13 פילמים

בניה בן-נון, לוחם מגדוד הצנחנים 98 שכבש את דרום רמת הגולן ללא קרב, לא ירה כדור אחד בכל המלחמה, אבל הפגיז במצלמה שלו כ-400 צילומים * לטרון, רמאללה, המעבר בחדרה, ההטסה בהליקופטרים וכיבוש הכפרים הסורים פיק וסוקופיה * תיעוד מצולם חדש של חזית דרום הרמה הסורית ב-10 ביוני 1967 

שבת אחר הצהריים 10 ביוני 1967, שני סיקורסקי ואחד לוחם צנחנים [גדעון אמיר] בשדות הכפר פיק בדרום רמת הגולן [צילום: בניה בן-נון]

בניה בן-נון היה יכול להישאר אחד החיילים האלמונים של המלחמה על הרמה הסורית בששת הימים. מבחינה צבאית, אין סיבה להזכיר אותו מבין מאות לוחמי הצנחנים והשריון שהשתתפו בכיבוש הקל והמהיר של דרום רמת הגולן ביום שבת ה-10 ביוני 1967.

כמו חבריו, הלך גם הצנחן בניה מגדוד 98 של חטיבה 80 בשדות החיטה המרהיבים של הכפרים פיק וסוקופיה, בדרך לכיבושם ללא קרב. הכפרים היו נטושים מלבד סורים בודדים שלא הספיקו לעזוב, או שקיוו איכשהו לטוב.

דבר אחד עשה את בניה מיוחד מהיתר: הוא היה מצויד במצלמה – מצרך נדיר באותם ימים בקרב חיילים בחזית, בעיקר בקרבות לכיבוש הרמה. הוא היה חמוש במצלמה – וגם צילם. די הרבה צילם. מהמלחמה ביוני 1967 הוא חזר הביתה עם 13 קופסאות פילמים שחור-לבן, 36 תמונות בכל אחת, שתיעדו רגעים נשכחים בתקופת ההמתנה ולאחר מכן עם פרוץ המלחמה. הן הציגו דרמות קטנות מגזרות הלחימה הלא הרואיות במיוחד של גדוד 98, אבל מתנות היסטוריות דרך עיניו של לוחם.

תיעוד רגעים של חרדה, התלהבות, של שמחה ופחד. מלטרון, מרמאללה, מחדרה, משדות יבנאל, מההליקופטרים שטסו מעל הכינרת ומהכפרים הסורים שמעל עין גב. חותם על גזרות לחימה בשומרון ובחזית הסורית. בכתבה זו – כ-75 צילומים מהמבחר הגדול שצילם בניה, ובאדיבותו. את רובן ניתן לראות בהגדלה על-ידי שתי לחיצות על הצילום – אם אתם על המחשב.

גדוד 98 נכנס לכפר פיק [צילום: בניה בן-נון]

בניה בן-נון

לפני כ-20 שנה מסר את הנגטיבים שלו לארכיון צה"ל, כדי שיפתחו את התמונות וישתמשו בהן, ומאז מככבים אחדים מצילומיו בתיקיית מלחמת ששת הימים. השתמשנו באחדים מהם לאורך השנים כאן בבלוג, בעיקר באלה שהציגו אזרחים סורים שעוזבים את בתיהם ואדמתם בהוראת החיילים, אבל עכשיו הגענו אל המקור. בניה, שהיה צלם חובב בדרך להיות מקצוען, שיתף אותנו בעשרות תמונות איכותיות בשחור-לבן. הן מוצגות כאן ביחד עם סיפורו האישי במלחמת יוני 1967.

בניה נולד בבזל בשוייץ ב-1946. הסבים והסבתות שלו הגיעו לשם מגרמניה לפני השואה. כשהיה בן 11 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים. אחיו הבכור עמנואל התגייס שנתיים לפניו ב-1962, היה קצין בהנדסה בחטיבה 55 ובמלחמת ששת הימים השתתף בקרב על גבעת התחמושת. בניה הגיע לנח"ל, שירת בגדוד 50 והיה עם חברי הגרעין שלו בשדה בוקר. בדצמבר 1966 השתחרר מצה"ל.

הוא החל לצלם כשהיה נער. התחביב כלל פיתוח והדפסות. בגיל 16 היתה לו מעבדה לפיתוח במחסן בבניין שבו התגורר עם המשפחה. אחרי הצבא החל לעבוד אצל הצלם ד"ר קורט מאירוביץ' הייקה, שפתח ב-1950 חנות ומעבדה בשכונת רחביה מול הגימנסיה. את כל הפילם שהביא ממלחמת ששת הימים פיתח בניה אצל קורט. למה זה כל כך חשוב לדעת? חכו לסוף.

הוא השתחרר מצה"ל והחל ללמוד ביולוגיה ואחר-כך אדריכלות, אבל אז בא חודש מאי 1967 ועמו תקופת הכוננות לקראת המלחמה. בניה לא היה עדיין משובץ ליחידת מילואים.

תקופת ההמתנה: אימונים מפרכים בחולות פלמחים

בניה מספר: "באתי איכשהו לבסיס של חטיבה 80 ברמלה והתנדבתי. נתנו לי נשק וציוד, ובכל התקופה הזו התאמנו על משימות התאבדות נוראיות ובראשן האפשרות למבצע לילי שבו היינו אמורים לצנוח בדיונות הענקיות באום כתף בסיני ולתקוף מוצב. בלילות היינו רצים בחולות העמוקים בפלמחים עם ציוד כבד.

סא"ל אלישע שלם, מג"ד 98, מול חייליו בתקופת ההמתנה [צילום: בניה בן-נון. לחצו להגדלה]

גדוד 98 בתקופת ההמתנה ברמלה. קוראים, נחים ומחכים לפקודה

"בבוקר היום הראשון למלחמה [5.6.67] ישבתי עם מצנח ועם שק רגל כבד מאוד שבו היו ארגזי פעולה, במטוס נורד עם מנועים פועלים. ישבנו וחיכינו להמראה, אבל פתאום המטוס כיבה את המנועים ואמרו לנו – יאללה החוצה, לא צונחים בסיני. היו חבר'ה מסביבי שהיו מאוכזבים, הם כבר חשבו שיקבלו רקע אדום על הכנפיים, אבל אני הייתי מרוצה מאוד מהביטול".

גדוד 98 ת"פ פיקוד מרכז – בגזרת לטרון-רמאללה

שני הגדודים האחרים בחטיבה 80 [גדודים 65 ו-57] הוטסו ללחימה באום כתף בהליקופטרים [שישה הרוגים לחטיבה בפעולה זו], וחזרו למחרת לבסיס ברמלה. ב-6 ביוני בלילה הועמדה החטיבה בכוננות לסיוע כיבוש העיר העתיקה בירושלים ולאחר מכן היא הועלתה כאפשרות להפעלה באיזור הר חברון. לבסוף נקבע כי החטיבה תופנה לפיקוד צפון, מלבד גדוד 98 שנשלח לסייע למשימות חטיבת קרייתי [חטמ"ר 4] בגזרת לטרון-רמאללה, לטיהור צירים במורדות המערביים של הרי ירושלים – בין ציר רמאללה-בית חורון בדרום לציר חווארה-חארס-מסחה-כפר קאסם בצפון.

"התחלנו במסע", מספר בניה, "הצטרפנו לאיזור לטרון וצילמתי איך מפנים תושבים של כפר ערבי [היו שניים שפונו – עמואס ויאלו, בניה אינו זוכר איזה מהם]. לא ידעתי מה אני מצלם. על הכפר הזה נמצא כיום פארק קנדה".

רגעים נוגעים ללב. לוחמי גדוד 98 משגיחים על תושבי כפר ערבי ליד לטרון שמפונים מבתיהם [צילומים בניה בן-נון]

פינוי כפר ליד לטרון [צילום: בניה בן-נון]

בניה אינו זוכר שהאזרחים הערבים ניסו למחות או התחננו על חייהם. "לא הבנתי את הסיטואציה. אתה חייל פשוט, אין לך מושג מה קורה, אתה לא יודע כלום. כל מה שהדאיג אותי זה רק איפה אני אשן בלילה ואיפה יש אוכל".

מלטרון בדרך לרמאללה

בדרך מלטרון לרמאללה נתקלה שיירת הגדוד במארב קטן של כמה חיילים סודנים. "הם ירו עלינו, קפצנו מהמשאיות, הסתערנו עליהם ולקחנו אותם בשבי. יש לי תמונות של המפקד שלהם בדרגת רס"ן.

מפקד המארב שירה על כוח גדוד 98 מתוחקר [צילום: בניה בן-נון]

"בהמשך היום", מספר בניה, "כבשנו או שחררנו את רמאללה. בינתיים לא הגיע אלינו אוכל, אז נכנסנו בדרך לבסיס ירדני שכולם ברחו ממנו ואכלנו המון ופלים ושוקולדים שמצאנו בשקם".

להלן צילומים מהעיר רמאללה ומהאיזור הסמוך לה – 7 ביוני 1967.

גדוד 98 חולף ברחובות הריקים של רמאללה

ג'יפ תול"ר ירדני שנפגע

למעשה הגדוד סיים את משימותיו תחת פיקוד המרכז כשהיה באיזור מסחה. בשעות לפני הצהריים קיבל פקודה לחבור לחטיבה 80 ביבנאל. הגדוד החל בנסיעה לצפון כשבדרך חלף דרך חדרה. תמונות מרגשות מהמעבר בחדרה – בהמשך.

בניה בן-נון יושב על צד הגג עם האפ.אן והפנים למצלמה, גזרת לטרון במלחמת ששת הימים

ב-7 ביוני בלילה הופנתה חטיבה 80 למשימות פיקוד צפון. החל מבוקר יום חמישי ה-8 ביוני היא החלה להתרכז בשטח כינוס סמוך ליבנאל. המשימה שלה היתה כיבוש דרום הרמה הסורית: פתיחת ציר מקיבוץ תל קציר לתאופיק כדי לקדם כוחות שריון, תפיסת שטחי מפתח בדרום הרמה וכיבוש ציר אל חמה. הסורים ישבו על הרכס התלול מעל הכינרת במוצבים חפורים היטב בגובה של יותר מ-500 מטר מעל שטח ישראל.

גדוד 98 הגיע ליבנאל בשעות הלילה של ה-8 ביוני. בניה בן-נון זוכר תדרוך לילי והצגת תצ"א של מוצב סורי מעל קיבוץ תל קציר: "המשימה היתה לטפס בלילה את ההר מצומת צמח. הראו לנו דגם של מוצב סובייטי, שלוש תעלות זיגזג אחת מעל השנייה, ואתה יודע שהסיכוי שלך לשרוד לחימה בתעלות כאלה הוא קטן".

למחרת ביום שישי החלה הלחימה על הרמה הסורית. הקרבות העיקריים התנהלו בגזרה הצפונית והמרכזית. בגזרת דרום הכינרת נעשה ניסיון יומרני של גדוד טירוני נח"ל 908 לכבוש את תאופיק בעלייה ברגל על המצוקים. הפעולה סוכלה כבר עם תחילת התנועה על כביש צמח-האון לאחר ירי מרגמות כבד של הסורים. המג"ד שלמה חלמיש וקצין הקשר סגן אשר אליעד נהרגו והפעולה בוטלה.

לנוכח העובדה שלרשות פיקוד צפון כבר עמדה חטיבה 80 – גדודי צנחנים במילואים עם ניסיון, מתחדדת השאלה מדוע היה צורך לשלוח למשימה הזו חיילים ללא ניסיון. תשובה: לא באמת התכוונו שחיילי הנח"ל יעלו על הרכסים ויכבשו את גזרת מוצבי תאופיק. ביקשו לבחון את מצב הסורים ובעיקר לגרום להם לפתוח באש ועל-ידי כך להצדיק את תקיפת הרמה, על רקע הפסקת האש המתקרבת וסיום הלחימה.

חטיבה 80 נשלחה לכיבוש דרום הרמה בשעות הערב של ה-9 ביוני. גדוד 57 היה אמור להבקיע בגזרת תאופיק ולפתוח את הדרך לשריון. גדוד 98 תוכנן לעבור דרך גדוד 57 ולתפוס את המוצבים שמצפון לתאופיק עד כפר חרב.

קודקודים בגדוד 98 בשדות יבנאל, 10 ביוני 1967 [צילום בניה בן נון]

הלוחמים החלו לנוע במשאיות מיבנאל לאיזור צמח דרך הכביש שיורד מפוריה אל צומת כינרת. אל הדרך הצרה התנקזו באותה שעה [20:00] גם חטיבות 45 ו-10 בתוספת כלי רכב אזרחיים, דבר שיצר פקק תנועה גדול. לפחות הפלוגה של בניה, או אפילו מרבית הגדוד, הצליחו להגיע לאיזור קיבוץ מעגן.

מספר בן-נון: "ירדנו מהמשאיות והתחלנו ללכת כמו שהולכים לקרב – במרווחים גדולים משני צידי הכביש. אני רואה את ההר הגדול הזה שאנחנו אמורים לעלות עליו, מסתכל מימיני ומשמאלי ואומר לעצמי – וואו, המון חבר'ה מאיתנו ייהרגו פה. הסורים מחכים לנו בתעלות עם מכונות ירייה, זה לא יעבור בשלום. רק על עצמי לא חשבתי שיקרה לי משהו. המשכנו ללכת, רבע שעה או 20 דקות, ואז אמרו לנו לעצור ולרדת על הברכיים. עברו עוד חמש דקות ואמרו חוזרים חזרה. באו משאיות ולקחו אותנו. עד היום אני לא יודע למה ביטלו. אני מניח שהיה איזה גנרל שם במטכ"ל שאמר – רגע רגע, זה לא יעבור בשלום. היתה לו אותה מחשבה שהיתה לי".

בניה מבקש מאיתנו לדעת מי הצדיק שנתן את הוראת הביטול. אז הנה התשובה: קודם כל, מי שלא היה צדיק, לפי שיטתו של בניה, היה אלוף הפיקוד דוד אלעזר, שידע על העיכוב הגדול ועל כך שמרבית חטיבה 80 לא הגיעה עדיין לשטח היערכות מדרום לקיבוץ האון, ועל אף זאת הודיע פעמיים-שלוש לרמטכ"ל רבין כי החטיבה נמצאת בתנועה ותחל תוך זמן קצר לעלות על הרמה.

דדו סיפר לימים: "כל חצי שעה הוא [רבין] אומר לי – מה הולך עם תאופיק, מה הולך עם תאופיק? אני כבר יודע באותו הזמן שהצנחנים בתנועה מיבנאל להאון ויש להם פלונטרים על הכביש. כשאני שומע שיצחק מודאג, אני מחליט לא להדאיג אותו יותר ואני אומר לו – הצנחנים בתנועה. זו האמת. אני רק לא אומר לו איפה הם. אני אומר לו כי הם בתנועה, אני לא אומר לו שהם בתנועה מיבנאל להאון".

והצדיקים הם: רמ"ח מבצעים במטכ"ל, אל"מ יצחק חופי, שבדיון בראשות סגן הרמטכ"ל בר-לב באותם רגעים הביע ספק ביכולת של חטיבה 80 לבצע את ההתקפה עוד באותו לילה ועל הכדאיות שלה. חופי חשש שהתקפה לילית נגד אויב מבוצר היטב תביא הישגים קטנים במחיר כבד של אבידות. הוא הציע לבר-לב, ולאחר מכן גם לאלוף אלעד פלד, מפקד אוגדה 36, שפיקד על גזרת דרום הכינרת, לדחות את ההתקפה ולבצע אותה למחרת באור יום. גם שר הביטחון דיין והרמטכ"ל רבין חשבו כך.

דדו המשיך לנסות להרוויח זמן ולהתעקש שההתקפה תבוצע עוד באותו לילה, אבל בשעה 23:00 כשרבין התקשר שוב ודרש לדעת איפה בדיוק נמצאת החטיבה ואחרי ששמע שעיקר הכוח עדיין בצמח ורק ראש השיירה הגיע לקיבוץ האון, הורה חד משמעית על ביטול ההתקפה. בראיון לבלוג "נעמוש" סיפר בזמנו אלוף אלעד פלד: "דדו בספר שלו כתב שהוא אמר לי – 'אלעד, החמצת הזדמנות היסטורית'. שנים אחר כך הגיעו אליי קציני הצנחנים שהיו אמורים לעלות באותו לילה. הקצינים מחטיבה 80 פגשו אותי פה בבית ואמרו לי – אנחנו רוצים להודות לך שבזכותך אנחנו חיים. הלוא אם אתה היית קצת יותר חצוף והיית דוחף אותנו והיינו בעלייה הזו – כולנו היינו נהרגים".

בניה: "למחרת בבוקר אנחנו יושבים ומסתכלים איך חיל האוויר מפציץ את המוצבים האלה שהיינו אמורים לכבוש בלילה. במשך שעתיים מטוס אחרי מטוס יורד עם נפלם ואנחנו מסתכלים על המחזה".

לוחמי הצנחנים צופים מאיזור יבנאל בהפצצת חיל האוויר על דרום הרמה הסורית [צילום בניה בן-נון]

תמונה למזכרת. מי מהצנחנים של 1967 מזהה את עצמו? [אם אתם במחשב – לחצו פעמיים להגדלה והזיזו את התמונה למעלה ולמטה]

חטיבה 80 בשטח כינוס ביבנאל

צילומים רבים של בניה משטח הכינוס הסמוך ליבנאל כוללים הליקופטרים מסוג סיקורסקי S-58 וסופר פרלון, שנחתו בשדות בשעות לפני הצהריים של יום שבת ה-10 ביוני 1967. בעקבות ביטול הפעולה הרגלית מליל אמש, הוחלט כי ביצוע פעולת "מקבת" דרום לכיבוש הרמה תהיה משולבת – כוחות שינועו רגלית וכאלה שיוטסו בהליקופטרים.

בניה: "אחרי שנגמרה ההפצצה על הרמה באו הליקופטרים ולקחו אותנו מיבנאל לרמה הסורית, לשדה חיטה מאחורי הכפר פיק. ואני כל הזמן מצלם. צילמתי את ההליקופטרים בהתארגנות ולאחר מכן במהלך הטיסה".

שדה תעופה להליקופטרים בשדות יבנאל, לקראת הטסת לוחמי צה"ל לכיבוש דרום הרמה הסורית

סופר פרלון בנחיתה על שדות יבנאל בדרך להובלת לוחמי הצנחנים לכיבוש דרום רמת הגולן, 10.6.1967 [צילום בניה בן-נון]

מ"פים ומ"מים של גדוד 98 בקבוצת פקודות זמן קצר לפני העלייה להליקופטרים [צילום: בניה בן-נון]

לוחם עם נשק אנטי טנקים "אשף" מונחה תיל

גדוד 98 מוטס בהליקופטרים

בשעות לפני הצהריים כבר היה ידוע לפיקוד צפון כי הצבא הסורי נסוג ממרבית שטחי הרמה. מיפקדת אוגדה 36 קיבלה אור ירוק להתחיל בפעולות כיבוש דרום הרמה.

גדוד 57 מחטיבה 80 בפיקודו של סא"ל אפרים ברנד יצא ראשון למשימה בשעה 13:00. לוחמי הגדוד טיפסו ברגל משדות תל קציר והגיעו אל תאופיק בסביבות השעה 14:00, מבלי שמהמוצבים הסורים נורתה ירייה אחת.

ביחד עם גדוד 57 התחברו במהלך העלייה לתאופיק מספר טנקי שרמן של גש"פ 181 ויחידת סיור של גדוד 73 עם זחל"מים. הכוחות המשיכו משם אל כפר חרב וגילו שהוא ריק. מטוס סיור נשלח לסייר מעל האיזור כדי לוודא שהוא באמת נטוש ולשלול נוכחות של כוחות נ"מ לקראת סבבי ההנחתה של ההליקופטרים. ההמראות החלו בסביבות 15:30. שלושת ההליקופטרים הראשונים נשאו לוחמים מגדוד 98.

איש צוות הליקופטר במהלך הטיסה לרמה הסורית. היה חשש גדול מירי נ"מ [צילומים: בניה בן-נון]

מעל מושב אלומות, בדרך לדרום הרמה הסורית

דרום הרמה, חולפים מעל מוצב סורי – מה שנראה כמחנה פיק הצפוני. כיום – מצפה אפיק, כמה מאות מטרים ממערב ליישוב [צילום: בניה בן-נון] לחצו פעמיים להגדלה

מעל הכפר פיק, לקראת נחיתה [צילום: בניה בן-נון] לחצו פעמיים להגדלה

גדוד 98 בכיבוש פיק וסוקופיה

גדוד 98 היה אמור על-פי התוכניות לנחות בכפר חרב, אבל אחרי שהתברר שאין בו נוכחות סורית, הוחלט לדלג הלאה ולהנחית את הגדוד כ-3.5 ק"מ ממזרח, במבואות העיירה פיק על-ידי כוח מוטס שכלל 12 הליקופטרים מסוג סיקורסקי ושלושה סופר פרלון במספר סבבים. שלוש פלוגות של גדוד 98 ומחלקה משייטת 13 הונחתו בהליקופטרים לפני העיירה ללא תדרוך מוקדם והחלו בסריקת מחנות הצבא והרחובות.

אחרי זמן קצר נשלח כוח של פלוגה לתפוס גם את הכפר סוקופיה, כשני ק"מ מצפון לפיק. חלק אחר של הגדוד הועלה בפיק על הליקופטרים והונחת בצומת בוטמיה למרגלות תל פארס, כ-24 ק"מ מזרחית לפיק. למעשה היה זה חלק מיישור קו הגבול החדש לאורך התלים – מצומת בוטמיה ועד לחרמון. על כיבוש צומת בוטמיה ראו בתיעוד של המ"מ רן חכים.

להלן התיעוד המצולם של בניה מכיבוש פיק וסוקופיה:

תמונה מרהיבה. הליקופטרים בנחיתה וגדוד 98 נע אל העיירה פיק. משמאל בחזית, שני מימין – המג"ד אלישע שלם [צילום: בניה בן-נון]

גדוד 98 בדקות ראשונות על אדמת סוריה

בניה: "ירדנו מההליקופטרים לפני הכפר פיק והתחלנו ללכת בתנועה מבצעית. הלכנו בשדות החיטה וזה היה כל כך יפה באור של אחר הצהריים. מרוב שזה היה יפה נשארתי לצלם עד שפתאום אני רואה שהחבר'ה שלי אינם, והייתי צריך לרוץ אחריהם ולהשיג אותם. נכנסנו לרחוב הראשי בפיק, רואים בצילומים המון אבנים. כל אלה מההפצצות. יש צילום של חבר'ה מלטפים גור חתולים.

מאגיסט מס' 2 מלטף חתלתול [צילום: בניה בן-נון]

רגע של רוך בכפר הסורי פיק. חתלתול תועה וברקע הצנחנים ברחוב הראשי הזרוע שברי אבנים [צילום: בניה בן-נון]

10 ביוני 1967, בשדות הכפר פיק. סיקורסקי S-58, שרמן ולוחמי צנחנים [צילום: בניה בן-נון]

סריקה של הרחוב הראשי בכפר פיק שננטש כמעט כולו

כיבוש היעד ללא אש – גדוד 98 במצב רוח מרומם בכניסה לפיק מהחלק הדרומי

"מפיק המשכנו לכיוון הכפר סוקופיה. אני בשירות הסדיר הייתי מקבל יבלות אחרי הליכה של שעה, וכאן הלכנו בערך שעתיים ושוב צצו לי יבלות. לקראת הכניסה לכפר שוב נערכנו כמו שצריך, עשינו שני אגפים ורתק. אני הייתי ברתק, מספר 2 של מקלע, וכבשנו או שחררנו את סוקופיה בלי אף ירייה אחת. אולי בכל זאת ירייה אחת כן, כי ראינו משהו זז וירינו, ואחר כך התברר שזה היה חמור שפספסנו.

"היום סוקופיה זה היישוב גבעת יואב, וזה מה שאני מספר לתשעת הנכדים שלי כל קיץ כשאנחנו בנופש בוורד הגליל ונוסעים לרמת הגולן. אני אומר להם – אתם רואים את גבעת יואב? את זה סבא שלכם כבש".

רגע עצוב בכפר סוקופיה. חייל צה"ל מודיע לתושב שעליו לעזוב את הבית [צילום בניה בן נון]

תושבי סוקופיה עוזבים את בתיהם [צילום: בניה בן נון]

בניה בן-נון [מימין] מלווה את זקני הכפר סוקופיה מבתיהם לגורלם החדש [לסיפור גירוש האזרחים הסורים לחצו כאן]

על תמונות הסורים המבוגרים שצילם כשהם עוזבים את בתיהם, מספר בניה: "כל מי שהיו לו רגליים בריאות ברח משם. בסוקופיה מצאנו פה ושם חייל סורי שלא הצליח לברוח, בסך הכל אספנו שישה חיילים. חברים סיפרו שמצאו סורים כבולים בשרשראות למוצבים וחוץ מזה היו כמה זקנים בתוך הבתים. לא ידעתי ערבית ולא ניהלתי איתם שיח, אולי היה מישהו בינינו שידע ערבית.

"בכל אופן התייחסו אליהם יפה. עשינו את הלילה בכפר ולמחרת בבוקר [יום ראשון 11.6.67] קיבלנו הוראה לסרוק את כל הכפר ולהוציא את האנשים שנשארו, וכאן יש את התמונות של זקני הכפר והמוכתר. הובלנו אותם לאיזו משאית שנסעה משם לכיוון מזרח. יש גם צילומי נשק שלל שמצאנו".

שישה חיילים סורים שנתפסו בכפר סוקופיה

שני השבויים הסורים שישבו באמצע – בצילום מוגדל 

על תמונת ששת השבויים הוא אומר: "שני הקיצונים מימין ומשמאל נראים לי לא מבינים מה קורה ושני הבחורים שבאמצע נראים מפוחדים. הידיים שלהם קשורות והם מפחדים על החיים שלהם. אני והחברים שלי לא נגענו בהם לרעה. אני חושב שאולי אחר-כך בא מישהו מהמודיעין ולקח אותם.

תנועת גדוד 98 בכיבוש פיק וסוקופיה. בכחול – מסלול טיסת ההליקופטרים והנחתת הלוחמים [משולש] כחצי קילומטר לפני פיק. בירוק – תנועה רגלית של הכוחות

הפלוגה של בניה [הוא אינו זוכר את שמות המפקדים ולא את הפלוגה שלו] עזבה את הכפר ביום ראשון אחר הצהריים. "העמיסו אותנו על אוטובוסים או משאיות ונסענו לירושלים דרך הבקעה. למעשה הגענו לירושלים מאחורה, דרך מעלה אדומים של היום, ושם השיירה נעצרה וכולנו ירדנו בהתפעלות לראות את הר הצופים מכיוון מזרח. משם נסענו לבסיס ברמלה, ישבנו שם בלילה ולמחרת עשו מסדר ניצחון גדול והשתחררנו הביתה".

גדוד 98 עובר בחדרה, יום חמישי 8 ביוני 1967

חדרה על הרגליים. גדוד 98 עובר בציר הראשי בדרכו לצפון [צילום: בניה בן נון] במחשב – לחצו פעמיים להגדלה

יומיים לפני כיבוש דרום רמת הגולן – תמונות מרגשות. גדוד 98 בדרכו מגזרת פיקוד מרכז לפיקוד צפון עובר בצהרי היום במרכז חדרה, כיכר המשטרה, כביש 4 לכיוון ואדי ערה/עפולה.

הזמן: יום אחרי כיבוש העיר העתיקה בירושלים והניצחון בגזרה המצרית. מאות מתושבי העיר יצאו אל הכביש להודות לחיילים. ידיים מונפות, קריאות עידוד, מכבדים בשתייה, סיגריות וממתקים, מבקשים מהלוחמים שיכתבו על פתק מספרי טלפון כדי שיצלצלו לבתיהם וימסרו ד"ש.

בניה בן-נון צילם כאן כמה תמונות יפות ומלהיבות. ישראל של פעם בצומת מרכזית, שכמה וכמה גדודים וחטיבות חלפו בה במהלך מלחמת ששת הימים.

חדרה מריעה ללוחמי צה"ל 1967 [כל הצילומים: בניה בן-נון, גדוד 98, חטיבה 80] מזהים את עצמכם או את קרוביכם בתמונות? כתבו לנו בתגובות

בניה: "אני קורא לתמונות האלה מלחמת השחרור. השחרור מפחד קיומי. פחד קיומי למדינה, פחד שלי ופחד שלהם. כשהייתי בצה"ל ישראל היתה מדינה קטנה ולחיות בה היה מפחיד. עשיתי טירונות נח"ל במחנה 80 ליד חדרה ושם טרטרו אותנו לקום באמצע הלילה ותוך שתי דקות להיות לבושים ולעמוד בשלשות עם כל הציוד. המ"כ הסביר שאם הצבא הירדני יתחיל להתקדם מטול כרם זה ייקח לו עשר דקות להגיע לנתניה, ולכן צריך להילחם מהר.

"ככה גדלנו, מדינה קטנטונת, מוקפת אויבים משלושה כיוונים. בפרוזדור ירושלים כל הזמן היו פעולות חבלה של פדאיון. ברצועת עזה תקפו גם, ובמהלך השירות בסדיר היינו מחזיקים לפעמים את קו עזה ועושים מארבים בלילות לסכל את המחבלים שיגיעו לעשות חבלות. בחדשות היו מדווחים יום יום שיורים על חקלאים באלמגור או בתל קציר, או על טרקטוריסטים שעלו על מוקשים. חדשות כאלה היו בלי סוף, ועל זה גדלתי.

"בדרך לצפון עברנו במרכז חדרה והתושבים יצאו בהמוניהם להריע למנצחים. שחררנו אותם מהאימה שאוטוטו זורקים את כולנו לים. אני עוד זוכר את הפחד הגדול לפני המלחמה, שעוד רגע אין מדינת ישראל. ראינו תמונות של הפגנות המונים בקהיר שצועקים איטבח אל יהוד. זו היתה האווירה. ואנחנו צבא קטן עם גבולות נוראיים, המצב מדאיג ואני חייל פשוט. במלחמה קיבלתי מכתבים של ילדים מבתי ספר שכתבו לנו כל מיני דברים לשמח אותנו. קיבלתי מכתב מילדה שציירה ציור וכתבה לי – תהיה גיבור ותוכל למות למען המולדת.

"אחי ואני בתור אזרחים שווייצרים קיבלנו במהלך המלחמה מכתבים, שיש בשווייץ משפחות שיהיו מוכנות לאמץ חיילים יתומים. כבר הפכו אותי ואת אח שלי ליתומים לאימוץ. לכן כל האנשים האלה בחדרה באו להריע, כי שחררנו אותם מהפחד הקיומי, כמו ששחררתי את עצמי. וזה חזר במלחמת יום כיפור. הייתי צלם של הטלוויזיה הישראלית בגזרת התעלה, ושם חשבתי על המשפחה שלי בירושלים, שאחרי שהמצרים שוחטים את הצבא שלנו הם יגיעו לאשתי ולבן שלי בן השנה".

קפה ראשון על אדמת סוריה. מנוחת לוחמי גדוד 98 שהתקשטו עם מזכרות מקומיות [צילום: בניה בן-נון]

נגמ"ש סורי BTR-152 ועליו מקלע גוריאנוב שנמצא בסוקופיה

תצוגת שלל קטנה בכפר סוקופיה ובמרכזה מטול RPG-2, שהיה נשק סודי בצבאות ערב של 1967 [צילום: בניה בן-נון]

בדיקה של רכבי הצבא הסורי דרום הרמה [צילומים: בניה בן-נון]

המצלמות של בניה

מצלמת מלחמת ששת הימים של בניה

בניה היה מצויד במלחמת ששת הימים במצלמת קנון FX. אגב, כיום יש ברשותו אוסף של 55 מצלמות, רובן היו בשימוש של בני משפחתו [סבתא, אבא, אחיינים] וחברים.

המצלמה עם הערך הסנטימנטלי ביותר היא Arriflex St שליוותה אותו במלחמת יום כיפור ובזמן שצילם איתה בחזית סיני בתור צלם הערוץ הראשון בטלוויזיה נפצע ונפל, אבל המצלמה המשיכה לצלם עוד שוט מדהים.

בניה: "זה היה בחציית התעלה. צילמתי די מרחוק מפקדים שירדו למים לבדוק איפה להקים גשר, ואז החלה הפגזה. פגז ראשון או שני נפל ממש על ידי, נפלתי ואיבדתי את ההכרה, אבל המצלמה המשיכה לצלם. רואים חצי אדמה וחצי שמיים, רואים רגליים של חיילים רצים לתפוס מחסה, רואים חובש שניגש אליי ואז מישהו הרים את המצלמה ורואים אותי שוכב זב דם. זה שהרים את המצלמה לחץ על הכפתור והצילום לצערי נפסק. הייתי חסר הכרה כמה רגעים, אני זוכר שחשבתי לעצמי – אז ככה זה מרגיש כשמתים. אחר כך התעוררתי, חובש נתן לי מורפיום ופתחו תאג"ד כי החלה הפגזה מכל הכיוונים. אני שכבתי שם ליד גוססים ומתים, ורופאים וחובשים שעובדים תחת אש, והאדמה רעדה כמה שעות". 

"התמונה" של קורט

התמונה שצילם בניה שנרשמה בטעות ע"ש קורט

אנקדוטה על הצלם הייקה ד"ר קורט מאירוביץ', שבניה עבד אצלו ובמעבדה שלו בירושלים פיתח את כל הפילם ממלחמת ששת הימים.

"לאח שלי, שהוא לא צלם, יש אוסף אדיר של ספרי צילום. יום אחד לפני כ-20 שנה הוא מראה לי אלבום חדש שיצא, של כל צלמי ישראל הידועים. כל צלם קיבל בספר דף אחד שבו מופיעה תמונה בולטת שצילם. ומה היה הצילום של ד"ר מאירוביץ'? מה שאני צילמתי על פינוי התושבים הערבים מהכפר של פארק קנדה כיום.

"התחלתי לחקור איך קרה שקורט קיבל קרדיט על תמונה שאני צילמתי. הוא כבר לא היה בחיים, והתברר שבאו לאלמנתו וביקשו לראות את הצילומים שלו לצורך הפרסום בספר. היא הוציאה מהבוידם קופסאות עם צילומים ושם היה גם הצילום הזה. אח שלי שהכיר את התמונה שאני צילמתי זיהה אותה וסיפר לי".

—————————————————————————————————————————-