תקריות הכינרת

הקרב האמיתי על המים בין ישראל לסוריה היה על הכינרת * 17 שנים התמודדו ספינות השיטור של ישראל נגד מוצבי החוף בנוקייב, כורסי, הבטיחה והשפך * הסכם ניוקומב-פולה העניק לישראל את מלוא הזכויות על הימה, אבל הסורים לא התכוונו לוותר * הדייגים הוותיקים מעין גב ומטבריה חוזרים לימים שחופן סרדינים עלול היה לעלות בחייהם * ויש גם יומן תקריות

מכמורת "סקלבה" של עין גב מול החוף הסורי הצפון-מזרחי בכינרת [צילום חיל הים]

תארו לכם שאתם מתגוררים סמוך לחוף ים. נניח ליד חוף גורדון בתל-אביב, או בשכונת בת גלים בחיפה, או בטבריה, או בקיבוץ גינוסר, ממש על שפת הכינרת. אתם משקיפים על הים מהחלון, ותוך שתי דקות הליכה אתם יכולים להיכנס לים, לשחות, לדוג, לשוט בסירה, או סתם לעשות הליכה על קצף גלים לוחך רגליים.

רגע, יש בעיה קטנה. אסור לכם להיות במים האלה. לא לשחות, לא לשתות, לא לדוג. המים האלה שנמצאים בקצה השכונה שלכם שייכים למדינת אויב. כמה קרוב – ככה רחוק. אתם יכולים לשתות את המים רק בעיניים, לא יותר. מה לעשות, ככה קובעים הסכמים שנחתמו על-ידי מי ששלטו בארץ הזו ואושרו על-ידי חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי שהוקם בזמנו ליישוב סכסוכים ופירוק מנשק. לא מאמינים שזה אפשרי? תשאלו את הסורים.

בתקופת 1948 כשסוריה ישבה בקטע הצפון-מזרחי של הכינרת, נאסר על תושביה, לפי החוק הבינלאומי, להיכנס למים. הכי רחוק שיכלו זה להגיע עד למרחק של עשרה מטרים מהכינרת. זאת אומרת, אם השנה היא למשל 1964, ואתם סורים שנמצאים על שפת הכינרת, היום הוא יום קיץ לוהט – חם לכם, אתם צמאים, יבשים, מתים לשתות, משתוקקים להיכנס למים הצוננים – עצרו. אל תתקדמו, אחרת אתם מסיגי גבול. המים במרחק נגיעה מכם, ואליהם לא תבואו.

ממול: חופי המריבה בין ישראל לסוריה [צילום מצפון הכינרת למזרח [ויקימדיה]

ככה זה היה אחרי שהאנגלים והצרפתים חילקו ביניהם את המזרח התיכון, שאותו כבשו מידי הטורקים. האנגלים דאגו לזכויות של פלשתינה, ארץ ישראל, ובהסכם שחתמו עם הצרפתים נקבע שמקורות נהר הירדן (הבניאס), נהר הירדן כולו והכינרת כולה יהיו מאה אחוז בשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל. לצרפתים לא ממש היה אכפת מהזכויות של התושבים הסורים. הם במילא היו רק אורחים לרגע. כשעזבו ב-1946 אחרי כ-25 שנה, הם הותירו את הסורים בשוקת שבורה בכל הקשור לזכויותיהם על מי הכינרת.

כך נולד עוד סכסוך ברשימה הארוכה של מחלוקות הגבול בין ישראל לסוריה. על חלקות אדמה, על מקורות מים ועל הכינרת. סיפורה של הכינרת הפסטורלית, הזכה, המרהיבה, הוא גם מאבק קשה ומתיש, שבו נלחמו שתי המדינות על מי הימה. צבע המים בכינרת לא תמיד היה כחול. כותרת באחד העיתונים אחרי תקרית עם הרוגים תיארה – "מי הכינרת אדמו מדם".

כדי להבין מקרוב את הסכסוך על המים האלה נסענו למזרח הכינרת, נכנסנו לקיבוץ עין גב ונפגשנו לשיחה מרתקת עם מאיר אוחיון, אגדה מקומית ותיקה, שבשנות ה-60 היה חלק מחזית הדייגים שמצאו את עצמם מסכנים את חייהם בעבור חופן סרדינים. ככה זה כשהסורים השקיפו פעמים רבות על הכינרת דרך כוונות המקלעים. נצרה פתוחה ואצבע לא כבדה על ההדק.

דייגים בכינרת בשנות ה-50 [צילום: פטר מרום]

רשמית, אוחיון הוא בן 90 וחצי. מעשית, בן 88 וחצי. ככה זה כשהגיל שלו הוקפץ בשנתיים לפני עלייתו ארצה מסיבות בירוקרטיות. הוא החליט להישאר בתעודת הזהות כמבוגר נצחי, כך שהוא מציג את עצמו כבן 90 וחצי. במשך 20 שנה היה אוחיון אחראי על ענף הדיג בקיבוץ עין גב, מהן קרוב לעשר שנים כשהצבא הסורי ישב במוצבי נוקייב, כורסי, דוגה, מסעודיה, הבטיחה ושפך הירדן.

כיום לא תמצאו כמעט זכר לאותה תקופה. השמות השתנו והפכו לחופים ישראלים פופולריים ואהובים. נבנו עליהם פארק מים, מלון יוקרתי, כפרי נופש, חופי רחצה, שמורות טבע ואתר ארכאולוגי. חוף כורסי, חוף צלצל, חוף גופרה, חוף חלוקים, חוף אשלים, חוף צאלון, חוף גולן, חוף דוגית, חוף כינר, שמורת בית ציידא, גשר אריק, חוף אמנון.

החזרנו את אוחיון לתקופה שבה הכינרת היתה לא רק תמונות פסטורליות של דגים, דייגים, שחיינים והתיישבות ציונית. אלא גם של תמונות קרב עם נפגעים.

חוף בית ציידא, האיזור שאליו נשפכים כמה מנחלי הגולן [צילום: מנדל נון]

לעין גב הגיע אוחיון ב-1950, במסגרת גרעין של כ-80 בני נוער ממרוקו, שחצו את הגבול לאלג'יר, הושטו משם למארסיי ואחרי שנה וחצי של הכשרה בדרום צרפת, שכללה לימוד עברית ושיעורי חקלאות, הגיעו יום אחד לנמל חיפה. ההצעות שהונחו בפניהם היו לעבור לאפיקים, או לעין גב או ליגור. באסיפה של הבחורים והבחורות תמך אוחיון במעבר לעין גב, מאחר שנולד וגדל בעיירה א-סווירה, על שפת האטלנטיק. דעתו התקבלה.

בנמל חיפה חיכו לבחורים משאיות של עין גב, שלקחו אותם "כמו כבשים" לקיבוץ. התנאים באותם ימים לא היו קלים, העולים הצעירים התגוררו באוהלים, וכעבור שבוע נחתך מספרם בחצי, אחרי שרבים עזבו ועברו לקרובי משפחה ברחבי הארץ.

אחרי זמן קצר גויסו עולי מרוקו שבעין גב, ואחרי טירונות ותקופת הכשרה חזרו לקיבוץ שהיה יישוב גבול, התגוררו בשישה צריפי עץ ירוקים בכניסה למשק ושמרו במוצב סוסיתא שממזרח, אליו היו עולים ברכבל קטן שנבנה. אחרי שחרורו מונה אוחיון לאחראי על עדר הצאן של הקיבוץ, 420 ראש. את הכבשים היה רועה במטע עצי הזית שמצפון לקיבוץ, שגבלו בסוריה. גדר תיל קטנה סימנה את הגבול.

על ידה היה אוחיון נפגש מדי פעם עם הרועה הסורי של נוקייב. מכבדים זה את זה בסיגריות ומקשקשים בערבית. מדי פעם היה מוטקה, מזכיר הקיבוץ, נפגש עם המוכתר של נוקייב בשדות הצפוניים, במבנה שעודנו קיים, ומחליף איתו מוצרי מזון וסחורות.

פגישה עם הסורים. נציג ישראל סרן פרידלנדר [במרכז] עם ארבעה אנשי ועדת שביתת הנשק הסורים במלון שולמית בראש פינה 1951 [ארכיון המדינה]

רוח טובה יחסית שררה גם במפגשי קציני ועדת הנשק מישראל ומסוריה, שהיו נפגשים בתיווכו של האו"ם, כדי לנסות לגשר על פערים ולפתור מחלוקות.

ככה זה היה בתחילת שנות ה-50, כשהכביש המזרחי של הכינרת מצומת מעגן לכיוון צפון הסתיים בכניסה לעין גב, בתוספת השלט – "גבול לפניך". לקראת סוף שנות ה-50 החליף אוחיון תפקיד: מרועה צאן לדייג.

בינתיים התרבו התקריות בכינרת. הוקמה יחידת משמר חופים, שאנשיה לבשו מדי שוטרים, אבל למעשה היו אנשי משמר הגבול ובהמשך הוחלפו בחיילי חיל הים. ספינות המשמר הממוגנות סיירו סמוך לחופים הצפון-מזרחים ועסקו בשמירה על האינטרסים הישראלים – מניעת דיג סורי ואבטחה של הדייגים הישראלים. אגב, חלק ממשימות הספינות היה לעורר פרובוקציות, לגרום לסורים לירות ואז להגיב בעוצמה, או לייצר פעולות תגמול. כך לפחות על-פי גרסת ותיקי היחידה – אנשי חוליה 778.

יחידת חיל הים מנתה מספר ספינות קטנות עם תותחי 57 מ"מ, 20 מ"מ, מקלעים ומרגמה 52, וכן סירות מהירות עם מקלעים. בסיס היחידה היה תחילה בדגניה, אבל בהמשך עבר לקיבוץ גינוסר. בעין גב התנגדו שבסיס היחידה יהיה במעגן שלהם, כדי לא להרגיז את הסורים.

סוריה: המצב שהכינרת כולה ישראלית – לא הוגן ולא אנושי

למעמדה של ימת הכינרת והטענות לשימוש בה מצד ישראל וסוריה אפשר לכתוב אנציקלופדיה קטנה. השתדלנו לצמצם את העניין למינימום. נעזרנו בספר המפורט והמעמיק "שיתוף פעולה בצל עימות", על משטר הסכמי שביתת הנשק ישראל-סוריה, שכתב תא"ל במיל' אריה שלו, ששימש נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק סוריה-לבנון בשנים 1952-1949, והיה דובר צה"ל במלחמת ששת הימים.

הקטע הצפון-מזרחי של הכינרת וגזרת הפעילות העיקרית של הדייגים

לפי ההסכם בין האנגלים לצרפתים [הסכם ניוקומב-פולה 1922], עבר קו הגבול כעשרה מטרים ממזרח לכינרת. לפיכך לא היה ספק באשר לגבול כאן. הכינרת כולה, על 167 הקמ"ר שלה ו-21 ק"מ אורכה, היתה בשטח ישראל. אלא שהסורים לא מנעו מאזרחיהם שהתגוררו סמוך לחוף מלהגיע למים ולעשות בהם שימושים שונים. הבעיה הועלתה פעמים רבות על-ידי ישראל בשיחות בין הצדדים, בניסיון לעשות סוף לדיג הסורי – ללא הצלחה.

הדייגים והכפריים הסורים השתמשו בכינרת לצרכיהם – מדיג ועד להשקיית הבקר, והכל בחסות הצבא שלהם. לקראת אמצע שנות ה-50 גברה ההתנכלות הסורית לדיג הישראלי. היא כללה ירי אל הדייגים, חבלה ברשתות וגניבתן.

עניין נוסף שעלה בשיחות בין ישראל לסוריה בשנים 1950-1949 – האם רצועת עשרת המטרים נחשבת לשטח ישראלי. יצוין כי עשרת המטרים הללו נמתחים ומשתנים כל העת בהתאם לעלייה או ירידה במפלס המים. הסורים טענו כי עשרת המטרים נחשבים לשטח מפורז. האו"ם לא קיבל זאת, וקבע כי איזור עשרת המטרים הוא שטח ישראלי לכל דבר, מלבד הכנסת כוח צבאי.

סוריה הסכימה לפשרה זו, בתנאי שספינות המשמר הישראליות לא יתקרבו לחוף יותר מ-250 מטר. השלטון הסורי כפר בהסכם בין האנגלים לצרפתים והחליט באופן חד צדדי שהגבול עם ישראל מתחיל 250 מטר בתוך המים. הסורים הודיעו כי בתמורה להסכמת ישראל, עמדות צבאיות סוריות שנמצאות בתחום עשרת המטרים יפונו ובנוסף הם ימנעו דיג סורי מעבר ל-250 מ'.

צפון-מזרח הכינרת במפת ישראל מ-1965. הקו הירוק נמתח ממזרח לכינרת

על פניו, זו היתה הצעה שממשלת ישראל בזמנו היתה יכולה לקבל, אלא שהיא סירבה לאף פשרה. עמדה נוקשה זו מנעה פיתרון הוגן לבעיה קשה, שניתן היה לפתור באותן שיחות שביתת הנשק 1950, כשעוד התנהלו ברוח טובה, רגע לפני שסוסי המלחמה התחילו לברוח מהאורווה.

גרסת ישראל, כי הכינרת היא ישראלית כולה לפי המשפט הבינלאומי, נענתה על-ידי הסורים, שהמצב המשפטי בזמן שלטון המנדט הצרפתי והאנגלי לא רלבנטי. זכויות האזרחים הסורים שמתגוררים לאורך הכינרת קיימות מאז ומתמיד. ההסכם הזה בין אנגליה לצרפת, לטענת הסורים, נועד להסדיר מצב זמני, והוא נכפה על סוריה על-ידי מדינות אימפריאליסטיות. עוד טענו, כי התקדמות הצבא הסורי ב-1948 מדרום ומצפון לעין גב מקנה להם זכויות ממשיות על מי הכינרת. בנוסף טענו, כי לפי הסכם לשכנות טובה שנחתם בין צרפת לאנגליה ב-1926, יש לתושבים הסורים המתגוררים בקרבת הכינרת הזכות לדוג בה.

במשך שנים ניסו דיפלומטים בעולם לדבר על לבה על ישראל ולשכנע אותה שתוותר קצת. הם אמרו שעל ישראל להבין את הצד האנושי של הדייגים הסורים, שאינם רשאים מטעמים מדיניים להשתמש בכינרת. לדבריהם, המצב הרצוי הוא להעתיק את הגבול הבלתי הגיוני הזה לאמצע הכינרת ולחלק אותה בדומה לחלוקת ים המלח בין ישראל לירדן. אלא שישראל כאמור לא הסכימה לשום פשרה, כולל סירוב לפטרול ימי קבוע של האו"ם, לפי הצעת הסורים. המחלוקת על הכינרת הפכה לעימות מדיני וצבאי מתמשך.

דיג מול החופים הצפון מזרחים של הכינרת [צילום: ראובן מילון]

בפשיטה על מוצבי הכינרת הסורים בדצמבר 1955 נתפסו מסמכים שלימדו על מדיניות הסורים, כפי שחוברה במרץ 1954. הפקודה לצבא הסורי קבעה כי לסורים שמתגוררים לאורך החוף יש זכויות דיג למרחק 250 מטר ועל החיילים לפעול למימושן, כולל פתיחה באש על ספינות משמר ישראליות שייכנסו לתחום 250 המטרים. לעומת זאת, נאסרה פתיחה באש על סירות דיג ישראליות, אלא אם יעלו אנשיהן על החוף. כך בדיוק פעלו הסורים בכל השנים.

אגב, שתי פעולות התגמול הגדולות של צה"ל כנגד מוצבי הסורים בכינרת, ב-1955 וב-1962, לא הרתיעו את הסורים ולא הפסיקו את האש על כלי שיט ישראלים. הסורים שיקמו במהירות את מוצביהם שנהרסו, וחזרו לירות על סירות ישראליות בכל פעם שלדעתם חרגו מההסכמים הלא חתומים.

הבעיה נפתרה רק עם סיום מלחמת ששת הימים.

אוחיון: כל תקריות הגבול עם הסורים – בגלל שיטת הדיג של הטבריינים

איך נראה הסכסוך על הדיג בכינרת ממרחק של 200 או 300 מטר? מאיר אוחיון מעין גב חווה מקרוב מאוד את העימותים מול הסורים בחלק הצפון-מזרחי של הכינרת. הוא מונה למרכז ענף הדיג לאחר שקודמו בתפקיד, מנדל נון, פרש. נון היה דייג, חוקר הימה, צלם ואגדה מקומית. כינויו היה "מר כינרת".

מספר אוחיון: "קצת לפני כן היה פילוג בקיבוץ, רבים עזבו לגינוסר, חלק מהם היו דייגים שלקחו איתם ציוד דיג. אז מי ינהל את העסק? אמרו – מאיר. אני נולדתי על שפת האטלנטיק וגדלתי בחוף ים, החליטו שאני מתאים".

לעין גב היתה ספינת דיג שנקראה אז ה-58 [או "נח" בגימטריה], שכמותה היו רק לגינוסר ולטבריה. צי הדיג של ימת הכינרת באותם ימים מנה שלוש ספינות מכמורת [לעין גב, לגינוסר ולטבריה] ועוד כ-40 סירות קטנות עם מנוע בירכתיים, שאותן הפעילו בעיקר הטבריינים.

הדיג היה אחד הענפים המפרנסים ביותר של עין גב. עיקר הדגה היה סרדינים. איזור ההטלה הפורה ביותר היה כורסי ואיזור הבטיחה [ראו מפה], בגלל המים הרדודים והנחלים שנשפכו מהגולן.

נמל עין גב וספינת הדיג [ארכיון עין גב]

אוחיון מפרט: "נוקייב, כורסי והבטיחה רדודים, עומק 12 מטר או עשר. חופים עם אבנים, והסרדינים מטילים ביצים בין האבנים. היינו דגים בשעות הלילה בשיטה הזאת: מגיעים בארבע אחה"צ למעגן שלנו, מכינים ציוד ומפליגים מול חופי כורסי ונוקייב. מאחר שהסרדין נמשך לאור, אנחנו היינו עם פנסי לוקס. היה לנו לוקס-מן שמדליק את הפנסים – מכניסים גז, מדליקים גפרור וזה עושה אור חזק שבוער כל הלילה. עכשיו מחכים שהסרדינים יתרכזו מסביב ללוקס. היה לנו אקו-סונדר, סונאר אלקטרוני עם מד עומק, אקו עם גלים, גרף שמראה על המסך מה נמצא מתחתיך. לפי הריכוז יכולתי להעריך אם מתחתינו יש חצי טון דגים, או 200 קילו. זה מכשיר שהקיבוץ קנה בחיפה מעודפי הצבא הבריטי, והשתמשנו בזה בתור מד עומק לצורך דיג".

שיטת הדיג שלהם היתה "סקלבה" [ביוגוסלבית] – רשת הקפה. מימדי הרשת היו 300 על 50 מטר. "בודקים באקו סונדר אם יש מספיק ריכוז. הלוקס מרכז את הדגים, הם מסתובבים כל הזמן סביב ההילה, וברגע שאני רואה לפי צבע הגרף שיש לי טונה [ואני גם יכול לדעת אם אלה סרדינים, או דגים גדולים כמו בורי ומושט], אני נותן הוראה להרים את הרשת. צוות הספינה הוא ארבעה אנשים. אני הייתי המפקד, הסקיפר, אני המחפש, אני מחליט מתי יוצאים ומתי חוזרים ואני קובע לאיזה חוף מפליגים. בקיצור, אני המנהל של כל ההפלגה".

בדרך לדגים. דייגי עין גב עם סירה קטנה, ספינה גדולה ואורות הלוקס [האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

עם הזמן צצה בעיה בריאה: "מאחר ויש המון סרדינים בכינרת, אפשר בזריקה בינונית לתפוס טון בהרמה אחת. יצא שחזרנו כל לילה עם 5-4 טון. מה עושים עם כל כך הרבה דגים? הוחלט בקיבוץ לבנות בית חרושת לשימורי דגים בשם 'טרית', שהתבסס על הסכם עם צה"ל שיקנה שימורי דגים לחיילים. הסרדינים היו הולכים לבית החרושת שלנו והיו עושים מהם שפרוטים. זה היה טעים מאוד, אבל בשלב מסוים צה"ל הפסיק את ההתקשרות כי החיילים לא אהבו את זה. עברנו למכור את הדגים לרצועת עזה דרך סוכן מטבריה, אבל לאט לאט לא היתה הצדקה כלכלית והמפעל נסגר".

הדיג בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 התבצע בלילה, אבל כשראו שהדגה פורייה מאוד, הוחלט לעבור לעבודה ביום. כך נעלמה החוויה הלילית לאור הלוקסים.

חופי נוקייב-כורסי מצפון לעין גב, 1967 [צילום: יעקב סער, לע"מ] לחצו להגדלה

אוחיון: "הסורים הכירו את כל הסירות. עם שלוש הספינות הגדולות לא היו כמעט בעיות. הבעיות היו עם הסירות הקטנות שעשו דיג חופים. אלה היו הדייגים מטבריה, עם רשתות ניילון ארוכות. כל התקריות גבול היו בגללם".

מדוע?

אוחיון: "כי אני מעמיד את הלוקסים, מחכה, זורק, ממלא את הסירות הנגררות שלנו ועם שחר בבוקר אני כבר מלא, מסתכל לכיוון החוף, רואה את הדייגים הסורים של נוקייב מנסים לתפוס קצת דגים. יש להם רשת שזורקים בצורה עגולה ואוספים את הדגים. קוראים לזה 'שאבקה', ויופי מותר להם קצת דגים, חיינו איתם בשלום. הבעיה שעשרות הסירות של הטבריינים עובדים עם רשת עמידה, רשתות של 500 מטר בגובה מטר וחצי מלכודת. פורסים על החוף ומשאירים ללילה, ואחר כך מחכים כמה שעות ובאים לאסוף את השלל. הרשתות שלהם בחוף, אבל זה חוף עוין, חוף סורי, ומתחילות בעיות".

חופי צפון-מזרח הכינרת בצילום מ-1965 מאלמגור [צילום: משה מילנר]

אבל מבחינת החוק, אנחנו אומרים למאיר, מותר לישראלים להיות בכל הכינרת, כולל עשרה מטר בחוף עצמו.

אוחיון: "אתה מכיר איזשהו חוק שהערבים מצייתים לו?".

ומה עם דייג סורי שרוצה קצת פרנסה?

אוחיון: "אנחנו עם הלב היהודי שלנו רוצים להתפרנס ולא רוצים בעיות. כדי לדוג בקירבה צמודה לאותם אויבים שלנו, אנחנו צריכים שביל זהב. כל זמן שיכולנו למלא את הסירות בסרדינים ואחר-כך לבוא ולקחת, הם לא ירו עלינו [על הספינה של עין גב] ולא הפריעו לנו. אולי לפעמים בצחוק הילדים שלהם היו צועקים לנו כל מיני דברים, אבל לא פחדנו מהסורים ולא כלום, פרט לימים של ים סוער שהיינו צריכים להיזהר שלא ניתקל בתקלה מוטורית וניזרק לחוף.

מכורסי ועד הבטיחה. תצפית מרהיבה ממצפה אופיר ליד גבעת יואב אל צפון מזרח הכינרת

"זה מה שקרה פעם לסירה טבריינית, שדגה בסמוך לכורסי. הרשת שלהם נכנסה לפרופלור של המנוע בזמן התמרון והם הסתבכו. היה נוהל שאם אתה בסכנה תירה זיקוק, ונחתת של משטרת החופים שלנו שעומדת יותר בעומק ניגשת אליך. במקרה הזה הנחתת יצאה מדגניה, הגיעה לסירה וגם היא עלתה על שרטון. הסורים תפסו אותם, הם היו ארבעה שוטרים, מהם אחד מהגרעין שלי שעלינו יחד ב-1950, אורי אסייג שמו, והרגו את כולם. למה הרגו אותם, לא יודע. איש לא היה נוכח שם ואיש לא יודע. לסורים אין בעיה, הם ירו והרגו אותם".

הדייג משה כהן מטבריה: לדוג באיזור הבטיחה הכי משתלם, בשביל הפרנסה צריך להסתכן

כדי לשמוע את הגרסה הטבריינית לדיג בחופים הצפון-מזרחיים פנינו למשה כהן ["גולדה"] בן ה-81, שהוא ושלושת אחיו היו דייגי סירות בכינרת. משה התחיל לדוג בגיל 14. אביו היה דייג חובב ["היה דג על חוט"] – "אבל שלושת האחים שלי ואני קיבלנו את המחלה הגדולה. קנינו סירות, תפרנו רשתות ויצאנו לים. הקיבוצים היו עובדים בשיטת הסקלבה – ספינה עם רשת של קילומטר, היו סוגרים על הדגים, נותנים מנוע ומרימים את כל הדגים. לא היתה לנו תחרות איתם, היתה תחרות בינינו הדייגי סירות".

על תקריות הירי עם הסורים הוא מספר: "לדוג באיזור הבטיחה היה הכי משתלם, אבל הכי מסוכן. זה היה איזור שקט וכל הדגים היו הולכים לשם. אתה צריך להתקרב עשר מטר מהחוף. הייתי בא, זורק רשת, מרביץ מכה וחוזר לטבריה".

דייגים בכינרת 1955 [צילום יהודה איזנשטרק]

התחרות לדוג באיזור הבטיחה, מקום ההטלה של המושטים, היתה גדולה. מדובר בשטחים מוצפים, רדודים, ודייגי הסירות הקטנות מטבריה התקרבו ככל יכולתם, גירדו את החוף ואף עלו עליו במקרים שבהם הסירה שלהם היתה נסחפת ליבשה. אז נאלצו לצאת ולדחוף אותה חזרה למים. מקרים כאלה סיפקו לא פעם עילה לסורים לפתוח באש. הם מעולם לא השלימו שרגל ישראלית תדרוך על החוף המזרחי.

משה: "יום אחד אני באתי לבטיחה, זרקתי רשת, התמלאה הרשת והתחילו לירות עלינו הסורים. עשו לי חורים בסירה. קפצתי למים והתרחקתי ללב ים. הסורים ירו כי לא רצו שתתקרב. היה כואב להם שאתה בא ותופס דגים, והם לא יכולים לעשות את זה. הם היו מקנאים ויורים".

האיזור המזרחי של הבטיחה כיום. מסלולי הליכה במים ושטחים מוצפים

כמו שאומר פתגם עתיק – דייג הולך אחרי הדגים, גם אם יילכו לגיהנום. והגיהנום כאן היה הבטיחה והיה כורסי. באפריל 1959 נהרג עזרא כהן בן 35 מטבריה, בזמן שסירת הדיג שלו עבדה קרוב מאוד לחוף.

"עזרא היה דוד שלי", מספר משה שבזמן התקרית היה בן 19. "אשתו היתה אחות של אמא שלי. המשטרה שלנו היתה חייבת לעשות סדר, ולא עשו. במקום לירות על הסורים, הם היו מסלקים סירות שלנו ולא נותנים לנו להתקרב לחוף. הסורים הממזרים האלה ירו על עזרא והרגו אותו בסירה".

שיטור ימי בכינרת 1955 [צילום יהודה איזנשטרק]

אנחנו שואלים אם הסיכון היה שווה. "ברוב המקרים הייתי לוקח ריזיקה", הוא עונה, "אם תדוג רחוק מהחוף זו עבודה קשה, אתה תתפוס אולי רבע ממה שתתפוס אם תעבוד קרוב לחוף. אולי אפילו לא תחזיר את הדלק של הסירה. מי שהיה רוצה לתת מכה היה חייב לקחת ריזיקה וללכת לצד הסורי. בצד ההוא שקראו לו הבטיחה היה מלא דגים. זריקה אחת טובה ואתה הולך הביתה".

ובכל זאת, אנחנו אומרים, בגלל זה נהרגו דייגים, כולל הדוד שלך. והוא עונה: "כל פעם היו יורים עליי, אבל הייתי בחור צעיר ולא פחדתי. כל יום הייתי מגיע לאיזור המזרחי כולל לשפך הירדן או הזכי [משושים], היה שם דגים כמו זבל. זה היה מסוכן, הרבה דייגים פחדו מלהתקרב לשמה. אם היו יורים עליי, הייתי קופץ ישר למים, זה הכי בטוח. מכוון את הסירה לעומק, מניע המנוע, קופץ ובורח לטבריה".

תחילת שנות ה-60, דיג בכינרת. האיזור הכי טוב לדוג בו היה חוף הבטיחה [צילום: יוסי שן]

לא עדיף לבטחונך שהיית דג 250 מטר מהחוף?

משה: "250 מטר מהחוף העומק גדול, עד שאתה מרים את הרשת הדג בורח. תראה, באיזור טבריה כמעט שלא היו דגים בכלל, רק בבטיחה. אז מה לעשות? הערבים תמיד שונאים אותנו, לא יעזור כלום. אצלם כתוב 'דין מוחמד בסיף'. גם היום הם יורים. אני הייתי לוקח סיכון. בשביל הפרנסה צריך להסתכן".

זה השתלם למשה כהן. הוא היה חוזר עם סחורה במשקל מכובד, הרוויח יפה ולדבריו היה הדייג הראשון בטבריה שקנה לעצמו אוטו חדש, פורד. "לאף דייג לא היה מה שהיה לי. ככה זה היה. ובשביל פרנסה טובה הייתי מסכן את החיים שלי, ניגש כמה שיותר קרוב לחוף, מגיע לכמה שיותר דגים, אוסף אותם ובורח לצד המערבי".

על דייגי טבריה שדגו קרוב מאוד לחוף הסורי אפשר היה להגיד באותם ימים, שהם, כמו הטרקטוריסטים שעבדו בשטחים המפורזים וחטפו אש, היו שומרי הגבול האמיתיים.

כשהסורים "סימנו" את הספינה מגינוסר

מאיר אוחיון מעין גב מדגיש שוב את העסק המורכב: מצד אחד זכותה של ישראל לדוג בכל הכינרת, ומצד שני הסורים לא הסכימו לוותר על מה שנלקח מהם בהסכמי מעצמות מעל לראשם. "הטבריינים היו המקור לכל התקריות. הם אומנם בסך הכל הלכו לזרוק רשת, אבל עשו את זה צמוד לחוף, והסורי מהקנאה היה נכנס בלילה לרשת שלהם, גונב להם את כל הרשת או מרוקן להם את הדגים. לי כאיש סקלבה לא היו בעיות בכלל".

"עקיבא" – ספינת הדיג של קיבוץ גינוסר ב-1955 [צילום: משה פרידן]

ובכל זאת, הספינה של גינוסר, שגם היא עבדה בשיטת הסקלבה ולא הצטרכה להתקרב לחוף, נקלעה פעם לעימות מול החוף המזרחי. חייל סורי ירה לכיוונם, הם ירו רקטה אדומה והזעיקו את הנחתת של המשטרה [שכאמור הופעלה על-ידי אנשי חיל הים] שהתקרבה לחוף. החיילים שעליה זיהו שלושה חיילים סורים בשטח הפתוח שבין הכפר נוקייב לבין המוצב. אחד מהם הסתתר מאחורי חבית. ירו פגז לחבית והסורי נהרג.

מאיר אוחיון כרכז הדיג בעין גב

בעקבות התקרית נקראו הדייגים שלא לדוג כמה ימים בקטע הצפון-מזרחי עד שהעניינים יירגעו. אחרי שבוע, מספר מאיר, הוא יצא לים: "הלכתי, זרקתי רשת, הגינוסרים ראו שאני שם, הייתי איתם בקשר אלחוטי, רק באו והתקרבו – חטפו אש. כי הסורים סימנו אותם בתור מי שבגללם היתה התקרית. הגיעה ספינת משמר, הסורים ירו אר.פי.ג'י מנוקייב, השחילו לנחתת, פגעו בכננת של התותח ופצעו קשה חייל שלנו".

לאורך גזרת החוף הצפון-מזרחי, הקימו הסורים כ-30 מוצבים, בונקרים ועמדות. מרביתם על קו החוף וחלקם על הרכסים השולטים. בהמשך הכתבה ביצענו תרשים של עיקר קו הביצורים הזה, לפי מפת מודיעין פיקוד צפון משנות ה-60. כל החופים הללו נשלטו בטווח של מקלעים. גם בלשון היבשה של כורסי, שפורצת לים, הקימו הסורים מוצב וכמה עמדות. כל אלה במטרה לשבש את שגרת העבודה של הדייגים הישראלים בסמוך לחופים הסורים.

במקביל, היה עימות גם מול הדייגים הסורים, שלא התכוונו לוותר על מטה לחמם. הסירות שלהם היו מוסתרות לאורך החופים, או נחות על היבשה. הם היו נכנסים למים בשעות החושך ועובדים. חלק היו עושים לעצמם חיים קלים: מגיעים לרשתות פריסה שהותירו דייגים ישראלים ומרוקנים את תכולתן, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, היו קורעים את הרשתות או גונבים אותן.

צה"ל לא נותר פאסיבי. לא פעם במהלך תקריות פגעו ספינות חיל הים בסירות סוריות וחוררו אותן. כך כתב יצחק רבין בביוגרפיה שלו "פנקס שירות". כאלוף פיקוד צפון הוא עסק בבעיית הכינרת.

אוחיון מבין ללבם של הדייגים הסורים: "קודם כל, כשהם ראו סירה שאתה ממלא, הלב שלהם נחמץ. אתה מבין זה קנאה. הוא יכול לעבוד כל הלילה ולפעמים לא מגיע לארגז אחד, ואתה מביא חצי טון סרדינים בהנפה אחת. לא עבדנו רק על הסרדינים, לפעמים חיפשנו להקות של מושטים. אם תופס אותם, אז יש לי חצי טונה סרדינים וחצי טונה מושטים, בא חזרה למזח שלנו ופורק מאות קילו, והם לא ממלאים אפילו חצי סירה. זה חורה לו. אוכל את הלב".

הוא מספר שהיה להם בצוות בחור שדמה לפארוק, מלך מצרים בשנות ה-50. ולכן כינויו היה פארוק. "הוא היה יושב על הלוקס, ואני צועק לו – פארוק פארוק איך היתה הזריקה? ואז מהחוף היינו שומעים קללות אינעל אבוק. כי חשבו שאנחנו מלגלגים עליהם".

דייגים בכינרת בשנות ה-50. שומרי הגבול האמיתיים [צילום: אברהם מלבסקי, ארכיון קק"ל, אתר פיקיויקי]

על ההסכם בין אנגליה וצרפת שהותיר לישראל את הכינרת בשלמותה, הוא אומר: "אני בנאדם מאוד הומאני, אבל אתה יודע – זה או אתה או אני. בעיקר היום כשכבשנו את כל מה שהיה להם ברמת הגולן. ההיסטוריה מתקדמת ככה שהעוולות של העבר מתגמדות".

הסורים ביקשו מישראל שתאפשר להם לפחות לדוג עד 250 מטר מהחוף, למה לא בעצם?

אוחיון: "כי ה-250 מטר האלה זה כל איזור הדיג של הכינרת. החצי עיגול הזה של החוף הצפון-מזרחי, זה האיזור הכי פורה. זה הבטיחה וזה איזור הטלה. יש איזורי הטלה שאתה משם מתפרנס עונתית. הבטיחה זה בשביל הטבריינים, כי הם נכנסים למים הרדודים. זה עיקר הדיג. בכל העולם זה ככה".

היית מסכים לתת לסורים לשחות בכינרת?

"תראה, הם כן שתו את המים של הכינרת. היו להם משאבות ששאבו את המים. היינו שומעים את המשאבות האלה עובדות. הילדים שלהם שכשכו במים ושיחקו במים, ואין בעיה. אני בעצמי כדייג שממלא סירה בטונה אחת או שתיים של סרדינים ורואה בחור סורי מושך ברשת שלו 20 קילו, ממש שמחתי בשבילו. אמרתי לעצמי שכל זמן שהם מתפרנסים אין בעיה, אבל ברגע שתמנע מהם את המקור הזה, אז יתחילו הבעיות".

1945, קצת לפני שהתחילו הבעיות. דייגים סורים בחוף הבטיחה – הדלתא של נחלי הגולן [פיקיויקי]

איך פועלים כשיש בעיות, אוחיון מספר: "היתה לנו מתכונת קבועה. הרשת מונחת בירכתיים בערימה של שניים וחצי מטר גובה, אפילו פגז תותח לא עובר דרכה. יש יריות, כל הצוות נשכבים אחרי הרשת, אין הגנה בטוחה יותר. ואני הסקיפר מתכופף, לוקח את ההגה ונותן פול גז לכיוון העומק, זה דבר ראשון. לשמור על הצוות שיהיה מוגן, להתכופף כמה שאפשר. היד שלי סיבבה את ההגה לכיוון העומק, משאיר את הספינה יציבה, ופול גז. אם אני עם רשת פרוסה במים זה סיפור אחר, אבל לא היתה לנו תקרית כזו. ואל תשכח שגם הסורים ידעו שלכל תקרית כזו יש מחיר כואב מאוד. זה לא ככה שהם יורים. בכפר נוקייב ובמסעודיה היו כל המשפחות שלהם. הם לא באו לקייטנה. בכפרים שלהם גרים אנשים ויש שם חיים משלהם והם ידעו שאם הם יורים הישראלים יכולים לירות להם על הכפרים".

עימותים היו גם בין הדייגים הישראלים עצמם. מדי פעם מישהו היה נכנס לגזרת עבודה של מישהו אחר, רשת עולה על רשת, מסתבכים זה עם זה, כועסים. אבל לרוב שלטה הקולגיאליות. סירה שגוררת סירה שהתקלקלה, או ספינת עין גב המצוידת בסונאר וברוב אדיבותה מוסרת לסירות מידע על להקה שמתקרבת.

אחרי 20 שנה בראש ענף הדיג בקיבוץ, עבר אוחיון בתחילת שנות ה-80 לענף התיירות של המשק. כדובר צרפתית כשפת אם ואנגלית לא רעה, היה מלווה קבוצות תיירים מחו"ל, מספר על ההיסטוריה של הקיבוץ, משיט את המבקרים [בעיקר נוצרים] בספינת הטיולים לכפר נחום, חוזרים לארוחת דגים במסעדה המפורסמת של הקיבוץ ולוקח את הגברים לבר נייד עם בירות ויין.

מאיר אוחיון, עין גב

מ-1950 ועד 1967: התקריות הגדולות בכינרת

מאות תקריות במאבק של ישראל על מי הכינרת נרשמו משנת 1950 ועד לסיום מלחמת ששת הימים ב-1967. מספר ההרוגים במהלך תקופה זו: ארבעה דייגים, שישה שוטרי משמר החופים ו-14 חיילי צה"ל בשתי פעולות תגמול כנגד מוצבי הסורים לאורך חופי הכינרת.

צללנו למימי הסכסוך והרכבנו יומן אירועים עיקרי. אם פספסנו אירוע משמעותי נוסיף אותו.

12.7.1950: יוסף וולפסון, חבר עין גב, נרצח וחברו נפצע מירי סורי. ספינת משמר ישראלית הבחינה בסירת דיג סורית מול חוף נוקייב. הישראלים התקרבו לדייגים הסורים ואמרו שאסור להם לדוג בכינרת. בינתיים הסתבך מדחף המנוע שלהם עם הרשת הסורית. חיילים סורים החלו למשוך את הסירה הישראלית לחוף ובאיומי נשק לקחו בשבי שני שוטרים ושני פקחי דיג. לעזרתם חשו שני חברי קיבוץ עין גב בסירה "סוסיתא". כשניסו לקשור את סירת המשטרה לסירתם פתחו הסורים באש, הרגו אחד ופצעו את השני. ארבעת הישראלים שוחררו כעבור כמה שעות.

דצמבר 1950: הסורים איימו מספר פעמים על דייגים ישראלים, שעבדו ממערב לשפך נהר הירדן לכינרת, סמוך לחוף, שיפתחו עליהם באש אם ימשיכו לדוג. הישראלים עזבו את המקום.

16.12.1951: שני דייגים נרצחו. הסירה מטבריה דגה בקרבת חוף כורסי. חיילים סורים פתחו באש מקלעים ורצחו את אליעזר ציון ושלמה מתולה. בעל הסירה שהיה עליה הצליח להינצל. דייגי טבריה הנסערים מחו על שלא נותנים להם לשאת נשק להגנתם.

11.3.1954: ירי סורי אל סירות דיג ישראליות. שתי ספינות משמר השיבו אש ובחסותה נחלצו סירות הדיג.

פריסת המוצבים הסורים בצפון-מזרח הכינרת, ממוספרים לפי מפת מודיעין פיקוד צפון 1967 [לחצו להגדלה]

30.6.1954: חייל חיל הים ושוטר נהרגו וארבעה נפצעו. ספינת המשמר הותקפה כשהיתה כ-700 מטר מחוף כורסי [המרחק – לפי הגרסה הישראלית]. הסורים ירו אליה ממקלעים ואחרי שחיילי הספינה השיבו באש נורו לעברה פגזי תותחים, שממנה נהרגו השוטר מאיר כהן וטוראי יצחק גרינבלט מחיל הים ונפצעו מספר שוטרים. בזמן הלווייתו של כהן למחרת בטבריה, אירעה תקרית ירי נוספת בין שתי ספינות משמר ישראליות למוצבי סורים בחוף כורסי. הדי הירי נשמעו היטב בבית העלמין. בהמשך אותו יום ירו הסורים גם לעבר מטוס ישראלי שטס מעל הכינרת.

מעריב 23.4.1956

10.12.1955: ירי על ספינת משמר ישראלית. הספינה איבטחה סירות ישראליות. חילופי האש נמשכו כרבע שעה.

11.12.1955: פעולת כינרת ["עלי זית"]. צה"ל מסיר לראשונה את הכפפות בגזרת הכינרת. מטרת המבצע – לפגוע במוצבי הסורים לאורך החוף, מנוקייב ועד לשפך הירדן. זאת בעקבות מספר תקריות ירי לעבר סירות דיג ישראליות וספינת משמר, בעיקר על-ידי מוצב השפך. מטרה משנית היתה לשבות חיילים סורים כקלף מיקוח במו"מ לשחרור חיילי מבצע צרצר מהכלא הסורי.

את המבצע הוביל גדוד 890 של הצנחנים. הכוחות הגיעו ליעדיהם מכיוון עין גב, בהנחתה מהים ומאיזור אלמגור. לצה"ל שישה הרוגים ו-14 פצועים. לסורים כ-50 הרוגים ו-30 שבויים. המבצע נחשב להצלחה צבאית, אבל ספג גל גינויים ברחבי העולם ובאו"ם, והעמיד במבוכה את ראש הממשלה דוד בן גוריון.

מבצע "עלי זית" 1955 – שבויים סורים ממוצבי הכינרת [צילום: משה פרידן, לע"מ]

23.2.1956: מספר תקריות ירי בחוף הצפון-מזרחי. הסורים ירו אל סירות ישראליות שהתקרבו לחוף מסעודיה. הסירות נסוגו. סירה שנטשה את רשתותיה וחזרה אחרי כמה שעות גילתה שהרשתות נגנבו. בתגובה לירי יצאו אחרי יומיים כמה עשרות סירות מטבריה במאורגן ודגו בקטע הבעייתי, תוך אבטחה של ספינת משמר.

התכתבות ועדת שביתת הנשק בתחילת תקרית 4 השוטרים [ארכיון המדינה]

4.3.1956: ארבעה שוטרים הרוגים. ההתקפה הסורית הרצחנית הגדולה ביותר בסכסוך על הכינרת. סירת משטרה ישראלית עלתה על שרטון בגלל ערפל כבד. סירת משטרה אחרת שניסתה לגרור אותה נתקלה בירי סורי. השוטרים התקועים עברו לסירה המחלצת וכולם נסוגו בשלום. בתיווך האו"ם אישרו הסורים למחרת לסירת משטרה ישראלית לגשת ולחלץ את הסירה התקועה. הסירה ובה ארבעה שוטרים הגיעה לחוף כשמאחור בחיפוי ספינה גדולה יותר.

בשלב מסוים פתחו לפתע הסורים באש על ארבעת השוטרים. השוטר גרשון סימון הספיק להודיע בקשר כי שלושת חבריו והוא פצועים. הספינה הגדולה יותר ניסתה לגרור את שתי הסירות, ללא הצלחה. הסירה הישראלית נגררה לחוף הסורי. רק בתום שעות של מו"מ בתיווך האו"ם ואחרי שישראל איימה שתנקוט צעדים דרסטיים, הסכימו הסורים לאפשר לאנשי האו"ם ולנציגי ישראל להגיע לחוף ולעלות על הסירה שנפגעה.

כמו שזה נראה, הסורים עלו לסירה וירו למוות בשוטרים הפצועים, ולאחר מכן חיבלו בספינה וגנבו ציוד וחפצים. שתי גופות הוחזרו לישראל באותו יום, גופה אחת למחרת וגופת הרביעי נמצאה אחרי שלושה ימים. הסורים טענו כי השניים נפלו למים וטבעו, וכי פתחו באש לאחר שהשוטרים הישראלים ירו על כפריים מקומיים ועל פטרול סורי רכוב על סוסים.

ארבעת השוטרים ההרוגים, מעריב 5.3.1956

כמה כותבי טורים בעיתונים לגלגו בימים הבאים על מדיניות ישראל, שבמקום מהלומה צבאית הסתפקה באגרת מחאה לאו"ם. "דם יהודי נשפך בכינרת", כתב משה ז"ק במעריב. "ארבעה שוטרים נרצחו בידי הצבא הסורי. הלב היהודי נסער. המתיחות בגבולות מוסיפה נופך משלה להתרגשות הכללית. מדוע אין צבא ההגנה לישראל מגיב? שואל היהודי ברחוב".

המכתב של מזכיר בן גוריון בעניין תקרית בכינרת

23.4.1956: ירי על סירות ישראליות. כ-20 סירות שהגיעו מטבריה פעלו סמוך לחוף הצפוני באיזור מוצב השפך. הישראלים הבחינו בדייגים סורים שדגים במקום וצעקו להם לעזוב. הסורים השיבו בצעקות ודרשו מהישראלים לעזוב. לבסוף פתחו חיילים סורים באש, והדייגים הישראלים נמלטו כשהם משאירים עשר רשתות, שנגנבו כולן. ראש הממשלה דוד בן גוריון הורה לדווח על המקרה למזכ"ל האו"ם האמרשילד [ראו משמאל].

25.4.1956: משטרת טבריה נגד דייגי טבריה. סערה חריגה: בעקבות התקרית יומיים קודם דרשה משטרת טבריה מהדייגים לחתום על התחייבות שלא ידוגו סמוך לחוף הצפון-מזרחי. הדייגים סירבו. אחד מהם עזר עזוולוס נעצר ליממה ושוחרר. במחאה יצאו ב-27.4 כ-50 סירות לחוף הצפון-מזרחי. כמה מהם נחתו בחוף והבעירו מדורות כדי להבריח דגים אל רשתותיהם. משטרת ישראל מסרה שהודעת ההתחייבות לדייגים לא היתה צריכה לקרות.

4.5.1957: שלושה דייגים מטבריה נפצעו מירי סמוף לחוף דוגה. רק במאמץ הצליח הבעלים של הסירה להביא אותה לחוף טבחה, שם הועברו הפצועים לבית החולים פוריה.

17.4.1959: הדייג עזרא כהן מטבריה נרצח בחוף מסעודיה. הסירה ועליה שלושה דייגים התקרבה לחוף הסורי, שם נראו מספר נשים שמילאו מים בכדים וילדים רועי צאן שהביאו את הכבשים לשתות. חייל סורי שהגיע גירש את הילדים ודאג ששתי סירות סוריות שהיו במים יועלו לחוף. לאחר שהחוף התרוקן, נשכב כשהכאפייה האדומה שלו בולטת, ואחרי כמה דקות ירה ירייה בודדת שפגעה בראשו של עזרא כהן. שני חבריו קפצו למים. לעזרתם הגיעו שתי סירות וספינת משמר החופים, שגררה אותם לכפר נחום. עזרא נפטר בדרך לבית החולים פוריה מאיבוד דם.

מעריב 19.4.1959

עזרא כהן היה בעברו דייג, שעזב את המקצוע והתגייס למשמר החופים בכינרת. אחרי שחברו הטוב, השוטר מאיר כהן, נהרג מירי סורי ב-1954 לנגד עיניו, עזב עזרא את המשטרה וחזר להיות דייג. לדעת חבריו במשטרה, הסורים פגעו בו במתכוון. לא הצלחנו לברר על איזה רקע. עזרא הותיר אישה וחמש בנות. דייגי טבריה הנסערים ממותו השביתו את הדיג ביום ההלוויה וקראו לממשלה לנקוט בצעדים חריפים נגד הסורים המתנכלים להם.

19.10.1959: הסורים שדדו סירה ישראלית. הסירה דגה סמוך מאוד לחוף נוקייב. ארבעה חיילים סורים שצצו לפתע פתחו באש, שני הדייגים מטבריה שהיו עליה קפצו למים ונמלטו בשחייה כשני קילומטר דרומה עד שהגיעו לחוף עין גב. הסירה שנטשו נלקחה על-ידי הסורים, אבל הוחזרה למחרת.

נמל עין גב אוגוסט 2021

19.4.1960: סירות סוריות עובדות בכינרת. נצפו לראשונה במים, כ-100 מטר מהחוף, לראשונה אחרי כשנה וחצי.

22.4.1961: הסורים מאיימים על דייגי ישראל. מול הכפר מסעודיה פתחו חיילים סורים באש על דייגים ישראלים. באחד המקרים אולצו הדייגים להותיר את רשתותיהם ולעזוב אחרת תיפתח לעברם אש. כשחזרו למחרת בליווי ספינת משמר של חיל הים גילו שהרשתות שלהם קרועות.

3.3.1962: ירי אל ספינת משמר. שני פצועים קשה בתקרית, שעליה קיבל מפקד הספינה רב"ט נדב שריר את עיטור העוז על המשך הפיקוד על הכלי על אף שנפצע. הושבה אש מרגמות אל הסורים.

8.3.1962: שני שוטרים נפצעו קשה מירי מחוף כורסי. הסורים פתחו תחילה באש על סירת דיג ישראלית. שני דייגיה זרקו רימון עשן וקפצו למים. כשסירת המשטרה הגיעה פתחו הסורים באש לעברה. הסורים השתמשו לראשונה באר.פי.ג'י, כשירו שלוש או ארבע פצצות. שני שוטרים נפצעו קשה, רגלו של אחד נקטעה. הסירה ירתה במקלע ובחסותה נסוגה ביחד עם סירת הדיג. חילוץ הפצועים בלב ים נתקל בקשיים בגלל ערפל וים גלי. יצוין כי לילה קודם האירו הסורים בפרוז'קטורים לכיוון הסירות הישראליות.

15.3.1962. ירי על שתי ספינות משמר ישראליות. התקרית אירעה מול חוף מסעודיה. הושבה אש.

17-16.3.1962: מבצע נוקייב [פעולת סנונית]. כוחות חטיבת גולני מלווים בטנקים פשטו על מוצבי הסורים בנוקייב ועל הכפר, בתגובה להתנכלות המתמשכת לדיג הישראלי. ההתנגדות הסורית היתה חזקה מהמשוער והקרב הסתבך. שמונה חיילי צה"ל נהרגו וקרוב ל-50 נפצעו. אחד החיילים יעקב דביר נעדר עד היום. לסורים כ-30 הרוגים. 13 צל"שים חולקו למפקדים וללוחמים, וכן לצלם "במחנה" אברהם ורד. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל על הפעולה.

אנדרטת הקרב במצפה נוקייב

20.3.1962: ירי על ספינת משמר ישראלית. הפשיטה על מוצבי נוקייב לא הרתיעה את הסורים. חלפו שלושה ימים וספינת משמר ישראלית ספגה אש מחוף כורסי. שניים מאנשי הצוות נפצעו קל. למחרת ירו תותחי נ"מ סורים מגזרת הכינרת אל מטוסי חיל האוויר.

17.4.1962: עוד ועוד דייגים סורים בכינרת. שמונה סירות סוריות נצפו מפליגות למרחק של כ-300 מטר מהחוף. ספינות משמר ישראליות תגברו את נוכחותן.

21.6.1963: פעולה נועזת בנוקייב לחילוץ רשת. שלושה אנשי צוות ספינת משמר התנדבו לרדת לסירת דיג ולחלץ רשת קרוב מאוד למוצב הסורי. איתן פרייס, שמעון ארנון ואברהם עמר זכו לצל"ש אלוף הפיקוד על פעולתם זו.

20.2.1966: ירי סורי על ספינת משמר. הסורים ירו על ספינת המשמר אש מנשק קל ומרגמות בזמן שאבטחה סירות דיג מול חוף מסעודיה. הספינה השיבה באש. לאחר שוך הירי המשיכו הדייגים הישראלים במלאכתם. כמה ימים קודם גנבו הסורים רשתות לדייגים הטבריינים.

הנמ"כ שנתקע

15 באוגוסט 1966: ספינת חיל הים שעלתה על שרטון והותקפה. התקרית הארוכה ביותר בכינרת. נמ"כ [נושאת מכוניות] של חיל הים נתקע ב-03:30 לפנות בוקר במים רדודים בין הכפר עקב למסעודיה [מוצב הבננות]. הוראות הקבע לספינות המשמר היו שהן יכולות להתקרב עד 250 מטר מהחוף. במקרה הזה הספינה הגיעה עד כדי 50 מטר מהחוף, לאחר ששני אנשי סיירת מטכ"ל, שהצטרפו להפלגה כדי לנסות מכשיר לראיית לילה, שכנעו את מפקד המשמרת להתקרב עוד ועוד. נסיונות החילוץ עד שעות הבוקר עלו על שרטון. מוצבי הסורים פתחו באש מקלעים ותותחים על הספינה התקועה ועל זו שניסתה לחלץ אותה.

ישראל פנתה לאו"ם שיתערב ויאפשר את חילוץ הספינה. בינתיים תקפו אותה ארבעה מטוסי מיג 17. אנשי שתי הספינות השיבו אש ופגעו באחד המטוסים, שנפל כ-120 מטר צפונית לספינה התקועה וצלל למים. מיג נוסף הופל על-ידי מיראז' ישראלי בשטח סוריה.

הספינה התקועה [במרכז] ונסיונות החילוץ ע"י צוללים, ספינת דיג ונחתת אחרת [מוזיאון חיל הים וההעפלה]

מהירי הסורי מהיבשה ומהאוויר נפצעו חמישה ופונו, ועל הספינה נותרו ארבעה אנשים כדי להגן עליה מפני ניסיונות סורים להשתלט עליה.

בימים הבאים נערכו עשרות דיונים בתיווך האו"ם, במטרה לאפשר את שחרור הספינה ובמקביל למשות את המיג 17 ולמצוא את גופת הטייס ההרוג. בגזרה זו נרשם שוויון: צוללני חיל הים הצליחו למשות כנף וכמה חלקים של המטוס, והסורים הצליחו לגלות את גופת הטייס ובכך סיכלו רעיון להציע את החלפת גופתו בזו  של אלי כהן, שהוצא להורג בדמשק כשנה קודם לכן.

ספינת חיל הים בדרכה לאחד מנסיונות חילוץ הנמ"כ שעלה על שרטון בכינרת 1966

השיטות לנסיונות החילוץ היו מגוונות ומקוריות, כמו ציפייה לגאות של הערב והצפת הספינה באמצעים שונים. חלק מהנסיונות התקיימו תחת פרוז'קטורים ענקיים של הסורים. את הכינרת פקדו כמעט מדי יום בכירי צה"ל – אלוף פיקוד הצפון, מפקד חיל הים, הרמטכ"ל, סגנו, ראש אג"מ ועוד. חלק מהבכירים צולמו על-ידי המודיעין הסורי. התמונה נמצאה אחרי המלחמה במסמכי שלל בקונייטרה.

בישיבת ממשלה הוצע לפוצץ את הספינה ולהניח למאמצים, אבל הרמטכ"ל רבין סירב מפאת כבודו של צה"ל. רק אחרי 12 יום חולצה הספינה וחזרה לחופי ישראל פצועה וחבולה. בית הדין הצבאי לא מצא דופי בהתנהלות מפקד הספינה, סגן משה אייל, שיצא זכאי.

14 בינואר 1967: ירי אל ספינות הדיג של עין גב וגינוסר ועוד שש סירות. התקרית אירעה באיזור קורסי ונוקייב. כל צי הדיג החל לסגת וספינת המשמר הישראלית השיבה אש. סירת מירוץ שהיתה במקום חילצה צוות דייגים שנקלעו לאש. הספינה ירתה 330 פגזי 20 מ"מ, אלף קליעי 0.5 ו-60 כדורי מקלעון.

אסד דג בכינרת. פסל ברזל של עוזי קרן מקיבוץ עין גב מעל חוף נוקייב – במחאה על המו"מ בזמנו עם סוריה בתמורה להחזרת הגולן

מאיר אוחיון נהרג בעין גב במלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים היה מיודענו מאיר אוחיון מגויס להגנה המרחבית, ושימש בעין גב מפקד המוצב הצפוני ["מוצב המסגרייה"] שהיה על הים. "היינו חמושים בררנ"ט ורימונים. כל המלחמה התבצרנו בעמדות, חדר האוכל היה סגור, מביאים לנו מנות קרב לתעלות, ישנים בתעלות, כל לילה שולחים תשמוע – חייל אחד או שניים שיילך צפונה לאיזור הבננות, להאזין אם משהו מתקרב. היה לנו פה אלוף בריצה שהיה חייל שלי, והייתי שולח אותו להביא כל מיני דברים. היינו מוצב צבאי לכל דבר".

טוראי אוחיון ז"ל

אנחנו מזכירים לו שבעין גב היה הרוג בהפגזה הגדולה על הקיבוץ, ועל כל יישובי גבול סוריה, ביומה השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967.

אוחיון: "אז אני אספר לך סיפור מדהים ביותר. בהפגזה הזו היינו במוצבים שלנו, ועד היום דלתות הברזל בבית החרושת שלנו כולן מחוררות מרסיסי הפגזים הללו. לפני המלחמה, לקראת מה שחשבו בצה"ל שיתפתח, רצו לחזק את ההגנה של עין גב ולטפל בכל תעלות הקישור מסביב לקיבוץ. הביאו מחלקה של חיילים שהיו בבית סוהר לעבוד על התעלות. החלה ההפגזה, אחד החיילים נהרג וקוראים לו מאיר אוחיון. זה גם השם שלי. אמרו בחדשות שהחייל מאיר אוחיון נהרג בעין גב. הלכתי מהר למזכירות וביקשתי מהמזכירה שתיתן לי לטלפן מהר להורים שלי, שרק עלו ממרוקו, היו עולים חדשים שגרו בקרית שמונה. היא לא רצתה לתת לי לטלפן, כי הקו לא היה פנוי והיה קצת בלגן. אז הפכתי עליה שולחן וצלצלתי לקרית שמונה, שיודיעו להורים שלי שאני בסדר".

לשון היבשה של כורסי, צילום ממצפה נוקייב [לחצו להגדלה]

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים נהרג שוטר משטרת החופים, רב סמל ארנולד רוזנטל, מירי של מיג סורי על בסיס השיטור הימי בדגניה.

חופי הכינרת הצפון-מזרחים נכבשו בשעות אחר הצהריים של יום שבת 10 ביוני 1967. סיירת חטמ"ר 2 והגדודים 22 ו-23 התקדמו מצמח, חלפו על פני עין גב, חצו את הגבול והתקדמו צפונה ללא התנגדות, תוך פינוי שדות מוקשים. לקראת חשיכה הגיעו לחוף כורסי ובשעות הלילה המשיכו עד לשפך זכי שבבקעת הבטיחה.

במקביל אליהם היה זה גדוד 92 [מחטמ"ר 3] שהתקדם מאיזור מוצב השפך דרומה. כך הושלם כיבוש כל איזור הכינרת.

הישראלים כובשים את חוף כורסי. צילום מתחילת שנות ה-80 [האוסף הציוני]

אחרי המלחמה איך היה להגיע לשטח הסורי שנכבש, להיות במזרח הכינרת? "כשנגמרה המלחמה הלכנו צפונה ברגל, נכנסתי לבתים שלהם בנוקייב הכפר, לקחתי כל מיני כלים חקלאיים מעץ, דברים פרימיטיביים שמצאו חן בעיניי, היו פינג'אנים על השולחנות, כוסות קפה. ומה אני אגיד לך? ראינו את הכינרת הסורית".

הכינרת הסורית החדשה שאוחיון מדבר עליה כללה כניסת סירות קטנות לשפכי הנחלים שירדו מהגולן. עושר הנוף הטבעי, שפע המים, הצמחייה, ובעיקר השקט. יותר לא ינבחו המקלעים משני הצדדים ואף דייג ישראלי לא יפחד ולא ישקול את צעדיו לפני שיתקרב אל החוף המזרחי.

שטחים מוצפים באיזור מוצב השפך ומבט אל הגדה הצפון-מזרחית [לחצו להגדלה]

היית חוזר לימי הדיג בלילה כשהסורים יושבים בחופי הכינרת?

אוחיון: "הלוואי. אני אהבתי את התקופה הזו, אהבתי את המתח הזה. כשהיו יריות, לאו דווקא עליי, כשהסורים ירו על נחתת המשטרה והנחתת ירתה, ודייגים ירו באוויר זיקוקים. היה לנו קשר אלחוטי לעין גב וכל הזמן היו כאן בכוננות. כל פעם שהיתה תקרית, אז בחזרה היו קודם כל מגיעים לעין גב. אחות מהקיבוץ היתה מגיעה למזח עם ציוד רפואה. אלה ימים שלא אשכח".

————————————————————————————————————————-