"גדוד 12 השתבש"

סרטון מ-1986 – יום מור"ק לחטיבת גולני * בני ענבר, מג"ד 51 בששת הימים, מספר על קרב תל פאחר: "ביצוע המשימה היה עניין של חוליות – מ"כ, מ"מ, תפסו חבורת חיילים שהיו לידם והלכו לסיים את המשימה. זה גם מה שהגדיל את מספר הקורבנות * מצאתי חיילים שהגיעו בציר הזה עד בורג' בביל, הולכים מוכי הלם, בוכים עם דמעות"


לחצו על הסרטון והקשיבו לתיאור קרב תל פאחר כפי שתיאר ב-1986 בני ענבר, שהיה מג"ד 51

איך מתארים בכירים בחטיבת גולני את קרב תל פאחר בפני קציני וחיילי הדור הבא של גולני?

הזדמנות נדירה מספק סרטון וידאו משנת 1986 שנמצא בארכיון צה"ל.

הסרטון באורך כ-25 דקות נפתח בתיאור קרב החרמון במלחמת יום כיפור, כשהחיילים נמצאים סמוך למוצב ושומעים את ההסבר מפי ציון זלוף, מ"פ בגדוד 51 [ותודה לאיזי חמאווי על הזיהוי]. רוב ההסבר של זלוף אינו נשמע בגלל שיבוש בהקלטה במקור.

המשך יום מורשת הקרב היה בתל פאחר, שם הסביר בני ענבר, שהיה מג"ד 51 במלחמת ששת הימים, את כיבוש המוצב הסורי ע"י גדוד 12 וכן את הקרב על מוצב תל עזזיאת שעליו פיקד. חלק מההסבר נקטע מדי פעם, אבל הוא נותן מושג לרוח הדברים.

הקוראים מוזמנים לשפוט כמיטב הבנתם את ההסבר על קרבות גולני בששת הימים.

לצד בני ענבר נראה יום טוב חזן, הידוע בתור הרס"ר המיתולוגי של גדוד 12 והחטיבה, שבהמשך הפך לקצין וביום הצילום הזה שימש סמח"ט ב' של גולני תחת פיקודו של המח"ט אל"מ גבי אופיר. ענבר ז"ל הלך לעולמו בגיל 79, בשנת 2010.

הקטע על תל פאחר מתחיל מדקה 08:00 בסרטון.

להלן תמלול הסרטון, בכחול – הערות הבלוג

בני ענבר: עד פעולות התגמול של שנות ה-60 גולני היתה חטיבה אומללה שעסקה במסדרים

יום טוב חזן: "…פה בזעורה ועין פית בלילה".

המח"ט הציג את מג"ד 51 של גולני בששת הימים, בני ענבר.

ענבר: "אנחנו חוזרים אחורה 19 שנה. רבותיי, אם מישהו לא עשה את החשבון, מלחמת ששת הימים 67', 19 שנה, אבל נדמה לי שששת הימים עבור חטיבת גולני – היה במבצע הגדול הזה איזשהו מיפנה ושרשרת התפתחויות של החטיבה. אני גם הייתי בחטיבה בתקופת פעולות התגמול השונות, שבעצם התפנית הממשית של החטיבה, שבעצם היתה חטיבה אומללה שעסקה במסדרים, לחטיבה לוחמת שמתחרה עם הצנחנים ומשאירה אותם מאחור, זה היה בערך מתאופיק, נוקייב וכן הלאה.

"אני שכחתי להגיד – אני לא אחראי לזה שאתם היום, יום שישי, נשארתם פה עד כה, אבל אם כבר נשארנו יחד בואו ננצל את הזמן הזה שבוא נימצא, לעשות אותו תכליתי. אני אציג בקיצור נמרץ את הפעילות בגזרה הזו ברמת הגולן של שנים. כלומר, ההיכרות עם הצבא הסורי לא היתה בקבוצת הפקודות, בדו"חים של הקמ"נים, על הצבא הסורי ועל ההיערכות שלו פה ברמת הגולן. הסיורים של גולני, סיורי הבוקר, לפני שהחקלאים נכנסים לעבודה, וזה מעמק בית שאן ועד בעצם תל דן. התקריות שהיו כל בוקר, סיורי הלילה, מעברי הירדן, זאת אומרת כל הפעילות הזו שקדמה לששת הימים יצרה איזה מצב, לפי דעתי, שחיילי החטיבה הכירו היטב, והייתי אומר אפילו, חיכו וציפו לפגוש את החייל הסורי בלוחמת פנים אל פנים.

"כי תדעו לכם בהרבה מאוד מהמפגשים אנחנו יצאנו עם הזנב למטה, מסיבה אחת פשוטה: לא שהחיילים הסורים הם חיילים כל כך טובים, אבל תסתכלו על השטח – לאורך כל רמת הגולן ואפילו בקעת הירדן, בחלק הצפוני, ישנה שליטה מוחלטת של השטח. קחו את האיזור של תאופיק – יוצאים הקיבוצניקים מהאון ומתל קציר לעבוד את החלקות עד הגבול, וחוליה של חיילי גולני יוצאת לאבטח אותם, כאשר אי אפשר אפילו להגביה את הקנה מול המוצבים של הסורים למעלה. ואגב, זה לאורך כל הקו.

חיילי חטיבת גולני 1986 מקשיבים לבני ענבר בתל פאחר

"ולכן תבינו שששת הימים, שהחלה קבוצת הפקודות, חיילי החטיבה ציפו, היה איזה מין צרבת לפגוש את החיילים [הסורים] בשדה הקרב, בלחימה בתעלות וכן הלאה. זה רקע חשוב מאוד לדעת אותו, לפי דעתי, כי  אחרת קשה להבין כמה גילויים [של גבורה] שאופייניים בעיקר למה שקרה כאן בתל פאחר.

"ועוד הערת שוליים: אני פעלתי בתל עזזיאת, ואני רוצה להגיד לכם, גם אמרתי לגבי, למח"ט, בסך-הכל אני עושה דבר לא הגון לחיילי הגדוד שלי. אני הייתי צריך להימצא על תל עזזיאת ולתאר את פעולת גדוד 51. ואני, לא יעזור, אני אתעכב על פעולת גדוד 51.

"…אל רמת הגולן, ואנחנו נכנסנו למלחמה יותר מאוחר כידוע לכם. גדוד אחד מהחטיבה, שהוא גדוד 17, שזה היה גדוד שהוקם יותר מאוחר בחטיבה, שהוא לקח חלק בלחימה בשכם…

"…באיזור קרית שמונה, ברגע שהתחילה מלחמת ששת הימים ואנחנו ציפינו די הרבה זמן, המלחמה החלה פה אם אינני טועה בתשיעי [ביוני], ובעצם בדרום, במרכז, באיזור שכם, ג'נין, החלה בשישי [ביוני]. כלומר מספר ימים אנחנו היינו מודאגים שמא אנחנו מפספסים את המלחמה הזאת. היו פה גילויים, אומנם עברו 19 שנה, אבל אני זוכר למשל שהיה איזה דיון בתל חי, ב… נו, שמה… [מתכוון לקבוצת הפקודות בטרם היציאה לקרב].

"…ביחידה קרבית, אנחנו גדוד 51 מסיבות שאני לא זוכר אותן כרגע… ולא היה מה לעשות, וישבנו וחיכינו שהסורים ייכנסו למלחמה. בנינו שולחן חול מגבס של תל עזזיאת, מוסא [מג"ד 12] בנה את של תל פאחר, די מדויק. בגודל של בערך שלושה מטר, ועליו היינו יום תמים, פרט לכמה תרגולים שהיינו עושים בדרך כלל בשעות החשיכה. יש כאן תצפית טובה לכיוון מערב. אז במשך היום היינו יושבים מסביב לשולחן החול הגדול הזה, ומתרגלים ונותנים בעיות למ"פים, למ"מים, לחוד, מה יהיה אם אנחנו נבצע עם זחל"מים ביום, מה יהיה אם נבצע רגלית ביום, מה יהיה אם נבצע רגלית בלילה מכיוון דרום, מה יהיה אם מכיוון מערב. כלומר, תרגלנו את כל האפשרויות על כאילו.

"…חטיבה 8 כפי שאמרתי, שחדרה ונכנסה ודהרה צפונה. מי שמתעניין שיקרא את קורות החטיבה הזו, אבל הם הגיעו לקלע בערך עם שני טנקים מכל החטיבה, הם השאירו בדרך, היו להם בדרך הרבה פגיעות, ואנחנו שנכנסנו בעקבותם זה היה גם ציר הפינוי, ואנחנו ראינו מורידים נפגעים בכמויות, ומג"דים ומ"פים, והבעיה היתה חמורה.

בני ענבר בתל פאחר

"…[גדוד 12] שנע מיד אחרי חטיבה 8, גדוד 51 אחרי חטיבה 12, גדוד 13 הלך לכיוון הבניאס, וכמובן היווה את העתודה לשני הגדודים האלה, היה צריך להיכנס בעקבות לקיחת תל עזזיאת ותל פאחר, ולהתקדם בציר הכביש לכיוון זעורה ומסעאדה, כשהוא מנקה את שני צידי הציר, ציר הכביש.

"גדוד 12 קיבל פלוגת טנקים, אני קיבלתי שתי מחלקות טנקים, ועוד איזה כוח, נדמה לי פלוגת טנקים, לא זוכר, או כמה מחלקות. כפי שאמרתי, על גבעת האם, שנתנו סיוע בפגזים, מקלעים, וליוו באש את התנועה של הגדודים.

"עכשיו, תל פאחר היה מוצב פלוגתי, תל עזזיאת היה מוצב פלוגתי, שהם תוגברו מספר ימים. בעצם, כשהלחימה החלה בששת הימים הם תגברו את הקו עם אלמנטים גדודיים. כלומר היה פה נשק גדודי למכביר והרבה צוותים לא הומוגניים של הפלוגות שבאו מיחידות סיוע או מפלוגות מסייעת של החטיבות בקו. היה הרבה מאוד נשק מסייע.

"עכשיו, אני לא רוצה להיכנס למהלכים טקטיים. אני לא חושב שזה חשוב כרגע. חשוב לדעת קודם כל מה קרה בתל פאחר שהיו כל כך הרבה נפגעים. מה קרה שהיה שוני בתוכנית המקורית, ומי שיודע מה היתה התוכנית המקורית ומה קרה ואיך בוצע. ודבר נוסף – רוח הלחימה של החטיבה. ואני רוצה להגיד לכם – חטיבה שחוטפת על הבוקר מספר כזה של נפגעים, בהרוגים ופצועים, ששלד הפיקוד כמעט נפגע, אף אחת מהמשימות של החטיבה לא הורידו לה. בעצם כל המשימות היא ביצעה, כאשר כל יתר המשימות התחלקו על יתר היחידות של החטיבה.

"פלוגות הטנקים ואני רוצה שתקחו 19 שנה רוורס, פלוגות שקיבלנו לסיוע היו מחטיבה 37, שרמנים…

19 שנה חלפו, אבל לא אשכח את המראה שגדוד 12 לא הגיע

"… רכב רך, ואני מהר מאוד עזבתי את הנתיב והמשכתי להתקדם עם מחלקה אחת [שריון]. מחלקה אחת בכלל עזבה אותי והשיגה אותי אחר-כך בהמשך הלחימה. ציר התנועה של גדוד 12 שאמור היה להיות מגבעת האם כפי שאמרתי, דרומה לגבעת האם… אם תקחו את קו העלייה המתון שאנחנו רואים עד העלייה לציר הנפט, ולהגיע לתל פאחר מקו גובה פחות או יותר זהה, וזה פחות או יותר הקו גובה של ציר הנפט, ולבטל על ידי זה את העליונות של השטח, של תל פאחר עצמו, של התל, שביתת כלי הנשק וכן הלאה.

"… 19 שנה חלפו, אבל אני לא אשכח את המראה שגדוד 12 לא הגיע. הטנקים שהובילו נדחפו לאט לאט וירדו מן הנתיב שאני תיארתי לתוך השטח הנמוך הזה. מה שקרה, בעצם, שגדוד 12 נכנס לתוך, לפי הערכתי, אם אני הייתי פה המ"פ שמתכנן את ההגנה, זהו שטח ההריגה שלי, ובמצב הזה מצאתי חיילים שהגיעו בציר הזה עד בורג' בביל, הולכים מוכי הלם, בוכים, בוכים עם דמעות.

"הגדוד במקום הזה השתבש, אין לי מילה אחרת, השתבש. ומה שקרה בעצם, שביצוע המשימה הוא היה עניין של חוליות – מ"כ, מ"מ, תפסו חבורת חיילים שהיו לידם, ידעו לפי ההוראות שניתנו והתדריכים, ידעו מה הם צריכים לעשות והלכו לסיים את המשימה. זה גם מה שהגדיל את מספר הקורבנות, אבל היתה פה דבקות, לפי דעתי, אין לה [אח ורע], אני לא מכיר…, ואני מכיר את קרבות צה"ל, חיילים, מ"כים, ברמות נמוכות, כי שלד הפיקוד רובו היה פגוע. אני במצב הזה…

"…קפצנו מן הזחל"מים וביצענו את אפשרות ד'. אפשרות ד' היתה ביום ממזרח ורגלית, היתה תרגולת כזו, וכמו מניפה בערך מן העצים הראשונים שעל יד עיקול הדרך כבר כל ציר רגלי רץ לכיוון המשימה המוכתבת שלו. אני תפסתי טנק אחד והצטרפתי לפלוגה של אורי אייזנברג, אלוף פיקוד הדרום, שהיה מ"פ ב' אצלי בגדוד, ואיתו הגענו בעצם אל קבוצת העצים, שזה היה המיפקדה של תל עזזיאת. אנחנו עוד הספקנו לתפוס את קבוצת הקצינים [הסורים] עם המ"פ, שהוא נותן פקודות ללחימה, ממש זה היה, ישב בתוך הבונקר, לא ידע שאנחנו כבר על המוצב.

"…הטיהור של תל עזזיאת, ואני כל הקרב הזה על תל עזזיאת, שלידיעתכם זה לא סוד, לכל לחימה יש מי שיושב ועושה הערכת נפגעים, מכל מיני סיבות…

"…של הלחימה על היעד או אל היעד היה מהיר, תכליתי, והשתדלנו שיהיה קצר, ועשינו את זה, ולכן גם הספקתי לארגן שתי פלוגות מהר, כי אז כבר שמעתי באלחוט שפה יש בעיות קשות, והספקתי להיכנס ולהצטרף הנה, להגיע אחרי שקבוצה מהסיירת של החטיבה נכנסה באמת בציר הנכון, ובאה ממזרח, ויחד איתם עוד הספקנו לסיים את הלחימה בכיוון מזרח של כל השאריות, או החלק האחורי של תל פאחר.

"גדוד 51 היה מוכן להסתער על תל עזזיאת גם ממערב, אמרתי למח"ט שאם נצטרך – החבר'ה יעשו את זה"

"…וגדוד אחד של חרמ"ש נשאר בג'נין… אתם יודעים שגדוד חרמ"ש אחד נדפק אצלו בג'נין… כאשר אנחנו מזנבים בסורים היה אפשר מתוך דו"חות של טייסים – עד דמשק אפשר לרוץ, לא היה שום דבר שעוצר אותנו.

"…של רוח הלחימה, ובעצם כל מה שבעצם עשינו עם החיילים שלנו, שזה בעצם אתה מכין אותם לקראת לחימה, הוכיח את עצמו…

"אני רוצה להגיד לכם שחיילי גדוד 51 היו מוכנים להסתער על תל עזזיאת גם מכיוון מערב. תארו לכם, על הדבר התלול הזה… תלול כזה, עשינו תרגול על מודל על הרכס של מנרה, מהצד ההוא, ובלילה אחד אני הראיתי ליונה, יונה אפרת היה מח"ט, אמרתי לו – תשמע, אם לא תהיה ברירה ונצטרך להסתער מצד מערב על תל עזזיאת – החבר'ה יעשו את זה. מבחינת כושר גופני ורצון לחימה, והוא בא ושאל את הגדוד, והגדוד אמר 'כן'. ונסענו לכיוון קרית שמונה מערבה, על המתלול התלול הזה לכיוון מנרה".

הסמח"ט יום טוב חזן מספר לחיילים. מימין: בני ענבר

יום טוב חזן: "אתם פה רואים את התל הזה? מתחת לזה נכנס… הלכו שלושה מפקדים – מפקד הגדוד, ורדי ושמיל. ורדי לקח את הדרומי, שמיל נכנס חזיתי ומוסא קליין נכנס פה מתחתינו. במצבים האלה הגדוד עבר לכאן… שמיל נכנס בשער… כשהמג"ד כבר נהרג והגיעו למצב שכבשו את חצי התל ובחצי השני זה כבר נכנסנו לשעה שש בערב או שש וחצי, דמדומים כאלה זה היה, לא זוכר את השעה, תחמושת נגמר, והעוזים תזכרו… נגמר המחסנית, עוזי זה אקדח היום למי שלא יודע, ופה נגמר הסיפור ופה התחיל בעיה – כי הסיירת היתה צריכה להיכנס שלא יהיה מלחמה יו"ד ביו"ד, אז התחילו בצעקות ובקולות, משה גת שהיה פה המג"ד, דוביד כהן ורובקה ז"ל, נכנסו ונתקלו במפקד המוצב [הסורי], הלכו פנים אל פנים, שברו לו את הראש עם קת של העוזי".

ענבר: "…אני אמרתי, אני לא נכנס לרמה הטקטית".

יום טוב: "רק 51 בראש שלך…"

ענבר: "אני אמרתי לך שאני לא רוצה להיכנס לרמה הטקטית שמא אני חוטא למישהו מהמפקדים שעשה. אבל אמרתי – הרמות הנמוכות גמרו את הביצוע, אמרתי את זה".

——————————————————

57 מחשבות על “"גדוד 12 השתבש"

  1. בני ענבר כריזמטי ורהוט, אבל על פניו לא תמיד מדייק בהסבריו. לפחות על פי הידוע לנו.

    דוגמה אחת: "אני רוצה להגיד לכם שחיילי גדוד 51 היו מוכנים להסתער על תל עזזיאת גם מכיוון מערב. תארו לכם, על הדבר התלול הזה… תלול כזה, עשינו תרגול על מודל על הרכס של מנרה, מהצד ההוא, ובלילה אחד אני הראיתי ליונה, יונה אפרת היה מח"ט, אמרתי לו – תשמע, אם לא תהיה ברירה ונצטרך להסתער מצד מערב על תל עזזיאת – החבר'ה יעשו את זה. מבחינת כושר גופני ורצון לחימה, והוא בא ושאל את הגדוד, והגדוד אמר 'כן'. ונסענו לכיוון קרית שמונה מערבה, על המתלול התלול הזה לכיוון מנרה".

    ככל הידוע לגדוד 51 לא היתה תוכנית לכבוש את עזזיאת חזיתית ממערב למזרח. לוחמי ומפקדי גדוד 51 מוזמנים כאן לאשר או להפריך.

    להסתער על תל עזזיאת כמו שהזכיר ענבר פירושה התאבדות. כל שיטת החי"ר בצה"ל לכיבוש יעדי אויב מתבססת, היתה ועודנה, הגעה ותקיפה מהעורף. מי רוצה לרוץ חזיתית על מוצב אויב?

    בתל פאחר קרה שיבוש ולכן גדוד 12 נאלץ להגיע בחלקו מקו גבוה נמוך.

    אבל לרוץ על תל עזזיאת מלמטה למעלה? דרך שדות מוקשים ושטח השמדה?

    נראה לי שענבר באותה דקה של הסבר החליט שגם הוא רוצה להיות קצת מוסא קליין. זה אותו מוסא שענבר מתח עליו ביקורת בפאנל חטיבה על שעשה את תל פאחר לקרב קשה.

  2. ראשית תודה לשלמה שמצליח מפעם לפעם לדוג חומרים נוספים מארכיון צה"ל.

    הדבר החדש מבחינתי שנאמר על ידו הוא כי גם גדוד 51 וגם גדוד 12 הכינו שו"ח והמפקדים מתרגלים את המפא"ים והממ"ים ומתאמנים עליו.

    כאשר מיד לאחר המלחמה לדבריו רק גדוד 51 התאמנו על דגם שנבנה מחבילות חציר ולכן הצליחו.

    לספר על חטיבה 8 שנשארו עם שני טנקים בהגיעם לקלע ( זה ערבוב בין הנכון, שני טנקים לבין שזו הייתה שארית גדוד 129 ולא כל חטיבה 8 ).

    מעשיה היא שגדוד 51 עשה משהו בכיבוש תל פאחר. כוחות מגדוד 51 הגיעו רק בסיום כיבוש התל.

    הטענה כי הלחימה בכוחות קטנים חוליה כיתה וכו' לא רק שאינה נכונה בחלק מן המקרים כוח הסמ"פים של שמיל ושוורצי מנה 4 זחל"מים גרמה לנפגעים הגדולים , צריכה להישקל מול האפשרות כי אותם החיילים היו נשארים תחת אש כבדה בגיא ההריגה או כפי שענבר הגדירו נכונה שטח ההריגה.

    רק לחץ מתמיד של הכוחות הוא שבסופו של דבר הביא לכיבוש התל.

    מעניינת העובדה אותה ציין של חיילים הלומים ובוכים אותם פגש סביב בורג' בביל.

    האם היו אלה חיילים אותם פגש בדרכו לתל פאחר מתל עזזיאת או היו אלה שאריות גדוד 12 שיורדים לאחר שהקרב הסתיים בדרכם אל חורשת טל.

    תחושתי האישית כי מדובר בחיילים שירדו בסיום הקרב.

    בכל הנוגע לנתיב התנועה המתוכנן , דבריו היו שטחיים מאוד, לא מלמדים אותנו מאומה ולא ברור למה התכוון באמירה השריון נסחף לכיוון שטח ההריגה.

    הערתו בקשר לכיוון הגעתו של הסיירת מלמדת כי הנתיב הזה אולי היה אמור להיות גם הנתיב המקורי של גדוד 12

    • ישראל,

      על דבריך (בסיום תגובתך) כי "הערתו בקשר לכיוון הגעתה של הסיירת מלמדת כי הנתיב הזה אולי היה אמור להיות גם הנתיב המקורי של גדוד 12", [בלשון ענבר: "שקבוצה מהסיירת של החטיבה נכנסה באמת בציר הנכון, ובאה ממזרח"]

      יש להוסיף את שאמר קודם לכן [בהקלטה דקה 18:57. הוספתי כאן – בין מקפים – שלוש מילים, "לפי התוכנית המקורית", החסרות בתמליל. וכן בהמשך שתי מילים, "כניסה בנתיב", שבתמליל יש במקומן שלוש נקודות]:

      "ציר התנועה של גדוד 12 שאמור היה להיות – לפי התוכנית המקורית – מגבעת האם כפי שאמרתי, דרומה לגבעת האם, כניסה בנתיב, אם תקחו את קו העלייה המתון שאנחנו רואים עד העלייה על ציר הנפט, ולהגיע לתל פאחר מקו גובה פחות או יותר זהה, וזה הקו גובה של ציר הנפט".

      אמנם אפשר לפרש את "דרומה לגבעת האם" לגבי מקום הכניסה (מצד דרום של הגבעה, ששם אכן נמצאת דרך הכניסה ממערב למזרח, ולא מצפונה של גבעת האם), אך אפשר גם לפרש, וכך נראה יותר, בהזכירו את "התוכנית המקורית", לגבי הנתיב המוביל דרומה, עד נעמוש. וכפי שמזכיר בהמשך את מסלול הסיירת, "בציר הנכון".

      האם ניתן ללמוד מכאן שלדעתו של ענבר גדוד 12 תוכנן להתקדם עד נעמוש (ורק שם לעלות מזרחה), ולפועל לא עשה זאת?

      הערכתי שקשה להסיק מסקנות מדבריו אלו של ענבר, שנאמרו 19 שנה אחרי המלחמה.

      • היי

        שמעתי את הקטע הזה מספר פעמים והחלטתי שעל אף שהוא תומך בגרסתי, לקבל יותר כי למילה דרום הוא מייחס את הכניסה מדרום לגבעת האם, ולא לתנועה דרומה לכיוון נעמוש

        מאידך כיוונתי לדבריו לגבי הסיירת אותם גם הבאת בתגובתך, כמאששים את התוכנית לעליה מנעמוש.

        למרות שאם אתה מחבר את הדברים משני חלקים שונים של ההקלטה לא מן הנמנע כי אכן התכוון גם בדבריו הראשונים אכן לתנועה דרומה. ולא לתנועה מדרום לגבעת האם.

      • איזה ציר יש מגבעת האם דרומה?
        הרי ההמתנה לחטיבה שמונה עד השעה 14 אחה"צ היתה כדי לנוע בעקבותיהם מזרחה (למרות שמפקד הסיירת מציע בשלב כל שהוא לנוע בציר אחר כדי לא להתעכב אבל זה לא מבוצע) עד הצומת הפונה דרומה שמשם זה היה נתיב של חטיבה שמונה ואילו גדוד 12 ו-51 היו אמורים להמשיך עד גור אלאסכר ודרך הפטרולים הסורית. גדוד 12 היה אמור להמשיך עד תוואי ההטיה המכונה "ציר קדחת".
        את הדיווחים של הגדוד לאורך הנתיב כבר הזכרנו בעבר. נציין שוב שהגדוד פונה לתוואי ההטיה המג"ד מדווח למח"ט על כך. בעבר התווכחנו כאן על דיוק הזיהוי שלנו את המיקום בשעת הדיווח. אבל לכך אין חשיבות לקביעה שהמח"ט קיבל דיווח שהגדוד נמצא על תוואי ההטיה וכלל לא הופתע מכך.
        כך היתה התוכנית באותו בוקר וכך פעל הגדוד.
        הסתכלתי סוף סוף גם בסרטון שבו המצלמה עוקבת אחרי ענבר כשהוא מספר שהטנקים של גדוד 12 נדחקו למטה לכיוון תוואי ההטיה.
        כלומר לדעתו הם אכן עלו לכיוון ציר הנפט אבל מסיבה כלשהי נמשכו למטה. (אומר בציניות שאולי ב-9.6.67 ירדו שלגים כבדים על מורדות רמת הגולן והטנקים החליקו). לאכזבתינו לדברי ענבר אין ערך מוסף כמג"ד שישב בתדריכים ואולי ב-86 כבר שכח את התדריך החטיבתי.
        הרי הוא היה אמור לדעת שגדוד 51 נע אחרי גדוד 12עד דרך הפטרולים הסורית אז חיכו עד שעה 14 כדי בסוף לעשות עיקוף של 5 קיומטר (שני קילומטר דרומה, שני קילומטר מזרחה וחזרה). מציע לבדוק עם מי שנמצא איתנו היום מגדוד 51 (אורי שגיא וזמיר) לגבי הנתיב בו התקדם גדוד 51 עד שהגיע לדרך הפטרולים.
        אני מצטרף להערכתך שאין ליחס חשיבות לדבריו בענין הנתיב.

  3. ההסברים של גנרלים לחיילים הפשוטים דוחפים אותם למעשים חסרי הגיון ותוכלת בנצלם משובת נעורים והדחף להרשים. החיילים האלה תגיד להם לעוף עם אופנוע מהגג והם יעשו בשביל הכיף ושיגידו שהם מגניבים.. מה זה בשבילם לתקוף גבעה ועליה עמדה עם כמה ערבושים ? קלי קלות,ובכן זהו שלא. גם בשיגעון צריך קצת שיקול דעת,אבל הטירונים שותים בפה פעור מצמא את העלילות וזרע הפורענות נזרע.לצערי הרצאות כאלה הם מבוא לדור הבא של משפחות השכול, נכתב בתגובה לנאמר על תוכנית הגדוד לתקוף את תל עאזזיית בין אם היא נכונה ובין אם לאו.

  4. אומרים שעל מתים לא חולקים,בני ענבר לא מדייק..מתרברב על חלקו של גדוד 51 בכיבוש תל עזאזיאת..מערב מין שאינו במינו.וכמו שלמה כתב..העלייה העתידית והאלטרנטיבית,מצד מערב אם הייתה מתבצעת הגדוד היה מקיז דם רב.וספק אם היה כובש את המוצב.ובאשר לתל פאחר..הייתי אומר לבני ענבר אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו….ולמוסא קליין לא הייתה אופציה אחרת..לאחר שהטנקים לא הצליחו לעלות מתוואי ההטייה לתל פאחר.והגדוד ספג אש נוראית ,בגיא ההרגה,ניתנה הפקודה להסתער חזיתית,פקודה נכונה בעליל..וגם עובדה שאת רב החללים ספג הגדוד לא בהבקעה..אלא במוצב עצמו.. הערה קטנה אפרופו יום טוב..שמיל לא עלה על המוצב במרכז חזיתית.אלא באיגוף עם שוורצי וחיילי בינהם חלקם מפלוגה ג מצד צפון איגף את המוצב מזרחית לו והגיע לתל למוצב הדרומי וחבר לורדי….באשר לחיילים הבוכים אפרופו בני ענבר.נוטה אני לקבל את דעתו של הוברמן…..

  5. במקורות נאמר אל יתהלל חוגר כמפתח.
    כצנחן במיל' אתייחס עובדתית לדברי ענבר על חטיבת גולני שמאחרי מלחמת ששת הימים משאירה את הצנחנים מאחור.
    זה אינו מדויק בלשון המעטה.
    בלי להפחית מכבודה ויכולותיה של גולני חטיבת הצנחנים היתה מאז הקמתה חוד החנית בפעולות, מבצעים ומלחמות. כנפי הצניחה הקנו הילה חיצונית אבל זה ניכר גם בשטח. גם המיונים בבקום לצנחנים יותר מוקפדים הן מבחינה פיזית והן אינטלקטואלית וסליחה על הנימה הקלה של התנשאות,אני מדבר על עובדות. לא אני הדבקתי לגולני את הכינוי 'צבא העם', אין חולק שבשורותיה היו מפקדים וגם לוחמים עזי נפש שעלו ביכולתם על צנחנים אבל בגדול הצהחנים היו חטיבת ח"יר מספר 1 וקיבלו עדיפות מראשי הצבא לביצוע מבצעים מיוחדים ופשיטות מעבר לקוי האויב.
    קיימות מאות פעולות ברמות השונות שהצנחנים קיבלו מאז שנות ה60 שעליהם מדבר ענבר שבוצעו בהצלחה. אני יכול להבין שדבריו כוונו להגביר את גאוות היחידה ולסלק רגשי נחיתות אבל עם עובדות לא מתווכחים. על גולני אפשר לומר שהתקדמו מאז ששת הימים ומוערכים יותר במשך השנים אבל בויכוח העתיק בין שניהם עדיין הצנחנים מספר אחד ומי שרוצה יכול לבדוק זאת עובדתית.
    במאמר מוסגר אציין שאני מופתע לטובה מהאתר נעמוש זה שמשקיע ימים ולילות בחקר קרבות של גולני בששת הימים ומהששתפות של האנשים. הלואי והיה אתר דומה לצנחנים שמפשפש בקרביים ונובר בקבלת ההחלטות שליוו את קרב גבעת התחמושת 'המהולל' או באום כתף של חטיבה80. לבטח היו מתגלים דברים קשים. הצנחנים לא נקיים ממחדלים.

    • לניר,
      דבריך חשובים.
      רק הערה קטנה: האתר 'נעמוש', של ידידנו שלמה מן, מתמקד לא רק בקרבות חטיבת גולני, אלא גם בשאר החטיבות שפעלו ברמת הגולן עם סיום מלחמת ששת הימים. אחד מפירות האתר הוא ספרו של שלמה, 'תל התעלות', שהתמקד בקרב המפורסם של גדוד 12 של גולני ופלוגת הטנקים שנלוותה לו. כפי שבוודאי ידוע לך, על קרב גבעת התחמושת נכתבו לא מעט ספרים, ויש אף עמותה ואתר אינטרנט וכו', וכמובן שתמיד אפשר להוסיף ולשכלל וכו' וכו'. אכן, אם היה לצנחנים (כולל שאר החטיבות שלחמו בירושלים) אתר פעיל בדוגמת 'נעמוש', העשן לא היה פוסק מלהתיימר מעל גבעת הקרב על קרב הגבעה…
      מי יודע, אולי יום אחד יחליט שלמה לקחת על עצמו גם את הפרוייקט הזה…

      • בסדר, אבל אני קורא פה לא מעט על תל פאחר או בניאס ותל עזזיית ואלה מלחמות שגולני עשו. אל זה התייחסתי.

    • לא הייתי צנחן ולא גולנציק. אבל ראיתי בשלוש המלחמות שעברנו (בלי להתייחס לאירועי שנות ה-90 ואילך) כי שתי החטיבות האלה , שפעלו במסגרות גדודיות או על גדודיות, השיגו רמות שונות של תוצאות, החל מהברוך של גדוד 890 בטרטור 42, נסיון הכיבוש הראשון של החרמון ע"י חטיבת גולני, וכלה בכיבוש תל עזיאת ע"י גדוד 51 וקרב ואדי מבעוק של גדוד 202. אנו רואים תוצאות שונות שהושגו ע"י שתי יחידות המשנה של שתי החטיבות, החל מהישג מזהיר וכלה בברוך מוחלט. בא נאמר שקשה לדרג את שתי החטיבות. הבה ניתן להם את הכבוד המגיע לשתיהן ונקווה שיתמו ברוכים מן הארץ.

  6. לא הבנתי אם זה צולם בפסטיבל מספרי הסיפורים
    תמיד האשימו מדריכי טיולים בסילוף האמת של תל פחר
    מוטב שותיקי גולני וחטיבת גולני יבדקו קודם את עצמם

  7. עבודה יפה אתה עושה , שלמה.
    לא היכרתי בכלל את ענבר, אבל מתוך קריאת התמלול , נראה שדיבורו לא היה רהוט, הדברים לא ברורים לגמרי, המשפטים בנויים לא טוב ולא ברור. אולי זו איזו שפה צבאית לקונית שנשמעת ברור יותר כאשר לדרים מצרפים תצפית על השטח. אולי.
    בעניין תקיפת תל-עזזיאת ממערב – נראה כאילו דבריו למח"ט היו בבחינת " דע לך שאם צריך – אנחנו נתקוף גם ממערב. לגדוד יש כושר לטפס גם ממערב ולהילחם". זו לא התרברבות ולא תכנית קרב – אלא מעין אמירה שמשמעותה: "סמוך עלינו, אנחנו נכבוש את תל-עזזיאת בכל מצב". אם מסתכלים על זה ככה – הדברים נראים הגיוניים. זו רק השערה…

    • לשרון: הבנתי שדבריו של ענבר מכוונים לרוח הקרב של 51 – אנחנו לא פחות טובים ולא פחות משוגעים מגדוד 12 – אבל הוא אומר בפירוש שחייליו היו מוכנים להסתער גם ממערב ושהם עשו על זה תרגול במנרה ושאפילו המח"ט בא לשאול את הגדוד אם הוא מסוגל לכך והגדוד אמר כן – מדברים אלה ברור לי לגמרי שגדוד 51 נערך והתאמן גם לאפשרות כזו.

      מהמסמכים ומהכתובים שיש בידינו מאותן שנים אין שום אזכור או רמז לכך.

      ביררתי את הדבר עם כמה מפקדים וחיילים מגדוד 51 וכולם אמרו שלא היתה תוכנית כזו, וכל שכן שהם התאמנו עליה. האימון על צוקי מנרה נועד לדמות דרגת קושי גבוהה בלבד [למעשה היחידים לבסוף שעברו את זה בזמן המלחמה היו חיילי גדוד 13 באותו מסע ארוך ותלול מגבעת האם לזעורה שבו טיפסו כ-3 מדרגות על הרמה].

    • כשמזמינים את האנשים האלה לספר מורשת קרב בעיקר על תל פאחר אין להתפלא על התוצאה.
      הפלא הוא שיקול דעתו של מי שהזמין אותם. ב-1986 היה משה גת הסמח"ט, הסמג"ד, מפ"א וסמפ"א א' שוורץ סמ"פ ג', יוסי פרידמן הקב"ץ כולם זמינים והם השתתפו בקרב לעומת שני המרצים שנבחרו שכלל לא היו בו.
      גם היום אני לא בטוח שהחטיבה מקפידה להזמין דוברים ראויים.
      לא ידוע לי על דיון שנעשה עם קציני החטיבה במשך השנים שבו נותח הקרב.

  8. ענבר: "מוסא [מג"ד 12] בנה את של תל פאחר, די מדויק. בגודל של בערך שלושה מטר, ועליו היינו יום תמים, פרט לכמה תרגולים שהיינו עושים בדרך כלל בשעות החשיכה."

    איפה היה הדגם הזה? אני לא זכיתי לראות אותו.
    אני בספק אם היה דגם כזה, אבל גם אם היה, למ"מים לא הראו אותו כי סך הכל הם צריכים לטהר איזה קטע תעלה.
    החשיבות של מודל כזה היא:
    1. הכרת המוצב ותוואי הקרקע מסביבו בפירוט
    2. הכרת מיקום עמדות האויב
    כל זה תקף בעיקר למצב שהתוכנית מתבצעת כמתוכנן וכל מפקד לומד את הקטע שלו.
    כאשר התוכנית משתבשת עיקר החשיבות היא לצורך ידע של צירי תנועה מאולתרים.
    הקטע שהיה עליי לטהר היה ביעד הדרומי ממזרח למערב ואתו ראיתי בתצ"א שנתן לי לעיון ורדי.
    בפועל כלל לא הגעתי ליעד הדרומי ולא היתה שום חשיבות לזה שלמדתי בע"פ שיש בדרומי עמדת מקלע וכו'.
    לו ידעו, המג"ד והסמ"פים, שמהואדיון ניתן להגיע ללב המוצב הצפוני, ניתן היה להציל את הקרב ולסיימו בתוצאה אחרת.
    שליחת כוח הסמ"פים, מגיא ההריגה, לטיהור הצפוני דרך הואדיון לא רק שהיתה מכריעה את הצפוני אלא גם מונעת את מרבית הנפגעים בדרומי שנפגעו מצליפות וירי תול"ר מהצפוני.

  9. את הדברים אומר עינבר בשנת 1986 וטורח להדגיש שהאירועים התרחשו לפני 19 שנים:
    ""אני רוצה להגיד לכם שחיילי גדוד 51 היו מוכנים להסתער על תל עזזיאת גם מכיוון מערב. תארו לכם, על הדבר התלול הזה… תלול כזה, עשינו תרגול על מודל על הרכס של מנרה, מהצד ההוא, ובלילה אחד אני הראיתי ליונה, יונה אפרת היה מח"ט, אמרתי לו – תשמע, אם לא תהיה ברירה ונצטרך להסתער מצד מערב על תל עזזיאת – החבר'ה יעשו את זה. מבחינת כושר גופני ורצון לחימה, והוא בא ושאל את הגדוד, והגדוד אמר 'כן'. ונסענו לכיוון קרית שמונה מערבה, על המתלול התלול הזה לכיוון מנרה".

    נעזוב את סגנון הרהב המובע כאן, הרבה יותר מדאיג זה כיצד 19 שנה אחרי, למג"ד המהולל אין לקח הפוך שאין לתקוף בשום אופן מהצד שהאויב הכין להגנה. זה לא הפריע לקידומו בצה"ל:
    "בהמשך התקדם ענבר במסלול הפיקודי. ב-1968 מונה לקצין אג"ם של פיקוד הצפון, ב-1969 למדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וב-1971 לנספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון באתיופיה. במלחמת יום הכיפורים חזר לישראל ושימש קצין קישור במטה אוגדה 146. בשנים 1975–1974 שימש כמפקד חטיבת ירושלים. בשנים 1977–1976 שימש כקצין המשטרה הצבאית הראשי בדרגת תת אלוף." ויקיפדיה.

  10. ענבר: "גדוד 12 קיבל פלוגת טנקים, אני קיבלתי שתי מחלקות טנקים, ועוד איזה כוח, נדמה לי פלוגת טנקים, לא זוכר, או כמה מחלקות. כפי שאמרתי, על גבעת האם, שנתנו סיוע בפגזים, מקלעים, וליוו באש את התנועה של הגדודים."
    בקיצור הוא אומר דברים לא ברורים על הטנקים שהשתתפו בקרב תל פאחר ותל עזזיאת.
    אז נעשה קצת סדר.
    לגדוד 12 הוקצתה פלוגה ז' מגדוד 377, 2 מחלקות טנקים נעו עם הגדוד. מחלקה השלישית היתה אמורה לנוע ראשונה עוד לפני תנועת הגדוד ולתפוס עמדות אש בגור אלאסכר כדי לאבטח את תנועת יתר הכוח. המחלקה הזו יצאה באיחור מגבעת האם וטעתה בדרך. כשגדוד 51 עבר בקרבתה הצטרפה המחלקה לגדוד בתנועה לעבר תל עזזיאת.
    פלוגה ו' עם שתי מחלקות הוקצתה לגדוד 51.
    מחלקה אחת נשארה בגבעת האם לצורך חיפוי ופיצוח עמדות בתל עזזיאת. בסופו של דבר שתי מחלקות האחת מפלוגה ז' והשניה מפלוגה ו' נעו יחד עם גדוד 51. המחלקה מפלוגה ו' שנשארה בגבעת האם נקראה לנוע במהירות יחד עם הסמח"ט לעבר תל פאחר בשעה ארבע אחה"צ.
    הסמח"ט התעכב בנעמוש וחיכה להגעת המחלקה הזו. בסופו של דבר ויתר הסמח"ט על מחלקת הטנקים והגיע לתל פאחר בשעה שש.
    המחלקה מפלוגה ו' הגיעה לתל פאחר אחרי שהקרב הסתיים.
    בשעה שש הורה הסמח"ט לכוח הסיירת להכנס לתל הצפוני. כיון שמחלקת הטנקים לא הגיעה עדין הטיהור התבצע בלי חיפוי צמוד של טנקים.
    שנים מחיילי הסיירת נהרגו בטיהור.
    השטח במוצב הצפוני מהשער ועד לצידו המערבי מאפשר תנועה של טנקים בנוחיות.
    לא נכנסתי כאן לסוגיה הגדולה של אי הפעלת הטנקים של פלוגה ז' עפ"י התוכנית, לתפיסת חיפוי ע"י מחלקה אחת בגבעת הרתק השולטת על תל פאחר מדרום ועל חיפוי צמוד עם הכניסה לתל בשעת הטיהור המתוכנן. שליחת מחלקת טנקים אחת מגיא ההריגה לגבעת הרתק היתה אפשרית החל מבלימת של מחלקת הטנקים המובילה בשעה שלוש ועד לסיום הקרב.
    לא נמצא המפקד שיורה למחלקה הזו מה עליה לעשות והיא עמדה בצומת ה-AMX מבלי להביא תועלת.

    • דני, מחלקת הטנקים שעמדה בגיא ההריגה הייתה בפיקוד המ"פ. על תפקודו הלקוי של המ"פ כבר שמענו רבות בבלוג הזה. מעל המ"פ היה קצין השריון סלע. לי לא ברור מה הוא עשה, אבל אין לי ספק שהוא היה יכול להתלבש על המחלקה הזאת, בין ע"י טלטול המ"פ, ובין ע"י ירידה ברשת אל המ"מ ומתן פקודות הולמות. מצבה של הפלוגה הזאת, כמו גם חוסר פעילותם של אלה שישבו בשער המוצב עד להגעת הסמח"ט, הינם סימפטומים לכאוס שהתחולל במקום לאחר שינוי התכנית ונפילת/פציעת שרשרת הפיקוד. בסופו של דבר, קריסת הכח הסורי במוצב נבעה מהלוחמה הקשה של קומץ חיילים ומפקדים, שנאחזו בתל בציפרניים.

  11. ענבר: "הטנקים שהובילו נדחפו לאט לאט וירדו מן הנתיב שאני תיארתי לתוך השטח הנמוך הזה."
    אני לא מבין על מה ענבר מדבר.
    מאיזה נתיב נדחפו הטנקים לשטח הנמוך?
    הטנקים של מחלקת החוד נעו יחד עם המג"ד ובהתאם לפקודותיו.
    בשלב ראשון הגדוד נע על תוואי ההטיה שהוא בגובה נמוך מתל פאחר.
    מדוע הגדוד לא החל בטיפוס המתוכנן מזרחה לעבר ציר הנפט, מה שהיה מביא את הגדוד לגובה של תל פאחר אבל יותר חשוב, עוקף את שטח ההשמדה שמתחת לתל, לא נדע.

    ענבר: " מה שקרה, בעצם, שגדוד 12 נכנס לתוך, לפי הערכתי, אם אני הייתי פה המ"פ שמתכנן את ההגנה, זהו שטח ההריגה שלי,"
    זה נכון עובדתית, הגדוד נכנס לשטח השמדה שהאויב הכין.
    ההכנות התבצעו במשך שנים, דבר שרואים בבירור בפוטוסטטים.
    התיכנון לא היה ברמת מפקד תל פאחר. על כך יעידו שדות מוקשים, עמדות טנקים בשולי שטח ההשמדה.
    שטח ההשמדה היה מבורג' בביל דרך חירבת סודה ומשם מזרחה קילומטר צפונה לתל פאחר ונסגר ע"י חלקו הדרומי של תל פאחר.
    תל פאחר היה רק חוליה אחת מתוך התוכנית לתעל אותנו לאיזור השמדה.
    איפה היו המתכננים בפיקוד צפון?
    האם נערכו דיונים בחטיה בזמן הכנת הפקודה?
    כאן הייתי מצפה שענבר יחכים אותנו מה היו הדגשים בעיקר מקריאת השטח. ענבר לא מזכיר ששטח ההשמדה נידון נידון לפני ה-9.6.67 והוא כנראה ציפה עדין בשנת 1986 שמג"ד 12 הוא זה שהיה אמור לזהות את שטח ההשמדה.
    אכן ניתן לצפות ממג"ד שלומד את הפוטוסטט שיזהה את את שטח ההשמדה גם בכוחות עצמו אבל האחריות לא מסתיימת אצל המג"ד.
    מה אמר המח"ט בפקודה באותו בוקר? האם הזהיר את מג"ד 12 שאין לעבור את הקו של עין א'דיסה צפונה?
    אנחנו יודעים מהקלטה שהקמ"ן של החטיבה מדוו"ח על 10 טנקים בחירבת סודה.
    מה נעשה בנידון?

  12. אני מנצל את ההזדמנות להבהיר כמה נקודות שנקשרות לדברי ענבר.
    מה שברור שרמת השיחה שהוא עורך עם שומעיו (קצינים? חיילים?) היא ברמה שלא מעבירה לשומעים מסר משמעותי.
    כלומר רמת הניתוח של המג"דים בגולני בשנים ההן לא היתה משהו.
    ענבר:""עכשיו, אני לא רוצה להיכנס למהלכים טקטיים. אני לא חושב שזה חשוב כרגע. חשוב לדעת קודם כל מה קרה בתל פאחר שהיו כל כך הרבה נפגעים."
    ענבר לא רוצה להכנס למהלכים טקטיים ורוצה להבין מדוע היו בתל פאחר כל כך הרבה נפגעים. הרי גם התוכנית המקורית היא ברמה הטקטית או שמא להבנתו הרמה הטקטית היא ברמת החוליה?
    "מה קרה שהיה שוני בתוכנית המקורית, ומי שיודע מה היתה התוכנית המקורית ומה קרה ואיך בוצע."
    אז המסקנה של ענבר ששינוי התוכנית המקורית היא שגרמה למספר הנפגעים הרב.
    אכן אין ספק ששינוי התוכנית הוא אם כל חטאת ואז מה? זהו? אם יש שינוי אז נגזר דינם של לוחמינו? אין תוכניות אלטרנטיביות?

    ענבר: " ודבר נוסף – רוח הלחימה של החטיבה. ואני רוצה להגיד לכם – חטיבה שחוטפת על הבוקר מספר כזה של נפגעים, בהרוגים ופצועים, ששלד הפיקוד כמעט נפגע, אף אחת מהמשימות של החטיבה לא הורידו לה. בעצם כל המשימות היא ביצעה, כאשר כל יתר המשימות התחלקו על יתר היחידות של החטיבה."
    איך אמרו בגבעת חלפון "תחי מדינת ישראל וכל הכבוד לצה"ל. גדוד 12 ירד מהמצבה ולכן אם היו קרבות רציניים למחרת החטיבה היתה בשני שליש מכוחה. צבא מנהלים במקצועיות ובשכל. הרוח חשובה מאד אבל לא תועיל אם העסק מתנהל כמו פלאנגות.

    ענבר: "הגדוד במקום הזה השתבש, אין לי מילה אחרת, השתבש."
    נכון, הגדוד שנקלע לשטח ההשמדה לא תפקד כבר כגדוד.

    ענבר: " ומה שקרה בעצם, שביצוע המשימה הוא היה עניין של חוליות – מ"כ, מ"מ, תפסו חבורת חיילים שהיו לידם, ידעו לפי ההוראות שניתנו והתדריכים, ידעו מה הם צריכים לעשות והלכו לסיים את המשימה."
    כמו שאומר ענבר המשך הלחימה התנהל באילתורים אבל מאותה סיבה לתוכנית של המ"מ כפי שקיבל בפקודה לא היתה יותר שום חשיבות.

    ענבר: " זה גם מה שהגדיל את מספר הקורבנות,"
    אין ספק שגדוד שפועל כחוליות או כיתות שאינן מתואמות צפוי למספר קורבנות גדול.
    גם כשהתוכנית כבר השתבשה והגדוד נכנס לשטח ההשמדה, לא היתה זו גזירת גורל (לפחות משעה שלוש ועד שעה חמש) שהתאום בין הכוחות לא יתקיים ברמה כלשהי. כשנעצר כוח החוד מתחת לתל הצפוני אפשר היה להפעיל את הכוחות שהמשיכו להגיע מתוואי ההטיה שמנו להערכתי כמאה חיילים.
    ניתן היה לחדש את אש הסיוע על התל הצפוני ולדרוש אש על עמדות הטנקים של האויב.
    כמובן שלשם כך נדרש קש"א שיצטרף לכוח קרינסקי או לכוח ורדי או אפילו מאוחר יותר לתצפית מגבעת הרתק או ע"י תצפית אויר.
    גם עכשיו ניתן היה לפקוד על מחלקת הטנקים השניה לעלות לעמדת גבעת הרתק.ירי מגבעת הרתק היה מקשה מאד על הירי מהתל הצפוני.
    גם כשהמג"ד כבר התנתק מיתר הכוח אפשר היה לפעול באיגוף רגלי או מהואדיון או לחזור לנתיב המקורי מעל עין אדיסה.
    כנגד הטיעון הזה שהעלתי ניתן לומר שלכוחות בגיא ההריגה היו מספר רב של נפגעים. הנפגעים הלכו ורבו עם הזמן ולכן ככל שהאלטרנטיבה היתה מופעלת יותר מוקדם כך היו פחות נפגעים (בכל הזירות ולא רק בגיא ההריגה).
    בסופו של דבר, אחרי שעתים, אירגנו הסמ"פים כוח של כ-40 חיילים באיגוף רכוב וכניסה למוצב הדרומי. הכוח הזה ספג אבידות הן באיגוף והן מירי מהמוצב הצפוני. בחכמה שלאחר מעשה האלטרנטיבה הטובה ביותר היתה הכנסת כוח הסמ"פים דרך הואדיון ותקיפת המוצב הצפוני בצורה מוסתרת ממרכזו. דוקא הדבקות ביעד המקורי של פלוגה א' הביא את סמ"פ א' לבצע את האיגוף ולהכנס לדרומי. יצויין שהיעד של פלוגה ג' היה במקור היעד הצפוני אבל סמ"פ ג' הצטרף לסמ"פ א'. הזחל"ם הראשון שביצע את האיגוף בשעה ארבע לערך ובו קמב"ץ הגדוד ומ"מ המחלקה המיוחדת פיספס את השער הצפוני ניכנס לדרומי ומיד נפגע מפגז תול"ר שנורה מהצפוני. אלו היו יכולים להיות עוד עשרה לוחמים שמבצעים חדירה דרך הואדיון ללב המוצב (פלוגה שלמה של הימים ההם). חוששני שלו נכנסו לבדם בשער הצפוני בשעה ארבע גורלם היה כגורל כוח סולוביץ'.

    האם יש מג"ד בגולני (או מג"ד חי"ר מיחידה אחרת) שקורא את המתפרסם כאן?
    אנא תנו לנו את נקודת מבטכם.

    • כבר שאלתי פעם כאן בבלוג ולא קיבלתי תשובה. לאן נעלם המג"ד מוסא קליין מהרגע שבוא נפגע הזחל"ם שלו ועד הרגע שבו החליט לטפס על הצפוני? יש פה חור שחור של יותר משעה, אולי שעה וחצי, שבהן לא נשמע ולא נראה המג"ד, ולא ניתנו אותן פקודות שעליהן מדבר כאן דני ביזר, שלו היו ניתנות – אולי הכל היה נראה אחרת. נראה כאילו צמרת הגדוד נכנסה באותה שעה לסוג של הלם קרב, וכל העסק לא תיפקד ולא זז. למישהו יש הסבר אחר? מישהו יכול לתאר מה קרה במהלך השעה הזאת בגדוד עצמו, ולא אצל ורדי בתעלה? איפה בדיוק היו ממוקמים 130-120 מתוך 200 חיילי הגדוד שיצאו למשימת תל פאחר, אם ניקח בחשבון שרק כ-40-35 עלו לתל עד אותה שעה?

      • היחיד שיכול לדעת ולהסביר מה עשה המג"ד בזמן הזה הוא משה הראל הקש"א שהיה עם המג"ד אחרי הפגיעה בזחל. בתחקיר שעבר ב-1968 אין הסבר לכך. אשלח להראל את שאלתך, אולי ייזכר ויסביר.

        בינתיים אצייר תמונה כזו: כחמש דקות לקח להתאושש מהפגיעה בזחל, להתארגן, ואז המג"ד חוזר לזחל עם הקש"א הראל, מתניעים ועוד כרבע שעה הולכת על נסיעה של כ-200 מטר ולאחר מכן מאבק בהגה בניסיון להטות את הזחל צפונה, ולאחר שזה לא צולח – לנטוש אותו.

        לפיכך, אם הזחל נפגע בשעה 15:10 לערך אנחנו מגיעים ל-15:30 שאז המג"ד והקש"א יורדים מהזחל שמצוי על הדרך האוגפת ומתקדמים לכיוון הוואדיון שבין שני חלקי המוצב. ייתכן שכאן עברו כמה דקות טובות בניסיון של הראל ומוסא קליין ליצור קשר עם החפ"ק החטיבתי או עם כוחות הגדוד, ונגיע לשעה 15:40. בין לבין יש מפגש עם כוח דני ושליחתו ללחימה במוצב, המתנה של עוד מספר דקות אולי להגעת כוחות נוספים, ואז המג"ד מחליט לעשות את הדברים בעצמו ולעלות אל התל עם הקשא. לפיכך אין פה חור שחור של יותר משעה. זה הרבה פחות.

        לגבי איפה היו 130 חיילים: בגלל פגיעות בזחלמים על דרך ההטיה נוצרו פערים בין 3 הזחלמים הראשונים של פלוגה א' שהובילו, לבין היתר. חלק נטשו את הכלים והתקדמו ברגל, אחרים הגיעו עם הכלים אחרי דקות ארוכות מאוד לנקודת הפיתול, המשיכו לצומת האמ.איקס ומשם חלק עלו בהמשך עם זחלמי הסמפים, חלק ירדו לבורג' בביל וחזרו לאחר מכן, וחלק גדול נתקע במקום הזה עד לסיום הקרב בהיעדר פיקוד או מחמת האש שניתכה עליהם.

        • אפשרות 5 שהקשא היה נע יחד איתנו עם או בלי המג"ד.
          באפשרויות 1, 2, 5 תנאי הכרחי שיהיה לקש"א קשר עם הארטילריה.
          כזכור, בטעות ובגלל הלחץ נלקח מכשיר 10 במקום 9 ולא צורף קשר.
          על זחל"ם המג"ד היה קשר המג"ד וכן קשר של הקש"א.
          היה מספיק זמן לתקן את שתי הטעויות כי המרחק מהמקום שפגשתי את המג"ד והקש"א ועד למקום שננטש הזחל"ם הוא קצר.
          ניתן היה גם ליצור קשר דרך הממסר (64) אבל זה כמובן פתרון מסורבל.

      • כבר ניסיתי לדלות ממשה הראל את הפרטים האלה והוא לא יכול לעזור.
        הוא גם רואה בכך האשמות אישיות נגדו ודרגת שיתוף הפעולה שלו ירדה.
        שלמה: "המתנה של עוד מספר דקות אולי להגעת כוחות נוספים, ואז המג"ד מחליט לעשות את הדברים בעצמו ולעלות אל התל עם הקשא."
        מהזמן שפגשיתי אותם בואדיון מתחת לתל ועד שהופיע המג"ד על התל בסביבות השעה 16:00 עברה כחצי שעה.
        העליה של המג"ד לתל עם הראל מרמזת שאולי רצה לחדש את אש הארטילריה.

      • "כבר שאלתי פעם כאן בבלוג ולא קיבלתי תשובה. לאן נעלם המג"ד מוסא קליין מהרגע שבוא נפגע הזחל"ם שלו ועד הרגע שבו החליט לטפס על הצפוני? יש פה חור שחור של יותר משעה, אולי שעה וחצי, שבהן לא נשמע ולא נראה המג"ד," – – – זכרתי את השאלה הזאת ששאלת, וגם היה נדמה לי שבשעתו ניסיתי לתת לך תשובה עליה, אך לקח לי זמן לחפש ולמצוא.

        ובכן, שאלת זאת בפוסט מס' 335, תגובה מהתאריך: 13 בספטמבר 2016 בשעה 10:31 – וראה בדבריי שבהמשך שם. הוסף על כך את דברי שלמה (בתגובה שבפוסט הנוכחי), וגם את סיפורו של ישי הדס בפוסט 452 על פגישתו עם מוסא ליד גופתו של שטיגליץ.

    • אחרי שצפיתי בסרטון האכזבה עוד יותר גדולה.
      מתרר שהדיבור הוא אל קציני החטיבה ולא אל טירונים.
      אוי לנו שזו הרמה של המפגש שאירגן מח"ט גולני לקציניו.
      אני מתאר לי שהחלק שבו תואר קרב החרמון היה טוב בהרבה.

  13. עוד עניין שעומד בסתירה לדבריו של בני ענבר מול החיילים.

    מספר להם ענבר: "…והשתדלנו שיהיה קצר [כיבוש תל עזזיאת], ועשינו את זה, ולכן גם הספקתי לארגן שתי פלוגות מהר, כי אז כבר שמעתי באלחוט שפה [תל פאחר] יש בעיות קשות, והספקתי להיכנס ולהצטרף הנה"…

    כשענבר מספר ששמע באלחוט שיש בעיות בתל פאחר השעה היא לקראת 17:00.

    אלא שבשעה 15:35 – שעה ארוכה קודם לכן – קיבל הודעה מהמח"ט לעזוב את משימתו המקורית ולהתכונן לנוע לעזרת גדוד 12 ["כנראה ש-2 טועה"]. תשובת ענבר: "נמצא עם הכבדים לפני בחריאת".

    כלומר מג"ד 51 ידע עוד הרבה קודם על הבעיות שיש פה, אבל לא שש לוותר על תל עזזיאת ולבוא לעזרת גדוד 12, וכך היה.

    גם סיפורו לחיילים כי גדוד 51 הספיק להיכנס לתל פאחר ולהילחם בשאריות האויב בחלק האחורי של המוצב אינו מדויק. הסמח"ט ביקש מפלוגה ב' שהגיעה לפאחר לקראת חושך אחרי שהקרב הסתיים לסרוק פה ושם ליתר ביטחון. לא ידוע על "שאריות" סורים שניהלו קרב עם גדוד 51. מה שכן, יש כיום חיילים מגדוד 51 שכנראה בגלל שהלכו בתעלות תל פאחר וירו כדור או שניים למקומות חשודים, אשר מספרים שנלחמו גם בעזזיאת וגם בתל פאחר.

    האגדות האלה מתחילות במג"ד.

    ואחרי זה שלא נתפלא אם הן יחלחלו גם למור"ק של הגדוד.

    • 1. אם הקש"א היה עולה עם כוח קרינסקי
      2. אם הקש"א היה עולה עם כוח ורדי
      3. לו קש"א אחר היה נשלח לגבעת הרתק (והיה כזה בגבעת האם)
      4. לו השכיל המח"ט לבקש תצפית אויר

        • בני הוספתי אפשרות 5 לחידוש האש על הצפוני אבל משום מה זה לא מופיע סמוך ל4 הקודמות.
          אשר לדבריך שקרינסקי יכול היה להוריד אש על עצמו, אני לא בטוח אם אתה מתכוון ברצינות או לועג להעלאת אפשרות כזו?

          1. הורדת אש על כוחותינו היא נוהל ידוע ובשימוש כאשר מצב כוחותינו קריטי וכוחותינו יכולים למצוא מחסה.
          שני התנאים התמלאו, כוח קרינסקי למעשה נבלם בראש התל ונשאר עם שני פצועים גלויים בשטח.
          אני מתאר לעצמי שחמווי היה מסוגל לגרור את שני הפצועים מתחת למדרגה המערבית מרחק של 10 מטר.
          כדי להוריד אש על כוחותינו אין צורך בקש"א על התל. תקו אותי אם אני טועה, ב-1967 קצין בדרגתו של קרינסקי יכול היה רק לבקש אש על כוחותיו אבל לא לטווח אותם.
          2. לו הקש"א היה עולה לצפוני עם קרינסקי או כפי שכעבור שעה עשה עם המג"ד לא היתה בעיה גם מבחינת טווחי ביטחון כי ירי שקו התיחום שלו מתחיל 50 מטר מזרחה מכיפת המוצב הוא בטוח.
          הורדת עשן על היעד בלי קש"א היתה מועילה גם היא כי היתה מסתירה את היעד הדרומי ומונעת צליפות אליו, היתה מאפשרת לכוח סולוביץ וגם לכוח שלי להתקדם בחסות העשן וכנ"ל לגבי כוח הסיירת.

              • השאלה הינה, האם יש לך ידיעה על יכולת הפעלת אש על כוחותינו או על התל בכלל בנסיבות שהיו בשטח.
                דני אתה בונה כאן תיאוריה חסרת כל אפשרות מימוש. לא פלא שמשה הראל אינו מוכן לשוחח יותר עם שלמה בנושא. קרינסקי עלה למעלה ללא קש"א, ולצערנו נפל. לא היה איתו איש היה מסוגל- או בעל אמצעים- לטווח משהו. המג"ד נותר בתחילה עם הקש"א למרגלות התל ועובדה כי הוא עצמו לא הפעיל ארטילריה על מזרח התל, למרות שלא ידוע לנו על משהו שמנע ממנו לעשות זאת, לו חשב שהדבר דרוש. סביר להניח כי הוא עצמו לא ידע בדיוק לאן הגיעו הכוחות. כשעלה לכיפה הוא לקח עימו את הקש"א כקשר מג"ד, ולכן הוא לקח איתו מ.ק. 10 שגם הוא יצא מכלל פעולה. גם לטווח באמצעות ממסר בתנאים האלה, נראה לי יותר כמשאלת לב.
                בקיצור, איני זוכר את ירי הבטחון של ירי ארטילרי וודאי לא של מרגמות 120, אך ידוע לי שעל התל לא איש המסוגל לנהל אש בכלל ובמיוחד אש בטווח כזה קרוב לכוחותינו, כאשר הכוחות לא היו בדיוק ממוקמים במקומות אשר ניתן היה לסמנם על לוח ארטילריה כאזורים שאין לירות עליהם ברדיוס ביטחון. עד כמה שזכרוני מגיע, נוהל אש על כוחותינו אינו כה פשטני כפי שאתה מציגו-כמותנה בשני תנאים. בקיצור, במצב הכאוס בו היו נתון גדוד 12, איני רואה שהייתה כל אפשרות להפעיל אש סיוע ואם זו הייתה מופעלת, ספק אם הייתה לה יעילות כלשהי, וסביר כי הייתה יותר מסכנת את כוחותינו, מאשר את האוייב במחפורותיו ובונקריו.

    • אולי כדאי שאזכיר כי אורך המוצב הצפוני ממערב למזרח הוא 250 מטר.
      כוח קרינסקי נאחז בכיפת המוצב המערבית.
      ניתן בהחלט לטווח את מרכז המוצב ומזרחה.

      • הי דני ובני,
        אמנם, אם קרינסקי היה נעצר על פאתי התל, ומנהל משם קרב אש, יתכן ונניח,- ואני בספק על כך כי לא היה לו מכשיר קשר כלל, רק מ"ק 6 מצ'וקמק של גינזבורג (שגם לא פעל) – כי אפשר היה להפעיל אש ארטילרית על כוחותינו.
        במצב שהיה קיים שם, זו תיאוריה קלושה:
        1. כידוע, אלכס לא נעצר במרומי התל אלא המשיך בדרכו.
        2. מכשיר הקשר היחיד היה מ"ק 6 שורדי ציוות לאלכס כדי שיהיה לו קשר.
        3. המ"ק 6 הגיע בגל השני עם גינזבורג, וגם ככה הוא היה תקול. כשתפעלתי אותו – שמעתי ממנו אבל לא יכולתי לשדר.
        4. אני, כחייל פשוט בדרגת רב"ט צעיר, לא היה לי את הידע ולא את הרעיון להפעיל כח אש שכזה.
        5. אף אחד לא ידע על קיומי או על מצב הפצועים כדי לתת לי הנחיות בהתאם. להורות לי להוריד את הפצועים למדרון אחורי, למשל.
        6. היחיד שהיה מנוסה בזה היה המג"ד, אבל הוא היה מוגבל שכן לקח את המ"ק הלא נכון , שגם הוא לא עבד בסופו של דבר.
        כך שמהסיבות שלעיל, האפשרות לבצע הנחתת אש על כוחותינו לא היתה קיימת כלל.

        • כן איזי. כך בדיוק הבנתי את המצב. רק להוסיף לידיעת הקוראים: מ.ק. 6 פעל רק ברשת פנים פלוגתית ואפילו לא אפשר קשר עם המגד. הטווח שלו הוא כ-2 ק"מ ולא ניתן להעביר בו תדרים.

  14. מפקדים כמו בני עינבר קיימים בכל מקום שמתפארים ועושים מעצמם אלילים,ף רומסים את האמת.לעשות דאווין לחיילים צעירים,להם אפשר למכור כל דבר.זה מקובל בצה'ל ו בכל צבא בעולם.כך נוצרים מיתוסים וגיבורים,איתה מעצבים את פני ההסטוריה.

  15. עד כמה שאני יודע הגדוד של בני ענבר כבש את תל עזזיאת, תל שולט ונשלט ע"י מוצבים אחרים, עם הרוג אחד. לא עושים לו כאן עוול עם כל ההשמצות?

    • אף אחד לא מנסה לקחת מבני ענבר את העובדה שפיקד על קרב מהיר שבו כבש בזמן קצר ביותר ובמינימום נפגעים את מה שנחשב כמפלצת הסורית של הרמה. רוב התגובות כאן מעמידות דברים על דיוקם, ע"פ הידוע ממקורות רשמיים ואחרים.

      לדוגמה:

      1) מוסא קליין לא בנה שולחן חול של תל פאחר.
      2) לגדוד 51 לא היתה תוכנית לתקוף את עזזיאת ממערב.
      3) גדוד 51 לא נלחם בתל פאחר בשאריות סורים.
      4) השריון לא נסחף [או נסחב] לשטח השמדה, לפחות לא סתם כך, אלא קיבל פקודה להמשיך על התוואי לכיוון תל פאחר ולתקוף משם.

      ויש עוד.

  16. אבקש לדעת בהקלטה בדקה 23 ו28 שנ' לערך אומר המג'ד כי היה גדוד אחד של חרמ"ש שנשאר בג'נין ונדפק. למי הכוונה?

  17. לשטרק: הציטוט (הקטוע) מדברי ענבר הוא – "…וגדוד אחד של חרמ"ש נשאר בג'נין… אתם יודעים שגדוד חרמ"ש אחד נדפק אצלו בג'נין… כאשר אנחנו מזנבים בסורים היה אפשר מתוך דו"חות של טייסים – עד דמשק אפשר לרוץ, לא היה שום דבר שעוצר אותנו".

    הכוונה להצטרפות גדוד 51 ת"פ חטיבה 45 בצהרי יום ה-10 ביוני 1967 להמשך תנועה מהבניאס לכיבוש מסעאדה ובוקעתא.

    לא ידוע לי שגדוד חרמ"ש מחטיבה 45 נפגע באופן מהותי. בכל אופן זה לא קרה בג'נין, אלא בקרב בעמק דותן.

    שני גדודי החרמ"ש של חטיבה 45 הגיעו מקרבות השומרון ללחימה ברמה הסורית, שניהם קיבלו משימות התקפיות וביצעו אותן באיזור מסעאדה מול התנגדות סורית קלושה. גדוד 51 שימש בפעילות זו כעתודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s