קולות מ-67 – גדוד 51

הקלטה מ-1967 בקונייטרה – מפקדים בגדוד 51 מסכמים את הקרבות * סא"ל בני ענבר מספר על חשיבות תנועת המג"ד בראש חייליו, המ"פ אורי אייזנברג מסביר מדוע הוא נחשב לשלפן הכי מהיר במזרח התיכון, הרופא ד"ר אריק משבח את הפצועים שלא התלוננו והפקידה הפלוגתית מרים נזכרת בתמונות הזוועה שאליהן נחשפה בנסיעתה למחרת בעקבות הכוחות בתל עזזיאת ובבניאס 

להאזנה לדברי מג"ד 51, מ"פ ב', רופא הגדוד ופקידה פלוגתית – לחצו על הצילום [בתמונה: לוחמי גדוד 51 חוגגים את נצחונם בתל עזזיאת – מאלבומו של דוד לנדזין]

במסגרת הקלטות קול ישראל עם מפקדים ולוחמים אחרי מלחמת ששת הימים, בפרק זה זוויות נוספות על קרבות גדוד 51. בפרק קודם כאן השמענו את מג"ד 51, סא"ל בני ענבר, מתאר את קרבות הגדוד שלו על היעדים, ובפרק זה הכתב הצעיר דן שילון שהגיע למיפקדת חטיבת גולני בקונייטרה ימים אחדים לאחר סיום המלחמה, שמע מהמג"ד ענבר ומהמ"פ אורי אייזנברג [שגיא] זוויות נוספות על הלחימה, כולל הבחירה בארבעה חיילים כמועמדים לצל"שים.

יצוין כי שילון נכח ככתב קול ישראל בזחל"ם של מג"ד 12 בקרב תל פאחר [היה רק בחלקו הראשון של הקרב ולאחר מכן התפנה לאחור עם זחל"ם של פצועים]. בתחילת ההקלטה בכתבה זו הציג שילון את בני ענבר.

לשמיעת הקלטות מכיבוש הרמה הסורית ב-1967 – לחצו כאן

להלן תמלול ההקלטה כפי שבוצעה בקונייטרה, יוני 1967:

דן שילון: בני, מה מיוחד בגדוד שלך?

סא"ל בני ענבר, מג"ד 51: "כיום נוח לי להגיד שאולי המיוחד הוא הלא מיוחד בגדוד. הגדוד היום בנוי מצוות משומן היטב של לוחמים, אשר יודעים לעשות את המלאכה היטב ואני די גאה לפקד על גדוד כזה".

אני רואה שאתה מציין כאן שמות, מה הם?

"אם אתה מתכוון לשמות אנשים, אז בזה הרגע אספתי פרטים קטנים שפה ושם התגלו לי של התעלות אנשים, התעלות בביצוע המשימה ואני בהחלט רוצה שזה יצוין במקומות שצריך לציין את זה. יש לי כאן למשל ארבעה בחורים שאני ממליץ להעניק להם ציונים לשבח, אתה מעוניין בשמותם – אקריא לך".

בהחלט כן, ואם אפשר גם את הסיפור שמאחורי השם.

עיטור המופת לסמל הנדלמן

"יש לי כך: סמל הנדלמן יעקב מפלוגה ב', לוחם מסוג א-א, היה אחראי על טיהור של תעלה, תעלה מערבית בתל עזזיאת, ביצע לחימה עיקשת רצופה מעשי אומץ, בו טיהר בונקרים ומיצדיות, עבר מאחד לשני, סייע לחוליות, משך הייתי אומר את כל הלחימה בתעלה על כתפיו, חיסל מספר רב ביותר של סורים בתעלה הזו, בהחלט עשה יותר ממה שהוטל עליו".

האם הוא גם נפגע?

"לא, הוא לא נפגע, נשאר רענן וצמא קרבות. יש לי כאן אזולאי שמעון, חייל מפלוגה א', אשר נפצע בקרב על מחנה הבניאס ובשום פנים ואופן לא רצה להתפנות על-ידי הרופא, חבש את עצמו בצורה מזורזת והצטרף מיד ללוחמים, גם כן מקרה שבהחלט יש לציין אותו. יש לי מקרה קצת יוצא דופן של מ"כ, רב"ט זוארץ מרדכי, אשר מעשי הגבורה שלו במרכאות דווקא מתייחסים לטרם הלחימה. הבחור הזה הוצב על ידי בתל אבו חנזיר הנקראת גבעת האם. תפקידו היה לאסוף בעזרת טלסקופ את מקסימום הפרטים על היעד שלנו, הוא תל עזזיאת.

"כידוע, התל הזה, גבעת האם, ספגה הפגזות קשות ביותר, כולל מספר די רב של נפגעים, והוא נקלע, ישב במרכז פלוגה של אנשי מילואים במקום, ביצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר תוך כדי ההרעשות, ויותר מזה, הוא לפתע מצא את עצמו מפנה פצועים מתוך אנשי המילואים. נוצרו שם בעיות של תקשורת בין המרגמות והפלוגה, הוא רץ בעצמו, יצר קשר, הוא הפעיל את אש המרגמות של פלוגת המילואים במקום, ושיבץ את עצמו בצורה יוצאת מהכלל גם לתפקיד של מפקד במקום המותקף, ויחד עם זאת ביצע את המשימה של איסוף אינפורמציה ופרטים על תל עזזיאת עצמו.

"המקרה הרביעי פה זה עם נהג, ליבוביץ' אוריאל. סך הכל אין לנו דרישות גדולות מנהגים ביחידה, ולפתע נקלע הבחור הזה למקרה עם קומנדקר שעלה על מוקש ושני בחורים נזרקו מהקומנדקר מרחק של עשרות מטרים לתוך שדה מוקשים. הנהג הזה שהיה מאחור בשיירה רץ קדימה, ראה קומנדקר בוער, קפץ לתוך הקומנדקר מתוך הנחה שהם נמצאים בתוך הקומנדקר וחיפש את הבחורים האלה. גם התחמושת שהיתה על הקומנדקר החלה להתפוצץ, זה לא הרתיע אותו, הוא המשיך לחפש עד אותו רגע שהיה סכנה לחייו ואז לקחו אותו מהמקום. גם כן מקרה לדעתי של התעלות אשר יש מקום לציין".

כשאנחנו מדברים עכשיו על מעשי גבורה, אני מרגיש שאני חייב לשאול שאלה שקשורה בגבורה, אבל נמצאת על קו הגבול בין גבורה לבין חוסר זהירות שאיננה מחויבת לצורך הקרב. השאלה נובעת מתוך כך שראיתי כמה מפקדים בזמן הקרב שהם החליטו להיות ראשונים על מוצב ואפילו אם הדבר לא יהיה קל, כיצד אתה מגיב על דבר כזה?

בני ענבר, לימים כתא"ל

"זה שאלה גדולה, קשה. האמת היא כך: מפקד יחידה אשר מוביל את היחידה שלו לקרב, ישנן כמה נקודות או כמה בעיות שעומדות בפניו. ראשית להביא את כל מפקדי המשנה למקומות ששם הם צריכים להיות, ואני חושב שהמפתח להצלחה בקרב הוא להביא את המ"פ לאותה נקודה ששם הוא יוכל לפעול עצמאית, בהתאם למה הוא יודע, בהתאם לנסיונו, בהתאם לכושרו. זו הסיבה שאנחנו יכולים למצוא מפקדים, לא רק ברמה שלי, אלא ברמה גבוהה יותר, מושכים קדימה.

"אני משוכנע שאם לא הייתי מוביל את כל הטור הממונע של הגדוד עד לפיתחת מוצב בחריאת ועד לפיתחת מוצב תל עזזיאת, ומראה למ"פ זה את הנתיב שלו ולמ"פ שני את הנתיב שלו, ואני לא מסוגל לראות את הנתיבים האלה מאחור, סיבה פשוטה מאוד, אני מוכרח להימצא במקום לפנים מאותו מקום שאני יכול להראות למ"פ – הנה פה הפירצה, פה אתה נכנס, פה אתה משכיב את הרתקים שלך וכו' וכו. זו למעשה הסיבה, הרצון לבצע את המשימה טוב ובצורה הטובה ביותר, זו למעשה הסיבה שמושכת את המפקדים קדימה".

מכאן אני בא להפתעה, על כל פנים לי הפתעה נוספת, שהיתה בעת הקרב. ראיתי לא רק קצינים, לא רק מ"מים ומ"פים ומג"דים אשר לחמו כאריות, ראיתי טוראים אשר נתנו את כל מה שיש להם ואולי הרבה יותר מכך. כיצד אתה מסביר את זאת? הרי חטיבת גולני איננה חטיבה וולונטרית.

"חטיבת גולני איננה אומנם חטיבת מתנדבים. אני חושב שבמשך תקופה אחרונה, קשה להגדיר כמה זה, שנה-שנתיים, החטיבה נמצאת בתהליך של עלייה. האימונים המרוכזים, הפעולות המבצעיות, פעולות התגמול השונות, כל הדברים האלה, כוח האדם שהוזרם לחטיבה, כוח אדם טוב יותר מאשר שנים קודמות. כל הדברים האלה הוכיחו את עצמם. חיילים כיום בחטיבה הם חיילים טובים מאוד, המפקדים הם מפקדים מצויינים, האנשים יודעים את המקצוע, מפעילי הנשק השונים מתמחים בכלי הנשק האלה לדעתי בצורה הטובה ביותר. אם מדובר על מפעיל בזוקה, אני יודע אצלי בגדוד, מפעילי הבזוקות, מפעילי המאגים, הררנ"טים וכל כלי הנשק, הם אנשי מקצוע, יודעים את המקצוע על בוריה. הוא מכוון לבונקר, הוא פוגע, כי הוא פגע באימוני החורף והוא פגע באימוני הקיץ, והוא פגע בפשיטות ובתרגילים וכו' וכו'. כך שהיום מדובר על לוחם בחטיבה, וזה יהיה הטוראי האפור ביותר, זה בחור שיודע את מלאכתו ואפשר לסמוך עליו".

נשוב חזרה למפקד הגדוד, כלומר אליך. ראיתי אותך שעות ספורות לפני הקרב, נמצא באחת החורשות שלפני הרמה הסורית ומקבל הוראות אחרונות. האם כל מה שהוטל עליך כמפקד גדוד בוצע?

"בצורה הטובה ביותר, הייתי אומר. אני יכול פה בקיצור נמרץ לחזור אולי על הגדרת המשימה כפי שהיתה. עליי הטילו לכבוש את המוצבים הבאים: בחריאת, תל עזזיאת וחירבת סודה. אנחנו את בחריאת שטפנו מיד, למעשה ללא קשיים מרובים. תל עזזיאת נכבשה הייתי אומר על-ידי קרב מהיר, יעיל ותכליתי, ואני בהמשך אספר לך על מספר תופעות בלחימה אל היעד, כי היו לנו מספר בעיות בטרם התפרצנו לתל עזזיאת, בעיות קשות שבהחלט יכולות לעכב או לקלקל ביצוע מוצלח של משימה.

"אנחנו כבשנו את חירבת סודה כמתוכנן, ולאחר מכן הוטלו עלינו משימות, הייתי אומר שהן לא היו מתוכננות מראש, אלא משימות חפוזות וגם הן בוצעו בצורה הטובה ביותר. זה טיהור מחנה הבניאס מכל מה שהיה בו, וזה מחנה גדול ורציני. שרשרת מוצבים לאורך כביש בניאס-עין פית-מסעאדה, שכללו בערך שלושה מוצבים מחלקתיים ובמספרים הם נקראים 9155, 9154, 9151. מוצבים אשר ההתנגדות בהן לא היתה קשה, על כל פנים חייבה פעולה מהירה, נועזת, של צוותי לוחמים של הגדוד".

חצר פנימית במוצב תל עזזיאת

לאחר שסיימת את המשימה שהוטלה עליך הסתכלת ודאי במוצבים, האם לא ניסית להיות רגע פסיכולוג לענייני ערבים ולשאול את עצמך – האם הערבים האמינו שיצליחו לעמוד מול האופנסיבה החזקה הזאת של הגדוד שלך ושל הגדודים האחרים?

"כן, אפשר להבדיל בין מוצב למוצב. מי שעומד על תל עזזיאת ומשקיף משם הן לכיוון מערב והן לכיוון מזרח בהחלט יכולים להיווצר אצלו רגשות עליונות, ואני משוכנע שמפקד תל עזזיאת האמין שהוא יוכל להילחם, לאחוז מעמד ולחסום בפני כוח בעוצמה כזאת כפי שהיתה לנו, לחסום מפני כוח כזה לעבור צפונה או מזרחה. מה עוד שמערכת המוצבים היתה מערכת רצינית ביותר, כלי נשק טובים ואני חושב שהם גם ידעו להפעיל אותם יפה".

אם כך, מנין נבעה האופטימיות הבלתי מסויגת שלך ערב הקרב?

"שאלה קשה, אבל בהחלט יש לי את התשובה המתאימה".

אני פשוט שואל את זה כי ראיתי אותך חייכני כל כך, עליז כל כך. לא כן?

"קודם כל אני מאמין בחבר'ה, כפי שאמרתי לך בתחילה אני חושב שיש לי גדוד טוב מאוד, יש בו לוחמים טובים ויש בו מפקדים טובים שיודעים לעשות את העבודה, וכאשר יש למפקד את הדברים האלה שום דבר לא יכול לעמוד בפניו, גם לא תל עזזיאת".

בעיות, היו?

"בעיות לא היו, היו כמה תופעות שהן בהחלט חלק בלתי נפרד מקרב כזה ואני חושב שהתגברות עליהן היתה גם כן התגברות טובה, מהירה. אביא לך מקרה אחד, זה המקרה שנתקלנו במקבץ של מוקשים אשר לא ידענו עליו מראש. הסורים ביצעו לדעתי חסימה יפה של דרכי הגישה אל המוצבים בעזרת מקבצים של מוקשים, וכך תוך כדי התקדמות עם הטור הממונע שלי, עלה הטנק הראשון, המוביל, עלה על שדה מוקשים ויצא מכלל פעולה.

—

הלחימה על תל עזזיאת [מתוך סרט השחזור של קרבות מלחמת ששת הימים]

"אם כן, הטנק המוביל נתקע בתוך שדה מוקשים כאשר לא יכול לנוע, הוא גם חסם בפני כל מה שבא אחריו מלעבור אותו, מאחר והוא עצמו היה תקוע בתוך הפירצה, או הדרך בתוך שדה המוקשים. המצב שנוצר חייב פעולה מהירה, כי כמובן המוצבים מסביב הפעילו את מה שהם יכלו להפעיל לגבי האיזור הזה. אנחנו הורדנו מיד מספר חבלנים מפלוגה ב', אשר ניגשו במרץ לשטח בסיוע הטנק הפגוע ולפניו, ובלי בעיות עמדו והוציאו מוקש אחר מוקש ופתחו נתיב למעבר יתרת הכוח לקראת העלייה על עזזיאת.

"כאן אני מוכרח להוסיף שבשהייה הזו היתה קצת ברכה. בעוד אנו עומדים ועוסקים בפירוק השדה, איתר אחד הקצינים אשר היה על זחל הפיקוד עם המשקפת שלו, איתר את הטנק הסורי טי.54, אשר היה על תל עזזיאת, אשר ברגע זה עשה את התנועה אחורה וכיוון את התותח שלו לאותו כיוון שממנו עמדנו להסתער על המוצב. כמובן שאם לא היה עושה את התנועה לא היינו מאתרים אותו, כי הוא היה מונח בתוך עמדה די טובה. מיד ברגע שאיתרנו את הטנק העברנו את ציון המטרה לטנקים שהיו איתנו, ואני מוכרח להגיד שהיתה פגיעה אחת שהביאה מיד להתלקחותו של הטנק הסורי, וכמובן שזה בהחלט פתר לנו מספר בעיות בלחימה על המוצב והוריד בהחלט את מספר הנפגעים לדעתי".

האם פינוי שדה המוקשים על-ידי החיילים שהורדת מהזחלים ומהטנקים היה תוך כדי אש?

"ודאי שהיה תוך כדי אש. יותר מזה, הייתי אומר, אני חושב שבכל הקורסים בצה"ל שעוסקים בנושא מלמדים שאין לפרק שדה בצורה כזו מאחר שקיימת סכנת המילכוד וכן הלאה, אבל מי זה מהחיילים שעשה את השיקולים של המלכודים? היה צריך לעבור, ולעבור מהר, עמדו והוציאו מוקש אחר מוקש ואני חושב שאחרי מספר דקות הטור עבר בלי בעיות קדימה לעבר המוצב".

זחל"ם מגדוד 51 נפגע מפיצוץ מוקש בדרך אל תל עזזיאת [מתוך סרט שחזור מקרבות מלחמת ששת הימים]

אני מבין שזו היתה הבעיה, בעיית הקרב העיקרית והיחידה שהיתה לך בכיבוש היעד.

"בדרך נתקלנו בעוד מיקבץ של מוקשים, והוא ממש לרגלי הדרך המובילה לתוך היעד. שני הזחל"מים של פלוגה ב' עלו על מוקשים, אבל אני חושב שזה היה במרחק כזה מהיעד שגורלו של היעד נחרץ. אנשים קפצו מיד מהזחל"מים, מהזחל"מים שנפגעו, מאחר שלא קרה משהו רציני,, ומרגע זה החלה הלחימה על היעד מהר ובצורה תכליתית".

סיימת את תפקידך הראשון בשלב זה ואתה יושב כרגע בקונייטרה בחדר ששימש קודם חדרו של קצין סורי, כאן בחדר אנחנו רואים דגלים, וחוץ לזאת מה אתה עושה כרגע?

"כרגע אני יושב ועוסק במספר תפקידים אשר המרחב הטיל עלי. דבר ראשון אנחנו יושבים על הגבול. אומנם זה הגבול החדש, הגבול הנוח והגבול שבהחלט הייתי רוצה שיישאר כגבול מדינת ישראל. אני יושב ותופס מספר מוצבים על הגבול הזה ועוסק באיסוף שלל, אשר ודאי כידוע שלל רציני, טוב, אשר בהחלט ניתן להפיק ממנו תועלת. בנוסף לזאת אנחנו מתאמנים, עוד בודקים פרטים קטנים פה ושם של הקרב עצמו, מבררים פרטים על הפצועים, על החללים, ועוסק בתפקידי השגרה של מפקד יחידה".

ועוסק גם קצת בהיסטוריה.

"קצת בהיסטוריה גם".

אריק, רופא גדוד 51: הייתי רוצה לציין חייל אחד מפלוגה ד', אשר נקטעה לו הרגל ולמרות זאת הוא שמר על קור רוח, לא התאונן ובמידה מסוימת היה עליז

שילון: נדמה לי שבלהט הקרב לא נשכחו, על כל פנים לא הובלטו, הרופאים, אשר תחת אש, ולא רק אש רגילה של אימונים, אלא אש מאוד מסוכנת, חילצו פצועים, טיפלו בפצועים, ויש אשר ביצעו אפילו ניתוחים קלים תוך הקרב. כאן לידי קצין הרפואה של גדוד 51, מה שמך בבקשה?

"אריק".

אריק, מה אתה עשית ביום הקרב?

"תפקידי היה לחלץ את הפצועים, לתת להם את הטיפול הראשוני ולהעביר אותם עד כמה שאפשר מהר יותר אחורה, כדי שיקבלו טיפול נוסף במידת הצורך".

אולי אתה מוכן לתאר שניים-שלושה מקרים שאתה טיפלת בהם באופן אישי והיו קשים לטיפול, אבל הפצועים עצמם התנהגו בדרך מיוחדת או מעניינת במיוחד.

"הייתי רוצה לציין חייל אחד, שאת שמו כרגע אני לא זוכר, מפלוגה ד', אשר נקטעה לו הרגל ולמרות זאת הוא שמר על קור רוח, לא התאונן, וקשה להגיד ככה, אבל במידה מסוימת היה עליז".

מה הוא אמר כל הזמן?

"הוא אמר שהכל בסדר, הוא לא דואג והכל יהיה טוב".

מה אתה כרופא עשית לפני שהגעת לחטיבה?

"לפני שהגעתי לחטיבה הייתי ברמב"ם, שם עשיתי את הסטאז' שלי, ומיד אחרי זה הגעתי לחטיבה".

כלומר, מחיים אזרחיים קפצת לתוך קרב. מה היתה ההרגשה של אזרח שאיננו למוד קרבות להיות תחת אש די מסוכנת?

"למעשה הדבר לא מדויק בדיוק. הייתי חודשיים לפני זה כבר בגדוד, היתה לי הזדמנות להיות בתקרית ב-7 באפריל,  ששם הייתי הרופא של זחל החילוץ. אומנם לא עשיתי הרבה, אבל הפגזים נפלו מסביב כך שזו למעשה הפעם השנייה שלי שהייתי תחת אש".

ומה היתה ההרגשה?

"האמת היא שבזמן אש, כשיש לך תפקיד, אתה לא חושב כל כך על האש עצמה, אלא על מה שאתה צריך לבצע".

האם תוך כדי הקרב אתה ביצעת גם איזשהו ניתוח?

"קשה להגיד שביצעתי ניתוח, אבל דברים קטנים הכרחיים עשיתי".

כמו?

"ונסקציה, אם זה אומר דבר מה".

מיטות חיילים סורים בתל עזזיאת

תסביר את עצמך פשוט.

"לפעמים, כשלא ניתן למצוא את הווריד כדי להכניס את המחט, אפשר לבצע ניתוח קטן ולהכניס את המחט כך שהוא יקבל את הנוזלים בדרך הזו".

החיילים שהובלו משדה הקרב, חלק גדול מהם הובל בזחלים, ראיתי כמה מהם וראיתי שהם נאנקו לא פחות מהכאבים שהיו להם כתוצאה מהפגיעה – גם עצם הנסיעה בזחל. האם אי אפשר היה לפנות אותם בדרך אחרת?

"אפשר להוציא את החייל משדה הקרב רק בעזרת זחל. בשלב שני אתה יכול להוביל אותו בכלי רכב רך. האמת היא שמבחינת הצנועות(?) כלי רכב הרך הוא לא פחות טוב, הוא יותר טוב מאשר הזחל עצמו, ואין ברירה, זאת האפשרות שלנו וכך אנו מפנים".

היו איתך גם חובשים שאינם רופאים מוסמכים, מה היה תפקידם, כיצד הם התנהגו?

"תפקיד החובשים היה לעזור לי במידת האפשר. הם בדרך כלל טיפלו במקרים הקלים יותר, בחבישות, ותמיד היה צמוד אליי חובש אחד שעזר לי לבצע את הדברים המסובכים יותר".

אתה מתכונן להמשיך כאן בחטיבה להיות רופא?

"עד גמר השירות הצבאי שלי".

המ"פ אורי אייזנברג: תוך כדי ריצה על היעד הבחנתי בסורי שמנפנף בדגל לבן. הרבה לא התחשבתי בו. כמו שאני ניגש אליו, אני מרגיש מהצד שיורים אליי, אחד הכדורים קצת שרט ומאז אני נחשב לשלפן הכי מהיר במזרח התיכון. הצרור חיסל אותם"

אני פונה עכשיו לאחד ממפקדי הפלוגות של הגדוד, מה שמך בבקשה?

"אורי".

סרן אורי. על איזו פלוגה אתה פיקדת? ואולי אתה לא תספר על תפקיד הפלוגה משום שזאת כבר שמענו ממפקד הגדוד, אלא על סיפורים קטנים בשולי קרב גדול, אם יש כאלה אצלך.

"טוב, אני מ"פ ב'. יש שני סיפורים שאולי יעניינו, אחד מהם תוך כדי טיהור התעלה, חייל זרק רימון זרחן שמפיץ סביבו עשן סמיך מאוד, חשב שגמר את התפקיד וכמו שהוא מסתובב אחורה הוא רואה לפתע שלוש דמויות יוצאות, משתעלות ומכעכעות".

אתה מתכוון לדמויות סוריות.

"כן, זה ברור, כמובן שזה היה השיעול האחרון שלהם, אבל ההפתעה היתה כולה שלו".

רגע ההפתעה היתה משום שהם יצאו ולא נהרגו במקום?

"כן, בהחלט. מקרה שני קרה לי, תוך כדי ריצה על היעד הבחנתי באחד סורי שרץ ומנפנף בדגל לבן. הרבה לא התחשבתי בו. כמו שאני ניגש אליו, אני מרגיש מהצד שיורים אליי איזה שניים-שלושה צרורות, אחד הכדורים קצת שרט, הרבה הוא לא עשה".

זו החבורה שיש לך מעל השפה?

"אמת, מאז אני נחשב לשלפן הכי מהיר במזרח התיכון. הצרור חיסל אותם".

אתה יודע גם לשלוף אקדחים?

"כבר לא ניסיתי".

על כל פנים כאן בחטיבה אתה מטפל בעוזי בלבד.

"בעוזי ובנשק סורי".

האם בפלוגה שלך היה מקרה של חייל שאתה רואה אותו ראוי לציון?

"היו שניים, זאת אומרת, למען האמת הרוב עבדו בסדר גמור ואפילו למעלה מזה, אבל שניים התבלטו והתעלו מעל כולם. אחד מהם זה סמל שעבד יפה מאוד בתוך התעלה, גילה יוזמה ודבקות במטרה, והשני זה אחד החיילים שחיסל וקצר אותם בצורה רצינית".

תל עזזיאת, צילום מקורב מדרך ההטיה – ממזרח למערב

מרים, פקידה פלוגתית: עברנו דרך תל עזזיאת על שביל שחיל הנדסה הכין, דרך מחנות הבניאס, ראינו בדרך את כל הזוועות שהיו שאני הזדעזעתי מזה די קשה, לא כמו שתיארתי לעצמי ואפילו לא כמו שראיתי בסרטים

שילון: כאן בגדוד אני פוגש גם חיילת אשר היתה בזמן הקרב ושמעה את הקרב וראתה אותו, מה שמך?

"מרים".

מרים, איך את מגיעה לכאן?

"אחרי הפלוגה".

איך את מגיעה לפלוגה, הכוונה?

"מהתפקיד, בתפקיד שלי, נו".

מה פתאום את נמצאת ביחידה קרבית ולא ביחידה של פקידות בעורף?

"אחרי הטירונות שלחו אותי לגדוד 51, וגדוד 51 לקחו אותי בתור פקידה פלוגתית".

רצית בזאת, או שהכריחו אותך?

"כשהגעתי לחטיבה אז אמרו לי שהתפקיד הכי טוב שיכול להיות זה להיות פקידה פלוגתית. בהתחלה הייתי איזה שבועיים מרכזנית, ואחר כך באו ולקחו אותי להיות פקידה פלוגתית".

את יודעת, זה קצת מוזר לשמוע, כשאת אומרת שהתפקיד הטוב ביותר זה להיות בגדוד, מפני שאנחנו מכירים הרבה מאוד בנות שנמצאות בשלישות או במטכ"ל, והן כל יום באות בשמונה והולכות באחת או בשתיים, ובכל זאת אנחנו פוגשים פתאום חיילת שנמצאת בשדה הקרב ממש. האם זה לא יוצא דופן בעינייך?

"כל זמן שלא ניסיתי משהו אחר אני לא יודעת מה יותר טוב, ככה אני מבסוטה מהעבודה, טוב לי, מרגישה מה זה חיי צבא ממש ולא משרד, ונהנית מהעבודה שלי, מתקשרת מהחיילים, מנסה לעשות אותה טוב ומבסוטה".

את חברת קיבוץ?

"כן".

איזה?

"שדות ים".

אולי את מוכנה לספר קצת על יום הקרב עצמו?

"כל זמן שהיינו בשטח בקרית שמונה, שטח כינוס, קצת טרטרו את הבחורים, לא באשמת אף אחד, העלו אותם למכוניות, והורידו והעלו והורידו, וכמו שהם היו מתוחים ועצבנים כן גם אנחנו הפקידות. ביום שישי כשעלו לאוטובוס ואמרו זהו זה, זאת אומרת גם אני הרגשתי שזהו זה, וככה היינו מתוחות מאוד. כשהחבר'ה זזו אז נשארנו הבנות לבד בחורשה והרגשנו שאנחנו ככה משתגעות מדאגה ומתח, כל זמן שלא הגיעו הבשורות. ביום שבת בבוקר התחילו להגיע בשורות לא נכונות וכן נכונות, ולא ידענו מה אמת ומה לא אמת. עד שאני תפסתי את עצמי בידיים ביוזמה, כמו שסיכמתי עם המ"פ שלי, שאני זזה עם התד"לים למרות שבעצם אסור היה בהתחלה, זזתי איתם".

מה זה תד"ל?

"בתד"ל ישנו הציוד של החייל שצריך אותו לתקופה של למעלה משלושה ארבעה ימים".

ואת זה הייתם צריכים להוביל אל שדה הקרב?

"ואת זה היינו צריכים אחרי יום יומיים שהחבר'ה זזו, להביא אליהם שיהיה להם עם מה להשתמש".

אם כן, המשיכי בסיפור.

"התחלנו לזוז, יצאנו בערך ב-12 בצהריים, עברנו דרך תל עזזיאת על שביל שחיל הנדסה הכין, דרך מחנות הבניאס, ראינו בדרך את כל הזוועות שהיו, כמו נשק מלחמתי שהרוס, וציוד… בקיצור זוועות מלחמה שאני הזדעזעתי מזה די קשה, קיבלתי את זה די קשה, ראיתי את זה, לא כמו שתיארתי לעצמי ואפילו לא כמו שראיתי בסרטים. ממחנות הבניאס עברנו דרך כפרים שנמצאים על הרמה, עד שהגענו לקונייטרה".

בני ענבר: כוח סורי קטן שתפקידו היה לגרום להשהיה של הכוח שלנו פגע לנו במספר רציני של בחורים

שילון: טוב, זה בערך הכל. אני חוזר לסיום אל המג"ד אשר בתוך כדי השיחה נזכר באחד המקרים שקרו בזמן הקרב.

סא"ל ענבר: "המעניין הוא שאת מספר החללים הרב ביותר קיבלתי דווקא במשימה המבצעית האחרונה שלי, וזה היה טיהור מחנה הבניאס. האמת להיאמר, שחשבתי שאנחנו פוגשים צבא מובס אשר לא יעשה שום מאמצים מיוחדים לעמוד על נפשו בשלב הזה, ולמרות שעשינו את כל הסידורים לתקוף עם כל הסיוע הדרוש ומהכיוונים המתאימים ועם חלוקת הכוחות המתאימה, כאשר תקפנו את מחנה הבניאס הספקנו להגיע לזנבו של כוח קטן, אשר היה בנוי סה"כ מנושא גייסות אחת ומשאית אשר הכילו מספר חיילים שכנראה תפקידם היה לגרום להשהיה במהירות המהירה של הכוח שלנו. נראה לי שהם הפעילו גם איזושהי מרגמה או נשק דומה, והם הצליחו לפגוע במספר רציני של בחורים".

———————————————————————-