרדרה הסורית], וקוראים לנו לטפל בפצועים, להוריד מהם את החגורים והתחמושת ומה שיש להם, כדי שיוכלו להכניס אותם לטיפולים בתאג"ד. אני מגיע ממערב, רואה תאג"ד עם המון פצועים ורכבים שבאים עם פצועים, ואנחנו מתחילים להוריד מהם את החגורים, רימונים ומחסניות ומכניסים אותם לתאג"ד".

איזה סוגי פציעות? "היו כמה קטיעות ומרסיסים".

הרוגים אתה זוכר? "לא זוכר, אבל יכול להיות שהיו ואני מדחיק".

מפה כללית של איזור הפעולה העיקרי של חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים

מה אתה מבין שקורה בשטח? "קודם כל עם חלפון [מג"ד 33 שנהרג בדרדרה] יום קודם לכן אכלנו ארוחת צהריים ביחד בתחנת הדלק בראש פינה. הוא בדיוק עבר שם ואמרנו בוא נאכל, וישבנו, אכלנו ודיברנו. זה היה יום קודם וזה מאוד נגע לי. אחר כך נודע לי שקיבל כדור במצח".

אנשי ההנדסה של החטמ"ר פעלו כמה שעות בדרך מע"צ עד שאחרון הפצועים פונה, ואז חזרו לחורשה שלהם. בשלב הזה חטמ"ר 3 ממשיך להילחם. תחילה כבש את תל הילאל בצהרי יום שישי, לאחר מכן את דרדרה, שם היו נפגעים רבים, ובלילה ניהל את תקיפת וכיבוש ג'לבינה. בזמן הקרבות הללו לא מקבלת פלוגת ההנדסה שום תפקיד.

בכל רמת הגולן היתה ביזה אחת גדולה ובלגן לא נורמלי

בשבת לפני הצהריים, לאחר שג'לבינה נכבשה ע"י גדוד צנחנים 65 וכך גם מוצב דוריג'את, נפתחה הדרך אל ציר גשר בנות יעקב/בית המכס, שבו עולה גדוד 32. בשלב זה נקראת פלוגת ההנדסה לבדוק שהציר העולה פתוח ולאחר מכן לסרוק את מחנות עלייקה.

ארז: "למעשה, גדוד 32 עלו לפנינו וחיכו לנו בכניסה לעלייקה. קצת אחרי גשר בנות יעקב היו כמה מוקשים סורים שהיו מונחים על הכביש, ומי שעבר שם ראשון הזיז אותם קצת ואנחנו הזזנו אותם עוד יותר לשוליים. משם עלינו ונסענו למחנות עלייקה. זה היה בסיס די גדול ולקח זמן לעבור מבנה מבנה".

מה היה שם? "הנשקייה וחדר עם ציוד אופטי וציוד מדידה, הכל עמד שם כמו למסדר, כאילו שיצאו משם בצורה לא מבוהלת ולא פגעו בשום דבר. רק בחדר המפקד היו שם ניירות שרופים. ממחנות עלייקה יש לי כמה מזכרות קטנות – מדליה, מחזיק מפתחות. לקראת חושך סיימנו ואמרנו שהכל בסדר".

המזכרות של אמנון ארז מעלייקה

הוא זוכר שתושבי עלייקה, שהתגוררו בכפר שמצפון למחנה הצבאי, תפסו כמה חיילים סורים והסגירו אותם לידי אנשי גדוד 32. "הכפריים שנאו את החיילים הסורים. גם אצלנו, היית צריך להרגיש את האווירה של כל אלה שסבלו כל השנים מהסורים. ברגע שהיו לנו שבויים שם, הם רצו להרוג אותם, להשפיל אותם. אנחנו יצאנו ממחנות עלייקה באותו שבת בערב, ואני רוצה לומר לך – חזרתי לשם אחרי כמה ימים וחלון אחד לא נשאר שלם. ריסקו ושברו את הכל בכוונה. לא יאומן. ואחרי זה צה"ל היה צריך לחיות שם בחורף. היתה בכל רמת הגולן ביזה אחת גדולה. אצלי ביחידה ביומיים-שלושה אחרי זה, עשיתי ערימה של דברים ושרפתי. אמרתי לחבר'ה – כל מה שנכנס לכיס תקחו. אחד הביא רדיו, אמרתי לו – בשביל זה נלחמת? בשביל זה אנשים נהרגו?".

כמה ימים אחרי סריקת עלייקה חזרה פלוגת ההנדסה ועלתה לרמה אל קונייטרה – "כדי לראות מה זה. התחיל כבר בלגן לא נורמלי של כל מיני אנשים שהסתובבו שם והיתה ביזה. קודם כל, היו ברמה המון בעלי חיים – תרנגולות, סוסים ועיזים שהסתובבו חופשי. הקיבוצניקים ניסו מיד לתפוס את הסוסים ולמצוא כל מיני טרקטורים ומשאבות. ביום רביעי שהיה חג הביכורים [14.6.67] נסענו לאל חמה לראות מה זה. לפני שהגענו עצרו אותנו משטרה צבאית ואמרו שאסור לעבור כי חיל הנדסה מפנה מוקשים. אמרנו להם – אנחנו חיל הנדסה, באנו לעזור, ונתנו לנו להיכנס. הגענו למעיינות האלה שהיו עוד סורים, לא כמו שעכשיו, ונכנסנו למעיינות. אחרי זה כל מילואים היינו באים לשם עד שעשו את זה מסודר".

מתי השתחררתם? "בסוף אותו שבוע החטיבה מתחילה להשתחרר, ואז באים אליי מהפיקוד ואומרים לי – אתם נשארים. קק"ל רצו לסדר את אפיק הירדן מהשטח הסורי, ואמרו לנו לסרוק את כל הגדה המזרחית מבית המכס התחתון ועד לכינרת. השאירו אותנו עוד עשרה ימים. הבעיה היתה שמגלי המוקשים המגנטיים קשה להם לעבוד באדמת בזלת. בבית המכס התחתון היה שדה מוקשים צרפתי ממלחמת העולם השנייה, מוקשים ששקעו בבוץ 70 או 80 ס"מ ועם המגמ"קים היה קשה למצוא אותם ואחר כך עם הדחפור לחפור את זה. הלכנו עם דקרים ומגמ"קים משם ועד הכינרת [כ-14 ק"מ], מצאנו כמה שדות מוקשים, כמו למשל ליד גשר אריק. נשארנו עוד עשרה ימים, דיווחנו שסיימנו ואז אני בא ליענקל'ה שטרן [שהתמנה בינתיים למח"ט 3] ואמרתי לו – תשמע, תן לי אישור ליומיים טיול בגדה, ועשינו טיול בגדה וברמאללה".

אמנון ארז על אסון בית המכס: אין לי שום קשר לעניין, המקום לא היה באחריותי

אמנון ארז 2016

תגובה שפרסמתי, עורך הבלוג, בכתבה של פאנל הנדסה שבה נאמרו דברי הסיכום של אמנון ארז, עוררה את חמתו. בתגובה בעניין אסון בית המכס העליון, שבו נהרגו 11 מחיילי גדוד 13 בזמן פינוי אמל"ח מבונקר סורי, נכתב בין היתר כי אחד האנשים המרכזיים שצריך לתת תשובות בנושא הוא אמנון ארז. ציטוט מאותה תגובה: "בדברי הסיכום שלו בפאנל הנדסה, ארז כלל לא הזכיר את האירוע שהתרחש בגזרת אחריותו. זה אומנם התרחש כשבוע לאחר סיום המלחמה, אבל חללי אותו אסון מוגדרים כמי שנפלו בקרבות הגולן בששת הימים".

על כך הוסיף זאב שרון [שהיה באותה פלוגה של גדוד 13]: "אמנם כדאי לשמוע את דעתו של אמנון על האסון בבית המכס העליון: האם המקום נבדק? האם סביר שהבונקר היה ממולכד? האם נמצאו מילכודים במקומות אחרים בגולן?".

בראיון כעת אמנון ארז מגיב: "הרגיז אותי שקשרת אותי לפיצוץ הבונקר בבית המכס העליון, זה לא פיר ולא הגון. חוץ מלעבור שם עם גדוד 32 לא היה לי קשר לעניין, ואחרי מה שכתבת אנשים יכולים לעשות מזה פירוש לא נכון. אגיד לך יותר מזה: בששת הימים, ביום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה יצא לי שלוש פעמים לסרוק מקומות אם יש מלכוד או לא, ולא מצאתי באף אחד. לפני 50 שנה מילכוד נקרא 'באבי טרקס' – מלכודת פתאים. העיקרון הוא שאתה לוקח מבנה וממלכד בפתחים, אם זה נפץ חשמלי או מטען או תיל שמפעיל מטען, או שאתה מוריד מרצפה ושם מתחתיה מנגנון דריכה שמפעיל מטען. קודם כל, כדי לעשות את זה צריך לדעת. אלה דברים שנלמדים רק בקורס מתקדם לחבלה".

קשרתי אותך לעניין על-פי היגיון פשוט של הבנת הנקרא: חטמ"ר 3 עלתה מגשר בנות יעקב לבית המכס העליון, והאיזור הזה הוא בתחום אחריותה הטבעי, ואתה כמ"פ הנדסה על אחת כמה וכמה. ארז: "ברור לי שזה מה שחשבת, כי ברגע שאמרתי [בפאנל] שאני צריך לסרוק את כל הבונקרים בעלייקה, אתה קשרת את זה לכל הגזרה, אבל לי הוגדר דבר מסוים. לא הוגדר לי בית המכס, אלא רק עלייקה וזה מה שעשיתי. להבנתי, בית המכס העליון לא הוגדר כמוצב".

בית המכס עצמו לא, אבל היה מוצב מצידו השני של הכביש ושם זה קרה. "השאלה מי היה האחראי על הגזרה הזו. אני לא יודע מי קיבל אחריות על הגזרה של בית המכס. כוחות עלו, אז נניח גדוד 32 קיבל את מחנות עלייקה, אני מניח שמישהו אחר את נפח. מי טיפל בבית המכס וצנובר דרומה, אני לא יודע. יש תגובה של אחד האנשים ששאל האם היו מלכודים. זו שאלה מעניינת".

ממה שידוע לי, כולל מראיון עם מג"ד 602 אבישי כץ וקריאת דו"חות הנדסה בפיקוד צפון, אין שום דיווח על מלכודים. "גם אני לא שמעתי".

אם לא היו מלכודים, מה להערכתך קרה שם? "אם יש שם בונקר שהיו בו חומרי נפץ או מוקשים, מספיק שמשהו קטן מתפוצץ כדי זה יפעיל עוד מטענים. אולי מישהו דרך שם על מוקש, אולי מישהו הפעיל איזה מנגנון".

איפה היית בזמן האסון? "אני הייתי למטה באיזור הירדן, אנחנו שמענו את הפיצוץ. אי אפשר למצוא סימנים, אי אפשר לשאול מה קרה שם".

המשימה שקיבלו בגולני וביחידות נוספות שהיו ברמה זה להוציא אמל"ח מהבונקרים ולרכז אותו לפינוי. "מההיגיון שבמקום כזה קודם כל נכנס בנאדם אחד לבדוק ולראות".

ההיגיון אומר שהוא יהיה איש הנדסה. "הגיוני, נכון, אבל אנחנו לא יודעים מה היה שם ואיזו פקודה היתה להם. יכול להיות שמעשרות בונקרים נכנסו והוציאו ולא קרה כלום".

לסיכום העניין, לא היית ממונה על האיזור הזה. "לא קיבלנו הנחיה לסרוק את האיזור ואף אחד גם לא שאל אותנו אם להיכנס או לא להיכנס. המשימות שלי היו רק לסרוק את עלייקה ולאחר מכן את הגדה המזרחית של הירדן. כל מה שקשור לאמל"ח שנשאר, חיל חימוש היה אחראי לזה. זה לא עבר דרך חטיבה 3".