הייתי באוויר נצח

המיסטר צלל מעל בית המכס העליון ואז נפגע, טייסו הצליח לכוון את המטוס לעבר ישראל ולצנוח, אבל החל להיסחף עם הרוח אל הגבול * אלפי לוחמים ואנשי קיבוצים ליוו בחרדה את הדקות שעשה באוויר תחת אש סורית בתקווה שיצנח בשטח ישראל * הטייס אסף בן-נון, כיום בן 80, חוזר לאירוע ההוא ב-7 ביוני 1967 שהסעיר את הגליל העליון 

אסף בן נון ב-1967. החבר'ה שטסו מאחוריו צעקו לו לנטוש

היתה זו שעת בין ערביים, שבה חצי מהגליל עצר את נשימתו. מטוס קרב ישראלי שנפגע נראה מגיע מכיוון סוריה, מאבד גובה, מקרטע, מושך לכיוון איילת השחר ואז צולל ומתרסק בלב השדות ברעם אדיר מלווה באש ופטריית עשן. כמה שניות של חרדה – ואז הקלה עצומה: מצנח לבן נראה בשמיים. לטייס שלום. אבל אז מתרחשת תפנית בעלילה: הרוח המערבית החזקה נושאת אותו חזרה אל סוריה ואש מקלעים נפתחת לעברו. האם יצליח לנחות בשטח ישראל, האם ייהרג או שייפול חי בשבי הסורי?

הטייס הזה נמצא כיום בנווה צדק בת"א – אסף בן נון, בן 80, איש חיל האוויר עם רזומה מרשים: חמש מלחמות שבהן צבר 2,700 שעות טיסה במטוסי קרב, החל במוסטנג, אורגן, מטאור ונורד, המשך בהרוורד, מיסטר, פוגה מגיסטר ומיראז', וכלה בסקייהוק, F-16 וגם F-15, ויסלחו לנו עוד כ-15 סוגי מטוסים שבהם טס. על החגורה שלו רשומות חמש הפלות של מיגים – מיג 17 במלחמת ששת הימים וארבעה מיג 21 ביום כיפור, אם כי גם הוא עצמו הופל פעמיים.

אסף בן-נון הוא אחיו הצעיר של יוחאי בן-נון, גיבור ישראל ב-1948 [טיבוע "האמיר פארוק" המצרית], מקים שייטת 13 ומפקד חיל הים בשנות השישים. אסף נולד בבית הכרם בירושלים, ובהמשך עבר לקיבוץ בית השיטה. "אחי יוחאי היה איש מדהים, אהבתי אותו אהבת נפש והערצתי אותו", מספר אסף, שהיה צעיר מאחיו בעשר שנים. הוא מספר שיוחאי היה לוקח אותו לאימוני הקומנדו הימי בתקופת מלחמת העצמאות, כשהחבר'ה התאמנו בסירות הנפץ שקנו מהאיטלקים, בהדרכתו של לוחם הקומנדו האיטלקי פיורנצו קפריוטי, שהפעיל אותן מול משחתות אנגליות במלחמת העולם השנייה. "הייתי יוצא איתם לאימונים בשדות ים ולוקח להם זמנים על צלילות. אתה יודע שהחבר'ה האלה היו צוללים ארבע דקות?".

איך זה שלא הגעת לחיל הים? בן נון: "רציתי לטוס. כשהתגייסתי ב-1953 לא קיבלו אותי לקורס טיס בגלל רשרוש בלב. הגעתי לגבעתי, אבל אחרי שנה הבעיה הרפואית הסתדרה והגעתי לקורס טיס, ובחיל האוויר טסתי עד גיל 60".

במבצע קדש היה טייס צעיר בטייסת המוסטנגים ברמת דוד. הגיחה המבצעית הראשונה שלו הסתיימה בהפלתו. הוא תקף טור שריון מצרי באיזור אבו עגילה, ובאחת הצלילות נפגע מיכל השמן מכדור. בן נון נזכר: "כל השמן נשפך לי על השמשה והבנתי שהמטוס עומד לשבוק. לקחתי כיוון לגבול, וכמו שחציתי את הגבול המנוע נכבה. בחרתי שדה לנחיתת גחון, זה היה באיזור של פיתחת רפיח, הישובים ניר יצחק וכרם שלום של היום, בשדה חרוש חריש עמוק. המטוס נעצר כבר אחרי עשרה מטר, נקרעו לו חצי מהכנפיים והפרופלור, אבל יצאתי בשלום. כוחות שלנו הגיעו אליי מהר כי היה שם כל הכוח שעמד לעלות על רפיח. לקחו אותי למודיעין ותחקרו אותי, וזו היתה הידיעה הראשונה שלהם שמתקרבים אליהם טנקים T-34 מצריים. אני זיהיתי להם אותם".

1956, אסף בן-נון במוסטנג מעל מפרץ חיפה. במבצע קדש נפגע מטוסו והוא ביצע נחיתת אונס באיזור רפיח

ממבצע קדש יש לו עלילות נוספות, אבל אנחנו כאן בענייני ששת הימים. ב-1957 עבר קורס על מטוס המיסטר. במסגרת זו עבר בצרפת כחצי שנה של אימונים. בסוף שנות החמישים היה המוביל של המבנה האווירובטי של מטוסי ההרווארד במסדרי כנפיים וימי עצמאות. ב-1960 השתחרר מצה"ל, חזר לבית השיטה והמשיך לטוס במילואים. "אנחנו פתחנו אז פתח שקיים עד היום – שטייסי קרב שומרים על הכשירות המבצעית שלהם כאילו הם סדירים. זה אומר יום בשבוע במילואים, וככה שמרנו על כושר".

במקביל היה בן-נון טייס ראשי ב'כימאוויר'. זו היתה פרנסתו בעת שהחל ללמוד בטכניון ב-1964 הנדסה אווירונאוטית. תוך כדי הלימודים פרצה מלחמת ששת הימים, והוא בן 32, נשוי עם ילדה ומתגורר בחיפה.

1959, בן-נון מוביל מפגן אווירובטי של מיסטרים

בן-נון: "גוייסתי בתקופת ההמתנה, הייתי בטייסת 109 של המיסטרים ברמת דוד. מפקד הטייסת היה אוהד שדמי, בן גילי, חמד של בחור. בתקופת ההמתנה קיבלנו תדריכים על המשימות שיהיו לנו בגיחה הראשונה של המלחמה. המטרה שלי היתה שדה כברית, אחד משדות תעלת סואץ. עשינו המון טיסות אימונים. כל אחד למד את השדה שלו, ולכל אחד במבנה היה את המטרות שלו בתוך השדה. לילה לפני פרוץ המלחמה טסנו לתל נוף בהתגנבות יחידים, מטוס מטוס, בדממת אלחוט ונחתנו שם לקראת התחלת המלחמה. למחרת ב-5 ביוני הייתי חלק מהגל הראשון של תקיפת שדות מצרים. מעל כל מטרה היו לכל מבנה חמש או שש דקות לפעול, ואז לפנות את המקום לגל הבא.

מיסטר. התמודד היטב מול מיג 17 והפיל אותו

"באנו למצרים בהפתעה גמורה. יצאנו מערבה לתוך הים בגובה מאוד נמוך, חצינו מעל ברדוויל, היו שם סירות דייגים מצריות שלא זיהו אותנו ועשו לנו שלום. בחמש הדקות שלנו דפקנו את המטוסים שלהם בהתחלת המסלולים, אבל כאן הסתבכנו כי מיג 17 אחד הצליח להמריא וסיכן אותנו. אני הובלתי את המבנה שלי, ואני זה שנכנסתי איתו לקרב. אמרו לנו בשום אופן לא לזרוק את הבידונים [מיכלי הדלק הנתיקים]. היו צריכים אותם כי לא היה מיכלים 'ספר' להמשך הלחימה. מיסטר כזה עם בידונים לעומת מיג 17, שהוא מטוס הרבה יותר קל, עם מבער אחורי ומתמרן פי אלף, זו בעיה. המיג 17 היה עדיף על המיסטר בכמה דרגות, אבל נכנסתי איתו לקרב לחיים ולמוות והפלתי אותו. נשארנו בלי דלק והיו שם סיפורים שלמים, אבל הצלחנו לחזור לתל נוף".

באותו יום ביצע בן-נון שתי גיחות נוספות – לביר תמדה ולפאיד. למחרת ביום שלישי ה-6 ביוני תקף שלוש פעמים: בביר לחפן, בירושלים ואל-עזריה ובציר ג'בל לבני-ביר גפגפה. את יום ה-7 ביוני החל בתקיפת שריון עיראקי באיזור ירושלים-יריחו. הגיחה השנייה היתה לרמה הסורית [המטרה לא זכורה לו] והטיסה השלישית היתה הגורלית מכולן.

זה קרה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-7 ביוני 1967. יום קודם לכן הגליל והרמה בערו אחרי קרב ארטילרי קשה שבמסגרתו סוכל ניסיון סורי לתפוס שטחים בישראל [תקיפת קיבוץ דן ומוצב אשמורה]. המטרה שקיבל בן-נון היתה תקיפת מספר טנקים באיזור בית המכס העליון. רביעיית המיסטרים המריאה מרמת דוד, כשמטוס מס' 14 ובו סרן אסף בן-נון מוביל את החבורה.

הוא מספר: "מערבית לבית המכס העליון היה שדה ובו זיהיתי קבוצה של טנקים. החימוש שלנו היה נפלם, פצצה של 250 ק"ג. יש לכל מטוס שתיים כאלה ואתה מטיל אותן מגובה מאוד נמוך של בערך 50 מטר, כדי לדייק, ומסתלק. זו פצצה שורפת, כמו פצצת תבערה. עשינו יעף של נפלם, מספר 3 ו-4 שלי היו קצת רחוקים מאחוריי. טסנו בשני זוגות והם לא זיהו את המטרה, כי הסורים היו מחופרים. טנק אחד שתקפתי אותו כבר דלק, אבל את היתר הם לא זיהו. אז אמרתי להם – אוקיי, אני אוביל אתכם ליעף נוסף כדי שתזהו את המטרה, וביעף הזה פגעו בי".

זה היה נ"מ? "היה משהו שפגע בי מהקרקע, לא יודע מה. מיד המנוע נכבה ופרצה אש. לא ראיתי את האש, אבל יש נורה שמזהירה אותך שאתה דולק והחבר'ה שמאחוריי אמרו לי – תקפוץ תקפוץ, אתה בוער. אבל ממש לא רציתי ליפול אצל הסורים. היתה לי מספיק מהירות, משכתי לכיוון מערב, חציתי את הגבול, הם צועקים לי לקפוץ ואני יודע שיש רוח מערבית חזקה. משכתי עד שהגעתי לאיזור של פחות או יותר איילת השחר, שם נתקעו ההגאים ובקטע הזה אתה חייב לנטוש כי המטוס יכול לעשות תנועות בלתי מבוקרות שלא תוכל לקפוץ. ואז קפצתי".

2015, תל-אביב. אסף בן-נון בביתו בנווה צדק. "אתה שומע את הכדורים עוברים מעליך ומושך במיתרים עד אפיסת כוחות"

איך קפצת? "הייתי די גבוה, 3,000 רגל. אתה יכול לקפוץ או מלמטה או מלמעלה, ואני העפתי את עצמי מלמעלה. הכסא עף החוצה. היום זה בעזרת רקטות, אבל אז זה היה תחמיש כזה, כמו תותח. והמכה שאתה מקבל היא איומה. בתקופתי לא עשו קורס צניחה במהלך קורס טיס. פעם האמונה היתה שאם אתה עושה קורס צניחה ולומד לצנוח, אז אולי תנטוש את המטוס מהר מדי. מין שטויות כאלה. הקורס שלנו היה הקורס הראשון שעבר אימוני צניחה מלאים עם כל הסווינגים, אבל בלי לצנוח, וקורס אחד אחרינו כבר צנחו. אז זו היתה הצניחה הראשונה שלי".

לא תענוג גדול. "קיבלתי מכה חזקה, אתה עף החוצה עם הכסא ואם זה מתחת לגובה של 14 אלף רגל אז הכסא לבד נפרד ממך והמצנח נפתח אוטומטית. וכך מצאתי את עצמי תלוי על המצנח ונסחף לכיוון סוריה. אתה רואה שאתה נסחף, אבל אתה לא רואה שאתה יורד. מהגובה הזה אתה לא מרגיש שהאדמה מתקרבת, וזה פחד מוות. אני כבר הייתי בטוח שאני נופל בסוריה".

ויורים עליך? "יורים עליי. אני שומע את הכדורים. בחיל רגלים קוראים לזה 'צליל וטאח'. הצליל זה שהכדור יורים והטאח כשהוא עובר לידך. זה כמו בום על קולי. אתה שומע את הכדורים עוברים מעליך ומכל הכיוונים, אבל לא פוגעים. ואני מושך במיתרים עד אפיסת כוחות, וזה היה חבל שלא צנחתי קודם כי חשבתי שאני צריך למשוך את כולם ורק אחר כך הסתבר שהשיטה היא לתפוס מיתר אחד בודד, ואז אתה גם יורד יותר מהר וגם גולש לכיוון שאתה רוצה. ואני משכתי בעיקרי, וכמה יכולתי? לא הרבה".

אסף בן-נון [שני משמאל] בטייסת המיסטרים 109 ברמת דוד

הסתכלת לראות מאיפה יורים עליך ואיפה אתה נמצא? "כן, אני כל הזמן מסתכל איפה אני".

והגבול זה נהר הירדן. "אני רואה את הנהר וזה ברור לי לגמרי. הייתי טייס ראשי בכימאוויר, ככה התקיימתי בתקופה שלמדתי בטכניון. הייתי מרסס בכל הגליל העליון, הכרתי את האיזור כמו את כף היד, וידעתי בדיוק איפה אני. וזה היה נצח. הייתי באוויר נצח".

כלומר, דקה-שתיים? "אני חושב שיותר, אולי שלוש דקות. ולמזלי נפלתי בסוף בצד שלנו, ממש על יד גשר בנות יעקב. בזמנו, כשהסורים רצו לקחת את המים של הירדן, אנחנו חפרנו תעלת הטייה משלנו. התעלה הזו היתה 20-10 מטר בצד שלנו, ואני נפלתי לתוך החפירה הזו. זה היה למזלי, כי שם הם לא יכלו לירות עליי והשתחררתי מהמצנח".

איזה ציוד היה עליך? "היה לי אקדח וסכין. וברגע שנפלתי לתוך התעלה כבר לא היתה רוח וכל החופה נפלה עליי. הסתבכתי עם המיתרים והייתי צריך לחתוך כמה מיתרים כדי להשתחרר. עדיין פחדתי כי זה היה קרוב לגבול. התחלתי לרוץ במעלה הגבעה. הכביש שעובר מעל גשר בנות יעקב עושה פיתולים, אז עברתי איזה שני פיתולים, מצאתי איזה מעביר מים בצד הכביש ונכנסתי לתוכו, כי כשרצתי הם שוב ירו עליי. ישבתי שם לא יודע כמה זמן, ואז שמעתי קולות. בשלב מסוים עוד פחדתי שזה הסורים, שלפתי את האקדח וחיכיתי שהם יבואו".

חשבת שזה סורים למרות שצנחת בצד הישראלי? "כן. תשמע, זה על הגבול, זו מלחמה ואתה לא יודע אם הם עברו את הגבול או לא, לא ידעתי מה מצב הכוחות. אבל כמו שהם באו, לא היה ספק שזה חבר'ה שלנו. הם היו חבורה של איזו אוגדת מילואים של ישובי הצפון, שכולם היו קיבוצניקים משמיר, להבות הבשן, מכל הסביבה. באו שם כמה חבר'ה, אני הייתי מותש לגמרי, הם תפסו אותי ויחד רצנו את המשך הקטע למעלה".

תחת אש? "כל הזמן יורים, ואנחנו באור יום. החבר'ה עזרו לי לרוץ. זו היתה עלייה כזו. הם ראו לאן נפלתי והתחילו לחפש. יכול להיות שקראו לי, אני כבר לא זוכר".

"ריחוף בין שמיים" בעיתון "למרחב". לחצו להגדלה

יהודה הראל, כתב דובר צה"ל במילואים, דיווח למחרת בעיתון "למרחב", כי השעה שבה נפגע המטוס היתה 18:40: "היינו על מוצב הפיקוד הקדמי [בהר כנען] ועקבנו במתח רב אחר פעולת המטוסים. לפתע התרומם אחד המטוסים מעל המטרה. הוא זינק אל על והשאיר אחריו פס עשן שחור, נכנס לסחרור וצלל ארצה. המטוס התרסק בשטח ישראל בין ישובי עמק החולה. 'כל בעלי המשקפות! לחפש אחרי הטייס! אולי הוא ניצל!', נשמעה פקודתו של אחד הקצינים במקום. אך לא היה צורך במשקפת. גם בעין בלתי מזוינת ניתן היה להבחין בכתם לבן היורד אט אט. מצנח, הטייס ניצל. ברגעים הראשונים נראה היה שהוא נופל בשטח סוריה. חרדה עברה בכל הנוכחים. כולם ידעו מה צפוי לו אם ייפול בידיהם של הסורים. אלא שהמצנח נראה מתקרב לגבול. תקווה התחלפה בחרדה. היצליח הטייס ליפול בשטח ישראל? ואז נפתחה אש מקלעים ותותחים נגד מטוסים לעבר המצנח הלבן. הסורים לא יכלו להשלים עם העובדה שטייס ישראלי מצליח להערים עליהם גם לאחר שמטוסו נפל. ראינו את הבזקי הצרורות של התותחים נגד מטוסים ושוב גברה החרדה על התקווה. לבסוף ירד ונעלם מעינינו. אחד הקצינים שהשקיף במשקפת קבע: 'בדיוק על הגבול בתוך הוואדי'".

תיאור נטישת המטוס מתוך ספר הטיסות של אסף בן-נון. "תקיפות ברמה – קפיצה!"

וזה מה שנכתב בדו"ח סיכום פעולות חטמ"ר 3, החטיבה שהחזיקה את קו הגבול: "בערך ב-071800 נפגע מטוס מיסטר ישראלי בגזרת ראש הגשר. הטייס ניסה לחזור לשטחנו עם מטוסו, אך נאלץ לנטוש את המטוס ממש על קו הגבול. היה זה רגע דרמטי כשהסורים יורים לעבר הטייס הצונח ואילו כוחותינו מנסים לחפות עליו ולחלצו. הטייס נראה הן על-ידי החפ"ק והן על-ידי גדוד 32, גדוד 33 וגש"פ 181. המח"ט הורה לקדם כוחות מגדוד 32 ומהגש"פ לעבר גשר בנות יעקב, על מנת לחפות על חילוץ הטייס שנפל מטרים ספורים מהירדן מערבה. סמג"ד 32 וקמב"צ הגדוד יצאו לשטח וחילצו את הטייס מתחת לאפם של הסורים".

סמג"ד 32 המוזכר היה רס"ן עוזי קוטלר, אלא שהראשון שהגיע אל בן-נון היה סרן שי ארזי, מ"פ א' בגדוד 32. כשאנחנו מצלצלים אליו השבוע הוא נזכר מיד בפרטי האירוע ומשחזר אותו בבהירות רבה. הפלוגה של ארזי היתה בגזרת קיבוץ גדות, שנחשבה לאיזור קריטי מבחינת כוונות הסורים לתקוף משם את ישראל. מחלקות הפלוגה איישו שלושה מוצבים מתחת לכביש היורד לגשר בנות יעקב, ביחד עם מחלקה של מג"ב. האיזור המרכזי בשליטתם היה שטח מפורז. בתקופת ההמתנה החבר'ה מגדוד 32 הסתובבו שם עם מדי חקי בהירים ועם סימון מ', כאילו הם משטרה ולא צבא.

סמל טייסת 109

ואז הגיע אירוע המטוס שנפל והטייס שנטש. ארזי מספר: "בימים האלה היו כל פעם תוכניות של מה יהיה אם יאשרו לעבור [את הגשר בדרך לתקיפת הסורים]. ביום ההוא לפנות ערב עמדנו בקבוצת פקודות עם הסמג"ד עוזי קוטלר ועם סמג"ד השריון [גש"פ 181] על הכביש ליד הכניסה למחנה מג"ב [במשמר הירדן הישנה]. התוכנית היתה שאלך עם יענקל'ה מיכאלי [מ"פ ד'] לכבוש את ג'לבינה. תוך כדי שאנחנו עומדים שם פתאום רואים בשמיים את המיסטר הזה עם עשן שחור, שהוא ממשיך כאילו מערבה ואז מתרסק ליד קיבוץ איילת השחר ואז ראינו את המצנח יורד. עמדנו כולנו ועשינו הימור אם ייפול בצד הזה של הירדן או בצד השני, כי ממש מעבר לגשר ישבו הסורים. בלילות הייתי מוריד מארבים והיינו שוכבים עשרה מטר מהגשר.

"בשלב מסוים הערכתי שהטייס נופל בצד שלנו. הג'יפ שלי היה ג'יפ הפלחה של איילת השחר, רכב מגוייס. לקחתי את הג'יפ ובדרך צדדית ירדתי למטה קרוב לגשר, שם היו מבנים ששימשו פעם תחנת מכס. ירדתי לבד, אני לא זוכר שראיתי שם ג'יפים נוספים. הייתי עם הנהג שלי, איציק, בחור מראש פינה, רק שנינו, בלי קשר ובלי כלום. נסענו למטה, הגענו לשם ואז ראינו את הטייס. הוא בקושי עמד על הרגליים. הייתי בטוח שהוא נפגע ברגליים. התקרבתי אליו, גררתי אותו אליי. ירו עלינו והיה קשה. אני חשבתי שהוא נפגע מהיריות כי הוא לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים. תפסתי אותו במכנסיים, באוברול שלו, באיזור המותניים, גררתי אותו עליי על הרגליים שלי כך שהרגליים שלו היו שמוטות מחוץ לג'יפ, ואמרתי לנהג סע מהר למעלה. הוא נסע מהר למעלה ושם הורדתי אותו. הכל היה עניין של דקות, ידעתי שצריך להסתלק מהר. עלינו למעלה, היה שם רכב כנראה של מג"ב, מסרתי אותו להם וחזרתי לענייניי. לא ייחסתי לאירוע חשיבות רבה מדי".

אסף בן-נון מאשר שבהגיעו למעלה אל מקום בטוח, נאסף על-ידי ג'יפ של מג"ב. בן-נון: "בסוף העלייה היו שם את החורבות של משמר הירדן הישנה, שם היה ג'יפ של משמר הגבול, והג'יפ הזה לקח אותי למשטרת ראש פינה, שם בדק אותי רופא. דווקא הנסיעה הזו היתה הקטע הכי מסוכן בכל העסק, אני אומר את זה קצת בצחוק, כי הנהג חשב שהוא צריך לטוס למרות שזו היתה נסיעה מנהלתית. אבל משני צידי הדרך עמדו מאות או אלפי אנשים, אלה היו הכוחות שעמדו לעלות על רמת הגולן, שהיו שם בהמתנה. השמש היתה במערב והם ראו את הכל. הם ראו את הפגיעה, הם ראו את הנטישה, הם ראו את הצניחה, הם שמעו את הירי, ואני אחר כך שמעתי אנשים רבים שסיפרו לי שהם היו שם וראו את זה. והג'יפ טס ביניהם על כביש צר, זה היה קצת מפחיד".

מה קרה אחרי הבדיקות בראש פינה? "משם לקחו אותי לחפ"ק שעל הכנען, שם פגשתי את מנו שקד [מח"ט 3]. הכרתי אותו מזה ששנים קודם למדנו יחד לבגרות. היה בתל-אביב מורה בשם עמוס, שנחשב לגאון בלימודי פיזיקה ומתימטיקה לבגרות, וכל קציני צה"ל הבכירים היו באים אליו, ושנינו למדנו אצלו. ישר חיבוקים ונשיקות עם מנו, והוא נותן לי לשתות וויסקי. אני לא נוגע בדברים האלה, אבל הפעם נתתי לגימה טובה. מסתבר שבנפילה נשכתי את הלשון ובקטע שעליתי בכביש והכל היה שרוף מההפגזות של הסורים, אז גם אכלתי קצת אפר. בקיצור, אחרי לגימת הוויסקי זה שרף אותי בלשון שאי אפשר לתאר. משם לקחו אותי בהליקופטר לרמת דוד ולמחרת כבר תקפתי שוב".

גם סא"ל מנו שקד, מח"ט 3, זכר שהטייס בן-נון חזר מיד לטוס. הנה מה שאמר בכנס מח"טים של פיקוד צפון כשלושה שבועות לאחר המלחמה:

עדותו של מח"ט 3 מנו שקד בפאנל מח"טים בפיקוד צפון ב-1967

אגב, עיון בספר הטיסה של בן-נון מגלה כי חזר לטוס רק כעבור יומיים, ב-9 ביוני.

וזה מה שסיפר אסף בן-נון לאחר שחולץ והובא למוצב הפיקוד הקדמי. דבריו פורסמו למחרת בעיתון "למרחב": "כאשר איבדתי את השליטה על המטוס הבחנתי בעשן המיתמר ממנו. הפעלתי את מערכת הפליטה וכעבור שנייה הייתי באוויר, כשהמטוס מתרסק מתחתיי בקול נפץ אדיר. הרוח המערבית התחילה להרחיק אותי יותר ויותר מקו הגבול. החלטתי לנצל את כל הידע שיש לי בצניחה. משכתי בכל כוחי במיתרי המצנח מתוך ניסיון להטותו ולכוונו לתוך תחומי ישראל. עוד אני גולש מטה הרגשתי שכוח שריריי פוחת והולך. מעולם לא שיערתי מה רב הכוח הדרוש למשוך במצנח. ואז הרגשתי שאני משמש מטרה לכדורים. שערו בנפשכם: אדם חסר אונים תלוי בין שמיים וארץ, ויורים בו. רק נאצים היו מסוגלים למעשה זוועה כזה. סוף סוף נפלתי ארצה. מצאתי את עצמי בתוך ואדי עמוק, ספק ואדי טבעי, ספק תעלה או בור מעשה ידי אדם. לא ידעתי אם אני נמצא בשטח ישראל או בשטח סוריה. לא איבדתי את עשתונותיי. לא סבלתי משום כאב והתחלתי לחשב בקור רוח את צעדיי הבאים. ראשית כל, ניתקתי עצמי בעזרת סכין קומנדו מסבך המיתרים של המצנח, ואחר כך שלפתי אקדח והחלטתי להמתין. לא הייתי נותן את חיי לסורים בחינם. ואז שמעתי קולות. קבוצת חיילים שדיברו עברית. הם ראו את המטוס ואת המצנח והתפזרו על פני כל השטח, למרות סכנת פגיעות מידי צלפים סורים, וחיפשו אחריי".

מפת הקרב של אסף בן-נון ב-7 ביוני 1967. 1) המסלול לתקיפת היעד. 2) המטוס נפגע מעל בית המכס העליון ובן-נון מכוון אותו לעבר שטח ישראל. 3) נטישת המטוס דרומית לאיילת השחר וצניחה בצד הישראלי ליד גשר בנות יעקב 

בן-נון חזר בשעת לילה לבסיס רמת-דוד, קיבל יום מנוחה וביום שישי ה-9 ביוני, עם פתיחת המערכה בחזית הסורית, רשם גיחה אחת לתקיפת מטרה 7229 [מתחם ארטילרי ליד צומת נפח]. את המלחמה בגזרה הסורית סיים למחרת ב-10 ביוני עם שלוש גיחות לתקיפת מטרה 9225 [עמדה לסוללת תותחים כ-700 מטר דרומית למסעאדה], 5030 [מוצב חירבת דיקה מול אלמגור] ו-3130 [מתחם ארטילרי דרומית לתאופיק העליונה, באיזור שמעל תל קציר].

על תקיפות חיל האוויר בשטח סוריה ב-9 ביוני הוא מספר: "תקפנו גלים גלים. הבקר החזיק אותנו במעגלי המתנה בגבהים מעל צפת. באותו יום הפוגות טסו, ומכיוון שכולם פחות או יותר היו על אותו ערוץ רדיו, אני שומע את מוביל המבנה של הפוגות, הכרתי אותו טוב, שמו היה אריה אורבך בר-אור, הוא מודיע 'נכנס', אחריו מספר שתיים נכנס ואחרי כמה שניות מודיע – 'מספר אחד נכנס לאדמה'. מפקד טייסת הפוגות נהרג. מיד החזירו את כל הפוגות והפסיקו להם את התקיפות. זה היה מטוס איטי וגם כמות החימוש שלו לא היתה גדולה – שני מקלעים 0.3 וכמה רקטות".

כשקיבלת שוב משימה לתקוף בגזרה הסורית, באיזור שאינו מרוחק מבית המכס, לא חששת קצת? "שום דבר, אין, חביבי, זה מלחמה, אתה הולך עם הראש בקיר".

מה ראית שקרה למיסטר אחרי שנטשת אותו? הוא נפל על גבעה דרומית לאיילת השחר. אחרי המלחמה עוד הזמינו אותי לקיבוץ לספר את הסיפור והביאו חתיכות מהמטוס. כמה ימים אחרי המלחמה אני מקבל טלפון מחבר טוב שלי, שהיה בקיבוץ גדות, והוא אומר לי – תשמע, יש לי את הכסא מפלט שלך, תבוא ותיקח אותו. היה לי אז פיאט 600 עם גגון, באתי, שמתי את הכסא על הגג וביציאה ליד מחניים היה מחסום של משטרה צבאית, שחיילים לא יקחו שלל מהסורים. עצרו אותי, היה לי שם סיפור. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותם שזה הכסא מפלט שלי. הרבה שנים הכסא היה אצלי בבית, עם כל הריפודים, והילדים היו יושבים עליו ומשחקים בו. היום הוא בעליית גג של מסגר שעשה אצלנו עבודות".

בעיגול האדום: המקום בו צנח אסף בן-נון והדרך שעשה ברגל לעבר הכביש עד לחילוצו [תרשים משוער]

סיפור נוסף שהוא זוכר מאותם ימים: יום או יומיים אחרי המלחמה נחת פייפר ברמת דוד וממנו יצאו שני אלופים במיל' – האח יוחאי בן-נון ומאיר זורע. אסף בן-נון מספר: "יוחאי היה גם טייס פייפרים והוא נחת עם זרו וביקש שאתלווה אליהם לחפש את הבן של זרו [יונתן], טייס שנפל בגולן, אבל מפקד הטייסת לא שיחרר אותי. את הבן מצאו אחר כך".

האחים בן-נון בביתם בבית הכרם 1940. מימין: נרי, אסף, שמואל ויוחאי [לחצו להגדלה]

לשאלה איזה מקום תופסת אצלו מלחמת ששת הימים מבין חמש המלחמות שעבר, הוא עונה: "אני זוכר את האופוריה שהיתה אחרי המלחמה, בייחוד בחיל האוויר כשנשאו את הטייסים על כפיים. אבל אני הייתי מפוכח לגמרי. כבר אז אני אמרתי שזה הזמן לעשות שלום. בוא נגיד ככה: מלחמת יום כיפור זו מלחמת יום כיפור, זו הטראומה הגדולה. הייתי על 'הנשר' – המיראז' תוצרת הארץ, ושלושה ימים לא יצאתי מהקוקפיט, לא אכלתי ולא שתיתי. היינו נוחתים, נשארים בקוקפיט, תולים לך חימוש, מתדלקים וטסים חזרה. זו היתה מלחמה לחיים ולמוות, וכשאתה בקרב אוויר זה קרב כמו בתקופת האבירים – או אתה או הוא. אחד מהם הולך למות עכשיו. לא יוצאים מזה בחיים. זו היתה מלחמה חזקה. מלחמת ששת הימים לפני שהתחילה היא כבר נגמרה. היא היתה אינטנסיבית, עברתי שם את החוויות האלה וגם תקופת ההמתנה היתה חוויה לא פשוטה. הציפייה, הדריכות והאימונים, זה היה חצי מלחמה. נוסף על כך, שני האחים שלי, יוחאי ונרי, היו בהפלגה עם 'שקמונה' באיזור כרתים או רודוס, הפלגה מדעית כנראה, ואבדו עקבותיהם למשך שלושה ימים, לא היה קשר איתם בגלל סערה ואני הייתי מודאג מאוד. אז בוא נגיד שששת הימים זה מקום שני אצלי".

הפילו אותך, ירו עליך כשאתה באוויר וגם אחרי שנחתת, זה לא היה כמו ההפלה שעברת עם המוסטנג ב-1956 בשדה ריק. "תראה, אתה נוחת ואתה מקווה שזה יעבור בשלום. אבל גם ביום כיפור כשאתה בקרב אתה לא פוחד, אתה לא נותן לעצמך דין וחשבון מה יכול לקרות, אתה בתוך העסק. אצלי מה שקורה זה כאילו אני הגוף ומישהו נותן לי פקודות מה לעשות. אני מנותק לגמרי מנושא הפחד ומה יהיה. גם כשנפגעתי אני יודע מה אני עושה ומה צריך לעשות, לא חושב אוי ואבוי, מה קרה לי. כשאתה תלוי על המצנח, כבר אין לך מה לעשות. זה באמת היה קטע לא נעים".

היו לך סיוטים מזה במשך השנים? "לא היו לי סיוטים".

אין לבן-נון את הידע להעריך את חלקו של חיל האוויר בהתמוטטות הצבא הסורי. לשאלה איך אפשר לדעת מה האפקטיביות של גיחת הפצצה מעל מוצב, הוא עונה: "אחרי כל תקיפה אתה מדווח תוצאות לבקרה. כשאתה תוקף אתה יכול לראות אם פגעת, או שזה שמאחוריך מדווח. אבל אתה חייב לדווח אם פגעת במטרה או פגעת 20 מטר ימינה. יש קוד למטרה מושמדת, או לא מושמדת או מושמדת חלקית. אולי במודיעין של חיל האוויר יש את הפירוט הזה".

אחרי המלחמה הוא עוד נפגש פעם-פעמיים עם המחלצים שלו. התחושה היתה שעם הזמן מספרם הלך וגדל, ושהיו כמה שתפסו טרמפ על סיפור חילוצו. כבר שנים רבות שהוא לא נפגש איתם ולא שמע מהם.

30 שנה היה טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית, בפרויקט הלביא והכפיר, שימש 4.5 שנים כקברניט הבואינג 727 של המיליארדר שאול אייזנברג ["שנים מדהימות, טסנו בכל העולם"] ובשלוש השנים שלפני צאתו לגמלאות היה קברניט בבינלאומי של ארקיע. הוא נשוי בשנית לשחקנית נירה רבינוביץ', אם בנותיו נילי ודנה. בן-נון שכל קודם לכן את אשתו, לאה, שנפטרה מסרטן, אם ארבעת ילדיו – טל, אלון, יובל וגל. הוא סבא ל-13 נכדים.

הטייס אסף בן-נון 1967. "כשאתה בקרב אוויר זה כמו בקרב בין אבירים – זה או אתה או הוא"

עם כל הניסיון שלך כטייס קרב וטייס אזרחי, עם אלפי שעות טיסה על סוגי מטוסים רבים, איזה ציון היית נותן לטייס הצעיר אסף בן נון על תפקודו בעת שהופל מעל גבול סוריה? "שום ציון. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, לא משהו יוצא דופן. תשמע, אני יכול להעיד על עצמי שבמצבים כאלה יש בי קור רוח. במלחמת ההתשה היינו תוקפים בלילה לאורך התעלה ולפעמים נכנסים פנימה בלי אורות ומחפשים אורות ברקס של מכוניות וצולפים עליהן. היה יום אחד שהייתי צריך ללכת על מוצב מסוים, וכשהייתי ביעף ראיתי את הנותבים באים מולי. הייתי בטוח שהנה הם הורגים אותי. ידעתי שאין לי מה להמשיך עם הראש בקיר ושברתי, ובאתי אליהם מאחורנית. צריך לחשוב, צריך להיות קר רוח ולפעול בהתאם".

ומה מעשיו מאז שיצא לפנסיה: "עברו מאז 15 שנה, אני נח ונהנה מזה. בגיל 70 התחלתי לנגן, לא ידעתי עד אז מה זה תו. למדתי לנגן על סקסופון וזה תענוג בלתי רגיל. בחו"ל לא הייתי כבר 12 שנים, אבל זה לא חסר לי. טוב לי ככה, אני נהנה מהחיים".