תעלומת עותי

אש נ"מ חזקה לכדה את מטוס האורגן של עתניאל "עותי" שמיר, שצלל אל היעד הסורי * מס' 2 שלו הבחין בהתפוצצות באוויר, אבל לא ראה מצנח * המשפחה והחברים יצאו למסע חיפושים אחרי הטייס הנעדר, שהסתיימו באיסוף שברי המטוס ובהקמת חורשה קטנה לזכרו בכניסה לקדמת צבי ברמת הגולן * קברו הוקם בדורות, אבל גופתו לא נמצאה מעולם * חזרנו לתעלומה שטלטלה את קיבוץ דורות עם סיום מלחמת ששת הימים

עותי שמיר בפוגה. לא חזר הביתה

היה זה בוקר יום חמישי ה-8 ביוני 1967, היום השלישי למלחמת ששת הימים. מטוס האורגן של סגן עתניאל "עותי" שמיר נכנס לתקיפת עמדת נ"מ סורית באיזור עין סמסם, כ-4 ק"מ ממזרח לבית המכס. צלילה מהגובה, אש מאסיבית, התפוצצות באוויר, מטוס שנופל, מצנח שלא נראה וטייס שאיננו.

כמה שעות אחר-כך, בשעה 16:30, נכנס למטבח של קיבוץ דורות רכז המשק וביקש מאפרת שמיר, אחותו של עותי, שהיתה תורנית בחדר האוכל והכינה את ארוחת הערב, לעזוב הכל ולהגיע איתו למזכירות. "מחיל האוויר מחפשים אותך", אמר לה. נרגשת פסעה לצידו בלי לשער את הבאות. היא פגשה בשלושה קצינים מחיל האוויר, שהודיעו לה שאחיה נעדר וביקשו לבשר להורים.

עותי שמיר

"נעדר? לא ידענו אז מה זה נעדר, לא היה מושג כזה", מספרת לנו אפרת, "אמרו שעותי טס ברמת הגולן ולא חזר ולא יודעים מה איתו. לא הבנתי איך זה יכול להיות".

ביום-יומיים הראשונים היו בני משפחתו וחבריו בטוחים שעותי עוד יצוץ ויחזור. חשבו שאולי צנח, אולי מסתתר איפשהו, אולי נלקח בשבי. אבל עותי נעלם לתמיד. גופתו לא נמצאה. נעדר לנצח.

אחרי שבע שנים, באוגוסט 1974, כרו לו קבר בבית העלמין של הקיבוץ. הכניסו שן אדם, פיסה קטנה של משהו וקסדה מוכתמת בדם שנמצאו בזירת ההתרסקות. הרבנות הצבאית אמרה את דברה וסגרה את הגולל על הפרשה. העיקר שיהיה קבר – נחמה קטנה להורים שמעולם לא התאוששו. התיק נסגר.

אוקטובר 2019: לפני הכניסה למושב קדמת צבי ברמת הגולן – חורשה קטנה עם חלקי מטוס. יד עתניאל – מבשר שלט חום. כנף מטוס, חתיכות מתכת, חלקי פצצות, סמל חיל האוויר, ספסל כחול. שברים של סיפור לא גמור.

כאן קבור עותי, גם אם אין גופה.

ממזרח לחורשת עותי מתנשאת גבעה קטנה. שרידים של איזור חקלאי סורי – עין סמסם. עמדות צבאיות, בונקר. שם זה קרה.

שנות ה-70, השלט לחורשת עתניאל בתקופה שמושב קדמת צבי עוד לא קם

צללנו לסיפור העלום הזה ממלחמת ששת הימים. הבאנו את הצד המבצעי של חיל האוויר בסיוע לכיבוש הרמה הסורית, את החיפושים והמאמצים לברר את גורלו של עותי, ואת סיפורם של המשפחה והחברים שחיים את האובדן.

נעזרנו באח גדי, באחות אפרת, בבן הדוד גדעון שמיר, ביוסי ישראל, חתנו של גדי, שאסף חומר רב והפיק לפני כ-15 שנים סרט לזכרו של עותי שאותו לא הכיר, ובטייס דני שליידר, שהיה מס' 2 של עותי בטיסה שממנה לא חזר.

חיל האוויר בזירה הסורית – יוני 1967

כשהשריון והחי"ר הבקיעו את הרמה הסורית בצהרי יום שישי ה-9 ביוני 1967, תחת אש וכמה קרבות חזיתיים והרואיים, כבר היתה הרמה חרוכה במרביתה. חיל האוויר הישראלי היה כאן. שיירות של תגבורות סוריות בערו בצירים ראשיים, בסיסים הופצצו, מחנות ננטשו. זו היתה תחילתה של מפלה צורבת.

חיל האוויר פעל בשמי סוריה מיומה הראשון של המלחמה. הוא פגע במטוסי האויב, ירד על בסיסים וחירב מסלולי המראה. סוריה לא נמלטה מהגורל שפקד בבוקר ה-5 ביוני הקטלני גם את שדות התעופה הצבאיים של מצרים וירדן.

לאחר מכן הגיעו ימים של הפצצות מאסיביות. הצבא הסורי הפך לשבר כלי הרבה לפני שבחמ"ל פיקוד צפון הגיעה הבשורה על "דרדרה בידינו", באותו 9 ביוני בשעה 11:35. כשעוסקים בשאלה – מי היה הכי דומיננטי ומשמעותי בכיבוש הרמה הסורית, התשובה היא חד משמעית.

האורגן – אחד ממלכי השמיים במלחמת ששת הימים [צילום: חיל האוויר]

אחרי המלחמה סיכם מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד: "מתוך שני שליש גיחות שחיל האוויר עשה בהשתתפות לוחמת הקרקע, 50 אחוז מהן היו ברמה הסורית. ומתוך ה-50 אחוז האלה זרקנו על הרמה טונות של פצצות בשביל לפרוק מעלינו מעמסה של כעס וחימה, שהצטברה הרבה מאוד שנים בעבור כל אותם דברים מפורסמים שנעשו לעבר המשקים שישבו בבקעה".

ההצלחה של חיל האוויר בשמי סוריה היתה מסחררת, אבל לצידה היה מחיר דמים. חיל האוויר חזר מסוריה ללא שבעה מטייסיו.

שלושה נפלו ב-5 ביוני, יומה הראשון של המלחמה: סגן יהונתן זורע, בנו של אלוף במיל' מאיר זורע ממעגן מיכאל, רס"ן דן סגרי מחיפה וסרן מאיר שחר מתל אביב. שלושתם הופלו בעומק סוריה בתקיפות על בסיסי אוויר. ב-8 ביוני היה זה גיבור סיפורנו, סגן עתניאל שמיר, שנהרג בתקיפת עמדת נ"מ מעל עין סמסם. ב-9 ביוני נהרגו סא"ל שלמה בית-און מתל אביב, שהופל מעל צומת וואסט ורס"ן אריה בן אור [אורבך] מהרצליה, מפקד טייסת הפוגות שנפגע מעל עמודיה. ב-10 ביוני לא חזר סרן בן ציון גייפמן מקיבוץ יגור, שמטוסו הופל מעל תל אבו נידה באיזור קונייטרה. גייפמן צנח, נתפס על-ידי הסורים ונלקח לבניין המיפקדה בקונייטרה, שם נרצח במהלך חקירתו בטרם נסוגו הסורים. הגרסה הרשמית של חיל האוויר מתעלמת מעניין זה.

למעשה עם סיום המלחמה היו לחיל האוויר בזירה הסורית ארבעה טייסים הרוגים ושלושה נעדרים. אולם לא לאורך זמן. גופתו של זורע, שנפל עם המיסטר שלו סמוך ליהודיה, נמצאה בתא הטייס ב-12 ביוני, יומיים אחרי סיום המלחמה. גופתו של סגרי שהופל בתקיפת שדה דמיר הוחזרה על-ידי הסורים כחודש וחצי אחרי המלחמה.

שני טייסים שהופלו, צנחו ונשבו: אברהם וילן, טייס ווטור, שנפגע בתקיפת בסיס דמיר, והוחזר בעסקת חילופי שבויים ב-17 ביולי 1967, ונחום מרחבי, טייס מיסטר, שתקף בדמשק, נפגע ונטש, צנח בשטח לבנון ושהה חודשיים בשבי בביירות עד להחזרתו.

מלבדם, הופלו עוד שבעה מטוסים שטייסיהם צנחו בשלום בשטח ישראל. סיפורו של אחד מהם, אסף בן נון, שנפגע מעל איזור בית המכס, נטש מעל איילת השחר וצנח סמוך לגשר בנות יעקב, התפרסם כאן ב-2015 [לחצו לקריאה].

סיכום אבידות חיל האוויר בזירה הסורית בששת הימים: 16 מטוסים הופלו, שבעה טייסים נהרגו [מהם אחד נעדר], שניים נשבו, שבעה נטשו וצנחו, וחזרו הביתה.

דמותו של עותי: לא מסוג הטייסים שיושב במרפסת ומספר סיפורי גבורה

עתניאל שמיר נולד ביולי 1942 בקיבוץ דורות להוריו מרים ומשה שמיר, שעלו מגרמניה, ולאחיו גדי, הגדול ממנו בחמש שנים. חמש שנים אחרי עותי, נולדה אחותו אפרת. היתה להם אחות נוספת: המשפחה אימצה את מרגלית, ילדת חוץ, שעלתה מסוריה.

למי שתוהה מדוע נקרא עותי כביכול על שם השופט המקראי עתניאל בן קנז, נספר כי הוא נקרא דווקא על שמו של אוטו רוזנבאום, אחד מחברי הגרעין המייסד של דורות, שנפטר ב-1941 ממחלת הטיפוס. עותי לא אהב כל-כך את שמו. לא הבין מאיפה נפל עליו ה"עתניאל" הזה, אבל הבעיה לא היתה מסובכת מדי: כולם קראו לו פשוט "עותי".

בדורות מילא האבא משה שמיר תפקידים של גזבר, מרכז משק ומנהל בית הספר המקומי המשותף לקיבוץ ניר-עם. בתחילת הקמת הקיבוץ היה שמיר אחד המוכתרים הראשונים, שיצר קשר עם ערביי הסביבה והיה מוכר כחוואג'ה מוסא. במלחמת השחרור פונה קיבוץ דורות מאנשיו. הילדים והנשים הועברו ליפו. עותי היה אז בן 6.

שנות ה-50 העליזות. משפחת שמיר בקיבוץ דורות. ההורים משה מרים, האחים גדי, עותי [במרכז] ואפרת

הוא גדל ולמד במסגרות של הקיבוץ, ובגיל תיכון נשלח על-ידי הקיבוץ ללמוד בצפון עם עוד שלושה בני גילו. הם התגוררו באשדות יעקב ולמדו מכונאות בתיכון המקצועי באפיקים. עותי התעניין מאוד במטוסים, היה מנוי על בטאון חיל האוויר, היה בחוג טיסנאות ובנה דגמים מקרטון. כשהתגייס לצבא הלך להיות טייס – המקום הכי טבעי בעיניו.

קורס הטיס של עותי נמשך ונמשך. תחילה שבר כתף במשחק כדורגל וחיכה ארבעה חודשים עד לקורס הבא. אחר-כך חלה בצהבת והמתין שוב ארבעה חודשים. מפקד הקורס, אל"מ דוד עברי, שאל אותו יום אחד: "נו, עותי, אתה תגמור פעם את הקורס?".

עותי סיים את הקורס בהצטיינות [מפקד חיל האוויר אלוף עזר וייצמן ענד לו את כנפי הטיס] ולאחר מכן היה מדריך על אורגנים ופוגות בבית ספר לטיסה. החברים הקרובים שלו היו איתן בן אליהו, גיורא רום, עמית לבני ויגאל שוחט.

בסיכום הערכה בתעודת השחרור שלו נכתב: "קצין מסור וממושמע, בעל כושר ארגון מעולה, נוח לעבודה עם אנשים". אחותו אפרת, ששירתה כמורה חיילת בבית ספר חקלאי עירון בחדרה, סיפרה שעותי הגיע כמה פעמים לבקר אותה, ואיזו גאווה עצומה היתה לה באחיה הטייס.

"הוא לא היה מסוג הטייסים שמספרים סיפורי גבורה על המרפסת", אמר עליו איתן בן אליהו, שהיה חברו לקורס טיס. "הוא היה לוגי".

גאוות המשפחה. עותי בזמן קורס טיס

בסרט הזיכרון לעותי שהופק לפני כ-15 שנה, סיפרו החברים על בחור רזה, נחמד, חברותי ונעים. לא פעם הם היו מתארחים בסופי שבוע בקיבוץ דורות. כשעותי היה טס בשמי הדרום, היה מנווט את עצמו להגיע אל מעל דורות, מנפנף בכנפיים לשלום. פעם אפילו זרק חבילות שי קטנות עם איחולים בחתימתו.

ב-1963 טסו כמה חבר'ה מהטייסת ועותי ביניהם להשתלמות בצרפת. בפריז הם שכרו פיז'ו 404, ולדברי איתן בן אליהו המעבר מנהיגה בקונטסה 900 ["רכב השרד" של הטייסים, לפי חלוקה של 3 טייסים לרכב אחד] לבין הפיז'ו היה שמיים וארץ. החבר'ה רבו כל הזמן מי ינהג. עותי שימש הגזבר של כולם בטיול הזה.

טייסי חיל האוויר נהנו אז מיוקרה עצומה במדינת ישראל הקטנה, תחת הסיסמה של עזר ויצמן "הטובים לטיס". עותי שיכלל אותה. לבטאון חיל האוויר בתקופה שלפני ששת הימים הוא אמר: "טייס קיבוצניק טוב יותר מהטובים לטיס".

חמש שנים וחמישה חודשים שירת עותי בצה"ל ולאחר מן החליט לעזוב את הצבא ולחזור לדורות. הוא לא רצה לאכזב את המשק, שהשקיע בו ושלח אותו ללימודים באפיקים, כדי שיחזור כבעל מקצוע. עותי הטייס עבר לעבוד במוסך ובמסגרייה של דורות, כולל תורניות בחדר האוכל. הוא אהב את מלאכתו, אבל בכל פעם שמטוסים חלפו מעל הקיבוץ היה נושא עיניים בגעגוע. הוא המשיך לעשות מילואים כטייס קרבי, תוך שהוא מהרהר באפשרות לחזור לקבע ברגע שיגיעו הסקייהוקים.

בחגיגות ה-25 לדורות, עותי לקח על עצמו לבצע צילום אוויר של הקיבוץ:

קיבוץ דורות 1966. הצילום נתלה במזכירות והופק אח"כ בקיבוץ כאיגרת ברכה לשנה החדשה  [צילום: עתניאל שמיר. לחצו פעמיים להגדלה]

בתקופת ההמתנה, מספרת אחותו, הוא חלף במטוסו מעל הקיבוץ ועשה "בז" לחברים. ולא רק בהמתנה: בחזרה מגיחת הפצצה באל עריש ביום הראשון למלחמת ששת הימים, החליט המוביל של עותי, רס"ן שמואל חץ, לעבור מעל דורות ולנפנף לשלום בכנפיים כמחווה לעותי. חץ סיפר לאחר מכן: "עותי היה מאושר ואמר לי – אין לך מושג כמה זה חשוב בשביל ההורים שלי".

לעותי היה רכב קטן מהצבא. בימים שלפני פרוץ המלחמה קפץ מדי פעם מבסיס חצור לביתו. להוריו ולחברים המודאגים היה אומר – "תסמכו עלינו".

באותה תקופת ההמתנה במאי 1967 הוא כתב למשפחתו: "את רוב היום אני מבלה בשינה או ברביצה. המחשבות כל הזמן רחוק. ההרגשה מעורבת: מצד אחד נעים לחשוב שהכל תלוי בנו [בחיל האוויר] ומצד שני אחריות עצומה של כל העניין הגדול שמאות אלפי איש תלויים בדבר אחד – איך נבצע את המוטל עלינו? וזו אחריות עצומה".

עותי מוכן למלחמה [מתוך האלבום המשפחתי]

8 ביוני 1967: הפקודה שלא הגיעה לחיל האוויר

ביום שני 5 ביוני 1967 נפתח הבליץ של חיל האוויר על שדות התעופה במצרים. לאחר מכן הגיע תורם של חילות האוויר הירדנים והסורים. המלחמה נמשכה אומנם שישה ימים, אבל הוכרעה תוך מספר שעות.

עד ליום חמישי ה-8 ביוני 1967 ביצע עותי תשע גיחות הפצצה על יעדים בשתי חזיתות, כולם במטוסי אורגן.  5 ביוני: 1) תקיפת שדה התעופה פאיד. 2) תקיפת שריון בביר מלח. 3) תקיפת שריון באיזור אל עריש. 6 ביוני: 1) אמנעה באיזור קוסיימה [תקיפת תגבורות ואספקה]. 2) אמנעה באיזור ביר חסנה. 3) אמנעה באיזור ג'בל ליבני. 4) תקיפת שריון בביר חסנה. 7 ביוני: 1) תקיפת שריון ירדני בשועפת. 2) סיוע קרוב באיזור שכם.

הטיסה האחרונה שלו, העשירית במלחמת ששת הימים, היתה לרמה הסורית.

אווירה של סיום המלחמה פתחה את בוקר יום חמישי ה-8 ביוני 1967. הקרבות בחזיתות מצרים וירדן שככו לאיטם. באו"ם התנהלו דיונים על הכרזה להפסקת אש. בוקר זה מצא את סגן עותי שמיר ועשרות טייסים נוספים בהכנות לקראת גיחות הפצצה על הרמה הסורית.

החזית הסורית בשלב זה עוד לא נכנסה למערכה ישירה. יום קודם בוטלה פקודה לחטיבת גולני ולגדוד טנקים 377, שהמתינו סמוך לקיבוץ הגושרים לתקוף את המוצבים תל עזזיאת-תל פאחר-תל חמרה. זמן קצר לפני תחילת התנועה לקרב, הודיע חיל האוויר לפיקוד צפון כי הוא לא יוכל לתת מטרייה אווירית הולמת בגלל עננות. דוד אלעזר, אלוף פיקוד צפון, החליט לדחות את ההתקפה ביום אחד, בין היתר אחרי שקיבל הבטחה מסגן הרמטכ"ל חיים בר-לב, כי יהיה אישור לתקוף גם למחרת והוא אף יוכל להרחיב את גזרות ההתקפה.

בחיל האוויר ידעו שההתקפה היבשתית, מבצע "מקבת צפון", נדחתה ביום ותתבצע ביום חמישי. אלא שמאוחר יותר הודיע שר הביטחון דיין לרמטכ"ל רבין כי הוא אינו מאשר לפתוח בהתקפה רחבה. משום-מה ההחלטה הזו לא ירדה לחיל האוויר, שבבוקר יום חמישי פתח במיתקפה רחבה על שורת יעדים ברמה הסורית, מתוך ידיעה שזהו חלק מהסיוע להתקפה הקרקעית שאמורה להיפתח.

במהלך היום בוצעו למעלה מ-80 גיחות על הרמה. בעיצומה של הפעולה אף התבטא בסיפוק אלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, במילים: "על סוריה עובר עתה מכבש אווירי".

מאות טונות של פצצות ירדו על מחנות, בסיסים, שיירות, תגבורות, ריכוזי שריון, סוללות ארטילריה ונ"מ. הרמה רעדה שוב ושוב מדרום ועד צפון, ואפשר והיה זה האות לתחילת נסיגת הצבא הסורי. ללא מטוסיו שרבצו פגועים ומשותקים, לא היה לצבא הסורי מה למכור. מלבד זאת, איבדו הסורים בהתקפות חיל האוויר כ-50 אחוז מכמות תותחי השדה ובכ-75 אחוז מתותחי הנ"מ.

זה נשמע פנטסטי, אבל כאמור היתה רק בעיה אחת קטנה: פעולה נרחבת זו התבצעה ללא אישור או תיאום.

זה מה שנותר משיירת תותחי נ"מ סורים אחרי הפצצת חיל האוויר [צילום: ארכיון צה"ל]

שר הביטחון סירב לאשר את "מקבת צפון" הגדולה והודיע כי יש אישור להתקפה מוגבלת של כיבוש תל עזזיאת בלבד. ההודעה הועברה לאלוף פיקוד צפון, דדו, שזמן קצר קודם לכן פירסם פקודת היכון מבצעית. דדו סירב להשלים עם המצב שבו מלחמת ששת הימים עמדה לפסוח על הגזרה שלו. נרגז וחרד הוא עזב את לשכתו בבניין בנצרת ונסע לקריה בתל-אביב במטרה להיפגש עם שר הביטחון ואף לנסות להיכנס לראש הממשלה במטרה לשכנעם.

רק סמוך לשעה 10:00 התברר כי הפעילות האווירית התבצעה לפני האישור על התקפה קרקעית, והרמטכ"ל יצחק רבין הורה לחדול אותה. בשעה 10:30 הופסקו יעפי ההפצצה, אולם הם התחדשו כשעתיים לאחר מכן בעקבות הפגזות סוריות על היישובים.

טעות בתקשורת. אלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, עם הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין [מימין] ואל"מ בני פלד, מפקד בסיס חצור [משמאל], בתקופת ההמתנה [צילום: חיל האוויר]

ההיסטוריון הצבאי ד"ר מתי מייזל כתב בספר "המערכה על הגולן 1967", כי ההתקפה הזו של חיל האוויר היתה "קצר" בתקשורת בין החלטת שר הביטחון והרמטכ"ל שלא לתקוף, לבין אי העברת ההודעה לחיל האוויר. חילופי האשמות התנהלו באותן שעות בין אג"מ מטכ"ל לאג"מ חיל האוויר.

מייזל, בספר שלו, עוד היה קורקטי. בראיון שהעניק לבלוג זה בשנת 2013 הגדיר מייזל את התקפת חיל האוויר ללא אישור כ"סקנדל": "הם הלכו להפציץ בצפון למרות שאמרו שיש כיסוי עננים. חיל האוויר רץ קדימה לעשות דברים, וכך צה"ל עובד במידה רבה".

אותה אי-הבנה חמורה בין המטה הכללי לבין חיל האוויר, גזר במידה מסוימת את גורלו של עותי, שהשתתף באותה התקפה שלא היתה אמורה להתבצע בהיקף הזה.

הקיבוצניק מדורות היה הטייס היחיד באותו יום של הפצצות מאסיביות על הרמה הסורית, שלא חזר לבסיסו בשלום.

היעד – מוצב 7019: הטיסה האחרונה

ביום חמישי 8 ביוני בשעה 08:30 המריא עותי מבסיס חצור עם האורגן שלו מס' 09 מטייסת 113 ["צרעה"] אל הזירה הסורית. טייס המטוס השני שעלה איתו היה סגן דני שליידר. הוא היה צעיר מעותי, שאף שימש אחד המדריכים בקורס הטיס שלו. שליידר היה לפני המלחמה בטייסת 109 של המיסטרים ובהמשך הועבר לאורגנים. כמו עותי, גם הוא השתתף מתחילת המלחמה במספר גיחות למצרים ולגזרה הירדנית.

האורגנים באים. עותי שמיר [משמאל] עם חבריו יזהר אשל [במרכז, נהרג בהתשה בתאונת אימונים] ויוחנן רוזר בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים [צלם לא ידוע]

האורגן, מטוס קרב סילוני, נרכש מהצרפתים סמוך למבצע קדש ב-1956. הרכש שלו נמשך לסירוגין גם אחר-כך. עם תחילת מלחמת ששת הימים היו לחיל האוויר כ-70 מטוסים כאלה. חלקם היו גרוטאות שנרכשו מעודפי הצבא הצרפתי ונדרשה עבודה מאומצת של טכנאי חיל האוויר, שיצאו לצרפת על מנת להכשיר אותם.

מהירותו המירבית של האורגן היתה כ-900 קמ"ש, טווח הטיסה כ-1,000 ק"מ, גובה מירבי – 13 ק"מ והוא יכול היה לשאת ציוד וחימוש של כשלושה טון. האורגנים נחשבו לעמידים יחסית בפני פגיעות. הם יכלו לספוג קליעי נ"מ רבים ולהמשיך לתפקד. סוסי עבודה עם כושר הישרדות.

איציק שפירא, המכונאי שהכין את מטוס האורגן, סיפר בסרט שהוכן על עותי: "בערך בסביבות 9 בבוקר הגיע שמיר לחניון המטוסים לצאת למשימה שהיתה לו בגולן. אמרנו בוקר טוב, הוא מסר לי את הקסדה שלו ויצא לסיור סביב המטוס. הציץ לכן הנסע, עבר ליד המיכל הנתיק לראות שהפקקים סגורים, הציץ לכונס אוויר, הסתובב סביב המטוס, הזיז את ההגאים, ראה שהכל זז, הסתכל איזה סוגי פצצות – הטייסים מתייחסים לדבר הזה, ובאותו רגע שגמר חתם בספר הטיסה, זאת אומרת שהכל מקובל עליו, ועלה למטוס כשאני אחריו עם הקסדה ביד. הוא נקשר למושב הטייס, התחיל לחגור את עצמו למושב, עזרתי לו להתאים רצועות, הוא אותת לי שהוא רוצה להניע, נתתי לו אישור והוא יצא לכיוון מסלול ההמראה".

אורגנים מפציצים יעדים [איור מתוך בטאון חיל האוויר 1967]

שליידר, שיצא אחרי עותי, מספר לנו: "המראנו באופן שגרתי, כל אחד עם שתי פצצות של 250 קילו כל אחת. על הפצצות היה מרעום חדשני שעוזי גל המציא. זה היה מרעום שהיה לו איזשהו פרופלור בקצה הפצצה, כשהרעיון הוא שבמקום פצצה שתיכנס לאדמה ותהרוס מבנים, היא תתפוצץ מעל השטח ותרסס כמה שיותר. המטרה שלנו היו שתי עמדות נ"מ באיזור שבו הוקם אחר-כך קדמת צבי. אלה היו שתי עמדות קרובות זו לזו, אחת של שמונה תותחי 38 מ"מ, שזו אש די מאסיבית, והשנייה אני כבר לא זוכר".

7109 – יעד נ"מ וחת"מ בעין סמסם

יעד הנ"מ שאליו טסו עותי שמיר ודני שלדייר שכן בעין סמסם, שבין בית המכס העליון לבין מחנות עלייקה, סמוך לציר המרכזי המוביל לקונייטרה. הוא כלל שש עמדות והיה פעיל מאוד. מתחם זה באיזור דיר סירס, נערן ועלייקה, היה חלק מהקו השני של מערך ההגנה הסורי.

יהודה שפר, סייר האוויר של מודיעין פיקוד צפון, זוכר עד היום את האיזור הזה: "עמדת הנ"מ בעין סמסם ועוד שתי סוללות תותחי 37 מ"מ – יחד שלוש סוללות נ"מ – הגנו על גדוד תותחי שדה 122 מ"מ".

מפת מודיעין פיקוד צפון: עין סמסם בתחתית המפה וממערב לו יעד 7109 שהתפרס על שטח נרחב ובו שש עמדות

יצוין כי מאיזור זה הופגזו ראש פינה ושורה של יישובים בימי המלחמה, במיוחד ביום שלישי 6 ביוני 1967. עין סמסם היה איזור של חקלאים מקונייטרה, שכלל כמה מבנים ארעיים ששימשו את הפלחים בזמן קציר השומשום. מצפון לעין סמסם שכן כפר קטן בשם נערן, שבו התרכזו יחידות שריון ועתודת נ"ט.

בסך הכל, ביחד עם מחנות עלייקה הסמוכים, שם שכנה מיפקדת הגזרה הסורית של ציר המאמץ העיקרי בגזרת בית המכס בואכה גשר בנות יעקב, מדובר באיזור נרחב של בסיסים, מחנות ומוצבים. על כל אלה הגנו סוללות נ"מ רבות מפני התקפות אוויר.

תותח נ"מ K-61 מתוצרת סובייטית מהסוג שהיה לסורים במלחמת ששת הימים [מתוך אתר armyrecognition.com]

מלאכי החבלה שחיכו לעותי ולדני שליידר, ולכל מטוסי האויב הישראלי, היו תותחי נ"מ, חלקם 12.7 מ"מ, והכבדים והמשמעותיים יותר – 37 מ"מ מתוצרת סובייטית, שיוצרו במהלך העולם השנייה. בשנות ה-60 המוקדמות הם נמכרו לצבאות ערב תמורת נזיד עדשים. תותח זה תופעל על-ידי שמונה אנשי צוות. טווח הירי האפקטיבי שלו הוא כ-4 ק"מ. קצב אש: 90-80 פגזים לדקה.

בחזרה לטיסה האחרונה

זוג האורגנים המריא מבסיס חצור. מספר שליידר: "מיד אחרי ההמראה התברר שיש לי תקלת קשר. יכולתי לשדר החוצה, אבל לא יכולתי לשמוע כלום. זו תקלה לא נעימה, אבל כל עוד יש לך מוביל שמעביר לך את האינפורמציה זה נסבל. כנראה שעותי שידר אליי ולא שמעתי. באיזשהו שלב הוא הבין שיש לי בעיה ונפנף לי בכנפיים שאגיע אליו למבנה מכונס. זה היה בערך מעל חדרה. התקרבתי אליו והוא העביר לי את מספר המטרה שקיבלנו. זוכר שהוא סימן לי באצבעות – שבע-אפס-אחד-תשע. מאותו רגע היינו מרושתים על המטרה שהיתה מול בית המכס העליון.

באדום: המקום בו נפגע והתרסק מטוסו של עותי שמיר [מפה 1:50,000 מ-1965]

"מגיעים לטבריה וטסים במעגלי המתנה עד שמגיע התור שלנו. טסים למקום שלנו בגובה נמוך וחמישה מייל לפני המטרה אתה מושך לגובה, מתקפל לתוואי ההפצצה ומשחרר את הפצצות. עותי שנכנס לפניי גמר את ההתקפלות שלו לכיוון המטרה. התרכזתי בה וצללתי אליה, אבל משום-מה לא שחררתי את הפצצות.

"כשנסקתי למעלה ראיתי את המטוס שלו כולו להבה אדירה. כבר במשיכה עותי גרר אחריו אש נוראית. צעקתי לו בקשר – 'עותי קפוץ, עותי קפוץ'. עשיתי את כל ההקפה כולל הצלילה, חיפשתי לראות מצנח, לא ראיתי מצנח וראיתי את הפגיעה של המטוס בקרקע. הייתי תחת אש נ"מ חזקה, שחררתי את הפצצות, חזרתי לבסיס בחצור ודיווחתי על מה שהיה".

יצוין כי היתה זו תקיפה ראשונה של היעד בעין סמסם, אולם לא היחידה. למחרת ב-9 ביוני הותקף 7109 על-ידי ארבעה יעפים של זוג מטוסים כ"א, ובסה"כ שמונה יעפי הפצצה בנוסף על זו של הזוג שמיר-שליידר.

עותי שמיר לא חזר מגיחת ה-8 ביוני לעין סמסם. חברו מהטייסת דאז, איתן בן אליהו, שלימים היה מפקד חיל האוויר, סיפר בסרט לזכרו של עותי, כי הוא ניסה להבין מה קרה לחברו: "מצאתי את עצמי בדמיון משחזר את הסיטואציה מבחינה טיסתית – אילו אני יושב בקוקפיט, איך פתאום קרה משהו לעותי שכתוצאה ממנו הוא נעלם? היעלמות של מישהו היא נורא חזקה, היא חזקה אפילו יותר מהמוות".

10 ביוני: האורגן של שליידר נפגע מעל קונייטרה והתרסק בצומת גולני

שליידר המשיך במשימותיו בהפצצת הרמה הסורית. ביום האחרון של המלחמה, 10.6.1967, יצא בבוקר לתקוף בגזרת קונייטרה. יום קודם צה"ל כבש את מוצבי הקו הראשונים של הסורים ונערך לתנועה מזרחה במטרה להגיע לקונייטרה ולקו התלים. הכוחות הסורים היו בדרכם החוצה מהרמה לכיוון דמשק, אבל פה ושם נותרו עוד כוחות. המטוסים היו צריכים להבטיח שמההתנגדות הסורית לא יישאר דבר.

דני שליידר על רקע מיג סורי [מתוך הסרט על עותי]

המשימה של שליידר היתה הפצצת עמדת תותחים בתל אבו נידה על יד קונייטרה. המוביל שלו היה רס"ן שמואל חץ [שהיה אז סגן מפקד טייסת האורגנים, נהרג בהתשה]. מספר שליידר: "תקפתי עם רקטות טי-10. זה סוג חימוש שצריך לעשות ג'י שלילי כדי לשגר אותן. תקפנו מדרום לצפון בשעות הבוקר המוקדמות. השמש היתה מצד ימין שלי ולכן הסורים ראו אותי טוב. מעל תל אבו נידה נפגעתי מנ"מ. הייתי מאוד מרוכז בשחרור הרקטות ובהתחלה לא הבנתי שנפגעתי. ואז ראיתי שכל המנורות נדלקו לי. אמרתי לחץ שהכל אצלי נפתח ואני מושך שמאלה לכיוון מדינת ישראל.

"בהתחלה הוא לא ראה אותי, אחר-כך אמר לי שאני גורר אחריי הרבה מטרים של אש ושאכבה מנוע. הייתי במהירות של 280 או 330 קשר. כיביתי את המנוע והתחלתי לדאות לכיוון רמת דוד. הבערה היתה בבטן המטוס. מעל צומת גולני נשבר לי ההיגוי ונטשתי בגובה 10 או 15 אלף. הייתי הרבה זמן באוויר תלוי על המצנח".

אנשי חיל האוויר ליד שרידי האורגן של שליידר בצומת גולני [צלם לא ידוע]

שליידר צנח כקילומטר ממזרח לצומת גולני של היום. הוא זוכר את המראה שנגלה לעיניו בזמן שצנח: "כל הכביש היה מלא בכוחותינו שנעו מעפולה לרמה. ג'יפ של סיירת צנחנים הגיע אליי לפני שהגיע ההליקופטר שחילץ אותי".

יצוין כי הליקופטר סיקורסקי S-58 נחת ליד שליידר לאחר שחילץ תחילה את שאול גלבוע, שמטוס האורגן שלו נפגע בזמן שתקף שיירת תותחים בכביש נחל משושים. מטוס האורגן הפגוע צלל לכיוון הכינרת וגלבוע צנח בכפר נחום [נהרג ב-1969 כשמטוסו הופל בתקרית מול הירדנים].

ההליקופטר לקח את שליידר ואת גלבוע לבסיס רמת דוד, ומשם חזר שליידר בפייפר לחצור. שרידי האורגן שלו נותרו במשך שנים במקום שבו הוא התרסק.

החיפושים

קיבוץ דורות איבד במלחמת ששת הימים שניים מבניו: עמירם אסא, לוחם צנחנים שנהרג בכיבוש תל אל פול בצפון ירושלים, ועתניאל שמיר. מביניהם, רק אסא נקבר.

ומה עושים במקרה של נעדר? במשפחת שמיר מספרים שעם סיום מלחמת ששת הימים אף גורם צה"לי לא הלך לאתר את עותי. "הטייסים סיפרו לנו שבחיל האוויר היו עסוקים במסיבות ולא התעסקו בחיפושים", אומרת האחות אפרת.

תצ"א של האיזור שממערב ומדרום לעין סמסם [לחצו להגדלה]

בחיל האוויר ובצה"ל לא נדרשו עד אז למקרים כאלה. צה"ל לא היה ערוך לאיתור נעדרים – לא מבחינת אמצעים, לא מבחינת ארגון ולא מבחינת טכנולוגיה.

ובכל זאת, שרידים של סימני חיפוש אחרי עותי אפשר למצוא בדברים שמספר לנו שאול אדם, אחד מסיירי האוויר של מודיעין פיקוד צפון. שאול זוכר כי נשלח פעמיים במטוס פייפר לחפש אחרי שני טייסים. את שמו של הראשון הוא זוכר היטב: סגן יהונתן זורע, שגופתו נמצאה ביום שני 12 ביוני 1967. "את המקרה של זורע אני זוכר באופן מפורט משום שאלוף זורע [אביו של הטייס] הגיע אלינו ליחידה ונפגשנו איתו ואולי גם עם בנו הבכור גיורא, והם תדרכו אותנו היכן להתמקד".

את שמו של הטייס השני שאחריו חיפש, הוא אינו זוכר. לדבריו, החיפוש אחריו היה בגזרה המרכזית – האיזור שבו נפל עותי.

בינתיים "נקבר" עותי בחלקת הנעדרים בהר הרצל. המשפחה סירבה להשלים עם המצב. האח גדי מספר: "אף אחד בחיל האוויר לא רצה לקחת את האחריות להבין מה קרה בדיוק. אמרו לי שכבר ברור שעותי לא יחזור, אבל הלכנו לחפש. חיפשנו בשביל ההורים, כדי שיהיה קבר. כל הסיפור היה לעשות קבר". הטייס שליידר: "לא היתה אז מודעות לנושא חיפוש נעדרים, והתפקיד הגדול של המשפחה היה לעורר את חיל האוויר למודעות שפה יש דברים לא סגורים וצריך למצוא פתרונות".

בן הדוד גדעון שמיר

את החיפוש הראשוני בשטח ביצע גדעון שמיר, בן דודו של עותי ובן גילו. במלחמת ששת הימים היה גדעון מ"פ בגדוד 202 של הצנחנים בפיקודו של סא"ל צבי בראזני [בר]. הגדוד כבש את גבעת עלי מונטאר בעזה במסגרת אוגדת טליק, ובהמשך עלה לצפון ביום שישי ה-9.6.1967 כדי לשמש למחרת עתודה לכיבוש דרום הרמה. גדוד 202 הונחת בהליקופטרים בצומת רפיד על מנת לאבטח אותה ולזנב בסורים הנסוגים, אבל מלחמה כבר לא היתה.

ביום ראשון 11 ביוני 1967 חזר הגדוד לבסיסו בבית ליד, שם התבשר גדעון כי אחיו דובי שמיר נפצע בקרבות בסיני. כשהגיע לבית החולים תל השומר שמע כי בן דודו האהוב עותי נעלם.

מספר גדעון: "זה היה ביום שני [12.6.67], שאלתי את גדי, אחיו של עותי, מה קורה ולאחר מכן השגתי טלפון של סגן מפקד הטייסת, שמואל חץ. הוא אמר לי שלא יודעים בדיוק מה הולך ונתן לי נ"צ מרכזית של מקום הפגיעה המשוער על מפה של אחד ל-100 אלף, ואמר שזה כנראה קרה בין הכפר קדריה לעין סמסם, לא הרחק מבית המכס, ושמעבר לזה אין לו שום דבר לתת לי.

"חזרתי לגדוד בצומת בית ליד ואמרתי למג"ד ברזאני שאני מבקש שייתן לי נ"נ עם כמה חיילים כי אני הולך לחפש את הבן דוד שלי. לא היה אז אית"ן ולא 669. עליתי לרמה בג'יפ שלי והנ"נ, בדרך עברתי בפיקוד צפון בנצרת. איכשהו הגעתי לרב של הפיקוד גד נבון, רציתי לברר איתו מה הוא יודע. היתה לי איתו פגישה מאוד מאוד לא נעימה. פגשתי אדם מבולבל שלא יודע מה קורה איתו ומה קורה בכלל. ההתנהגות שלו היתה מאוד מוזרה. ראיתי שממנו אני לא יכול להיבנות, והמשכתי הלאה.

"הסתובבנו בין קדריה ועין סמסם עד שמצאנו שברי מטוס פזורים על שטח ענק. התחלנו לסרוק, הגענו למוצב הסורי שמצאנו בו כל מיני דברים, ביניהם מזרונים ומיטות, כשמזרון אחד היה עם דם. ראינו כלי אוכל וקופסאות, היה נראה שזה מחנה שננטש בבהלה גדולה. מצאנו קסדה שבורה וכל מיני שברים אחרים, שהיה ברור שהם שייכים למטוס. היה לי ברור שאנחנו נמצאים במקום הנכון".

גדעון כבר בירר וידע שמספר 2 של עותי הוא שליידר, שמתגורר בקיבוץ נאות מרדכי. בדרך חזרה מהרמה הוא עבר אצלו. "באתי לקיבוץ, חיפשתי את הדירה שלו, דפקתי בדלת ופגשתי אותו. ראיתי בחור שהיה בהלם קרב מוחלט. הוא לא ידע לדבר איתי ולא ידע כלום והוא לא הועיל לי בכלום".

קדמת צבי והאיזור. 5 דקות נסיעה מקצרין, כ-20 דקות [תלוי בעומס] עד גדות [מתוך "עמוד ענן"]

גדעון לא ידע אז ששליידר, מעבר לכך שאיבד את עותי באותה גיחה, נפגע ונטש את מטוסו יומיים לאחר מכן. שליידר אומר לנו שהוא לא חושב ששני האירועים הללו זעזעו אותו או שגרמו לו לטראומה. עובדה שאחרי המלחמה המשיך לטוס. הוא עבר לטייסת 118 של המיראז'ים והשתתף במלחמת ההתשה. במלחמת יום כיפור חזר לשמי סוריה והפיל במהלך המלחמה ארבעה מיג 21.

ובכל זאת נראה כי המפגש שלו עם גדעון שמיר לא נעם לו: לאחר מכן שרר נתק בין שליידר לבין משפחת שמיר. במשך שנים רבות שליידר לא הגיע להיפגש עם ההורים השכולים ולדבר איתם על מה שהיה, דבר שצרם לבני המשפחה.

גדי, אחיו של עותי: "שליידר בהתחלה לא רצה לדבר, לא יודע למה. אולי כי הוא היה טייס צעיר, זמן קצר אחרי קורס טיס, וישר נפל עליו הדבר הזה".

שליידר מסביר לנו: "זו פרשה שהשאירה בי צלקת. היו לי משקעים. לי אישית היתה סיטואציה לא נעימה כשאחרי המלחמה הגיע בן דוד שלו אליי לנאות מרדכי ורצה שאעלה איתו לגולן איפה שזה קרה. אני לא זכרתי את המקום ולא יכולתי לעזור לו, והוא האשים אותי שאני לא עוזר לו למצוא את המקום ושכביכול בגללי לא ימצאו את הגופה. לא ידעתי איפה המקום הזה, פשוט כי עשיתי מאז עוד כמה תקיפות. את כל האינפורמציה שהיתה לי אחרי הנפילה של עותי העברתי ביום שזה קרה לקמ"ן של הטייסת והמשכתי הלאה במלחמה".

גדעון שמיר מגיב: "מעולם לא האשמתי אותו במשהו. הייתי אצלו בבית, פגשתי אותו וראיתי שהוא מנותק. כל הפגישה בינינו נמשכה עשר דקות".

דני שליידר [משמאל] עם גדי שמיר, אחיו של עותי, במפגש מיוחד לצורך הכנת הסרט על עותי בבסיס חיל האוויר

רק בזמן הכנת הסרט על עותי לפני כ-15 שנים הסכים שליידר להגיע לקיבוץ דורות, שם נפגש בשש עיניים עם אמו ואביו של עותי.

יוסי ישראל, חתנו של גדי שמיר, שהפיק את הסרט על עותי, הוא זה שיצר קשר מחודש עם שליידר ושיכנע אותו להיפגש עם ההורים. יוסי מספר: "דני שליידר היה חייל צעיר שעלה למשימה עם טייס ותיק. סיפור הטיסה הותיר בו כנראה איזו טראומה. עותי נכנס ללוע של אש והפך לכדור אש, שליידר צעק לו לנטוש, אבל היה מאוחר מדי. אני שמעתי אותו לראשונה ושכנעתי אותו לפגוש את ההורים של עותי. אמרתי לו – אתה חייב לבוא בשביל ההורים, ובסוף הוא בא. ההורים זכו לפגוש אותו ולשמוע. הם ישבו ביחידות ואני לא יודע מה היה תוכן השיחה. אחרי הפגישה האבא משה שמיר אמר – עכשיו אני יכול למות".

1967, סרן עותי שמיר ליד מטוס אורגן

החיפושים מעלים הילוך

בחזרה לימים שאחרי ששת הימים: בתקופת החיפושים למציאת הגופה, כשלושה שבועות לאחר סיום המלחמה, נסעו מהקיבוץ לרמה כ-15 חברים. הם עמדו בטור והלכו בפריסה. השטח היה אז חרוך, שרוף וחשוף לעין. "הלכנו ולא מצאנו משהו משמעותי", מספר האח גדי, "היו רק שרידים וחתיכות של מטוס".

המשפחה הגבירה מאמצים ופנתה לרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן. הרב היה אז עמוס בעבודה: מקומות קדושים, הלוויות, זיהוי גופות, עיסוק בנעדרים, טיפול בעגונות ועוד. הוא נענה מיד לבקשת משפחת שמיר ובאחד הימים אירגן הליקופטר ובו חיילים מחיל האוויר, ההורים ובני המשפחה. הם נחתו במקום ההתרסקות וסרקו שוב את השטח, ללא תוצאות.

שליידר זוכר שחודש אחרי המלחמה קיבל יום אחד הודעה שהרב גורן בדרך אליו. "הוא הגיע אליי לרמת דוד ונסענו למקום ההתרסקות. מצאתי את המטוס תקוע בקרקע והפצצות עליו. זאת אומרת שהפצצות לא התפוצצו ולא מצאו את הגופה. לי היה ברור שלא היתה נטישה, עובדה שמצאנו את כל הציוד שרוף, כולל הכיסא. מה שברור, שהיתה אש חזקה. מצאנו כל מיני שרידים של חומר אורגני, מצאנו מזרון מוכתם בדם בבונקר בעמדת נ"מ, שהיתה 200 מטר ממקום נפילת המטוס. אני זוכר שגם היו דיבורים על זה שמצאו עצמות אדם במערה של צבוע. אמצעים לזהות עוד לא היו אז".

האח גדי, שהיה אז בן 30 והתגורר באשדוד עם אשתו וילדיו, חזר עם משפחתו לקיבוץ דורות למשך שנה, כדי להיות לצד הוריו. הוא מספר: "הרב גורן היה איתי לפחות שלוש פעמים עם הליקופטר. הוא התעקש שלא יכול להיות שלא נמצא גופה ושלא יהיה קבר. הוא מצא כל מיני פריטים כאלה ואחרים, אבל לא גופה". הוא מתאר את איזור נפילת האורגן: "מצאו את הבסיס עם תותחיו ובור ענק שנפער כתוצאה מההתרסקות. מהבור היתה מניפה של כמאה מטר חרוכים, זרועים בחלקים".

בחלוף הימים התווסף שמו של עותי לחלקת הנעדרים בהר הרצל. במאי 1968 הוקם לזכרו גל-עד בקיבוץ דורות. השנים עברו, וההורים המשיכו להאמין בסתר לבם שבנם עודנו בחיים. גדי: "הם אף פעם לא השלימו עם זה שלא נמצאה גופתו של עותי. הם המשיכו ללחוץ ודרשו לחפש".

ביוני 1972 שלח האח גדי מכתב לרב גורן, שכבר היה רבה הראשי של תל-אביב, כדי שיפעיל קשרים בניסיון לקבל מידע. גורן השיב להורים כי פנה למפקד חיל האוויר, כדי שיסה לברר עם קציני חיל אוויר סורים שבויים.

שיחזור של החיפושים בשטח. האח גדי והחברים בעין סמסם [מתוך הסרט על עותי]

שביב חדש של תקווה התעורר כשהמשפחה פנתה לשלמה בן אלקנה, קצין משטרה בדימוס, מומחה לענייני ערבים, שאחרי מלחמת ששת הימים איתר בחולות רפיח את קברו של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, שנעדר מאז מלחמת-העולם הראשונה. בהמשך סייע גם באיתור גופת הטייס הנעדר יורם הרפז, שמטוסו הופל מאש כוחותינו באיזור הכור בדימונה.

האח גדי מספר שבן אלקנה פגש דרוזי מעוספייה, שסיפר לו על מציאת טייס או שניים בסוריה. "בן אלקנה התקשר איתנו ואמר לנו – תביאו לדרוזי שק קמח ושק תפוח אדמה, והבאנו לו. הדרוזי הזה עבר אחר-כך את הגבול לסוריה ואחרי חודשיים חזר עם מידע, שלפיו המזרון המוכתם בדם שמצאנו בבונקר שייך למפקד המוצב הסורי שנפצע בהתקפה. על עותי לא היה לו דבר לספר".

לאחר מלחמת יום כיפור עמד בן אלקנה בראש יחידה לאיתור טייסים נעדרים, ומכאן המשיך לתפקיד הבא – הקמת היחידה לאיתור נעדרים [אית"ן]. בן אלקנה התבקש ב-1973 על-ידי בן הדוד, גדעון שמיר, שפגש בו, לנסות שוב למצוא מידע על עותי.

ממכתבו של בן אלקנה למשפחה עולה כי ביולי 1967 קיבל המכון הפתולוגי ממצאים שנאספו על-ידי אנשי הרבנות הצבאית ממקום נפילת המטוס. בין אלה נמצא כתר של שן ושתי עצמות קטנות. ביוני וביולי 1968 התבצע חיפוש נוסף במקום ונשלחו ממצאים שזוהו כרסיסי צלעות ועצמות נוספות של אדם.

בן אלקנה כתב: "לאור זאת הצעתי לאל"מ פלג תמיר [ראש מטה כוח אדם בחיל האוויר] לסיים פרשה זו על-ידי הבאת העצמות לקבר ישראל. כלומר, לאחר שהעצמות זוהו כעצמות אדם ואלה נמצאו סמוך למטוס שהתרסק לחלוטין ולידם נמצאו שרידי ביגוד הטייס, אין כל ספק שיש כאן זיהוי נסיבתי וניתן לסיים פרשה זו על-ידי עריכת הלוויה. לצערי לא נתקבלה דעתי. עוד עליי להוסיף כי נודע לי שהמשפחה לא מוכנה להשלים שאלה הם הממצאים שנשארו מיקירם. ייתכן שמסיבה זו נמנע הרב גורן מלהביא פרשה זו לסיום על-ידי טקס הקבורה".

ב-1974 קיבל בן אלקנה פנייה מאל"מ צבי גוב ארי, שהיה רמ"ח פרט בחיל האוויר, לחדש את החקירה. בן אלקנה הטיל על שניים מאנשיו, יוסי לב ארי מקיבוץ דן ואלי סט מקיבוץ גדות, לחקור את הפרשה ולבצע חיפוש נוסף במקום.

הגל-עד ברמת הגולן, 1971

כשהסתיים שלב זה סיכם בן אלקנה את הנושא במכתב: "מסקנתם [של החוקרים] המפורשת היא – שבזמנו נמצאו ממצאים המעידים בבירור כי הטייס התרסק עם מטוסו, ולכן אין לצפות למצוא חלקים גדולים מן השלד. מתוך נסיוננו באיתור טייסים שהתרסקו במלחמת יום כיפור, קשה למצוא לעתים חלקים בגודל ובכמות שנמצאו בזמנו… לאור האמור ולאור העובדה שהממצאים שנמצאו במקום הם יחסית רבים ואלה נמצאו יחד עם ביגוד הטייס – עובדות המביאות ראיות נסיבתיות מספיקות שהשרידים שנאספו בשעתו [יולי 67, יוני-יולי 68] הם שרידי הטייס עתניאל, ניתן לסיים פרשה זו על-ידי הבאתם לקבר ישראל. אנא שכנע את בני המשפחה כי ישלימו עם העובדה שאין למצוא שרידים נוספים למטוס שהתרסק, ועוד אחרי שבע שנים".

פיסת מידע מעניינת צצה בשנת 2010 בכתבה ב"הארץ", שם ראיין שי פוגלמן מספר חיילים מהצבא הסורי שנלחמו בששת הימים ומתגוררים כיום בכפרים הדרוזים בצפון הגולן.

מתוך הכתבה: "את היומיים הבאים העבירו החיילים הסורים בגולן בהמתנה דרוכה, כשהם נתונים להתקפות מטוסים ואש ארטילריה ישראלית. אבו נאוראס מהכפר מסעאדה היה מקלען נ"מ במוצב עין סומסום, שעל חורבותיו ניצב היום מושב קדמת צבי. הוא ירה אל המטוסים הישראליים שתקפו את הגולן בעשרות גיחות באותם ימים. הוא אינו מוכן לספר אם ובכמה מטוסים ישראליים פגע, אך הוא מעיד כי התקיפות היו כה עזות עד שבאחת מהן לא היה לו זמן להחליף קנה במקלע הנ"מ, כפי שהיה עליו לעשות על פי התרגולת. בקצב האש הרצחני שירה בלי הפסקה הקנה הותך מרוב חום והתכופף. המקלע, מספר אבו נאוראס, יצא משימוש".

הקבר בדורות: "סיכמנו עם הרב פירון שזה יהיה שקר לבן עבור ההורים"

המכתב של משפ' שמיר לדיין [לחצו לקריאה]

הסיפור היה יכול להיות תקוע עד היום, אבל הוא קיבל תפנית אחרי מלחמת יום כיפור, אז החלו שיחות בין ישראל לבין מצרים וסוריה על הפרדת הכוחות. בין היתר התקבל מידע מהמצרים על טייסים נעדרים. המשפחה פנתה לשר הביטחון דיין וביקשה לפנות לסורים בבקשה למידע – "ולנצל אולי שעת כושר גילוי עצמותיו של בננו" [לחצו וקראו המכתב משמאל].

בעקבות כך הורה דיין לחיל האוויר לבדוק שוב את הנושא הכאוב בניסיון לפתור אותו אחת ולתמיד.

מאגף כוח אדם בחיל האוויר פנו למשפחה וסידרו לה פגישה ביולי 1974 עם הרב הראשי לצה"ל, אלוף גד פירון. תוך מספר ימים שלח להם הרב את סיכום הפגישה בכתב: "בפגישתנו בלשכתי הבהרתי בפניכם פרטים אודות המאמצים והפעילויות למציאת בנכם הטייס עתניאל שמיר ז"ל, שנפל למען העם והארץ בתקיפה מול האויב. הנני מתכבד עתה להודיעכם כי הננו נכונים להעביר את שרידי בנכם ז"ל למנוחת עולם בבית הקברות שבקיבוצכם. תפילתי כי תמצאו נחמה ומזור בין שאר הכואבים והדואבים בעצמו, ובזכותם של קדושינו ז"ל שחירפו נפשם נזכה במהרה לגאולת ישראל השלמה".

ב-14 באוגוסט 1974 התקיימה בדורות הלווייתם של שלושה מחללי יום כיפור, חברי קיבוץ דורות, שהיו לוחמי חי"ר ונהרגו בגזרה המצרית. בהזדמנות זו צירפו גם את הלווייתו של עותי. השרידים שהוכנסו לקברו היו מפוקפקים. גם ההורים ידעו זאת, אבל נראה שהם רצו בסיומה של הפרשה.

האחות אפרת מספרת: "לא היתה גופה, לא היו עצמות, לא היה דנ"א, אבל הרב הראשי התיר לעשות טקס קבורה. זה פשוט היה בשביל ההורים שלנו".

האח גדי: "הרב פירון נפגש איתי וסיכמנו בינינו שזה יהיה שקר לבן עבור ההורים. שצה"ל חיפש וכביכול מצאו שרידים. בסך הכל מצאנו שן לא הרחק מהבור שנגרם כתוצאה מהנפילה. מצאו שברי עצמות אדם, והרבנות מבחינת הדת אמרה שזה מספיק להקמת קבר. לאחר מכן הרב פירון קרא לאבא שלי וסיפר לו מה מצאו ושאל אותו אם הוא מוכן שיעשו קבר. עם זה אבא הלך לאמא שלי, וזה זרק אותם חצי שנה אחורה. בשורה התחתונה, כשקברו בדורות את חללי הקיבוץ שנפלו ביום כיפור, קברו גם את עותי".

יצוין כי באתר יזכור ובאתרי חיל האוויר נכתב כי גופתו של עותי נמצאה ב-1974 והובאה לקבורה. אפרת מספרת שהיא פנתה למי שפנתה במטרה לתקן את המעוות. "רצינו שיהיה כתוב שלא מצאו את גופתו, כי אנחנו אומרים שהיו צריכים לחפש אותו ולא חיפשו. זה נשאר לחובתו של צה"ל".

גדי: "באתר חיל האוויר נכתב שמצאו את גופתו של עותי. מי שקבע שמצאו היה הרב הראשי. אנחנו כל שנה ב-8 ביוני עולים לאנדרטה בגולן. בשבילנו זה הקבר". אפרת: "במלחמת ששת הימים לא ידענו כלום מהחיים שלנו, היינו שיא התמימות. בדיעבד אנחנו יודעים שלא חיפשו ולא השקיעו כמו שהיו צריכים".

בן הדוד גדעון שמיר מסכם את הפרשה העגומה: "עד היום מזעזע אותי לחשוב שנותק הקשר עם טייס בבית המכס העליון, ושבוע אחרי המלחמה אף אחד מחיל האוויר לא נסע לבדוק. זה ביזיון כפול ומכופל שלא חיפשו. לא יודע מי היה מפקד הטייסת. צריך לשאול את חיל האוויר – מה עשיתם? איך ייתכן שעבר שבוע ולא ידעו מה קרה, וכל מה שנתנו לי בשביל החיפושים זה נ"צ על מפה של אחד ל-100 אלף? מה שמצאו זה סנטימטר על סנטימטר של בדל של משהו, וזה הספיק להם לקבוע שזה חלק מהגופה ואפשר לעשות קבר. המשפחה התייחסה כל השנים רק למקום ברמת הגולן. הקבר בדורות זה פבריקציה".

פנינו ליוסי סלנט, שהיה מפקד טייסת 113 בששת הימים, שאמר כי הוא איננו זוכר כל כך את המקרה.

יד עתניאל בכניסה לקדמת צבי

בינואר 1968 החליטה המשפחה ואנשי קיבוץ דורות להקים אנדרטה במקום ההתרסקות בגולן.

הקיבוץ התארגן למבצע, החברים שינסו מותניים, ארגנו טרקטור, נסעו את הדרך הארוכה שארכה כארבע שעות וחצי הלוך, אספו אבנים וסלעים, בנו גל-עד וסביבו קיבצו את חלקי המטוס כולל הזנב. אגב, לימים נגנב הזנב המקורי וחיל האוויר סיפק כנף אחרת.

יד עותניאל 1971

האנדרטה נחנכה ב-8 ביוני 1971. היא עמדה באותה תקופה בלב שום-מקום. שלט בולט סימן את מיקום הגל-עד. לא רבים טרחו לפנות לשביל העפר הזנוח. בני משפחת שמיר ראו לעצמם חובה לפקוד את המקום כמה פעמים בשנה, כדי להשקות את העצים ולתחזק את המקום. כאן היה ביתם השני. זו היתה חוויה לילדי המשפחה, שאהבו להסתובב בשטח, לחפש אחר חלקי המטוס ולצרף אותם לאנדרטה.

יום אחד בתחילת שנות ה-80 קיבלה משפחת שמיר בדורות טלפון מפתיע. בישרו להם שעל הקרקע בסמוך לאנדרטה מתעתד לקום יישוב, והמקימים מעוניינים לשמוע את סיפורו של עתניאל. זו היתה ההתחלה של המושב קדמת צבי.

יש המספרים כי הכביש המוביל אל המושב היה אמור להיסלל מהציר הראשי, כביש 91 [בית המכס-קונייטרה], שמצפון ליישוב, אבל אז אמרו החברים – מה פתאום? הכביש חייב להיכנס מדרום ולעבור ליד חורשת עתניאל מתוך כבוד לטייס. האמת, מתברר, היא איפשהו בצד: קיבוץ מרום גולן התנגד לסלילה מכיוון כביש 91 בגלל מכלאת הבקר שלו שנמצאת שם.

יוני 1971, חנוכת גל-עד עותניאל שמיר ז"ל ברמת הגולן. המוזמנים מוסיפים פריטים לאנדרטה מחלקי המטוס הפזורים בשטח

אלא שבעוד מספר שנים זה אמור להשתנות: תושבי קדמת צבי יחוברו עם כביש 91. בכל מקרה, הכביש שעובר דרך עותי יישאר על תלו וימשיך להיות אטרקטיבי בהיותו הקרוב יותר לקצרין ולדרום רמת הגולן.

למעשה, ב-35 השנים האחרונות כל מי שמגיע לקדמת צבי לא יכול להחמיץ את הגל-עד שנמצא כ-200 מטר לפני הכניסה ליישוב. מי שייכנס לחניון הקטן ויפתח את הפשפש למתחם האנדרטה, יוכל להתרשם משרידי מטוס האורגן שהגיח לכאן בגובה נמוך ביוני 1967, כדי להפציץ עמדת נ"מ סורית.

קדמת צבי אימצה לליבה את אנדרטת עותי. התושבים מיסדו את המקום, גידרו אותו ומתחזקים אותו באופן שוטף. טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל בקדמת צבי מתקיימים למרגלות שברי המטוס. הבעלים של חוות בל עופרי [חווה אקולוגית שמציעה ארוחה טובה, יין מיקב עין נשוט, פינת ליטוף ועוד], הנמצאת בכניסה לקדמת צבי, לקחו על עצמם את התחזוקה השוטפת של יד עתניאל. משפחת עפרה ועמוס שטיין מקדמת צבי היו במשך כ-30 שנה המשפחה המאמצת של השמירים, דאגו להם ואירחו אותם בביתם.

בבי קבלו, הבעלים של החווה ומוותיקי היישוב, מספר על הטייס שנכנס ללבבות אנשי המקום. "הגל-עד הזה מאחד אותנו סביב יום הזיכרון. זה לא לעמוד רק מול דגל, אלא להיקשר לאיש ולדמות. ילדי קדמת צבי מגיל גן מגיעים למקום, שומעים על עותי, מציירים אותו, קוטפים פרחים לזכרו ואין אצלנו ילד שלא מכיר את התמונה של עותי. כל שנה ילדי בר המצווה שלנו מארגנים את טקס יום הזיכרון ליד שברי המטוס".

יד עתניאל בכניסה למושב קדמת צבי

בבי מספר כי הבסיס הסורי היה פרוס על כל השטח שבין עין סמסם לנערן ועד צומת נשוט [הפנייה מכביש 91 לקצרין]. "אפילו בשטח החווה שלי מצאתי בונקר סורי. היו בו כמה ארגזי פעולה של קלצ'ניקובים. 50 מטר מצפון מערב לאנדרטה, איפה שהיום בית העלמין שלנו, היה המוצב המרכזי שלהם. גילינו שם מיטות, תחמושת, מסיכות אב"כ. חלקים של המטוס מוצאים עד היום מוצאים במטעים שלנו".

הקבר האמיתי של עותי

בשנותיה האחרונות הלכה ונחלשה מרים, אמו של עותי. על אף זאת אזרה כוחות וביקשה מילדיה שיקחו אותה פעם אחת נוספת, אחרונה, לגל-עד בקדמת צבי. בקשתה מולאה באביב 2003.

אפרת: "ביום שישי בבוקר לקחו אותה לרמה. במכתב שקיבלנו אותו אחרי פטירתה [כמה חודשים אח"כ], היא כתבה: 'מחר אני שמחה שמסכימים איתי להיפרד מעותי שלי. אני משלימה עם גורלי. איך עותי אמר? אמא, למעלה זה כתוב'. אמא שלי ידעה שיש משהו שממשיך ושיש מישהו ששומר על עותי".

9 מחשבות על “תעלומת עותי

  1. כתבה חזקה,אף פעם לא שמעתי על זה למרות שקראתי די הרבה ספרים על המלחמה הזאת. לא זכור לי שניתקלתי בפרשה הזו וטוב שזה יוצא לאור למען הדורות הבאים..

  2. אבי, יעקב ג'ימס ויקסלבאום היה ממייסדי דורות וחבר נפש של משה שמיר. בין אמי, חיה, למרים שמיר היו קשרים הדוקים. לימים עברו הורי לנען, אבל המשיכטו לשמור על קשר עם משפחת שמיר.
    לימים, כאשר התגייס אחי הגדול לחיל האוויר, נוצר קשר בין עותי לבינו. מאז נעדר עותי, היו הורי בקשר קבוע עם הוריו.
    הורי הותירו בדורות, כאשר עברו לנען, את קבר בנם בכורם, מאיר. בכל יום שנה לתינוק, היינו מבקרים גם את משפחת שמיר ועקבנו אחרי הסיפור.
    נראה לי שמחמירים כאן עם העובדה שחיל האוויר לא החל לחפש את עותי מיד לאחר המלחמה. החייל לא היה ערוך אז לחיפוש כזה וגם ליקק את פצעי המלחמה ואובדן של מטוסים וטייסים.

  3. לארגון אית"ן זכויות רבות באיתור עשרות רבות של נעדרים ממלחמת תשח אבל למצוא גופה שאינה קיימת כי כנראה הפכה לאפר זה קצת קשה הייתי אומר במיוחד שאין להשוות דגימת דנא מגופו של הנעדר.
    מששתתף בצער המשפחה שנושאת את יגונה כל השנים וכמו שאמר מפקד חיל האויר מר בן אליהו העלמותו של אדם חזקה יותר מן המוות.

  4. כתבה מדהימה וממצה. לא צריכות להיות טענות לצה"ל או לחיל האויר על הטיפול הלא כל כך מקצועי בפרשה, כמו שאמרו בכתבה בימים ההם לא נתנו את הדעת למקרים דומים. אבל עותניאל ונעדרים אחרים גרמו להקמתם של יחידות מתאימות וכמובן שהיום אין סיכוי להישנות מקרים דומים של נעדרים שלא מחפשים אחריהם בזמן אמת.
    מאחל למשפחה של עותי רוב נחת ושלא תדעו עוד צער.

  5. הנקודה המדהימה היא אובדנם של 16 מטוסים מעל סוריה ורמת הגולן, כמעט כולם מאש נ.מ. בין הטייסים: 2 מפקדי טייסות (בית און שהטיס סופר מיסטר ובן אור מפקד הפוגות), ובכל זאת – חיל האוויר לא למד את הלקח המר הזה, והגיע למלחמת יום כיפור עם פחות או יותר אותן יטות לחימה ותקיפה, שגרמו לאסון כבד הרבה יותר, ולאובדן כ-50 מטוסים מעל רמת הכולן במלחמה ההיא..

  6. כתבה מרגשת וחשובה.
    אני מעריך מאוד את שלמה מן, אשר מפתיע אותנו שוב ושוב בכתבות תחקיר מעמיקות על מלחמה שהתחוללה לפני 52 שנים. מעניין שתמיד שחושבים שיודעים כבר הכל, בא שלמה ומספר לך סיפור חדש.
    ככה יוצרים מורשת, של אהבה ומסירות לארץ הזאת שלנו

  7. כתבה מרתקת, שווה לעשות על זה סרט הנצחה שבצדו לקח מהעבר. צה"ל לא ידע איך לטפל בבעיות כאלה ומקרים מצערים כמו עותניאל שימשו יסוד להקמת יחידת איתן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s