אדמה, מים, אש (חלק ב')

השטחים המפורזים, החלקות המעובדות, מפעלי ההטיה, הנחלים והמעיינות, תעלת הביטחון והיישוב שהיה בסוף העולם קדימה * חלק ב' של הסיור עם איתן ישראלי בנקודות החיכוך הבעייתיות בגבול ישראל-סוריה * והפעם: גונן, עין טינה, דרדרה, גשר הפקק, גשר בנות יעקב ומפעל ההטיה הישראלי

1963, איזור הגבול בגונן. משקיף או"ם צופה על השטח הסורי לצד קצין קישור לאו"ם של צה"ל סרן נחושתן [האוסף הציוני]

זהו חלק ב' בסיורים שקיימנו עם איתן ישראלי מקיבוץ עמיר, בנקודות החיכוך הבולטות בגבול ישראל-סוריה עד למלחמת ששת הימים.

צילום: מאיר שמיר

קו הגבול הבינלאומי, קו החזית בסיומה של מלחמת הקוממיות, הסכם שביתת הנשק, השטחים המפורזים, עיבוד הקרקעות החקלאיות, קיומן של אדמות מריבה, המלחמה על המים והתמוטטות הסכמי שביתת הנשק מ- 20.7.1949, נטועים בשורשי האיבה והדם הרע בין ישראל לסוריה.

איתן ישראלי מתמחה במשק המים של ישראל וגבולותיה של המדינה בכלל, ובגבולות ישראל סוריה ולבנון בפרט, בהתייחס למצב הגיאו-פוליטי האזורי.

חלק א' עסק בסקירה כללית וקיים סיור בתל דן, שם נובעים המעיינות והיה מוצב צה"ל עם דרך פטרולים בעייתית, שהיו דומיננטיים בתקופת המלחמה על המים 1964 ואילך. לקריאת חלק א' – לחצו כאן. לחלק ג' לחצו כאן.

חלק ב' יסייר לאורך הגבול בשטח המפורז המרכזי.

גונן: החייל שיצא לצוד ולא חזר, חברי הקיבוץ בפעולת תגמול נגד מוצב עורפיה

מכביש 918 נכנסנו לדרך עפר ונעמדנו כ-200 מטר צפונית-מזרחית לכניסה לקיבוץ גונן.

איתן ישראלי: "גונן הוא קיבוץ מאוד מעניין. הוא עלה על הקרקע כאן ב-1951 בתור הצופים ט' כקיבוץ, ואחרי שנתיים הגיעו גרעיני השלמה. אחד הסיפורים שלא רבים מכירים היה באיזור מעיינות גונן [כקילומטר מדרום לגונן] ב-1955, עם היעלמות של חייל צה"ל, יעקב מיגובסקי, שיצא לצוד חזירים. הסורים ירו בו, נמצאו שם אחר-כך כתמי דם, אבל גופתו לא נמצאה עד היום.

קיבוץ גונן בתחילת שנות ה-60 [האוסף הציוני]

"עוד סיפור עלום: חברי הקיבוץ פשטו לילה אחד ב-1957 על מוצב חוץ של עורפיה, שהיה המוצב העיקרי שלהם באיזור. הפשיטה היתה כפעולת תגמול על גניבות עדרי פרות של הקיבוץ. בעת החזרת הפרות על ידי הסורים, הקיבוץ נדרש לשלם את הוצאת אחזקתן בסוריה באמצעות הועש"ן [ועדת שביתת הנשק]. יש דמיון לפרוטקשן?

"שלושה חבר'ה מהקיבוץ עלו אל מוצב החוץ בידיעה שהוא ריק. כשהגיעו אליו התברר שהוא לא ריק. שניים חזרו, אחד נפצע ולא חזר. בבוקר עשו חיפושים ומצאו אותו זוחל חזרה לישראל. באירוע נוסף, בדצמבר 1958, הסורים הרגו את אסף פילר, רועה הבקר וחבר המשק בנח"ל פרש מול נוטרה (היאחזות נח"ל בעת ההיא).

קיבוץ גונן מדרך הפטרולים הישראלית בזמנו, מגובה של כ-100 מ'

"דרך הפטרולים כאן היתה דרך מע"צ [כביש 918 כיום] והיא עלתה אל סביב עינות דיבשה. מנקודת עמידתנו אפשר להביט מזרחה ולראות שיש מין תוואי דרך בצורת סרפנטינות. תמיד שאלתי את עצמי לאן מוליכה הדרך ולשם מה? התברר שמעל גונן היה מוצב צה"ל גדול. מוצב פלוגתי פלוס, חפור, עם תעלות ומחפורות ראש. חלק קטן מהמוצב הזה עבר קצת את הגבול הבינלאומי, בכ-20 מטר. זה אולי המקום היחידי שמוצב שלנו עבר את הגבול".

התעלה שהפכה לגבול משני ואיפשרה את סלילת דרך מע"צ

כחמישה קילומטר מדרום לגונן, עברנו ליד חניון עין תינה הצמוד לכביש 918, פנינו ונכנסנו אליו, ואז ירדנו מעט דרומה לדרך עפר שהולכת במקביל לתעלת מים.

איתן ישראלי: "אנחנו עומדים מעל תעלת הביטחון. התעלה נחפרת כאשר פני אגם החולה ירדו איפשהו בסוף 1956 או תחילת 1957. את מפלס פני המים באגם שמרו באמצעות אותם שגמים בגשר הפקק, כדי שהבאגרים הצפים יוכלו להסתובב בשטחי האגם והביצה ולחפור [הסבר מפורט ראו בנקודת גשר הפקק]. את תעלת הביטחון חפרו כדי למנוע הצפות של מים שיורדים מהגולן. גם כיום יש מים שיורדים בחורף בעת שיטפונות מהגולן, עוברים את הכביש ומציפים את שטחי החולה.

תעלת הביטחון המזרחית בעיצומו של הקיץ, מנקזת בחורף את נחלי הגולן

"צריך להבין את השטח, והחבר'ה של 1956 הבינו את השטח. הם חפרו עם הבאגרים את התעלה הזו כשהכל היה מלא בבוץ, הניחו לפני הבאגרים קורות עץ והבאגרים התגלגלו ונעו עליהם.

"תעלת הביטחון הולכת בדיוק על גבול השטח המפורז. כלומר, לאורך הגדה המזרחית של אגם החולה. השטח מזרחה מתעלת הביטחון היה חלק מהמפורז המרכזי (הקצה הצפוני שלו). הגדה המערבית של תעלת הביטחון לא היתה מפורזת. בניואנסים הדקים של שטחים מפורזים, מי חרג, ומי פה ומי שם, צריך לשים לב.

"אם אני מ"מ טנקים, או אם אני תותחן בטנק [ראו כאן], ששלחו אותי כאן לירות על ג'לבינה, אני לא בא עם כל הסיפור הזה על הראש של החייל. הסיפורים נהדרים, אבל צריך להכניס אותם גם לקונטקסט הכללי.

"בהסכם שביתת הנשק 1949 נקבעו קווי הפרדה והפחתת כוחות ברוחב של 5 עד 6 ק"מ משני צידי הגבול הבינלאומי, כמו שיש כיום בגולן בינינו לבין הסורים. בדיוק אותו עיקרון בהעתק-הדבק, ואת הסעיף הזה הפרו כולם.

תל הילאל/עין תינה. משמאל דרך מע"צ ומימין לה תעלת הביטחון במפה מ-1966. זרימות רבות מהרמה הסורית

"אפשר לראות את הזרימה של תעלת הביטחון, שאוגמת את מי מעיינות גונן, מעיינות דיבשה, מעיינות דרבשיה ומעיינות עין טינה. אנחנו נמצאים למעשה ליד תעלת הביטחון המקורית, שנחפרה ב-1956-1957. תעלת הביטחון המקורית בשטח קיבוץ מעיין ברוך היא תעלה הרבה יותר מתונה, הרבה יותר פשוטה, הקרקעית לא כל כך עמוקה. התעלה בקטע זה כיום משמשת כבסיס ניקוז של השטח החקלאי.

"ממעיינות דרבשיה יורד נחל שהמטיילים חוצים אותו בדרכם לעין טינה, ששמו הוא נחל צמוד. על המדרון היתה חירבה של מבנה חווה חקלאית (מזרעה). גבול השטח המפורז הגיע עד לחירבה ועלה לעבר הגבול הבינלאומי מתחת לדרבשיה. לכן כל השטח הזה הוא הקצה הצפוני של המפורז המרכזי.

"למעלה, בשטח מורדות הגולן, יש סדרה של שבע או שמונה נביעות, שנקראות עיינות דרבשיה, ובשטח כאן נתנו לו את השם נחל צמוד. עין טינה הינו המעיין הגדול ביותר של מעיינות הדופן בגולן. בשנים גשומות תפוקתו עשויה להגיע ל-10 עד 12 מיליון קו"ב בשנה. גם קצב הדעיכה שלו איטי.

"בקצה הגבוה של האתר היתה טחנת קמח. לידה וממערב לה היתה אבן גבול 49. פגעו בה עם בולדוזר ולקח הרבה זמן למצוא אותה. טחנת הקמח נמצאת בצד של המועצה האיזורית גולן, ואנחנו נמצאים בצד של מועצת הגליל העליון.

אבן גבול 50 על תל הילאל, ברקע עמק החולה [צילום: איתן ישראלי]

"לרגלי המעיין היתה בריכה, שקראו לה ברכת סיידא. למה סיידא? כי המים, גם כאן וגם בעינות עינן [5 ק"מ ממערב] הם בטמפרטורה קבועה כל השנה. בקיץ הם קרים, 23 מעלות, ובחורף הם חמים. לנחל עינן בערבית קראו נהר אל-בראד – הנחל הקר. כאן קראו לזה סיידא, כי בחורף כשהמים באגם החולה היו קרים, דגי האמנון היו עולים לברכת סיידא ואז היו באים לתפוס (לדוג) אותם. צריך להבין את הערבית. מה זה דייג בערבית? סאייד. מה זה סאייד? צייד. ולכן הבריכה נקראה ברכת סיידא. גם דייגי חולתה היו כאן כדי לתפוס את הדגים.

"ב-1952 הגיעו לכאן שני דייגים מחולתה והסורים תפסו אותם. אחרי שהם לא חזרו, יצאו מחולתה כמה סירות ועליהן שוטרים, חברי הקיבוץ ואנשי או"ם לראות מה קרה, כי ראו את הסירה עומדת ריקה ליד ברכת סיידא. הסורים פתחו באש אל הסירות ואחד מחברי חולתה, צבי גורן, שהיה בעברו מפקד גוש תל חי ומא"ז הקיבוץ, נפצע קשה ומת בדרך לבית החולים. הדייגים שהסורים תפסו נכלאו בקונייטרה והוחזרו אחרי כשבוע.

"מה היתה חשיבותה של תעלת הביטחון? האחד בהיבט ההידרולוגי, למניעת הצפות, והשני היא איפשרה למעשה לסלול את דרך מע"צ, כיום כביש 918. את הדרך אי אפשר היה לסלול כל זמן שלא ניקזו את החולה. כי הכל היה מים ובוץ.

עבודות בדרך מע"צ וממזרח לו, 1960 [צלם לא ידוע]

"תעלת הביטחון למעשה יצרה את הגבול המשני בין ישראל לסוריה. מערכת היחסים עם סוריה הלכה ונעשתה קשה יותר. היתה סדרה שלמה של תקריות על ההתיישבות בשטחים המפורזים והפרות, שהסורים טענו שישראל עשתה, והיו עשר פגישות של ועש"ן, שמטעם ישראל הוביל אותן משה דיין, שעסקו במתווה של אפשרות להגעה להסכם בין ישראל לסוריה – עם אופציה שקו הגבול הבינלאומי יועתק לתעלת הביטחון.

"ב-1954 היתה עוד הפיכה בסוריה. שישקלי עלה לשלטון. הוא היה קיצוני מאוד, נתן בעיטה בדלי ומאותו רגע ניתן לראות שרוב המוצבים הסורים, חוץ מבחריאת, הוקמו מ-1954 ואילך. איך אני יודע את זה? לפי מה שהחיילים הסורים חרטו על הבטון. לקחתי את ידידי מריחניה ועלינו לצריף שמעל הדופילה. הכיתוב הראשוני הוא מ-1954. בורג'-בביל – 1954, תל עזזיאת – 1954. כלומר, חשיבותה של תעלת הביטחון שהיא סימנה את קצה השטח המפורז.

"יש מפה של האו"ם מ-1957, שממפה את השטחים המפורזים מבחינת בעלויות על הקרקע. יש שם קרקעות של יהודים, קרקעות של ערבים, קרקעות מעורבות ועוד. רוב שטחי הקרקע לחקלאות הם כמו שנהוג אצל ערבים – נקניקים ארוכים כאלה. וכשאתה לוקח טרקטור שיעבד לדוגמה את חלקת ה-120 הדונם, או חלקת האף של דה גול, או ה-60 דונם, או 160 דונם, או חלקת החדירה ליד שאר ישוב – כדרכו של טרקטור הוא עולה על החלקה בבעלות זרה.

"זאת היתה העילה של הסורים הרבה פעמים לפתוח באש, כי מבחינתם זו הפרה של הסכם שביתת הנשק. מבחינתם אתה לא יכול לעבד אדמות שלהם. ולכן הם כמעט תמיד ירו. הם לא הסכימו שתעבד חלקה של ערבי.

דרדרה/אשמורה – אינטרס ישראלי חשוב: לכאן הגיעו בהתחלה רק בסירות

מכביש 918 פנינו מזרחה לאיזור אשמורה-דרדרה, כקילומטר צפונית לגשר הפקק. חנינו ליד הכניסה לאזור הפיקניקים שהוקם ומתוחזק על ידי קק"ל, ונמצא בצל עצים ופלגי מים. המשכנו ברגל עוד כמה מטרים מזרחה והגענו למקום שהיה פעם יישוב, הפך למוצב והיום הוא שטח חקלאי.

במקום נמצאים כמה בונקרים ופינת הנצחה עם קיר ועליו שילוט, שהוקם על-ידי קיבוץ אייל בשיתוף קק"ל כאתר מורשת והנצחה.

איתן ישראל בדרדרה, לזכר חברי קיבוץ אייל

איתן ישראלי: "בהיסטוגרפיה ההתיישבותית ביחסי ישראל-סוריה עד יוני 1967, דרדרה מאוד מאוד קשורה לנושא שמירת האינטרסים של ישראל בתחומי הגבול הבינלאומי, קרקעות ומים.

"דרדרה נמצאת ממזרח לימת החולה ההיסטורית, כמעט על הגבול הבינלאומי, ושימשה נקודת משמר או נקודת אחיזה של מדינת ישראל מול ניסיונות של הסורים לשים יד על המים של אגן החולה, של הירדן ואחר-כך דרומה לירדן ההררי והכינרת.

דרדרה, מראה כללי, שרידים והנצחה

"מה שמייחד את המקום, זה לא רק ההיסטוריה שלו, כי אם סיפור מרתק של שמות שמתחלפים וחוזרים, שכדאי לדעת. יש בחור מקיבוץ העוגן שעשה עבודת אם.איי. באוניברסיטת חיפה על דרדרה ביקש שאסביר לו מה ההבדל בין דרדרה לבין קיבוץ אייל, היאחזות אשמורה ומוצבי אשמורה, ועד שלא הגענו הנה לשטח, הדברים לא הסתדרו לו.

"יש ברמת הגולן שניים או שלושה מקומות שנקראים דרדרה. זה שם מקובל בערבית לשיח הקוצני, שגדל בתנאי יובש ומסוגל לעבור את הקיץ הקשה. דרדרה הוא ביטוי למקום יבש וחסר מים. היו כאן שתי דרדרות. היתה את דרדרה העברית, היישוב שהיה כאן, שאת האדמות שלו רכשו קק"ל בסוף שנות ה-30 של המאה שעברה. והיתה את דרדרה הערבית, שנמצאת פחות מקילומטר מעלינו ממזרח, שהיתה בגדה הצפונית של נחל דבורה.

דרדרה. אי שם בסוף העולם

"ההיסטוריה של המקום מתחילה כשחברת הכשרת הישוב רכשה את שטחי זיכיון החולה. ב-28.11.1934. קיימת מפה מעניינת בטורקית, שנמצאת במוזיאון השומר בכפר גלעדי, המפרטת באופן פנטסטי את כל שטחי הזיכיון – קרקעות, האגם, הצמחייה ועוד. זה היה חשוב לפרט מכיוון שהיה צריך למכור את הנכס – האגם. יש כאן מים, יש גומא ויש אדמה.

"נחום הורביץ מכפר גלעדי התמנה לאחראי על השטח מטעם חברת הכשרת הישוב. הוא כתב מכתב להכשרת היישוב, וטען בפניה שלא ייתכן שלא נרכוש את האדמה בין הימה וממזרח לה, עד הגבול הבינלאומי, ומבחינה ביטחונית זו תהיה בכייה לדורות. ואכן קק"ל רכשו את הקרקעות עד הגבול הבינלאומי כמה שנים מאוחר יותר.

בית המכס התחתון 1951. נחום הורביץ [משמאל] במו"מ עם בעל קרקעות ערבי. במרכז קצין או"ם ומימין קצין משטרה ישראלי [הספר "שיתוף פעולה בצל עימות"]

"ומה עושים כאן? פונים לאנשי חולתה, שעלו על הקרקע בשנת 1936 בחצר זיכיון החולה ביסוד המעלה, כדי שיקימו כאן בדרדרה התיישבות על מנת לאחוז בשטח. יש דיונים בחולתה ובסופם הם מחליטים בחיוב ומקימים את חולתה ב'. זה השם המקורי של המקום כאן.

"המים של אגם החולה הגיעו עד כמה עשרות מטרים מהיישוב. חפרו כאן כמה בריכות דגים קטנות וגידלו בהן קרפיונים. הקימו מבנה אבן שהיו בו ארבע קומות, שקיבל את השם 'בית הביטחון'. חולתה ב' ישבו כאן עד שהגיע גרעין אייל, שבא להתיישבות קבע ועבר כאן את מלחמת הקוממיות, כששלושה מחבריו נהרגו בהגנה על המקום. יש עליהם מספר התקפות, הפגזות ואף תקיפות אוויריות של הצבא הסורי, אבל קיבוץ אייל מחזיק במקום.

דרדרה בימיה הראשונים [צלם לא ידוע]

"צריך להבין מה זה היה דרדרה. זה היה סוף העולם. לא ימינה ולא שמאלה, רק ישר קדימה עד הסוף. מי שבא להנה היתה לו רק דרך אחת להגיע ולצאת, כמו בסיפור של אפוקליפסה עכשיו, ששטים עד קולונל שולץ לעשות איתו סדר.

"לכאן הגיעו ויצאו רק בסירות. היתה כאן מעגנה יפה. מגדל בית הביטחון הפך הן למקום נפלא והן לצרכים אחרים. בעדינות אני אומר. ואנשי גרעין אייל עוברים כאן את המלחמה ב-1948.

דרדרה 1953, צילום מהקומה השנייה של מגדל הביטחון. ברקע ימת החולה [צילום: פטר מרום]

"המקום הזה חשוב גם בהיבט שהיה כאן נתיב הברחה של יהודים מסוריה. כי מכאן במעלה נחל דבורה עד לכביש בית המכס-קונייטרה, כביש 91, יש כתשעה קילומטר. כלומר, כשאתה עוצר על הכביש ומוריד אנשים אתה יכול לעבור בלילה אחד את המרחק, להגיע הנה, הסירות מחכות ואפשר לפזר את האנשים ביישובי הגליל העליון. המשטרה הבריטית מגיעה רק למחרת.

1953, באגר צף בעבודות אגם החולה וברקע המבנים בדרדרה תחת הרמה הסורית [צילום: פטר מרום]

"זה היה נתיב הברחה לא רק לעולים, גם לכל מיני סחורות. ולכן זו היתה נקודת משמר חשובה, עד כדי כך חשובה שהצרפתים בדרדרה הערבית בנו מוצב מאוד יפה, מרובע עם ארבע פיאות של עמדות ומרכז, שמזכיר את מבצרי לגיון הזרים. הז'נדרמים הצרפתים/סורים במוצב הזה הטרידו מאוד את אנשי חולתה שישבו כאן. לילה אחד אנשי חולתה עשו פעולת תגמול ונתנו מכות רצח לז'נדרמים האלה ומאז נהיה שקט. זו היתה השיטה בזמנו לפתור בעיות.

לולה על המגדל בדרדרה 1945, תצפית אל המזח והאגם. ומי היתה לולה? [האוסף הציוני]

"אנשי אייל עזבו במהלך 1949, ואז הגיע גרעין 'הגוברים'. הגרעין הזה לא החזיק כאן הרבה זמן ועבר למשמר הירדן החרבה [גדות]. השטח ננטש, התנאים לאט לאט השתנו, הגבול הלך והתחמם. בהתחלה זה היה סיפור סביב ניקוז החולה, אחר כך סביב חלקות ההכשרה החקלאיות ועיבוד שטחים, ואחר כך כשעשו את דרך המערכת נפתחה המלחמה על המים. ההסכמים לא יכלו להחזיק מעמד לאורך זמן מכיוון שהם היו הסכמים זמניים במהותם.

"למדינת ישראל יש צורך ליישם את ריבונותה במקום עד הגבול הבינלאומי, על-ידי הימצאות יישוב במקום הזה. ישראל מעלה ב-1952 יישוב שנקרא אשמורה. ומה זה אשמורה? נח"לאים בלבוש אזרחי, מכיוון שאסור להכניס לכאן צבא. את מקרה הר הצופים אנחנו מכירים? גם הירדנים היו שואלים שם האם בשיירות שעולות להר נמצאים שוטרים מגולני, מצנחנים, או מהנח"ל. אז גם כאן עשו את ההצגה שאלו אזרחים שעובדים בגינות.

"היה פה אירוע קשה בזמן עבודות לפינוי מוקשים לקראת העלייה על הקרקע. התפוצצה ערימת מוקשים ונהרגו חמישה חיילים. על שמם נקרא גשר החמישה, שהיה מעל התעלה המזרחית בין יסוד המעלה/חולתה לכביש 918. הגשר פורק לפני כעשר שנים עקב בעיות בטיחות ובניית גשר יסוד המעלה מבטון.

צילום מבונקר במוצב אשמורה אל המזרח

"וכאן הם מחזיקים והם נקראים אשמורה. לא דרדרה, לא אייל, לא הגוברים, לא חולתה ב'. ככל שהמצב הצבאי הולך ונעשה קשה יותר, מתחילים כאן פעולות של ביצור ואז זה הופך להיאחזות נח"ל באופן רשמי. זה המקום היחיד בארץ שקיבוץ הפך להיות היאחזות נח"ל, במקום שהיאחזות תהפוך לקיבוץ.

"הולך ומשתרש השם אשמורה ומוצבי אשמורה. המקום מקבל חשיבות גדולה כי הוא חלק ממערך של תצפיות ושמירת הגבול הבינלאומי עם סוריה, שמתחיל במשמר הירדן הישנה, עובר באשמורה ומגיע עד המוצב שמעל גונן. מכיוון שהשטח נמצא בשטח מפורז, יש לכך מגבלות.

לזכרם של מגיני דרדרה 1948 [האוסף הציוני]

"לאט לאט בתהליך של אסקלציה יש צורך בבניית ביצורים מאסיבים, ותראה את הביצורים האלה. תמיד מעניין לראות במקומות כאלה מה החיילים חרטו על הקירות. אתה כותב את השם שלך ואת המספר האישי וזה נותן נקודות תיארוך. כך כאן וכך גם במוצבים הסורים. חייל הוא חייל, לא משנה באיזה צבא הוא.

מעריב, אוגוסט 1963 [לחצו להגדלה]

"היו כאן תשעה בונקרים והמרכז היה מגדל הביטחון. אני זוכר את עצמי בתור נער, כשהתחלתי להכיר ולהבין את החדשות ולקרוא עיתונים, הנושא של מוצבי אשמורה היה מאוד מאוד חזק בתקשורת. כל פעם שמעת שהסורים פתחו באש על אשמורה, וברור שהכל קשור לחלקות המעובדות ולריבונות ישראל עד לגבול הבינלאומי. הסורים היו יורים לכאן מתל הילאל, מדרדרה ומג'לבינה, המקום הזה היה מאוד מטווח.

"המוצב הזה הגיע למלחמת ששת הימים כאשר מחזיקה אותו חטיבה 3, גדוד 33. ב-6 ביוני 1967 היתה כאן התקפה סורית גדולה, היו לצה"ל שני הרוגים ובפיקוד קיבלו הודעה כאילו הסורים כבשו את המקום. המג"ד יצחק חלפון אירגן התקפת נגד ונכנס למוצב עם כמה זחל"מים והתברר שהמוצב היה נטוש בחלקו.

"אגב, אחרי המלחמה נתפסה מפה סורית של תכנון תקיפת אשמורה. מהמקום הזה החל גדוד 33 ביום ה-9 ביוני לעלות לרמה הסורית. הם הלכו תחת הפגזות לדרדרה ולג'לבינה. המג"ד חלפון נהרג בדרדרה ועל שמו כיום מחנה יצחק ליד נפח.

חולתה ב', דרדרה-אייל, הגוברים, אשמורה

"למעשה, אחרי מלחמת ששת הימים המקום הזה ננטש. חילקו כאן את הקרקעות מחדש. חלקת השקדים בכניסה שייכת לקיבוץ גינוסר. ועל זה היו ויכוחים ומכות. הטענה היתה שיגאל אלון, שהיה חבר גינוסר, סידר להם את זה. חלק מהאדמות שייכות לאיכרים ממטולה, שהיו חיילים משוחררים שאוגדו באגודת 'מען'. איכרים אלו קיבלו אדמות במקום האדמות שהיו להם במרג' עיון. אבל זה רחוק לנסוע כל יום ממטולה לכאן, אז באופן מעשי האדמות האלה מעובדות על-ידי איכרי מטולה לעיבוד על ידי איכרי יסוד מעלה בהסכמים לגיטימיים.

"גם הקיבוצים חולתה ואיילת השחר קיבלו כאן אדמות. בשנות ה-70 עשו מפת משבצות חדשה (מש"צ 4), וזה עובד עד היום".

גשר הפקק: השגמים שקיבעו את גובה המים באגם החולה

הגענו לגשר הפקק שעל כביש 918 וירדנו לדרך עפר ממזרח לגשר.

איתן ישראלי: "גשר הפקק נראה גשר פשוט. לא סקסי, לא טווס כמו גשר המיתרים וגשרים אחרים, אבל הסיפור שלו מאוד מאוד מעניין גם בעבר וגם בהווה. זה הגשר הראשון על הירדן באיזור הזה, שנבנה על-ידי חיל ההנדסה איפשהו בחורף 1957. ולא בכדי הזמן והמקום הינם כפי שהינם.

"השם הראשון שניתן לגשר, ואף נמצא עד היום במסמכים הרשמיים, הוא גשר ש"ן, שביתת הנשק. השם הזה מעיד על מציאות שנכונה לעת ההיא ושכיום אינה קיימת. אחר כך ניתן לו השם גשר הפקק. ולמה? זה כי צריך למכור משהו.

"כשעשו את פעולות ניקוז החולה הן היו מורכבות מכמה שלבים. שלב ראשון של העבודות זה הסדרת הירדן ההררי. אפיק הירדן ביציאה מהאגם עשה עיקוף מזרחה וחזר לאפיק ההררי.  ניתן לראות זאת במפות מלפני עבודות ניקוז החולה. המנאדר יצר שתי חורשות עצים גדולת שנקראו סג'ראת אבו חנזיר וסג'ראת דוריג'את. מה זה סג'ראת? חורשה, איזור של עצים. חורשות אלו שימשו עד 1948, כחומר גלם לבנייה ולתעשיית העץ המקומית.

עבודות לניקוז אגם החולה 1951 [צילום: פריץ שלזינגר]

"הפעולה הראשונה שנעשית על-ידי ישראל זה ליישר את הירדן, כמו שאנחנו מכירים אותו כיום, ובכך לשפר את זרימת המים. ישראל מתכננת שיזרמו כאן בערך 150 קו"ב לשנייה ביציאה מהאגם, ולכן צריך להרחיב את הירדן משני הצדדים, ולכן העבודות אמורות היו להגיע עד הגבול הבינלאומי, כדוגמת בית המכס התחתון ועמוד גבול 53. הבריטים היו מסודרים והשאירו לנו נ"צ עם 16 ספרות של עמודי הגבול. כמו שאומר פרופ' מוטי גולני – יוחזרו הבריטים לאלתר.

"כדי לעבוד באגם החולה היה צריך לחפור שתי תעלות גדולות, תעלה מערבית ותעלה מזרחית, ועוד תעלה מחברת ביניהן לצורכי תחזוקה, כדי להעביר את הבאגר הצף ממזרח למערב ובחזרה, ולכן היא נקראה 'התעלה המחברת'.

"כדי לחפור את התעלות בשטח מימי צריך להוריד את המים בצורה מבוקרת. אז חופרים עם הבאגרים הצפים שחפרו כאן עד 1956. הודיעו שגמרו לחפור, עשו טקס ואמרו בואו נפתח את הסכר של הפקק. מה זה גשר הפקק? הכניסו כאן בקרקע שגמים, שחופפים אחד את השני, ודחפו אותם כמו שעושים ביסודות של בתים לתוך הבוץ, וקיבעו את גובה המים באגם.

1957, גשר הפקק, טקס פתיחת סכר השגמים [מקור: ארכיון חולתה/אמנון לוין]

"וכשנגמרו החפירות והקבלן לקח את הרגליים והסתלק חזרה לארה"ב, ונתן את הכלים לקבלן בשם 'שולמן' [שולמן ישלם]. הבאגר הרים שגם אחרי שגם, הרים והרים – והאגם לא ירד עד הסוף. יש תמונה נפלאה שצולמה מהמוצב הסורי בג'לבינה שרואים את הסכר ופרדס חורי, ורואים את הכל, ומרימים ומרימים והאגם נשאר.

"למה? כי יש מושג בתכנון וביצוע שנקרא מפת מצב קיים (MEAD-AS). כשאתה יוצא ונכנס לעבודה, אתה צריך להביא מפת מצב קיים. הקבלן האמריקאי עבד בלי זה, כי הוא עבד עם מקומיים. הוא חפר לצדדים עם הבאגרים הצפים, ומאחר והכל היה רטוב אז הדפנות גלשו. אז המשיכו בעבודות וב-1957 התקבלה החלטה שנגמר פרויקט ניקוז החולה, ויצאו. ב-1960 הקימו ועדת חקירה ראשונה, ועדת דורון – למה יש כאן כשלים. אבל לא משנה, הגשר היה קיים וקראו לו גשר ש"ן ואחר-כך שינו את שמו לגשר הפקק, כי זה יותר סקסי, כי יש פה פקק.

1957, הסכר נפרץ מתחת לגשר הפקק [צילום האוסף הציוני]

"כתוצאה מהתנגדות הסורים, ישראל נאלצה לעבוד רק בצד המערבי של הירדן. יש סדרת תמונות של באגרים שעובדים כאן עם כף, והם חופרים רק מצד אחד. הדבר הזה יצר מצב שספיקת אפיק הירדן במוצא האגם היתה רק 80 קו"ב לשנייה. כתוצאה מכך כל חורף כמעט היו הצפות בשטחי החולה, כי 80 קו"ב לשנייה זה לא ספיקה מספקת למניעת הצפות.

"אחרי מלחמת ששת הימים, ב-1969, נכנסו לאפיק הירדן בקטע ההררי עד גשר בנות יעקב, ואז גם הרסו את שארית גשר בנות יעקב הממלוכי/עותמאני. הרחיבו את האפיק וזה שיפר את הספיקה בערך ל-120 קו"ב לשנייה.

"אחרי כמה שנים באה רשות הניקוז כינרת ואמרה שזה לא מספיק, צריך 200 קו"ב לשנייה. נכנסו לעבוד בתוך האתרים ההיסטורים והפרה-היסטוריים, והייתה מלחמת עולם. יש לגדות הירדן אתרים פרה-היסטוריים מהמרשימים והחשובים בעולם, שחלקם נפגע. נמצאו כאן שרידים של ממותות, פילים, קרנפים ועוד בעלי חיים וכלי בית וצייד בני מאות אלפי שנים.

"עכשיו היה כאן גשר ביילי שנים רבות וצריך לשדרג אותו. היה ויכוח באם להאריך את כביש 918 עד לכביש 91 בגולן או להשאירו בתוואי הקיים. בסוף הוחלט להישאר בתוואי הקיים.

"יש לדעת שאת דרך מע"צ ניתן היה לסלול רק מ-1957. למה רק ב-1957? כי רק אחרי שמפלס המים באגם ירד סללו את הדרך על גבול השטח המפורז וממערב לו. לא בתוך השטח המפורז.

"אנחנו נמצאים על בקע ים המלח, והבקע בישראל מתחיל במפרץ אילת ומסתיים בהרי החרמון והרחק מעבר לו. מה שקוראים השקע הסורי-אפריקני. בלשון גאולוגית זה בקע. יש הבדל בין שקע לבקע. אפיק הירדן הוא על גבול פלטות גאולוגיות שנעות אחת מול השנייה במהירות של כמילימטר אחד או שניים בשנה. עכשיו לך תבנה גשר. ולכן גשר הפקק בנוי כך שיש אפשרות לבוא כל כמה שנים ולאפס את המרווח שנוצר".

תצפית גשר בנות יעקב בשטח משמר הירדן ההיסטורית

תצפית למזרח מחורשת ההנצחה למשמר הירדן. איזור גשר בנות יעקב ובית המכס התחתון. לחצו להגדלה

כביש 91, צומת גדות לכיוון מזרח, חורשת ההנצחה למושבה משמר הירדן הישנה. אנחנו עומדים בחלק המזרחי של החורשה, במקום שצופה על רמת הגולן ועל הכביש שעובר מתחתינו ועולה לכיוון בית המכס העליון. זו היתה הדרך הראשית מארץ ישראל לדמשק ולסוריה.

איתן ישראלי: "הסורים העבירו הנה כוחות ב-1948 מדרום הגולן וצפון עמק הירדן, אחרי שכבשו את תל קאסר [לימים תל קציר], סמרה [האון], את הקיבוצים מסדה ושער הגולן, ואת צמח, ומבצעים התקפה לכיוון הדגניות ושם הם נכשלים.

"אחרי כיבוש מושבת משמר הירדן והמרחב בין פרדס חורי בצפון, חירבת ירדה במערב ו-ואדי שעיון [נחל ראש פינה] בדרום, באיזור הזה נוצרת מלחמת חפירות. צה"ל עשה מבצע נוסף, מבצע ברוש לסילוק הסורים מראש הגשר. הכוחות שלנו עולים מאיזור אגם החולה אל שיפולי הגולן ותוקפים את בית המכס העליון. הסורים, שחוששים בצדק מניתוק ראש הגשר, מאלצים את כוחותינו לסגת באותו לילה או למחרת. ראש הגשר נשאר בידיהם עד הסכמי שביתת הנשק.

איזור גשר בנות יעקב במפה 1:50,000 משנת 1966

"בסיומה של המלחמה נחתמו הסכמי שביתת הנשק. כל השטחים שנכבשו על-ידי ארצות ערב בשטח מדינת ישראל היו פחות או יותר במסגרת הסכם החלוקה של 1947.

"כאן המציאות היתה שונה, והיא הכניסה את ישראל וסוריה למו"מ מאוד קשה. אגב, יש תמונה יפהפייה שבה מצולם יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלי ב-1949 יהודי יקר ונפלא, יוסי פוגל ז"ל מקיבוץ עין גב, עומד על חורבות המושבה. רואים בתמונה את יוסי משמאל, קטן קומה, באמצע קולונל ריילי הענק, יו"ר הועש"ן האמריקני, ומימין מפקד הכוח הסורי ג'אדיד, שלימים היה נשיא סוריה עד שחאפז אסד הכניס אותו לבית סוהר לשנים רבות.

"הגבול הבינלאומי בין המנדט הצרפתי בסוריה למנדט הבריטי על פלשתינה, נקבע ואושרר בוועידת פריז ב-23.12.1923, ואושרר אחר-כך בוועידת לוזאן של חבר הלאומים.

גשר בנות יעקב 1951, תחילת נסיונות עבודות הטיה על הירדן [צילום: פריץ שלזינגר, האוסף הציוני]

"מצפון למקום שאנו עומדים בו היתה מעברת דוריג'את. הירדן היה רדוד ושם עבר השריון הסורי בדרך לכבוש את משמר הירדן. במפה סורית מ- 1967, שנמצאת באוסף המפות של מכללת תל חי, המקום מסומן כמעברה. כמובן שהכל השתנה עם חפירת הירדן.

"אבן גבול 52 נמצאת מצפון לנו. ליד קבוצת העצים יש חוות בקר של בחור דרוזי. במקום זה היתה אבן הגבול 52. שברו אותה. אבן הגבול השנייה (53) צמודה לבית המכס התחתון, שבנוי משני אלמנטים ארכיטקטים שונים: המבנה המנהלתי בסגנון צרפתי והשני מבנה קרנטינה לבקר. אני מעריך שמבנה המינהלה נבנה אחרי חתימת הסכמי הגבולות ב-1923, והמבנה שעל ידו הוא חאן עות'מני, שקדם לו. השילוב הזה של מבנה מנהלתי עם חאן נתן קרנטינה.

"בפינה של החאן היתה אבן גבול 53. זאת אומרת בית המכס והחאן נמצאים תחת המנדט הצרפתי, וכאן באמת כל חצי מטר קובע.

גשר בנות יעקב. במרכז התמונה מימין – בית המכס התחתון [צלם לא ידוע]

"ימינה משם היתה אבן גבול 54 שלא נמצאה. אבני גבול 52-53 נמצאו ו-54 לא נמצאה. למה אבן הגבול 53 מוקמה כאן? אם תרד למטה במבטך, תראה את השריד האחרון של גשר בנות יעקב ההיסטורי מימי הממלוכים. כשהסולטן העותמאני ב-1864 רצה למכור את אדמות החולה, היה צריך לשפר את ניקוז העמק צפונה. ולכן חפר תעלה מקבילה לירדן ובנה עוד קשת בצד המזרחי, והמים באגם וביצות החולה יורדים בכמה עשרות סנטימטר.

"בשנים 1915 ו-1916 מתבצעות מדידות ותכנון על-ידי שני מהנדסים גרמנים לניקוז החולה. ובתכנון הזה הם מתכננים גשר בנות יעקב החדש בסגנון אירופי, ומופיעה הדרך שעולה היום אל הגולן. זה התכנון על פי המציאות שהיתה אז בשטח. אחר כך הבריטים בנו את גשר בנות יעקב החדש כגשר הביילי.

"מתישהו בשנות ה-40 פורק גשר בנות יעקב, שעשוי מאבנים, על-ידי הבריטים. למה הם מפרקים אותו ומתי – לא הצלחתי למצוא. ואז נשאר גשר הביילי ממלחמת הקוממיות וששת הימים, וממשיכים איתו למלחמת יום כיפור. הוא שימש הרבה מאוד שנים עד שהיסודות שלו הלכו והתמוטטו.

היו זמנים. גשר בנות יעקב הישן

"אחרי מלחמת יום כיפור נבנה על-ידי צה"ל גשר ביילי נוסף, מדרום, כחלק מלקחי אותה מלחמה. אחר-כך הוא פורק ובנו במקומו את הגשר הנוכחי מבטון. את הישן שמרו כגשר היסטורי.

"ועש"ן הישראלית-סורית מקיימת דיונים בשני מקומות – בבית המכס העליון ובמלון שולמית בראש פינה. וכאן ממול, מדרום לחורשת ההנצחה, היה בסיס של משטרת ישראל לניהול חיי היום-יום בגבול. היו תקריות אש בעיקר אחרי 1954. יש ליד הכביש אנדרטה צנועה לזכרו של סמל דרוזי ממשמר הגבול שנהרג [סיאח עזי] הנבלעת בעוצמת האנדרטה הגדולה לזכרם של מגיני המושבה משמר הירדן.

תצלום אוויר מ-1978 של איזור גשר בנות יעקב

"היו ממול שני מוצבים סורים. ישנה תצ"א מאוקטובר 1948 שמופיע בה פרט מעניין: כאן היה גשר (גשר בנות יעקב) וליד חמאם מוסא (רפטינג נהר הירדן) יש עוד גשר ביילי בתצ"א. אבל מכאן רואים את המוצבים ואיפה שהעצים היה מוצב נהדר, מתחת למוצב המורתפע הדרומי, שבנוי בצורה של חצר מלבנית עם ארבע עמדות בפאותיו, בסגנון לגיון הזרים.

"בכלל, איפה שישנם אקליפטוסים זהו סימן מובהק שהיה שם משהו. זה היה מוצב יפהפה, ואני מעריך שבנו אותו הצרפתים. מעל זה יש את מצפה גדות, מוצב המורתפע הדרומי, שהיה המוצב המרכזי באיזור.

"הבריטים עמדו על זה שנהר הירדן כולו, כולל הכינרת עם העשרה מטר ממזרח, יהיו בשטח א"י-פלשתינה. הם הבינו את משמעות המים, ולכן בכל מקום הגבול הוא תמיד ממזרח לירדן.

"בשלוש נקודות לאורך הגולן, הגבול מתקרב למים. האחד זה כאן, השני בג'לבינה והשלישי בעין תינה. בעין תינה וג'לבינה עמוד הגבול היה צמוד לטחנות הקמח. אבל תמיד הגבול הלך ממזרח לירדן, כולל הזרוע המזרחית של שפך הירדן לכינרת.

"המים הגיעו מחוץ לגבולותיה של ישראל. תחילה מהבניאס, אחריו החצבני, והדן כולו בשטח ארץ ישראל ופלשתינה. ולכן ישראל בנושא המים מאוד מאוד הקפידה שזכויותיה יישמרו, כולל בכינרת. בהסכמי שביתת הנשק הוסכם שלסורים זכות על 22 מיליון קו"ב מהירדן ההררי באיזור הבטיחה, ועוד 20 מיליון קו"ב באזור רמת הבניאס.

"ביוני 1957 היתה כאן תקרית חמורה. צוות של השירות ההידרולוגי בראשות מהנדס המים מישה פקטורי, שגר בעת ההיא במושב פוריה ובעברו היה איש כפר גלעדי ומהנדס המים של חברת הכשרת היישוב בזיכיון החולה, ירד לנהר כ-300 מטר מדרום לגשר בנות יעקב, כדי לאתר מקום להצבת מכשיר למדידת גאויות של הירדן.

"בזמן שסימן על המפה את המקום להצבת המכשיר, פתחו הסורים באש, מישקה נפצע קשה בגבו, העובד שהיה איתו שמעון משקל ואנשים נוספים חילצו אותו, אבל הוא נפטר על שולחן הניתוחים בפוריה. לוח הנצחה עם שמו הוצב מתחת לגשר הפקק. אגב, שני בניו היו בשירותם הצבאי טייסי קרב, שהשתתפו בתקיפת המוצבים הסורים במלחמת ששת הימים ובמלחמות הבאות. יהי זכרו ברוך". 

מתחת לגשר הפקק – לזכרו של מישה

סכר תעלת הטיית הירדן

מצומת גדות נסענו מזרחה כקילומטר על כביש 91. לפני העיקול שממשיך לגשר בנות יעקב ירדנו דרומה לדרך עפר, לכיוון הירדן ההררי. חלפנו במעט על פני מיצד עתרת המרתק, וירדנו בדרך עפר אל נהר הירדן, למקום שבו נוצרת ברך, אל אחת מנקודות החיכוך הגדולות לשעבר במלחמה על המים.

איתן ישראלי בסכר 1953 ליד מיצד עתרת

איתן ישראלי: "פעולות ניקוז החולה החלו ב-1951. על רקע זה היו סדרה של אי הבנות ואי הסכמות ואסקלציה במערכת היחסים. ב-1953 ישראל מתחילה לבנות כאן, במקום הזה, מפעל הטיה. מפעל זה אמור היה לקחת מים מנקודת גובה זו בסביבות 60 מטר מעל פני הים ולהעבירם בתעלה פתוחה, שאת החתך שלה אפשר לראות שניים-שלושה ק"מ דרומה. זה חתך שמאוד מזכיר את חתך תעלת המוביל הארצי, או חתך של תעלת הרור הירדנית, בסגנון שלה ובנפח הספיקה שלה. המים היו אמורים לזרום מכאן עד לפתח המוביל הארצי בנחל עמוד, ליד קיבוץ חוקוק. היו כמה רעיונות לכך בשנים קודמות.

"ישראל מתחילה בספטמבר 1953 את העבודות כאן. מביאים כמות אדירה של כלים ואנשים. ותזכור, המדינה רק בת חמש שנים, ומה-זה ענייה. היום מדברים על הבלגן של הקורונה, אבל ב-1951 היינו בקטסטרופה כלכלית וקטסטרופה בריאותית הרבה יותר גבוהה. בן גוריון נסע ב-1951 לחודש לארה"ב לגייס כסף. אחר כך הוא עושה מהלך מנהיגותי, שאני לא יודע אם מישהו אחר עשה מהלך כזה, וחותם על הסכם השילומים עם גרמניה ב-1952 או 1953. הסכם זה מציל את המדינה".

אנחנו עומדים מעל גשרון, מעל סכר ההטיה.

איתן: "דבר גורר דבר. מתקדמים להסדרה של זרימת המים בהחולה והם מגיעים הנה יותר מהר, ואז את המים כולם או את רובם מתכננים להעביר לפתח המוביל הארצי, שכבר מתחילים לתכנן אותו, וצריך להגיע לנקודת גובה 44 מטר מעל פני הים.

הקמת הסכר בעבודות הטיית הירדן 1953 [צילום פריץ שלזינגר, האוסף הציוני]

"המטרה הגדולה של ניקוז החולה היתה דבר ראשון להוכיח את בעלות המדינה על קרקעות בהחולה, ולחלק אותם ליחידים ולקיבוצים. דבר שני, להוביל הרבה מים דרומה. ודרך ניקוז החולה המים עוברים יותר מהר בלי שייעצרו באגם, אין התאיידות, ואתה שולט על אפיקי ההולכה. ככה מדינה מודרנית עובדת, ומי שמסתכל על זה היום במבט-על, מבין שיש כאן כמה דירוגים.

מעריב 27.10.1953

"כמו שאמרתי, מגייסים מאות אנשים לעבודה כאן. ראיתי תמונות של אנשים העומדים וחוצבים בסלע עם פטישי אוויר. הקימו מחנה עבודה ליד כפר הנשיא, המחנה נמצא בדיוק על גבול השטח המפורז, לא בתוכו. אחר כך כשייגמרו העבודות הקימו שם היאחזות נח"ל, שהמפקד הראשון שלה היה יעקב גדיש. כאן יש קיר שיורד לעומק שלושה או ארבעה מטר, שהיה אמור להוביל את המים. מה שנקרא מתקן הוויסות. זה מתקן ההטיה.

"התוואי הזה, אתה יכול לראות כאן את עבודות החציבה שעשו, הוא תוואי טבעי, וכאן תוכנן שתהיה תעלת ההטיה. אחרי לחץ סורי גדול והחלטה של ועש"ן שהסורים צודקים ואנחנו מפרים את המצב שהיה, נקבע שישראל תפסיק את העבודות ותסלק את זה.

"ישראל לא התרגשה במיוחד והמשיכה בעבודות, עד שהגיע איום של נשיא ארה"ב אייזנהאור שיפסיק לתמוך בנו כספית. היה כאן מתח רב וישראל נאלצה להפסיק.

"כשישראל מפסיקה לעבוד כאן, היא ממשיכה את העבודות מהאפיק שיורד מאיזור כפר הנשיא, שזה קצה המשולש של השטח המפורז האמצעי, שהקודקוד שלו במשמר הירדן, הוא יורד בקו ישר לכיוון הירדן. קו הגבול הבינלאומי הוא ממזרח לירדן.

שרידי תעלת ההטיה וציוד הנדסי כבד בירדן ההררי מתחת לקיבוץ כפר הנשיא [צילום: דוד האריס]

"ישראל ממשיכה את העבודות מהקטע שנגמר השטח המפורז ודרומה. היא עובדת על התוואי עד 1957, וכל הציר כיום של הירדן ההררי הינו עדות לכך. מעל הדרך תראה עוד תעלה קטנה עם כל מיני צינורות שיורדים, זו היתה תעלת ניקוז שהיתה אמורה לעצור את מי הנגר שלא ייכנסו ויזהמו את המים שבתוך התעלה ויסחפו אותה אל הירדן. עשו כאן עבודות גדולות מאוד.

"מה שקורה כאן כרגע, המים האלה הולכים למתקן ההידרו אלקטרי של קיבוץ כפר הנשיא. הם ניצלו את התוואי והדרכים לתעלה ושל הדרך. כל המפעל של קיבוץ כפר הנשיא נשען על תוואי ההטיה.

איזור עבודות סכר הירדן 1953 מדרום לגשר בנות יעקב ומצודת עתרת. הדרך העליונה – דרך הירדן ההררי

"היום כל הארגונים הירוקים שהתנגדו לפרויקט, היו נותנים לכפר הנשיא תעודת הוקרה על ארץ ישראל יפה ונקייה, כי תראה מה קורה כאן: אתה רואה יפה איך אותו סכר הוויסות עוצר את כל הטינופת שאנשים טובים זורקים במעלה הזרם – בקבוקי פלסטיק, צעצועים, בגדים ונעליים, ומה לא? כל מה שעם ישראל זורק למקורות הירדן מגיע עד הנה. ומי מנקה את כל זה? קיבוץ כפר הנשיא. הם עושים שירות נפלא למדינת ישראל.

הסכר מדרום לגשר בנות יעקב. עוצר את זרם הטינופת

"נקודה מעניינת: לא היו כאן תקריות ירי בעת ההיא. מעניין למה. אבל זה לא נס, זה חוכמת הבייגעלך. יש תהליך של אסקלציה, השתנות של הסכמים שלא מצליחים יותר להחזיק מעמד ולמלא את ייעודם.

"שואלים למה פרצה מלחמת ששת הימים. אחד יגיד בגלל המצרים, אחד יגיד בגלל הסובייטים, אחד יגיד בגלל הסורים, כל אחד יגיד מה שהוא רוצה. שמעתי הרצאה מאלפת – למי היה אינטרס מובהק לפרוץ מלחמת ששת הימים, והוא פעל להגשים את האסטרטגיה הזו – אלה הפלסטינים, והם גם הצליחו. הם הצליחו להביא את שני הצדדים למצב של תהליך שמדרדר את ישראל וסוריה.

"הסכמי שביתת הנשק והכלי שניהל את הדברים בשטח, הועש"ן, מכיוון שהם היו כלי בתהליך שאמור היה להגיע לסיומו בהסכם שלום והוא לא הגיע, הם פשוט התמוטטו מעצמם וכל ההבנות וההסכמות שהיו בהסכם הזה התבטלו".

מפת נקודות הסיור שלנו במפורז המרכזי

עד כאן חלק ב'