אדמה, מים, אש (חלק א')

השטחים המפורזים, החלקות המעובדות, מפעלי ההטיה, הנחלים והמעיינות, חלקת החדירה והערבי הלא משוגע * סיור מרתק מתל דן לכינרת בנקודות החיכוך המרכזיות בזמנו בין ישראל לסוריה – עם איתן ישראלי מקיבוץ עמיר * חלק א' מתוך שלושה: תקריות תל דן – על דרך הפטרולים והמעיינות

איתן ישראלי במעיינות דן. כנער בקיבוץ עמיר צפה בקרבות האוויר של תקרית ה-13 בנובמבר 1964

מלחמת ההתשה בגבול ישראל-סוריה עד ה-9.6.1967

לרגעים ההיסטוריים שבהם צה"ל עלה על הרמה הסורית במלחמת ששת הימים ושינה באופן דרמטי את ההיסטוריה של רמת הגולן (מחוז ג'ולן), יישובי הגליל העליון, חלק מיישובי עמק הירדן ומעמדה של הכינרת, יש עבר עמוס בהיסטוריה, אירועים, עלילות ותלאות.

קו הגבול הבינלאומי, קו החזית בסיומה של מלחמת הקוממיות, הסכם שביתת הנשק, השטחים המפורזים, עיבוד הקרקעות החקלאיות, קיומן של אדמות מריבה, המלחמה על המים והתמוטטות הסכמי שביתת הנשק מ- 20.7.1949, נטועים גם הם בשורשי איבה והדם הרע בין ישראל לסוריה.

תל עזזיאת ושדות ישראל [צילום: מאיר שמיר]

כדי להבין את עיקרי הסכסוך, את עומקו ואת מהותו, יצאנו בשנה וחצי האחרונות למספר סיורים בשטח עם איתן ישראלי, חבר קיבוץ עמיר, יליד 1949, שמתמחה במשק המים של ישראל וגבולותיה של מדינת ישראל בכלל ובגבולות ישראל סוריה ולבנון בפרט, בהתייחס למצב הגיאו-פוליטי האזורי.

הסיורים עם איתן יתפרסמו בשלושה חלקים. לפניכם חלק א' [לחלק ב' לחצו כאן], לחלק ג' לחצו כאן.

איתן ישראלי עובד שנים רבות בחברת ארגון עובדי המים. שימש פרויקטור מטעם יישובי הגליל העליון שמקבלים מים ממפעל זמר המעלה מים מעמק החולה למרחב הגליל העליון המזרחי. היה חבר בצוות מחקר גבולות ומים בצפון הארץ.

קצת על פעילות זו סיפר לנו איתן: "הבריטים היו כל כך מסודרים, שהוציאו נ"צ של עמודי הגבול ב-16 מספרים. באותם ימים לא באו ברכב או בהליקופטר, אלא רכבו על סוסים וחמורים. את זה עשו בשנים 1943-1942 אחרי שכבשו את סוריה של ווישי. היה חשוב לדעת את מיקומם של עמודי גבול אלו (אבני הגבול באנגלית), שחלקם נעלמו במהלך השנים. במסגרת המחקר זוהה מיקום עמודי הגבול באמצעות GPS ברמת דיוק מדהימה שלוויינים יכולים לתת. היו מקומות שהם אמרו לי שפה יש אבן ולא היה שום דבר, ואז היה צריך להוציא את המעדר".

בנוסף עסק המחקר במיפוי של נביעות ומעיינות  וחקר נושא תל דן – היכן עברו קווי הגבול השונים, בעיקר אחרי שישראל סללה בסביבות שנת 1961 או 1962 את דרך הפטרולים, במטרה למנוע מהסורים חיכוך עם מעיינות הדן. "זה עניין קריטי", הוא אומר, "מדובר כאן על 200 עד 250 מיליון קו"ב מים בשנה בעת ההיא. מיתקן התפלה שלם".

בסביבות שנת 2010 העביר איתן ישראלי למכללת תל חי אוסף של כ- 2,000 מפות ישנות, ישראליות, סוריות ואחרות, שאסף במהלך השנים. כך נוצר במכללת תל חי הבסיס לארכיון המפות ההיסטוריות הקיים שם.

סיירנו עם איתן ישראלי בנקודות החיכוך הלוהטות ביותר באותן 19 שנים, כדי ללמוד ולהכיר מקרוב ולעומק את נבכי הסכסוך.

מעוף מעל תל עזזיאת בכיוון היישובים הישראלים [לחצו להגדלה]

ההסכם המעורפל 1949: רקע כללי להבנת הסכסוך

במשך 19 שנות קיומו של הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, מ-20.7.1949 ועד לסיום מלחמת ששת הימים ב- 10.6.1967, נרשמו אלפי תקריות גבול החל מחציית עדרי בקר לשטח ישראל, מיקוש, חבלות, תקריות ירי, הפגזות וכמה ימי קרב, שמהם זכורים מראות הקיבוצים, המושבים והמושבות, שבתיהם נפגעו ותושביהם בילו במקלטים. היישובים דן, שאר ישוב, שמיר, להבות הבשן, יסוד המעלה, חולתה, גדות, גונן, תל קציר, עין גב ועוד (רשימה חלקית), הוסיפו נופך קרבי והרואי להיסטוריה שלהם.

איתן ישראלי: "דעתי על נושא 'הערבי המשוגע' [שפותח באש מתי שמתחשק לו] היא פשוטה – אין כזה דבר 'הערבי המשוגע' ואין כזה דבר 'הישראלי המשוגע'. כאשר אחד הצדדים הולך לבצע תקרית, יש לכך אינטרס מסוים.

"בזמנו מחלקת היסטוריה של צה"ל כתבה פרק שלם על כל התקריות לאורך הגבול עם סוריה. על פי הכתוב באותו פרק, ישראל אף פעם לא פתחה ראשונה באש. ברור שזו כתיבה היסטורית חד צדדית. לדוגמה, סיפר לי בחור מהגושרים שהיה מרכז המשק בעת ההיא, שהיו להם שטחים מצפון לדפנה, בשוקא א-תחתא, שלפעמים הוא היה מקבל טלפון מהצבא – מחר אל תצאו לעבוד כי תהיה תקרית. והיו הרבה מאוד הוראות כאלה למשקים. מה זה אומר? שאין איזה ערבי משוגע שירה. פשוט, ישראל דאגה לאינטרסים שלה לפי תפיסת עולמם של מנהיגיה בעת ההיא וההיפך".

איתן מזכיר בהקשר זה את משה דיין: "אני נתלה באילן גבוה. בראיון שנתן סמוך למותו ראיון בו הירשה לעצמו לשחרר את חרצובות לשונו, דיין אמר שישראל יזמה כ- 80 אחוז מתקריות הגבול עם סוריה.

במשלט של חולתה [צלם לא ידוע]

"השמועה אומרת שבשנות ה-50 וה-60 היו לחיילי צה"ל שני פרדוקסים גדולים. פרדוקס אחד היה לקוח מעולם המארבים – 'עצור, מי היה שם?'. יעני כבר יריתי, אחר כך אני אשאל את השאלה. והפרדוקס השני, שעד היום לא הצליחו לפתור אותו, אומר את המשפט הבא – 'כוחותינו השיבו אש ראשונים'".

לשיטתו, צריך ללמוד את תולדות הגבול הזה, שתחילתו בהסכם שביתת הנשק 1949, בניהולו של הדיפלומט האמריקאי ראלף באנץ' ואף קודם לכן. איתן ישראלי: "באנץ' עשה הסכם שהיה פשרה ושכל אחד יכול היא לפרש סעיפים שונים בהסכם איך שהוא רוצה. הוא פעל לגמור את המלחמה, כי שני הצדדים היו מותשים לחלוטין. כדי לשכנע את הסורים לחתום על הסכם שביתת הנשק, ישראל מתכננת מבצע גדול, שנקרא 'מבצע גולן', ותפקידו היה לכבוש את הגולן. אני לא יודע באיזה היקף. מטכ"ל תפקידו להכין תוכניות לכבוש יעדים אפילו רחוקים. מה מבצעים מכל התוכניות, זה כבר עניין אחר. אבל אתה תכין תוכניות וגם תעדכן אותן מדי פעם. יתרה מזה, אפילו עשו פעולה כלחץ והכניסו את גדוד 12 באותה תקופה לתפוס את מעיין הדופילה" [מדרום-מזרח לשמיר].

"השנתיים הראשונות בעידן גבול סוריה-ישראל היו נינוחות ומתונות. איתן ישראלי מזכיר צילום פנטסטי, שבו נראים על גשר בנות יעקב שוטר ישראלי לצד שוטר סורי. "שני הצדדים ניהלו במשותף את ענייני השטחים המפורזים, אבל לאט לאט הדברים הידרדרו למצבים בלתי אפשריים. הפרובלמטיות הראשונה היתה עניין היישובים החדשים בשטחים המפורזים והשטחים המעובדים. הוסכם שאזרחים סורים שיש להם אדמות בשטח פלשתינה יכולים להמשיך לעבד אותן, והם עשו את זה. הם עברו את הגבול בהסכמה ובאישור ישראל, נכנסו לשטחים המפורזים ועבדו".

הוא מתאר דוגמה בולטת למצב הזה: "קח למשל את אדמות הכפר העלאווי עין פית [קילומטר מדרום-מזרח למעיינות הבניאס]. חלק גדול מאדמותיו היו בשטח ישראל, באיזור של כפר סאלד ותל אבו חנזיר [גבעת האם]. במפגש של נחל שיאון ונחל בניאס, מצפון-מזרח לשאר ישוב, היתה חלקה שנקראה 'חלקת החדירה'. זו חלקה שהסורים מעין פית היו יורדים ומעבדים אותה".

הכפר העלאווי עין פית. בבעלות כמה מתושביו היו אדמות ליד כפר סאלד [צילום: יגאל אשוח]

איך אזרח סורי עובר את הגבול לישראל?

איתן ישראלי: "יש רשימה של בעלי השטחים. היו מפות וידעו למי שייך מה. ברגע שנאמר למוחמד מעין פית שהוא יכול לעבד את האדמות שלו ליד כפר סאלד, אז הוא ידע שהוא יכול לעבור את הגבול. אולי היו מבקשים ממנו תעודות מדי פעם. כשהיה מותר להם, הם היו יורדים בשביל שהלך לאורך נחל הבניאס, שזה בטח לא האמזונס ולא הוולגה – והלכו ועיבדו את החלקה שלהם. למה? בשביל הפרינציפ, וגם כי ככה היה נהוג אז. גם אנחנו עשינו את זה ועיבדנו את השטחים שלנו, שאין להם שום הצדקה כלכלית, אבל בסדר, גם המדינה היתה חייבת להוכיח את ריבונותה. זה היה נכון אז ונכון גם היום".

אמרנו לאיתן שהשאלה מי התחיל את כל הבעיות ומאיפה הן צצו, ראויה לדיון מעמיק. ולתחושתנו, על סמך הניסיון במחקר כאן בנעמוש לאורך שמונה שנים, משיחות עם אנשי קיבוצים, מסמכים מהארכיונים השונים, פרוטוקולים של ועדות שביתת הנשק, פה ושם חומר סורי, מכל אלה מסתמן שישראל היתה הגפרור.

צילום אוויר של קיבוץ דן מ-1963. דן נראית בתחתית. הצילום נעשה ממערב למזרח, לתל חמרה ורמת הבניאס [מקור: דרורי בורלא]

איתן ישראלי מנסח את הדברים אחרת: "היו כמה שלבים. ברגע שנחתם הסכם שביתת הנשק, עולה התיישבות ישראלית ראשונה בשטח מפורז – וזה קרה במעגן [דרום הכינרת]. למה במעגן? כי אמרו זה מחנה בריטי וקו הגבול של השטח המפורז עובר באמצע, אז אנחנו מתיישבים במחנה. אחר כך העלו את און, הוא האון, ולא העלו אותו כיישוב אלא כמחנה גדנ"ע, כהכשרה לנוער לקראת התיישבות. הועש"ן [ועדת שביתת הנשק] מקבל את זה.

"לאט לאט מכניסים עוד. ב-1950 העלו את היישוב בני צפת [משמר הירדן החדשה]. ולמה בני צפת? כי היה גרעין של האצ"ל להתיישבות בשטח הזה טרום מלחמת הקוממיות. אחר כך גרעין הגוברים שמגיע לדרדרה. אנשי קיבוץ אייל בדרדרה, שנלחמו שם בגבורה במלחמת הקוממיות ואף איבדו שלושה מאנשיהם, לא יכולים לקיים את הקיבוץ במקום כי אין למקום עתיד כלכלי והם עוברים למקום אחר [ראו את סיפור דרדרה בחלק ב'], והגוברים התיישבו תחילה בקיבוץ חולתה והם צריכים להשלים את חולתה ב', שיושבת בשטח המפורז בדרדרה, ולאחר מכן הם תופסים את מקום משמר הירדן הישנה [והופכים לגדות]. הסורים לא קיבלו את זה, אבל הועש"ן פסק לצד ישראל.

צילום אוויר של פיקוד צפון מ-1966, איזור תל דן/נוחיילה/תל חמרה [ספריית המפות, מכללת תל חי]

"אחר כך בשנת 1951 יש שתי תקרית גדולות – האחת באל חמה ואחריה תקרית תל מוטילה. אחר כך החלו נושאי המים והקרקעות [החלקות החקלאיות], ובראשן עניין ניקוז החולה, שקק"ל הטמיעו את המושג ייבוש החולה. הסורים התנגדו לפרויקט הזה, כי לטענתם זה משנה מצב ונוגד את הסכם שביתת הנשק. בתחילת העבודות, ישראל מעבירה טרקטור על גשר בנות יעקב, כדי לעבד שטחים בצד המזרחי של הירדן. יש לדעת שהגבול הבינלאומי עובר צמוד לבית המכס התחתון, אבן גבול 53 שגנבו אותה.

"כל זמן שהטרקטור נסע על הגשר, הכל היה בסדר. אבל כשהרים את הכף והתחיל לחפור הסורים פתחו באש. למה? כי כל השטחים האלה היו חלקות סוריות. זה היה במאי 1951. הועש"ן החליט שישראל יכולה לעבוד רק בצד המערבי של הירדן. ואז התחילו כל מיני הסדרים על קרקעות. הרבה כסף עף באוויר ועף מתחת לשולחן, ופתרו את הבעיה כמו שפותרים דברים במזרח התיכון – מה שלא הולך בכסף, הולך בעוד יותר כסף".

במקביל לסכסוך השטחים המפורזים והקרקעות, החלה המלחמה על המים. ב-1953 החלה ישראל בפרויקט יומרני של הטיית הירדן מדרום למיצד עתרת, פרויקט שהופסק בעיצומו [ראו בפרק ב']. כעבור כמה שנים פרץ נושא הזכויות על מי מעיינות הדן.

מפת איזור דן מ-1948. מימין בכתום סימונים למוצבי הסורים שנבנו החל מ-1954 [ספריית המפות, מכללת תל חי]

"בתקופה ההיא", מספר איתן ישראלי, "אין דרך פטרולים ואין שימוש במי מעיינות הדן באופן ישיר בתל דן על-ידי מדינת ישראל – פרט לניצול המעיינות העליונים על ידי קיבוץ דן. מי מכניס את העדרים לשתות מהדן? ערבים מנוחיילה, מרג'ר, בדואים, סורים. לפעמים גם אנשי דן היו לוקחים, אבל אין אחיזה ישראלית על המים במעיינות הראשיים.

"צריך להבין משהו בתחום המים: אם אתה עושה שימוש במים, יש לך זכויות עליהם. אין זכויות על הנייר. זה לא אופציות בבורסה. אם אתה לא עושה שימוש – לא מגיע לך מים. לכן ישראל ניצלה כל קו"ב, או שלקחה אותו אפילו במורד הזרם, או עשתה בו שימוש כדי שאי אפשר יהיה לקחת את זה ממנה. זה עיקרון מהותי בחלוקת מים בכל מקום בעולם.

"ואז מתחיל סיפור המעיינות. אחת הנקודות הקריטיות היא מעיין הדופילה, שנמצא בזמנו כ-300 מטר בתחום סוריה. אחר כך התחילו להתפתח תקריות סביב המים וסביב עיבוד החלקות. ישראל הולכת ליישם את ריבונותה בשטחים המפורזים.

דורשים את הזכויות שלהם על הקרקע. משמאל: מוכתר הכפר קראד אל בקרה [סמוך לאיילת השחר] שוטח את טענותיו בפני איש האו"ם, 1952 [מתוך הספר "שיתוף פעולה בצל עימות" מאת אריה שלו]

"ליד תל קציר יש מפת קרקעות של ערבים. איך נראית חלקה של ערבי? כמו של נקניק. ואז החלקות ממזרח לתל קציר הן כן ערבי, לא ערבי. נקניק לא ערבי שייך לישראל, אבל טרקטור שעובד לא הולך בדיוק לפי הנקניקים, הוא נוסע גם על חלקות סוריות. וכשזה קורה הסורים מלמעלה פותחים באש. כי לכאורה הפרת את הריבונות שלהם.

"כשהיו רוצים להגיע להסכמות, לא היו נכנסים לשטח לעבוד, וכשלא רצו להגיע, אז כן נכנסים, אבל מה שברור שהם הסורים פתחו באש ראשונים. ודיין היה מספיק חכם להגיד את מה שאמר [שישראל יזמה כ- 80 אחוז מהתקריות], כי אנחנו היינו הדומיננטים בלשנות את המצב של השטחים המפורזים, מיד עם החתימה.

"ב-1954, אחרי מספר פגישות במלון שולמית בראש פינה ובבית המכס העליון, יש ניסיון להגיע להסדר עם הסורים, אבל בן גוריון לא מוכן לחתום על הסכם כזה, בטענה שהשלטון בסוריה לא יציב. באותה תקופה היו בסוריה כמה הפיכות. אחרי ששיחות השלום התמוטטו, הגיעו ישראל וסוריה ב-1954 למצב של כמעט מלחמה.

גשר בנות יעקב 1952. משמאל: נציג ישראל סא"ל שאול רמתי מול הנציג הסורי מוקדם עסאן ג'דיד [מתוך "שיתוף פעולה בצל עימות" מאת אריה שלו]

"אם אתה מסתובב במוצבים סורים, דוריג'את למשל, מוצב מעניין. אתה הולך ועושה מה שאני עשיתי – מחפש את 'ברוך ג'מילי' של הסורים. כי תמיד אחד הבנאים חרט משהו בבטון. הסתובבתי עם חבר צ'רקסי מריחניה שדובר וקורא ערבית היטב, והגענו למסקנה שרבים מהמוצבים הסורים נבנו ב-1954 ואילך. שנה שהיתה בתנופת בנייה אדירה משני הצדדים, תקופה של התחמשות והתבצרות. ההסכמים שהיו כבר התערערו.

"ואז התפתחה סדרת תקריות מ-1957, שהכי מפורסמת היא 'הפגזת האלף' ב- 1958. יצחק רבין היה אז אלוף פיקוד צפון והוא עשה לסורים אמבוש. הוא הכניס בחורשה ליד החולה תותחים ויזם תקרית, שהתפתחה בכמה שלבים: הם ירו ברובה, אתה ענית במקלע, הם ענו במרגמה, אתה ענית בתותחים, ואז הם החלו לירות על הקיבוצים משמיר עד גדות. מבחינתם, ישראל התחילה. העילה לתקרית היה ויכוח וריב על עמוד גבול 46 ליד הדופילה, שהסורים פוצצו אותו. תאמין לי, זחלתי בצמחייה שם ואין אבן גבול.

"לאחר מכן החלו תקריות סביב סלילת דרך הפטרולים לאורך הגבול, בעיקר בתל דן, במטרה להחיל ריבונות על מעיינות דן. יש ויכוח ומביאים צוותים של האו"ם שיילכו וימדדו את הגבול. אבל הסורים לא מוכנים לשמוע על מדידת הגבול בתל דן. מבחינתם אין ויכוח שהשטח שייך להם.

"במקביל לדרך הפטרולים בתל דן, סלל צה"ל דרכי פטרולים במקומות נוספים. עשו דרך בדיבשה ומעל להבות ומעל שמיר וכפר סאלד ומעל גבעת האם, ויורדים לנבי הודא והולכים לאורך גבול השטח המפורז. סביב זה היו סדרה של תקריות, בלי חיל האוויר.

תל דן, רג'ר, תוואי ההטיה

"אבל בתקרית דן בנובמבר 1964 הפעילו לראשונה את חיל האוויר. היו באוויר כ-80 מטוסים, ואני כנער עמדתי בעמיר וראיתי אותם. היו כאן אורגנים, מיסטרים, סופר מיסטרים, ווטורים, וגולת הכותרת – מיראז'ים. רק מכפר גלעדי היו שלושה טייסי מיראז'. ובהזדמנויות שהסורים ירו על דן או על עין גב, אמרו אנחנו נחסל להם את כל תוואי ההטיה שנחפר, כדי להטות את מקורות הירדן ואת הציוד שעבד שם, וזה מה שהם עשו.

"יש ספר נפלא של חיל האוויר, ועל התקרית בתל דן וההפגזה על דן כתוב בהערה למטה שרבין, שהיה הרמטכ"ל, מאוד מאוד כעס על פיקוד צפון, שמיקם שתי מרגמות 120 על הדשא ליד חדר האוכל של הקיבוץ. המרגמות האלה מה הן עשו שם? לא הביאו אותן בשביל לעשות מהן עציצים. הן ירו. ירו על הסורים, והסורים ירו על משק דן".

שאלה: דיין אמר בזמנו שהקיבוצים לחצו לכבוש את רמת הגולן בעיקר בשל חמדנותם את אדמות הגולן. סילוק האיום הסורי היה סיבה משנית. אמת או עלילה? הרי יישובי הגבול בזמנו סבלו מדי פעם מהפגזות, אבל לא באמת היו תחת סכנה קיומית.

איתן ישראלי: "סכנה קיומית זה דבר שתלוי ביכולת של ישראל לתת תשובה. אחרי תקריות, מדינת ישראל ידעה למנף לצרכיה מקרים של פגיעה ביישובים. אם היה בית שנפגע, אז יש חגיגה תקשורתית וישראל אומרת שהערבים אשמים. היישובים הם חלק מהמדינה ואם יש סכנה לקיומם, המדינה היתה נותנת לזה פיתרון. לקיבוצי הצפון, ובעיקר לאנשי כפר גלעדי, היה אידיאה פיקס – הגולן. כבר ב-1923 בימי המרד הדרוזי נגד הצרפתים, אנשי השומר היו בקשר עם הדרוזים גם כמביאי נשק וגם כיועצים מקצועיים. הם ראו בגולן מקום להתיישב בו. הם ראו בגולן ערך, כמו שיהודים רוצים שיהיה בית המקדש במהרה בימינו, אז הגולן זה אידיאה פיקס עבור יישובי הצפון, במיוחד כשהסורים יושבים מעליך ומאיימים עליך, וזה לא נוח. אבל עובדה שחיו עם זה.

משמאל: דדו, דיין, אשכול ובר לב מעל המפות במוצב הפיקוד בהר כנען, 10 ביוני 1967 [מתוך הביוגרפיה על דדו מאת חנוך ברטוב]

"דיין בדק את הדברים ולא סתם אמר מה שאמר. הוא היה ציניקן לא קטן, שכל החששות שלו היו מה תגיד ברית המועצות. בגלל זה הוא לא נתן פקודה כל כך מהר לתקוף את הרמה. חוץ מזה שזו היתה המלחמה שלו נגד אשכול, כדי לגמד אותו. כי אשכול יצא מאוד קטן מהמלחמה הזו, לעומת כמה שדיין יצא גדול. זה עשה לאשכול עוול היסטורי. אז מה קרה לדיין בלילה ההוא, שתפס איזה סרן בבור ואמר לו – תעלה את כל צה"ל לרמת הגולן? ההארה הזו לא באה לו סתם פתאום. להערכתי הוא פשוט הבין שאם הוא לא יעשה את זה הוא ייכנס להיסטוריה לא טוב".

* * * * * * * * * 

אחרי ההקדמה שקיבלנו מאיתן ישראלי למלחמת ההתשה הזו, עברנו לסייר בכמה נקודות מהותיות בשטח, מדן ועד הכינרת. סיורים אלה נעשו במספר מפגשים שהחלו ב-2020.

תל דן: סלילת דרך הפטרולים במטרה להפריד את המעיינות מהסורים

ההתחלה שלנו היתה בצפון, באחת הנקודות הלוהטות של הגבול. בשעת בוקר מוקדמת כשהשמורה היתה עדיין ריקה, פסענו בשביליה המוצלים תוך מעבר מעל הערוץ הראשי – פלגי מים וצמחייה מופלאה.

היעד היה המצפור שנמצא סמוך לשרידי מוצב צה"ל עד 1967. בעלייה אליו התעכבנו מעל גשר הנחל ובעתיקות העיר דן, היא ליש של פעם.

איתן ישראלי מעל גשר נחל דן: "מה שמלווה אותנו לאורך הדרך בשמורה כאן זו צמחייה ייחודית ורעש המים. המים באפיק המרכזי של נחל דן מגיעים מאיזור בריכה מסוימת, שנגיע אליה אחר-כך, שהיא מעשי ידי אדם במטרה ליישם את ריבונות ישראל על המעיינות.

אין שני לו מבחינת שפיעה ואיכות, נחל דן שוצף

"ישראל משנה את הארכיטקטורה של השטח, עושה מיגלש, והמים מהמיגלש הזה זורמים הנה ומכאן במורד הנחל. בדרך יש למים נקודות איחוז לבריכות הפורל ולחדקנים של דן ממערב וממזרח לקיבוץ. הגשר הזה מעל המים הוא אחת הנקודות היפות בשמורה. יש זרימה מרשימה וכמויות מים יפות, אחרי שני חורפים טובים לאחרונה".

הגענו לשרידי העיר דן (ליש) בת אלפי השנים: "זו הבמה שחפר אותה במשך כ-30 עונות חפירה פרופ' אברהם בירן, שהיתה לי הזכות להיות איתו בסיורים ומבחינתי זו מתנת אל. בירן היה יהודי מדהים ורב פעלים, שהיה בפלוגות של אורד וינגייט והיה ב'הגנה', ועשה הרבה לארכיאולוגיה בישראל, והוא אחד הטובים שהיו בתחומו. אדם עם חשיבה מקורית והבנה של השטח.

פרופ' אברהם בירן חופר בתל דן, 1967 [צילום: אילן ברונר]

"לא סתם הוא חפר איפה שחפר, כולל מציאת שער הלבנים עם הקשת הכנעני. הוא הבין את מערך הדרכים של תקופות קדומות, אמר לחפור כאן – וחפרו. במקום המזבח שנחשף עשו דגם של המזבח ממתכת. בגדול, חלק משוחזר, חלק שוקם מחדש, והכל יחד זהו המתחם המקודש של המזבח".

על עמוד בכניסה לאיזור הארכיאולוגי חקוק פסוק מספר מלכים: "ויעש שני עגלי זהב… וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן".

איתן ישראלי: "פרופ' בירן לא מצא בתל דן את עגל הזהב. היו לו מלחמות קשות לחשוף את השטח כי היתה כאן צמחייה, והמקום כבר היה תחת רשות שמורות הטבע. את עץ האלון הגדול שנשאר באתר, לא נתנו לו להוריד. בירן טען, בהומור דק, שעגל הזהב נמצא בדיוק מתחת לעץ הזה"…

מצפור מוצב צה"ל לשעבר: הגענו לנקודת החיכוך עם הסורים. שרידי המוצב הצה"לי בתל דן נמצאים בגובה של קצת יותר מ-200 מטר מעל פני הים. האויב המיידי כאן בזמנו היה מוצב נוחיילה, כ-700 מטר מצפון. הוא זה שניהל קרב מהלומות עם צה"ל על כל מה שנראה בעיני הסורים כהפרה ישראלית.

מתחת לעץ רחב בנוחיילה ניתן להבחין בקושי בטנק פנצר 4 סורי, שנפגע בתקרית נובמבר 1964 ומאז מונח בשטח. צבע החלודה שלו מתמזג עם גוון האדמה וצמחיית הקיץ היבשה.

הגדילו את התמונה וצפו בטנק הפנצר הסורי בנוחיילה שנפגע בתקרית ה-13.11.1964

בסמוך אלינו צילם בועז (מישקה) רוזנברג עופות דורסים במצלמת קנון עדשה 600-150 מ"מ. הראינו לו את הפנצר והנה מה שלכד בעדשתו בצבע, ועוד צילום ערוך בשחור לבן.

טנק פנצר סורי בנוחיילה [צילום: בועז (מישקה) רוזנברג]

הפנצר הפגוע בנוחיילה [צילום: בועז (מישקה) רוזנברג]

הנוף נפרס כאן במלוא הדרו. ממטולה ודרום לבנון, דרך הכפר רג'ר, שלאחרונה נמצא בדיונים לאפשרות הרחבתו לכיוון מזרח; רכס שיאון, מורדות החרמון המערביים – פסגת רמתא, ג'בל רוס הוא הר דב, שהוא ההר הבולט ביותר בסביבה. שרידי דרך ההטיה הסורית, שתחילת העבודות עליה ב-1964 נתנו את האות לעליית מדרגה משמעותית במלחמה על המים, תוך כדי השמדת ציוד ההטיה הסורי על-ידי טנקים, שירו מכאן, ועוד מספר תקריות גדולות.

איתן ישראלי: "תוואי ההטיה הסורי שנסלל כאן מעלינו [במורדות המערביים של החרמון], זו הסיבה שכאן היה סכסוך ביטחוני, מה שאנחנו מכנים 'המלחמה על המים'. מכאן דפקו להם את הכלים ואת הטנקים בתקרית המפורסמת בנובמבר 1964, שהיתה לי הזכות בתור נער לעמוד על מחסן הדגים בקיבוץ עמיר ולראות את ההצגה הבלתי רגילה בהמשך התקרית.

"בהסכם של ניוקומב-פולה, כאשר אנשי ועדת הגבולות על שמם מסתובבים בשטח ב-1921, בהמשך לוועידת סן רמו שקובעת שיסומנו הגבולות בין המנדט הצרפתי למנדט הבריטי – נקבעו כמה עקרונות. אחד העקרונות הוא מינימום לחצות בין ישויות דתיות. אז יש לנו שמונה כפרים שיעים בשטח א"י-פלשתינה דאז, שהחיזבאללה טוען כיום שזה שלו – הונין, נבי יודה, קדש, מלכיה ועוד. אותו דבר במקרה המרונים – גוש חלב, בירעם.

מבט ממצפור תל דן. אחד ממוצבי צה"ל מתחת להר דב. במרכז התמונה בכיוון מעלה ניתן להבחין בדרך ההטיה הסורית

"אחד הדברים שדיברו עליהם בעת סימון הגבול, היו הדרכים. בהסכם כתוב שמאבן גבול 38 על יד מטולה, איפה שיושב היום הגדוד ההודי של יוניפי"ל, עד לאבן גבול 39 שנמצאת ברמת הבניאס, הגבול יעבור 100 מטר מדרום לדרך שמובילה מקונייטרה עד לג'דידה. ג'דידה זה השם האמיתי של מרג' עיון. הכל טוב ויפה, אבל כאן יש מעבר הכרחי לאורך כל ההיסטוריה בין החרמון לבין קניון הבניאס. אפשר לשבת כאן שנתיים וללמוד איך עברו דרכים בתוך המרחב הזה.

"זו דרך שבימים ההם חשובה בעיקר לצרפתים, על מנת להביא במהירות כוחות צבא ממרחב צור/צידון וביירות אל אגן דמשק, שבעת ההיא יש לצרפתים בעיות עם השריף חוסיין שמורד נגדם. לכן הדרך הזו עומדת לרשותם. האגדה שהבריטים לא ידעו על מעיינות הווזאני היא אגדה. הבריטים הכירו מצוין את השטח. הם הצליחו 'להביא' לנו באותו מו"מ עוד כ- 195 קמ"ר, שזה הגליל העליון ועמק החולה. את זה ראוי וצריך לזכור.

"איפה היתה הדרך? הדרך הזו נעלמת, כי הצרפתים, תוך פרק זמן קצר, סוללים דרך מודרנית חדשה. זהו הכביש שמוליך מבניאס ללבנון, כביש העובר על גשר אבו זאבלה שעל החצבני ועולה אל רמת נבטיה. ואז דרך העפר הישנה הזו נעלמת. כאמור זו דרך עפר, שאין לה חשיבות באותם ימים. ב-1926 נחתם ההסכם 'ליחסי שכנות טובה', שהוא בלתי אפשרי בינינו לבין הסורים. הסכם יחסי שכנות טובה, שהיה המשכו של הסכם ניוקומב-פולה, קבע שאזרחים פלשתינים בעת ההיא ולאזרחים סורים שיש להם זכויות בשטח פלשתינה או סוריה, יוכלו לבטא זכויות אלו.

"הדרך הזו נעלמת והכל חיים כאן על הכיפאק. מדינת ישראל לא מיישמת בתחילה את ריבונותה על מעיינות הדן, כי לא צריך. הבקר של הסורים היה עומד במעיין ושותה מים. חשיבות הגבול לא היתה. זה היה כמו בגבול לבנון בזמנו, שהליצנים היו אומרים שאם יש בעיות עם לבנון, תזמורת צה"ל יכולה לפתור אותן.

הקו הירוק – הגבול הצפון-מזרחי בין ישראל לסוריה עד למלחמת ששת הימים

"איפה הדברים מתחילים להסתבך? כמו כל דבר, אנשים חושבים שנגמרה מלחמת הקוממיות ב-1948 ויש את השטחים המפורזים ואחרי זה מלחמת ששת הימים וניצחנו, וקרה 'ברוך' במלחמת יום כיפור, מה שנקרא קיצור תולדות הזמן. ולמעשה, ישראל מתחילה ליישם את ריבונותה במעיינות האלה איפשהו ב-1958. היישוב הראשון שעשה איחוז של מים במעיינות הוא מושב שאר ישוב. השני שתופס כאן מים זה קיבוץ דפנה.

"ב-1959 בערך, אחרי הכישלון הגדול של מפעל ההטיה מ-1953 [ראו בפרק ב'], ישראל מתחילה בסתר לתכנן מפעל מים חדש, שיזרים כ-100 מיליון קו"ב ממעיינות הדן. הוא נקרא מח"ד – מפעל חולה דרום. התוכנית אוחזת את המים במעיינות הדן, מכניסה אותם בצינור בקוטר 70 אינטש אל מתחת לבלוק פילון ומוציאה אותם בנקודת גובה 44 שזה הפתח של המוביל הארצי.

"מתקצבים את הפרויקט הזה ב-70 מיליון לירות, אבל אז מוציא שמחה בלאס, שהיה אושיה מרכזית במשק המים, מכתב מעניין – שאם לא יעשו את מוביל המים המלוח (המ"מ) ובמקביל יפעילו את המוביל הארצי ביולי 64', תוך 20 שנה הכינרת תהיה עם 600-500 מלג"ר כלור ובאה גאולה לישראל – אין כינרת. אמרו מה לעשות? אמר, קחו את תקציב המח"ד [מפעלי חולה דרום] ושימו בהמ"מ. אמרו רעיון מצוין. עשו את זה ואחר כך באו רשות שמורות הטבע והיה כבר כאן שלטון אחר.

"ב-1961 קם יהודי, שהוא לדעתי גדול האסטרטגים במשק המים שלנו באיזור – יעקב שילה מקיבוץ להבות הבשן ועשה מעשה. שילה היה מנהל מפעל המים 'הבניאס', שלקח מים בגרביטציה מהבניאס וחילק אותם לכל מזרח החולה בתעלות בטון ועפר. שילה אמר – זה בית משוגעים, בוא ניקח מהדן בגרביטציה ובצנרת. הוא שיכנע תשעה קיבוצים במזרח עמק החולה, שהקימו את מפעל הדן המזרחי. הם הראשונים שעושים כאן מפעל מים גדול, שמתחיל בקוטר 70 אינטש, שאחר כך יורד ל-40 אינטש. אותם ישובים מקבלים מים עד היום לחקלאות בגרביטציה. כיום האיחוז נמצא ליד קיבוץ דפנה. מפעל המים מספק  מים לכל מזרח עמק החולה עד בואך לאיזור פרויקט אדמות הכבול [האגמון] במרכז עמק החולה.

דרך הפטרולים של מוצב תל דן – הדרך הצרה שצמודה אליו. הדרך שעליה נוסע הרכב נמצאת 10 מטר צפונה, והיא כבר בצד הסורי לשעבר

"באותה עת אין כאן דרך פטרולים. ואם אתה לא עושה שימוש במים, בא מישהו אחר ולוקח את המים וקובע לעצמו זכויות. ישראל נלחמה שהסורים לא יגעו במים האלה. זה 250 מיליון קו"ב בשנה. ב-1965 הוכרז תל דן שטח צבאי סגור. אנחנו כילדים היינו באים לפה, עומדים בתצפית הזו שהיו כאן חיילים והסתכלנו על הסורים.

"ב-1962 ישראל החלה ליישם את ריבונותה, אחרי סדרת תקריות על השטחים המפורזים, וסוללת כאן את דרך הפטרולים, שהולכת מכאן עוד כשני קילומטר דרומה לשוקא תחתא שמצפון לדפנה. יש פה שתי בעיות. הסורים טוענים שישראל סוללת את הדרך במקום שלא שייך לה. לטענתם, אלה שטחים ששייכים לאזרחים סורים שיש להם זכויות כאן והם התנגדו.

סיור צה"ל על דרך הפטרולים של מוצב תל דן 1964

"ישראל, כדי ללכת על הסייף סייד, סוללת את דרך הפטרולים על התל. הדרך השנייה שרואים מתחתינו, כמה מטרים יותר צפונה לדרך הפטרולים אני קורא לה 'הדרך הצרפתית'. היא נסללה אחרי ששת הימים, אבל היא למעשה בשטח המנדט הצרפתי ואחר כך סוריה.

"וכאן הדרך על הקצה עולה על התל, יורדת ממנו אל המעיינות, משנה את פני הדברים של המעיינות – מזרימה ישירה לאגירה ובניית המיגלש ועושה את הפתחים של מפעלי המים של שלושת הצרכנים משנות ה-50 וה-60.

איתן ישראלי על דרך הפטרולים הצה"לית הצמודה לחלק הצפוני של תל דן

"כל הוויכוח בין הצדדים נבע מעובי הקו במפה הנלווית להסכם ניוקוב-פולה. כלומר, עובי העיפרון, ששווה לכ-140 מטר. השאלה היא 140 מטר מאיפה? 70 מטר לכל צד? 140 מטר מכאן צפונה?  140 מטר מכאן דרומה? בהסכם ניוקומב-פולה כתוב שקו הגבול מקיף את תל אל קאדי (תל דן כיום). סתם ולא פירש. אבל זה לא משנה. ברגע שזה מטר והם נוגעים במים, יש לסורים זכויות על המעיינות, לפחות 50 אחוז. זוהי מהות הוויכוח הגדול בין הצדדים.

"צה"ל בנה כאן סדרה של עמדות. הברזלים והפחים האלה הם העמדות המקוריות, וכאן נקודת תצפית מרכזית אל נוחיילה. כשהסיור של צה"ל היה עובר על דרך הפטרולים, הסורים היו תמיד יורים ברובה או במקלע, כדי לטעון לאי הסכמה, ואמירה לגבי הדרך ומיקומה. אף פעם לא נתנו לסיור לעבור בלי תגובה שלהם.

תל דן. עמדת צה"ל מול הכפר נוחיילה 1965 [מאלבומו של גבי ברשי]

"אגב, לקראת 1967 הסורים שיפרו את הביצועים. כל פעם שהסיור היה עובר, הם היו יורים פגז מתול"ר. בצה"ל לא הצליחו לאתר איפה התול"ר הזה. דבר ראשון אחרי שהסתיימה מלחמת 67' ניגשו לנוחיילה לבדוק איפה היה התול"ר. התברר שהסורים עשו מחפורת עם מתקן חשמלי, שהיה מעלה את התול"ר, יורה פגז אחד ומיד מורידים את התול"ר.

שרידי תעלות הקשר של מוצב תל דן

"דרך הפטרולים נסללה בסביבות 1962 או 1963, עשרה מטר מצפון למוצב ועשרה מטר מדרום לקו הגבול הבינלאומי. כאמור, בהסכם ניוקומב-פולה כתוב שהגבול יעבור מאה מטר מדרום לדרך ומקיף את תל אל קאדי [תל דן]. אין אמירה לגבי הדרך. מכיוון ששניהם משיקים, אין מאה מטר. הסורים אומרים מאה מטר זה מאה מטר וישראל אומרת אין כאן מאה מטר.

"הוויכוח בסופו של דבר הוא על אינטרסים. ברגע שיש אינטרסים, אז אין הסכמה, ולכן הוויכוח הוא ויכוח מדיני, צבאי, פוליטי, איך שאתה רוצה, בין שתי מדינות שנמצאות בסכסוך".

המיגלש – נקודת איחוז מי הדן

אנחנו יורדים עם איתן לדרך הפטרולים, אותה דרך מריבה, והולכים כמה מאות מטרים מערבה, עד לאותה בריכה שעשתה בזמנו ישראל לאיחוז מי הדן.

טורקיז, ירוק, חום. מיגלש מעיינות דן

איתן ישראלי: "לאורך הגבול הישראלי-סורי היו שלוש נקודות, מה שאני אוהב להגיד 'הוט פוינט', נקודות מחלוקת עיקריות. הראשונה, מעמדם של השטחים המפורזים. השנייה היתה חלקות המריבה, שזה לקבוע ריבונות עד הגבול הבינלאומי. ונקודה שלישית שהתפתחה עם השנים זה המים. והנקודה הדרמטית ביותר הם מעיינות הדן. למה? מבחינת העוצמה, מבחינת הכמויות, מבחינת האיכויות, מבחינת הזמינות, ומבחינת הסכנה שמישהו ישתלט על זה ויהיה שותף ב-50 אחוז.

"צריך להבין את התפיסה של ממשלת ישראל באותה תקופה. החקלאות זה המפתח לכלכלה, לקליטה ולביטחון. זה מה שבונה את מדינת ישראל של אז. ולכן המים הולכים ותופסים תאוצה בחשיבותם. כי כל ארצות ערב מסביב מתחילות לייצר פעילות חקלאית צורכת מים. אם זה הירדנים עם הירמוך והרור, אם זה המצרים בסכר אסואן ואם זה הסורים באזורי הפרת, האורונטס והירמוך. ולנו יש את הירדן.

"למעיינות דן יש ייחוד עולמי. זה אולי המעיין השני, או אחד הגדולים בעולם, בשפיעה שלו. מנקודה אחת יוצאים כל כך הרבה מים, אין הרבה מקומות כאלה בעולם. זה נגרם מפעילות גיאולוגית שהיא תולדה של מה שאנחנו קוראים בקע ים המלח, שהוא חלק מהשבר הסורי אפריקני הגדול. הפעולות האלה של שבירה שגוררת התרוממות ושקיעה, יצרו מצב שכאן בנקודה הזאת מגיעות כמויות אדירות של מים.

המים הכחולים מהמיגלש זורמים אל הלבן הקוצף של הדן

"בתל דן יש שתי קבוצות מעיינות: יש מעיינות התל, שהנביעה שלהן בגובה 191 או 192 מטר מעל הים, ששמם עין מטבעות ועין לשם. מה שראינו בדרך למוצב התצפית היו כל מיני פלגים שזורמים מהחלק העליון של התל אל הזרימה העיקרית של המעיינות דרומה. קבוצה שנייה של מעיינות היא בגובה 185 מטר מצפון מזרח לנו. אלו הן שלוש או ארבע נביעות שמתאחדות וזרמו באפיון של מעיינות הדופן המוכרים.

"ואז ישראל, שבאה לאחוז את המים, יוצרת את הבריכה הזו. בונה את המיגלש, כדי שאפשר יהיה לעשות מפעלי מים, ועושה דבר מעניין: היא לוקחת את קו הגבול כמו שהיא מבינה אותו על סמך מפות, ועושה את דרך הפטרולים על הצד הישראלי, רק כדי שלא יהיה מגע פיזי בין הצד הסורי לבין המעיינות.

"האו"ם ניסה כמה פעמים למדוד את הגבולות בהסכמה. פעם הגיעו מודדים איטלקים מהמזרח. פעם מגיעים מודדים קנדים מהמערב. הסורים פתחו באש. הם התנגדו לדרך. ישראל עבדה לפי מפות שטח בקנה מידה של 1:2,500 (טופו-קדסטיות) ששירטטו הבריטים ב-1942, ומבחינתה קו הגבול הזה מקובל ומי שרוצה לערער – שיערער. או שנעשה מדידה, או יאללה – שמח, יורים. אז ירו.

"סלילת דרך הפטרולים נמשכה כמה חודשים. מי שעשה את הדרך זה מחצבות כפר גלעדי. יש בחור בשם שמיר ענבר (ברמן) שעבד על הגריידר [מפלסת], הסורים ירו עליו, הוא ברח והיתה כאן שריפה גדולה.

"ואז עושים את הבריכה הזו. מפעל אחד אתה יכול לראות כאן, זה של מושב שאר ישוב לחקלאות ושתייה. וכאן מפעל הדן המזרחי שבנה את המתקן הגדול הזה לפי צרכי מח"ד [מפעלי חולה דרום], ויוצא מכאן צינור בקוטר 70 אינטש כחצי קילומטר דרומה, נחסם, וממנו יש הסתעפות של 40 אינטש ומשם מתחיל מפעל הדן המזרחי.

מטיילים בשמורת נחל דן 2021

"מפעל הדן עשה את עבודת האיחוז עבורו וגם עבור ישראל באופן מעשי. הכל נעשה בהלוואות של הקיבוצים בבנק החקלאות ובבנק התעשייה, סדר גודל של חמישה וחצי מיליון דולר, בערכי דולר של ראשית שנות ה- 60, בלי עזרה של הממשלה.

"כיום יש כאן, במקורות הדן, המון צרכנות באמצעות צינורות. הכל צריך להיות מבוקר, ואכן מבוקר. רשות המים מאוד מקפידה על התקנת מדי מים וקריאתם (מעקב). זה עסק גדול, ובמדינת ישראל מתייחסים למעיינות דן בחרדת קודש.

"מעיינות הדן מהווים כ- 60 אחוז מכמויות המים במקורות נהר הירדן. הנקודה הזו מעניינת כי כאן מדדו את כמויות המים עד שהחלו לפתח את צריכת המים בצורה מאסיבית יותר. יש כאן מתקן שנקרא 'פרשל', על שם מהנדס אמריקאי שהמציא שיטה למדוד מים בחתך קבוע ומדוד. מתקן שהוקם בשנות ה-60, לפני שישראל מתחילה ליישם את ריבונותה על המעיינות.

"מעיינות דן הם הנקודה הדרמטית ביותר לפי דעתי, שהיתה לאורך כל הגבול עם סוריה בזמנו. לא הכינרת. המים כאן בדן זה גם האיכות, גם הכמות, גם הזמינות, גם היתרון האנרגטי שאתה ב-184 מטר ולוקח מכאן את המים בגרביטציה עד דרום עמק החולה ליד קיבוץ איילת השחר, ורק שם נותן בוסטר. זה יתרון ענק. העיקר זה הכמויות. ותאר לעצמך שהיה לך כאן שותף.

"כאשר מפעל הדן המזרחי בנה את המיגלש ואת האיחוז, האו"ם הגיע כל הזמן לבדוק שישראל לא נכנסת לשטח הסורי. חשוב לדעת שהאו"ם לא קיבל את תלונות הסורים באשר לדרך הפטרולים. זאת אומרת שיש הכרה בינלאומית בגבול הזה. אגב, יש תמונה נהדרת שעומד כאן ראש ממשלת ישראל עם הבארט [לוי אשכול], עם הרמטכ"ל צבי צור ואלוף פיקוד צפון יצחק רבין.

"כאן היתה עמדה ומחפורת, וכיתת חיילים ששמרה על העובדים. עד 1965 אזרחים יכלו להיכנס לאיזור הזה, כלומר צה"ל נתן לאזרחים ליישם את האינטרסים של מדינת ישראל על חשבונם, אבל אז קבע שזה שטח צבאי סגור, וזה כאן – איחוז מי הדן.

במדרון אחורי בתל דן. אחד הטנקים שהשמיד את ציוד ההטיה הסורי ב-1964. התותחן שלום כהן משמאל והטען-קשר בן שטרית [בטאון "השריון"]

"בתקריות הגדולות של 1964, הטנקים של צה"ל היו במדרון אחורי על המוצב, וכשהסורים ירו במחאה על הסיור שעבר, הטנקים עלו למעלה, ירו על ציוד ההטיה וחזרו למטה [להרחבה ראו כאן].

"מדינת ישראל חייבת הכרה גדולה לקיבוץ דן. דן ודפנה ומחלקה של בית"ר ששלחו אותה לפריפריות, שהם שכבשו מחדש את תל דן ב-1948 והחזיקו אותו כל המלחמה".

עד כאן הסקירה על מוצב תל דן והמעיינות.

הבולדוזר מעבודות ההטיה שאיש אינו יודע את סיפורו

תל דן: דחפור יוגוסלבי שעבד בשירות מפעל ההטיה הסורי

בדרכנו החוצה חלפנו על פני בולדוזר יוגוסלבי, שהיה מהכלים ההנדסיים שחפרו את תוואי ההטיה עבור הסורים. על הרכס מצפון-מזרח לתל דן עבדו שמונה דחפורים. ב-13.11.1964 היתה התקרית הגדולה שיזם צה"ל, שבה טנקי הצנטוריון פגעו בדחפורים בזה אחר זה. שבעה כלים בערו ואחד התגלגל במורד, ושנים אחרי מלחמת ששת הימים הובא לתל דן ביוזמת רשות הטבע והגנים.

מהלך יפה וטוב, אבל לא מספיק. הבולדוזר מונח כיום בפינה מוסתרת יחסית ליד המזבח, בלי שום הסבר למבקרים מי הוא ומה הוא. חבל על פיסת ההיסטוריה הזו שעומדת זנוחה.

עד כאן פרק א' של "אדמה, מים, אש".

#מלחמתששתהימים #רמתהגולן